קטגוריה:משלי כד יז
נוסח המקרא
בנפל אויביך [אויבך] אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך
בִּנְפֹל אויביך [אוֹיִבְךָ] אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ.
בִּנְפֹ֣ל אויביך א֭וֹיִבְךָ אַל־תִּשְׂמָ֑ח
וּ֝בִכָּשְׁל֗וֹ אַל־יָגֵ֥ל לִבֶּֽךָ׃
בִּ/נְפֹ֣ל אויבי/ך [אֽ֭וֹיִבְ/ךָ] אַל־תִּשְׂמָ֑ח וּ֝/בִ/כָּשְׁל֗/וֹ אַל־יָגֵ֥ל לִבֶּֽ/ךָ׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
רלב"ג
רבנו יונה גירונדי
• לפירוש "רבנו יונה גירונדי" על כל הפרק •
ויזהיר בזאת את חברו הרשע, שאינו שמח במפלתו לשם שמיים, ולא ישנאהו מפני רשעו, רק מפני שהוא אויבו.
"ובכשלו אל יגל לבך" - לפי שעניין השמחה גדול מעניין הגילה, הזכיר השמחה על הנפילה והגילה על הכישלון.מצודות
• לפירוש "מצודות" על כל הפרק •
מצודת דוד
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
- השמחה היא התמידית על דבר תמידי,
- והגיל הוא לפי שעה, על דבר מתחדש, כמו בשורה טובה וכדומה.
ועל זה אומר:
- "שלא תשמח" בתמידות במה שאויבך "נפל" ממדרגתו,
- ואף גם בעת "שנכשל", שהוא התחלת הנפילה, "אל יגל לבך" לפי שעה, על הבשורה שהגיע לך מתחילת מפלתו.
ביאור המילות
"תשמח", "יגל לבך" - הבדלם - למעלה.
וה"מכשול" הוא התחלת ה"נפילה", ונופל עליו "גילה", שהוא על דבר המתחדש.הגאון מווילנה
• לפירוש "הגאון מווילנה" על כל הפרק •
- בתחילת נפילתו - תיכף אל תשמח, כי אז שייך לשון שמחה, שהוא דבר חדש ומקרוב בא.
- ואחר-כך, ובכשלו, שנשאר ברעתו, שאז שייך לשון גילה - הבאה על דבר תמידי שאינו מחודש, כמו שפירשנו למעלה. וכן כאן, שהרשע נשאר ברעתו בתמידות, וגם שהוא שכוח מלדבר על אודותיו, אל תגל בלבך - כשתיזכר בו - אל תגל בלבך.
- פרשנות מודרנית:
תרגום מצודות: בנפול אויבך אל תשמח; ובכשלו אל יגל לבך (כפל הדבר במילים שונות).
תרגום ויקיטקסט: אל תפגין שמחה בזמן שאויבך נופל ומתבייש; ואל תגיל (תתלהב) גם בתוך ליבך בזמן שאויבך נכשל וסובל -
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כד יז.
דקויות
בנפול, בכשלו
1. האות ב מציינת זמן - בזמן שהאויב נמצא בתהליך של נפילה: בנפול אויבך אל תשמח = בזמן שהאויב נופל, אל תפגין שמחה על מפלתו; ובכשלו אל יגל לבך = בזמן שהאויב נכשל, אל תשמח על כישלונו גם בתוך ליבך.
בזמן המלחמה אסור לשמוח, אולם לאחר שהמלחמה הסתיימה, מותר ואף רצוי לשמוח. פירוש זה מתאים לאגדת חז"ל, שלפיה המלאכים רצו לומר שירה בזמן שהמצרים טבעו בים, אך ה' לא הרשה להם ואמר: "מעשי ידיי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?!" (תלמוד בבלי, מגילה י:), כלומר, אין זה ראוי לומר שירה תוך כדי הטביעה והסבל של המצרים; רק אחרי שהים שקט מזעפו, והמצרים נחו על משכבם לנצח, אמרו בני ישראל את שירת הים (שמות טו). וכן כתב רמ"ד ואלי על משלי כט6. דוגמאות נוספות, ראו ב"הקבלות".
2. אך יש שהסיקו מכאן, שגם לאחר שנים רבות, הנפילה והכישלון של האויב עדיין אמורים להשאיר טעם מר בפינו, ולכן השמחה אינה שלמה: "את מוצא שלש שמחות כתובות בחג [סוכות], ואילו: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ (דברים ט"ז יד), וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ (דברים ט"ז טו), וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם--שִׁבְעַת יָמִים. (ויקרא כ"ג מ). אבל בפסח אין את מוצא שכתובה בו אפילו שמחה אחת, ולמה?... בשביל שמתו בו המצריים. וכן את מוצא כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין בהן את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו, למה? כדאמר שמואל בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח" (פסיקתא דרב כהנא על דברים טז יד), "כל הימים של חול המועד ושני ימים אחרונים של י"ט קורין ההלל ואין גומרין אותו.... ושבלי הלקט (סי' קעד סט:) כתב בשם מדרש הרנינו פרשת סוכה שהטעם שאין גומרין ההלל כל ימי הפסח הוא לפי שנטבעו המצריים וכתיב בִּנְפֹל אֽוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח" (בית יוסף, אורח חיים תצ ד; וכן משנה ברורה שם), "ובחול המועד וימים אחרונים של פסח אין גומרין את ההלל, מפני שבשביעי של פסח נטבעו המצריים. ואמר הקדוש ברוך הוא: "מעשה ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה לפני?"... וזהו טעם על פי דרש. ועיקר הטעם: לפי שאין הימים חלוקין בקרבנותיהן, מה שאין כן בחג הסוכות. וזה הטעם איתא בגמרא" (ערוך השולחן אורח חיים תצ ב), "לפי שעל השחתה אין מברכים ואפילו אהשחתה דאומות העולם, מדקחזינן דאמר הקב"ה: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" (כף החיים סימן תרפ"ה סימן קטן כ"ט). וראו גם: הרב יעקב יחיאל ווינברג, מאמר על גאולת ישראל וגאולת העולם.
- אמנם, יש שפירשו, מתוך השוואה בין מקורות שונים, ש"מעשה ידיי" שנזכרו במדרשי חז"ל הם בני ישראל, שכמעט טבעו בים, ולא המצרים; ראו במאמר שביעי של פסח / הרב יהושע רוזנברג, ובמאמר מעשה ידי טובעים בים / גדעון ארליך; לפי זה, המדרש "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה" אינו קשור כלל לפסוקנו.
כך או כך, אנו למדים מפסוקנו שלא ראוי לשמוח בזמן המלחמה, אלא רק אחרי סופה.
באיזה אויב מדובר?
האם ההנחיה בנפול אויבך אל תשמח מתייחסת לכל אויב, או שיש אויבים שמותר לשמוח במפלתם?
1. יש טוענים, על-פי אגדה בתלמוד בבלי, שהפסוק מתייחס רק לאויב שהוא מעם ישראל: "אמר המן למרדכי: עלה ורכב! אמר לו מרדכי: אני לא יכול, כי חלש כוחי מימי התענית. התכופף המן, ועלה מרדכי על גבו. לאחר שעלה, בעט בהמן. אמר לו המן: לא כך כתוב אצלכם (משלי כד) בנפל אויבך אל תשמח?! אמר לו מרדכי: דברים אלה בישראל, אבל לגביכם כתוב (דברים לג) ואתה על במותימו תדרוך". (תלמוד בבלי, מגילה טז., בתרגום לעברית).
- אולם, בפסוקנו וגם בפסוקים שלפניו ואחריו אין כל רמז להבחנה בין יהודים לגויים, הפסוק הוא כללי.
- קיימת גירסה אחרת של אגדה זו (מדרש רבה על אסתר ו יא), שהיא זהה כמעט לגמרי לאגדה שבתלמוד הבבלי, פרט לכך שבגירסה זו לא הובא הפסוק "בנפול אויבך אל תשמח"; מכאן, שאמוראי ארץ ישראל (שהם הדוברים העיקריים במדרש רבה) סברו שפירוש זה אינו להלכה ואין ללמוד ממנו.
- ואכן, כל פרשני הפשט על פסוקנו לא התייחסו לאגדה זו ולא הבחינו בין אויב יהודי לאויב גוי.
- לדיון נוסף על אגדה זו, ראו מרדכי בועט בהמן.
2. יש שפירשו, שהפסוק מתייחס דווקא לאויב רשע: "ולא ייתכן לפרש "בנפול אויבך אל תשמח" על נפילת הצדיק אויבו, כי מן הטעם שנתן לדבר, שיחדל לשמוח בכשלו למען לא ישיב ה' אפו מעליו, יש להבין מזה, כי על כשלון הרשע ידבר, שמותר לשנאותו..." (רבי יונה גירונדי), "אף שתראה שהרשע נשאר ברעתו, אל תשמח בנפלו. והיינו: בתחילת נפילתו - תיכף אל תשמח... ואחר-כך, ובכשלו, שנשאר ברעתו... שהרשע נשאר ברעתו בתמידות, וגם שהוא שכוח מלדבר על אודותיו... כשתיזכר בו - אל תגל בלבך" (הגאון מווילנה). הפסוק אינו מתייחס לאויב צדיק, כי מובן מאליו שאסור לשמוח בנפילתו; החידוש הוא, שגם אם האויב רשע, אסור לשמוח במפלתו.
3. יש שפירשו להיפך, שהכוונה דווקא לאויב צדיק, והביאו ראיה מהפסוקים הקודמים (פסוקים 15-16, המהווים, יחד עם הפסוקים שלנו, פרשיה אחת במסורה - ראו למשל בתנ"ך קורן או בתנ"ך ברויאר), הפונים אל רשע האורב לצדיק: "אל תארוב, רשע, לנוה צדיק...". לדבריהם, הפסוק שלנו הוא המשך הפניה אל הרשע, והוא אומר לרשע, שלא רק שלא יארוב לצדיק, אלא גם לא ישמח במפלתו (גדעון ארליך).
- אולם, לפי זה היה ראוי לכתוב בפסוקנו "בנפול צדיק אל תשמח", כמו שכתוב בפסוק 15 "אל תארוב רשע לנוה צדיק"*.
- ולגבי הראיה מחלוקת הפרשיות: בספר משלי לא תמיד יש קשר בין פסוקים סמוכים, גם אם הם נמצאים באותה פרשיה במסורה. לדוגמה, ראו בפרקנו, פסוקים 23-26, המדברים על תוכחה, לעומת פסוק 27, המדבר על סדר בניית הבית, ולפי הפשט אין כל קשר ביניהם, למרות שהם באותה פרשיה. כך גם פסוקים 10-12 לעומת פסוקים 13-14, ויש עוד מאות דוגמאות כאלו בספר משלי.
4. ולענ"ד הפסוק מדבר על כל אויב, בין צדיק ובין רשע. רמז לכך ניתן למצוא מהקבלה בין פסוק 17 לפסוק הקודם, פסוק 16: "כי שבע יפול צדיק וקם, ורשעים יכשלו ברעה". הצדיק נופל, והרשע נכשל. גם בפסוק שלנו נאמר "בנפול אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך" - אל תשמח כשנופל אויב שהוא צדיק, ואל יגל לבך כשנכשל אויב שהוא רשע. ומדוע אסור לשמוח בנפילתו של אויב רשע? ראו בפירוש לפסוק הבא.
הקבלות
שמחת נצחון בתנ"ך
בכמה מקומות בתנ"ך ובתלמוד מסופר על אנשים ששמחו ושרו כשניצחו את אויביהם או כשאויביהם אבדו, למשל:
- א. בני ישראל שרו לה' אחרי שהמצרים טבעו בים סוף, (שמות יד ל): "וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם, וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה', וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ. אז ישיר משה ובני יִשְׂרָאֵל אֶת השירה הַזֹּאת לה'... אשירה לה' כי גאה גאה, סוס ורכבו רמה בים..."
- ב. יתרו שמח ושיבח את ה' כששמע שבני ישראל ניצלו מיד מצרים, (שמות יח ט): "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם. וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ 'בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרָיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה, אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם'."
- ג. דבורה וברק שרו לה' אחרי שנצחו את יבין מלך כנען, (שופטים ה א): "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בפרע פרעות בישראל, בהתנדב עם, ברכו ה'..."
- ד. דוד בירך את ה' אחרי שה' המית את נבל, (שמואל א כה לט): "וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל, וַיֹּאמֶר 'בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר רָב אֶת רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל, וְאֵת עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה, וְאֶת רָעַת נָבָל הֵשִׁיב ה' בְּרֹאשׁוֹ'...".
- ה. היתה רינה במחנה אחרי שאחאב מת במלחמה עם ארם, (מלכים א כב לה): "וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא, וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם, וַיָּמָת בָּעֶרֶב, וַיִּצֶק דַּם הַמַּכָּה אֶל חֵיק הָרָכֶב. וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ לֵאמֹר: 'אִישׁ אֶל עִירוֹ וְאִישׁ אֶל אַרְצוֹ'".
- ו. אנשים ועצים שמחו לאחר נפילתו של מלך בבל, (ישעיהו יד ז): "נָחָה שָׁקְטָה כָּל הָאָרֶץ, פָּצְחוּ רִנָּה. גַּם בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ, אַרְזֵי לְבָנוֹן: מֵאָז שָׁכַבְתָּ, לֹא יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ"*.
- ז. קבעו את חג הפורים לזכר נצחון היהודים על אויביהם, (אסתר ט כא): "לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה; כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מאיביהם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה...".
בכל המקרים הללו, השמחה והשירים התחילו רק לאחר שהמלחמה נגמרה, והתוצאות החיוביות של אבדן הרשעים כבר היו גלויות ומוחשיות:
- א. בני ישראל לא שרו לה' כשפרעה אחד מת, להיפך, (שמות ב כג): "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה"*. הם גם לא שמחו וחגגו כשהמצרים קיבלו 10 מכות, ואפילו לא כשהמצרים טבעו בים - אלא רק אחרי שהים שקט מזעפו, בני ישראל ראו את המצרים על שפת הים, והבינו שהשיעבוד למצרים נגמר באופן סופי, וסוף-סוף הם חופשיים באמת.
- ב. יתרו הודה לה', (שמות יח ט): "עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל", וכן הזכיר שלוש פעמים שה' "הציל" את ישראל מיד מצרים.
- ג. דבורה וברק שרו לה' רק אחרי (שופטים ד כד): "אֲשֶׁר הִכְרִיתוּ אֵת יָבִין מֶלֶךְ כְּנָעַן" לגמרי, השתחררו מהשיעבוד לכנענים. והראיה, שבשירה נזכרים אירועים נוספים שאינם נזכרים בתיאור המלחמה, וכנראה קרו מאוחר יותר (ראו שירת דבורה - סיכום המלחמות עם הכנענים); ובסוף השירה נאמר, (שופטים ה לא): "וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה".
- ד. דוד בירך את ה' רק אחרי שהיה ברור לו שהוא לא יצטרך להילחם עוד, (שמואל א כה לט): "וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל, וַיֹּאמֶר: בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר רָב אֶת רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל, וְאֵת עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה".
- ה. הרינה במחנה לא התחילה כשאחאב זעק מכאבים במרכבה, אלא רק לאחר שמת; והרינה היתה, (מלכים א כב לו): "לֵאמֹר אִישׁ אֶל עִירוֹ וְאִישׁ אֶל אַרְצוֹ" - שמחו על כך שהמלחמה נגמרה ואפשר לחזור הביתה, ולא על הסבל והמוות של אחאב.
- ו. (ישעיהו יד ז): "נָחָה שָׁקְטָה כָּל הָאָרֶץ, פָּצְחוּ רִנָּה" - הרינה היא על המנוחה ועל השקט שבאו לעולם אחרי שהמלך מת; וגם אצל הצמחים, (ישעיהו יד ח): "גַּם בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ, אַרְזֵי לְבָנוֹן; מֵאָז שָׁכַבְתָּ, לֹא יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ"*.
- ז. חג הפורים (בערי הפרזות) לא נקבע ליום ה-13 באדר, שבו היהודים נלחמו והיכו בשונאיהם, אלא ליום ה-14, (אסתר ט כב): "כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מאיביהם"*; וכבר עמדו על כך ה'משך חכמה' ואחריו הרב אברהם קורמן.
שמחה כזאת היא שמחה על הטוב ולא על הרע - האדם שמח על כך שמצבו האובייקטיבי השתפר, ולא על כך שהאויב שלו סובל; זו השמחה המתוארת ב(משלי יא י): "בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה, וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה"*.
ראו עוד במאמר: "האם יש לשמוח כשאויבינו אובדים?".
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • ספריא • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "משלי כד יז"
קטגוריה זו מכילה את 21 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 21 דפים.