ביאור:משלי כד ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משלי כד ז: "רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת, בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ."

תרגום מצודות: החכמות המה להאויל כמו ראמות (אבן יקר אשר תקשה השגתו), וחדל מהם; לזה לא יפתח פיו בשער מקום שבת החכמים, כי לא למד מאומה.

תרגום ויקיטקסט: האויל (השטחי) חושב שהחכמות הן רמות, עוסקות בנושאים רוחניים בלבד ואינן רלבנטיות לחיי העולם הזה; ולכן, כשהוא בשער, מקום הדיונים הציבוריים, הוא לא פותח את פיהו בדברי חכמה.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כד ז.


דקויות[עריכה]

ראמות[עריכה]

1. רוב המפרשים פירשו שראמות הן אבנים יקרות, כמו ב(יחזקאל כז טז): "אֲרָם סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב מַעֲשָׂיִךְ, בְּנֹפֶךְ אַרְגָּמָן וְרִקְמָה וּבוּץ וְרָאמֹת וְכַדְכֹּד נָתְנוּ בְּעִזְבוֹנָיִךְ", ומשמעות הכתוב היא - האויל חושב שהחכמות הן יקרות מאד ולכן לא מנסה לקנות אותן (ראו למשל רש"י, מצודות, מלבי"ם), או - האויל חושב שהחכמות הן כמו אבנים יקרות שיש לשמור בכספת ולא להוציא אותן אל השער (בדומה לפירושנו למעלה).

- אולם, לפי פירוש זה, קשה להאשים את האויל - הרי החכם אומר בפירוש ב(משלי ג טו): "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים"! יותר מזה נאמר ב(איוב כח יח): "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא? וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה?... לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית... רָאמוֹת וְגָבִישׁ לֹא יִזָּכֵר, וּמֶשֶׁךְ חָכְמָה מִפְּנִינִים", כלומר - החכמה אף יקרה יותר מראמות!

2. לענ"ד ראמות היא תואר, כמו רמות, גבוהות (וכן פירשו גם אבן עזרא ורלב"ג על פסוקנו, ורבנו יונה על משנה אבות ב טז).

בספר משלי לא נאמר שהחכמות הן גבוהות, להפך, (משלי א כ): "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה, בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ. בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא, בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר"*: החכמות קוראות לכולם, במקום שבו הם נמצאים - ברחובות העיר ובשעריה; כעין מה שנאמר ב(דברים ל יב): "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר 'מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה'... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".

ראמות לאויל חכמות[עריכה]

1. לפי רוב המפרשים, הכוונה היא שהאויל חושב שהחכמות גבוהות או יקרות מדי עבורו, ואין לו סיכוי להשיג אותן: "אין לי סיכוי להבין את החומר / לפתור את התרגיל / לעשות תואר, זה פשוט קשה מדי". פירוש דומה נמצא במדרש: "ראמות לאויל חכמות - לככר נקוב שתלוי באוירו של בית. הטפש אומר: מי יכול להוריד לזה?! והפקח אומר: ולא אחר תלאו?, אלא הריני מביא שני קנים ומחברן זה עם זה, עד שאני מורידו. כך, הטפש אומר: מי יכול ללמוד התורה שבלב רבי?! והפקח אומר: והוא לא מאחר למדה?, הריני לומד היום שתי הלכות, ושתים למחר, עד שאני למד התורה של חכם זה" ( רבי ינאי, שיר השירים רבה, פרשה ה; וכן רש"י על הפסוק).

2. ולענ"ד, הכוונה היא שהאויל חושב שהחכמות גבוהות או יקרות מדי עבור העולם הזה בכלל, ואין להשתמש בהן בענייני העולם הזה. האויל לכאורה מכבד את החכמה - הוא אומר שהיא גבוהה ורמה, מעל להשגה האנושית. אבל הכבוד הזה הוא מדומה, כי הכבוד האמיתי של החכמה הוא שאנשים לומדים אותה ומיישמים אותה בחיי היום-יום שלהם.

הדבר דומה לאנשים שחולקים כבוד מוגזם לספרים: שמים אותם על מדף גבוה ולא פותחים אותם, כדי שלא יתלכלכו... הכבוד האמיתי של ספר הוא דווקא שפותחים אותו וקוראים בו.

בשער לא יפתח פיהו[עריכה]

1. האויל אינו פותח את פיו בשער בדברי חכמה, כי אינו חושב שהחכמה רלבנטית לעניינים הציבוריים שבהם עוסקים בשער, או בכלל לענייני העולם הזה. זאת בניגוד לנשים החכמות, אשר מדברות דברי חכמה גם בשערים, בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר. לפי פירוש זה, יש להשלים את כוונת הפסוק "בשער לא יפתח פיהו בדברי חכמה". במקומות אחרים בספר משלי נאמר שהאויל דווקא כן פותח את פיו - בדברי איוולת, למשל ב(משלי י יד): "חֲכָמִים יִצְפְּנוּ דָעַת, וּפִי אֱוִיל מְחִתָּה קְרֹבָה"*. כאשר האויל מצליח לשתוק - הוא נחשב לחכם, (משלי יז כח): "גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב, אֹטֵם שְׂפָתָיו נָבוֹן"*.

2. ואפשר לפרש, שהחכמים היושבים בשער אינם מאפשרים לאויל לפתוח את פיו ולהשתתף בדיונים; גם אם הוא רוצה לדבר - לא נותנים לו לפתוח את הפה כי יודעים שהוא לא למד (מצודות).

החכמה מאפשרת לכולם ללמוד אותה, "בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר"; מי שמתעצל ואינו לומד, בטענה שהחכמה גבוהה מדי בשבילו, לא יצליח להשמיע את קולו בדיונים החשובים, ודעתו לא תשפיע - "בשער לא יפתח פיהו".

משל ונמשל / ע"פ גליה[עריכה]

3. אפשר לדרוש ראמות כמו רְאֵם - בהמה גדולה שנזכרה כמה פעמים בתורה. האויל חושש ללמוד חכמה, כי החכמה חושפת אותו לצדדים הבהמיים שבאישיותו; תוך כדי הלימוד, הוא מגלה שהוא לא כל כך מושלם כמו שחשב - הוא לא גבוה ורם, ולא יקר כמו ראמות, אלא יש בו גם צדדים נמוכים שצריך להתמודד איתם ולתקן אותם. החכמות הן כמו מראות השחושפות בפניו את הרמאות שבאישיותו. אבל האויל פוחד מהגילויים הללו, הוא מעדיף להשאיר את שערי הנפש שלו סגורים - בשער לא יפתח פיהו.

השער מסמל את שערי הנפש - האויל רוצה לעסוק בתורה רק בעולמות רמים, גבוהים ומרוחקים; הוא אינו מעוניין להוריד את הלימוד למטה ולהכניס אותו בשערי הנפש שלו, כי הוא חושש שיגלה שם רֶשע שצריך לתקן; הוא טוען שמדובר בהשערות שאינן מבוססות. תפקידו של המנהיג, היושב בשער, הוא לעורר כל אחד ואחד, גם את הרשע הגדול ביותר, לפתוח את שערי הנפש שלו, לעשות עבודה עצמית ולגלות את העושר הטמון בתוכו (ע"פ גליה).

הקבלות[עריכה]

מי פוחד מבת-זוג חכמה?[עריכה]

יש גברים, שפוחדים להתחתן עם אישה חכמה או בעלת תארים אקדמיים יותר מהם - הם רואים בזה איום על העליונות שלהם, וחוששים שהאתגר האינטלקטואלי יהיה גדול מדי עבורם. אפשר לדרוש על גברים אלה את הפסוק שלנו. המילה חכמות היא גם כינוי לאישה חכמה או לנשים חכמות, כמו ב(משלי ט א): "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ, חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה" וב(משלי יד א): "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ, וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ".

לפי זה, ראמות לאויל חכמות = האויל חושב, שנשים חכמות ומשכילות הן ברמה גבוהה מדי בשבילו, הוא מחפש אישה ברמה שלו או ברמה יותר נמוכה, כך שירגיש שהוא מעליה מבחינה שכלית.

מי שלוקח אישה חכמה - אשת חיל, אשר, (משלי לא כו): "פיה פתחה בחכמה"*, מעבר לכך שהוא זוכה לבית בנוי היטב (כמו שמתארים הפסוקים האחרים בשיר זה), זוכה גם לשבת בשער עם הזקנים מנהיגי המדינה, (משלי לא כג): "נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ, בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ". אך מי שנוהג כאויל, ולא רוצה לפגוש נשים חכמות , מפסיד את הזדמנות חייו, "בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ".

שיעורי בית לקוראים: נסו לפרש, לפי שתי המשמעויות השונות של המילה חכמה, גם את (משלי כד יג): "אֱכָל בְּנִי דְבַשׁ כִּי טוֹב, וְנֹפֶת מָתוֹק עַל חִכֶּךָ; כֵּן דְּעֶה חָכְמָה לְנַפְשֶׁךָ, אִם מָצָאתָ וְיֵשׁ אַחֲרִית, וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת"*.

להילחם בחכמה[עריכה]

השער הוא גם משל למלחמה. הפסוקים הקודמים עסקו בחשיבותה של החכמה בניהול מלחמות, (משלי כד ה): "גֶּבֶר חָכָם בַּעוֹז, וְאִישׁ דַּעַת מְאַמֶּץ כֹּחַ; כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה, וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ"*; האויל, שאינו רוצה לעסוק בחכמה, לא יכול גם להשתתף בניהול המלחמה - בשער לא יפתח פיהו; גם במלחמה עם אויבים חיצוניים, וגם במלחמה עם אויבי הנפש.




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/24-07