ביאור:משלי כד כג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משלי כד כג: "גַּם אֵלֶּה לַחֲכָמִים: הַכֵּר פָּנִים בְּמִשְׁפָּט בַּל טוֹב;"

תרגום מצודות: עם כי נראה שהדברים האלה כל חכם יבין מדעתו ואין מהצורך להזהירו, מכל-מקום אמורים גם המה לחכמים, והם יוסיפו לקח להבין תוכיות הדברים.

אף לעשות משפט אמת, ולומר להיוצא זכאי 'הנה הכרתי פניך לזכותך', הנה לא טוב ידבר, כי יש בדבר חילול-השם לפני הזכאים.

תרגום ויקיטקסט: גם משלים אלה (מכאן עד סוף הפרק) שייכים לחכמים אחרים, ששלמה ציטט ושילב בספרו:

כשהשופט מכיר את פניו של הנאשם במשפט ונותן לו יחס מיוחד, זה מעשה לא טוב, המבלבל בין טוב לרע -


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כד כג.


הקבלות[עריכה]

1. הביטוי גם אלה לחכמים נראה ככותרת לקטע של משלים של חכמים אחרים, ששלמה שילב בספרו: "עד הנה הם משלי שלמה, ומכאן עד סוף הפרק הוא מלוקט מדברי חכמים אחרים" (מלבי"ם).

המילה גם משמעה בנוסף לקובץ של משלי חכמים אחרים שנזכר לפני כן - אולי הכוונה למשלים החל מ(משלי כב יז): "הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים..." (הגר"א).

מדוע חשוב להדגיש, דווקא בפסוק זה, שהוא שייך לחכמים אחרים? מעבר לחובה להגיד דבר בשם אומרו, ייתכן שיש כאן הדגשה, שהפסוק מדבר מצד החכמה ולא מצד התורה או הנבואה:

  • מצד התורה, הכרת פנים במשפט היא לא רק "בל טוב", אלא רע מאד, איסור חמור הדומה לשוחד, (דברים א יז): "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן"*, (דברים טז יט): "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד";
  • גם מצד הנבואה, הכרת פנים היא איסור חמור הדומה לחטאת סדום, (ישעיהו ג ט): "הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם, וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ לֹא כִחֵדוּ...".

אולם, החכמה בוחנת את הכרת הפנים מהצד המעשי - תועלת לעומת נזק.

הכרת פנים משמעה הפליה לטובה של אדם מוכר. בהכרת פנים אכן ישנה תועלת כלשהי - כשהשופט נותן יחס מועדף לנאשם שהוא מכיר אישית, הוא מחזק בכך את ערכי החברוּת, ייתכן שהוא מחזיר לו טובה על טובה שעשה לו בעבר, וכו'; אבל, לעומת התועלת שבסיוע לחבר, ישנו נזק שבפגיעה בכלל הציבור, כמו שנאמר בפסוק הבא, (משלי כד כד): "אֹמֵר לְרָשָׁע 'צַדִּיק אָתָּה', יִקְּבֻהוּ עַמִּים, יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים"*.

השופט החכם צריך תמיד לחשוב: האם אני בעד היחיד או בעד הציבור? האם, כדי לזכות בברכתו של חבר רשע, כדאי לספוג את קללתו של הציבור כולו?

- אמנם, ביטוי דומה נאמר ב(משלי כח כא): "הַכֵּר פָּנִים לֹא טוֹב, וְעַל פַּת לֶחֶם יִפְשַׁע גָּבֶר"*, וב(משלי יח ה): "שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע לֹא טוֹב, לְהַטּוֹת צַדִּיק בַּמִּשְׁפָּט"*, ושם לא נזכרו חכמה או חכמים.

2. ויש מפרשים, שהביטוי גם אלה לחכמים משמעו, "כל הדברים שבענין שלמטה אמורים לחכמים היושבים בדין, שלא יכירו פנים במשפט כי לא טוב" (רש"י, וכן רלב"ג), כלומר, להדגיש שגם לחכמים אסור להכיר פנים במשפט, כדברי התורה על השוחד, (דברים טז יט): "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם"*.




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/24-23