קטגוריה:משלי כח כא

מיהו הגבר שיפשע על פת-לחם? ומה הקשר בינו לבין האיסור להכיר פנים? כמה פירושים:

1. פת לחם מציינת מצוקה הגורמת לאדם לפשוע: "בעת הדוחק, שחסר לו לחם, גם גבר, המתגבר על יצרו, לפעמים יפשע בעבור פת לחם ומתוך העוני" (מלבי"ם).

2. פת לחם מציינת תועלת כלכלית כלשהי, רווח מועט כמו פת-לחם. כמו בדברי עמוס, המוכיח את בני ישראל שהם מוכנים לקנות אביון אפילו בעבור נעליים, (עמוס ח ו): "לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם"*.

3. לחם הוא משל לאישה; פת לחם - פיתוי נשי - עלול לגרום לכל גבר לפשוע (כמו ב(משלי ו כו): "כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם"*, (משלי ט יז): "וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם"*).

לפי כל הפירושים, הפסוק פונה לשופט שרואה לפניו נאשם שהוא מכיר היטב, ואומר בליבו "אני יודע שהוא בן-אדם טוב... הוא בטח זכאי". החכם אומר לו: "היזהר! גם בן-אדם טוב עלול לפשוע מתוך מצוקה, אינטרס כלכלי או פיתוי גופני". ולכן "וכשיהיו בעלי דינין עומדים לפניך, יהיו בעיניך כרשעים" (יהודה בן טבאי, משנה אבות א ח).

4. פת לחם היא שוחד שהשופט מקבל: כשהשופט רעב, הוא עלול לפשוע ולהכיר פנים תמורת שוחד של פת לחם. לכן ראוי לדאוג שמשכורות השופטים יהיו מספיק גבוהות כך שלא ירעבו ללחם (אולם לא צריך שופטים שמחפשים משכורות גבוהות יותר).

- אולם, אם עניינו של הפסוק הוא מניעת שוחד, היה ראוי לדבר רק על שוחד: "לא טוב לקחת שוחד, ועל פת-לחם יפשע גבר", ולא לדבר על הכרת פנים שהיא עניין אחר.

5. שני דברים הם לא טובים: הכר פנים לא טוב, ולא טוב שעל פת-לחם (כלומר שוחד) יפשע השופט ויטה את המשפט (מצודת דוד, רמ"ד ואלי פירוש שלישי). לפי זה הפסוק מדבר על אותם שני עניינים שנזכרו יחד ב(דברים טז יט): "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד...".

- אולם, לא כל פת לחם היא שוחד. אילו הכוונה היתה לשוחד, הדבר היה נאמר בפירוש. ועוד, לפי זה לא ברור מה הפסוק בא לחדש, והרי כבר בתורה כתוב ששני הדברים הללו לא טובים.

6. פת לחם מציינת מצוקה הנובעת מתוך עיוות המשפט: "אם [השופט] יכיר פנים... העני, בראות את עצמו נגזל ונעשק, לא יוכל לסבול, וייתכן שיחטא בדיבור או במעשה, והדיין שהכיר פנים במשפט הוא שגרם את הכל" (רמ"ד ואלי פירוש ראשון).

- אולם, מצוקת-רעב לא בהכרח קשורה להכרת פנים או לעיוות המשפט. אם חוששים שאנשים יבואו לפשוע מתוך רעב, צריך לדאוג לכל הרעבים - לא רק לאלה שמגיעים לבית-המשפט.

שלושה פסוקים בספר משלי עוסקים באיסור משוא פנים, ונותנים לו שלושה נימוקים שונים:

1. (משלי יח ה): "שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע לֹא טוֹב, לְהַטּוֹת צַדִּיק בַּמִּשְׁפָּט"*: משוא-פנים פוגע בקרבן הפשע, הצדיק שתבע את הרשע לדין.

2. (משלי כד כג): "גַּם אֵלֶּה לַחֲכָמִים: הַכֵּר פָּנִים בְּמִשְׁפָּט - בַּל טוֹב. אֹמֵר לְרָשָׁע 'צַדִּיק אָתָּה', יִקְּבֻהוּ עַמִּים, יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים"*. משוא-פנים פוגע בציבור כולו, שמתקומם על הרס הצדק ואבדן האמון במערכת המשפט.

3. והפסוק שלנו מנמק את האיסור מכיוון אחר ומסביר מדוע הכרת-פנים אינה הגיונית גם מבחינה פסיכולוגית.