ערוך השולחן אורח חיים תצ

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תצ | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

סדר תפילת יום שני, ותפילת חול המועד
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן תצ סעיף א

ביום שני מתפללין כביום ראשון, ו"משיב הרוח" כבר פסקו ממנחה של אתמול.

וקורין בתורה ב"אמור": "שור או כבש" עד אחר "וידבר משה". ומפטירין במלכים בפסח יאשיהו, מ"וישלח המלך" עד "ואחריו לא קם כמוהו", והוא במלכים ב' (סימן כ"ג).

ויש נוהגין ביום השני להוסיף איזה מאכל טוב בהסעודה, וקורין לזה "סעודת אסתר", מפני שביום זה עשתה הסעודה להמלך ונתלה המן.

ובעניין הפיוטים יעשה כל מקום לפי מנהגו. ודע כי "מערבית" אין אומרים בשבת, ולכן אם חל יום ראשון בשבת – יאמרו בליל שני ה"מערבית" של יום ראשון. וסימן לדבר מה שאמרו בשלהי סוכה: ימוטו ידחה, עיין שם. אך יש אומרים דנהי דבשארי יום טוב כן הוא, מכל מקום בליל שני של פסח שה"מערבית" הוא מעניין הספירה, כמו פיוט של "אור יום הנף" – אין דוחין אותו (מגן אברהם ריש סימן תפ"ט).

סימן תצ סעיף ב

יום שלישי שהוא חולו של מועד – ערבית שחרית ומנחה מתפלל כדרכו, ואומר "יעלה ויבוא" ב"עבודה". ואם לא אמרו – מחזירין אותו. וכן מזכירו בברכת המזון. ואם לא אמרו – אין מחזירין אותו, מפני שאינו חובה לאכול פת.

ולעניין הנחת תפילין, נתבאר לעיל סימן ל"א.

ובמוסף מתפלל כדרך שמתפלל במוסף של יום טוב. רק הספרדים שאומרים "ואת יום טוב מקרא קודש הזה" בחול המועד – אין אומרים "יום טוב" אלא "יום מקרא קודש הזה". ואחר "ומפני חטאינו", כשמגיע ל"על ידי משה עבדך מפי כבודך כאמור", מתחילין "והקרבתם". וכן בימים אחרונים של פסח.

וזה שאין אומרים בימים אחרונים "וביום השביעי מקרא קודש..." כמו בכל המועדים, משום דפסוק זה נאמר בתורה אחרי "והקרבתם", ותמיד אומרים זה קודם "והקרבתם", ואחר והקרבת – אין מקום לזה כמובן.

ובחול המועד וימים אחרונים של פסח אין גומרין את ההלל, מפני שבשביעי של פסח נטבעו המצריים. ואמר הקדוש ברוך הוא: "מעשה ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה לפני?" וכיון שבשביעי אין גומרין אותו, אי אפשר בחול המועד לגמור, דלא יהא עדיף מיום טוב עצמו (ט"ז סעיף קטן ג). וזהו טעם על פי דרש. ועיקר הטעם: לפי שאין הימים חלוקין בקרבנותיהן, מה שאין כן בחג הסוכות. וזה הטעם איתא בגמרא.

סימן תצ סעיף ג

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג:

נוהגין שביום טוב אומר "את יום טוב מקרא קודש הזה", ובחולו של מועד אומר "את יום מקרא קודש הזה".

עד כאן לשונו. ורבינו הרמ"א כתב עליו דאנו אין נוהגים לומר "מקרא קודש" כלל, לא ביום טוב ולא בחול המועד. עד כאן לשונו.

וכבר בארנו בסימן תפ"ז דכוונתו שאין אומרים סמוך ל"את יום חג המצות הזה", מטעם שאומרים זה בסוף "מקרא קודש זכר ליציאת מצרים".

(והט"ז והמגן אברהם סעיף קטן ב תמהו עליו, ולדברינו דבריו צודקים.)

סימן תצ סעיף ד

סימן הפרשיות של קריאת התורה בשמונת ימי הפסח: משך, תורא, קדש, בכספא, פסל, במדברא, שלח, בוכרא.

והכי פירושו:

ביום ראשון קורין "משכו",
וביום שני "שור או כבש",
וביום ראשון דחול המועד קורין "קדש לי כל בכור",
וביום השני "אם כסף תלוה",
ובשלישי "פסל לך",
וברביעי בבמדבר בפסח שני,
ובשביעי של פסח קורין "בשלח" עד אחר השירה,
ובאחרון של פסח "כל הבכור".

וזה הסדר לא ישתנה כי אם כשחל פסח ביום חמישי, דאז בראשון דחול המועד קורין "פסל לך", ומתחילין מן "ראה אתה אומר אלי העל..."; וביום ראשון, שני, שלישי קורין קדש, בכספא, במדברא.

ובכל ימי חול המועד קורין לרביעי בספר שני, מן "והקרבתם" עד "כל מלאכת עבודה לא תעשו". וכן בימים אחרונים קורין זה למפטיר.

ובשביעי של פסח מפטירין "וידבר דוד" בסוף שמואל. ובאחרון של פסח בישעיה: "עוד היום בנוב לעמוד", מפני שמדבר שם בסנחריב, ומגפתו היתה בליל פסח.

ובשביעי קורין השירה כנגד שירת הים.

ובקידוש של ימים האחרונים אין אומרים זמן, לפי שאינו רגל בפני עצמו. ואומרים בתפילה ובקידוש "זמן חרותינו" כבימים הראשונים, אף שכבר יצאו ממצרים. אך עד אחר קריעת ים סוף וטביעת המצריים נקרא "זמן חרותינו".

סימן תצ סעיף ה

שבת שחל בחול המועד, ערבית שחרית ומנחה מתפלל כבכל השבתות, אלא שאומר "יעלה ויבוא" ב"עבודה". ואם לא אמר – מחזירין אותו. וכן בברכת המזון, מפני שבשבת חובה לאכול פת.

ובמוסף אומר מוסף של כל החול המועד, ומוסיף "את יום השבת הזה", ואומר "ותתן לנו ה' אלהינו את יום השבת הזה, ואת יום חג המצות הזה". וכן ב"ומפני חטאינו" אומר "את מוספי...", וחותם "מקדש השבת וישראל והזמנים".

אבל המפטיר אינו חותם רק בשל שבת, דאלמלי שבת אין הפטרה בחול המועד (ט"ז סעיף קטן ה). ולטעם זה גם בשבת חול המועד סוכות כן, אבל אין המנהג כן, דבשבת חול המועד סוכות מזכירין "חג הסוכות", משום דחלוקים במוספים, וגומרין את ההלל מה שאין כן בפסח (מגן אברהם סעיף קטן ז).

ומפטירין ביחזקאל "היתה עלי יד ה'...", משום דמיירי שם בתחיית המתים, שעתידה להיות בפסח. ובסוכות מפטירין "ביום בא גוג", משום דנצחון גוג ומגוג יהיה בתשרי (טור).

ונוהגין לומר שיר השירים, מפני ששיר השירים מדבר על האהבה שבין כנסת ישראל לאביהם שבשמים, שהיתה ההתחלה ביציאת מצרים. ובשבועות קורין ברות, ובסוכות בקהלת. ואם כל החול המועד הוא בימות החול, קורין זה באחד מימים האחרונים כשחל בשבת.

והעם נהגו שלא לברך עליהם, אפילו אם קוראין במגילה, כי לא מצינו תקנת חכמי הש"ס בזה. ויש מן הגדולים שכתבו לברך, ואין נוהגין כן (והט"ז כתב דהוי ברכה לבטלה).