ביאור:שמחה לאיד - סיכום הדעות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


בכל פעם שאחד מאויבינו מת, מתפרסמים מאמרים רבים שדנים בשאלה 'האם ראוי לשמוח?'.


היפה בשאלה זו הוא, שהיא רלבנטית לכל אדם, גם לאדם החלש והמוגבל ביותר, שאין לו כל אפשרות להשפיע על המציאות האובייקטיבית; גם אדם כזה הוא עדיין השליט העליון בעולמו הפנימי, עולם המחשבות והרגשות; זו, אולי, הסיבה שהשאלה אם לשמוח או לא זוכה לתשומת לב מרובה כל כך.

גם בתנ"ך יש פסוקים רבים העוסקים בנושא זה. מעיון בכל הפסוקים, נראה שיש להבחין בין שלושה סוגים של שמחות - שלילית, מותרת, וחיובית:

א. השמחה השלילית היא על עצם מפלתו של האויב, על כך שהוא נופל ונכשל, סובל ומושפל, בלי קשר לתוצאות ולהשלכות של הדברים במציאות; שמחה כזו מפתחת באדם מידות רעות של כעס, שנאה ונקמנות, ועליה נאמר  בנפול אויבך אל תשמח... פן יראה ה' ורע בעיניו . הדברים נכונים גם לאויב שנראה בעינינו כרשע, כמו שנאמר  החפץ אחפץ מות רשע... כי אם בשובו מדרכיו וחיה ; קל וחומר לגבי אדם שאיננו רשע ומשום-מה יש לנו סכסוך אישי איתו.

ב. השמחה המותרת היא על כך שהעולם נעשה טוב יותר, רגוע יותר ובטוח יותר כתוצאה מאבדנם של הרשעים; שמחה על התוצאה החיובית של אבדן הרשעים, ולא על האבדן עצמו. על כל שיפור במצבו של העולם יש לשמוח ולברך את ה', ועל כך נאמר  באבוד רשעים רינה .

ג. והשמחה החיובית היא שמחה על עשיית הצדק - בין אם הצדק נעשה בידי ה' בניסים גלויים, ובין אם הוא נעשה בידי אדם; זוהי שמחתם של הצדיקים , שאצלם העיקר הוא ההתגלות של ה' בעולם, במיוחד כאשר הוא מתגלה כשופט צדק.


מסקנות מעשיות[עריכה]

כותב מאמר זה אינו מוסמך לפסוק הלכה, וכל המסתמך על מסקנות אלה עושה זאת על אחריותו בלבד!

א. אין לשמוח כאשר אויב שלנו (רשע או לא רשע) מת או נפגע כדרך הטבע, שהרי במקרה זה לא חל שום שיפור מהותי בעולם - רשע אחד הלך ורשע אחר יבוא במקומו, וגם משפט צדק לא נעשה בעולם. שמחה על אבדנו של אויב נובעת לא מחכמה ולא מצדיקות אלא רק מרגשות ומידות רעות. יש להצטער שהאויב לא זכה לחזור בתשובה ולתקן את מעשיו לפני מותו, ולהצטער שלא זכינו להעמידו לדין צדק.

(אמנם, כאשר מדובר באדם רשע שאינו אויב שלנו אלא קרוב משפחה שלנו, במקרה זה אין כל חשש שהשמחה נובעת ממידות רעות, ולכן מותר לשמוח, כפי שכתוב במסכת שמחות ב י: " "כל הפורש מדרכי ציבור, אין מתעסקין עמו בכל דבר, אחיהן וקרוביהן לובשין לבנים ומתעטפין לבנים ואוכלין ושותין ושמחים שנאבד שונאו של מקום, שנאמר "הלא משנאיך ה' אשנא..."" ". וכן כתב הרמב"ם בהלכות אבל א ח ).

בנוסף לכך, אין לשמוח תוך כדי תהליך הנפילה עצמו, כי יש בכך מידה מוגזמת של אכזריות ושמחה לאיד, מנוגדת למידת הרחמים ( שיש להשתמש בה כלפי כל אדם ), ועל כך נאמר " שמח לאיד לא ינקה " . כאשר אויב שלנו (רשע או לא רשע) נופל ונכשל אך עדיין לא מת - ראוי לקוות שיחיה, כדי שיוכל לתקן את דרכיו (שהרי ה' אינו רוצה במיתתם של רשעים אלא בתשובתם ) או לעמוד לדין.

ב. מותר לשמוח וראוי לברך את ה' לאחר שרשעים רבים אבדו מן העולם, ומשטר הרשע התחלף במשטר של צדק, שהרי במקרה זה חל שיפור משמעותי ומוחשי בעולם. ישנן כמה דוגמאות הסטוריות לשמחה מסוג זה .

ג. ראוי לשמוח לאחר שנעשה משפט צדק ברשעים ( ישמח צדיק כי חזה נקם ), או לאחר שרשעים אבדו באופן שרוב האנשים רואים בו נס גלוי, או כשהרשעים נכשלו בביצוע פשעיהם ( בפשע איש רע מוקש ); השמחה היא על ההתגלות של ה' באדם או בטבע, ולא על הסבל של הזולת.

דעות המפרשים[עריכה]

הנה כמה רעיונות שהוצעו על-מנת ליישב את הסתירה; בכל הסבר יש צד של אמת אך אף הסבר אינו שלם:

1. "מותר לשמוח במפלתם של גויים, אסור לשמוח במפלתם של בני ישראל" [ מגילה, טז, א, פרקי דר' אליעזר, מט; ניסן יואלי ; הרב רצון ערוסי בשו"ת מורשת ; הרב יובל שרלו בשו"ת מורשת ];

  • אולם, לדעה זו אין בסיס בפסוקים - רוב הפסוקים העוסקים בנושא זה, גם ע"פ פשוטם וגם ע"פ הפירושים המקובלים, אינם מבחינים בין בני ישראל לבין גויים; הם מתייחסים ל"אויב" או ל"רשע" באופן כללי. ראו גם במאמר  מרדכי בועט בהמן  ו במאמרו של יוסי גליס , שהוכיח שדעה זו מנוגדת להלכה.

2. "מותר לשמוח במפלתם של רשעים, אסור לשמוח במפלתם של אויבים אישיים שאינם רשעים";

  • אולם, הגבול בין שתי הקבוצות מטושטש למדי: מצד אחד, כל רשע ראוי להיות אויב אישי שלנו, שהרי אחד מתפקידנו בעולם הוא לעשות צדק וזה כולל גם מאבק ברשעים; וכל אדם שאינו רשע, ראוי שלא יהיה אויב שלנו, שהרי נאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך"; מצד שני, יש נטיה אנושית טבעית, להתייחס לכל אויב אישי כאל רשע, שהרי "אם הוא שונא אותנו - זה מוכיח שהוא רשע" (והנצי"ב כתב, שזה היה חטאם של אנשי בית שני, שהיו חכמים ועסקו בתורה, אלא שכל אדם שלא הסכים איתם, אמרו עליו שהוא רשע, והתירו לעצמם לשנוא אותו). ולכן מבחינה מעשית קשה לקיים דעה זו.
  • בנוסף לכך, דעה זו אינה מתאימה לפסוקים שמראים שה' אינו רוצה במפלתם של רשעים , ואינה מתאימה לפירוש הפסוק "בנפול אויבך אל תשמח" בהקשרו .

3. "צריך לעשות פעולות חיצוניות שמראות על שמחה והודיה לה', אך אסור לשמוח בלב" [ חיים לביא , הרב דוד לאו בשו"ת מורשת ] או להיפך: "אסור לפרוץ במחולות ברחובות, אך צריכה להיות קיימת תחושה כללית של שמחה" [ חגי גרוס במעריב ] .

  • אולם, קשה מאד להפריד בין הפעולות החיצוניות לבין הרגשות הפנימיים, שהרי "‎אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".
  • קשה גם להפריד בין הודיה לה' לבין שמחה: האם מישהו יכול לתאר לעצמו סעודת הודיה או תפילת "הלל" חגיגית, שבה מודים ומשבחים את ה' על אבדנו של אדם רשע, כאשר כל המסובים והמתפללים מזילים דמעות?!
  • בנוסף לכך, שני הפירושים לא מתאימים לפסוק "
בפשע איש רע מוקש, וצדיק ירון ושמח
" שמדבר גם על שמחה חיצונית (ּרינה) וגם על שמחה פנימית.

4. "הצדיק שמח כי אצלו העיקר הוא עשיית הצדק, אך החכם אינו שמח כי הוא חושב על האפשרות הטובה יותר - שהרשע היה חוזר בתשובה - ומצטער שהיא לא התממשה";

  • אך לפי זה, מה יעשה אדם שרוצה להיות גם חכם וגם צדיק? האם הוא חייב לבחור אחד מן השניים?...

5. "מותר לשמוח כשהרשע נופל באופן חומרי, אך אסור לשמוח כשהרשע נופל נפילה רוחנית וחוטא בעבירות";

  • אולם, ע"פ פשוטם של הפסוקים, הם מתייחסים כולם לנפילה חומרית או למוות חומרי. האיסור לשמוח כשמישהו נכשל בעבירות הוא מובן מאליו.

6. "אסור לשמוח כשרשע אחד מת, מותר לשמוח כשכל הרשעים אובדים";

  • אולם, אם מותו של הרשע הוא אירוע מצער (למשל משום שלא זכה לחזור בתשובה), איך ייתכן שהרבה אירועים מצערים יגרמו ביחד לשמחה?!

7. "לא צריך לשמוח כשהרשע נופל באופן זמני כי הוא עלול לקום והשמחה תתברר כמוקדמת מדי, אלא רק לאחר שהוא אובד לגמרי" [ הרב מרדכי נויגרשל בשו"ת מורשת בשם מלבי"ם]

  • אולם מלשון הכתוב " פן יראה ה' ורע בעיניו " נראה שהסיבה לאיסור היא עקרונית ולא רק פרקטית - השמחה היא רעה ופסולה ולא רק מוקדמת מדי [ גם מלבי"ם עצמו כתב בהמשך דבריו: "שע"י שיראה אכזריותך ומידת הנקמה שבך, ידמה מעשהו מול מעשיך, ומעשיך ירע בעיניו..."; כלומר, ע"פ המלבי"ם, הסיבה לכך אינה פרקטית אלא דווקא סיבה של "יפיפות נפש" ; מלבי"ם גם מסביר ש"בנפול אויבך אל תשמח" מתייחס למפלה התמידית, ו"בכשלו אל יגל לבך" מתייחס לתחילת המפלה. כלומר, ע"פ המלבי"ם, בשניהם אסור לשמוח , ואני תמה על דברי הרב נויגרשל ].

8. "צריך לשמוח כשנעשה משפט-צדק ברשע, אך לא צריך לשמוח כשהרשע מת מוות טבעי" [מהר"ל, הובאו דבריו במאמר של הרב משה צוריאל ]

  • אולם פירוש זה אינו מתאים ללשון הפסוק " באבוד רשעים רינה ", שאינו מתייחס לאופן האבדן.

9. "צריך לשמוח כשאובד רשע גמור שנתמלאה סאתו, אך לא צריך לשמוח כשאובד רשע שעדיין לא נתמלאה סאתו, שה' מאביד אותו כדי להציל את בני ישראל מידיו" [ע"פ הזוהר לפרשת נח, הובאו דבריו במאמר של ד"ר דניאל מלאך ב"תחומין" כב].

  • אולם לפירוש זה קשה למצוא משמעות מעשית, שהרי אנחנו לא יכולים לדעת מתי נתמלאה סאתם של הרשעים ומתי לא.


מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של מחברים שונים (הגהה: עופר לביא) שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-07-11.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mjly/smxa_woyvim