קטגוריה:משלי כד יח

הפסוק מקביל לקודמו בהצלבה:

ובכשלו אל יגל לבך - פן יראה ה' ורע בעיניו;

בנפול אויבך אל תשמח - [פן] והשיב מעליו אפו.

כלומר:

כשה' יראה את הגיל שבתוך ליבך, השמחה הפנימית שרק ה' רואה, הדבר יהיה רע בעיניו;

וכשה' יראה את השמחה החיצונית שאתה מפגין כלפי אויבך, הגורמת לו בושה ועלבון מעבר למה שה' התכוון כשייסר אותו, הוא ישיב מעליו את כעסו, ויקטין את עונשו.

ייתכן שהפסוק כולל איום גדול יותר - לא רק שה' יסיר את כעסו מהאויב, אלא הוא גם יעביר את כעסו אליך, כי השמחה שבלבך היא חטא חמור יותר מהחטא שנשאר בידו אחרי שכבר נענש וסבל: "עליך ישוב האף מעליו, כי ממנו יסיר ועליך יחול" (מצודת דוד, וכן מלבי"ם ועוד).

הפסוקים מדברים על אדם שהוא אויב שלנו, שה' כועס עליו וגורם לו ליפול ולהיכשל, שהרי נאמר "והשיב מעליו אפו". אם ה' בעצמו כועס על האויב, ומשתמש כלפיו במידת האכזריות, מדוע שלא נלך בדרכי ה' ונשתמש באותן מידות, והרי יש מצוה "והלכת בדרכיו"?! כמה תשובות:

1. כשה' כועס על האויב, מידת הדין שולטת בעולם. לא רק האויב עומד למשפט אלא העולם כולו, ובכלל זה גם אנחנו. כשאנחנו עומדים למשפט, עלינו להתנהג בצורה רצינית ומכובדת, ולא בשמחה והוללות.

2. הכעס של ה' על האויב הוא במעשה בלבד (ע"פ מלבי"ם, המילה אף אינה מציינת כעס פנימי אלא מעשים חיצוניים), והשנאה שלנו היא עמוקה יותר ונוגעת לרגש ולמחשבה.

3. ה' מכשיל את איבינו מתוך כוונה טובה, לייסר אותו כדי שיחזור למוטב. ה' עצמו אף פעם לא שמח כשהוא מייסר את הרשעים. וכשאנחנו שמחים על כך, כוונתנו היא רעה, שימשיך לחטוא ויהיה לו רע - בדיוק הפוך מכוונתו של ה'. ולכן, יש אומרים ש"מותר לשמוח בנפילת הרשע לשם שמיים... אך הזהיר על שונאו - שלא יעורר ליבו לשמוח בנפילתו מצד איבתו" (ר' יונה), כלומר העיקר הוא כוונת הלב.

הפסוק שלנו נזכר בפרקי אבות בתור ה"מוטו" העיקרי של התנא שמואל הקטן (אבות ד יט). וזו הסיבה, שדווקא שמואל הקטן הוא שתיקן את "ברכת המינים", התפילה נגד הרשעים: "כל הברכות של התפילה, שהן מליאות חסד ואהבה, ראוי לתקנן כל חכם הראוי למעלה רוממה כזאת, לערוך תפילות קבועות.... אבל ברכה זו (ברכת המינים), שבתוכה אצורים דברים של שנאה ומשטמה, והאדם באשר הוא אדם אי אפשר כלל שלא תימצא בקרבו איזו שנאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו, צריכה היא לבוא דווקא ממי שכולו טהור וקדוש לה', שתכונת השנאה הטבעית אין בלבבו כלל.... על כן עמד שמואל הקטן ותיקנה. ורק הוא, אשר הסיר מלבבו כל רגש שנאה גם לשונאי נפשו, הוא כשיתעורר לתקן ברכה למינים, לא תימצא בה כי אם רגשת לב טהור לתכלית הטוב האמיתי הכללי." (הרב קוק, עולת ראי"ה).4. ה' יודע לכעוס בדיוק במידה הנכונה, אבל לבני אדם יש נטיה לחרוג מן המידה, ולכן במידת הכעס אסור לנו לחקות את ה'.

5. השמחה ברע מקרבת אותנו לרע ומשחיתה את נפשנו: "על-ידי שיראה אכזריותך ומידת הנקמה שבך, ידמה מעשהו מול מעשיך, ומעשיך ירע בעיניו, עד שיהיה צדיק נגדך, וישוב אפו מעליו עליך." (מלבי"ם; ראו גם פירוש הרמב"ם על משנה אבות ד יט, ובהקדמה למסכת אבות פרק רביעי). ראו גם: רחמים מדרכי ה'.

6. שמחה בנפילת האויב מראה על גישה לא נכונה לחיים - כאילו כל הכוח להרע נמצא בידי האויב, וברגע שהאויב נופל - אנחנו בטוחים; גישה זו היא רעה בעיני ה'. על-פי התורה, האויב הוא רק שבט מוסר ביד ה'. השמח בנפילת האויב דומה לכלב שמקבל מכות ממקל, וכשהמקל נשבר, הוא שמח, ולא מבין שאם המקל נשבר יביא אדוניו מקל אחר כדי לייסר אותו, עד שיחזור למוטב.

7. "על פי מידת הדין, אין קיום לבני אדם בעולם הזה, שהרי כל אדם הוא מלא חטאים, וראוי לענישה מצד הקב"ה. לכן אין לשום אדם רשות לשמוח בנפילת אדם אחר, משום שהעובדה שהוא בעצמו לא נפל," "איננה נובעת" "ממנו. הסיבה היחידה שהוא לא נפל, היא אך ורק מידת החסד של ה' ית'. השמחה איפוא מביעה תמיכה של האדם במידת הדין של הקב"ה כביכול. לכן ה' מסיר את אפו מהחוטא (ולפי הגירסא השניה אפילו מוחל לו על כל עוונתיו) ומשיב אותו על השמח, כדי ללמד את השמח מוסר. הלקח הזה אמור להבהיר לאדם, שלא להתערב בשיקולים א-להיים. כי רק הקב"ה מסוגל לדון בצדק מוחלט". (יוסי גליס, המצטט את רבנו יונה ואת ה"חפץ חיים").

כשאדם שמח בנפילתו של אויבו, הדבר עלול לגרום לה' לבטל את כעסו על אותו אויב. שני אנשים השתמשו ברעיון זה כ"סגולה" כדי להקטין את צרותיהם:

1. דוד המלך, כשברח מאבשלום ושמע את שמעי בן גרא מקלל אותו ושמח לאידו, אמר, (שמואל ב טז יב): "אוּלַי יִרְאֶה ה' בעוני[בְּעֵינִי], וְהֵשִׁיב ה' לִי טוֹבָה תַּחַת קִלְלָתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה".

2. האמורא רבא, כשהיה חולה: "רבא, כי הוה חליש, יומא קמא לא מגלי, מכאן ואילך אמר ליה לשמעיה: פוק אכריז "רבא חלש": מאן דרחים לי - לבעי עלי רחמי, ומאן דסני לי - לחדי לי... והשיב מעליו אפו!" (תלמוד בבלי, ברכות נה:, נדרים מ.); רבא היה מפרסם ברבים שהוא חולה, כדי שאוהביו יבקשו עליו רחמים, ושונאיו ישמחו, והשמחה של שונאיו תגרום לכך שה' ישיב מעליו אפו וירפא אותו.