עין איה על שבת א כג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קצבות הזמן בחיים פרטיים ובחיי הציבור.

(שבת י ב): "אמר רבי אבין מאי קרא דכתיב אמלטה נא שמה, נא בגימטריא חמשין וחד הוו, ושל סדום נ"ב."

לפעמים יתאימו ערך התקופות של איש יחידי לתקופות כלליות ציבוריות, כמו מספר מאה ועשרים שנה של קצבת החיים, אחר מיעוטם מפני ההשחתות הכלליות שעברו, באמרו "והיו ימיו מאה ועשרים שנה"‏[1], שהוא חק קצוב אז לכלל האנושיות עד המבול, והוא גם כן מדה נהוגה אחר כך שעל פי רוב לא יפחתו החיים הפרטיים. על כן תציג אותם במספר זה במשה, וכמו שדרשו חכמינו זכרונם לברכה‏[2] בשג"ם בגירסת משה. ובימי דוד הוא דאימעיט שני, והננו מוצאים תקופת נ"ב שנה לקפיצת זקנה בחיי היחיד, כדברי חכמינו זכרונם לברכה בשלהי מועד קטן‏[3] נ"ב שנה זוהי מיתתו של שמואל הרמתי, ואמרו על זה בפרק קמא דתענית‏[4] שהקדוש ברוך הוא הקפיץ עליו זקנה. היובל שהוא חמישים שנה הוא אמנם ערך לתקופה מוגבלת בחיי הפרט וחיי הכלל. החיים מתהלכים כשלשלת, כל תקופה מחוברת היא ברתוקות התולדה עם שלפניה ומתקשרת גם כן עם שלאחריה, על כן נ"ב שנה הוא הזמן המוכרח לקשר תקופה שלמה בעבר ואל העתיד. היובל ישמש תקופתו בחיי הכלל והפרט, כי עם היותו כללי הנה חירות העבד הפרטי והחזרות השדות הפרטיות מגיעות עד הפרט, לאות על היחש שיש בזה להשוות ערך הכלל אל הפרט. על כן קפיצת הזקנה שעל הקיבוץ החוטא, כאמור "גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע"‏[5], האריך בעל הרחמים ברוך הוא משך תקופה שלמה, עם החיבור המוכרח לשלפניה ולאחריה, למען דעת כי גם הדבר המושחת מצד רשעו, איננו אובד לגמרי במציאותו, כל אחד עשה את שלו בשלשלת התולדה. אמנם לולא ההשחתות היה מאריך ימיו והיה נשאר לאחרית ותקוה טובה. ועל ידי סילוף הדרך נשאר רישומו באופן מעורר זועה, ועל כל פנים את פעולת תקופתו בחיי הכלל עשה. "כי כל אשר עשה האלהים עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע"‏[6], ו"כל פעל ד' למענהו וגם רשע ליום רעה"‏[7].

<< · עין איה על שבת · א · כג · >>