עין איה על שבת ד ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הטוב והרע בנטית האדם אל היופי.

(שבת נ ב): "אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי בסעודה, אייתו לקמיהו ברדא, אמימר ורב אשי משו ידייהו, מר זוטרא לא משי ידי. אמרי ליה, לא סבירא ליה מר להא דאמר רב ששת ברדא שרי. אמר להו רב מרדכי, בר מיניה דמר, דאפילו בחול נמי לא סבירא ליה, דסבירא ליה כי האי תנא דתניא, מגרר אדם גלדי צואה וגלדי מכה מעל בשרו בשביל צערו, ואם בשביל ליפות עצמו, אסור. ואינהו כמאן סברוה, כי הא דתניא רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל כבוד קונהו, משום שנאמר "כל פעל ד' למענהו"‏[1]".

הנטיה אל היופי יש לה שני צדדים, האחד טוב והשני רע. מצד אחד, היא מרוממת את הנפש ומפעלת על העין הרואה פעולה טובה ומכובדת, ומצד השני, האדם עלול לאבד על ידה את היסוד הראשי להצלחתו, שיסוד ההצלחה פנימית הוא שידע האדם שאשרו ימצא תמיד בעצמו, בקרב נפשו ולבבו, ולא ילך לבקשה אצל אחרים. שהנטיה ליופי משעבדת את האדם לזולתו, שרוב עניני היופי המה רק ביחש העין החיצוני, ובזה האדם עלול לשכח את עצמו בצד המוסרי שלו, ולעשות מעשיו רק על פי המציאות המצוירת אצל זולתו, ובזה הוא מתרחק מכל דרך האמת ויראת ד' האמיתית, שיסודה היא הדעת העליונה ש"נר ד' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן"‏[2], שהטוב העליון נובע רק מכפי הישרתו הפנימית על פי עומק חפצו לטוב לצדק ולמ[י]שרים, לא בשביל מציאות חן בעיני זולתו.

על כן, שתי הנטיות צריך שימצאו בהן מחזיקים. כי הנטיה למציאת חן בעיני זולתו, חוץ מרומות הנפש שיש בעצם היופי, היא בעצמה תועיל מכל מקום בחיי החברה גם כן הרבה, מפני שעל ידי זה מתגדלת ההשתעבדות החברותית לדברים הטובים והנכבדים שכבר קנה אותם הכלל. אמנם באשר מחילופים הנמצאים בסגולות הנפש, נמצא אנשים שיסוד התיחדותם תלוי בהדרכת עצמם לצד הטוב הנעלה, לחסידות ולקדושה, ורק בתור פעולה שניה, על כן תצא מאלה הקדושים תועלת גדולה להכלל כולו.

הם הנם המורים הגדולים, שלא בהשפעה מעשית של פעולה הם מדריכים את דורם בדרכי חיים כי אם בעצם הוייתם ומציאותם, וישנם אנשים שנוצרו להיות מדריכים בפועל ומשפיעים בדיבור ובמעשה. האנשים הגנוזים, שכל טובם בפנימיותם, יותר הם ראויים שיעשו רושם על עצמם ועל העולם בשינאתם את היופי וההתהדרות, ובבטלם את חפישת החן מהסביבה שלהם, כדי שיבאו הלימודים היוצאים מזאת הנטיה האמיתית הזאת בעולם להרבות השקט והשלום הפנימי, הצניעות והקדושה שבלב ועומק הנפש. אבל האנשים המוכנים להשפעה בפועל, הם על כן קשורים הם עם העולם, והרושם הטוב ומהכובד שהם עושים על ידי היופי המלוה אותם הוא מכלל עבודתם בקודש, הם צריכים להיות רוחצים פניהם ידיהם ורגליהם בכל יום לכבוד קונם, שזהו כבודו של מקום ברוך הוא, שיגדל רושם הטוב שלא אנשי קודש צדיקים וחכמים לפעול על הבריות, ושיגדל כח הבושה בעולם על ידי מה שימצא האדם משועבד להסכמת החברה בכל דבר טוב, שמכריע את החסרון היוצא מזה למי שמשתמש בנטיה של השתדלות ביופי החיצוני לסמות את עיני זולתו, ולאבד את מרכז האושר הפנימי שהוא "נחלת שדי ממרומים"‏[3], הנתונה דוקא לאדם לבדו בפנימיותו ואין לזרים אתו. ועל ידי שתי השפעות יחד, יצאו הדברים הטובים שצריכים להולד משתי הנטיות, "ואלו ואלו דברי אלהים חיים"‏[4].


הפניות[עריכה]


<< · עין איה על שבת · ד · ט · >>