כתובות ב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דלא מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו כי תיבעי לך שלא בשעת ווסתה מאי כיון דלא בשעת ווסתה הויא מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו או דלמא כיון דאיכא נשי דקא משנייא ווסתייהו כשעת ווסתה דמי פשיט רב אחאי הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה לא נשאו לא קתני אלא לא נישאו היכי דמי אי דקא מעכבן אינהי אמאי אוכלות משלו ואוכלות בתרומה אלא לאו דאיתניס כי האי גוונא וקתני אוכלות משלו ואוכלות בתרומה אמר רב אשי לעולם אימא לך כל אונסא לא אכלה ודקא מעכבי אינהו ובדין הוא דאיבעי ליה למיתני לא נשאו ואיידי דתנא רישא בדידהי תנא נמי סיפא בדידהי:
אמר רבא ולענין גיטין אינו כן אלמא קסבר רבא אין אונס בגיטין מנא ליה לרבא הא אילימא מהא דתנן הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש אינו גט מת הוא דאינו גט הא חלה הרי זה גט ודלמא לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט והיא גופא קמ"ל דאין גט לאחר מיתה אין גט לאחר מיתה הא תנא ליה רישא הרי זה גיטיך אם מתי הרי זה גיטיך מחולי זה הרי זה גיטיך לאחר מיתה לא אמר כלום דלמא לאפוקי מדרבותינו דתניא ורבותינו התירוה להנשא ואמרינן מאן רבותינו אמר רב יהודה אמר שמואל בי דינא דשרו משחא סברי לה כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ואלא מסיפא מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך שנים עשר חדש הרי זה גט מת והוא הדין לחלה דלמא מת דוקא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם אלא מהא דההוא דאמר להו אי לא אתינא מיכן ועד תלתין יומין ליהוי גיטא אתא בסוף תלתין יומין ופסקיה מברא אמר להו חזו דאתאי חזו דאתאי אמר שמואל לאו שמיה מתיא ודלמא אונסא דשכיח שאני דכיון דאיבעי ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה אלא רבא סברא דנפשיה קאמר משום צנועות ומשום פרוצות משום צנועות דאי אמרת לא להוי גט
רש"י[עריכה]
פשיט רב אחאי - הך בעיא ממתניתין דקתני לא נישאו ולא קתני לא נשאו דלישתמע שהבעלים מעכבים:
אלא לא נישאו - הן לבעלים תלה העכבה בנשים:
ואיידי דתנא רישא בדידהי - נותנין לבתולה שנים עשר חדש ולאלמנה שלשים יום:
ולענין גיטין אינו כן - אלפיכך קאי דאשמעינן שעכבת האונס פוטרתו מן המזונות לענין גיטין אין טענת אונס מועלת אם נתן גט לאשתו ע"מ אם לא אבא עד זמן פלוני יהא גט [ונאנס] ולא בא הרי זה גט ואינו יכול לומר אנוס הייתי:
אלמא קסבר אין אונס בגטין - אין טענת אונס בגיטין ולקמיה מפרש טעמא:
אינו גט - ואם אין לה בנים זקוקה ליבם:
מת הוא דאינו גט - דהא לא שויא גיטא עד י"ב חדש והוא מת בתוך הזמן ומאן קא מגרש לה מהשתא אין המתים מגרשים:
מת הוא דאינו גט - משום דאין גט לאחר מיתה אבל משום אונס אחרינא לא מפקע גיטא אלמא אין אונס בגטין דאי סלקא דעתך חלה נמי אינו גט ניתני חלה וכל שכן מת שאין אונס גדול מזה:
היא גופא קמ"ל - כלומר האי דתנא מת לאו לדיוקא דילה תניה למידק הא חלה הרי זה גט אלא לאשמעינן היא גופא דאין גט לאחר מיתה ואפי' בלא תנאי כגון האומר לאשתו הרי זה גיטיך לאחר מותי אינו גט לפוטרה מן היבם:
זה גיטך אם מתי - שכיב מרע שכתב גט לאשתו באחד מן הלשונות הללו זה גיטך אם מתי או זה גיטך מחולי זה משיפסוק חולי זה (מעלי) משמע והוא מת מאותו חולי לא אמר כלום שהרי משפסק אינו בחיים ואינו יכול לגרש:
דלמא - הא דאיצטריך סיפא אם לא באתי וכו' לאפוקי מדרבותינו איצטריך דפליגי עלה ואמרי דאין גט לאחר מיתה הוא דכיון דכתוב בגט זמן כתיבתו הוא מוכיח שכך אמר לה אם לא באתי לאותו זמן יהא גט למפרע מהיום דאי לא משוה גיטא עד שנים עשר חדש למה כתב יום כתיבת הגט בתוכו לכתוב אם לא באתי לר"ח פלוני יהא גט:
התירוה לינשא - בלא חליצה לההיא דאם לא באתי:
זמנו של שטר מוכיח עליו - לא לחנם נכתב זמנו לתוכו אם לא להודיע שמיום הכתיבה והמסירה הוא מגרשה אם לא יבא לאותו זמן הלכך אע"ג דלא כתב זה גיטך מהיום אם לא באתי כו' כמאן דכתב מהיום דמי ובבבא בתרא (דף קלו) אמרה רבי יוסי דתנן הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה ואם לא כתב מהיום אינה מתנה רבי יוסי אומר אינו צריך:
ואלא מסיפא - גמר רבא דאין אונס בגיטין:
הרי זה גט - ואע"ג דאין אונס גדול ממיתה אלמא אין אונס בגיטין והוא הדין לחלה:
דלמא מת דוקא - דכל עצמו שכתב לה גט מחמת כן כתב לה שאם ימות יהיה גט למפרע שלא תיזקק ליבם ובהאי אונסא לא ניחא ליה למיבטל גיטא אבל באונסא אחרינא דניחא ליה לבטולי גיטא ביה אימא לך יש אונס בגיטין:
ופסקיה מברא - הנהר הפסיקו שהיתה המעבורת מצד העיר ולא יכול לעבור:
חזו דאתאי - שבאתי:
לא שמיה מתיא - והוי גיטא ואם רצתה תינשא לאחר וגם לכהונה נפסלת מהיום:
תוספות[עריכה]
מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו. ואינו יכול לטעון דאדרבה מזלה גרם דכיון דלא מיפקדא אפריה ורביה לא מיענשא כדאמרינן בהבא על יבמתו (יבמות דף סד:) ועוד דהאשה היא שדה של הבעל ואין הבעל שדה שלה:
לפיכך חלה הוא אינו מעלה לה מזונות. קשה לר"י דאמר בהחולץ (שם דף מא: ושם) עמד בדין וברח נזונת משל יבם ומפרש בירושלמי ברח ה"ה חלה והכא אמרי' דחלה אין מעלה לה מזונות ואור"י דהתם חלה או ברח לאחר שעמד בדין שכבר נתחייב לה במזונות אבל הכא בחלה קודם הגעת זמן ובקונט' פי' שם דוקא ברח אבל חלה לא ואין נראה כדמשמע בירושלמי ולפירושו אין להקשות מאיכא דבעו לה מיבעיא אמאי לא פשיט לה מהתם דיש לומר דארוסתו אגידא ביה טפי מיבמתו כדאמרינן ביבמות בכמה דוכתי:
פשיט רב אחאי. לא כמו שפירש רשב"ם דהיינו רב אחאי גאון שעשה שאלתות והיה בסוף כל האמוראים ולכך משנה לשונו בכל הש"ס פריך רב אחאי פשיט רב אחאי שהרי כאן רב אשי עונה על דבריו אלא אומר רבינו תם שהוא אמורא וכל אמורא היה תופס לשונו כמו מגדף בה ר' אבהו (סנהדרין ג:) תהי בה ר' יוחנן (ב"ק קיב:) לייט עלה אביי (ברכות כט.):
לא נשאו לא קתני אלא לא נישאו. מקובלין היו כך לקרות לא נישאו ועוד דאי לא נשאו אאנשים קאי ה"ל למימר נמי בלשון רבים ואוכלות משלהם:
אלא לא נישאו. פירוש דמשמע נמי דמעכבי אינהי אבל אין לומר דמשמע דוקא דמעכבי אינהי אבל לא אינהו מדקאמר לעולם דמעכבי אינהו ואיידי דתנא רישא בדידהי כו' דמשום איידי אין לשנות טעות בסיפא:
מת הוא דאינו גט. דאין גט לאחר מיתה הא חלה הרי זה גט דאי חלה נמי אינו גט וטעמא דהכא דאינו גט משום אונס אם כן לישמעינן חלה דהוי אונס מועט וכ"ש מת דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה דבמת איכא למימר ניחא ליה דלא תפול קמי יבם:
ודלמא לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט. ויש טענת אונס ודקאמר ליתני חלה וכ"ש מת הא דקתני מת הא קמ"ל דאין גט לאחר מיתה ואתא לאשמועינן תרוייהו דיש אונס ואין גט לאחר מיתה דאי יש אונס גרידא אתא לאשמועינן אבל יש גט לאחר מיתה הוה ליה למינקט חלה ואי אין גט לאחר מיתה גרידא הוה בעי לאשמועינן לא הוה ליה למינקט הרי זה גיטך אם לא באתי שעושה. תנאי אלא הרי זה גיטיך לאחר מיתה:
הרי זה גיטיך אם מתי מחולי זה לאחר מיתה. לאחר מיתה הוי טעמא דכולהו כמו אתם ולא אפוטרופסין ולא שותפין ולא אריסין ולא כל התורם את שאינו שלו (גיטין דף נב.) דכולהו הוו משום תורם את שאינו שלו וא"ת ההיא משנה גופה אמאי איצטריך הא תנן בהדיא בפ"ק דגיטין (דף יג. ושם) דאין גט לאחר מיתה דתנן האומר תנו גט זה לאשתי לא יתנו לאחר מיתה ובפרק קמא דגיטין (שם ד"ה לא) פירשנו:
דלמא לאפוקי מדרבותינו. אבל מההיא דרישא לא שמעינן לאפוקי מדרבותינו דאיכא לאוקמה בשאין כתוב זמן בשטר והא דאמרינן (בגיטין דף פו.) שלשה גיטין פסולין וחד מינייהו שאין בו זמן הא אמרינן אם נשאת הולד כשר ומשום דאין גט לאחר מיתה קתני הכא לא אמר כלום אפילו נשאת אי נמי בשכתוב בו שבוע או שנה או חדש דאמר בפרק שני דגיטין (דף יז:) דכשר ואין זמנו מוכיח עליו אי נמי במאוחר:
דלמא מת דוקא דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם. וא"ת בפרק מי שאחזו (גיטין דף עג. ושם) דאמרי' אכלו ארי אין לנו פירוש אין לנו שיהא גט ואמאי לא הוי גט הא לא ניחא ליה דתפול קמי יבם וי"ל דבאונס דלא שכיח כלל לא אסיק אדעתיה שירצה שיהא גט:
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק א (עריכה)
ג א מיי' פ"ט מהל' גירושין הלכה ח', סמג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"ד סעיף א':
ד ב מיי' פ"ט מהל' גירושין הלכה ב', (טוש"ע שם סעי' ב):
ה ג מיי' פ"ט מהל' גירושין הלכה י"ב, סמג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"ה סעיף א':
ו ד מיי' פ"ט מהל' גירושין הלכה י"א, וסמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"ד סעיף ג':
ז ה מיי' פ"ט מהל' גירושין הלכה ח', טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"ד סעיף א':
ראשונים נוספים
חידושי הרשב"א
[נסתחפה שדהו: איכא דמקשי (הרמב"ן), דהא גבי קטלנית דמזלה גרים. ולאו מילתא היא, דהתם בקטלה דבעל תליה בדידה, דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו, אבל הכא לענין פריה ורביה, כל עכובא דאתי מחמתיה אתי, דאיהו הוא דמפקד אפריה ורביה].
לא נשאו לא קתני אלא לא נישאו: מסתברא דהכי פירושה לא נישאו לא קתני, מדלא תני אוכלות משלהם, או לא נישאו אוכלות משלו, אלא על כרחך לא נשאו קאמר, כלומר, אם לא נשאו הן לו אוכלות אי נמי יש לומר שכן היו רגילין לשנות בבית המדרש, נשאו בחירק ולא נשאו בקמץ, ואף על פי שבין נָשְׁאוּ לְנִשְׁאוּ אין הבדל והיכר בכתיבתן, מכל מקום סומכין היו על רגילות הקריאה (עי' גליון הש"ס). ודכוותה אמרינן בנדרים פרק אין בין המודר בראשו (לה, א) אמר רב אשי דיקא נמי דקתני שניתנה לו ולא קתני שנתנה לו, ואין בין ניתנה לו לנתנה לו שום הפרש רק בקריאתן לבד.
אלא לאו דאתניס כי האי גוונא: ופשוט מינה מיהא חדא דהיינו חלתה היא [מעלה לה מזונות. א"נ כיון דאמר אם תמצי לומר תפשוט תרתי קמייתא] ואנן לא פשטינן, דתפסת מרובה לא תפסת.
רב אשי אמר כל אונסא לא אכלה: בין דאיתנוס אינהו בין דאיתנוס אינהי דיש טענת אונס בממון, ומשנתינו דהגיע זמן ולא נשאו דמעכבי אינהו מדעת.
ואיידי דתני רישא בדידהי נותנין לבתולה שנים עשר חודש ולאלמנה שלשים יום תנא נמי סיפא בדידה: כלומר שלא נשאו הן ולא העיכוב מחמתם כלל ואפילו מחמת אונס דידהי דנשאו לא משמע אלא שאינן נשואות. ומשמע שאינן נשאות או מחמתן או מחמת הבעל, והכא בשלא נשאו מחמת הבעל.
אלמא קסבר רבא אין טענת אונס בגיטין: מסתברא דמשום הכי קא מאריך בלישניה, לומר לך דדוקא היכא דליכא אלא טענת אונס לבד, כלומר שנתעכב דרך שתיקה מחמת אונס, אבל היכא דנאנס ונתעכב ואמר הריני מתעכב מחמת אונסי, אינו גט, ואונס זה לרבא דמבטל הגט, ולא שהאונס מבטלו אלא עכוב זה מחמת האונס לפי שגלה דעתו בגטו, ורבא הוא דאמר דגלויי דעתא בגיטא מילתא היא. והלכך מאן דאמר שאינו יכול לקיים תנאו מחמת אונסו גטו בטל וכדאמרינן התם בריש פרק השולח (גיטין לד, א) ההוא דאמר להו אי לא נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא, כי מטא תלתין יומין אמר להו הא טרחנא, אי משום אונסא אין אונס בגיטין אי משום גלויי דעתא פלוגתא דאביי ורבא היא, דאלמא כל מאן דאמר נאנסתי גלויי דעתא הוא וגטו בטל לרבא. והיא גופא קא משמע לן דאין גט לאחר מיתה אפילו במקום דאין האונס מבטלו, כגון גבי זה גיטך לאחר מיתה. אי נמי באם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש והתנה בפירוש שלא יבטל הגט מחמת אונס מיתה.
ודילמא לאפוקי מדרבותינו: כלומר, סיפא דמתניתין דהיינו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש, דעלא הוא דתנינן ורבותינו התירוה לינשא. ומסברתם דרבותינו קאמר ולא מדרבותינו ממש, דרבותינו היינו ר' יהודה הנשיא בן בנו של רבינו הקדוש, כדאמר רבי יוחנן בפרק (המגרש) [מי שאחזו] (גיטין עו, ב) ר' יהודה הנשיא בנו של רבן גמליאל ברי יהודה, ולא הודו לו כל סייעתו, אלא מסברתו הוא דקאמר, ויש לנו כיוצא בזה הרבה בתלמוד.
וגדולה מזו אמרו בפרק האיש מקדש (קדושין מז, ב) גבי התקדשי לי בשטר חוב, רבי מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרי אינה מקודשת, ואוקימנא פלוגתייהו בין במלוה על פה בין במלוה בשטר, ואמרינן במלוה על פה במאי פליגי בדרב הונא אמר רב וכו', מר סבר כי קאמר רב בפיקדון אבל במלוה לא, ומר סבר לא שנא מלוה ולא שנא פיקדון, ומדאמרינן מר סבר כי קאמר רב בפקדון, הוה משמע דבדרב ממש פליגי, וליתא, אלא בסברתיה דרב קאמר.
וכיוצא בו ממש ביבמות בריש פרק כיצד (יח, א) דאמרינן: הוא הדין דאע"ג דלא עבד בה מאמר שניה מחלץ חלצה יבומי לא מתיבמה, והאי דקתני מאמר לאפוקי מדבית שמאי דאמרי מאמר קונה קנין גמור, קא משמע לן דלא, ולא דבית שמאי ממש קאמר, דאילו לדבית שמאי אף על פי דקונה קנין גמור ואפילו נשאה נמי יבומי מתיבימה, דהא לדידהו צרות מותרות נינהו, אלא לאפוקי מסברתייהו דבית שמאי קאמר. ודברים פשוטים הם, אלא שראיתי מקצת מרבותינו [המפרשים ז"ל] שנתקשו בזה ואינו. ורבינו חננאל פירש: רבותינו, היינו רבינו הקדוש, וגם שם בפרק (המגרש) [מי שאחזו] (גיטין שם) יש ספרים שכתוב בהם: ר' יהודה הנשיא בנו של רשב"ג הורה ולא הודו לו כל סיעתו.
ודילמא לאפוקי מדרבותינו: חבורא חבורתא בהא מילתא, וקשה להו לאפוקי מדרבותינו נמי מרישא שמעינן לה, וקתני זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום, ואילו לרבותינו דאית להו זמנו של שטר מוכיח עליו כר' יוסי חולצת היא, דהוה ליה כמעכשיו ולאחר מיתה דקתני גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת. ויש מי שתירץ, דר' יוסי עדיפא מדרבותינו דר' יוסי אפילו לאחר מיתה פליג, ואמר דזמנו של שטר מוכיח עליו כאלו אמר מהיום ולאחר מיתה, וכל שכן באם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש ומת בתוך שנים עשר חודש דלא אתני בהדיא במיתה, ורבותינו מודו ליה באם לא באתי אבל בלאחר מיתה דהתנה בפירוש בלאחר מיתה פליגי עליה, דלאחר מיתה קאמר ולא מחיים, ובהא לא עדיף זמנו של שטר כמעכשיו. ומיהו, בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו (ב"ב קלו, א) מודו ליה לר' יוסי משום דאיכא לקיומיה זמנו של שטר בגופן של נכסים, ותנאה דלאחר מיתה בפירות.
וא"ת אכתי הא תנא ליה רישא, הרי זה גיטך אם מתי, לא אמר כלום, ואלו לרבותינו הוי גט, דזמנו מוכיח עליו, באם לא באתי, והוה כמהיום אם מתי, לדעת רבותינו, כדאיתא התם בשילהי קורדיאקוס (גיטין עו, א). יש לומר, אי לאו סיפא הוה אמינא דוקא כדאתני במיתה בפירוש הוא דפליגי תנא דמתניתין דלא אמר כלום, הא באם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש הוי גט, כרבותינו דהתירוה לזו בפירוש לינשא קמ"ל.
וזה התירוץ נראה יפה, וניחא לי בהא הא דאמרינן בפ' קורדיאקוס (גיטין שם) תנא, רבותינו התירוה לינשא, אמר ר' יוחנן ר' יהודה הנשיא בן בנו של רבן גמליאל ברבי יהודה ולא הודו לו כל סיעתו ואמרי לה כל שעתו.
אמר אביי הכל מודים היכא דאמר לה לכשתצא חמה מנרתיקה לכי נפקא קאמר לה. ולא נחלקו אלא באם תצא, מר סבר לה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, ומר לא סבר כר' יוסי: ולכאורה משמע מדקאמר הכל מודים דכל כשתצא חמה מנרתיקה כולהו בחדא סברא קיימי ביה בין למר בין למר לא אמר ולא כלום, דאי למר חולצת ולמר אינה מגורשת כלל, אם כן לאו הכל מודים בה, דלכי נפקא קאמר, דהא לרבותינו מספקא להו אי מהשתא קאמר, אלא ודאי אפילו לרבותינו לא אמר כלום.
וע"כ ר' יוסי לית ליה הכין, מדאמרינן התם (גיטין עו, ב) בגמרא: זה גיטך אם מתי זה גיטך לאחר מיתה אמר רב הונא ולדברי ר' יוסי חולצת, פשיטא, מדסיפא לרבנן חולצת רישא נמי לר' יוסי חולצת, אלא מפשט פשיט להו דלאחר מיתה לר' יוסי כאלו אמר מהיום ולאחר מיתה, דזמנו של שטר מוכיח עליו. ואעפ"י שכתבתי בפ' קורדיאקוס (שם) בענין אחר משמן של ראשונים נוחי נפש, זה נראה לי יותר. והלכך לאחר מיתה לאפוקי מדר' יוסי, ואם מתי נמי לא מוכחא אי מפקא מדרבותינו באם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש, וסיפא דהיינו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש לאפוקי ממש מדרבותינו.
וא"ת מכל מקום מדרבותינו מיהא נשמעיניה דאין טענת אונס בגיטין, מדהתירוה להנשא, אין הכא נמי, אלא כל היכא דמציא לאיתנויי מתניתין לא בעי למידק מדרבותינו, וכי דחינן מתניתין דמעכשיו אם לא באתי, מת דוקא, כי היכי דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם אידחי נמי הא דרבותינו, דדילמא מההוא טעמא נמי התירוה לינשא.
אלא מהא דההוא דאמר להו אם לא איתיניה מהאידנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא: כלומר לעדים נתנו ואמר להו אי לא אתינא עד תלתין יומין ליהוי גיטא והבו לה, ואתיה אפילו לר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, ואפילו בעל פה, ומשום הכי אי בעי לבטוליה מצי לבטולי, כדמשמע בפרק השולח (גיטין לד, א) דפרכינן מינה לרבא דאמר גלוי דעתא בגיטא מילתא היא, ופריק התם לבטלי קא אתי לקיומי תנאיה קא אתי והא לא אקיים, דאלמא אי בעי לבטולי בהדיא מבטל ואילו יהביה ניהליה תו לא מציא לבטולי לר' יוסי, דהוה ליה כמהיום אם לא באתי דלא מציא לבטולי לכוליה עלמא.
ותדע לך דאלו נתקרע הגט או שנשרף תוך שנים עשר חודש מגורשת, אלמא גט גמור הוא. אלא ודאי דאמר להו לסהדיה, וזמנו הכתוב בתוכו לשלישות הגט לא מעלה ולא מוריד. ואי נמי בדיהביה ניהליה, ואתיא כרבנן ובדלית ביה מעכשיו, והראשון נראה עיקר.
אלא רבא סברא דנפשי' קאמר: כלומר מסברא דנפשיה קא מפרש להו למתניתין בהכי, מת דוקא אבל חלה לא, ובסיפא מת והא הדין לחלה, משום דאין טענת אונס בגיטין, דסברא הוא דרבנן בכי הא מילתא תקוני מתקנינן משום צנועות ומשום פרוצות, והני מתניתין למידק מיניהו דוקיה תניה להו, ולא שיהא רבא מתקן כך מסברא דנפשיה, כן נראה לי.
משום צנועות ומשום פרוצות. ה"ג, משום צנועות דאי אמרת לא ליהוי גיטא זמנין דלא אניס דאניס ומיעגנא ויתבה. ומשום פרוצות דאי אמרת לא ליהוי גיטא זמנין דאניס וסברא לא אניס, וקיימא ומנסבא, ונמצא גט בטל. כך היא הגירסא ברוב הספרים. ויש לפרש כך: משום צנועות, דאי אמרת לא ליהוי, זימנין דלא אניס, ואע"ג דשרינן לה לאינסוביה דלא מחזקינן ליה כאנוס, דזיל בתר רובא, ורובא דאינשי לאו מינס אניסי, ותו דאוקי גברא אחזקתיה וכי נפק לאו אנוס הוא, ואפילו בחולה תנן, נותנו בחזקת שהוא קיים, אפילו הכי תדאג מלינשא, והיינו דקרי להו משום צנועות. ומשום פרוצות, דכי שרינן לה לאינסובי קימא ומינסבא, ולא דיקא שפיר, דמימר אמרה כיון דאתני ולא אתא, קים לי בגויה דלא חאיש לתנאיה, והיינו דקאמרי להו פרוצות, משום דלא דייקו שפיר. ויש ספרים דגרסי: בפרוצות, דאמרה לא אניס. והכל עולה לטעם אחד. דה"ק זימנין דאניס ואיהי לא דייקא ואמרה בדדמי דלא אניס, דמימר אמרה אי איתה דאניס קלא אית ליה, וקימא ומינסבא.
חידושי הריטב"א
לא נישאו לא קתני אלא לא נשאו : וא"ת וכי נקוד הוא דדילמא לא נישאו קתני ותירץ ר"י ז"ל דכיון דגבי בעל לא קתני רישא אלא לשון יחיד כדקתני כך נותנין לאיש הוה ליה למיתני הגיע זמן ולא נשא וא"ת הכי הוה ליה למימר לא נשאו ויש לומר דאה"נ קאמר דעל כרחך האי לישנא דמתניתין לא מגרש לא נישאו אלא לא נשאו ורבי יחיאל פי' דדייק ליה מדקתני אוכלת משלו דאי לא נישאו קתני כיון דבדידיה קאי ונקיט ליה בלשון רבים הוה ליה למימר אוכלת משלהם אבל וודאי לאשמועינן דלא נשאו ובדידהו מיירי דחיק נפשיה ולא קחני משלהם וקתני אוכלת משלו כלומר אוכלת כל אחת ואחת מבעלה. אלא לאו דאיתניס כי האי גוונא פי' כגון שחלתה היא או שפרסה נדה וכל שכן שחלה הוא:
רב אשי אמר לעולם אימא לך כל אונסא לא אכלה ואפילו עיכוב דאונס כגון שחלה הוא ובדין הוא דלתני לא נשאו : פירש דמשמע לא נשאו במזיד ואיידי דתני רישא בדידה תני נמי סיפא בדידה וא"ת אדרבה בדידהו איירי דקתני כשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש וקתני בתר הכי הגיע זמן וכו' י"ל דמ"מ עיקר מתניתין בדידה תנא לה נותנין לבתולה וכו' ואח"כ בלשון תחלה כשם שנותנין לאשה וכו' ועיין בתוס' ד"ה אלא לא נשאו וא"ת וכיון דלא נשאו משמע עכובא וי"ל אע"ג דלא נשאו משמע שמעכבין אינהי שפיר איכא למשמע שלא נשאו שלא אבו הבעלים לישא אותן תוספות:
אמר רבא ולענין גיטין אינו כן : כלומר שאין הבעל יכול לטעון טענת אונס לבטל את הגט שאם נתן גט על תנאי ונתקיים התנאי כי אע"פ שמחמת האונס נתקיים התנאי הרי הוא גט לאפוקי אם לא נתקיים התנאי כי אע"פ שמחמת האונס לא נתקיים אין הגט גט דסוף סוף לא נתקיים התנאי וזה ברור וע"כ אונס דאיירי ביה רבא היינו אונס דשכיח ולא שכיח דאלו אונסא דשכיחא דכולי עלמא אין אונס כדאמרינן לקמן ודלמא אונסא דשכיח שאני ואפילו בממון ג"כ אין אונס ואלו אונסא דלא שכיח אפילו לענין גיטא יש אונס כדאיתא בהדי' פרק מי שאחזו א"ו כדאמרינן וכן פירשו בתוס' מנא ליה לרבא האי:
מת הוא דאינו גט הא חלה ה"ז גט : פירש"י ז"ל דאי לא לאשמועינן חלה וכ"ש מת שאין לך אונס גדול ממיתה והקשו עליו בתוס' דלעולם אימא לך יש אונס ואלו קתני חלה ה"א דוקא חלה אבל מת אין אונס דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם דהכי דחי לקמן בשמעתין לכך פירשו ז"ל דייקי מיתורא דמשום גופיה לא נצרכא דהא ידעינן דאין גט לאחר מיתה כלומר אפילו התנה בפירוש שלא יפטור מחמת האונס מ"מ כשמת אינו גט משום דאין גט לאחר מיתה וא"ת כיון דאיכא למיתלי טעמא דמתניתין משום אונס היכא שמעינן מינה דאין גט לאחר מיתה וי"ל דא"כ ליתנייה במעכשיו ומדלא קתני מעכשיו שמעי' דבטוליה דגט היינו טעמא דמשום דאין גט לאחר מיתה:
ודלמא לאפוקי מדרבותינו תני סיפא דאם לא באתי לאשמועי' דלא נימא זמנו של גט מוכיח עליו : וא"ת הא נמי מרישא שמעי' לה מדקתני לא אמר כלום וי"ל דאם לא קתני אלא רישא בלחוד הוה אמינא דמיירי שאין בו זמן וא"ת אם אין בו זמן בלא"ה נמי פסול כגון שאין בו זמן מסויים אלא שכתוב בו שבוע שנה או חודש דליכא למימר בזה זמנו של שטר מוכיח עליו אבל השתא ממשנה יתירה דקתני סיפא אשמועינן יש בו זמן מסויים אינו גט דלא אמרי' זמנו של שטר מוכיח עליו ויש עוד בזה תירוצים אחרים אבל זה קל להבין:
אלא רבא סברא דנפשיה קאמר משום צנועות ומשום פרוצות : כלומר דעבדו רבנן תקנתא משום צנועות ומשום פרוצות דלא לעגן צנועות שלא כדין ולא ליקלקלין פרוצות כשיעמדו על הדין ולא יוכל למחות בידם וכדמפרש ואזיל:
משום צנועות דאי אמר דלא להוי גיטא זמנין דלא אנוס וסברה אנוס ומיעגנא ויתבי: כך הגירסא בכל הספרים שלנו ויש גורסי' ואמרה אנוס וכו' : פירוש שאומרת כן מבלי שיהא לבה נוקפה או שתשמע שום אמתלא דאי סברה הכי מה צנועות שייך כאן והא סברה דאניס וא"צ למחוק הגרסא שלנו דאלו כל היכא דאיכא ראיה אין לה לחוש באונס הלכך בשלבה נוקפה וחוששת שהוא אונס צניעות גדול הוא לה ומעגנא לפנים משורת הדין:
פסקי הרי"ד
אמר רבא ולענין גיטין אינו כן. פי' לענין גיטין אין טענת אונס מועלת שאם נתן גט לאשתו שאם לא אבוא עד זמן פלוני יהא גט. ונאנס ולא בא ה"ז גט ואין יכול לומר אנוס הייתי. אלמא קסבר אין אונס בגיטין. א"ד אמר רבא וכן לענין גיטין. אלמא קסבר יש אונס בגיטין. ואע"ג דקי"ל הלכה כלישנא בתרא. הכא הלכה כלישנא קמא דהכי אמרי' בגיטין בשמעתא קמייתא בפ' השולח. ההוא דא"ל אי לא נסיבנא מכאן ועד תלתין יומין להוי גיטא כי מטא יום תלתין א"ל הא טרחנא למאי נחוש לה. אי משום אונסא אין אונס בגיטין. אלמא קסבר לה לתלמודא דאין אונס בגיטין:
שיטה מקובצת
מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו — אף על גב דמתני' פשיטא לן דמציא אמרה ליה נסתחפה שדהו גבי משארסתני נאנסתי, התם היינו טעמא משום דאונס דלא שכיח הוא, הילכך ודאי מזלו גרם; אבל חלתה דשכיח לא שייך כל כך לתלות במזלו. אי נמי יש לחלק בין כתובה למזונות, דכתובה נתחייב לה כבר משעת אירוסין, ואם הוא בא ליפטר תולין המקרה במזלו; אבל מזונות שהיא רוצה שהבעל יתחייב, תולין המקרה במזלה:
נסתחפה שדהו — האי דתלי במזליה ולא במזלה, משום דהיא לא מפקדא אפריה ורביה, כדאמר בפרק הבא על יבמתו (יבמות סד ב) גבי אשה ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה, היא דלא מפקדה אפריה ורביה לא מיענשה. מיהו קשה מהא דאמר בפרק המדיר: היו בה מומין ועודה בבית אביה, האב צריך להביא ראיה משנתארסה היו בה מומין אלו ונסתחפה שדהו; משמע הא אם מזלה גרים אבדה כתובתה, ואמאי תלי במזלו יותר במזלה? והתם לא שייך לשנויי טעמא דפריה ורביה, דאפשר לישאנה עם המומין כו'. ועוד תימא, דכי היכי דאשה שנולדו בה מומים אמרינן נסתחפה שדהו, הכי נמי האיש שנולדו בו מומים נימא נסתחפה שדה, ואמאי כופין אותו להוציא? ויש לומר משום דהאשה קנין כספו של האיש כמו עבדו שורו וחמורו, ותלויה במזלו. הרא"ש ז"ל:
והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: איכא דמקשי, דהא גבי קטלנית דמזלה גרים. ולאו מילתא היא, דהתם בקטלא דבעל תליא בדידה, דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו; אבל הכא לענין פריה ורביה, כל עכובא דאתי מחמתיה אתי, דאיהו הוא דמפקד אפריה ורביה. ע"כ:
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: קשיא להו לתלמידי, חלה נמי לימא לה מזליך גרם, כדאמרינן גבי קטלנית ביבמות דאיכא מאן דאמר מזל גורם. וזו שאלתו של נערים היא, ואפילו כשחלתה היא שיש לתלות במזלה יותר נסתפק להם בגמרא אם יכולה לומר שמזלו גרם, כל שכן בחלה שהדבר פשוט שאומרת לו שמזלו גרם. ופירוש נסתחפה שדהו כך הוא, אף על פי שנאנסתי אני, כיון שאין העכבה מדעתי אלא אנוסה אני חייב ליתן לה מזונות, כיון שהגיע זמן, וכיון שתעלה לי מזונות נמצא האונס לחובתך מעתה, שיהיה בשדה שלך שנסתחפה, וזהו שפירש רש"י ז"ל: "מזלך גרם. כי מהיום אני מוטלת עליך לזון". ואחרים פירשו שמזלו ממש גורם ולא מזלה, ונתנו טעם לדבר דבאמת אפשר דמזלה גרם, אבל חלה לא שאינו אלא ביטול פריה ורביה, ואיהי כיון דלא מפקדא לא מיענשא, ואיהו דמפקיד מיענש כדאיתמר ביבמות. ולאו מילתא היא. עד כאן לשון הרמב"ן ז"ל. ולקמיה נאריך עוד בשיטת רש"י ז"ל ליישב לשון הגמרא דלקמן בסייעתא דשמיא:
והכין כתב הרא"ה תלמידו ז"ל וזה לשונו: הא דאמרינן "או דילמא אמרה ליה נסתחפה שדך", פירש רש"י ז"ל, כלומר מזלך גרם. ואיכא דקשיא ליה, אדרבה חלה הוא נימא מזלה גרם ולא יעלה לה מזונות, וכדאמרינן גבי קטלנית מאן דאמר מזל גורם. ותירצו דהכי הוא, דהתם גבי מיתה איכא למימר מזלה הוא דמיעגנא ויתבא ארמלו, אבל גבי חולי דידה דליכא אלא בטול פריה ורביה, כיון דאיהי לא מפקדא ואיהו מפקיד, מזליה הוא. וקושיא מעיקרא ליתא, דהכא לאו משום מזל ממש אתינן עלה, אלא לומר דכיון דמטא זמן נשואין ועכבה לאו דידה, אלא דלא חזיא ליה, פסידא דידיה הוי ודינא הוא דיהיב לה מזונות. והכין דייק לישנא דרש"י. ואף על פי ששנינו במשנתנו: "והיא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו", אינו ענין לה, דהתם הוי כמי שנולד בה מום, וכיון שתחתיו נולד בה שותה בעציצו; אבל כאן לענין מזונות, בנישואין תליא מילתא, אפשר דכיון דלא חזיא ליה לא יהיב לה מזוני. ע"כ:
וזה לשון הרשב"א ז"ל: או דילמא אמרה ליה נסתחפה שדהו — דכיון דהגיע זמן, חל עליך חיוב מזונות, ואם אי אפשר לכנוס – עיכוב זה אינו מדעתי, נמצא מקרה זה לחובתך ומשום לתא דידך, כיון שאינך יכול לכנוס, מעלה אתה מזונות, עד כאן. והיינו כשיטת רש"י, כמו שכתב הרמב"ן ז"ל, וכן כתב דון קרשקש וידל וזה לשונו: הנכון, דהכא לאו משום מזל ממש אתינן עלה, אלא כיון דהגיע זמן שהוא חייב לה מזונות, אף על פי שאינו יכול לכנוס, כיון שאין העכוב מרצונה, המקרה הזה לא בא לחובתה אלא לחובתו. זהו מה שכתב רש"י: מזלך גרם, כי מהיום אני מוטלת עליך ליזון. ע"כ:
לא נשאו לא קתני אלא לא נישאו — ויש מקשים, מנא ידעינן דלא קתני נשאו? דלא נשאו נמי דכתב בלא יו"ד, אם כן מצינו למקרי לא נשאו כמו לא נישאו. ומתרצין, מדקתני אוכלות משלהן. ולי נראה דאינו קשה, דהא לא היה להם כתיבת תורה שבעל פה, וגורסין על פי הקבלה, והיה ידוע להם האיך קבלו הקריאה. לשון הרא"ש ז"ל:
וזה לשון הרשב"א ז"ל: לא נשאו לא קתני כו' — מסתברא דהכי פירושא: לא נשאו לא קתני, מדלא תני אוכלות משלהן, או לא נשא אוכלות משלו, אלא על כרחך לא נשאו קאמר, כלומר: אם לא נישאו הן לו, אוכלות משלו. אי נמי יש לומר שכן היו רגילין לשנות בבית המדרש נשאו בחיר"ק ולא נשאו בקמץ. ואף על פי שבין נשאו לנשאו אין הבדל והיכר בכתיבתן, מכל מקום סומכין היו על רגילות הקריאה. ודכותה אמרינן בנדרים פרק אין בין המודר בראשו, אמר רב אשי: דיקא נמי דקתני שניתנה לו ולא קתני שנתנה לו, ואין בין נתנה לו לנתנה לו שום הפרש רק בקריאתן לבד. ע"כ:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: לא נשאו לא קתני וכו' — ואם תאמר, וכי נקוד הוא? דילמא לא נשאו קתני? ותירץ ר"י ז"ל, דכיון דלגבי בעל לא קתני רישא אלא לשון יחיד, דקתני כך נותנין לאיש, הוי ליה למתני ולא נשא. ואם תאמר, אם כן הוה ליה הכי למימר: לא נשא לא קתני אלא לא נשאו. ויש לומר דהכי קאמר, על כרחך האי לישנא דמתניתין לא מתני לא נשאו אלא לא נישאו. ור' יחיאל פירש דדייק מדקתני "אוכלות משלו", דאי לא נשאו קתני, כיון דבדידהו קאי ונקיט להון בלשון רבים, הוה ליה למימר "אוכלות משלהן", אלא ודאי לאשמועינן דבדידהו מיירי ולא נישאו קתני. ודחיק נפשיה ולא קתני משלהם וקתני אוכלות משלו, כלומר אוכלות כל אחת ואחת משל בעלה. ע"כ:
וזה לשון תלמיד הרשב"א ז"ל: נשאו, דמשמע שאף על פי שהעכבה מחמתן אוכלות משלו, שאם אתה אומר שאינו מעלה לה מזונות אלא כשהעכבה מחמתו, כך היה לו לשנות: לא נשאו אוכלות משלהן, או לא נשא אוכלות משלו, ואמאי נקט לא נשאו בלשון רבים ואוכלות משלו בלשון יחיד? אלא שמע מינה שאף על פי שהעכבה מחמתן אוכלות משלו. ע"כ:
היכי דמי? אי דקא מעכבן אינהי בלא אונס, אמאי אוכלות משלו? אלא לאו דאיתניס כהאי גוונא וכו'. ותפשוט מיהא לחלתה היא ולא יותר, דתפסת מרובה לא תפסת. תלמיד הרשב"א ז"ל:
וכן כתב הרשב"א ז"ל לעצמו בחדושיו וזה לשונו: אלא לאו דאתניס כהאי גוונא, ופשוט מיהא דחלתה היא מעלה לה מזונות. אי נמי כיון דאמר אם תמצא לומר, אפשוט תרתי קמייתא, עד כאן. ואתיא הך כמאן דלא פסיק באם תמצא לומר, אבל לדעת הרמב"ם ז"ל והגאונים ז"ל דפסקו ככל את"ל שבתלמוד, מאי פשיט רב אחאי? והא עיקר בעיא דפרסה נדה לא פשיט, ואינך בעיי הכי פשיט לה תלמודא דקאמר ואת"ל וכו':
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: אלא לאו דאיתניס כהאי גוונא — פירוש, כגון שחלתה או שפרסה נדה, וכל שכן שחלה הוא, עד כאן. וצריך עיון, היכי פשיט פירסה נדה? בשלמא אשיטת התוספות שפירשו: "נסתחפה שדהו" – מזלך גרם, וכשפירסה נדה בשעת וסתה לא מציא אמרה ליה הכין, משום דהיינו אורחא, ובלא בשעת וסתה מבעיא לן אי מצי אמרה הכין, כיון דאיכא נשי דקא משניין וסתייהו. מיהו מכל מקום אונס הויא, הילכך איכא למימר דפשיט שפיר. אבל לשיטת רש"י ז"ל דכי קאמר "נסתחפה שדהו" – לאו היינו טעמא לעיקר הדין, דהוא הדין נימא מזלו גרם ויעלה לה מזונות, דאדרבא נימא הוא מזלה גרם כיון דחלתה וכדכתיבנא לעיל, אלא עיקר הטעם משום דכבר הגיע הזמן ואנוסה היא ולכך יעלה לה מזונות, נמצא האונס לחובתו ופסידא דידיה הוא, ומעתה הוה ליה כשדה שלו שנסתחפה וכדפריש הרמב"ן והרא"ה ז"ל וכדכתיבנא לעיל. הילכך פירסה נדה בשעת וסתה לאו אנוסה מיקרי, דהוה ליה לאקדומי ומנסב, הילכך לא מציא אמרה נסתחפה שדהו. וכשפירסה נדה שלא בשעת וסתה מבעיא לן אי מיקרי אנוסה, כיון דאיכא נשי דקא משניין וסתייהו. וכיון שכן, היכי פשיט רב אחאי? דהא היכא דאיתניס קאמר, ואילו פירסה נדה שלא בשעת וסתה מבעיא לן אי מקרי אונס אי לא.
והוה מצינן לפרושי, דלשיטת רש"י ז"ל, משום הכי היכא שפרסה נדה בשעת וסתה לא מציא אמרה נסתחפה שדך, משום דלא הגיע הזמן מיקרי כיון שפירסה נדה בשעת וסתה ובאותו הפרק הגיע הזמן, הוה ליה כמי שלא הגיע הזמן. וכשפירסה נדה שלא בשעת וסתה מבעיא לן אי מקרי הגיע הזמן ושוב נאנסה, כיון דפירסה נדה שלא בשעת וסתה, או דילמא אין לחלק ולא הגיע הזמן מיקרי כיון דאיכא נשי דקא משניין וסתייהו, ומיהו מכל מקום אונס מיקרי, ושפיר פשיט רב אחאי. אי נמי דהכי פשיט רב אחאי, כיון דקתני "ולא נישאו" דמשמע דאינהו מעכבי בלי שום אונס, והא ודאי לא אפשר, דאם כן אמאי אוכלות משלו? מיהו מכל מקום מדאפקיה התנא בלשון כהאי לישנא ותלה העכבה בנשים, אפילו אונס כל דהו סגי, מעתה תפשוט אפילו פרסה נדה שלא בשעת וסתה. ואם תאמר: אם כן פליג רב אחאי אפשיטותיה דתלמודא דלעיל, דלפי זה נימא אפילו פירסה נדה בשעת וסתה, כיון דאפקיה תנא בלשון "נישאו" דמשמע דאינהו מעכבי במזיד. והא לא אפשר, כדקאמר תלמודא, הילכך נימא מיהא דאפילו פירסה נדה בשעת וסתה, דמכל מקום לא מיעכבא במזיד. וכיון שכן, פליג רב אחאי אפשיטותיה דתלמודא דלעיל, ואילו תלמודא קאמר: "פשיט רב אחאי", לאו דפליג אמאי דפשיטא ליה תלמודא. ועוד, דרב אחאי נקט דאיתניס, וכהאי גוונא לא הוי אונס כלל. ויש לומר ד"לא נישאו" לא משמע דקא מעכבן אינהו במזיד, דהא פרישנא לעיל ד"לא נישאו" לחובה קאמר, ואפשר דמחמתן לא נכנסו לחופה או מחמת הבעל. וכן כתב הרשב"א ז"ל, ד"נישאו" לא משמע אלא שאינן נשואות, ומשמע שאינן נשואות או מחמתן או מחמת הבעל. וכן כתבו התוספות, ועוד נכתוב בזה בסייעתא דשמיא. אלא מדלא קתני "לא נשאו", דלישתמע שהבעלים מעכבים, ונקט "נישאו" דמשמע שלא נישאו הן לבעלים, תלה העכבה בנשים. פירוש, אין כאן אלא תליית עכבה בנשים, דהיינו דמחמתן לא נישאו, ולאו דאינהו מעכבי בלי אונס. אלמא כל דאתניס כהאי גוונא, אפילו פירסה נדה שלא בשעת וסתה אוכלות משלו. ומיהו פירסה נדה בשעת וסתה, דאין כאן כלל אונס, אף על גב דלא מעכבן אינהי במזיד, אין סברא שיהו אוכלות משלו. ואפשר דכי קאמר תלמודא: "אי דקא מעכבן אינהי" וכו', לא בעי למימר דקא מעכבן אינהי במזיד, דאי הכי פשיטא ולא היה צריך הדבר לאמרו, אלא הא קא משמע לן דקא מעכבן אינהי בלי אונס, כגון פירסה נדה בשעת וסתה, כן נראה לי.
וזהו שכתב רש"י ז"ל: "פשיט רב אחאי. הך בעיא ממתניתין, דקתני לא נישאו ולא קתני נשאו, משמע שהדמים מעכבים. אלא לא נישאו. הן לבעלים, תלה העכבה בנשים". עד כאן. פירוש, רב אחאי פשיט כולא הך בעיא דלעיל, ואפילו פירסה נדה שלא בשעת וסתה. מיהו לא קאי אפשיטותיה דתלמודא, דפירסה נדה בשעת וסתה וחלה נמי בעי לאפשוטי. ואף על גב דהא קאמר תלמודא לעיל: ואם תמצא לומר כו', מכל מקום בעי לפשוט ממתניתין. מיהו מאי דפשיטא ליה לתלמודא לעיל בפירסה נדה בשעת וסתה בדוכתיה קאי, והיינו משום דאנן הכי קאמרינן: "מדלא קתני לא נשאו" וכו', פירוש, "לא נשאו" משמע שהבעלים מעכבים במזיד שלא לכנוס, אבל "לא נישאו" לא משמע שהן מעכבות במזיד, כי היכי דנימא דאם כן הסברא נותנת שיהיו אוכלות משלו כד מעכבות אינהי במזיד שלא לכנוס, אבל לא נישאו לכל הפחות כל שאינן מעכבות במזיד אף על גב דאין כאן אונס כלל, כגון פירסה נדה בשעת וסתה, בדין הוא דנימא שיהיו אוכלות משלו, כיון דאפקיה תנא בהאי לישנא, אלא "לא נישאו" לא משמע אלא תליית עכבה בנשים וכדפרישית לעיל, כן נראה לי:
וראיתי מי שהקשה לשיטת התוספות דלעיל, מאי קא פשיט רב אחאי מהגיע זמן ולא נישאו? דילמא התם מיירי בדחלתה אחר שהגיע הזמן? ואינה קושיא כלל, חדא דלשון "הגיע זמן ולא נשאו" משמע דבשעת הגעת הזמן לא נישאו. ועוד, אטו שביק תנא דין הגיע זמן, וקתני מאי דהוה לאחר שהגיע הזמן? דהוה ליה לאשמועינן מעיקרא דין עכוב כשהגיע הזמן, ושוב הוה ליה לאשמועינן דין עכוב אחר שהגיע זמן. ועוד, אם היא עכבה במזיד בשעת הגעת הזמן, אף על גב דשוב לאחר שהגיע הזמן חלתה, הא ודאי דאינו מעלה לה מזונות, וכיון שכן היכי כו' נימא דמיירי כשחלתה אחר שהגיע זמן, בכדי שנדע מי הוא המעכב בשעת הגעת הזמן. ועוד, דהוה ליה למימר נשאו משום הגעת הזמן, ולמה נקט "נישאו"? דהא אם היא עכבה בשעת הגעת הזמן, שוב אינו מעלה לה מזונות אף על גב דחלתה. הילכך ודאי אין זו קושיא כלל, ולא מצינן לאוקמי מתניתין בהכי כלל. דבשלמא מאי דקתני "עמד בדין וברח" כתבו בתוספות לעיל דהיינו משום שברח או שחלה לאחר שעמד בדין, שכבר נתחייב כו', משום דהא קתני בהדיא "עמד בדין וברח" כו', אבל מתניתין לא מצינן לאוקמי בהכין כלל וכדכתיבנא, כן נראה לי:
רב אשי אמר לעולם אימא לך כל אונסא לא אכלה ודקא מעכבן אינהו — כלומר, כל היכא דאיכא אונסא לא אכלה, ואפילו עיכוב האונס מחמת הבעל כגון חלה הוא. הריטב"א ז"ל:
וכן כתב הרשב"א ז"ל: רב אשי אמר כל אונסא לא אכלה — בין דאיתניס אינהו בין דאיתניס אינהי, דיש טענת אונס בממון, עד כאן:
ובדין הוא דליתני לא נשאו — פירוש, דמשמע שלא נשאו במזיד; ואיידי דתנא רישא בדידהי, תנא סיפא בדידהי. ואם תאמר, אדרבה בדידהו איירי, דקתני: כשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש, וקתני בתר הכי: הגיע זמן ולא נשאו כו'. ויש לומר דמכל מקום עיקר מתניתין בדידהי תני לה, נותנין לבתולה, ובתר הכי תני בלשון טפלה, כשם שנותנין כו'. הריטב"א ז"ל:
ורש"י ז"ל תירץ, כיון דמתניתין מיירי בבתולה ואלמנה, אם כן עיקר מתניתין בדידהי. וזהו שכתב ז"ל: ואיידי דתנא רישא בדידהי – נותנין לבתולה י"ב חדש ולאלמנה ל' יום, עד כאן.
ואם תאמר, כיון ד"לא נשאו" משמע עיכוב דידהו במזיד דוקא, הא באונסא הא לא באונסא אכלה, היכי קתני "לא נישאו" דמשמע איפכא, אפילו באונסא דידהי אכלה? וכי משום רישא נקיט לישנא שהוא איפוך הכוונה? ויש לומר, דאף על גב ד"לא נישאו" משמע דמעכבן אינהו, שפיר איכא למשמע שלא נשאו מפני שלא אבו הבעלים לישא אותם. הריטב"א ז"ל:
וכן כתב הרשב"א ז"ל: ואיידי דתנא רישא כו' — כלומר, שלא נשאו הן ולא העכוב מחמתן כלל ואפילו מחמת אונס דידהי, ד"נישאו" לא משמע אלא שאינן נשואות, ומשמע שאינן נשואות או מחמתן או מחמת הבעל, והכא בשלא נשאו מחמת הבעל, עד כאן.
ודע, דבמסכת שבת פרק במה אשה תנא: ובלבד שלא תצא זקנה בשל ילדה וילדה בשל זקנה. והקשו, בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הויא לה, אלא ילדה כו'. ותירצו, כדי נסבה. וכתב בעל מגיד משנה ז"ל בפרק י"ט מהלכות שבת, דרבינו מפרש, לחינם ובלא אמת נקטה תנא דברייתא, ואגב גררה דזקנה בשל ילדה דודאי כו'. ובספרים שלנו בגמרא גרסינן: איידי דתנא זקנה בשל ילדה תני נמי ילדה בשל זקנה. ומכל מקום פריש הרמב"ם ז"ל דמשום איידי נקט מילתא דכדי, ומעתה כל שכן דמשום איידי מצי למנקט "נישאו" ולית כאן קושיא מעיקרא כלל. ומיהו הנכון כשיטת התוספות, והתם נמי במסכת שבת אינם מפרשים כפירוש הרמב"ם ז"ל, דדוחק גדול הוא לומר כן דמשום איידי לנקוט מלתא דכדי ולא אמת. ומכל מקום פשיט רב אחא שפיר מדלא קתני "נשאו", דמשמע שהבעלים מעכבים וליכא למיטעי כלל, ונקט "נישאו" דאיכא למיטעי, אלמא דכל היכא דאיתניס בהאי גוונא אוכלות משלו. וכיוצא בזה כתבו התוספות ז"ל בפרק הזהב דף נ"ב דבור המתחיל ולא קתני עד רביעי. והיינו דקאמר תלמודא: "לא נשאו לא קתני אלא לא נישאו", אלמא דעיקר דיוקא מדלא קתני "לא נשאו", דאילו הוה לשון "נישאו" משמעותיה בהכרח דמעכבן אינהי, אם כן לא הוה ליה לארוכי כולי האי. ואין לך לומר דלהכי האריך כן משום דקשיא, וכי נקוד הוא? וכדאקשינן לעיל, לכך הכריח דנישאו קתני ולא נשאו, אי משום דכך היו מקובלים הקריאה ואי משום דקתני "אוכלות משלו", כמו שכתבו התוספות לעיל; דהא ודאי ליתא, אם כן הוה ליה למימר איפכא, "נישאו קתני ולא נשאו". אלא ודאי מדקאמר הכי, "לא נשאו לא קתני" וכו', אלמא דעיקר ההכרח מדלא קתני "נשאו" שהוא לשון פשוט, ונקט לשון דאיכא למטעי וכדכתיבנא. והשתא ניחא נמי דליכא למיפשט אפילו פירסה נדה בשעת וסתה, דאי משמע ליה דלשון "נשאו" בהכרח דמעכבי אינהי, אם כן אף על גב דאין לומר כפשוטו, דאף על גב דמעכבן אינהי במזיד שיהיו אוכלות משלו, מיהו מכל מקום נימא דלכל הפחות כשפרסה נדה אפילו בשעת וסתה שיהו אוכלות, דהא לאו במזיד קא מעכבן. ופשט לשון התנא מורה כן. אלא ודאי לשון "נישאו" הוא לשון היולי ומשמע תרווייהו, כדכתיבנא. ונראה דלכאורה דמעתה אין לך לפרש אלא דכך היו מקובלים הקריאה כפירוש ראשון של תוספות, ואין ההכרח מצד מאי דקתני "אוכלות משלו" ולא קתני "משלהן" כפירוש השני של תוספות. וכי מעיינת בה שפיר מתיישב אפילו כפירוש שני, דוק ותשכח, כן נראה לי:
אמר רבא לענין גיטין אינו כן — אין לומר דקאי אמאי דקאמר רב אשי בסמוך: "לעולם אימא לך כל אונס" כו', משום דיש טענת אונס בממון וכמו שכתב הרשב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל, ולכך קאמר רבא: אף על גב דלגבי ממון יש טענת אונס, לענין גיטין אין טענת אונס; דהא ודאי ליתא, דהא יום שמת רבא נולד רב אשי. ואין לך לומר נמי דקאי אמאי דקאמר לעיל: "חלה הוא" כו', וקאמר רבא דלענין גיטין – אם חלה הוא ולא בא הרי זה גט, דאם כן משמע דלא קאמר רבא אלא חלה דוקא, ומנין אינך אונסין דקאמר תלמודא? אלמא קסבר רבא אין אונס בגיטין, ושקיל וטרי תלמודא וקאמר אלא מיהא כו' ופסקיה מברא כו', והא רבא חלה דוקא קאמר. אלא רבא א"לפיכך" קאי, כמו שפירש רש"י ז"ל. פירוש, כיון דבעי למילף מעיכוב תקנה לאונס אחרינא, אלמא שכל האונסין שוין ופוטרתן מן המזונות; ועלה קאמר רבא דלענין גיטין אינו כן, דאין שום אונס מועלת לבטל הגט. והשתא נמי ניחא הכא האי לישנא דנקט רבא: ולענין גיטין אינו כן, ולא קאמר בקוצר: 'אמר רבא אין אונס בגיטין'; אלא משום דקאי א"לפיכך", וקאמר רבא: אף על גב דאנו למדין מעיכוב תקנה לאונס אחרינא לפוטרו מן המזונות, לא תלמוד כן לענין גיטין, דלענין גיטין אינו כן. וזהו שכתב רש"י ז"ל: ולענין גטין אינו כן. אלפיכך קאי, דאשמועינן שעכבת האונס פוטרתו מן המזונות; לענין גיטין אין טענת אונס מועלת, אם נתן גט לאשתו על מנת אם לא אבוא עד זמן פלוני יהא גט, ונאנס ולא בא, הרי זה גט ואינו יכול לומר אנוס הייתי. עד כאן:
וכתב הריטב"א ז"ל: אמר רבא ולענין גיטין אינו כן — כלומר, שאין הבעל יכול לטעון טענת אונס לבטל את הגט, שאם נתן על תנאי ונתקיים התנאי, אף על פי שמחמת האונס נתקיים הרי הוא גט. ולאפוקי אם לא נתקיים התנאי, אף על פי שמחמת האונס לא נתקיים, אין הגט גט, דסוף סוף לא נתקיים התנאי, וזה ברור:
אלמא קסבר רבא אין אונס בגיטין — אין לפרש דמשום הכי קאמר הא, דבעינן לבטולי כל מיני אונס, דאצטריך רבא לאשמועינן אין אונס בגיטין בכל מיני אונס, ואיהו הוא דקסבר הכין ולאו כולי עלמא מודו ליה, והיינו למאי דסלקא דעתך מעיקרא דבעינן לאתויי ראיה ממת ומההיא דשמואל דפסקיה מברא. אבל לבתר דמסקינן דמת דוקא, משום דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם, ופסקיה מברא שאני משום דאונסא דשכיח הוא, לאו כללא הוא, דלאו בכל מידי הוצרך רבא לאשמועינן אין אונס בגיטין, דבמת כולי עלמא מודו ומתניתין היא בהדיא, ופסקיה מברא נמי כולי עלמא מודו דאונסא דשכיח הוא, והילכך האי דקאמר: אלמא קסבר רבא אין אונס כו' הוא נמשך עם מאי דקאמר: מנא ליה לרבא האי, ולא קאי וכדכתיבנא. וכי קאמר בגמרא: טעמא דרבא משום צנועות כו', לא קאי אמאי דקאמרינן: אלמא קסבר רבא כו', והאי פירושא ליתא כלל, ועל כרחך האי אונס דאיירי ביה רבא היינו אונסא דשכיח ולא שכיח, דאילו אונסא דשכיח – דכולי עלמא אין אונס, כדאמרינן ליה לקמן: "ודילמא אונסא דשכיח שאני", ואפילו בממון גם כן אין אונס. ואילו באונסא דלא שכיח – אפילו בגיטין יש אונס, כדאיתא בהדיא בפרק מי שאחזו. אלא ודאי כדאמרינן, וכן פירשו התוספות לקמן. והא דקאמר: אלמא קסבר רבא, היינו מסקנא דרבא והכין קאי, ועלה מפרש טעמא לקמן משום צנועות כו'. וכי תימא, אמאי האריך כל כך? כבר תירצה הרשב"א ז"ל וזה לשונו: אלמא קסבר רבא אין טענת אונס בגיטין — מסתברא דמשום הכי קא מאריך בלישניה, לומר לך דדוקא היכא דליכא אלא טענת אונס לבד, כלומר שנתעכב דרך שתיקה מחמת אונס; אבל היכא דנאנס ונתעכב ואמר: הריני מתעכב מחמת אונסי, אינו גט, ואונס זה לרבא מבטל הגט. ולא שהאונס מבטלו, אלא עיכוב זה מחמת האונס, לפי שגילה דעתו בגיטו, ורבא הוא דאמר: גילוי דעתא בגיטא מילתא היא. והילכך מאן דאמר שאינו יכול לקיים תנאו מחמת אונסו – גיטו בטל, וכדאמרינן התם בריש פרק השולח (גיטין לד א): ההוא דאמר להו, אי נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא, כי מטא תלתין יומין אמר להו: הא טרחנא, אי משום אונסא – אין אונס בגיטין, אי משום גלויי דעתא – פלוגתא דאביי ורבא היא, דאלמא כל מאן דאמר נאנסתי – גלויי דעתא הוא וגיטו בטל לרבא, עד כאן. וזהו שאמר רש"י: אלמא קסבר אין אונס בגיטין. אין טענת אונס בגיטין, ולקמיה מפרש טעמא. עד כאן. וכן כתב רש"י לעיל: ואין יכול לומר אנוס הייתי. והיינו כשיטת הרשב"א ז"ל וכדכתיבנא, כן נראה לי:
עוד יש לומר, דכי קאמר: אלמא קא סבר וכו', היינו דרבא סברא דנפשיה קאמר, ובעי לאוכוחי הכין וקאמר: דאי לא תימא הכי, מנא ליה לרבא הא וכו'? עד דאסיק הכין וקאמר: אלא רבא סברא דנפשיה קאמר וכו'. וכן יש לדקדק מלשון רש"י ז"ל, שכתב: אלמא קסבר וכו' ולקמיה מפרש טעמא. ודע, שהרא"ה ז"ל כתב לקמן גבי הא דאמר: אלא רבא סברא דנפשיה קאמר וכו', זה לשונו: אלא רבא סברא דנפשיה קאמר משום צנועות וכו'. מעיקרא נמי הכי אית לן למימר טעמא, דמאי שנא דבגיטין הוא דאמר האי סברא, ולא אתי למימר השתא אלא דלית ליה לרבא הא אלא מסברא. עד כאן. ועולה שפיר עם מאי דכתיבנא. מיהו הרשב"א לא פירש כן, וכדבעינן למכתב כן לקמן בסייעתא דשמיא:
וז"ל דון קרשקש וידל ז"ל תלמיד הרא"ה ז"ל: אמר רבא לענין גיטין אינו כן — כלומר, אף על גב דבממון טענינן טענת אונס, בגיטין אין טוענין, ועל כרחך הא משום תקנת פרוצות וצנועות היא, דהכא שקיל וטרי: מנא ליה לרבא הא, ולבסוף כי לא אשכח, פריש לן טעמא דמשום תקנת פרוצות וצנועות היא. אבל הוא הדין דמעיקרא נמי מהאי טעמא הוא וכדפריש. עד כאן:
מת הוא דאינו גט וכו' — כתב רש"י ז"ל וזה לשונו: מת הוא דאינו גט. דהא לא שויא גיטא עד שנים עשר חדש, והוא מת בתוך הזמן, ומאן קא מגרש לה מהשתא? אין המתים מגרשים. מת הוא דאינו גט. משום דאין גט לאחר מיתה, אבל משום אונס אחרינא לא מפקע גיטא. אלמא אין אונס בגיטין, דאי סלקא דעתך: חלה אינו גט, ליתני חלה וכל שכן מת, שאין אונס גדול מזה. עד כאן:
וכתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: פירש רש"י ז"ל, דאי לא, לאשמועינן חלה וכל שכן מת, שאין לך אונס גדול ממיתה. והקשו עליו בתוספות, דלעולם אימא לך יש אונס, ואילו קתני חלה – הוה אמינא דווקא חלה, אבל מת אין אונס, דלא ניחא דתיפול קמי יבם, דהכי דחי לקמן בשמעתא. לכן פירש ר"י ז"ל, דדייקינן לה מייתורא, דמשום גופה לא נצרכה, דהא ידעינן דאין גט לאחר מיתה; ולא קתני לה אלא למידק מינה, דווקא זה, הא חלה הרי זה גט. והיינו דדחינן, דדילמא משום גופה נצרכה, דהיא גופה קא משמע לן דאין גט לאחר מיתה, כלומר, שאפילו התנה בפירוש שלא יפטר מחמת האונס, מכל מקום כשמת אינו גט, משום דאין גט לאחר מיתה. ואם תאמר: וכיון דאיכא למתלי טעמא דמתניתין משום אונס, היכי שמעינן מינה דטעמא משום דאין גט לאחר מיתה? אימא משום דיש אונס. ויש לומר, דאם כן ליתנייה במעכשיו, ומדלא קתני מעכשיו, שמעינן מינה דטעמא דביטולא דגט היינו דאין גט לאחר מיתה. עד כאן:
ואפשר שתוספות אחרות נזדמנו לו לרב ז"ל, דאילו בתוספות שלנו לכאורה היינו פירושם כפירוש רש"י ז"ל. וזה לשון התוספות שלנו: מת הוא דאינו גט, דאין גט לאחר מיתה. הא חלה, הרי זה גט, דאי חלה נמי אינו גט, וטעמא דהכא דאינו גט משום אונס, דאם כן לאשמועינן חלה דהוי אונס מועט, וכל שכן מת. דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה דבמת איכא למימר ניחא ליה דלא תפול קמי יבם, עד כאן.
ומכל מקום קשיא לי טובא אכולהו, דהיכי מצינן למימר כלל דטעמא דמתניתין משום אונס? והא קתני סיפא: מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש וכו' הרי זה גט, ואי אמרת דטעמא דרישא משום אונס, כך לי אי אמר מעכשיו אי לא אמר, דמכל מקום כיון שנאנס ולא בא הוה ליה כאלו בא, דיש טענת אונס בגיטין. ושוב מצאתי באחד מגדולי החכמים שלפנינו שהקשה כן בתשובותיו על פירוש רש"י ז"ל ותוספות ז"ל, ולא תירץ כלל. ונראה לי פירוש לפירוש רש"י ז"ל, דכי קאמר: מת הוא דאינו גט וכו', כיון דמייתרא הך בבא, שמעינן פירוש דאתיא לדיוקא, והך דיוקא משתמע בתרי אנפי: או הדיוק קאי אמאי דקתני מתניתין אינו גט, כי קתני מתניתין אינו גט, במת הוא דוקא, אבל בחלה הרי זה גט; או נוכל לומר שהדיוק קאי על הטעם דמפני מה אמרו במתניתין דאינו גט, היינו מטעם דאין גט לאחר מיתה, הא כל היכא דליכא למימר הכי, בין במת כגון שאמר מעכשיו, בין בחלה, הרי זה גט, דאין אונס בגיטין. ורש"י ז"ל בעי לפרושי שהדיוק קאי על הטעם, ולישנא דתלמודא הכין דייקא, דקאמר: מת הוא דאינו גט; ואם תפרש שהדיוק קאי אדינא דמתניתין, אם כן הוה ליה למימר בקוצר: דוקא מת, הא חלה הרי זה גט, אלא משמע דהכי קאמר: מת הוא דאינו גט, פירוש: משום הכי אמרינן במתניתין דאינו גט, כלומר, אין כאן גט כלל, דהא לא שויא גיטא עד י"ב חדש והא מת בתוך הזמן, ומאן קא מגרש לה מהשתא? אין המתים מגרשים, וכמו שכתב רש"י ז"ל. ותלמודא הוא דקאמר הכין וכדכתיבנא. והיינו שחזר רש"י ז"ל וכתב: "מת הוא דאינו גט. משום דאין גט לאחר מיתה", כלומר: מאי דקאמר תלמודא אינו גט, פירושו אין גט לאחר מיתה, שהדיוק קאי על טעם וכדכתיבנא, דדוקא בכהאי גוונא דתניא מתניתין מהני האונס, משום דנאנס המגרש ומת ואין כאן מגרש כלל, דאין המתים מגרשים; אבל היכא דיש כאן גט ומגרש, כגון דאמר מעכשיו, וכדקתני סיפא דמתניתין, אי נמי חלה, דהא כבר מגורשת לפטרו ואתה בא להפקיע הגירושין מחמת האונס, בהא אמרינן דאין אונס. אלמא אין אונס בגיטין, פירוש: כשיש גט כבר, לא מפקעי ליה משום אונס. וזהו שכתב רש"י ז"ל: אבל משום אונס אחרינא לא מפקע גיטא, אלמא אין אונס בגיטין, ודו"ק.
וקשיא ליה לרש"י ז"ל: איברא דמתניתין לא אתיא אלא לדיוקא, הא חלה הרי זה גט, דילמא חלה נמי אינו גט ולא דייקינן אלא במת גופה, דדוקא כדקתני מתניתין: אם לא באתי וכו' הוא דאינו גט משום דאין גט לאחר מיתה, אבל אמר מעכשיו הרי זה גט ואין כאן טענת אונס, משום דניחא ליה דלא תפול קמי יבם; אבל חלה דליכא למימר הכי אינו גט, דיש טענת אונס בגיטין בכל כהאי גוונא. וכי תימא, אכתי למה לי הך בבא יתירא? הוה אמינא דסיפא מיירי כשאין בה טענת אונס, כגון שהתנה עמה בפירוש: מעכשיו אם לא באתי עד שנים עשר חדש אף על פי שנאנס יהא גט, אבל השתא מייתורא דרישא שמעינן דבמת אף על גב דאיכא טענת אונס הרי זה גט, דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם, אבל חלה דליכא למימר האי טעמא אינו גט, דבכהאי גוונא יש טענת אונס; ואכתי מנלן דאין טענת אונס בגיטין? ותירץ רש"י ז"ל, דאם כן ניתני חלה וכל שכן מת, שאין אונס גדול מזה. פירוש, למה ליה למתני הך בבא יתירא? דפשיטא ודאי דאין גט לאחר מיתה. נתני חלה, פירוש: אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש וחלה ולא בא אינו גט. וכי תימא דלהכי תנא בהך בבא ומת וכו' כי היכי דמיירי כולה מתניתין במת, ליתא, דשפיר מתני תרי בבא דמתניתין חדא בחלה וחדא במת, וסיפא אתא לפרושי רישא, דמרישא הוא משמע חלה וכל שכן מת שאין אונס גדול מזה, לכך קתני סיפא: מעכשיו אם לא באתי וכו' לאשמועינן דרישא חלה דוקא מהני אבל מת לא, דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם.
עוד יש לפרש: הכי מתרץ רש"י ז"ל, דאם כן ליתני חלה כו'. פירוש, למה לי למתני בהך רישא ומת דאין גט? ודאי דאין גט לאחר מיתה. ועוד, דאיכא למטעי מסיפא, דמשמע דכי קאמר מעכשיו בכל גוונא הרי זה גט; והא ודאי ליתא, דאי אמרת חלה אינו גט, אם כן כל שכן מת היכא דליכא יבם, דהא ליכא טעמא דניחא ליה דלא תפול קמי יבם. וכיון שכן, עדיפא טפי למתני חלה, כי היכי דמשמע דכל שכן מת היכא דליכא יבם, ושוב ליתני סיפא מעכשיו וכו' הרי זה גט, דהיינו כדאיכא יבם וכדפירש רש"י ז"ל. כתיבת יד מצאתי, דאי סלקא דעתך וכו' נתני נמי חלה כו' וכל שכן כו', ועולה יפה עם מאי דפרישנא השתא כלישנא בתרא, כך נראה לפרש פירוש לפירוש רש"י ז"ל:
עוד יש לפרש, דאנו השתא לפירוש רש"י ז"ל לאו מכח יתורא קא אתינן עלה כלל, וכמו שכתב הריטב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל, אלא הכי דייקינן: מת הוא דאינו גט כו', פירוש: דוקא מטעם שאין גט לאחר מיתה הוא דאמרינן דאינו גט, דהא לא שויא גיטא עד י"ב חדש והוא מת בתוך הזמן, ומאן קא מגרש לה מהשתא? אין המתים מגרשים וכו', כמו שכתב רש"י ז"ל. הילכך, כיון שזה האונס עוקר הגט מעיקרו דאין כאן מגרש, להכי אמרינן דאינו גט. אבל היכא דיש כאן גט ומגרש, כגון חלה, אי נמי במת, כגון דאמר "מעכשיו" ועתה בא להפקיעו מטעם אונס, אין לנו שלא יהא גט אלא הרי זה גט, דאין אונס בגיטין. וקשיא ליה לרש"י ז"ל, דמנא לך לדיוקי הכי? דילמא מחדא מתרי טעמי הוא דאינו גט: או מטעם דאין גט לאחר מיתה, אף על גב דליכא טעם אונס, וכגון שהתנה בפירוש שלא יפטור מחמת האונס; או מטעם האונס, כגון חלה. ותנא נקיט חדא, דהיינו אין גט לאחר מיתה, אף על גב דליכא טעם אונס; והוא הדין היכא דאיכא טעם אונס אמרינן אינו גט, דיש טענת אונס בגיטין. והא דקתני סיפא: מעכשיו אם לא באתי וכו' הרי זה גט, היינו משום דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם. ותירץ רש"י ז"ל, דאם כן ניתני חלה וכו'. פירוש, דעדיפא טפי לאשמועינן דיש אונס בגיטין אף על גב דאינו אונס גדול שעוקר הגט מעיקרו, אלא אף על גב דהרי היא מגורשת לפנינו בא האונס ומפקיעו – מלאשמועינן אין גט לאחר מיתה, דכיון דלא שויא גיטא עד י"ב חדש והוא מת בתוך י"ב חדש, הוא עוקר הגט מעיקרו, ואין אונס גדול מזה. הילכך נתני חלה וכל שכן מת, שאין אונס גדול מזה. כן נראה לי. ואל יקשה עליך לשון "שאין אונס גדול מזה", שיחזור אמאי דקאמר אין גט לאחר מיתה, דעל כרחך מאי דקאמרינן אין גט לאחר מיתה, אבל משום אונס אחרינא לא מפקע וכו', עד כאן, אלמא מדכתב אונס אחרינא, שמע מינה מאי דקאמר נמי מעיקרא אין גט לאחר מיתה אונס מיקרי וכדכתיבנא, וכפי הנוסחא שכתוב בפירוש רש"י ז"ל כתיבת יד: ניתני נמי חלה וכו', הכי פירושו: כי היכי דאשמועינן דאינו גט לאחר מיתה – לישמעינן נמי דאינו גט ומטעם דיש אונס, ונתני נמי חלה, כי היכי דלא ניטעי בסיפא למימר דאפילו במקום דליכא יבם הרי זה גט; דהשתא דתני חלה שמעינן דכל שכן מת, שאין אונס גדול מזה. וכי קתני סיפא: מעכשיו וכו' הרי זה גט, היינו במקום יבם, דניחא ליה דלא תפול קמי יבם. כן נראה לי פירוש לפירושו של רש"י ז"ל. נמצא דלשיטת רש"י ז"ל, לעולם ליכא לפרושי הך בבא דמתניתין דאינו גט אלא מטעם דאין גט לאחר מיתה ולא מטעם אונס, דאי מטעם אונס, לתנייה במעכשיו וכמו שכתב הריטב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל:
ועוד כתב הרא"ש ז"ל תירוץ אחרינא, דליכא למימר דמטעם אונס קתני מתניתין, וכדבעי למכתב בסמוך בסייעתא דשמיא. והתוספות ז"ל לא פירש כן, אלא דשפיר מתפרשא מתניתין דקתני "אינו גט" בהני תרי טעמי: אי משום דאין גט לאחר מיתה, אי משום דיש אונס בגיטין; אלא משום קושיא דאי הכי ניתני חלה הוא, דנדינן מלפרש מתניתין משום טעם דיש אונס ופרישנא לה מטעם דאין גט לאחר מיתה, וכיון שכן קיצר התלמוד, דקאמר: מת הוא דאינו גט וכו', והיה צריך לפרש מטעם דאין גט לאחר מיתה, דהא מתניתין מתפרשא שפיר בהני תרי טעמי. ויש לומר דהכי קאמר: על כרחך טעמא דמתניתין משום דאין גט לאחר מיתה, והילכך דוק מינה: מת הוא דאינו גט דאין גט לאחר מיתה, הא חלה הרי זה גט. שאם תפרש טעמא דמתניתין משום דיש אונס, ותרצה לומר: חלה נמי אינו גט, אם כן לשמועינן חלה, דהוי אונס מועט, וכל שכן מת. נמצא דהא בהא תליא, דכד דייקינן חלה, דאמרינן הוא הדין חלה, טעמא דמתניתין הוי משום אונס, הילכך לא הוצרך לפרושי. ואפשר שזהו שכתבו התוס': מת הוא דאינו גט, דאין גט לאחר מיתה, הא חלה הרי זה גט. פירוש, על כרחך טעמא דמתניתין דאינו גט משום דאין גט לאחר מיתה, כיון דדייקינן: הא חלה הרי זה גט. וקשיא להו לתוס', אכתי מנלך הא, לא תידוק ולא תפרש כן, אלא תימא דחלה נמי אינו גט, ותפרש מתניתין משום אונס. ותירצו, אם כן לשמעינן חלה דהוי אונס מועט וכל שכן מת. וקשיא להו, אכתי דילמא משום הכי נקט מת לאשמועינן רבותא, דאף על גב דאיכא למימר במת דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם, ואף על גב דבשאר אונסין אמרינן יש אונס, במת הוא דאין אונס, קא משמע לן דאפילו במת יש אונס, ואכתי מנלך דמתניתין מיירי משום דאין גט לאחר מיתה? דילמא משום דיש אונס? ותירצו בתוס', דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה דבמת איכא למימר ניחא ליה דלא תפול קמי יבם. זאת היא שיטת התוס'.
וקשיא עלייהו טובא, דהיכי מצינן לפרושי טעמא דרישא משום אונס? והא קתני סיפא: מעכשיו אם לא באתי כו' הרי זה גט, ואי טעמא דרישא משום אונס, מה לי אמר מעכשיו או לא אמר, וכדאקשינן לעיל. ויש לומר לחלק בין היכא דאמר מעכשיו להיכא דלא אמר, דכי קאמר אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש כו' – משתמע בתרי אנפי: או דקאמר אם לא באתי, פירוש שבכל ענין שיהיה עיכוב ביאתו, בין שיהיה באונס או ברצון, כיון דמכל מקום הרי לא בא בתוך י"ב חדש יהיה גט; או שרוצה לומר אם לא באתי, שאוכל לבא בתוך י"ב חדש ואני ברצון נפשי לא באתי יהיה גט, וכי קאמר הרי זה גיטך אם לא באתי כו' ולא אמר מעכשיו, דלא שויא גיטא עד י"ב חדש, ודאי אין פירושו שבכל ענין שיהיה עכוב ביאתו ואפילו שימות בתוך י"ב חדש שיהיה גט, דהא יודע הוא שאין המתים מגרשים, והוא לא שויא גיטא עד י"ב חדש; הילכך ודאי פירושו הוא אם לא באתי, שאוכל לבוא ולא אבוא ברצון, הילכך כיון שנאנס ולא בא אינו גט. אבל כשאמר מעכשיו, הרי רצונו לגרשה מעכשיו, אלא דקא מתני עליה וקאמר אם לא באתי כו', הילכך אית לן למימר שבכל דבר שיעוכב יהיה גט, וזאת היתה כונתו כיון דקאמר מעכשיו. ועוד, כיון דקאמר מעכשיו, הרי היא בחזקת מגורשת ואין לך להוציאה מחזקתה ויש לך לקיים הגירושין בכל מאי דאפשר; אבל כשלא אמר מעכשיו, הרי היא אשת איש ואין לך להוציאה מחזקתה כי אם בראיה גמורה דהכי קאמר, כן נראה לי.
ועלה מאי דכתבו התוס' דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה כו', כתוב בגליון התוס' וזה לשונו: אי נמי אסיק אדעתיה שפירש, מכל מקום מסתבר ליה לתלמודא דיותר יש חידוש בחלה דאינו גט מטעם דיש אונס מבמת, אף על גב דשייך ביה טעמא דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם. עד כאן:
וכתב על זה הגליון בקונטריסין וזה לשונו: גירסא אי נמי אסיק אדעתיה כו', כי איך אנו רוצים להוכיח דאין אונס בגיטין, שאנו אומרים: הא חלה הרי זה גט, דאי חלה אינו גט לשמועינן חלה וכל שכן מת, ועל כרחך לא אסיק אדעתיה, דאי אסיק – נאמר חלה הוא דאינו גט. על זה אומר הגליון, אין הכי נמי דנאמר חלה אינו גט, דיותר יש חידוש בחלה דאינו גט משום דיש אונס, לפי שזהו דבר הרגיל בכל העולם; אבל מת דשייך ביה טעמא דתיפול קמי יבם – אין זה רגילות בעולם שאדם ימות בלא בנים ויניח אח, לפיכך חלה יש בו יותר חדוש ממת. עד כאן:
עוד כתב בגליון תוס': אי נמי שפיר אסיק אדעתיה דניחא ליה דלא תיפול קמי יבם, מכל מקום מדקדק: הא חלה הרי זה גט, דנקט "אם לא באתי" דהוי גט לאחר מיתה ולא נקט "מעכשיו אם לא באתי". מתוספי רשב"א. עד כאן:
וכתוב בקונטריסין: וקשה, איך מיישבים התוס' זה, שאומר לא אסיק אדעתיה? והרי יש לדקדק: הא חלה הרי זה גט, מדנקט אם לא באתי, דהוי גט לאחר מיתה, ולא נקט מעכשיו! ויש לומר שהתוס' מיישבים: לגבי היכא דקאמר מעכשיו, שפיר אסיק אדעתיה, אבל באם לא באתי לא אסיק אדעתיה. עד כאן:
עוד כתוב בגליון תוס': וכן נראה דאסיק אדעתיה שפיר דניחא ליה דלא תיפול קמי יבם, מדקאמר תלמודא: דילמא לאפוקי מרבותינו, כלומר: לעולם אימא לך יש אונס, ולאפוקי מרבותינו. ואי לא אסיק אדעתיה הטעם דניחא ליה דלא תיפול קמי יבם, מאי טעמא דרבותינו? עד כאן:
ובקונטריסין מצאתי וזה לשונו: גליון. וכן נראה דאסיק אדעתיה, דאי לא אסיק אדעתיה, מאי קא דחי דילמא לאפוקי מרבותינו? פירוש, דלמא לעולם אימא לך, תנא ד"אם לא באתי" נמי סבר כר"י דזמנו של שטר מוכיח עליו, ואפילו הכי קאמר דאינו גט מטעם דיש אונס בגטין, ולא מצי למימר הוי גט משום דלא ניחא ליה כו', דהא לא אסיק אדעתיה טעמא דתיפול קמי יבם. אלא ודאי אסיק אדעתיה, והיינו טעמא דרבותינו שהתירוה, משום דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם, כמו שמפורש בפנים בכאן בחידושיו; ותנא דאם לא באתי אינו סובר כר"י, ולכך לא הוי גט, דלא שייך לומר ניחא ליה אלא כשנאמר זמנו של שטר מוכיח עליו או כשאומר מעכשיו, אבל באם לא באתי גרידא לא שייך. ועוד קושיא אחרת מקשים בגיליון, ורבותינו גופייהו אמאי התירוה להנשא, כיון שזמנו של שטר מוכיח עליו הוי כמו מעכשיו והוי גט משום דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם, וקשה אם כן הפנים שאומר דלא אסיק אדעתיה, איך יישב זה? ויש לומר שהפנים סובר, דלגבי מעכשיו אסיק אדעתיה, שזמנו של שטר מוכיח הוי כמו מעכשיו. וקשה, אם מעכשיו אסיק אדעתיה, אם כן איך מדקדק רבא: הא חלה הרי זה גט דאין אונס בגיטין? דילמא לעולם אימא לך חלה אינו גט, ולא נקט אם לא באתי לדקדק הא חלה הרי זה גט, אלא נקט אם לא באתי לדקדק: הא קאמר מעכשיו הרי זה גט, משום דלא ניחא ליה, שהרי אמרת דלגבי מעכשיו אסיק אדעתיה. ויש לומר, כיון דמעכשיו הוא מפורש בסיפא, אין דרך התלמוד להשמיענו דקדוק מרישא מה שאומר בסיפא, אם לא ישמיענו חידוש בגופא דרישא. ועוד מצינו למימר דשפיר מדקדק רבא דאין אונס בגיטין, ומדקדק: הא חלה הרי זה גט, דאי חלה אינו גט, ונקט אם לא באתי לדקדק: הא מעכשיו הרי זה גט משום דלא ניחא ליה כו' – אם כן, במקום אם לא באתי יאמר מעכשיו אם לא באתי ומת הרי זה גט, והטעם משום דלא ניחא ליה! אלא ודאי מדלא קאמר הכי, שמע מינה דשפיר מדקדק רבא. עד כאן מצאתי בקונטרסין, וכבר כתבתי מה שנראה לי בשמעתא זו די הצורך, ולא כתבתי קונטרסין אלו אלא כדי שלא תחסר כל בה בחידושי, והמעיין יבחין ויבחר:
וזה לשון דון קרשקש וידל ז"ל: מת הוא דאינו גט — כלומר, משום דאין גט לאחר מיתה; הא חלה, הרי זה גט, דאין טוענין טענת אונס. דאי סלקא דעתך דחלה נמי אינו גט, דטוענין טענת אונס, לשמעינן חלה וכל שכן מת. עד כאן:
ודילמא לעולם אימא לך חלה נמי כו' — הא כתיבנא לעיל, דלשיטת התוס' מתניתין מפרשא שפיר בתרי אנפי: או מטעם דיש אונס, או מטעם דאין גט לאחר מיתה. ואי דייקינן: הא חלה הרי זה גט – הרי דמשמע דפירושא דמתניתין מטעם דאין גט לאחר מיתה; ואי לא דייקת, אלא דבעית למימר דחלה נמי אינו גט – הא במשמע דפירושא דמתניתין מטעם אונס, דהא בהא תליא וכדכתיבנא לעיל. וכיון שכן, איכא לאקשויי טובא, דהכא נמי כי קאמר: ודילמא לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט, הרי במשמע דפירושא דמתניתין מטעם אונס, והילכך היכי מצינן תו למימר: והיא גופא קא משמע לן דאין גט לאחר מיתה? הרי מתניתין לא מיירי בהכי כלל. ולזה כתבו בתוס': ודילמא לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט, ויש טענת אונס. פירוש, דהשתא כי אמרינן חלה נמי אינו גט, לא בעינן למימר דמשום הכי נפרש המשנה מטעם אונס, דאי הכי, לא מצינן תו למימר: והיא גופא קא משמע לן דאין גט כו'; אלא הכי בעיין למימר: חלה נמי אינו גט ויש טענת אונס, ואדינא קאי ולא אפירושא דמתניתין. ומכל מקום אכתי קשיא לשיטתם, לשון היא גופא דקאמר תלמודא, כיון דמתניתין מתפרשא שפיר בתרי אנפי: או מטעם אונס, או מטעם דאין גט לאחר מיתה. ועוד קשיא לשיטתם ז"ל, שפירשו דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה טעמא דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם, דכיון שכן, היכא מצינן למימר דמתניתין קא משמע לן דאין גט לאחר מיתה, פירוש: אפילו במקום שאין האונס מבטלו, כגון הרי זה גיטך לאחר מיתה? והא מתניתין מיירי דקאמר: הרי זה גיטך אם לא באתי כו', דהיינו בתנאה דשייך ביה טעמא דאניס, וקא סלקא דעתך השתא יש אונס בגיטין, והיכי שמעינן מינה להיכא דלא אנס? והשתא לא אסיק אדעתיה טעמא דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם. וכל זה תירצו התוספות בלשונם, דוק ותשכח:
והרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו: דילמא לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט, והיא גופא קא משמע לן דאין גט לאחר מיתה — פירוש, ואפילו היכא דלא אניס, אי נמי דליכא תנאי. קשיא לי, והא הכא אניס הוא, וקא סלקא דעתך השתא יש אונס בגיטין, והיכי שמעינן מינה להיכא דלא אניס? ויש מי שאומר, משום דבמיתה ליכא אונס, דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם. ולאו מילתא היא, דהא השתא לא סלקא דעתך האי סברא, ולקמן בסמוך הוא דאמרינן לה; והשתא קא סלקא דעתך מת והוא הדין חלה. ואיכא לדחוקי ולפרושי דהכי קאמר: מתניתין בשאין בה טענת אונס, כיון שהתנה עמה בפירוש: אם לא בא עד י"ב חדש, אף על פי שנאנס יהא גט, דהכא ודאי משום דאין גט לאחר מיתה הוא. עד כאן:
וכן כתב הרא"ה ז"ל תלמידו: דילמא לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט, והיא גופא קא משמע לן דאין גט לאחר מיתה — כלומר, אפילו היכא דליכא טענת אונס, כגון דליכא תנאי, דקאמר: הרי זה גיטך אם מתי. וקשיא לן, וממתניתין היכי שמעינן לה? דהא אתינן השתא למימר דיש אונס; וכיון דכן, ממתניתין תיפוק לי משום דיש אונס, ולעולם אימא לך יש גט לאחר מיתה. ויש מתרצים דאפילו היכא דנימא בעלמא דיש אונס, במיתה ודאי אמרינן אין אונס, משום דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם, ודינא הוא דלהוי גט, אלא משום דאין גט לאחר מיתה; והוא הדין לחלה דאינו גט, ומשום דיש אונס. וליתא, דאכתי לא קים לן האי סברא. אבל אפשר לפרש, והיא גופא קא משמע לן, מדלא תנא חלה ותנא מת, דדוקא מת, משום דאין גט לאחר מיתה, ואפילו בלאו טעמא דיש אונס, וכגון דאתני בהדיא. עד כאן:
וכן כתב דון קרשקש וידל ז"ל תלמיד הרא"ה, זה לשונו: ודילמא היא גופא קא משמע לן דאין גט לאחר מיתה, ואפילו היכא דליכא אונס ותנאי, ולעולם אימא לך דטוענין טענת אונס. ואי קשיא לך: ואי טוענין טענת אונס, היכי שמעינן מינה דאין גט לאחר מיתה? לעולם אימא לך דיש גט לאחר מיתה, והכא היינו טעמא דאינו גט משום דיש אונס, ומיתה אין לך אונס גדול מזה. דאי לא, הוה ליה למנקט במגרש על תנאי ונתקיים התנאי מתוך מיתה, ולא במגרש לאחר מיתה לכך בלא תנאי. הילכך טפי מסתבר למימר דמשום יש אונס הוא דאינו גט, ולא משום דאין גט לאחר מיתה. ויש לומר דלא היא, דאם כן לישמעינן חלה וכל שכן מת. אלא ודאי מדנקט מת ולא נקט חלה, שמעינן דטעמא משום דאין גט לאחר מיתה הוא ולא משום אונס, וכגון שהתנה בפירוש ואמר אם לא באתי כו' בין שנתעכבתי מחמת אונס בין שלא מחמת אונס. עד כאן:
והרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו: היא גופא כו' — ואם תאמר, היכי שמעינן מינה דאין גט לאחר מיתה? דלמא יש גט, והא דקתני אינו גט משום דיש אונס. וכי תימא לישמועינן חלה, דאונס קטן, וכל שכן מת דאונס גדול? ליתא, דאי נקט חלה, הוה אמינא מת הוי גט, משום דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם, ולהכי נקט מת, לאשמועינן דאפילו אונס מיתה מעכב הגט. ויש לומר דאם איתא דטעמא משום אונס, לשמעינן רבותא, אפילו אומר מעכשיו. אי נמי יש לומר, דעל כרחך שמעינן דאין גט לאחר מיתה, דסתמא דאניס כשנותן גט, משום דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם, אפילו אמרינן בשאר אונסין יש אונס, באונס מיתה לא אמרינן. עד כאן:
והיא גופא קא משמע לן — קשיא, דבשלמא למאן דפריש דכי אמרינן מת הוא דאינו גט כו' דמטעם ייתורא דמתניתין קא אתינן עלה, היינו דשייך שפיר לשון היא גופא דנקט; אבל למאי דפרישנא לעיל דשיטת רש"י כלישנא בתרא דכתבינן לעיל, דלאו מכח ייתורא קא אתינן עלה, אלא הכי קאמר: מת הוא דאינו גט כו', פירוש: אין הכי נמי דאשמועינן חידושא במת, אלא דהוה חידושא טפי בחלה, וליתני חלה וכל שכן מת, על הדרך דפרישנא לעיל. אם כן, מאי האי לישנא דהיא גופא קא משמע לן דנקט, דמשמע דעד השתא הוה אמרינן דלגופיה לא איצטריך? ואפילו למאי דפרישנא בלישנא קמא לפירוש רש"י ז"ל לא אתי שפיר, דמשמע דכי קאמר והיא גופא קא משמע לן, דאתא לתרוצי מאי דאקשינן: ניתני חלה וכל שכן מת כו'; ולגבי האי קושיא, לשון היא גופא לא שייך. ויש לומר, דלכך כתב רש"י: היא גופא קא משמע לן, כלומר: האי דתנא מת – לאו לדיוקא דילה תניא, למידק: הא חלה הרי זה גט, לאשמועינן היא גופא כו', עד כאן. פירוש, כי קאמר: והיא גופא קא משמע לן כו', לא קאי לשנויי ניתני חלה וכל שכן מת דקשיא לן לעיל, דאהכי לא שייך האי לישנא; אלא קאי לשלול, דלא נימא לדיוקא דילה תניא, למידק: הא חלה הרי זה גט; והוי ליה כאילו קאמר: היא גופא קא משמע לן, דלאו לדיוקא דילה תניא כו', אלא לאשמועינן היא גופא. כן נראה לי:
ובקונטרס מצאתי: וריב"ש ז"ל פירש, שעיקר ההכרח מעיקרא דקאמר: מת הוא כו', משום דאילו לגופא לא אצטריך, דמסיפא שמעת לה דקאמר: מעכשיו הרי זה גיטך, הא שלא מעכשיו אינו גט, אם כן לא אצטריך אלא לאשמועינן: הא חלה הרי זה גט. ודאי דהיא גופא קא משמע לן, והשתא ניחא לשון היא גופא, וניחא נמי לשיטת התוספות, שאיך לא עלה בדעתו דמת ניחא ליה דלא תיפול קמי יבם? אבל קשה, דהוה ליה קושיא מהן ללאו. ועוד, כיון שהוא אומר: דילמא חלה נמי אינו גט דיש אונס בגיטין, אמאי אצטריך דאין גט לאחר מיתה? ויש לומר כך, דהכי קאמר: היא גופא קא משמע לן, אפילו היכא דאתני שלא יהיה לו טענת אונס, דליכא טעמא שיש אונס בגיטין, והוי טעמא משום דאין גט לאחר מיתה. כך מצאתי בקונטרסין מהחכם השלם החסיד כמה"ר יוסף קורקוס ז"ל:
אין גט לאחר מיתה הא תנא ליה רישא — איכא למידק, ודקארי לה מאי קארי לה? ועוד, למה ליה לארוכי? יקשה בקוצר, 'הא תנא ליה רישא', ולמה ליה לחזור ולומר: אין גט לאחר מיתה? ויש לומר, דסלקא דעתך דהא אתא לאשמועינן, דאף על גב דקאמר: אם לא באתי וכו', דלא אדכר שם מיתה בשעה שנותן הגט בידה, אפילו בכהאי גוונא אמרינן אין גט לאחר מיתה. תדע, שהתוספות ז"ל בפרק קמא דגיטין, גבי הא דתנן: "האומר תנו גט זה לאשתי לא יתנו לאחר" וכו', כתבו דיש לחלק בין היכא שנותן הגט לידה לשאינו נותן; כל שכן דיש לחלק כדכתיבנא. ומכל מקום דחי תלמודא: אין גט לאחר מיתה הא תני ליה רישא וכו', פירוש, דסוף סוף דין אין גט לאחר מיתה הוא שבא להשמיענו, והא תני ליה רישא וכו'. כן נראה לי:
והר"ן ז"ל בפירושו על ההלכות כתב, דאף על גב דאם מתי – כל אחד מהם משמע, הני מילי היכא דתלה במיתה, דכיון דלא מגרש לה אלא כי היכי דלא תפול קמי יבם, אף הוא אינו רוצה שיחול גיטה אלא לאחר מיתה, דסבור הוא דיש גט לאחר מיתה. אבל היכא דתלה באם לא באתי, סלקא דעתך אמינא דמעכשיו משמע, קא משמע לן:
עוד כתב זה לשונו: דמשום הכי אמרינן דהיכא דאמר "הרי זה גיטך אם מתי" ולא אמר מעכשיו דכלאחר מיתה דמי, דחיישינן דלמא אינו רוצה בגירושיה כלל, דידוע הוא שאין גט לאחר מיתה ולפייסה אכוון. אבל היכא דאמר "אם לא באתי" כו', דאפילו נימא דלאחר שלא יבא משמע, מכל מקום כי לא מת גירושיה חיילי ולגירושין קא מכוון, הילכך איכא למימר שאם לא באתי גרידא מעכשיו משמע. עד כאן. עיין בפרק מי שאחזו בפירושו על ההלכות:
הרי זה גיטך כו' — קשה, למה לי דנקט הרי זה גיטך לאחר מיתה? היינו "הרי זה גיטך אם מתי". ועוד, דמעיקרא נקט "הרי זה כו' אם מתי הרי זה כו' מחולי זה", דהיינו לא זו אף זו, ושוב נקט "לאחר מיתה", דהיינו זו ואין צריך לומר זו לגבי מאי דתני מעיקרא "מחולי זה", ואין דרך המשנה בכך, לפתוח בלא זו אף זו ולסיים בזו ואין צריך לומר זו. ועוד, דאי תנא בעי לאשמועינן כוליה לישניה משמע מחיים, ואי משמע לאחר מיתה, וכמו שכתבו התוס' בפרק קמא דגיטין גבי מתניתין דתנן: "האומר תנו גט כו' לא יתנו לאחר מיתה", הכי נמי נימא דקתני "אם לא באתי" לאשמועינן הך חידוש, אף על גב דלא אדכר שם מיתה, דהא בחדא מתניתין קתני "אם מתי" ו"לאחר מיתה". ויש לתרץ, דאין הכי נמי דלא הוצרך לשנות "לאחר מיתה" כלל, אלא משום סיפא קתני לה דמסיים מתניתין: "מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט", ולהכי תניא נמי ברישא ובלא צורך. ודוחק. והתוספות פירשו, ד"לאחר מיתה" הוי טעמא ופירושא דכולהו, והכי קאמר: "אם מתי" ו"מחולי זה" הוי כמו "הרי זה גיטך לאחר מיתה", וסיים עוד במתניתין וקתני: "לא אמר כלום", ללמדך דגט לאחר מיתה לא אמר כלום. נמצא דמתניתין תרתי אשמועינן: חדא, דהני תרי לישני: "אם מתי" ו"מחולי זה" – משתמעי לאחר מיתה; ועוד, ד"לאחר מיתה" לאו כלום היא. והשתא פריך שפיר, "אין גט לאחר מיתה הא תנא ליה רישא", ואין לחלק כדכתיבנא לעיל. והקשו בתוספות, דלמה ליה להך מתניתין לאשמועינן דלאחר מיתה לאו כלום הוא? הא תנן בהדיא בפרק קמא דגיטין דאין גט לאחר מיתה, דתנן: האומר "תנו גט זה לאשתי" כו' לא יתנו לאחר מיתה. דבשלמא למאי דתריצנא לעיל, איכא למימר דתנא הכא בעי לאשמועינן לישנא מחיים ולאחר מיתה; אבל לשיטת התוספות ז"ל דמייתי לשון "לא אמר כלום", דמשמע דבעי לאשמועינן דלאחר מיתה לא אמר כלום וכדכתיבנא, קשיא. ובפרק קמא דגיטין האריכו בזה, יעויין שם:
דילמא לאפוקי מדרבותינו — כלומר, סיפא דמתניתין, דהיינו "אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש", דעלה הוא דתנינן: "ורבותינו התירוה להנשא". ומסברא דרבותינו קאמר ולא מדרבותינו ממש, דרבותינו היינו ר' יהודה נשיאה בן בנו של רבינו הקדוש, כדאמר ר' יוחנן בפרק (המגרש) [גיטין עו ב], ר' יהודה הנשיא בנו של רבן גמליאל בן רבי יהודה, ולא הודו לו כל סיעתו, אלא מסברתו קאמר. ויש לנו כיוצא בה הרבה בתלמוד. וגדולה מזו אמרו בפרק האיש מקדש (קידושין מז ב) גבי "התקדשי לי בשטר חוב", ר' מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת, ואוקימנא פלוגתייהו בין במלוה על פה בין במלוה בשטר, ואמרינן: במלוה על פה במאי פליגי? בדרב הונא אמר רב כו', מר סבר: כי קאמר רב בפקדון כו', ומר סבר: לא שנא כו'. ומדאמרינן "מר סבר כי קאמר רב בפקדון", הוה משמע דבדרב ממש פליגי; וליתא, אלא בסברתיה דרב קאמר. וכיוצא בזה ממש ביבמות ריש פרק כיצד (יח א), דאמרינן: הוא הדין דאף על גב דלא עבד בה מאמר, שניה מחלץ חלצה יבומי לא מתיבמה, והאי דקתני מאמר, לאפוקי מדבית שמאי דאמרי מאמר קונה קנין גמור, קא משמע לן דלא; ולאו מדבית שמאי ממש קאמר, דאילו לבית שמאי, אף על גב דקונה קנין גמור, ואפילו נשאה נמי יבומי מתייבמה, דהא לדידהו צרות מותרות נינהו; אלא לאפוקי מסברתייהו דבית שמאי קאמר. ודברים פשוטים הם, אלא שראיתי מקצת מרבותינו המפרשים ז"ל שנתקשו בזה, ואינו. ורבינו חננאל פירש: "רבותינו" היינו רבינו הקדוש ז"ל. וגם שם בפרק המגרש יש ספרים שכתוב בהן: ר' יהודה הנשיא בנו של רבן שמעון בן גמליאל הודה, ולא הודו לו כל סייעתו. הרשב"א ז"ל:
ואין להקשות, דמאי קאמר: ודילמא לאפוקי מדרבותינו כו'? והא קושטא דהכין הוא, דאתא לאפוקי מרבותינו כדאיתא התם בדוכתיה. דיש לומר דהכי קאמר: דדילמא לא אצטריך אלא לאפוקי מרבותינו, ולא אתא לדיוקא כלל. וכן כתב רש"י ז"ל: דילמא, הא דאצטריך סיפא אם לא באתי כו':
וכתב הרמב"ן: והא דאמרינן ודילמא לאפוקי מדרבותינו, רוצה לומר מסיפא לאפוקי מדרבותינו. ואיכא מאן דקשיא ליה, ולאפוקי מדרבותינו – לאו מרישא שמעת מינה? דהא רבותינו כר' יוסי סבירא להו, ור' יוסי בלאחר מיתה קאמר, כדמפורש בפרק (מי שמת) [בבא בתרא קלו א]; וכיון דזמנו של שטר מוכיח עליו, הוה ליה כ"מעכשיו אם מתי" וכ"מעכשיו ולאחר מיתה", ותנן: "מעכשיו אם מתי הרי זה גט, מעכשיו ולאחר מיתה גט ואינו גט". ואני אומר, דר' יוסי עדיפא מדרבותינו. דאילו רבי יוסי, אפילו בלאחר מיתה אית ליה, ורבותינו לית להו היכא דתלי במיתה, משום דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה דתחול מחיים, ולא עביד אלא כי היכי דלא תיפול קמי יבם, עד דאמר "מעכשיו" בפירוש; דהא "אם מתי" משמע בלאחר מיתה, כל אימת דלא אמר ליה "מעכשיו", ואפשר דלא מהני ביה זמנו של שטר. אבל היכא דלא תלי במיתה, כגון "אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש", אית להו זמנו של שטר מוכיח עליו. ואיכא דבעי למימר דר' יוסי גופיה לית ליה הכא זמנו של שטר מוכיח עליו, משום האי טעמא דכתיבנא, אלא לגבי מתנת קרקע, דהכי קאמר: גופא קני מהיום ופירי לאחר מיתה, ואף על גב דתלי במיתה לית לן בה. וקשיא לן להאי סברא הא דאמרינן בפרק מי שאחזו (גיטין עב א), דתנן התם: "הרי זה גיטך אם מתי" לא אמר כלום, ואמר רב הונא עלה: חולצת, ומוקמינן לה לרב הונא כר' יוסי, ואקשינן: הוא הדין חליצה נמי לא תבעי וכו', כדאיתא התם. ואי סלקא דעתך דגבי גיטא לא אמר ר' יוסי היכא דתלי במיתה, נימא אף על גב דבעלמא פשיטא ליה הכא מספקא ליה, כדקא סלקא דעתין למימר התם בעל פה. אלא ודאי רבי יוסי אית ליה אפילו היכא דתלי במיתה, כי ההיא דפרק מי שמת (בבא בתרא קלו א), ורבנן לית להו הכי, כדאמרן לעיל, ומפרקא קושיין ממילא, דרישא לאפוקי מדרבי יוסי הויא, לאפוקי מדרבותינו לא הויא. ואיכא מאן דמפרקא, דרישא הויא לאפוקי דרבי יוסי בשטר, וסיפא אפילו בעל פה, סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר על פה: "אם מתי יהא גט", בטולי בטליה לזמן השטר, קא משמע לן ממשנה יתירא, וכי ההיא סוגיא דהתם דאמרינן: וכי תימא כי אמר רבי יוסי וכו' אבל על פה לא אמר, וקשיא ליה, דהא התם משמע דהא דרבותינו על פה היא, כדאיתא התם בסוגיא דשמעתא, ואם כן מרישא נמי שמעת מינה. אלא דאיכא לדחוקי, דתנא קמא לאפוקי ממילתא דרבותינו דאמרי דזמנו של שטר מוכיח עליו ואפילו בשטר. ואין זה נכון. עד כאן לשון הרמב"ן:
וזה לשון תלמידו הרא"ה ז"ל: והא דאמרינן ודילמא לאפוקי מדרבותינו, קשיא לן, ולאפוקי מרבותינו מרישא שמעת מינה. וכי תימא: כי קאמרי רבותינו מחיים, אבל רישא דתלי במיתה לא, משום דגלי דעתיה דלא ניחא ליה דתיחול גיטא מחיים, דהא לא מגרש לה אלא משום יבם, ודילמא לא ניחא ליה נמי במעכשיו אלא אי אמר לה בהדיא; והא רבותינו בשיטתא דרבי יוסי אמרו, ורבי יוסי אפילו לאחר מיתה נמי אמרה, כדתנן: הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב לו "מהיום ולאחר מיתה", ר' יוסי אומר: אינו צריך, ושמעינן ליה לרבי יוסי דלא שני ליה בין גיטין לממון, מהא דאמרינן התם בגיטין פרק מי שאחזו אהא ד"זה גיטך אם מתי", אמר רב הונא: חולצת, ואמרינן דסבר לה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, ופרכינן: אי כר' יוסי חליצה נמי לא תבעי, ואמרינן דמספקא ליה לרב הונא אי הלכה כרבי יוסי בעל פה או לא, ואילו בין גיטין למתנה לא מפרשינן כלל, אף על גב דהתם תלי במיתה הוא. ותו שמעינן להו לרבותינו נמי דאית להו האי סברא דר' יוסי אפילו על פה, כדמוכח בהדיא סוגיין דהתם. ויש לומר דר' יוסי עדיפא ליה מרבותינו, דלר' יוסי אית ליה זמנו של שטר מוכיח עליו אפילו לאחר מיתה, ואילו לרבותינו לא אשכחן להו האי סברא אלא במחיים, ואנא אמינא דשני לן בינייהו; והיינו דלא שני לן ברישא, ובהא אפשר דאפילו רבותינו מודו בה לרבנן, כיון דלאחר מיתה הוא; אבל סיפא מפקא מינייהו, דהא סיפא דאפילו מחיים לא אמרינן. והכי קושטא דמילתא, דלא שני לן בינייהו כלל, והיינו דלא מפלגינן בהו כלל התם בגיטין. והרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל תירץ, דאי מרישא הוה אמינא ההוא כשמת בתוך זמנו, כגון שכתוב בו חדש או שנה, דתו ליכא למימר זמנו של שטר מוכיח עליו; אבל מסופה ממשנה יתירא שמעינן דאפילו בלאו הכי נמי לית לן דר' יוסי כלל. ולא נהירא, כדכתיבנא בפרק מי שאחזו בסייעתא דשמיא, עד כאן:
ובשיטה הישנה מצאתי כתוב בשם הראב"ד ז"ל, דעד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא בשטר מתנות דעלמא, דהתנאי כתוב בשטר עצמו, הילכך אזמן דכתוב בשטר עצמו סמיך; אבל בגיטין אין דרך לכתוב את התנאים בגט, אלא בעל פה מתנה ואומר: "הרי זה גיטך אם יקיים כך". ואף על פי שאדם יוכל לכתוב בגט לאחר התורף, אין דרך לכתוב בו בגט, אי נמי כיון דלבתר התורף כתוב ליה הוה ליה בעל פה ולא קאי אזמן הכתוב בתורף, עד כאן. ומלשון רש"י ז"ל משמע דהתנאי כתוב בגט, ולקמן אפרש שיטתו ז"ל בסייעתא דשמיא:
וזה לשון הרשב"א ז"ל: ודילמא לאפוקי מדרבותינו — חבורא חבורתא בהאי מלתא וקשיא להו, לאפוקי מדרבותינו נמי מרישא שמעינן לה, דקתני: הרי זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום, ואילו רבותינו דאית להו זמנו של שטר מוכיח עליו כר' יוסי – חולצת היא, דהוי ליה כמעכשיו ולאחר מיתה, דקתני: "גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת". ויש מי שתירץ, דר' יוסי עדיפא מדרבותינו, דר' יוסי אפילו לאחר מיתה פליג ואמר דזמנו של שטר מוכיח עליו כאילו אמר "מהיום ולאחר מיתה", וכל שכן ב"אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש" ומת בתוך י"ב חדש, דלא אתני בהדיא במיתה. ורבותינו מודו ליה ב"אם לא באתי", אבל ב"לאחר מיתה" דהתנה בפירוש לאחר מיתה – פליגי עליה, דלאחר מיתה קאמר ולא מחיים, ובהא לא עדיף זמנו של שטר כ"מעכשיו". ומיהו בנותן נכסיו לבנו לאחר מותו מודו ליה לר' יוסי, משום דאיכא לקיומי זמנו של שטר בגופו של נכסים, ותנאה דלאחר מיתה בפירות. ואם תאמר: אכתי הא תנא ליה רישא, "הרי זה גיטך אם מתי לא אמר כלום", ואילו לרבותינו הוי גט, דזמנו מוכיח עליו ב"אם לא באתי" והוה כ"מהיום אם מתי" לדעת רבותינו, כדאיתא התם בשילהי קורדיאקוס.
וזה לשונו: אי לאו סיפא, הוה אמינא דוקא בדאתני במיתה בפירוש הוא דפליג תנא דמתניתין דלא אמר כלום, הא ב"אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש" הוי גט, כרבותינו דהתירוה לזו בפירוש לינשא, קא משמע לן. וזה התירוץ נראה יפה, וניחא לי בהא הא דאמרינן בפרק קורדיאקוס: תאנא, רבותינו התירוה לינשא. אמר ר' יוחנן, ר' יהודה הנשיא בנו של רבן גמליאל ברבי הורה, ולא הודו לו כל כו'. אמר אביי: הכל מודים היכא דאמר לה "לכשתצא חמה מנרתקה", לכי נפקא קאמר לה; אלא ב"אם תצא", מר סבר לה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, ומר לא סבר לה כר' יוסי. ולכאורה משמע מדקאמר: הכל מודים דכל כשתצא חמה מנרתקה, כולהו בחדא סברא קיימי ביה, בין למר ובין למר לא אמר ולא כלום, דאי למר חולצת ולמר אינה מגורשת כלל, אם [כן] לאו הכל מודים בה דלכי נפקא קאמר, דהא לרבותינו מספקא להו אי מהשתא קאמר. אלא ודאי אפילו לרבותינו לא אמר כלום, ועל כרחך ר' יוסי לית ליה הכין, מדאמרינן התם בגמרא: זה גיטך אם מתי, זה גיטך לאחר מיתה, אמר רב הונא: ולדברי ר' יוסי חולצת. פשיטא, מדסיפא לרבנן חולצת, רישא נמי לר' יוסי חולצת? אלמא מפשט פשיטא להו דלאחר מיתה לר' יוסי חולצת כאילו אמר "מהיום ולאחר מיתה", דזמנו של שטר מוכיח עליו. ואף על פי שכתבתי בפרק קורדיאקוס מעניין אחר משמן של הראשונים נוחי נפש ז"ל, צ"ל יותר. והילכך "לאחר מיתה" לאפוקי מדר' יוסי, ו"אם מתי" נמי לא מוכחא אי מפקא מדרבותינו ד"אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש", וסיפא דהיינו "אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש" לאפוקי ממש מדרבותינו. עד כאן:
והרא"ש ז"ל כתב בתוספותיו וזה לשונו: לאפוקי מדרבותינו — ואם תאמר, מרישא נמי שמעינן לאפוקי מרבותינו, דקתני: "הרי זה גיטך אם מתי אינו גט", ולר' יוסי הוי כמו "מהיום אם מתי" והוי גט; ואם כן לא אצטריך סיפא אלא למידק, הא חלה הרי זה גט? יש לומר, מרישא לא שמעינן לאפוקי מרבותינו, דאיכא לאוקמי כגון שאין כתוב זמן; אבל הך בבא יתירא ד"אם לא באתי" אתא לאשמועינן אפילו כתוב זמן בו. ואם תאמר: אי לא כתוב זמן, הא אמרינן: ג' גיטין פסולין? יש לומר, דהתם אם נשאת הולד כשר, והכא קתני לא עשה ולא כלום. או אי נמי כתוב בו זמן מאוחר, ומת קודם הזמן. עד כאן, וכן כתוב בתוס':
וכן כתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: ודילמא לאפוקי מרבותינו — פירוש, דלהכי נקט סיפא ד"אם לא באתי", לאשמועינן דלא אמרינן זמנו של גט מוכיח עליו. ואם תאמר, הא נמי מרישא שמעינן לה, מדקתני "לא אמר כלום"? ויש לומר, דאי לא קתני אלא רישא בלחוד, הוה אמינא דמיירי בגט שאין בו זמן. וכי תימא, אם אין בו זמן בלאו הכי נמי פסול? ויש לומר, כגון שאין בו זמן מסויים, אלא שכתוב בו שבוע שנה או חדש, דליכא למימר ביה זמנו של שטר מוכיח עליו; אבל השתא ממשנה יתירא דקתני סיפא אשמועינן דאפילו יש בו זמן מסויים אינו גט, דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו. ועוד יש בזה תירוצים אחרים הרבה, אבל זה קל ונכון. עד כאן:
ולי אין צורך לומר דממשנה יתירא הוא דאשמועינן, ד"אם לא באתי" אתא לאשמועינן אפילו כתוב זמן בו, דעל כרחך צריך לכתוב זמן כדי לידע מתי ישלימו הי"ב חדש שהתנה, ולפרש נמי הזמן באיזה יום נכתב, ואותו הזמן הכתוב בו מוכיח עליו והוה ליה כאילו אמר "מעכשיו" לדעת רבותינו, ואתא תנא לאפוקי מדעתם. מיהו לכאורה היה נראה לפרש מה שכתב רש"י: דלמא הא דאצטריך סיפא אם לא באתי כו', דבעי לפרושי דממשנה יתירא ידעינן לה וכמו שכתבו הרא"ש ז"ל והריטב"א ז"ל. אבל כד מעיינת בפירוש רש"י ז"ל, שפיר תמצא ששיטה אחרת יש לו לרב ז"ל, ועיקר קושיא ליתא לשיטתו. דאיהו ז"ל כתב וזה לשונו: לאפוקי מדרבותינו אצטריך, דפליגי עליה ואמרי דאין גט לאחר מיתה הוא, דכיון דכתוב בגט זמן כתיבתו הוא מוכיח, שכך אמר לה: אם לא באתי לאותו זמן יהא גט למפרע מהיום, דאי לא משהה גיטא עד י"ב חדש, למה כתב יום כתיבת הגט בתוכו? לכתוב: אם לא באתי לראש חדש פלוני יהא גט. עוד כתב: זמנו של שטר מוכיח עליו. לא לחנם נכתב זמנו לתוכו, אם לא להודיע שמיום הכתיבה והמסירה הוא מגרשה וכו', עד כאן. פירוש לפירושו, דרבותינו לאו בכל גוונא סברי דזמנו של שטר מוכיח, אלא דוקא כשיש הכרח או ייתור, דהוה ליה למכתב הכי וכתב הכי. וכיון שכן, דוקא בהך ד"אם לא באתי", דעל כרחך קדים למימר זמן כדי שידע מתי השלמת הי"ב חדש, ומשמע מלשון המשנה דמעיקרא כתוב בגט זמן כתיבתו כדי להתנות עליו: אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש וכו'. וכיון שכן איכא לשיולי, דלמה ליה למכתב יום כתיבת הגט בתוכו? לכתוב: אם לא באתי לראש חדש פלוני יהא גט, ובהכי סגי במקום זמן הגט ואין צריך לכתוב עוד זמן בגט; דאי משום שמא יחפה על בת אחותו ליכא, ואם משום פירי ליכא. אלא ודאי לכך כתב זמן כתיבתו, לומר דאם לא באתי לאותו זמן יהא גט למפרע. אבל היכא שאין הכרח, דעל כרחיה צריך למכתב הזמן בתוך גט, כגון רישא דמתניתין דקאמר: "הרי זה גיטך אם מתי", דעל כרחיה צריך למכתב הזמן בגט, דהא תנן: ג' גיטין פסולין וחד מינייהו שאין בו זמן. ומאי דקאמר "אם מתי" לא חשיב זמן, דאין אדם יודע מתי ימות. הילכך כיון דעל כרחיה צריך לכתוב הזמן בגט, אין כאן הוכחה למדייניה כאומר "מעכשיו", כן נראה לי פירוש לפירוש רש"י ז"ל, דוק ותשכח שכל לשונותיו מדוייקין בזה.
שוב מצאתי בגיליון תוס' שכתוב וזה לשונו: והר"ש מפרש דרבותינו לא סברי כר' יוסי בכל מקום, אלא ב"אם לא באתי עד י"ב חדש", בשהיה יכול לכתוב אותו זמן של אחר י"ב חדש, וכתב זמן שעומד בו, התם סברי כר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח עליו; אבל ב"זה גיטך אם מתי" או "מהיום ולאחר מיתה", שאינו יודע הזמן מתי ימות ואין יכול לכתוב אותו במקום הזמן, לא סברי כותיה. ואתי שפיר נמי דלא קאמר לאפוקי מדר' יוסי, דאי ר' יוסי איכא למפרך הא תנא ליה רישא, עד כאן. וזכיתי להסכים לדעתו. מיהו הייתי סבור דר' יוסי נמי סבירא ליה הכין, ולא קאמר רבי יוסי בלאחר מיתה זמנו של שטר מוכיח עליו אלא במתנת קרקע, אבל בגט דצריך לכתוב זמן בגט, ואי לא כתיב ביה זמן פסול לאו מטעמא דכתיבנא, ומשום דרבי יוסי לא איירי בגט לכך לא קאמר "לאפוקי מדר' יוסי". ואם תשאל: למה ליה לתלמודא לאורוכי ולמימר, "ואמרינן מאן רבותינו" וכו'? האי במאי דקאמר "דתניא ורבותינו התירוה לינשא" סגי. תשובתך, דהוה אמינא דמשום הכי התירוה להנשא, משום דסברי דכיון שנותן הגט לידה לא אמרינן בכל כי האי אין גט לאחר מיתה, כמו שחלקו התוס' בפרק קמא דגטין וכדכתיבנא לעיל; וכיון שכן, אכתי איכא לאקשויי: הא תנא ליה רישא, דמרישא נמי שמעינן, דאף על גב שנותן הגט לידה אין גט לאחר מיתה. לכך מסיים ואזיל: "ואמרינן מאן רבותינו" וכו', ומעתה לא שמעינן לה מרישא וכדכתיבנא לעיל. כן נראה לי:
עוד הקשה הרמב"ן ז"ל: הא דדחיק, דילמא לאפוקי מדרבותינו, דשמע מינה דלרבותינו גיטא הוא, דהא התירוה לינשא, והיכי דחינן לה בהכי? דהא ממילא שמעינן אין אונס בגיטין, שאם יש אונס בגיטין – משום אונסא הוא דבטיל ליה גיטא ואפילו אמר נמי "מעכשיו" בפירוש דעדיף מזמנו של שטר, וכדאמר בסמוך. ואיכא למימר, מדרבותינו לא בעי לאתויי ראיה, דדילמא רבותינו תרתי לקולא אית להו: חדא, זמנו של שטר מוכיח, ועוד, אין אונס בגיטין, ורבנן פליגי אתרווייהו; ומשום הכי אייתי מסיפא, ממילתיה דתנא קמא. ועוד יש לפרש מילתייהו דרבותינו, כשהתנה ואמר: אף על פי שנאנס, אם לא בא יהא גט; וקא משמע לן זמנו של שטר כ"מעכשיו" הוא, וכדפרישית לתנא קמא. ואם תאמר, אי הכי היכי מייתי ראיה מסיפא דקתני "מעכשיו אם לא באתי"? דילמא התם נמי כשהתנה כך? לאו קושיא היא, דאם כן מאי קא משמע לן, הא תנא ליה רישא: "מהיום אם מתי הרי זה גט", וכל שכן הכא דלא תלי במיתה כלל. עד כאן:
והרא"ה ז"ל תירץ כתירוצא בתרא וזה לשונו: איכא דמתרצי דרבותינו דילמא תרתי סבירא להו לקולא, דסבירא להו כר' יוסי וסברי נמי אין אונס בגיטין, ופליגי דרבנן אתרווייהו. ולא נהירא, דאדרבה כיון דפליגי רבנן אחדא ולא אאידך, אמרינן מרבותינו נשמע לרבנן. ותו, דהא האי סברא דאין אונס בגיטין לאו פלוגתא דתנאי, דההיא דרבותינו אמורא הוא דהיינו ר' יהודה נשיאה; ואם איתא דרבותינו סברי להו הכי, ודאי עדיפא לן לאתויי מינה מדשמואל. ואיכא למימר דרבותינו איירי כגון דאתני בהדיא, אבל הא דהדר מותבינן מסיפא "מעכשיו" וכו' ליכא לדחויי כדאתני, דהא משום משנה יתירא הוא דאתינן עלה, דהא תו למה לי, היינו רישא "מהיום אם" כו'. עד כאן:
והרשב"א ז"ל תירץ, דאין הכי נמי דמדרבותינו מצי לאתויי דאין אונס בגיטין, אלא כל היכא דמצי לאתויי מתניתין לא בעי למידק מדרבותינו. וכי דחינן מתניתין ב"מעכשיו" מת דוקא, דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם, אידחיא נמי הא דרבותינו, דדילמא מההוא טעמא נמי התירוה לינשא. עד כאן:
וכן כתב הרא"ש ז"ל וזה לשונו: אלא מעתה סיפא וכו' — הוא הדין דהוה מצי לאתויי מדרבותינו, אלא דניחא ליה לאתויי ממתניתין. עד כאן:
ואלא מסיפא מעכשיו אם לא באתי וכו' — וקשה למאי דפרישנא לעיל בשיטת רש"י ז"ל, דמעיקרא שפיר אסיק אדעתיה טעמא דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם, אם כן מאי קמייתי השתא מסיפא? ויש לומר, דאין הכי נמי דשפיר אסיק אדעתיה טעמא דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם, אלא כולה הך מתניתין מייתרא, דרישא וסיפא, דהא קתני רישא: "הרי זה גיטך אם מתי כו' לא אמר כלום, מעכשיו אם מתי וכו' הרי זה גיטך אם מתי וכו' הרי זה גיטך", הילכך מעיקרא דרישא הוא דמייתרא לאשמועינן: הא חלה הרי זה גט, וסיפא אצטריך לאפוקי מדרבותינו, דדוקא משום דאמר "מעכשיו" הוא דהוי גט, הא לא אמר "מעכשיו" אינו גט, ורבותינו התירוה לינשא אף על גב דלא אמר "מעכשיו". והשתא דדחי ליה דרישא דילמא לאפוקי מדרבותינו ואצטריך, מעתה קא מייתי מסיפא, דדילמא יתורא דהך סיפא דמתניתין, דהא מייתורא נמי וכדכתיבנא, דילמא אצטריך לאשמועינן מת והוא הדין חלה. פירוש, דדילמא מיירי בדליכא יבם קמיה, דהשתא ליכא למימר טעמא דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם, ולא אתא אלא לאשמועינן אין אונס בגיטין, דאין לך אונס גדול ממיתה. ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל: אלא מסיפא גמר רבא דאין אונס בגיטין. פירוש, הא אתא למימר דמסיפא גמר רבא, כלומר מייתורא דסיפא, דעד השתא הוה אמרינן דמייתורא דרישא גמר. ואם תאמר, אם כן אמאי קאמר "והוא הדין חלה", כיון דסלקא דעתך השתא דסיפא מיירי בדליכא יבם, אם כן "כל שכן חלה" הוה ליה למימר? ויש לומר, דלכך כתב רש"י ז"ל: "הרי זה גט. ואף על גב דאין אונס גדול ממיתה, אלמא אין אונס בגיטין והוא הדין חלה", עד כאן. פירוש: הא דקאמר "והוא הדין חלה" לא קאי א"מת", אלא דמעיקרא ילפינן דאין אונס בגיטין, ולגבי שאר אונסין קאמר "הוא הדין חלה", ומשום דקאמר לעיל: "לפיכך חלה הוא" וכו' ועלה קאמר רבא: "ולעניין גיטין אינו כן", לכך כולה שקלא וטריא דתלמודא קאי א"חלה". ומיהו כי קאמר: אלא מסיפא וכו', היינו דגמיר אין אונס בגיטין, וכולהו אונסין קאמר, ומשום דמשמע ליה דמיירי בדליכא יבם, ומייתורא לאשמועינן אין אונס בגיטין. ומשני: דילמא מת דוקא כו'. פירוש, דסיפא מיירי בדאיכא יבם, ואדרבא מייתורא דסיפא שמעינן דיש אונס בגיטין, וסיפא לדיוקא אתא, דדווקא מת דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם, דסתמא דאיניש כד יהיב גיטא ב"מעכשיו" משום דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם הוא דיהיב, והלכך לדיוקא אתא דדווקא מת, הא חלה הרי זה גט. כן נראה לי:
שוב מצאתי בגיליון תוס' כיוצא בזה שפירשתי ולא כפירושי ממש, וזה לשון גיליון תוס': דילמא היא גופא קא משמע לן דאין גט לאחר מיתה, דליכא למימר דהוי מטעם דיש אונס, דגבי מת פשיטא דאין אונס דניחא ליה דלא תיפול קמי יבם. ומייתי מסיפא, ואף על גב דידע טעמא דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם מכל מקום דייק מייתורא ממתניתין, דסלקא דעתך דרישא מיירי ביבם וסיפא לא מיירי ביבם, ולא אתא לאשמועינן אלא דמת והוא הדין לחלה. ומשני: לא, דילמא מת דווקא, וסיפא נמי מיירי ביבם ודרך התנא לכפול. עד כאן:
אלא מהא דההוא דאמר להו אי לא אתינא וכו' — כלומר, לעדים נתנו ואמר להו: אי לא אתינא עד תלתין יומין להוי גיטא והבו לה, ואתיא אפילו כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ואפילו בעל פה, ומשום הכי אי בעי לבטולי מצי לבטולי, כדמשמע בפרק השולח (גיטין לד א) דפרכינן מינה לרבא דאמר: גילוי דעתא בגיטא מילתא היא, ופריק: אטו התם לבטולי קא אתי? [לקיומי תנאיה קא אתי] והא לא אקיים, אי בעי לבטולי בהדיא – מבטל, ואי (לה) יהביה ניהלה תו לא מצי לבטולי לר' יוסי, דהוה ליה כ"מהיום אם לא באתי" דלא מצי לבטולי לכולי עלמא. ותדע לך, דאילו נתקרע הגט או שנשרף תוך י"ב חדש מגורשת, אלמא גט גמור הוא. אלא ודאי דאמר להו לסהדי, וזמנו הכתוב בתוכו לשלישית הגט לא מעלה ולא מוריד. ואי נמי בדיהביה ניהלה ואתיא כרבנן, ומדלית ביה "עכשיו", והראשון נראה עיקר. הרשב"א ז"ל:
וכן כתב תלמידו בחידושין וזה לשונו: ואלא מההוא דאמר להו אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין להוי גיטא. כלומר, אפילו כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ואנו רואין הגט כאילו היה בו מעכשיו, ואפילו בעל פה, כגון שאמר לעדים: אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין כתובו והבו לה, ומכל מקום אי בעי לבטולי מצי לבטולי לכולי עעלמא כדמשמע בפרק השולח, דפרכינן להא דרבא דסבירא ליה דגלויי דעתא בגיטא מילתא, ופריק: אטו לבטולי וכו', אלמא אם בא וביטל הרי הוא בטל. ואפילו אביי דסבירא ליה לגלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא, וקיימא לן כותיה, מודה הוא דאי בעי לבטולי בהדיא מצי לבטל. השתא ניחזי בחדא כמאן, אי יהביה ניהלה תו לא מצי לבטוליה דמגורשת גמורה היא. ותדע לך, דהא אילו נתקרע וכו', אלמא גט גמור הוא. ואלא דיהביה לעדים ואמר להו אי לא אתינא וכו', וזמנו הכתוב בתוכו לשליחות הגט לא מעלה ולא מוריד ויכול הוא לבטלו. ומהכא שמעינן דמי שנתחייב לחברו מנה, וקודם שהגיע השטר ליד המלוה השלישו אותו ביד שליש בשביל תנאים שהיו ביניהם, אף על פי שכתוב בו בשטר "מעכשיו" אינו מעלה ולא מוריד, מאחר שהשלישו אותו, ונוהגין בו כל דיני אסמכתא. רבינו נר"ו, עד כאן:
ובשיטה ישנה מצאתי כתוב וזה לשונו: אמר שמואל לא שמיה מתיא. ואם תאמר, וליבטליה בהדיא? שהרי ביד הבעל לבטלו. יש לומר, אי בטיל ליה אין הכי נמי דבטיל; אבל האי גברא היה מתכוון שיהא הגט בטל מפני קיום התנאי בלא ביטול, ואמר שמואל שלא נתקיים התנאי, זה מפורש במסכת גיטין פרק השולח, דאמרינן התם: גילוי דעתא בגיטא מילתא היא, ומקשינן עלה מהא דאמר שמואל: לא שמיה מתיא, ומשנינן: אטו האי גברא לבטולי גיטא קא אתי? האי גברא לקיומי תנאיה קא בעי. ויש לומר, דלעולם אינו יכול לבטל הגט משהגיע לידה אי אתני ליה ב"מעכשיו"; ואי קשיא ההיא דהשולח דמקשינן מהא דשמואל, ולא משנינן במשהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו אפילו בביטול גמור וכל שכן בגילוי דעתא? יש לומר, דהיינו מאי דמשני התם: אטו האי גברא לבטולי גיטא אתי? והרי אם היה רוצה לבטלו לא היה יכול, כיון שהגיע גט לידה ואמר לה "מעכשיו"! אלא לקיומי תנאיה הוא דאתא, שחשב שנתקיים. וזה דחוק, אבל הדין נראה אמת, דלעולם משהגיע הגט לידה אינו יכול לבטלו היכא דאתני עליה ב"מעכשיו", אי נמי בסתמא, דקיימא לן כר' יוסי דאמר: זמנו של שטר מוכיח כו'. ועל כן אנו מתקשים התם בפרק השולח, למה לא תירץ כן? ויש לומר, משום דההוא מעשה בלא "מעכשיו" היה התנאי, ומקשינן מינה אליבא דרבנן דאמרי: הרי זה גיטך אם לא מתי לא אמר כלום, שאין זמנו של שטר מוכיח עליו. ואף על גב דקיימא לן כר' יוסי, הרי זה כאילו הקשה: לימא שמואל דלא כרבנן. עד כאן מצאתי בשיטה ישנה:
לא שמיה מתיא — לכאורה יש לפרש, דההוא גברא קאמר: חזו דאתאי כו', פירוש: הריני בא, אלא שהנהר הפסיקני ומה יש לי עוד לעשות? והוה ליה כאילו באתי, דיש טענת אונס. והשיב שמואל דלא שמיה מתיא, דאין טענת אונס בגיטין; והיינו דמייתי שפיר להדיא מדשמואל דאין אונס בגיטין. וליתא להאי פירושא כלל. חדא, דהא כתיבנא לעיל בשיטת הרשב"א ז"ל, דמאן דנאנס ונתעכב ואמר: הריני מתעכב מחמת אונסי, אינו גט לרבא, לפי דגילה דעתו בגיטו; והא דאמרינן: אין אונס, היינו היכא שנתעכב דרך שתיקה מחמת אונס וכדכתיבנא. ואין לחלק משום דקאמר הכא: והוה ליה כאילו באתי, דקאמר דחזו דאתאי; דסוף סוף הרי מגלה דעתו בתוך זמנו שאינו יכול לקיים התנאי, ומפני כך אומר דהוה ליה כאילו הוא בא ובטל הגט, וכל כהאי גוונא גיטו בטל וכמו שכתב הרשב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל. ומפקינן לה נמי הכין מלשון רש"י. ועוד, דלישנא דשמואל דקאמר לא שמיה מתיא לא דייק, דהוה ליה למימר להדיא: אין אונס בגיטין. לכך נראה, דהאי גברא בסוף השלשים עד שלא השלימו כל הל' יום אתא לעבור הנהר, ולא היה בינו ובין העיר כי אם הנהר לבד, וחשב דבביאתו לעבור הנהר סגי והוה ליה כאילו בא לעיר, ולהכי קאמר: חזו דאתאי, פירוש: ראו שכבר באתי; וקאמר שמואל דלא שמיה מתיא. ואין לומר דהכי קאמר שמואל, שלא שמיה מתיא עד שיבא לעיר ממש, וכיון שכן איכא למימר דמשום הכי קאמר לא שמיה מתיא משום דהיה באפשר לבא עדיין לעיר, שהמעבורת היתה עוברת לצד האחר, וזה האיש, בחושבו דבביאתו לעבור הנהר סגי, הלך לו, ולהכי קאמר שמואל: לא שמיה מתיא עד שיבא לעיר ממש. ומעתה אין מכאן ראיה לומר אין אונס בגיטין, דדילמא הכא לא היה אונס כלל, אלא דההוא גברא טעה בחשבו שכבר בא והוא עדיין לא בא, ולכך לא המתין עד שתחזור המעבורת לצד האחר. הא ודאי ליכא למימר הכי כלל; דאם כן, למה ליה למדכר בההוא עובדא "ופסקיה מברא" כלל? אלא ודאי הכין קאמר שמואל: לא שמיה מתיא והוי גיטא מעתה, אם רצתה תנשא לאחר. ואף על גב דצריכה להמתין ג' חדשים, מכל מקום נפקא מינה דאם מת הוא בסוף היום עד שלא ישלימו הל' יום, גרושה נקראת ולא אלמנה ונפסלה לכהונה. ועל כרחך היינו משום דנאנס ולא יכול לבא, דאם היה באפשר לבא, למה אם רצתה תנשא לאחר ונקראת גרושה מעכשיו? דילמא היה בא, ועד שישלימו כל השלשים יום שהתנה ולא יבא אז יהיה גט? אלא ודאי לא יהיה באפשר לבא כלל כל אותו היום; ושמע מינה ממילא, אין אונס בגיטין. ואם תשאל: אף על גב דנאנס ולא יכול לבא, למה תנשא לאחר עד שלא ישלימו כל הל' יום? והא בפרק מי שאחזו עלה דמתניתין דתנן: הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי ומת בתוך י"ב חדש הרי זה גט, אבעיא לן: כי שרינן לה, לאלתר שרינן לה, דהא ודאי לא אתי? או דילמא לאחר י"ב חדש שרינן לה, לכי מקיים התנאי? ולא איפשיטא, וכתב הרי"ף ז"ל דלחומרא עבדינן, ולא פטרינן לה בלא חליצה ושרינן לה לעלמא אלא לאחר י"ב חדש, לכי מקיים תנאיה. ואם כן, הכא נמי לא תנשא לאחר עד שישלימו כל השלשים יום משלם ולא קיים תנאו? תשובתך: כבר הקשו בתוס' שם: ולאלתר מה יש לחוש? והא ודאי נתקיים התנאי, דכיון שמת לא ישוב עוד לביתו? ותירצו, דאיכא למיגזר אטו לא מת. והר"ן תירץ שם, משום דאיהו ודאי לא הוה חייש למיתה דידיה, ולא היה גומר ומגרש אלא לאחר י"ב חדש, ומשום הכי חיישינן ולא שרינן לה מקמי הכי. הילכך הכא, דקאמר: חזו דאתאי, וחושב שכבר קיים תנאו, וגם אנוס הוא שאינו יכול לבא ליבם, [ליכא] למימר האי טעמא כלל ומעתה תנשא, כן נראה לי. וזהו שכתב רש"י: חזו דאתאי. שבאתי. לא שמיה מתיא. והוי גיטא, ואם רצתה תנשא לאחר, וגם לכהונה נפסלה מהיום. עד כאן. פירוש, מהיום קאי נמי אתנשא לאחר. ואם לא תפרש כן, מאי אתא לאשמועינן רש"י? פשיטא דתנשא לאחר כיון דהויא גיטא. כן נראה לי:
דילמא אונסא דשכיח שאני — ואם תאמר, דהכא משמע דרבא אפילו באונסא דלא שכיח אמר דאין טוענין; ובפרק מי שאחזו תנן: הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה, ונפל עליו הבית או נשכו נחש, אינו גט; אלמא טוענין טענת אונס דאונסא דלא שכיח? וכי תימא, התם משום דאמר "מחולי זה" והרי לא מת, הא אתינן עלה בגמרא: ההוא דזבין ארעא לחבריה, קביל עליה כל אונסא דמתייליד. לסוף אפיקו בה נהרא, ואמר רבא: אונסא דלא שכיח הוא; ומדמינן לה התם להא דנפל עליו הבית או נשכו נחש? יש לומר: שאני התם דאונסא דלא מסיק אדעתיה הוא; אבל הכא דמיירי רבא בחלה, נהי דאונסא דלא שכיח הוא, אבל אונסא דמסיק אדעתיה הוא. תדע, דאפילו למאן דאמר טוענין טענת אונס, במת לא טענינן, דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם; והתם בנשכו נחש ונפל עליו הבית טענינן? אלא ודאי משום אונסא דלא מסיק אדעתיה הוא, ולא חל הגט כלל ולא נכתב על אותו אונס. ותדע לך, דאפילו למאן דאמר טוענין, במקח וממכר שהוא תלוי בדעת אחרים לא טענינן, כדכתיבנא לעיל; וההוא עובדא דבפרק מי שאחזו, מקח וממכר הוה, וכתב דנפל עליו הבית נמי, אף על גב דמדינא טענינן, נתקון שיהא גט כדמתקנינן הכא? יש לומר: התם לא שייך משום צנועות ומשום פרוצות, שהרי מת לפנינו. אי נמי דמילתא דלא שכיח לא תקון רבנן. שיטה ישנה לא נודע למי:
אלא רבא סברא דנפשיה קאמר — כלומר, מסברא דנפשיה קא מפרש לה למתניתא בהכי: מת הוא דוקא, אבל חלה לא; ובסיפא מת והוא הדין חלה, משום דאין טענת אונס בגיטין, דסברא הוא, דרבנן בכי הא מלתא תקוני מתקנינן משום צנועות ומשום פרוצות. והני מתנייתא למידק מיניה, ודוקיא תני להו, דלא שיהא רבא מתקן כך מסברא דנפשיה. כן נראה לי, הרשב"א ז"ל:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: אלא רבא סברא דנפשיה קאמר משום צנועות ומשום פרוצות — מעיקרא נמי הכי אית לן למימר טעמא, דמאי שנא דבגיטין הוא דאמר האי סברא? ולא אתי למימר השתא אלא דלית ליה לרבא הא אלא מסברא דנפשיה. עד כאן:
משום צנועות ומשום פרוצות — ואם תאמר, האיך איתתא כי אתיא לקמן, שרינן לה לאנסובי או לא? אי אמרת שרינן לה, צנועות אמאי מיעגני לבתר י"ב חדש? ואי מגרמייהו מיעגני ולא שרינן, למה ליה לתקוני להו? ואי אמרת אסרינן לה לאנסובי, ומשום הכי מתקנין לצנועות, אטו כל מאן דמיעגנא בדינא מתקנין לה רבנן? והלא באשה שטבעה בעלה במים שאין להם סוף, דמיעגנא ולא תקון לה רבנן ולא עקרו הקדושין. וכי תימא רבנן לא מפקעי קידושי בלא גיטא כלל, והא גרסינן ביבמות פרק בית שמאי, גבי ההיא דהוה בנרש דאקדשה כשהיא קטנה וגדלה ואותבה אבי כורסיה, ואתא איניש אחרינא ואותבה וחטפה מיניה, והוו רב ברונא ורב חננאל ולא אצרכוה גיטא מבתרא, ואמר רב אשי: הוא עשה שלא כהוגן, אף הם עשו לו שלא כהוגן ואפקעי לקדושיה. יש לומר, כשהקידושין עצמן שלא ברצון חכמים, עוקרין אותם בלא גט; אבל כשהקידושין כהוגן וברצון חכמים, ובאין לעקור אותן מפני מאורע שבא אחר כן, אינן עוקרין אותן בלא גט כלל, ונכון הוא זה. אלא הא קא מקשי לן, אי אסרינן לה לאנסובי, מאי האי דאמרינן: בצנועות וסברא דאניס? אף בית דין נמי סברי הכי ואסרי לה. ותו, פרוצות היכי שבקינן להו לאנסובי? אלא ודאי שרינן להו לאנסובי, משום דסמכינן ארובא שאינן אנוסין, וצנועות מחמירות על עצמן, מפני שהן חוששות שמא יהיו בניהם ממזרים. והא דקרינן אינך פרוצות, אף על גב דברשות בית דין עבדי, דלא חיישו לממזרות בניהם קרינן להו פרוצות. ולא גרסינן: 'בפרוצות וסברה לא אניס', דבית דין נמי סברי הכי, דהא שרו לה לאנסובי. ובעלי התוס' מפרשים, משום פרוצות שיודעות דאניס, ואמרי לא אניס, וגרסי: 'ואמרה לא אניס'. ואף על גב דאמרינן בעלמא: מידק דייקא ומנסבא, הני מילי במקום שהחמרת עליה בסופה, דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה צריך אתה להקל בתחילתה, כדאיתא בהאשה רבה; אבל הכא שמן הדין מותרת, לא דייקא, שהרי אפילו יביא בעלה עדים שהיה אנוס מותרת לחזור לו. שיטה ישנה לא נודע למי:
והרשב"א כתב וזה לשונו: משום צנועות ומשום פרוצות — הכי גרסינן: "משום צנועות, דאי אמרת לא להוי גיטא, זימנין דלא אניס וסברה דאניס, ומיעגנה ויתבה. ומשום פרוצות, דאי אמרת לא להוי גיטא, זימנין דאניס וסברה לא אניס, וקיימא ומנסבא ונמצא גט בטל". כך היא הגירסא ברוב הספרים. ויש לפרש כך: משום צנועות, דאי אמרת לא להוי וכו' – זימנין דלא אניס. ואף על גב דשרינן לה לאנסובי ולא מחזקינן ליה באונס, דזיל בתר רובא, ורובא דאינשי לאו מינס אנסי, ותו, דאוקי גברא אחזקתיה, וכי נפק לאו אנוס הוא, ואפילו בחולה תנן: נותנו בחזקת שהוא קיים, אפילו הכי תדאג מלינשא. והיינו דקרי להו צנועות. ומשום פרוצות, דכי שרינן לה לאנסובי קיימא ומנסבא ולא דייקא שפיר, דמימר אמרה: כיון דאתני ולא אתא ליה, קים לי בגויה דלא חייש לתנאי. והיינו דקרינן להו פרוצות, משום דלא דייקי שפיר. ויש ספרים דגרסי בפרוצות: ואמרין לא אניס, והכל עולה לטעם אחד, דהכי קאמר: זימנין דאניס, ואיהי לא דייקא ואמרה בדדמי דלא אניס, דמימר אמרה: אם איתא דאניס – קלא אית לה, וקיימא ומינסבא. עד כאן:
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: משום צנועות ומשום פרוצות — כלומר, דעביד רבנן תקנתא דלא ליעגנו צנועות שלא כדין, ולא ליקלקלן פרוצות כשיעמדו על קו הדין ולא נוכל למחות בידם, וכדמפרש ואזיל. ומשום צנועות, דאי אמרת דלא להוי גיטא, זמנין דלא אניס וסברה אניס וליעגנה ויתבא, כן הגירסא בספרים שלנו. ויש גורסים: ואמרה אניס, כלומר: שאומרת כן מבלי שיהא לבה נוקפה או שתשמע שום אמתלא; דאי דסברה הכי, מה צנועות שייך כאן? והא סברה דאניס. ואין צריך למחוק הגירסא שלנו, דאילו מדינא, כל היכא דליכא ראיה לית לה לחוש לאונס, הילכך כשלבה נוקפה וחוששת שהוא אנוס, צניעות גדולה היה לה ומיעגנה לפנים משורת הדין. ומשום פרוצות, דאי אמרת לא ליהוי גיטא, זימנין דאניס ואמרה לא אניס ומיקרי ונסבא. פירוש, זימנין דאניס ויהא קול בעיר מזה, ואיהי אמרה דלא אניס, וכיון שאין לנו ראיה ברורה אין לנו למחות בידה; דאפילו תימא יש אונס, צריך לברר האונס. עד כאן:
ומלשון רש"י משמע דהצנועות מחמירין על עצמן, דמדינא הויא גט, אלא שהם דואגות לינשא ומיעגני נפשייהו, ולכך יש לתקן בעבורם. ופרוצות עבדי כדינא, ומכל מקום מתקני רבנן בעבורם כדי שלא ירבו ממזרים בישראל. וזהו שכתב זה לשונו: זמנין דלא אניס. והוי גיטא: וסברה. דילמא אניס ואינו גט, ותדאג לינשא: ומינסבא. ונסיבא ויאמר נאנסתי, נמצא גט בטל ובניה מן האחרון ממזרים; לפיכך אמרו יהא גט. עד כאן:
והתוספות ז"ל מפרשים, דאיברא ודאי דהצנועות מחמירות על עצמן, דמדינא לית להו למיחש, ולהכי יש לתקן בעבורם. מיהו הפרוצות, אף על גב דיודעות בוודאי דאניס או שיצא קול דאניס, אמרה דלא אניס ואזלא ומינסבא, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים; והיינו דמקרו פרוצות, דידעי שפיר דשלא כדין עבדי. ואפשר דלשיטת רש"י ז"ל, דצנועות אף על גב דכל העולם אומרים דלא אניס מיעגנה ויתבה, דסברה דילמא כל העולם טועים בו ודילמא אניס, מיהו אינו בהכרח לפרש כן. וקשה, דכיון דצנועות מחמירי על עצמן, הא ודאי שמחמתם לבדם ראוי לתקן, ואם כן, מת בתוך י"ב נמי יהא גט מהאי טעמא, דזימנין דלא מת וסברה דמת ומעגנה ויתבה. ואין לומר דלא מצינן למימר מת בתוך שנים עשר חדש, דהא אין גט לאחר מיתה ואין כאן גט כלל, דהא אין מתים מגרשים, והיכי מצי לתקן שיהא כאן גט, ורבנן לא מפקעי קדושין בלא גיטא כלל, וכדכתיבנא לעיל בשם שיטה; וכן כתב הרשב"א, וכדבעי למכתב קמן בסייעתא דשמיא. דהא רבנן התירוה לינשא, משום דזמנו של שטר מוכיח עליו; הילכך מצי לתקוני משום צנועות ומשום פרוצות כדעת רבותינו, והדרא קושיא לדוכתיה. ואם היינו מפרשים דצנועות, אף על גב דכל העולם אומרים דלא אניס מיעגנה, דסברה כל העולם טועים, ניחא, דגבי אונס איכא למטעי דסברי דלא אניס, ואיהו יש לו אונס נסתר שאין העולם בקיאים בו, ולהכי חיישי הצנועות, ומשום הכי ראוי לתקן בעבורם; אבל אם כל העולם אומרים לא מת, למה לה למיחש דילמא מת? והא ליכא למטעי בהכי. מיהו התוספות לא פירשו כן. ואם היינו מפרשים נמי דצנועות מדינא מעגני נפשייהו, הילכך ודאי משום צנועות בלחודייהו לא עבדי רבנן תקנתא, דאטו כל מאן דמעגנה מדינא מתקני לה רבנן? אלא עיקר תקנה משום פרוצות, והיינו דהאריך תלמודא וקאמר: אלא רבא סברא כו' משום צנועות ומשום פרוצות משום צנועות כו', כלומר דמשום תרווייהו תקינו רבנן ולא משום צנועות לבדן, ומעתה לא תקשי מההיא דמת בתוך י"ב חדש, דבההיא לא שייך למגזר משום פרוצות, דאי מת בתוך י"ב חדש ואמרה לא מת ומת, הכא הויא יבמה לשוק ואין בניה ממזרים, ומשום צנועות לחוד לא עבדי תקנתא וכדכתיבנא, כן נראה לי. מיהו התוספות לא פירשו כן, ותירצו קושיא זו דמיתה קלא אית לה, אי נמי מיתה לא שכיח.
וכן תירץ הרא"ש וזה לשונו: זימנין דלא אניס כו', ומן הדין הויא מציא לאנסובי דלית לן למימר דאניס, דרובא לא אניסי, להכי קרי להו צנועות. ופרוצות אפילו יצא הקול דאניס אמרי לא אניס ואין הקול אמת. וגרסינן גבי צנועות "וסברה" וגבי פרוצות "ואמרה". ואין לפרש דמן הדין לית לה לאנסובי עד שנדע בודאי דאניס, והא דקרי להו צנועות משום דכל המקיים דברי חכמים נקרא צנוע; דהא לא קיימא הכי בפרק קמא דנדה, דפריך התם: אטו שאינו מקיים דברי חכמים צנוע הוא דלא הוי, רשע לא הוי? עד כאן:
וכן כתבו הרא"ה ותלמידו דון קרשקש וידל ז"ל וזה לשונם: משום צנועות ומשום פרוצות — כלומר, דאילו מוקמינן להא אדינא ואמרינן דיש אונס, ומיהו מסתמא לית לן למיחש לאונס, והיינו דאיכא משום צנועות ומשום פרוצות, דזימנין דלא אניס ומדינא שריא אפילו מסתמא, וזימנין דהוי הכי קושטא וסברה דאניס, דחיישא להכי לפנים משורת הדין שלא תבא לידי תקלה, כיון דאי איתא לאונס טענינן ליה, ולהכי מיעגנה ויתבא. ומשום פרוצות נמי, דכיון דמדינא לית לן למיחש לאונס, בעי למיקם אדינא, וזימנין דאניס ודינא דלא להוי גיטא, ואזלה ומנסבא ונפיק מיניה חורבה, דנמצא גט בטל ובניה ממזרים. ואף על גב דכדין מנסבין קרי להו פרוצות, לאפוקי צנועות, אבל פרוצות לאו דוקא. עד כאן:
וכתוב בשיטה: מיבעיא ליה לרבה ז"ל, אם נתן קידושין ואמר לה: אם באתי מכאן ועד שלשים יום, ונאנס ולא בא, דאיכא נמי טעמא דצנועות ופרוצות, זימנין דלא אניס ולא נתקיים התנאי ואינה מקודשת, וסברה אניס והרי הוא כאילו בא וקידושיו קידושין ומיעגנא ויתבא, אי נמי זימנין דאניס וקידושיו קידושין, ואמרה לא אניס ולא נתקיים התנאי ואזלא ומינסבא, אי אפקעינהו רבנן לקידושיה בכי האי גוונא, או דילמא מילתא דלא שכיח הוא בקידושין ולא תקינו. עד כאן. אבל הרא"ה ותלמידו דון קרשקש וידל ז"ל כתבו, דאף על גב דלגבי שאר דברים גיטין וקידושין שוין הן, לגבי הא מילתא אינן שוין, ובגיטין שייכא האי תקנתא אבל לא בקידושין, דבקידושין כהאי גוונא מן הדין היא מקודשת, כגון שאמר לה: הרי את מקודשת לי אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני, דלית לן למיחש לאונס, דאילו אניס ודאי לא היו קידושין כיון דאמרת יש אונס, אלא דלא חיישינן להכי ומקדשה מדינא, וכיון דמדינא מקודשת, תו ליכא משום צנועות ופרוצות, דלא צנועות איכא דהא מדינא מעגנה, ואנן לא עבדינן תקנתא אלא להיכא דמעגנה שלא כדין. והילכך אם נתברר שנאנס אינה מקודשת, דטוענין טענת אונס. ומשום פרוצות נמי ליכא, דהא מדינא מקודשת היא ואסורה לעלמא. הילכך בקידושין לא משכחת לה האי חששא. ואילו קאמר נמי: אם באתי תהא מקודשת, ונאנס ולא בא, בזו דברי הכל אין אונס, ואפילו בגיטין לכולי עלמא, בין לקיים הגט בין לבטל הגט. ואף על גב דבביטול הגט לא שייך טעמא דצנועות ופרוצות, אפילו הכי בהא דאמר "אם באתי" ונאנס ולא בא, לדברי הכל אין אונס, שכיון שנתבטל, אף על פי שנתבטל מתוך אונס ליכא למימר דחשבינן ליה כאילו לא נתבטל, דמכל מקום הרי לא נתקיים. וראיה לדבר, איצטלית דפרק מי שאחזו: מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו: הרי זה גיטך על מנת שתתן לי איצטליתי, ואבדה איצטליתו, ואמרו חכמים דאינה נותנת לו את דמיה, דאיצטלית דווקא קאמר. ואמאי? תיפוק ליה דאנוסה היא, למאן דאמר דטוענין טענת אונס בגיטין, הוה לן למימר התם דהרי הוא כאילו נתקיים התנאי. וראיה לזה גם כן מנתינה בעל כרחו, למאן דאמר לא שמה נתינה ובטלה גיטא, דמכל מקום הרי לא נתקיים התנאי. ולא אמרינן נמי יש אונס אלא בתולה בדעת עצמו, כגון "אם לא באתי", "אם לא עשיתי כך וכך", או "אם באתי" או "אם עשיתי כך וכך", וכן בתולה בדעתה, דלגבי הא מילתא כחד נינהו. אבל בתולה בדעת אחרים, כגון "אם יבא פלוני" "אם לא יבא", לא, אלא כל היכא דנתקיים התנאי, אף על פי דנתקיים מתוך אונס, המעשה קיים, שאין כוונתם בזה אלא שתעשה המעשה והרי נעשה; אבל בתולה בדעת עצמו סבור הוא לקיים תנאו, וכשנאנס ולא קיימו הרי הוא כאילו נאנס על עיקר המעשה למפרע, והיינו דאמרינן יש אונס. וזה ראוי לומר בתולה בדעת עצמו, אי נמי בתולה בדעתה אם תבא אם לא תבא; מיהו בתולה בה ודאי לא שייך למימר בה כלל תקנתא לעולם. מה שאין כן בתולה בדעת אחרים. וכן הדין במתנה וכן במכר. והוי יודע, דאף על גב דאמרינן טעמא דאין אונס בגיטין משום צנועות ומשום פרוצות, טעמא דעיקר תקנתא אמרינן, אבל לא פלוג רבנן, והוא הדין אפילו היכא דליכא למיחש משום צנועות ומשום פרוצות, וכגון דאמר לה: "זה גיטך אם באתי" ונאנס ובא, דבהא ליכא למיחש משום צנועות ומשום פרוצות דהא אתא, אפילו הכי לעולם אין אונס. וראיה לזה מחלתה היא ופירסה נדה, דאמרינן לעיל דבממון טוענין טענת אונס, ועלה אמרינן דלעניין גיטין אינו כן, אלמא דאפילו באונס דבביתה דאיהי ידעה ליה מתחילה ועד סוף דליכא משום אמרינן דאין טוענין אותו. וכן יש להביא ראיה מההוא עובדא דפרק כל הגט, בההוא דאמר: אי לא מפייסנא עד תלתא יומין להוי גיטא, ופייסה ולא אפייסה, ואיתמר בה תרי לישני משמיה דרב יוסף: חד אמר דהוה גיטא וחד אמר דלא הוי גיטא, ואיתמר עלה: הא כמאן דאמר יש אונס והא כמאן דאמר אין אונס בגיטין, והא התם דליתא לטעמא דצנועות ופרוצות, ואפילו הכי למאן דאמר אין אונס אמרינן דהוי גיטא, אלמא דלא שנא וכדפרישית. מפי מורי נר"ו. הרא"ה ותלמידו דון קרשקש וידל ז"ל:
וכתבו תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל: ודווקא בגיטין דאיתיה להאי טעמא אמרינן דאין אונס והגט קיים, אבל במתנה או במקח וממכר דלא שייך האי טעמא – לא, הילכך האומר לחבירו: אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני יהא זה שלך, ונאנס ולא בא, המתנה בטלה, וכן דעת הרמ"ה ז"ל. ודייק נמי מדקאמר: ולעניין גיטין, דמשמע דלא אמרינן אין אונס אלא בגיטין אבל לא בדבר ממון. עד כאן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה