קידושין מז ב

על הש"ס: ראשונים | אחרונים
הרי היא כפקדון עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר מלוה אע"ג דלא נשתייר הימנה שוה פרוטה ומר סבר נשתייר הימנה שוה פרוטה אין ואי לא נשתייר הימנה שוה פרוטה לא אבל דכולי עלמא מקדש במלוה מקודשת אמר (ליה) רבא ותסברא הא מתרצתא הא משבשתא היא האי פקדון היכי דמי אי דקביל עליה אחריות היינו מלוה אי דלא קביל עליה אחריות אי הכי אדתני סיפא ובמלוה אע"פ שלא נשתייר הימנה שוה פרוטה מקודשת ניפלוג וניתני בדידה במה דברים אמורים שלא קבלה עליה אחריות אבל קבלה עליה אחריות אע"ג דלא נשתייר הימנה שוה פרוטה מקודשת אלא תריץ הכי ובמלוה אע"פ שנשתייר הימנה שוה פרוטה אינה מקודשת ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר"מ מלוה הרי היא כפקדון במאי קמיפלגי אמר רבה אשכחתינהו לרבנן בבי רב דיתבי וקאמרי במלוה ברשות בעלים לחזרה והוא הדין לאונסין קמיפלגי דמר סבר אמלוה ברשות לוה קיימא והוא הדין לאונסים ומר סבר מלוה ברשות בעלים קיימא והוא הדין לאונסים ואמינא להו לאונסים כולי עלמא לא פליגי בדברשות לוה קיימי מאי טעמא לא גרעא משאלה מה שאלה דהדרה בעינא חייב באונסים מלוה לא כל שכן אלא הכא מלוה ברשות בעלים לחזרה איכא בינייהו ואלא הא דאמר רב הונא השואל קורדום מחבירו ביקע בו קנאו לא ביקע בו לא קנאו לימא כתנאי אמרה לשמעתיה לא עד כאן לא פליגי אלא במלוה דלא הדרה בעינא אבל בשאלה דהדרה בעינא דברי הכל ביקע בו אין לא ביקע בו לא קנאו נימא כתנאי התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והירשה עליהם ר"מ אומר מקודשת וחכ"א גאינה מקודשת האי שטר חוב היכי דמי אילימא שטר חוב דאחרים היינו מלוה ביד אחרים אלא לאו שטר חוב דידה ובמקדש במלוה קמיפלגי לעולם שטר חוב דאחרים והכא דבמלוה בשטר ובמלוה על פה קא מיפלגי במלוה בשטר במאי פליגי בפלוגתא דרבי ורבנן קמיפלגי דתניא אותיות נקנות במסירה דברי רבי וחכ"א בין שכתב ולא מסר בין שמסר ולא כתב לא קנה עד שיכתוב וימסור מר אית ליה דרבי ומר לית ליה דרבי ואיבעית אימא דכ"ע לית להו דרבי והכא בדרב פפא קמיפלגי דאמר רב פפא ההאי מאן דזבין שטרא לחבריה צריך למיכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודיה מר אית ליה דרב פפא ומר לית ליה דרב פפא ואיבעית אימא דכולי עלמא אית להו דרב פפא והכא בדשמואל קמיפלגי דאמר שמואל
רש"י
[עריכה]
הרי היא כפקדון - דאם נשתייר אין לא נשתייר לא:
אבל דכ"ע המקדש במלוה - שישנה בעין מקודשת:
ותסברא מתרצתא היא - דקתני במלוה אע"פ שלא נשתייר מקודשת:
אי דקביל עליה אחריות - שאם יגנב תשלמנו לו:
היינו מלוה - כיון שנגנב ונתחייבה בו נמצא מלוה אצלה וכיון דתנא במלוה אע"פ שלא נשתייר מקודשת פקדון נמי שלא נשתייר תתקדש ביה:
אלא דלא קביל עליה אחריות - וכי איגנוב לא אחייבא ביה אבל קבלה עליה אחריות מקודשת:
אדתני - במלוה נפלוג בפקדון גופיה דיש פקדון שאפי' לא נשתייר כלום מקודשת:
אלא - על כרחך בדקבלה עליה אחריות קתני דאם לא נשתייר אינה מקודשת דמלוה היא והמקדש במלוה אינה מקודשת וכי נשתייר מקודשת בההיא שיור וגבי מלוה תריץ הכי אע"פ שנשתייר אינה מקודשת משום דלהוצאה ניתנה:
במאי קמיפלגי - אי בלהוצאה ניתנה פליגי סוף סוף כתנאי אמרה רב לשמעתיה:
אשכחתינהו לרבנן בבי רב - מצאתי התלמידים בבית המדרש דכל היכא דמיירי בבי רב לאו רב ממש הוא אלא בבית המדרש הוא:
וקאמרי - לעולם להוצאה ניתנה דברי הכל ואם שלח בה יד להוציא ממנה שוה פרוטה הרי החזיק בהם ואין הבעלים יכולין לחזור והויא ליה מלוה ואינה מקודשת ואפילו רובה בעין והכא בשלא הוציא ממנה כלום ולהכי אמר ר"ש בן אלעזר מקודשת דקסבר מלוה שהיא כולה בעין ברשות בעלים היא לחזרה אם בא מלוה לחזור בו ולתובעה חוזר הילכך השתא הוא דיהבה ניהליה והוא הדין לאונסין קיימא נמי ברשותיה דאי מתאנסי פטור הלוה:
השואל קורדום - לעשרה ימים:
ביקע בו - הויא חזקה להשתמש בו ימי שאילתו ואין המשאיל יכול לחזור בו:
לימא כתנאי אמרה - דלר' מאיר אם ביקע בו קנאו לא ביקע בו לא קנאו ולת"ק אפילו לא ביקע בו נמי דמלוה אינו ברשות בעלים לחזרה:
דלא הדרה בעינא - הילכך כיון דרשאי הלוה ליקח בהן סחורה מיד הויא ליה ברשותיה ואין המלוה יכול לחזור שהרי לא לכך הלוהו לקבל מעות הללו עצמן אלא מעות אחרים:
נימא כתנאי - הא דרב דאמר המקדש במלוה אינה מקודשת:
והירשה עליהן - כתב לה הרשאה עליהן:
נקנות במסירה - אינו צריך לכתוב שטר מכירה על השטר שהוא מוכר לו אלא משמסר לו שטר שיש לו על אחרים לזכות בו נתחייב הלוה לפורעם לזה:
בין שכתב - לו שטר מכירה עליו ולא מסר לו שטר החוב ובין שמסר לו שטר החוב ולא כתב לו שטר מכירה עליו לא קנה וה"נ שמסר לה שטר החוב אע"פ שלא כתב לה שטר מכירה עליו מ"ד מקודשת אית ליה דרבי ומר לית ליה דרבי:
ואיבעית אימא דכ"ע לית להו דרבי - והכא בשמסר וכתב מיירי אלא שכתב לה קני לך האי שטר ולא כתב לה קני לך כל שעבודא דאית ביה מאן דאמר אינה מקודשת כרב פפא:
דכולי עלמא אית להו דרב פפא - וכי אמר ר"מ מקודשת בשכתב לה כו' והכא בדשמואל קא מיפלגי:
תוספות
[עריכה]
אלא מלוה ברשות בעלים לחזרה איכא בינייהו. פ' דלת"ק דר"ש אינה מקודשת משום דמלוה ברשות לוה קיימא ור"ש בן אלעזר דאמר מקודשת משום דמלוה ברשות מלוה קיימא וא"ת אכתי נימא רב כתנאי אמרה לשמעתיה דהא איהו דאמר המקדש במלוה אינה מקודשת לא מצי סבר כר"ש בן אלעזר וי"ל דרב נמי סבר כוותיה ולא תיקשי מידי דהא דאמר רב אינה מקודשת מיירי במלוה שהתחיל להוציאה ובהא קאמר דאינה מקודשת אפילו נשתייר שוה פרוטה ור"ש בן אלעזר לא איירי אלא במלוה שהיא עדיין בעין ואע"ג דאמר במילתיה דר"ש אם נשתייר ש"פ מקודשת דמשמע אע"פ שהתחיל להוציאה י"ל דר"ש בן אלעזר מיירי שנגנבו או שאבדו שלא שלח בהן יד אבל אם התחיל להוציאה אינה מקודשת:
אלא הא דאמר רב הונא השואל קורדום מחבירו ביקע בו קנאו. לענין שלא יוכל המשאיל לחזור בו קאמר אבל לענין להתחייב באונסין כי לא ביקע בו נמי חייב באונסין כדאמר בפרק השואל (ב"מ דף צט.) דמשעת משיכה חייב באונסיה:
לעולם שטר חוב דאחרים. אבל שטר חוב דידה אינה מקודשת וא"ת ומאי שנא והא אידי ואידי מלוה היא וי"ל דודאי מלוה דידה שקנאתו כבר ואינו נותן לה שום דבר חדש שהרי אותם המעות היו שלה קודם הקידושין דין הוא דאינה מקודשת אבל כשנתן לה המלוה דאחרים נותן לה דבר חדש שלא היה בידה קודם אמר דמקודשת דנהי דאין המלוה בעין מ"מ זכות הוא לו כאילו היה בעין:
דכ"ע לית להו דרבי. מכאן יש להוכיח דאין הלכה כרבי מדהוה מצי למימר דכ"ע אית להו דרבי דמסירת אותיות לחודה מהני והכא גבי אשה נמי מיירי שמסר לה את השטר והיינו טעמא דחכמים דאמרי אינה מקודשת משום דקסברי דצריך לומר בפה כשמוסר לו השטר קני לך איהו וכל שיעבודיה והוא לא אמר לה כך ופליגי בדרב פפא דכי היכי דאמר רב פפא דבעי למיכתב ליה קני לך איהו וכל שיעבודיה כמו כן צריך לומר הכי בפה למ"ד אותיות במסירה נקנות ומדקאמר גמרא דכ"ע לית להו דרבי שמע מינה דלית הלכתא כוותיה דרבי ובפרק המוכר את הספינה (ב"ב דף עז.) יש ספרים חלוקין אית דגרסי דהלכה דאותיות נקנות במסירה ואית דגרסי דהלכה דאין אותיות נקנות במסירה ומשמע הכא כההיא גירסא דאין אותיות נקנות במסירה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק ב (עריכה)
עז א מיי' פי"ג מהל' מלוה ולוה הלכה ח', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' ע"ג סעיף א':
עח ב מיי' פט"ז מהל' מלוה ולוה הלכה א', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' ק"כ סעיף א':
עט ג ד מיי' פ"ה מהל' אישות הלכה י"ב והלכה יג, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' כ"ח סעיף ז' וסעיף ח:
פ ה מיי' פ"ו מהל' מכירה הלכה ט', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ו סעיף א':
ראשונים נוספים
במלוה ברשות בעלים לחזרה וה"ה לאונסין קא מפלגי. פי' ורב דלא כר' שמעון בן אלעזר משמיה דרבי מאיר דרב אפי' איתא בעין נמי אמר אינה מקודשת דלהוצאה ניתנה והא דלא דייקי' עליה לימא כתנאי אמרה משום דהא אתיא כרבים אבל בדרב הונא דהשואל הוא דבעיא הכי משום דאתיא כיחידאה וי"מ כי אמר הכי היכא דשלח בה יד כגון שהוציא ממנה דינר שמעכשיו קנאה ואינה שוב ברשות בעלים לחזרה ולא לאונסין וקמ"ל שאפי' במה שנשאר בה בעין אינה מקודש' ואינהו פליגי בשלא שלח יד כלל דר' מאיר סבר מקודשת דברשות בעלים היא. רש"י ז"ל. ומיהו ק"ל כרבנן הלכך אפי' איתא בעין ולא שלח בה יד אינה מקודשת ואינה ברשות בעלים לא לחזרה ולא לאונסין:
במאי קא מיפלגי אמר רבה אשכחתינהו לרבנן דבי רב וכו': פירש רש"י: במאי פליגי, דאי בלהוצאה ניתנה פליגי, סוף סוף אכתי כתנאי אמרה רב לשמעתיה, אמר רבא לעולם להוצאה ניתנה דברי הכל כרב, ואם שלח בה יד להוציא ממנה שוה פרוטה,הרי החזיק בה, ואין הבעלים יכולין להחזיר, והיא לה מלוה, והכא בשלא הוציאו ממנה כלום, ובמלוה קודם ששלח בה יד להוציא ממנה הלוה כלום, אם יכול המלוה לחזור בו קמיפלגי, מר סבר לא מצי הדר ביה וברשות לוה קיימא, ומר סבר יכול לחזור בו, וכי קאמר רב מלוה להוצאה ניתנה בששלח בה יד, דשוב אינה ברשות מלוה לא לחזרה ולא לאונסין וככולהו אמרה לשמעתיה. [ואין צורך לזה, אלא רב אפילו לא הוציא ממנה כלל אמרה לשמעתיה], דלעולם להוצאה ניתנה וברשות לוה קיימא לחזרה ולאונסין, ודלא כר' שמעון בן אלעזר דסבירא ליה דכל שלא שלח בה יד ברשות מלוה קיימא, והא דלא דייקינן עלה נימא כתנאי אמרה לשמעתא כדדייקינן לעיל לימא ר' אלעזר כתנאי אמרה לשמעתיה, היינו משום דמעיקרא אקשינן מינה לרב ולומר דכולהו סבירא להו דהיכא דנשתייר ממנה שוה פרוטה מקודשת, וכי אפקיניה לרב מתיובתיה לא חיישינן אי אתי דלא כר' שמעון בן אלעזר, דמכל מקום כחכמים אמרה דקיימא לן כותייהו, ותדע לך דלפי פירושו של רש"י קשיא לי הא דאמרינן בסמוך לימא כתנאי התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהם ר' מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת, האי שטר חוב היכי דמי, אילימא שטר חוב דאחרים כו'. אלא לאו שטר חוב דידה ובמקדש במלוה קמיפלגי. ואם כדברי רש"י קשיא היכי דמי, דאי בששלח בה יד קשיא דר' מאיר, דהא אמרינן לעיל דלכולי עלמא בששלח בה יד ברשות לוה קיימא ואינה מקודשת ואי בשלא שלח בה יד הא לא שייכא בדרב כלל דהא מוקמי שמעתין דרב בששלח בה יד דוקא כי היכי דלא לימא שמעתיה כתנאי. אלא מסתברא כפירושא בתרא, ורב אפילו בשלא שלח בה יד ברשות לוה קיימא ולהוצאה ניתנה, ודלא כר שמעון דאמר משום ר' מאיר.
לעולם שטר חוב דאחרים כו': אף על גב דאף היא ניתנה להוצאה אצל האחרים, מכל מקום כיון שהוא מוציא השעבוד מרשותו ומכניסו לרשותה, הוה ליה כנותן פרוטה מידו לידה, ולא דמי למלוה (שעמה) [שעליה] דאז אינו מכניס לרשותה דבר מחודש, ששעבודה בידה היה, וכבר כתבנו זה למעלה בפרק קמא (ח, א) גבי הניח לה משכון עליה, ולמקדשה במנה והניח לה משכון עליו לא דמי, דהתם נמי אף על גב דנכנס לרשותה דבר מחודש דהיינו שעבוד שנשתעבד לה, ואפילו נשתעבד לה בשטר, דמכל מקום הוא לא הוציא עדיין מרשותו שום דבר להכניסו ברשותה, ואנן תרתי בעינן שיוציא מרשותו ויכיניס ברשותה כנ"ל.
לכאורה מדאמרינן הכא אי בעית אימא, כולי עלמא לית להו דר'? משמע דלית הלכתא כותיה, ואין אותיות נקנות עד שיכתוב וימסור.
הא דרב הונא דאמר השואל קרדום מחברו בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו תמיהא מילתא דהא שאלה מתנה ליומא הוא על מנת להחזיר ואמאי לא קנייה שואל במשיכה כמתנת מטלטלין דעלמא דהוה לזמן דמקניא במשיכה. ותו כיון דלא מיקני במשיכה אמאי מיקני בביקוע שלא מצינו קנין זה בשום מקום שיהא כלי נקנה בהתחלת מלאכה ותירץ לי רבינו נר"ו דלהכי לא מיקני כלי בשאלה במשיכה משום דבשאלה לא מיקני ליה גוף הכלי כלל אלא תשמיש שבו ואין התשמיש ההוא ראוי לקנות במשיכה כשם שאין אותיות נקנית במסירה לחוד לענין שעבוד שבהם שאין משיכה קונה אלא במשך גוף הדבר הנקנה וכי תימא דהכא קטן הגוף איכא לתשמישו דומיא דנותן דקל לפירותיו וכיוצא בו דמיקני בחזקת קרקע וכן בנותן כלי לתשמישו דמשמע דנקנה במשיכה. איכא למימר דאנן לא אשכחן הקנאת גוף לפירות אלא בקרקע העושה פירות שפירות יוצאין מגופו ומשום הכי מהניא להו קטן גוף הקרקע ובנותן בית לדירה מכיון דקרקע עולם הוא וחזי לפירות ממש חזי לאקנויי לדירתו אבל בנותן כלי לתשמישו שאין התשמיש דבר יוצא מגופו לא שמענו שיהא נקנה במשיכה ולא בקנין בשום מקום ואפילו את"ל דנותן כלי לפירות ותשמיש קונה במשיכה התם גופא ממש מקני לפירותיו לאותו זמן ואין מקבל המתנה חייב באונסין מן הסתם תוך הזמן ההוא אלא א"כ מתחייב בכך דהוה בחיובא אחרינא ואפילו בנותן על מנת כן חיובא הוא דרמי נותן אמקבל אבל גופא אקנו ליה מה שאין כן בשואל דלא מיקני ליה גופא דהא מתחייב מסתמא באונסי ואלו הוה קני ליה היכי מחייב סתמא באונסי ממונו אלא ודאי דלא קני גופא ואפי' פטרו משאיל מן האונסין פטורא אחרינא הוא אבל גופא לא מקני ליה בשום שאלה ולפיכך אינו נקנה במשיכה ובהגבהה. והא דמיקני בביקוע לאו דינא הוא אלא תקנתא דרבנן שתקנו כן כדי שיהא קיום לדבריהם שלא יחזיר בו בחצי מלאכתו של זה ויפסיד פעולתו כדתקינו בפועלים שהתחילו במלאכה כדאיתא בפרק האומנין והיינו מאי דאמר רשב"א דמלוה ברשות בעלים לחזרה דכיון דלוה חייב באונסיה ולא יהיב ליה גופא אלא תשמיש המעות לא מקניא ללוה במשיכה עד שיתחיל להוציא ממנה. מיהו לית הלכתא כרב הונא אלא כרבי אלעזר דאמר התם בפרק השואל כשם שתקנו משיכה בלקוחית דמדאורייתא מעות קונות כרבי יוחנן ותקנו משיכה כך תקנו משיכה בשומרין בין בשאר שומרין דלא קני גופא כלל ואין להם הנאה בגוף הדבר הנפקד ואינם מתכוונים לקנות ומדינא אין משיכה מועלת בהם בין בשואל דאית ליה הנאה אלא דלא קני גופא כדאמרן ומדינא לא מהניא משיכה בה אלא דרבנן תקון הכי והתם תניא כותיה דרבי אלעזר מתניתין דהכא נמי כפשטה רבנן כרבי אלעזר קיימא אלא דרב הונא משני לה לדעתיה הלכך שאלה נקנית במשיכה כדין מתנה וה"ה למלוה ואפי' כולה בעינה ואם קדש בה את האשה אינה מקודשת כרב מפי מורי רבינו נר"ו:
לימא כתנאי התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לה מלוה אצל אחרים והרשה עליהם. פירש"י ז"ל שכתב לה הרשאה עליה. ולא נהירא דאי בלא הרשאה נתנה לה כראוי למה לי הרשאה הא בהדיא מוכח בפרק גט פשוט דכיון שהקנה חובו לחבירו כראוי תו לא בעי הרשאה אחריתי כדכתיבא התם שלא כדברי הראב"ד ז"ל ואי דלא אקנייה ניהלה כראוי הרשאה מאי מהניא דהא בהרשאה לא קניא מידי בגוף המלוה ואינה אלא נתינת רשות כעין שליחות ובמאי מיקדשא בדברים בעלמא. לכך יש לפרש והרשה עליהם שהשליטה עליהם עד שזכתה בהם ונקט האי לישנא משום דבמלוה על פה איירינן דלית ליה שום הקנאה ממלוה אלא במעמד שלשתן וההיא נמי לאו הקנאה היא דמלוה היא אלא שעבוד שמשתעבד הלוה לזה כדכתיבנא במסכת גיטין וברשות המלוה ואמירתו נתחייב לה הלוה במעמד שלשתן ולהכי לא קתני ונתנה לה אלא והרשה עליהן כנ"ל:
לעולם שטר חוב דאחרים ובמלוה בשטר ובמלוה על פה קמפליגי. פירוש ודקאמרת היינו מלוה ביד אחרים אצטריך לפרושי בהדיא מלוה בשטר ומלוה על פה משום דבכל חדא מנייהו פליגי באנפא נפשיה דלא פליגי באידך:
במלוה בשטר במאי פליגי בפלוגתא דרבי ורבנן דתניא אותיות נקטת במסירה כו' כבר פירשתיה יפה במקומה דהא דקתני אותיות כל אותיות במשמע בין דשטרי חוב בין דשטרי מכירה ומתנה וסבר רבי דבמסירה סגי למימרא דלא בעי נמי כתיבה אבל אמורה בעי דלימא ליה קני לך האי שטרא וכל שיעבודיה ורבנן סברי דבעי למכתב אמירה זו בשטר הקנאה בלשון בעל דבר ובעל דין והלכתא כרבנן ומסירה לשטר עצמו וכתיבה לשעבודו וצריך להקדי' המסירה שהשטר עיקר והוא גורר השעבוד ואם הקדים כתיבה לא הועילה כתיבתו והא דאמרינן עד שיכתוב וימסור לאו דוקא אלא לומר לך דלא סגי במסירה עד שיכתוב עמה וכן כתיבה ומסירה דאמרינן בכל דוכתא פירושו כתיבה שעם מסירה וכל שכתב ולא מסר לא קנה כלום אבל מסר ולא כתב במתנה קנה הנייר מיהת אלא שיש לו להראותו בב"ד לזכותו של זה כשם שמוציא שאר ראיות מדין עדות ומיהו במכר מכיון שלא קנה הכל לא קנה כלל דומיא דכור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזיר בו אפי' בסאה אחרונה
דכולי עלמא אית להו כרבנן דבעי כתיבה ומסירה ובכתיבה גופא פליגי כדרב פפא דאמר רב פפא האי מאן דזבין שטרא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך האי שטרא וכל שיעבודיה דאית ביה דאי לא כתיב ליה אלא קני ליה האי שטרא לא אקני ליה אלא ניירא לחודיה לצור ע"פ צלוחיתו וכדאמרינן וכי לצור ע"פ צלוחותו הוא צריך ואמרי' אין לצור ולצור. פי' לאו למימר דלנייר נתכוין שניהם דא"כ המכירה קיימת בנייר ואין ללוקח להחזיר לו מעות ומדין אונאה ליכא דהא הוה יותר מכדי שאין הדעת טועה והא ליכא למימר דהאיך יקנה זה מעט נייר במנה לצור ע"פ צלוחיתו אלא ודאי הכי קאמרי' דאע"ג דהאי לוקח על דעת השעבוד ג"כ ירד זה לא הקנה לו אלא הנייר ואין במשמע לשונו יותר וכל כמה דלא זכה בשעבוד יכול לחזור בו לגמרי כההיא דכור בשלשים וחייב המוכר להחזיר לו מעותיו וכדפרישנא בדוכתא מפי מורי רבינו נר"ו:
ודאמרי' מר לית ליה דרב פפא. פי' דקסבר דכיון דאמר בע"פ בשעת מסירה קני לך האי שטרא וכל שעבודו דאית ביה כר' תו לא בעי רבנן דליכתוב אלא קני לך האי שטרא ומר אית ליה דרב פפא דאע"ג דאמר הכי כר' לא מהני לרבנן עד דלכתוב בשטרא קני לך האי שטרא וכל שעבוד' דאית ביה:
ואי בעית אימא דכולי עלמא אית להו דרב פפא והכא בדשמואל קא מיפלגי דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחיל כבר פירשתיה במקומה בארוכה ובכאן אכתוב בקצרה דטעמא דשמואל לאו משום דמחילה דאורייתא מבטלה מכירת השטר חוב שהיא מדרבנן כדסבר הרמב"ם ז"ל דהא ודאי מכירות שטרות דאורייתא היא מכיון דמעטינהו קרא מאונאה אלא טעמא כדכתב ר"ת ז"ל דשני שעבודין יש למלוה על הלוה שעבוד הגוף ושעבוד נכסים ושעבוד נכסים זה הוה מדין ערב כדאמרי' נכסוהי דבר אינש אינון ערבין ביה ואין המלוה יכול למכור שעבוד הגוף שאפי' עבד עברי אין גופו קנוי לגמרי כ"ש זה ושעבוד נכסים הוא שמכר לזה ונשאר אצלו שעבוד הגוף וכשמחל ליה שעבוד הגוף מיד נמחל שעבוד הנכסים כמוחל ללוה שנמחל הערב ובמתנת שכיב מרע שהוא כירושה זוכה ומקבל בשעבוד הגוף דומיא דיורש ולפיכך אין היורש מוחל כהאמרינן התם בהדיא שאם נתנו מתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול וכמו שפירשתי בפרק יש נוחלין:
וכי תימא וכיון דלא זבין ליה שעבוד הגוף האיך הוא יכול לתבוע הלוה וכי תימא שבכלל הקנאת השעבוד הנכסים יש הרשאה לתבוע הלוה א"כ כשמת המוכר תבטל ההרשאה ותבטל המכירה שהרי אינו יכול לתבוע הנכסים שלא יתבע את הערב תחלה כדאמרינן התם בדיינא דאחתי למלוה לנכסים דלוה מקמי דליתבעיה ללוה דמסלקינן ליה מהאי טעמא ואלו אנן דאפילו יורש מוחל הא כ"ז שלא מחל היורש המכירה קיימת ואיכא למימר שהלוה נעשה בשעת מתן מעות כאומר משתעבדנא לכל מאן דאתי מחמתך כל זמן שלא תמחול לי ולפיכך גר שמכר שטר חוב ואח"כ מת דפקע שעבוד הגוף גובה הלוקח מן הלוה שכבר הוא משועבד לו כל זמן שלא פטרו המלוה או יורשיו והרי זה נכון מפי רבינו נר"ו:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק ב (עריכה)
במלוה ברשות בעלים לחזרה כו' פי' ודוקא אם כולה בעין אבל אם התחיל הלוה להוציא ממנה שכבר אין המלוה יכול לחזור בו דכולי עלמא אינה מקודשת ואע"פ שנשתייר ממנה הרבה משום דמלוה להונאה ניתנה כרב. והאי דתני בברייתא ובמלוה אע"פ שנשתייר בה אינה מקודשת לאו כגון שהוניאה האשה ממנה קצת ונשתייר בה קצת דא"כ אל הוה פליג עליה ר' שמעון אלא כגון שנאבדה ונשתייר ממנה דאכתי לא החזיקה בבה האשה ואיידי דתנא גבי פקדון שיור תנא נמי גבי הלואה שיור אבל אם האשה הוציאה ממנה קצת לכולי עלמא אינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתנה.
לא ביקע בו לא קנא. בפ' השואל אמרינן ופליגא דרבי אליעזר דאמר ר"א כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרין. ותניא כוותיה דרבי אליעזר למימרא דהכי הילכתא. במלוה על פה במאי פליגי כדרב הונא אמר רב כו' פי' דוקא בענין זה במעמד שלשתן אדם יכול להקנות מלוה שבעל פה לחברו אבל בענין אחר או בקנין או ע"י קרקע לא מפני שאינה בעין כדפרישית בפרק מרובה במהדור' בתרא.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה