פני יהושע/כתובות/פרק ו
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
מאירי |
הרשב"א |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מציאת האשה פרק ששי
מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה. וכתב הרא"ש בשם רבינו מאיר הלוי ז"ל דהא דמציאת האשה לבעלה היינו בניזונית דוקא אבל באינה ניזונית תיהוי לה איבה ואיבה והשיג עליו הרא"ש ז"ל דלא דק דהא לא משכחת אשה שאינה ניזונית אלא באומרת איני ניזונית ואיני עושה וכיון דברשות קעבדה חיישינן לאיבה ומציאתה לבעלה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על השגת הרא"ש ז"ל דנהי דברשות קא עבדא. אפ"ה יפה כתב הרמ"ה ז"ל דכיון דלא תקנו מציאת אשה לבעלה אלא דלא תיהוי לה איבה ולא יהיב לה מזונות וכיון דבלא"ה אינה ניזונת ממנו שאמרה איני ניזונית ואיני עושה א"כ למה יהא מציאתה לבעלה וזה שכתב תיהוי לה איבה ואיבה והיינו איבה דמזונות והנראה מזה דהרא"ש ז"ל סובר דהא דאמרינן שתקנו מציאת אשה לבעלה משום איבה לאו משום איבה דמזונות אלא משום איבה דקטטה כמ"ש התוספות פ' נערה דף מ"ז וכן נראה מלשונם בשמעתין בד"ה מציאתה כהעדפה כפי מסקנתם בסוף הדבור וכמו שאבאר בעזה"י אבל מ"מ אין בזה השגה על הרמ"ה ז"ל דהא מבואר מלשונו בהדיא שמפרש משום איבה דהיינו איבה דמזונות וכמו שפירש"י בר"פ אלמנה ניזונת וכדמשמע להו נמי להתוס' מעיקרא בד"ה מציאתה כהעדפה וא"כ יפה כתב דתיהוי לה איבה ואיבה. ועוד נ"ל דאפילו אי סבר הרא"ש ז"ל נמי דאיבה היינו איבה דמזונות אפ"ה משיג שפיר על הרמ"ה ז"ל משום דהרא"ש ז"ל סובר דנהי דהאשה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה אפ"ה אם תחזור בה לאחר זמן ולהיות ניזונת ועושה הרשות בידה כשיטת כמה פוסקים וא"כ יפה כתב דכיון דברשות קא עבדה חיישינן לאיבה. והיינו לענין אם תחזור בה אח"כ. משא"כ הרמ"ה ז"ל לשיטתו שכתב בהדיא במקום אחר דהאשה שאמרה פעם אחת איני ניזונית ואיני עושה שוב אינה יכולה לחזור בה וא"כ יפה כתב ג"כ כאן דתו ליכא למיחש לאיבה כן נ"ל ועיין מה שאפרש בזה עוד בסוגיא דשמעתין ולכאורה נראה מסידור לשון המשנה כשיטת הרא"ש ז"ל דיש לדקדק בהא דקתני מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה ואיפכא הו"ל למיתני מעשה ידיה ומציאתה לבעלה והוי שפיר לא זו אף זו דהא מעשה ידיה פשיטא טפי דעיקר תקנתא הוא כדאיתא בשמעתין ונהי דבמתניתין דלעיל פ' נערה נמי נקיט להו כהאי סידרא היינו משום דלענין זכיית האב אפשר דמציאתה פשיטא טפי דהא אפילו במציאת בנו הסמוך על שלחנו זוכה. משא"כ במעשה ידיו. אבל הכא הו"ל למיתני איפכא. אבל לשיטת הרא"ש ז"ל איכא למימר דמש"ה נקיט ברישא מציאתה דהוי מילתא דפסיקא אפילו בדלא מיתזנא משא"כ במעשה ידיה לא פסיקא ליה אלא בניזונת. מיהו לשיטת הרמ"ה ז"ל נמי איכא למימר דכיון דבכלל מעשה ידיה הוי נמי העדפה ואפשר דאפילו העדפה ע"י הדחק לדברי הפוסקים כרבנן דר"ע א"כ הוי שפיר לא זו אף זו כן נ"ל ודו"ק:
(קונטרס אחרון): משנה מציאת אשה לבעלה הבאתי לשון הרא"ש שתמה על הרמ"ה ז"ל במה שכתב דדוקא בניזונית איירי דבאינה נזונית תיהוי לה איבה ואיבה וכתב עליו הרא"ש דלא דק. ולכאורה יש לתמוה על לשון הרא"ש בזה וכתבתי ליישב כל א' ואחד לפי שיטתו עיין בפנים:
רש"י בד"ה וירושתה אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה כו' עכ"ל. לכאורה יש להקשות א"כ אמאי תני כלל וירושתה הו"ל למיתני סתמא והוא אוכל פירות בחייה והכל בכלל כדקתני נמי בפרק נערה ולכאורה היה נראה לי דאשמעי' רבותא דלא תימא דוקא בנכסים שהיה לה בשעת נישואין זוכה בפירות נכסי מלוג ולא במה שנפלו לה בעודה תחתיו קמל"ן דאפילו מה שנפלו לה עכשיו בירושה נמי אוכל פירות וכן מצאתי גם כן בחידושי הריטב"א ואין להקשות א"כ מאי פריך בגמרא פשיטא דאפ"ה מקשה שפיר דלקושטא דמילתא כיון דקתני לעיל בפרק נערה סתמא אוכל פירות בחייה פשיטא דהכל בכלל. אלא דאכתי קשיא לי איפכא דלקמן בפ' האשה שנפלו מבואר דאדרבה לעולם יש לבעל יותר זכייה בנכסים שנפלו לה בעודה תחתיו עיי"ש. לכך נלע"ד דודאי לאו לרבותא אשמעי' הכי. אלא דמילי מילי קתני במתניתין. דהא אפילו במציאתה ומעשה ידיה ע"כ לא איירי אלא במה שזכתה בעודה תחתיו. דמציאתה ומעשה ידיה דקודם נישואין לא הוי לבעל אלא נכסי מלוג בעלמא שאוכל הפירות אע"כ דלאחר נישואין איירי וקתני דהכל שלו. משא"כ בירושתה אף שנפלו לה בעודה תחתיו אפ"ה לא זכה בקרן אלא בפירות בלבד ולשיטת הרמב"ם ז"ל יתיישב יותר שהוא כתב שבושתה ופגמה שלה זימנין דאין הבעל אוכל פירות כגון היכא שחבל בה בעצמו וא"כ א"ש טפי דבירושתה פסיקא ליה דלעולם הבעל אוכל פירות משא"כ בבושתה ופגמה לא פסיקא ליה ומש"ה קתני לה בסוף:
תוספות בד"ה ה"ג בושתה ופגמה שלה ור"ת הגיה בספרו שלו כו' עכ"ל. נראה דמה שהגיה ר"ת בתחלה שלו. והיינו משום אתקפתא דרב חנן בר רבא לקמן בשמעתין אלא מעתה בייש סוסתו של חבירו. דלגירסת הספרים שלנו צ"ל דאליבא דריב"ב פריך ומלישנא דגמרא משמע לכאורה דאפיסקא דת"ק קאי. ועוד דלריב"ב לא מקשה מידי. כיון דמסיק להדיא דנוטל מחלק האשה. וכמו שהקשו לקמן בתוספות. משא"כ אליבא דת"ק אפשר דמקשה שפיר משום דלא משמע ליה שום סברא דבושתה ופגמה תקנו לו משום איבה דלא שייך איבה בזה דצערא דגופא הוא ולפחות היה ראוי שיאמר דהקרן שלה והבעל אוכל פירות אלא ע"כ הוי משמע ליה שהבושת ופגם שייך ממש לבעל ומקשה שפיר אלא מעתה בייש כן היה נראה לר"ת מעיקרא ואחר כך חזר בו כן נ"ל:
בד"ה שלה למ"ד בהחובל כו' ינתן הכל לעבד כו' עד סוף הדיבור. ונראה דהתוספות כאן סברי כשיטת וגירסת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דגרסי בהחובל במימרא דרבא ינתן הכל לעבד. אבל התוספות בפרק החובל כתבו להדיא דליתא להאי גירסא אלא דגרסינן במימרא דרבא ינתן הכל לרב. והיינו בשבת גדולה לענין פירות לחוד ושבת קטנה לגמרי וא"כ לפ"ז אליבא דרבא שם נמי צריך לחלק בין עבד לאשה כדמסקו הכא אליבא דאביי. ובעיקר דבריהם דפשיטא להו דכל השבת לאשה אע"ג דלא קתני לה במתני' אפ"ה לישנא דמתני' הכי משמע דהכל שלה כי היכי דלא קתני נמי דצער ורפוי שלה וכמ"ש הרא"ש ז"ל אלא דלא איצטריך למיתני אלא בושתה ופגמה לאפוקי מדריב"ב דפליג. ועיין בלשון הרא"ש. משא"כ אי הוי שום זכייה לבעל בשבת הו"ל למיתני בהדיא כן נ"ל בכוונתן. אבל בחידושי הריטב"א ז"ל כתב דשבת קטנה לבעל ובכלל מעשה ידיה הוא. וכן בש"ע א"ע סי' פ"ג בלי שום חולק. ונראה דסברת התוס' לחלק בין עבד לאשה היינו דבאשה כיון דחולה היא לאו בת מלאכה היא משא"כ בעבד אם חלה חייב להשלים מש"ה הוו לרבו ועיין בחידושינו בפרק החובל:
(קונטרס אחרון): בלשון התוספות בד"ה שלה למ"ד בהחובל כו' משמע מלשון התוספות דפשיטא להו טובא דכל השבת לאשה וצ"ע שלא הובא' דבריהם בפוסקים ובאה"ע סי' פ"ג בש"ע פסק בפשיטות דשבת קטנה לבעל ולא הביא שום חולק:
גמרא ומה העדפה דמעשה ידיה כו' ר"ע אומר יפר שמא תעדיף. ויש לדקדק דאכתי מנ"ל לרבא דס"ל לר"ע כל העדפה לעצמה דילמא לעולם לר"ע נמי העדפה לבעל. אלא דאפ"ה ס"ל דיפר דשמא תאמר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת המותר. דלשיטת רוב הפוסקים מצית למימר הכי. ונהי דלעיקר מעשה ידיה לא חייש ר"ע שתאמר איני ניזונית כו' כיון דלא שכיח שתאמר כן כמ"ש התוספות לעיל דף נ"ח בד"ה שמא יגרשנה אפילו לר"י בן נורי דחייש למילתא דלא שכיח דשמא יגרשנה וכ"ש לר"ע אבל לענין מעה כסף נראה דשכיח טפי דמעה כסף דבר מועט הוא שפיר חייש ר"ע שתאמר כן. מיהו למאי דפרישית לעיל דלכ"ע לא מציא למימר איני נוטלת מעה כסף אא"כ אמרה ג"כ איני ניזונית ואיני עושה א"כ ודאי לא שכיח ומקשה שפיר ודו"ק:
שם והא כי אתא רבין כו' כך גירסת רש"י ומפרש דקס"ד מציאתה כהעדפה שלא ע"י הדחק היא והיאך פליגי בה והקשו עליו בתוספות דלעיל מקשה בריש סוגיין להיפך. בר מן דין קשיא לי מאי קס"ד לדמות מציאה להעדפה שלא ע"י הדחק. דהא לקמן בר"פ אלמנה ניזונית קאמר בגמרא להדיא דטעמא דמ"ד מציאת אשה לבעלה היינו משום איבה דוקא. ובהעדפה שלא ע"י הדחק לאו מטעמא דאיבה אתינן עלה. אלא שתקנו לו תחת מעה כסף כדאיתא לעיל דף נ"ח בסוגייא דמקדיש מעשה ידי אשתו וכדמשמע נמי בפרק אע"פ במשנה ואם אינו נותן מעה כסף כו' וכדמשנינן לעיל דאהעדפה קאי. ולכאורה נראה דהא דפשיטא ליה לרבין משמיה דר' יוחנן דהעדפה שלא ע"י הדחק לכ"ע לבעל היינו משום דמסתמא ליכא מאן דפליג אהאי תקנתא דתחת מעה כסף וכמו שאבאר עוד בלשון התוספות. ונלע"ד ליישב שיטת רש"י ז"ל חדא מגו חדא דאדרבה מהאי סברא גופא מקשה הש"ס שפיר מדרבין ארבא דקאמר איפוך ומוקי למתני' דהכא ודפרק נערה דף מ"ו דמציאת האשה לבעלה כרבנן וא"כ תו ליכא למימר דטעמא דהעדפה לכ"ע לבעלה היינו תחת מעה כסף כדמשמע במתניתין סוף פרק אע"פ דהא כיון דס"ל לרבנן דאפי' מציאתה לבעלה היינו ע"כ משום איבה דמזונות לפירש"י. א"כ מהאי טעמא גופא אף בלא תקנתא דמעה כסף הוי העדפה לבעלה נמי משום איבה דמזונות. דשייך בהעדפה טפי מבמציאה כדמקשה בריש סוגיין מהאי סברא גופא. אע"כ דלקושטא דמילתא למאי דס"ד השתא לרבי יוחנן ע"כ לא תקנו העדפה תחת מעה כסף אלא משום איבה. אלא דלאחר כך תקנו מעה כסף תחת העדפה. והא דפשיטא ליה לרבי יוחנן דר"ע נמי אית ליה העדפה לבעל היינו משום דר"י סובר סברא פשוטה דלכ"ע זוכה הבעל בכל מה שזוכה האב אדרבה יתר עליו הבעל לענין פירות וכיון דבאב לא שני לן בין עיקר מעשה ידיה להעדפה שלא ע"י הדחק דהא לא נתנו שיעור ועוד דמהיקשא דבת לאמה העבריה ילפינן דהעדפה לאביה כמו באמה לרבה. א"כ כ"ש בבעל דמתקנת חכמים יפה כחו מכח האב. אבל בהעדפה על ידי הדחק פליג שפיר משום דבאב נמי לא פסיקא לו אי הוי לאב. ולכאורה נ"ל ברור דאדרבה לכ"ע העדפה שעל ידי הדחק לא הוי לאב כיון דמהיקשא דאמה ילפינן ובאמה ועבד עברי גופא נ"ל דהעדפה שע"י הדחק לעצמן. דכתיב לא ירדה בו בפרך. ואמרינן נמי וכי יעלה על דעתך שע"ע עובד בין ביום בין בלילה וא"כ נראה דמה שעובד בלילה לעצמו. ועוד דהכי מוכח להדיא בפ"ק דמציעא דמציאה שע"י הדחק היכא שאין בטל ממלאכתו הוי לעצמו. א"כ ה"ה להעדפה שע"י הדחק למאי דס"ד השתא. ולפ"ז מקשה שפיר כיון דלרבי יוחנן פשיטא ליה מסברא דנפשיה שזוכה הבעל בכל מה שזוכה האב. א"כ האיך פליג במציאה הא ודאי לכ"ע מציאתה לבעלה כמו לאביה דקס"ד דהוי כמו העדפה שלא ע"י הדחק ומדאורייתא לאביה לכ"ע וע"ז מסיק הש"ס דמציאה כהעדפה שע"י הדחק וא"כ דר"ע דלית ליה טעמא דאיבה בהעדפה שעל ידי הדחק ה"ה דלית ליה במציאה ובאב גופא נמי ס"ל לר"ע דהעדפה ומציאה שע"י הדחק לעצמה וכן באמה העבריה ולרבנן נמי לא הוי מציאת הבת לאביה מדאורייתא אלא מדרבנן משום איבה וכן באמה העבריה כמו שהעליתי לעיל בפרק נערה דף מ"ז בלשון התוספות בד"ה משום איבה ע"ש כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל לפי שיטתו בר"פ אלמנה ניזונית דאיבה דמציאה היינו איבה דמזונות מיהו בסמוך בלשון התוספות אפרש בענין אחר ודוק היטב:
(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה והא כי אתא רבין כך גירסת רש"י כו' וכתבתי ליישב שיטת רש"י לנכון ומתוך כך העליתי דנ"ל ברור דהעדפה שע"י הדחק של הבת לכ"ע לא הוי לאב כיון דמעשה הבת לאביה לא ידעינן אלא מהקישא דלאמה ובאמה ועבד גופא נראה לי שהעדפה על ידי הדחק לעצמן כדמוכח בפרק קמא דמציעא עיין בפנים:
רש"י בד"ה ה"ג והא כי אתא רבין כו' וקס"ד מציאתה כהעדפה שלא ע"י הדחק היא והיכי פליגי בה עכ"ל. לכאורה היה נראה לי להוכיח דרש"י סובר כשיטת הר"מ הלוי שהביא הרא"ש ז"ל דבאינה ניזונית לכ"ע מציאתה לעצמה. וא"כ מקשה שפיר דע"כ פלוגתא דר"ע ורבנן בניזונית איירי. משא"כ אם נאמר דרש"י סובר כשיטת הרא"ש ז"ל דבאינה ניזונית לרבנן נמי לבעל. א"כ מאי מקשה הכא לר"ע ממציאה אהעדפה דילמא הא דפליג ר"ע אדרבנן וקאמר מציאת האשה לעצמה היינו באינה ניזונית ופליגי ר"ע ורבנן בפלוגתא דהרמ"ה ז"ל והרא"ש ז"ל דודאי בהכי ניחא לן טפי מלומר דלר"ע אף בניזונית פליג דלעצמה. ומוקמינן לכולהו מתני' דמציאת האשה לבעלה דלא כר"ע. ובשלמא להרא"ש גופא לא קשה מידי דבלא"ה לא גריס כגירסת רש"י אלא כגירסת התוספות דכי אתא רבין לאו קושיא היא אלא מילתא באנפי נפשה משא"כ לגירסת רש"י אי הוי ס"ל כשיטת הרא"ש לדינא לא הוי מקשה הכא מידי דנהי דבתחילת סוגיין לא שייך למידק הכי כיון דההיא דקונם שאני עושה לפיך ליכא לאוקמי באינה ניזונית כמ"ש התוספות לעיל דף נ"ח א"כ מקשה שפיר מכח כ"ש משא"כ הכא לבתר דמסקינן איפוך ודאי מצינן לאוקמי פלוגתא דר"ע ורבנן בהכי וצ"ע ודו"ק:
תוספות בד"ה והא כי אתא רבין כו' זאת גירסת הקונטרס וקשה כו' וע"ק לפ"ה כו' עכ"ל. כבר כתבתי ליישב שיטת רש"י באריכות אלא אף למאי דלא נחתו התוספות לפרש כן אכתי נ"ל לפרש בע"א דודאי בריש סוגיין ע"כ הוי צ"ל דהעדפה שלא ע"י הדחק עדיף ממציאה לגבי הבעל דאל"כ כ"ש דהוי קשה טפי דרבנן אדרבנן אלא דלא הוי פסיקא ליה להקשות דרבנן אדרבנן משום דאיכא לאוקמי הא דמציאת האשה לבעלה באינה ניזונית אלא דלפ"ז כ"ש דקשה דר"ע אדר"ע. ועי"ל דלא פסיקא כ"כ דרבנן דנדרים ס"ל דהעדפה לבעל דאפשר דהא דקאמרי אין צריך להפר היינו משום דלא חל נדרה דאין אדם מקדיש דשלב"ל. אלא דלקושטא דמלתא לא ניחא ליה לפרש כן כמ"ש התוספות לעיל בדף נ"ט בד"ה א"צ להפר ע"ש. וא"כ ע"כ דלמאי דתני קמיה דרבא ס"ל דלרבא העדפה עדיף ממציאה. וא"כ מקשה שפיר דר"ע אדר"ע. משא"כ לבתר דמסקינן איפוך הדרינן לסברא חיצונה שאין לחלק כלל בין מציאה להעדפה שלא ע"י הדחק ומדפשיטא ליה לרבי יוחנן דהעדפה לר"ע נמי לבעל ומפיק לישנא דר"ע ממשמעותא. ע"כ היינו משום דמשמע ליה דר"ע במציאה אית ליה דלבעלה כדתני תנא קמיה דרבא מעיקרא. ולפ"ז ע"כ נאמר דהא דקאמרי רבנן מציאת האשה לעצמה באינה ניזונית איירי. ואהא מסיק שפיר דמציאה כהעדפה שע"י הדחק דמי וא"כ שפיר הוי פלוגתא דר"ע ורבנן בניזונת וכדמפיך רבא ובר מן דין נמי קשיא לי דנהי דהתוספות לא משמע להו לפרש כפירש"י משום הך קושיא אכתי הו"מ לקיים מיהא גירסת רש"י דגרסינן והא כי אתא רבין כו' ולפרש דהא גופא מקשה הש"ס. אהא דפשיטא ליה לרבא בריש סוגיין דהעדפה עדיף ממציאה. ומקשה דליתא להאי סברא דהא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן דפלוגתא דר"ע ורבנן בהעדפה שע"י הדחק. וא"כ הוי משמע ליה דהעדפה כי האי ודאי גרע ממציאה. ואהא מסיק הש"ס שפיר דמציאה כהעדפה שע"י הדחק. ואפשר דה"נ דגריעא מינה אלא דלא איכפת לן בהא כיון דאשכחן בהדיא דפליגי נמי במציאה וכדאפיך רבא ומהכא גופא קאמר ר' יוחנן שפיר למילתיה כיון דאשכחן פלוגתא דר"ע ורבנן במציאה דגריעא טובא כח הבעל ממילא אית לן לאוקמא נמי מילתא דר"ע בקונם בהעדפה כי האי דדמי קצת למציאה. ולא בהעדפה שלא ע"י הדחק דעדיף טובא. ולפ"ז מדוייק היטב לשון פלוגתא דר"ע ורבנן. ולענ"ד נראה דמה שנדחקו התוס' לפרש בע"א כמו שאבאר היינו משום דבלא"ה היה גירסת הספרים שלהם כגירסת רבינו חננאל ז"ל אלא דרש"י לא נתיישב לו זו הגירסא ומש"ה גרס בע"א והא כי אתא רבין בלשון קושיא. וכיון דלשיטת רש"י נמי צריך לדחוק בלשון הסוגיא מש"ה ניחא להו טפי לקיים גירסת הספרים שלהם כגירסת ר"ח כן נ"ל ודו"ק:
בא"ד לכך נראה כגירסת ר"ח כו' עד סוף הדיבור. ולא ידעתי ליישב אריכות דבריהם לנכון אלא משום דרוצין לתרץ מאי דהוה קשיא להו הא דקאמר מציאה כהעדפה פלוגתא דר"ע ורבנן ולכאורה לדבריהם קשה יותר דתלי תניא בדלא תניא דהא מציאה פלוגתא דר"ע ורבנן מפורש להדיא בברייתא למאי דמפכינן לה לכך הוצרכו לפרש דעיקר מימרא דר"ע לאשמעי' דפלוגתא דמציאה היינו נמי ע"י הדחק בדלא בטלה ממלאכתה דומיא דהעדפה וכ"כ הרא"ש ז"ל והיינו דתלי לה ר"פ מציאה בהעדפה. ונהי דרבנן הוו קאמרי איפכא. דפלוגתא דהעדפה ע"י הדחק משמע ליה הכא מפלוגתא דמציאה דהוי פשיטא ליה דאיירי בהכי ממש כיון דבמימרא דרבנן גופא לא נזכר מענין מציאה אלא ר"פ מפרש הכי למילתא דרבנן והיינו משום קושיא דרבא בריש סוגיין כמ"ש התוספות להדיא דר"פ מדרבין ורבא הוא דדייק הכי. מש"ה תלי שפיר מציאה דלא מפורש דאיירי מעל ידי הדחק בהעדפה דמפורש במילתא דרבין כן נ"ל בכוונת לשון התוספות ונתיישב מה שדקדק מהרש"א ודו"ק. מיהו במה שכתבו דהעדפה שלא ע"י הדחק לכ"ע לבעל משום מעה כסף לא ידעתי למה הוצרכו לפרש כן בפירושם טפי מלפי' רש"י ולפמ"ש לעיל ביישוב שיטת רש"י יש ליישב ואין להאריך ולכפול הדברים אלא דבעיקר פירושם בזה שכתבו דהעדפה שלא על ידי הדחק לכ"ע לבעל משום מעה כסף כבר כתבתי שיש לתמוה בדבר דכיון דלקושטא דמילתא לרבנן אפילו מציאה והעדפה שע"י הדחק לבעל והיינו ע"כ משום איבה וא"כ כ"ש דבעיקר העדפה שלא ע"י הדחק אין צורך לתקנתא דתחת מעה כסף אלא משום איבה ודוחק לומר דתקנתא דהעדפה תחת מעה כסף היינו דוקא אליבא דר"ע דלית ליה תקנתא דאיבה. דא"א לומר כן דתיקשי סתמי דמתני' אהדדי סתם משנה דר"פ אעפ"י דקתני ואם אינו נותן מעה כסף וכו'. וסתם מתני' דהכא דמציאת אשה לבעלה מיהו לענין מציאה לחוד היה באפשרי לפרש דבריהם לפי שיטתם לעיל דף מ"ז בד"ה משום איבה דהא דאמרינן מציאת אשה לבעלה משום איבה היינו איבה דקטטה וכמ"ש הרא"ש ז"ל בשמעתין בשם הירושלמי דשמא תגנוב משל בעלה ותאמר מציאה מצאתי. ולפ"ז מצינן למימר דלא שייך האי איבה דקטטה אלא במציאה לחוד שאין לה קצבה משא"כ בענין העדפת מעשה ידיה שתוכל לברר והוא דבר שיש לו שיעור וחשבון לא שייך האי איבה דקטטה ולא תקנו לו אלא תחת מעה כסף. אלא דכיון דהתוספות מדמו העדפה שעל ידי הדחק למציאה וכמ"ש בסמוך בד"ה מציאתה ומשמע דאידי ואידי משום איבה דמזונות והוא מוכרח לפירושם א"כ מה צורך לתקן העדפה שלא ע"י הדחק תחת מעה כסף אטו מי גריעי ממציאה והעדפה שע"י הדחק שתקנו משום איבה לחוד אם לא שנאמר דשתי תקנות הוו ויש ליישב עוד בדרך אחר בדוחק ודו"ק:
בא"ד אלא בעי ר"פ עשתה לו שתים כו' והוי לעצמה לר"ע כו' עכ"ל. ולפ"ז נראה לכאורה מדבריהם דלר"פ הוי הלכה כר"ע בהאי מדבעי ר"פ אליביה כסוגיית הש"ס בכל מקום ובאמת כתב הרי"ף ז"ל דאיכא מרבוותא שפסקו כר"ע אלא דמסתימת לשון התוספות לא משמע כן ועוד דלעיל דף נ"ח פסק שמואל הלכה כר"י בן נורי בההיא דקונם. א"כ משמע דלגמרי הלכה כמותו דדוקא משום שמא יגרשנה צריך להפר ולא משום העדפה. מדלא קאמר הלכה כר"ע. ועיין במה שכתבתי שם בזה. ועוד כיון דלר"פ מציאה כהעדפה שע"י הדחק דמי א"כ הא קי"ל הלכה פסוקה דמציאת אשה לבעלה כסתם מתני'. ואף לפמ"ש בסמוך דלפי' התוס' הוי כשיטת הרא"ש ז"ל דמציאה שע"י הדחק הוא דמדמה לה ר"פ להעדפה שע"י הדחק אלא דבזה יש לי ג"כ לדקדק א"כ מעיקרא מאי הוי קשיא ליה לרבא בריש סוגיא דר"ע אדר"ע דילמא הא דאמר ר"ע בברייתא מציאת אשה לבעלה היינו מציאה שלא על ידי הדחק. מיהא בהא אפשר דהוי פשיטא ליה לרבא דרבנן נמי לא הוו פליגי לומר שהיא לעצמה וטפי הוי קשיא דרבנן אדרבנן אבל קמייתא קשיא. ואם נאמר דר"פ לא ס"ל כשמואל א"כ לא הוו מקשו התוספות מידי בסמוך בד"ה מציאתה מסוגיא דיבמות כיון דהא דר"פ לאו הלכה פסוקה היא ועדיין צ"ע ועיין בספר נתיבות המשפט בדף ר"ח ודוק ועיין עוד בסמוך:
בד"ה מציאתה כהעדפה כו' ומיהו קשה דאמרינן בהאשה רבה כו' עד סוף הדיבור. הא דלא קשיא להו בפשיטות אפי' בלא סוגיא דהכא אהא דבהאשה רבה פלגינהו למציאתה ומעשה ידיה בתרי טעמי ולעיל פרק אעפ"י משמע דמעשה ידיה נמי משום איבה. אלא משום דבהא הוי מצינן למימר דאיבה דמעשה ידיה היינו איבה דמזונות כדקאמר בהדיא משא"כ האי איבה דמציאה היינו איבה דקטטה כמו שפירשו התוספות לעיל פרק נערה דף מ"ז בד"ה משום איבה ומש"ה פלגינהו שפיר מתרי טעמי משא"כ מסוגיא דהכא קשיא להו שפיר דמשמע דמציאה והעדפה נמי משום חדא טעמא הוא והיינו ע"כ איבה דמזונות דאשכחן אפילו בעיקר מעשה ידיה בפרק אף על פי. וא"כ אמאי פלגינהו בהאשה רבה לתרתי כן נראה לי בכוונתן. אלא דאכתי לא ידענא מאי קשיא להו דהא משמע דלפירושם בדבור הקודם הא דקאמר ר"פ הכא מציאה כהעדפה היינו אליבא דרבנן הוי לבעל דוקא ולר"ע לעצמה וכבר כתבתי ג"כ בסמוך דלשיטתם הוי הלכה כר"ע. וא"כ לר"ע ודאי מצינן למימר דמשום איבה דמזונות לא חייש כלל אלא בעיקר מעשה ידיה כדאמרי' פרק אע"פ אבל במציאה שלא ע"י הדחק הוי טעמא משום איבה דקטטה. ולפ"ז א"ש סוגיא דהאשה רבה אליבא דהלכתא אליבא דר"ע. ואפשר דקושית התוספות דהכא הוי לפירש"י. אלא דלפ"ז בלא סוגיא דהכא הו"מ להקשות כן בהאשה רבה דהא רש"י ז"ל כתב להדיא בר"פ אלמנה ניזונית דמציאת אשה לבעלה הוי משום איבה דמזונות כמו איבה דעיקר מעשה ידיה דפרק אע"פ. וא"כ אמאי פלגינהו בתרתי ויש ליישב בדוחק. מיהו לפירש"י נראה דבפרק האשה רבה ניחא ליה למימר במעשה ידיה טעמא דפסיקא דאף לר"ע דלית ליה כלל טעמא דאיבה אלא דמעשה ידיה תחת מזונות ממש אפ"ה לית לה כנ"ל ודו"ק היטב ותו לא מידי:
משנה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים כו' לאחיך הייתי רוצה ליתן כו' ופירש"י דאמרינן לו חלוץ או יבם אבל אחיו או יתן או תשב עד שתלבין ראשה עכ"ל. וכתב הר"ן ז"ל דיש לתמוה על פירושו דהא קי"ל כאדמון בפ' שני דייני גזירות דאפילו בחתן עצמו יכולה היא שתאמר אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור עכ"ל הר"ן ז"ל ואפשר ליישב שיטת רש"י ז"ל דסובר לקמן דאיירי שפושט לו את הרגל והיינו שאין לו לאב. כמו שפרש"י שם לשון שני אבל היכא דיש לו לאב אלא שאינו רוצה ליתן אפשר דאדמון נמי מודה דאין כופין אותו לכנוס או לפטור דעד שאנו כופין אותו נכוף לאב. ולכאורה נראה דמה שהכריחו לרש"י לפרש כן היינו משום דאי הוי נחית במשנתינו בהאי פלוגתא דאדמון וחכמים א"כ מ"ש רישא דנקיט הפוסק לחתנו ובסיפא קתני פסקה להכניס שהיא פסקה על עצמה ואדרבה ברישא נמי הו"ל למיתני האי דינא אף בפסקה על עצמה דאע"ג דבאחיו תתן או תשב עד שתלבין וכמ"ש הפוסקים לקמן פרק בתרא. אפ"ה נראה לכאורה דאם אחיו מת קודם נישואין ונפלה לפני יבם דיכולה לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן. אע"כ דלא איירי הכא כלל בהאי פלוגתא דכיון דיש לו לאב ליכא רבותא בבת יותר מבאב. והא גופא אתא לאשמעינן מדיוקא דאף בפסק האב אם אחיו קיים אין כופין אותו לכנוס או לפטור כך נ"ל אלא שהוא דוחק ויותר נראה לפרש להיפך דרש"י רוצה לפרש מילתא דפסיקא דאף בפסקה הבת ע"י עצמה דבאחיו תתן או תשב. אפ"ה לגבי היבם יכולה שתאמר כו'. ואף שגם זה דוחק. ובאמת שאין הכרח כ"כ לפרש כן בפירש"י שבכמה מקומות מפרש אף דלא כהילכתא. אלא לפי שבהגה"ת הרא"ש כתב ג"כ כפירש"י בשם מהרי"ח ז"ל א"כ צריך לפרש כדפרישית או דאיירי שיש מעות לבת דאף בפסק האב על ידה נמי תתן או תשב עד שתלבין כמ"ש בהגה"ת רמ"א בא"ע סי' נ"ג ע"ש ודו"ק:
(קונטרס אחרון): משנה הפוסק מעות לחתנו ופרש"י דאמרינן ליה חלוץ או יבם אבל אחיו או יתן או שתשב עד שתלבין ראשה וכתב עליו הר"ן וקיימא לן הלכה כאדמון בפרק שני דייני גזירות וכתבתי דכלשון רש"י גופא הביא הגהות אשר"י בשם מהרי"ח ופירשתי ליישב דבריהם בחד מתרי ותלת טעמים ע"י כמה חילוקי דינים כמ"ש בפנים:
תוספות בד"ה פוחת חומש בקונטרס פי' שני טעמים כו' ונראה לזה הטעם דקדק מדאיצטריך כו' עכ"ל. ולכאורה לא הוצרכו לזה דבלא"ה לפי פי' הקונטרס בסמוך דשום מנה ושוה מנה לפי ששוה בשוק מש"ה אינו פוחת חומש. ואי טעם הפחת היינו משום דפחתי לחוד א"כ אף ששוה בשוק נמי שייך האי טעמא אע"כ דהאי טעמא לחוד לא סגי דלעולם אינו פוחת חומש עד דאיכא תרי טעמי לגריעותא חדא דפחתי ואידך משום שדרך הנועדים להוסיף על השומא מפני הכבוד וכמ"ש מהרש"א ז"ל. וא"כ בשוה מנה בשוק אינו פוחת. ולפ"ז צ"ל דהתוס' רוצים להכריח הנך תרי טעמי אף לפי' ר"ח בדיבור שאח"ז אלא דבלא"ה אין נראה לפרש כפירוש מהרש"א ז"ל דמה סברא היא זו. דבדאיכא תרי טעמי לגריעותא פוחת חומש ובדליכא אלא טעמא דפחתי לחוד אינו פוחת כלל הו"ל לפחות מיהו שום דבר לפי ערך. לכך נראה יותר בכוונת רש"י ז"ל דבחד טעמא לחוד פוחת חומש אלא דבההיא דשום מנה ושוה מנ' אפשר לפרש כוונת רש"י ג"כ כפי' ר"ח בסמוך שאמר ג"כ בזה הלשון שרוצה לכתוב בכתובה כמו ששוה בשוק ומש"ה לא חיישינן לטעמא דפחתי דסבר וקיבל כנ"ל ועדיין צ"ע ודוק:
בד"ה וכשחתן פוסק פי' ר"ח כו' ולטעמא דפחתי לפי שהיא משתמשת באותן כלים עכ"ל. אע"ג דלכאורה אדרבה מהאי טעמא יש להוסיף חומש על השומא שהוא פוסק שהרי היא משתמשת בהן אלא דאיכא למימר כיון דמה שהוא מייחד לתוספת כתובתה היינו שתעלה לאחר מיתה דלא נתנה כתובה לגבות מחיים וא"כ כיון דפחתי ע"י שמשתמשת בהן מסתמא לא יהיו שוין כך בשעת גוביינא לכך פוחת חומש מדמי השומא כדי שיעלו בדמי שויין בשעת גוביינא ועל מה שמשתמשת בהן אינה מנכה כלום דסבר וקיבל כנ"ל בכוונתו אלא דלפ"ז לשון לפי שהיא משתמשת לאו דוקא דכ"ש אם הוא משתמש בהן דיש לו לפחות אלא עיקר הכוונה לפי שמשתמשין בהן פחתי ואורחא דמילתא קאמרי שהיא משתמשת בהן כנ"ל ועדיין צ"ע:
בד"ה וענו אחריה אמן למעלה לא ענו אחריה כו' עד סוף הדיבור. מיהו רש"י ז"ל כתב להדיא דהכא נמי אלמנה היתה וכך כתב מ"ז ז"ל בס' מג"ש ליישב בדוחק. ולענ"ד אין צורך לדחוק כלל דדוקא לעיל בכלתו של נקדימון שהיתה שומרת יבם מש"ה לא ענו אחריה אמן דפורעניות הוי שמת בלא בנים וכדאמרינן נמי לעיל שלום על ישראל דלא אתו לידי חליצה ויבום. משא"כ הכא דלא הוי שומרת יבם אלא סתם אלמנה לא מיקרי פורעניות כי החיים יודעים שימותו. ומה לי אם ימותו בעליהם קודם להם או להיפוך מש"ה ענו אמן ואדרבה בתו עדיפא להו מחתן ולעיל איפכא שכלתו היתה ומת בנו קודם ומש"ה לא ענו אמן וק"ל:
גמרא אמר ר' שמן בר אבא א"ר יוחנן הכניסה לו זהב שמין אותו והרי הוא כשוויו מיתיבי הזהב כו' מאי לאו ככלים של כסף דפחתי כו'. ולכאורה משמע מכולה שקלא וטריא דשמעתין דבפחתי תליא מילתא וכלשון ראשון במשנה דלעיל הפוסק מעות לחתנו ע"ש ולא כטעם השני שדרך הנועדים להוסיף בשומא משום כבוד מיהו לפי מהרש"א ז"ל שם א"ש דתרתי טעמי בעינן וא"כ כיון דלא פחתי אינו פוחת אבל לפמ"ש שם מסברא דידי דבחד מינייהו סגי א"כ צ"ל דהכא לענין כסף וזהב אין דרך להוסיף בשומא דשומתן ידוע. אלא דלפ"ז קשה מאי מקשה הכא וקאמר מאי לאו בכלים של כסף דפחתי ומעיקרא מאי ס"ד דזהב הוא ככלי כסף כיון דזהב לפירש"י היינו גרוטאות וקס"ד דלא פחתי ואין דרך ג"כ להוסיף בשומתן. ומהיכי תיתי יפחות חומש ובשלמא לפי' מהרש"א ז"ל א"ש דמהאי סברא גופא מקשה ורוצה לומר דטעמא דדרך להוסיף בשומא משום כבוד לחוד סגי ודינו ככלי כסף דפשיטא דפוחת כיון דאיכא ב' טעמי דהא נמי פחתי משא"כ לדידי קשיא. מיהו יש ליישב כיון דמעיקרא ס"ד דאיירי בגרוטאות גדולות דפחתי קצת תו לא פלוג רבנן בין הפחת טובא או פורתא וכדאמרי' במסכת מעילה דהבא דכלתא דבן נון להיכא אזל ואהא מסיק דאפ"ה מפלגינן בין גרוטאות גדולות לקטנות כנ"ל לפי שיטת רש"י ז"ל אבל לר"ח ז"ל נראה דמה"ט גופא הוצרך לפרש בע"א:
תוס' בד"ה גמלים של ערביים אשה גובה פורנא מהם פי' הקונטרס כו' ונ"ל דבכתובה איירי כו' עכ"ל. ולפיר"ת קשה דא"כ אין זה ענין כלל לסוגיא דשמעתין דלא איירי כלל מכתובה אי ניגבית ממטלטלים או מקרקעי ועוד דלשון פורנא משמע לשון ריוח כדאשכחן בפרק נערה גבי נדוניא לברת פורנא ליתמי ואף דרש"י מפרש לקמן נמי לענין כתובה אכתי אפשר דלענין אסמכתייהו עלייהו אשמעינן דאף הוספת שליש נמי גובית מהנך דקחשיב דאסמכתא עלייהו ודבר זה נוגע למחלוקת הפוסקים אי נדוניא ותוספת שליש דינן ככתובה או כשאר חוב ואין להאריך:
משנה המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמשים זוז. נ"ל ליתן טעם לקצבה זו כי ההיא דתנינן מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול אלמא דאורחא דמילתא דסתם בני אדם יכולים להתפרנס עצמן במה שישאו ויתנו בסך חמישים זוז ולא יצטרך לבריות וכך יתן לבתו ושיעור זה הוא בעני שבישראל ואף מקופה של צדקה דמיקרי די מחסורו כן נ"ל:
(קונטרס אחרון): שם המשיא את בתו לא יפחות מחמשים זוז וכתבתי טעם לקצבה זו למאי דמשמע מפשט לשון המשנה דמיירי בנדוניא אלא דהטור והפוסקים משמע דמפרשים דאיירי לענין כסות. אמנם בלשון הראב"ן ז"ל מצאתי כמותי דמתני' לענין נדוניא איירי וכן נראה להדיא מלשון התוספתא:
בגמרא אמר ליה אטו מדידהו קא אכילנא מדרחמנא קאכילנא כו' בעתם לא נאמר אלא בעתו כו' ועיין פירוש רש"י. ולולי דבריו היה נ"ל דעיקר הדרש דבעתם לא נאמר כדכתיב את אכלם לשון רבים אלא בעתו וע"כ דהכי קאמר קרא דהקב"ה מזמין לצבור דאינהו רבים כ"כ בריוח כדי שיוכלו ליתן לכל עני יחיד די מחסורו וכדאיתא בהגה"ת רמ"א (י"ד סי' ר"נ סע' א') דכל הנך דשמעתין דמחוייבין ליתן די מחסורו בציבור הדברים אמורים ולא ביחיד והיינו נמי דא"ל רבא להאי גברא ולא חיישת לדוחקא דציבורא דנהי דהיחיד ודאי אינו מחויב בכך אלא הציבור אפ"ה הו"ל לחוש לדוחקא דציבורא ואהא מהדר ליה שפיר אטו מדידהו קאכילנא מדרחמנא אכילנא כדמסיק להדיא מהאי קרא כדפרישית וכ"ש דאתי שפיר טובא לשון בעתו אהאי עובדא גופא בענין אחתיה דרבא שהזדמן לו הקב"ה דאתיא ליה אחתיה תרנגולת פטומה ויין ישן בעתו שהיה צריך להאי גברא כן נ"ל והיינו דקא"ל רבא נעניתי לך דאסתייע מילתא ממש כי האי דרשא דקאמר:
תוס' בד"ה דכתיב היא מוצאת ר"ח גריס בלא אלף מלשון ויצת אש בציון עכ"ל. ויש לדקדק כיון שמיתת שריפה קי"ל שהיא בפתילה של אבר שנותנין לתוך פיו בע"כ וא"כ לא שייך האי דרשא אלא דאפשר דהכא כיון דקודם מ"ת הוה דנוה בשריפה ממש. דבלא"ה נראה דהוראת שעה היתה דאע"ג דתמר בת כהן היתה מ"מ פנויה היתה ואע"ג דשומרת יבם היתה מ"מ לכ"ע אין חייבין עליה מיתה כדאיתא בנדרים אף למ"ד מאמר קונה קנין גמור אלא דאכתי יש לדקדק למה המתינה באמת עד שהציתו האש בגופה דנהי שלא רצתה להלבין פניו בעצמה מ"מ היה לה לשלוח תחלה ע"י שליח לאחר שאמר הוציאוה ותשרף ויש ליישב. ועפ"י דרוש העלתי דבתחלה נתכוונה תמר לשם שמים דיבום נוהג בקרובים וסברה שאין איסור בדבר דעיקר איסור כלתו ואיסורי קורבה היינו דוקא בחיי בעליהן כדמקשו התוספות פ' ד' מיתות דף נ"ז דבעי קרא לאחר מיתה. וכ"ש במקום שאין בנים. אבל לאחר שאמר הוציאוה ותשרף סברה שדנוה כשומרת יבם דהוי כארוסה או נשואה כמ"ש בעל יפה תואר אלא דסברה ג"כ דסתם מיתת אשת איש נמי בשריפה שהיא מיתה שאין בה רושם כקושית הגמרא בפ' הנ"ל והעליתי באריכות דלפום האי סברא ע"כ נשואה חמורה מארוסה ושריפה חמורה מסקילה דאל"כ שריפת בת כהן היכי משכחת דנשואה אף בת ישראל בשריפה אע"כ בארוסה והחמירה תורה בבת כהן מסקילה לשריפה וא"כ לפ"ז ע"כ דעיקר איסור כלתו דבסקילה לא משכחת אלא לאחר מיתת בנו דבחיי בנו הוי בשריפה דלא גריעא משאר א"א שהיא בשריפה החמורה ולפ"ז יראה היתה תמר לשלוח ולומר שממנו היא הרה דכ"ש דגדול עונה מנשוא משום איסור כלתו משא"כ לאחר שהציתו האש בגופה בשריפה ממש וכדפרישית א"כ שריפה הוי מיתה שיש בו רושם וע"כ דהתם א"א בחנק הקל דהא מות יומת שאין בו רושם ולעולם דאיסור כלתו משכחת בחיי בנו אלא דאישתני דינא מחנק לסקילה ולעולם דלאחר מיתה לא שייך איסור כלתו ומש"ה שלחה לו ממנו אנכי הרה וקצרתי במקום שהיה לי להאריך כיון שהוא דרך דרוש ואינו מענין החיבור וסמכתי על המעיין שיעמוד על תוכן הדברים לחדודי בעלמא ודו"ק:
בגמרא אמר היינו דאמר ר"א בואו ונחזיק טובה לרמאין שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום שנאמר וקרא כו' ותנא ר' חייא בר רב כו'. ולכאורה לא הוי צריך לאתויי מכל הנך קראי דבלא"ה פשיטא דצדקה לא גרע משאר מצות עשה שיש חטא במניעת עשייתן וכ"ש דכתיבי בצדקה נמי כמה לאוין ועשה טובא אלא דלענ"ד נראה דהא דקאמר היינו חוטאין בכל יום. מסתמא לא איירי דמשום רמאין אין ליתן צדקה דהא קי"ל בפ' השותפין בודקין למזונות ואין בודקין לכסות. ואיכא למ"ד איפכא. אע"כ דלענין ליתן די מחסורו איירי ר"א דהיינו חוטאין. דכדבעי למיעבד לא עבדי. ובכה"ג קאמר שפיר דאי לאו דנפישי רמאים ודאי שהיינו חוטאין דהיה מהדין ליתן לכל הפושט יד די מחסורו ממש עבד לרוץ לפניו וסוס לרכוב עליו כדלעיל בשמעתין. מיהו אי לאו שהחמירה התורה בזה כ"כ. כבר היה באפשרי דאפי' היכא דלא נפישי רמאי נמי א"צ ליתן די מחסורו. אלא בידוע בבירור ע"י בדיקה כדמשמע לכאורה לעיל סוף פ"ק לענין להחיותו אינו חייב אלא ברוב ישראל וברוב מיהו חייב והיינו משום דלהחיותו הוי כמו פיקוח נפש כדמשמע שם ועיין בפירש"י ובחידושי הרא"ה. משא"כ לענין די מחסורו אפשר דהוי דבר שבממון ואין הולכין בממון אחר הרוב. אבל כיון שהחמירה תורה כ"כ דכתיב וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. ותני ר' חייא נמי דהוקש לעבודת כוכבים. וכל הנך קראי דמייתי סמיכי להאי קרא ממש דכתיב די מחסורו. וא"כ הוי לן למיזל בתר רובא שלא לבדוק אי לאו דנפישי רמאי ולא שייך למיזל בתר רובא שאם לא נבדוק ודאי נפישי רמאי טפי ועוד דהו"ל כדבר שאין יכולין לעמוד בה. כדאמר רבא במועד קטן בר מהא דלא מצינא דנפישי בני מחוזא. ויש לפרש ג"כ על זה הדרך כן נראה לי:
שם אמר שמואל לפרנסה שמין באב. לעיל דף נ' ע"ב כתבו התוספות בשם רבינו חננאל דדוקא לפחות מעישור נכסים קאמר שמואל דשמין באב. אבל לא להוסיף על עישור נכסים ע"ש באריכות. ולכאורה לפ"ז לא הוי מקשה הכא בגמרא מידי מברייתא דקתני אין אומרין אילו היה אביהם קיים כך וכך היה נותן אלא שמין כו' דשמא לענין להוסיף אמרי' דאין אומרים אילו היה קיים אלא דאפשר דסתמא דלישנא דברייתא משמע דלפחות נמי אין אומרין. אלא דאכתי יש לדקדק בהא דמקשה ממתני' ממילתא דחכמים דקאמר אילימא עני בנכסים כו' מכלל דת"ק סבר אפי' עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן ליה הא לית ליה. ואי כפירוש ר"ח הא לקושטא דמילתא לא קאמר רבי יהודא במתניתין ינתן לשניה אלא לפחות אף לפי המסקנא דעני בדעת קאמרי רבנן וע"כ דלישנא יתירא קאמרי רבנן פעמים שהיה עשיר והעני דהא עיקר פלוגתייהו לאו בעשיר והעני בדעת איירי אלא בעני בדעת מעיקרא דהיינו שפיחת לראשונה שיעור עישור נכסים וכמ"ש ר"י בעל התוספות גופא בשיטת ר"ח שם ע"ש. וא"כ לענין עני בנכסים נמי הו"מ לאוקמי בכה"ג והוי שמואל שפיר כחכמים כמ"ש התוספות בד"ה אי נימא. ויש ליישב דדוקא לענין עני בדעת ועשיר בדעת שפיר שייך האי לישנא יתירתא דחכמים פעמים שאדם עני והעשיר כו' דכיון שדעת בני אדם משתנה תמיד לא אזלינן בתר האי אומדנא כלל אף לפחות משא"כ אי הוה אמרינן דעני היינו עני בנכסים לא שייך האי לישנא יתירה כלל ולא הו"ל למימר אלא פעמים שאדם עני והעשיר לחוד. כן נראה לי ליישב פי' ר"י לפי שיטת ר"ח בדוחק. ועוד נראה לי דדברי ר"ח גופא היינו דוקא לבתר דאוקמינן מילתא דשמואל כר' יהודא דוקא אבל לת"ק לעולם אזלינן בתר עישור נכסים דוקא. ובהכי מפרשינן מילתא דת"ק דמתניתין דקתני להוציא מידן מה שראוי להינתן לה דהיינו עישור נכסים ממש ולפ"ז שפיר מצינן למימר דר' יהודא לא פליג אלא בחדא לענין לפחות ובהכי איירי נמי שמואל דקאי בשיטתא דר"י משא"כ למאי דבעינן למימר מעיקרא דעני בנכסים ובעינן לאוקמי מילתא דשמואל כחכמים. וא"כ משמע דהא דקאמר ת"ק מה שראוי לינתן לה מפרש שמואל דהיינו דשמין באב ומסתמא היינו בין לפחות בין להוסיף דהא לא קתני כלל במתני' דינא דעישור נכסים. א"כ מקשה שפיר מכלל דת"ק סבר אפילו עשיר והעני ע"ש כנ"ל מיהו עוד יש שיטה אחרת בזה דדעת הראב"ד ז"ל דרבינו חננאל גופא לא קאמר אלא באומדנא דאיירי שמואל הוי דוקא לפחות. משא"כ בהשיאה דאיירי רבי יהודא הוי אף להוסיף ואפשר שיצא לו כן משום האי קושיא שכתבתי אלא דלכאורה לישנא דתלמודא לא משמע הכי מדמקשה ונימא הלכה כר"י ומשני נמי קמל"ן ל"ש השיאה ל"ש לא השיאה משמע דכי הדדי נינהו וא"כ צריך לפרש כדפרישית. ומתוך מה שכתבתי נתיישב ג"כ הא דלא מקשה הש"ס מעיקרא ממתני' דאדרבה מעיקרא הוי סבר דשמואל מלישנא דת"ק מדייק הכי מדקתני מה שראוי ליתן לה וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש התוס' בד"ה לא בפרנסת עצמה דהא דמפלגינן בין פרנסת עצמה לפרנסת הבעל היינו מהא דאמרינן לקמן האומר אל יתפרנסו שומעין לו וא"כ בפשיטות מצינן למימר דמה"ט גופא אית לן למימר דדוקא לפחות קאמר שמואל כיון דפרנסת הבעל קילא טובא והיינו דמקשה שפיר בתר הכי ממתניתין דאין לפרש עני בנכסים כו' ודוק היטב:
תוספות בד"ה מאי לאו כו' קצת קשה לרשב"א כו' ואם הנכסים מרובים הכל לפי כבודה עכ"ל. ויש לתמוה שכ"כ בפשיטות. ובטור א"ע סי' קי"ב הביא בפשיטות לשון הרמב"ם ז"ל. דאין נותנין לבת לפ"כ ולפ"כ הבעל אלא דבר המספיק לה בלבד. וכ"כ שם בש"ע ולא הביאו שום חולק. ואף דלכאורה דברי הרמב"ם והטור והש"ע הוא נגד מסקנת הגמרא דהכא. דלפרנסת עצמה שמין הנכסים ונותנים לה. וכמו שהרגיש קצת בעל ס' בית שמואל שם. אלא דלענ"ד משום הא לא איריא. דהא דמוקי הש"ס האי ברייתא לפרנסת עצמה. היינו מקמי דמוקמינן למימרא דשמואל כתנאי משא"כ לבתר דמוקמינן למילתא דשמואל כר"י דוקא. א"כ שפיר מצינן לאוקמי להא דשמין את הנכסים אפרנסת הבעל לחוד כרבנן דעלה קאמר כיצד. כיון דלא אשכחן שום דבר קצוב בפרנסת הבעל. והיינו דקתני אין אומרין אילו אביהם קיים כך וכך כו'. משא"כ לענין מזונות לא שייך לומר כיצד דענין המזונות ידועים דהיינו דבר המספיק לה. וכיון דבירוש' משמע להדיא כלשון הרמב"ם ז"ל כמ"ש הב"י ע"כ צריך לפרש לשון הגמרא שלנו כדפרישית ויותר נראה לפרש שיטת הרמב"ם והטור והש"ע שלא באו אלא לומר שאין דין הבת כדין האשה עולה עמו ואין יורדת עמו דאי אורחא דידיה בדברים גדולים אין משגיחין לשיעור הנכסים. אלא העיקר לפי כבודן כדקתני סוף פרק אע"פ בד"א בעני אבל במכובד כו' ולא קתני אבל בעשיר וסיים נמי הכל לפי כבודה. ולא לפי הנכסים. משא"כ בפרנסתן אין משגיחין לפ"כ אלא לפי שיעור הנכסים ושיהיה מיהו שיעור המספיק כן נ"ל ועדיין צ"ע:
(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה מאי לאו בפרנסת הבעל וכו' משמע מדבריהם דפשיטא להו טובא דלענין מזונות מנכסי האב נותנין לה לפי כבודה. ובטור א"ע סי' קי"ב הביא לשון הרמב"ם ז"ל דאין נותנין לבת לפי כבודה אלא דבר המספיק לה בלבד וכ"כ בש"ע בלי שום חולק ועיין בפנים:
תוספות בד"ה בין נישאו כו' לית ליה דרב כו' עד סוף הדיבור. ויש לדקדק מאי כוונת התוספות בכל זה הדיבור כולו דבלא"ה מוקמינן בפ' נערה מילתא דרב כתנאי ולכאורה נראה דכוונת התוס' להוכיח מכאן דלית הלכתא כרב כיון דמסקינן בשמעתין דהלכה כר' ומשמע דלגמרי הלכה כמותו בכל מילי דשמעינן מהאי מימרא דיליה בהך ברייתא וא"כ כיון דע"כ רבי לא ס"ל כרב אין הלכה כרב אלא דבאמת כתבו כל הפוסקים הרי"ף והרא"ש והרמב"ם דהלכה כרב בפ' נערה וכ"כ בטור וש"ע ולא הביאו שום חולק וא"כ צ"ל דאף שכתבו התוס' דרבי לא ס"ל כרב אפ"ה הלכה כרב דלא פסקי' בשמעתין הלכה כר' אלא לענין פרנסה דפליג עליה רשב"א בהאי ברייתא גופא אבל לענין דיוקא דמזונות אי הוה עד שיתארסו או עד שינשאו לא איירי הכא ולפ"ז נ"ל לפרש כוונת התוספות בע"א שרוצים לומר דלמאי דקי"ל הלכה כרבי אפילו בנשאו ובגרו ולא מיתזנא מינייהו דאיכא כולה לריעותא אפ"ה מהני מחאה דלא איבדו פרנסתן והא דקאמר רבי הכי בנשאו ובגרו היינו לאשמעינן רבותא לענין מזונות טפי עדיף ליה דבחד מינייהו נשאו או בגרו איבדו מזונותייהו וא"כ ממילא שמעינן מדלא קתני רבותא טפי לענין מזונות אפילו בנתארסו ע"כ דלא ס"ל כרב. ומשום דלכאורה הוי משמע דהא דמסקינן בשמעתין הלכה כרבי היינו בכל מילי והוי משמע דרבי ס"ל כרב דמשמע בפרק נערה דהלכה כרב כמו שכתבו כל הפוסקים מילתא בטעמא וא"כ היה מההכרח לומר דהא דלא נקיט רבי נתארסו היינו משום רבותא דלא איבדו פרנסתן. ולפ"ז הוי משמע ע"כ מדלא נקיט רבותא דפרנסה בנשאו ובגרו היינו משום דברייתא איירי בדלא מיתזנא כדמסקינן בסמוך. ובכה"ג בנשאו ובגרו איבדו פרנסתן והא דמסיק רבא בסמוך נשאו ובגרו צריכה למחות משמע דמחאה מהני היינו דוקא במיתזנא מינייהו. ובאמת לא משמע להו להתוספות הך סברא אלא כיון דלרבי מהני מחאה דידה משמע מסברא דמחאה מהני לעולם אפילו בכולהו לריעותא וא"כ ע"כ מדלא נקט נשאו ובגרו היינו לאשמעינן רבותא דלענין מזונות עדיף ליה וא"כ אית ליה דרב ואפ"ה הלכה כרב דהא דמסקינן בשמעתין הלכה כרבי היינו לענין פרנסה דוקא כדפרישית כנ"ל ודו"ק היטב. מיהו לולי דברי התוספות היה נ"ל דשפיר מצינן למימר דרבי נמי שפיר ס"ל כרב דמשנתארסה אין לה מזונות והא דלא קתני הכא רבותא בנתארסה היינו משום דלא פסיקא למימר איבדה מזונותיה דזימנין דלא איבדה לגמרי והיינו לפמ"ש שם בשיטת רש"י בפ' נערה דאף למאי דקי"ל כרב דארוסה אין לה מזונות מן האחים אפ"ה אם מת הארוס או שגירשה האחין חייבים במזונותיה משא"כ בנישאת ובגרה הוי מילתא דפסיקא דבחד מינייהו איבדה לגמרי היכא דלא מחאי ואע"ג דממאנת אף מהנשואין חייבין לזונה מ"מ הכא ע"כ לא איירי בקטנה אלא בנערה דקטנה לא איבדה כלל כדאיתא במתניתין ובכולהו שמעתין. מיהו התוספות לשיטתייהו דבפ' נערה נמי פשיטא להו אף בשיטת רש"י דלרב דנתארסה אין לה מזונות ה"ה דלאחר שנתאלמנה ונתגרשה נמי לית לה ועמ"ש שם ודוק היטב:
(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה בין נישאה עד שלא בגרו לית להו דרב דאמר הויה דאירוסין וכו' ומשמע מדבריהם דכוונתם להוכיח מכאן דלית הלכתא כוותיה דרב כיון דמסקינן בשמעתין הלכה כרבי אלא דבאמת כתבו כל הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל דהלכה כרב וכ"כ בטור ובש"ע ולא הביאו שום חולק וכתבתי ליישב להסכים לשון התוספות כשיטת הפוסקים ולעולם דהלכה כרב ועיין בפנים:
בד"ה ומי אמר רבא הכי קשה לרשב"א אמאי לא פריך מדפסיק לעיל רבא כרבי כו' עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב דלא פסיקא ליה דרבא פסק כר' לגמרי אף לענין דיוקא דאינה ניזונת אלא הא דקאמר רבא הלכה כר' היינו לענין שיעור עישור נכסים גופא דהיכא דלא אמדינן יהבינן עישור נכסים וכ"ש דא"ש לשיטת רבינו חננאל וסייעתו דאף באמידנא אין להוסיף יותר מעישור והיינו משום דהלכה כר' ואין לתמוה בזה דלא אמרינן הלכה כרבי אף לענין דיוקא דהא ע"כ לשיטת התוספות בדיבור הקודם דרבי לית ליה הא דרב ואפ"ה אמר רב הונא הלכה כרבי והיינו בעיקר מימרא ולאו בדיוקא דודאי הלכה כרב והיינו כדפרישית וה"נ דכוותיה:
גמרא אמר רב הונא אמר רבי פרנסה אינה כתנאי כתובה כו' אי נימא דאילו פרנסה טרפי ממשעבדי ות"כ לא טרפי ממשעבדי. ופירש"י דהיינו מזונות הבנות ולפי שאין קצובין אבל פרנסה יש לו קצבה. ופירושו מוכרח דלמ"ד בהנזקין לפי שאין כתובין אין טעם לחלק בין פרנסה למזונות וע"ש בחידושינו. מיהו אכתי יש לדקדק למאי דס"ד השתא. מאי אינה כת"כ דקאמר אטו מזונות לא טרפי ממשעבדי משום גריעותא דתנאי כתובה אדרבא מה"ט דתנאי כתובה הוי לן למימר דטרפי דכמאן דנקיט שטרא בידא דמי. תדע דהא כתובה גופא טרפי וקי"ל ת"כ ככתובה אלא הא דלא טרפי למזונות היינו משום דאין קצובין וא"כ לא שייך שפיר לישנא דאינה כתנאי כתובה ובהדיא הוה ליה למימר פרנסה אינה כמזונות. והנלע"ד בזה דודאי למאי דס"ד השתא דרב הונא אמר רב לענין משעבדי איירי הוי סבר דהא דמזונות לא טרפה ממשעבדי לאו משום דאין קצובין הוא דא"כ מאי אינה כת"כ דקאמר אע"כ דטעמא דמזונות היינו משום דכיון דתנאי כתובה הוא ובתנאי ב"ד קאכלה אימר צררי אתפסה דהכי מסיק הש"ס להדיא לקמן בפ' הנושא דמה"ט אפילו בקנין נמי לא טרפה ומש"ה קאמר דפרנסה אינה כת"כ ולא חיישינן לצררי ומש"ה טרפה ממשעבדי וע"ז מקשה שפיר והא מעשים בכל יום דמוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות והיינו מתניתין דפ' הנזקין דקתני במזונות מפני תיקון העולם וא"כ ע"כ לא משום חשש צררי אתפסה איירי דלא שייך לישנא דמפני תיקון העולם. אע"כ דאפילו בענין היכא דליכא חשש צררי נמי אין מוציאין לפי שאין קצובין וכמ"ש התוספות כן להדיא לקמן בפרק הנושא דף ק"ב ע"ב בד"ה אימר צררי ע"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה מאי אינה כת"כ דקאמר כיון דטעמא דמזונות לאו משום ריעותא דת"כ הוא והו"ל למימר אינה כמזונות ועוד דלא איצטריך למימר משמיה דרבי כיון דמתניתין היא בפ' הניזקין ומייתינן שם בברייתא דהיינו לפי שאין קצובין וממילא דפרנסה דקיץ טרפא. וממילא נתיישב' קושיית התוספות דאע"ג דרבי יוחנן פליג לקמן לאו משום האי טעמא דתנאי כתובה הוא דהא כתובה גופא טרפה ממשעבדי אלא דטעמא דר"י מילתא אחריתא הוא כמו שאבאר. ובזה נתיישב ג"כ כל מה שהקשו התוספות בסמוך בד"ה מאי פרנסה דבשום ענין לא שייך האי לישנא דפרנסה אינה כת"כ אלא פרנסה אינה כמזונות הו"ל למימר אבל למאי דבעי למימר לענין מטלטלים הוי אתי שפיר אינה כת"כ דכתובה גופא לא גביא ממטלטלים וכן בהא דמסיק לענין האומר אל יתפרנס מנכסי שומעין לו א"ש טובא דאינה כת"כ דבכולהו ת"כ אין שומעין לו נכון ודוק היטב:
שם תלה ליה רב לרבי ביני חיטי האחין ששיעבדו מהו. לכאורה נראה דבין לענין מזונות הבנות ובין לענין פרנסה מיבעיא ליה לרב דכולהו איתנהו בלישנא דאחין ששיעבדו ואע"ג דבמזונות הבנות תנינן להדיא במשנה בפ' הנזקין דאין מוציאין למזון האשה והבנות מפני תיקון העולם א"ל דהיינו ממה ששיעבד האב משום דלא קייצי בשעת נשואין כמה בנות יהיה לו משא"כ בשיעבדו האחין דלאחר שמת האב מיקרי קייצי דאין להן מזונות אלא עד שיבגרו אע"ג דהתוספות כתבו לעיל דאפ"ה לא קייצי כיון שאין להן שיעור למטה מ"מ איכא למימר דהא גופא מספקא ליה לרב אי מיקרי לא קייצי בהכי או לא. ובאמת שיש לתמוה על סברא זו שכתבו התוספות בפ' נערה דכיון שאין שיעור למטה מיקרי לא קייצי דהא במתניתין דפ' הנזקין תני בהדיא מפני תיקון העולם ומה תיקון העולם שייך במה שאין שיעור למטה כיון שיש שיעור למעלה. ובחידושי בפ' הנזקין כתבתי מה שנלע"ד בזה דודאי מזונות הבנות לגבי האחין מיקרו קייצי אלא הא דאין טורפין ממה ששיעבדו האחין היינו דמעיקרא הכי אתקון דניהוי כמע"פ לענין שיעבוד האב. א"כ ממילא הוי נמי כמע"פ לגבי שיעבוד האחין וכדאמרינן התם להדיא בפרק הנזקין למ"ד לפי שאין כתובין ע"ש ולפ"ז א"ש טפי דהיינו דמיבעיא ליה לרב. ויתכן לפרש ג"כ למאי דפרישית לעיל בשמעתין דמצ"ל דממה ששיעבד האב הוא דאין מוציאין למזונות משום דאימר צררי אתפסה דלענין הרוח' ברתיה עדיפא כמ"ש שם התוספות ולקמן בפרק הנושא. משא"כ בשיעבדו האחין היכא דליכא חשש צררי מאביהם כגון שהודה לפני מותו כמ"ש התוספות פ' הנושא בהא מספקא ליה לרב אי טרפי או דלמא דאפ"ה לא טרפי ממשעבדי דאחין דכמע"פ דמי לענין משעבדי כדאיתא בפ' הנזקין ע"ש והיינו נמי טעמא דר' יוחנן בשמעתין דקאמר בין לפרנסה בין למזונות אין מוציאין משום דאזיל לטעמיה דאמר בפ' הנזקין לפי שאין כתובין וכדמסקינן התם דאינן ככתובין לענין משעבדי כנ"ל נכון ודו"ק:
שם יתיב ר' חייא קמיה א"ל מכרו או משכנו. ויש לדקדק אמאי לא מספקא לן כה"ג בכל דוכתא דקתני גובה מנכסים משועבדים או אינו גובה אי איירי ממכרו או ממשכנו. ונ"ל ליישב מתרי טעמי חדא דודאי הא דתנינן מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים משמע דהאי לשון משועבדים היינו שמשועבדים למלוה ומש"ה גובה מהם כל היכא דאיתנהו שהרי הן כמכורין לו וא"כ ודאי ל"ש מכרו ל"ש משכנו גובה מהם ולאידך גיסא נמי הא דקתני סיפא במלוה ע"פ דאינו גובה אלא מנכסים בנ"ח לשון בנ"ח משמע שהן בנ"ח לגמרי ואינן משועבדים לשום אדם כלל וא"כ אף במשכנו לא מיקרי בנ"ח שהרי משועבדים לזה שמשכנו והשתא א"ש טפי דקתני לישנא יתירא אין גובה אלא מבני חורין ולא הו"ל למימר אלא אין גובה ממשועבדים אע"כ כדפרישית דבעינן דוקא שיהיו בנ"ח לגמרי משא"כ הכא דשלח רב בלשון האחין ששיעבדו א"כ האי לישנא לא משמע כלל שמשועבדים לבנות אלא שמשועבדים להלוקח או למי שנתמשכנו ובוודאי דהאי לישנא דהאחין ששיעבדו משמע טפי דאיירי במשכנו דשייך לשון ששיעבדו משא"כ בלוקח מ"מ כיון דלא קאמר בהדיא משכנו מהו אלמא דבמכרו נמי מספקא ליה כדמסיק הש"ס ועוד נ"ל דמסברא לעיקר דינא ליכא לאסתפוקי בשאר מלוה כה"ג דמלוה בשטר פשיטא דגבי מלקוחות כדאיתא להדיא בכמה דוכתי ומהטעם דכמכורין למלוה דמי משעת הלואה ובמלוה ע"פ נמי מסתברא דאין גובה אף במשכנו כיון דמע"פ לית ליה קלא. ועוד דאיהו דאפסיד אנפשיה שלא הלוה בשטר כדאיתא הנך טעמי בס"פ גט פשוט. א"כ מסתמא לאו אדעתא דנכסי אוזפיה וא"כ ממילא משועבדים ודאי לבעל המשכון דאדעתא דהכי אוזפיה ושייך בה נמי טעמא דנעילת דלת בפני לוין מה דלא שייך במלוה הראשון שלוה ע"פ דאיהו דאפסיד אנפשיה. משא"כ הכא לענין מזון הבנות דודאי אית להו קלא כמ"ש התוס' בפרק הנזיקין דף נ"א ובכמה דוכתי ולא שייך בהו נמי למימר דאינהו דאפסדי אנפשייהו וא"כ היה בדין שיגבו אף מלקוחות אלא דחכמים תקנו מפני תיקון העולם שלא יגבו. וא"כ שפיר מספקא ליה לרבי חייא אי שייך האי תיקון העולם אף לענין משכנו או דווקא לענין לוקח וכמו שפרש"י להדיא בפ' הניזקין סוף דף נ' בד"ה מעיקרא להכי איתקון שאין לך אדם לוקח שדה מחבירו. משא"כ לענין משכנו אפשר דליכא תיקון העולם כ"כ דאפשר שיגבה חובו ממטלטלים שאין משועבדים למזון האשה והבנות כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב ועיין בסמוך:
שם מכרו או משכנו. לכאורה נראה דדוקא במשכנו בפירוש הוא דמספקא ליה כגון שעשאו אפותיקי או ששיעבד לו כל הנכסים בפירוש דמיקרי נמי משכנו. משא"כ היכא דלא משכן בפירוש אלא דאיכא על האחין מלוה בשטר שלוו קודם מיתת אביהן או לאחר מיתה. לא מספקא ליה דפשיטא דמוציאין מהנכסים הללו למזון האשה והבנות דלא מיקרי נכסים משועבדים ולפ"ז נראה לכאורה מכאן ראיה גמורה לשיטת רבינו האי גאון וסייעתו שפסק דמלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר וכן פסק בש"ע ח"מ סי' ק"ד ודלא כהש"ך שם שפסק כדעת הרי"ף ז"ל וסייעתו ע"ש ותו איכא למשמע מהכא דלשיטת הסוברים דמע"פ קודם למלוה בשטר מאוחר היינו דוקא לגבי סתם שטר משא"כ היכא ששיעבד נכסים בפירוש וכ"ש היכא דמשכן בפירוש לכ"ע מע"פ אין גובה מהם וכמ"ש הסמ"ע שם ודלא כהש"ך דלא שני ליה לחלק בכך אלא דלמאי דפרישית בסמוך בטוב טעם לחלק בין מזון האשה והבנות לשאר מלוה ע"פ א"כ א"ש אף לשיטת הרי"ף ז"ל דנהי דמזון האשה והבנות קודמות לסתם מלוה בשטר היינו כדפרישית משום דאית ליה קלא ולא שייך נמי למימר דאינהו דאפסידו אנפשייהו. משא"כ בשאר מע"פ דלית ליה קלא ואינהו אפסידו אנפשייהו ולעולם איכא למימר דאפי' סתם מלוה בשטר מאוחר נמי גובה כשיטת הרי"ף וסייעתו מיהו אכתי איכא מהכא סייעתא לשיטת הסמ"ע ותיובתא לשיטת הש"ך במכ"ש כיון דאף למזון האשה והבנות מסקינן דאף במשכנו אין גובין כ"ש בשאר מע"פ אם לא שנאמר דהש"ך סובר דמשכנו היינו דוקא שעשאה אפותיקי מפורש ואפשר דהש"ך גופא מודה בכה"ג אלא דמפשיטת לשונו לא משמע כן ומסברא נמי אין לחלק. ויותר נראה דהש"ך לשיטתו שפוסק בסי' ס' כמ"ד בהנזקין דאין גובין ממשועבדים לפי שאין קצובין וא"כ אפשר דמזון האשה גריעא אף משאר מלוה ע"פ אלא דזה לא יתכן לשיטת התוס' דר"פ הנושא שהבאתי בשמעתין דלענין שעבוד האחין מיקרי קצובין כדפרישית. מיהו למאי דפרישית נמי בסמוך דטעמא דשיעבוד האחין נמי אין גובות הוי משום דאימר צררי אתפסה א"כ אין מכאן ראיה לשאר מע"פ כן נ"ל ומ"מ התמיה קיימת על הש"ך דלא מייתי סוגיא דהכא כלל בסי' ק"ד ולדעתי אפשר שמכאן הוציא ר' האי גאון האי דינא עמ"ש לקמן דף צ"ב:
(קונטרס אחרון): גמרא תלה רב ביני חיטי האחין ששיעבדו מאי א"ל מכרו או משכנו וכתבתי דנראה מסוגייא זו דדוקא במשכנו בפירוש הוא דמספקא ליה להש"ס אי הוי בכלל משעבדי או לא משא"כ היכא דלא שיעבדו בפירוש אלא שנשתעבדו ממילא ע"י מלוה בשטר לא הוי בכלל משעבדי אלא בני חורין וזה ראיה ברורה לשיטת רב האי גאון וסייעתו שפסק דמלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר וכ"פ בש"ע ח"מ סי' ק"ד ודלא כהש"ך שם שפסק להיפך כדעת הרי"ף ז"ל וסייעתו ע"ש. ושמעינן נמי דרב האי גאון וסייעתו גופא נמי מודו מיהא היכא דמשכן בפירוש הוי בכלל משעבדי כדמסקינן הכא לפ"ז לכ"ע מלוה ע"פ מוקדם אינו גובה מהם וכמ"ש הסמ"ע שם ודלא כהש"ך דלא משמע ליה לחלק בכך ועיין מ"ש בפנים ואף שכתבתי ליישב שיטת הרי"ף מ"מ התמיה קיימת על הש"ך שלא הביא סוגיא דהכא כלל. ולענ"ד פשטא דסוגיא משמע כשיטת רב האי גאון ז"ל וכפי' הסמ"ע שם ועיין מה שכתבתי לקמן בפרק מי שהיה נשוי דף צ"ב בענין זה ע"ש:
שם ור' יוחנן אמר אחד זה ואחד זה אין מוציאין. ולכאורה יש לתמוה טובא דר' יוחנן דס"ל בס"פ גט פשוט דמע"פ גובה מהיורשים ומלקוחות ס"ל הכא דאין מוציאין לפרנסה. ורב דס"ל בפ' גט פשוט דמע"פ אין גובה מלקוחות סבר הכא דמוציאין לפרנסה דמסתמא קיבלה מרבי כיון דשלח ליה וכדמשמע בשמעתין. ואף לפי מ"ש בפרק הנזקין דר' יוחנן בס"פ גט פשוט מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן מודה מ"מ הוי כסברות הפוכות פלוגתא דרב ור"י. לכך נלע"ד דטעמא דר' יוחנן הכא בפרנסה משום דחייש לאימר צררי אתפסה. ובפ' ג"פ היינו היכא דלא שייך חששא דצררי ופרעון כגון שהוא תוך זמנו כן נ"ל וק"ל:
רש"י בד"ה רב אשי מת ומת רב סמא בנו בחייו כו' עכ"ל. ויש לתמוה מי הכריחו לזה דאף אם רב סמא מת אחר מיתת ר' אשי שייך טפי הא מילתא דהו"ל חוב דאבוהון. ומש"ה אגביה בשבועה ואדרבה אי מת ר' סמא בחיי רב אשי לא הוי ב"ח דאבוהון אלא ב"ח דבני ר' סמא וכבר עלה בלבי כמה דרכים ליישב ולא ישרו בעיני. ולענ"ד בלי ספק שטעות נפל בספרים בפירוש רש"י ונראה שהיה כתוב ומת ר' סמא בנו אחריו וכן נראה מלשון רש"י דכתב רב אשי מת ומת ר' סמא בנו כו' ואי ר"ס מת קודם הו"ל למימר בקצרה ר' סמא מת בחיי ר"א ומאי הוצרך כלל לפרש דרב אשי מת כיון שהגבו לבנותיו עישור נכסים ודאי מת אע"כ כדפרישית:
בגמרא שלח ליה רב ענן לרב הונא כו' כי אתיא האי איתתא לקמן אגבה עישור נכסי. לכאורה מילתא דפשיטא היא לכ"ע ונראה שכבר היתה נשואה כדמשמע לשון האי איתתא וקמ"ל הלכה כרבי ולאפוקי מדרשב"א דאמר לעיל בסוגיא נישאו עד שלא בגרו אבדו פרנסתן ואפשר דבשביל כך נמי הקפיד רב הונא דשלח ליה דבר שא"צ לפנים דהא רב הונא גופא איהו מרא דשמעתתא לעיל דאמר הלכה כרבי כן נ"ל:
במשנה המשליש מעות לבתו ופרש"י לקנות שדה או נדוניא לכשתנשא עכ"ל. וכן העתיק הר"ן ז"ל ומדנקיט שדה או נדוניא נראה דנדוניא היינו תכשיטין כדאיתא לעיל ס"פ נערה גבי האי דאמר נדוניא לברת זל נדוניא ופרש"י דהיינו תכשיטין לכאורה יש לתמוה בזה דבכולה שמעתין משמע להדיא דלא איירי אלא בשדה וכמו שפירש"י גופא בד"ה נאמן עלי בעלי ובד"ה יעשה השליש יקנה השדה ולכאורה משמע בפשיטות דלא שייך עיקר פלוגתא דר"מ ור"י אלא בשדה מדקאמר ר"י וכי אינו אלא שדה כו' הרי היא מכורה מעכשיו ומסיק עלה בד"א בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום ואילו בנדוניא דמטלטלין הא ודאי יכולה למכרו משהגיעה לעונת הפעוטות אלא דבהא מצינן למימר דנדוניא נמי אין יכולה למכור כדמסקינן לקמן דביש אפוטרופוס אין מקחה מקח אף במטלטלים וכמו שאבאר שם. ומשמע דה"ה לשליש דדמי לאפוטרופוס כמ"ש הרא"ש ז"ל להדיא. אלא דאכתי קשה דבסמוך בלשון הברייתא דתני מן הנשואין הרשות בידה מפרש רש"י דמסתמא לא היה דעת האב אלא עד נישואין דמשנשאת הבעל אוכל פירות ובנדוניא לא שייך האי טעמא וחזרתי על כמה צדדים ליישב שיטת רש"י בזה ועלה בלבי ג"כ ליישב קצת לשון רש"י לפ"ז במה שכתב והיא אומרת לאחר נישואין דמשכחת לה שפיר בנדוניא אלא שכל זה אינו שוה לי ולא ישר בעיני והנלע"ד דמה שכתב רש"י ז"ל שדה או נדוניא לאו בשפירש האב איירי אלא דסתם לשון המשליש מעות לבתו משמע ליה הכי שבשעה שהשליש מסר לו מעות סתם ואמר שיהא לבתו ויש בזה הלשון א' מב' ענינים או שתקח בהם נדוניא לתכשיטין דהיינו לשון לבתו דממילא אין לבעל שום חלק בזה או שנתכווין לקנות בהן שדה שיהא הקרן בטוח לבתו ומ"מ כיון שהדבר שקול לא מפקעינן זכות הבעל לגמרי וכ"ש כיון שהיא רוצית בכך שלא להפקיע מבעלה כדמשמע לשון נאמן עלי בעלי מש"ה לוקחין שדה משא"כ בברייתא דקתני בהדיא ליקח בהן שדה וא"כ ע"כ דלשון המשנה אתא לאשמעינן נמי הא ועוד נ"ל לפרש דרש"י ז"ל בא לתרץ בזה מאי דהוי קשיא ליה מאי איצטריך לאסוקי בגמרא טעמא דר"מ משום מצוה לקיים דברי המת ומשמע דהיכא דלא מת אלא שהלך למדינת הים ליתא להאי דינא ואמאי הא בלא"ה נמי אין להשליש לעשות אלא כמו שהושלש בידו והר"ן ז"ל הקשה כיוצא בזה לענין דבלא"ה לא זכתה הבת וניחא ליה דכיון שלא פירש שלא תזכה בו הבת אא"כ יקנה לבתו שדה מש"ה היתה זוכית עתה אי לאו משום דמלד"ה ונלענ"ד נהי דמהני האי טעמא לענין זכות הבת אפ"ה אפשר דלא מהני ה"ט שפיר לרש"י לענין השליש גופא דכיון שפירש לקנות בהן שדה פשיטא דאין לו לשנות בידים ולעבור על דברי המשליש אף אם לא מת לכך מפרש רש"י דמתני' איירי במסר מעות סתם וכדפרישית וכיון שלא פירש אם לנדוניא או לקנות שדה משמע שתלה הדבר בה ולטובתה נתכוין שתעשה כמו שתרצה וא"כ אי לאו משום דמלד"ה היה השליש יוצא ידי שלישות כיון שנתרצית ואמרה זה טובתה אלא משום דמלד"ה היא בעצמה אינה רשאה לשנות וצריכה מיהא לקנות שדה שיהא הקרן שלה בטוח כמו שציוה ולפ"ז הא דמסקינן דטעמא דר"מ משום מלד"ה היינו מדר"מ דמתני' משא"כ ר"מ דברייתא שפירש לקנות שדה אף אם לא מת צריך השליש לעשות שלישותו כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל ודו"ק:
בתוספות בד"ה המשליש מעות לבתו פי' בקונטרס ולא דק דבגמרא מסקינן כו' עד סוף הדיבור. וכתב מהרש"א ז"ל דמה שכתבו לפי המסקנא לאו דוקא דאף למאי דס"ד מעיקרא נמי מודה ר"מ דמן הנשואין הרשות בידה כדס"ל בברייתא אלו תמצית דבריו. ולענ"ד משום הא לא איריא דמלבד דיש לחלק בין מתניתין לברייתא דדוקא ברייתא איירי בשדה בפירוש מש"ה הרשות בידה מהטעם שכתב רש"י דזוכה בפירות משא"כ במתניתין במעות סתם דאפשר לנדוניא קאמר אלא דבר מן דין מצינן לחלק בפשיטות דבמתניתין המשליש לבתו קתני א"כ ליכא אומדנא אף מן הנשואין דאדרבה אפשר שבשביל כך משליש שלא יזכה בהן הבעל כלל כ"א ע"י אשתו משא"כ בברייתא דקתני המשליש מעות לחתנו שפיר קאמר ר"מ דמן הנשואין הרשות בידה מה"ט דכתב רש"י אבל לפי המסקנא דדייקינן ממתניתין גופא דהאי בד"א בגדולה ר"מ מסיק לה א"כ משמע להדיא דר"מ מודה בקטנה מן הנשואין כן נ"ל ודו"ק. נמצא דלפ"ז מיהא אין קושיא כ"כ על רש"י דכיון דבגמרא לא מסקינן אלא בתר דקאמרינן חסורי מחסרא א"כ מפרש רש"י אמתני' למאי דס"ד מעיקרא בלא חסורי מחסרא וכן דרך רש"י ז"ל בכמה דוכתי:
ברש"י בד"ה מן הנשואין הרשות בידה שאף האב לא עלה בדעתו כו' עד שתנשא כו' עכ"ל. ומשמע לכאורה מלשונו דדוקא במשליש מן האירוסין ואח"כ ניסת הוא דמודה ר"מ דהרשות בידו מה"ט דמסתמא לא עלה בדעתו אלא עד שתנשא אבל במשליש לאחר נישואין דתו לא שייך האי טעמא דאומדין דעתו א"כ לר"מ בכה"ג יעשה השליש מה שהושלש בידו דמצוה לקיים דברי המת וא"כ יש לתמוה שלא נזכר דין זה בפוסקים דהא קי"ל כר"מ דמלד"ה אלא דאפשר לומר דלא שייך כלל האי דינא אלא בפוסק מן האירוסין דאכתי לא זכה הבעל בנכסי אשתו משא"כ בפוסק לאחר נישואין כיון דידו כידה או עדיפא מידה כדאיתא לקמן ר"פ האשה שנפלו וא"כ ממילא זכה בהן הבעל אם לא היכא שאמר האב בפירוש ע"מ שאין לבעלך רשות בהן ואפילו בכה"ג פליגי רב ושמואל בפ' בתרא דנדרים ובפ"ק דקידושין דף כ"ג ע"ב משמע בתוס' דאליבא דר"מ לא מהני ע"ש ובחדושינו באריכות כך נראה לכאורה אלא דעדיין צ"ע דאפשר לחלק ולומר דמשליש שאני דעדיין לא יצאו מרשותו אלא על זה התנאי ועוד דבמשליש שייך טפי מלד"ה ולדעתי צ"ע לדינא ודו"ק:
(קונטרס אחרון): תנו רבנן המשליש מעות לבתו ופרש"י בד"ה מן הנשואין הרשות בידו שאף האב לא עלה בדעתו למסרן ביד שליש אלא עד שתנשא וכו' ומשמע מלשונו דכולה סוגיא דוקא כשהשליש מן האירוסין איירי אבל במשליש מן הנשואין דלא שייך טעמא דרש"י יעשה השליש מה שהושלש בידו דהא קי"ל כר"מ דמצוה לקיים דברי המת. וא"כ יש לתמוה שלא נזכר דין זה בפוסקים ועיין מ"ש בפנים דלע"ד לדינא הדבר צריך תלמוד:
בתוספות בד"ה קטנה דלאו בת זביני וליכא למימר דסיפא איצטריך לקטנה מן הנשואין דלא תמכור כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמילתא דפשיטא היא דאף מן הנשואין לא תמכור כיון דאיהי לאו בת זביני היא א"כ מכירת הבעל לחוד לא מהני. ולולי שכתבו בלשון לא תמכור הוי אתי שפיר דהכי קאמר דליכא למימר דאתא לאשמעינן דאפילו בקטנה מן הנשואין יעשה השליש מה שהושלש בידו ולא אמרינן שהאב לא עלה בדעתו אלא עד שתנשא אלא בגדולה וכדפרישית במשנתינו דמסתמא לטובת הבת נתכווין שתהנה בהן לכשתנשא ויהא הקרן בטוח כיון שאומרת נאמן עלי בעלי יודעת דלא מכליא קרנא ויקנה שדה וזה טובתה ולכך נתכווין האב. משא"כ בקטנה לא שייך האי אומדנא כיון שאין דעתה כלום אבל לשון לא תמכור לא נתיישב לפי זה דלמכור לאחרים נראה דמילתא דפשיטא היא שאין הבעל יכול למכור אף לאחר נשואין נכסי אשתו קטנה אפי' מדעתה וצ"ע ועיין עוד בסמוך:
בד"ה הא מני ר"מ היא אבל לר"י לית ליה כו' עד סוף הדיבור. ולולי דבריהם היה נ"ל בהשקפה ראשונה דע"כ לר"י נמי אית ליה מלד"ה ושאני הכא כיון דס"ס לא מיקיימא דבריו לגמרי דסופה למכור ולגבי דידה לא שייך מלד"ה כיון שלא ציוה שלא תמכור וכ"כ הר"ן ז"ל ע"ש דמספקא ליה ומה שהכריחני לזה היינו משום דקשיא לי הא דמקשה הש"ס בפשיטות בסוף פ"ק דגיטין דקאמר ר"י הלכה כר"ש הנשיא ומקשה הש"ס והא קי"ל מלד"ה ומאי קושיא דלמא רב יוסף ס"ל כר"י אמר שמואל דהכא דהא רב יוסף תלמידא דר' יהודא הוי ולמאי דפרישית הוה אתי שפיר דלא אשכחן מאן דפליג אמלד"ה והא דקאמר הכא הא מני ר"מ היא היינו משום דר"מ אית ליה הכי בהדיא וכה"ג אשכחן טובא בש"ס כן נ"ל ואף שהתוס' לא כתבו כן מ"מ לשון הר"ן ז"ל מסייעני ועיין בסמוך:
בא"ד ושמא לדבריו דר"מ קאמר עכ"ל. ולכאורה לפ"ז לא הוי צריך למימר לעיל חסורי מחסרא ולאוקמי כר"מ דשפיר מצי לאוקמי נמי כר' יוסי ותו לא תיקשי מרישא שמעת מינה דהא רישא לדבריו דר"מ קאמר דבגדולה מיהא דבת זבינא היא הרשות בידה אבל סיפא מסיק ר' יוסי אליבא דנפשיה דאע"ג דלית ליה מלד"ה אפ"ה מודה בקטנה אלא דנראה דאדרבא מה"ט גופא ליכא לאוקמי כר' יוסי דמאי קאמר אין מעשה קטנה כלום דמשמע דיעשה השליש ואמאי הא לית ליה מלד"ה וא"כ בקטנה נשואה מיהא זכה בהן הבעל כן נ"ל בכוונת התוס' מיהו למאי דפרישית במשנתינו בשיטת רש"י ז"ל דאפילו היכא דלא שייך מלד"ה אפ"ה בלא"ה אין השליש רשאי לשנות מהשלישות אלא דבגדולה סבר ר"י דלא מקרי שינוי בשלישות כיון דיכולה למכור ואף לדבריו דר"מ דמלד"ה אפ"ה לא שייך הכא א"כ שפיר איצטריך לאשמעינן ר"י בסיפא סברא דנפשיה דבקטנה מודה דנהי דלא ס"ל מלד"ה אפ"ה מיקרי שינוי בשלישות עצמו דמסתמא לא השליש האב בידו כלל אדעתא דידה ודבעל אלא כאפטרופוס גמור ועדיף מאפטרופוס וכדמסקינן לקמן. והשתא דאתינא להכא מצינא ליישב שיטת רש"י ז"ל במה שכתב במשנה והיא אומרת לאחר שניסת דאע"ג דמסקינן דר"מ גופא מסיק במשנה בד"א בארוסה אבל בנשואה הרשות בידה אפשר דכל האי שקלא וטריא דשמעתין הוי למאי דס"ד דהלכה כר' יוסי דקי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י ור"י אמר שמואל נמי קאמר הלכה כר"י וכיון דקי"ל נמי בפשיטות במעשה בכל יום דמלד"ה ע"כ דכ"ע הכי ס"ל וכדפרישית בסמוך בשם הר"ן ז"ל דר"י סבר כיון דבת זבינא היא לא שייך האי מצוה ולפ"ז ודאי ליכא לאוקמי סיפא דמתניתין אלא כר"מ דאי לר' יוסי מרישא שמעת ליה משא"כ למאי דמסיק רבא אמר רב נחמן דהלכה כר"מ ואילפא נמי אמר הא מני ר"מ היא משמע דהא דקי"ל מלד"ה היינו כר"מ דוקא ולר"י לית ליה כמ"ש התוס'. וא"כ קשה קושית התוס' כאן ל"ל לר"י האי טעמא דיכולה למוכרה ות"ל דלית ליה מלד"ה אע"כ כתירוץ התוס' דלדבריו דר"מ קאמר טעמא דזבינא ולפ"ז מסיק ר' יוסי סיפא אליבא דנפשיה בקטנה אע"ג דלית ליה מלד"ה אפ"ה מצד השלישות עצמו אסור לשנות דכאפוטרופוס הוא וא"כ לפ"ז לא איירי ר"מ במשנה לחלק בין אירוסין לנשואין כדמפליג בברייתא אע"כ דבמתניתין אף לאחר שנשאת איירי ר"מ ויש לחלק בין מתניתין לברייתא מטעמא דפרישית לעיל משום דהכא קתני המשליש לבתו והתם משליש לחתנו כן נ"ל להעמיד דברי רש"י ז"ל ודוק היטב והשתא לפ"ז מצינן נמי למימר דהא דבעי למימר מעיקרא אילימא קטנה מן הנשואין איכא בינייהו היינו דוקא אבל בגדולה מן האירוסין אפשר דמודה ר"י דיעשה השליש והיינו היכא דמת האב דס"ל מלד"ה וא"כ אינה יכולה למכרה כמ"ש התוס' בד"ה וכי אינה אבל במתני' מצי מוקי לה בלא מת דר"מ ס"ל כיון דמן האירוסין הוא אין השליש רשאי לעבור על שלישותו ור"י ס"ל דמה"ט דיכולה למכור לא מקרי שינוי בשלישות ולפ"ז א"ש טובא כל השקלא וטריא דשמעתין ואין להאריך יותר:
תוספות בד"ה הא קי"ל מלד"ה. כבר כתבתי בזה באריכות בפ"ק דגיטין דף י"ג ודף ט"ו ע"ש:
בגמרא אמר רפרם לא שנו כו' ממאי מדקתני אין מעשה קטנה כלום כו'. פי' דמשמע אפילו במטלטלין והיינו לפמ"ש במשנתינו דהמשליש מעות היינו לשדה או נדוניא ומהדר ליה ר"י לענין שדה מיהת ובתר הכי קתני בד"א בגדולה אבל בקטנה לא מיבעיא דבשדה אין מעשיה כלום אלא אפילו בנדוניא כן נ"ל לפי שיטת רש"י אלא דלפ"ז לא הוי מקשה לעיל מידי הא מרישא שמעת מינה הא איצטריך סיפא משום הא כמו שהקשה מהרש"א ז"ל לעיל בלשון קצת קשה והיינו משום דמשמע ליה דהאי דיוקא דהכא לאו בפירוש מיתניא אלא מיתורא בעלמא וא"כ אפשר דלא משמע לתלמודא לאוקמי עיקר בבא דבד"א להאי דיוקא לחוד דלא שייכא במשנה משא"כ למאי דפרישית דמתניתין איירי נמי בנדוניא דהוי מטלטלים א"כ קשיא טפי מיהו למאי דפרישית בסמוך דבלא"ה לשיטת רש"י אפשר דלמסקנא ליתא להאי שקלא וטריא דדייקינן לעיל דמרישא שמעת מינה ואפשר דר"י גופא מסיק לה א"כ תו לא קשה מידי והתמיה קיימת על כל המפרשים הקדמונים שלא דקדקו כלל לפרש לשון נדוניא דכתב רש"י ז"ל ואף שרובן העתיקו לשונו וצ"ע ועיין עוד בל' הר"ן ז"ל ובל' מהרש"א ז"ל ואין להאריך יותר:
סליק פרק מציאת האשה