שולחן ערוך חושן משפט עה ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · עה · ט · >>

דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה

שולחן ערוך

עריכה

מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך והלה אומר איני יודע אם הלויתני או אם הפקדת בידי ישבע היסת שאינו יודע ופטור ואם בא לצאת ידי שמים ישלם ואפילו אם טען תחלה טענת ברי אין לך בידי וכשחייבוהו לישבע היסת חזר וטען איני יודע אם הלויתני או אם הפקדת אצלי נשבע היסת שאינו יודע ופטור מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך והלה אומר יודע אני שהלויתני מנה או שהפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו חייב לשלם ואין התובע צריך לישבע אפילו שבועת היסת אבל אם ירצה יחרים חרם סתם על כל מי שנוטל ממונו שלא כדין.

(ואם חזר אח"כ ואמר נזכרתי שפרעתיך נאמן בשבועה) (מרדכי פ"ק דכתובות משערי רב אלפס):

מפרשים

 

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

לצאת ידי שמים ישלם כיון דחבירו תבעו בברי ולו אינו ברי שאינו חייב לו:

חזר וטען איני יודע אם הלויתני. הטור סיים בזה כדי להקל בשבועתו ולפטור בשבועת אינו יודע ור"ל כי שבועת איני יודע היא קלה שאינו נשבע בה לשקר שאף אם הוא חייב לו מ"מ נשבע באמת שהוא אינו יודע ועוד שאף אם התובע מביא אח"כ עדים שחייב לו זה שתבעו לא יפסל ע"י העדים דהא העדים אינם מעידים שיודע ולא שכחו משא"כ אם נשבע שאינו חייב לו כמ"ש הטור והמחבר בס"ס פ"ז ס"ל ע"ש:

שאינו יודע ופטור. פי' פטור מדינא ולא מיקרי טוען וחוזר וטוען כיון שגם בטענתו הראשונה הי' נשבע ונפטר כל זמן שלח באו עדים וכמ"ש לקמן סי' פ' אבל לצאת ידי שמים פשיטא דחייב:

חייב לשלם ואין כו'. כבר נתבאר סי' ע"ב דבכה"ג שתבעו בודאי וגם להנתבע ודאי שהי' חייב לו והפרעון לו ספק שהתובע נוטל בלא שבועה:

נאמן בשבועה. מאחר שלא הודה לו בתחלה שעדיין חייב לו וע"ל ר"ס ע"ט ובסי' קכ"ו בטור סי"ז ובסי' מ' ס"ב:
 

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(כה) שהלויתיך כו'. וה"ה שגזלתני שאין חילוק בין גזלה או פקדון והלואה בכל דינים אלו וע"ל סימן שס"ה:

(כו) לצאת ידי שמים ישלם כו'. כתב הריב"ש סי' שצ"ב בשם הרמב"ן שאם תפס התובע בעדים מפקינן מיניה שאין תפיס' מועלת במה שאין לו זכות אלא בבא לצאת ידי שמים. ונ"ל דהא נקט תפס בעדים היינו משום שהתובע טוען ברי והוא הדין בסעיף י' באומר מעצמו גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי לך (וכן לקמן סי' ע"ו סעיף א' וכה"ג) דחייב לצאת ידי שמים לא מהני תפיסה אפי' שלא בעדים כיון שאין התובע טוען ברי ודו"ק:

(כז) חייב לשלם. משום דכיון דודאי חייב לו וספק אם החזיר לו בכה"ג אמרינן ברי ושמא ברי עדיף ונראה דאפי' ספק הפרעון הוא קודם ההלואה כגון שהיה לו פקדון בידו ואחר שנאבד בפשיעה הלוה לו ונתחייב לשלם לו ק' זהובים והנפקד אומר יודע אני שלא היה שוה רק חמשים והלוה אומר איני יודע כמה היה שוה ואפשר היה שוה מאה ונמצא שמעולם לא נתחייבתי לך כלום לפי שהמאה שהלויתני יצאו בק' של דמי הפקדון אפ"ה חייב הלוה לשלם לו חמשים דמכל מקום הוי ליה החיוב ברי והפטור ספק ובכה"ג ברי ושמא ברי עדיף. וכן משמע מסתימת דברי הפוסקים:

(כח) ואין התובע צריך לישבע. כיון דהנתבע טוען שמא דאין נשבעים אפי' היסת על טענת שמא כדלקמן סעיף י"ז:

(כט) ואם חזר כו' נאמן בשבועה. ומהרש"ל פ' הגוזל בתרא סי' נ"ה כ' דדין זה אינו אלא לשערי רב אלפס שפסק באיני יודע אם פרעתיך צריך התובע לישבע א"כ לא הוי ממש כחוזר וטוען שהרי עדיין לא נתחייב לו דדלמא לא ישבע אבל לפי מאי דקי"ל דנוטל בלא שבוע' אינו חוזר וטוען כלל אף שזה אינו קרוי חוזר וטוען ממש שהרי בתחל' היה נסתפק אם פרע או לא ואח"כ נזכר מ"מ מאחר דדינו לשלם בלא שבועה אין לך חוזר וטוען גדול מזה עכ"ל וע"ל סי' ע"ט סעיף ט' ומ"ש שם:
 

באר היטב

עריכה

(יח) שהלויתיך:    וה"ה שגזלתני שאין חילוק בין גזל' או פקדון והלוא' בכל דינים אלו וע"ל סי' שס"ה. ש"ך.

(יט) ישלם:    כיון דחבירו תבעו בברי ולו אינו ברי שאינו חייב לו כ"כ הסמ"ע וכ' הריב"ש סי' שצ"ב בשם הרמב"ן שאם תפס התובע בעדים מפקינן מיניה שאין תפיס' מועלת במה שאין לו זכות אלא בבא לצאת י"ש וצ"ל דהא דנקט תפס בעדים היינו משום דהתובע טוען ברי (וה"ה) [אבל] בס"י באומר מעצמו גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי לך וכן בסי' ע"ו ס"א וכה"ג דחייב לצאת י"ש לא מהני תפיס' אפי' שלא בעדים כיון שאין התובע טוען ברי. ש"ך.

(כ) ופטור:    ולא מיקרי חוזר וטוען כיון שגם בטענתו הראשונ' הי' נשבע ונפטר כל זמן שלא באו עדים וכמ"ש בסי' פ' אבל לצאת י"ש פשיטא דחייב. סמ"ע.

(כא) חייב:    ונרא' דאפי' ספק הפרעון הוא קודם ההלוא' כגון שהי' לו פקדון בידו ואחר שנאבד בפשיע' הלו' לו ונתחייב לשלם לו ק' זהובים והנפקד אומר יודע אני שלא הי' שוה רק נ' והמפקיד דהוא הלו' אומר איני יודע כמה הי' שוה ואפשר הי' שוה ק' ונמצא שמעולם לא נתחייבתי לך כלום לפי שהק' שהלויתני יצאו בק' של דמי הפקדון אפ"ה חייב הלו' לשלם לו נ' דמ"מ ה"ל החיוב ברי והפטור ספק ובכה"ג ברי ושמא ברי עדיף וכן משמע מסתימת דברי הפוסקים. ש"ך.

(כב) היסת:    (אע"ג דבסי' צ"א ס"ג פסק רמ"א בכל מילי דהאי ידע והאי לא ידע נשבע האי דידע שאני התם שהאחד הוציא ברשות חבירו איזה סך נאמן בשבוע' כמה הוציא וע"ל סי' ע"ח ובטור סי' קכ"ו וסי' י"ז עכ"ל הט"ז).

(כג) נאמן:    מאחר שלא הודה לו בתחל' שעדיין חייב לו כ"כ הסמ"ע והש"ך כת' בשם מהרש"ל דדין זה אינו אלא לשערי רב אלפס שפסק באיני יודע אם פרעתיך צריך התובע לישבע א"כ לא הוי ממש כחוזר וטוען שהרי עדיין לא נתחייב לו דדלמא לא ישבע אבל למאי דקי"ל דנוטל בלא שבועה אף שזה אינו קרוי חוזר וטוען ממש שהרי בתחל' נסתפק אם פרע מ"מ מאחר דדינו לשלם בלא שבוע' אין לך חוזר וטוען גדול מזה עכ"ל וע"ל סי' ע"ט ס"ט.
 

קצות החושן

עריכה

(ד) ואם בא לצאת ידי שמים וכתב הריב"ש בסי' שצ"ב דאפי' תפס התובע מפקינן מיני' כיון דאין זכות לתובע בדיני אדם רק לצי"ש ועמ"ש בסי' כ"ח סק"א ואם הלו' פרעו בסתם אחר שאמר איני יודע אם הלויתני ואומר הלו' שטעה דכסבור שהוא חייב בדיני אדם ואלו הי' יודע דפטור בדיני אדם לא הי' נותן לצי"ש עיין בזה בשו"ת בית יעקב סי' ס' דהעלה דהוי מחילה בטעות וראייתו מהא דאי' בסנהדרין דף ע"ב רבא אי גנבי' לי' דיכרי במחתרת' אהדרינהו ניהלי' ולא קיבלו הואיל ונפיק מפומי' דרב דבדמים קנינהו והקשו בתוס' דהא אפי' בקי"ל בדרב' מיניה חייב לצאת ידי שמים כדאמרינן בפ' מרוב' ובפ' השוכר וא"כ אמאי לא קיבל ותירצו שהם לא היו מחזירין אלא משום שהיו סבורי' שבדין חייבים להחזיר ולא רצו לצי"ש ולכך לא קבלינהו ע"ש ומשמע דהוי טעות עיין שם) (ולענ"ד נרא' דהיכא דחייב לצי"ש ונתנו בסתם ל"א דהוי מחיל' בטעות וראי' מהא דאמרי' פ' מי שהי' נשוי דף צ"א ההוא גברא דהוי מסקי בי' ק' זוז שכב שבק קטינא דארע' דהוי שויא חמשין זוזי אתא בע"ח וקטריף ליה אזיל יתמי יהבי ליה חמשין זוז הדר קטריף ליה אתי לקמיה דאביי אמר כהן מצוה על היתומים לפרוע הני קמאי מצו' עבידתו השתא בדין קא עדיף ולא אמרן אלא דלא אמרו ליה הני חמשין זוזי דמי דארע' קטינא אבל אמרו ליה הני חמשין זוזי דמי דארע' קטינא סלוקי סלקיה וכן פסק הרי"ף והרמב"ם פי"א ממלו' וטור וש"ע סי' ק"ז ומבואר מזה דהיכא דנותן סתמא אע"פ שאינו חייב בדיני אדם אמרינן למצו' קא עביד וא"כ ה"נ אמרינן בסתמ' למצו' קא עביד לצי"ש ולא אמרי' דהוי בטעות ועוד דהא אמרינן בפ' איזהו נשך דף ס"ו אמר רב השתא דאמרו רבנן אסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרא פירי למימר' דסבר ר"נ מחיל' בטעות לא הוי מחיל' והא אמר ר"ן המוכר פירות דקל לחבירו לא קנה ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה התם זביני הכא הלוא' ופי' תוס' בשם ר"ת הכא הלוא' דהלוא' לא הקנ' אלא בתורת מכר והמכר אינו כלום דאסמכת' לא קניא והוי מחיל' בטעות והדרא פירי אבל התם גבי פירות דקל לאו מחיל' בטעות היא דנהי דיכול לחזור אין לו לחזור כי היכי דליקו בהימנות' ולכך אית לן למימר דאפי' יודע שהי' יכול לחזור לא הי' חוזר וע"ש וא"כ השתא היכא דאינו אלא דליקו בהימנות' לא הוי מחיל' בטעות דאמרינן דאפי' יודע שיוכל לחזור לא הי' חוזר דליקו בהימנותא כ"ש הכא דליקו בהימנות' קמי שמיא דודאי לא הי' מונע מלפרוע לצי"ש. ועוד לפמ"ש בריב"ש סי' של"ה התם זביני דבכל ענין הוי מחיל' בטעות מחיל' כל שאין הטעות במחילת הממון אלא הטעות בדין כל כי האי הוי מחיל' וזה ההפרש שבין טעות לטעות הוא דלא ידע רבא ולהכי בעי לאותבי' אונא' וע"ש והבאתי דבריו לעיל סי' י"ז ע"ש וא"כ כיון דכבר פרע וא"ז אלא טעות בדין הוי מחיל' אפי' בטעות. והא דרבא לא קיבל הני דיכרי אפשר דהם אמרו בפירוש בשעת חזר' שאין מחזירין לו אלא אם חייבי' בדיני אדם כן משמע מלשון תו' ולא רצו לצי"ש ע"ש. ועוד דכיון דרב' דאותיב איילוני' אינו מחלק כלל וע"ש דמותיב מאונא' ואיילוני' ס"ל דאפי' בטעות בדין לא הוי מחיל' לפי פי' הריב"ש ולפי ר"ת ס"ל אפי' היכא דשייך דליקו בהימנותא נמי הוי טעות ומש"ה נמי ס"ל דאפי' אם חייב לצי"ש לא הוי מחיל' אבל לדידן דקי"ל כרב נחמן וא"כ ע"כ היכ' דשייך דליקו בהימנותא לא הוי טעות ומכ"ש לצאת ידי שמים דהוא יותר מליקו בהימנותא או כפי דברי ריב"ש א"כ גבי טעות בדין הו' מחיל' וכדמוכח נמי מההיא דאמר אביי מצו' קא עבדיתו מכל זה נרא' לענ"ד דאם כבר פרע בסתם היכא דחייב לצאת ידי שמים לא הוי מחיל' בטעות:

(ה) לשלם כ' הש"ך ואפי' ספק פרעון קודם הלוא' כגון שהי' לו פקדון בידו ואחר שנאבד הלו' לו ונתחייב לשלם לו ק' זהובים והנפקד אומר יודע אני שלא הי' שוה רק נ' והלו' אומר איני יודע ואפשר הי' שוה ק' ונמצא שמעולם לא נתחייבתי לך כלום אפ"ה חייב דמ"מ החיוב ודאי והפטור ספק ובכי האי גווני ברי ושמא ברי עדיף וכן משמע מסתימת הפוסקים ע"ש ומשמע מדבריו הא אם המלו' ג"כ טוען שמא לא הי' נוטל. ולי נרא' דאפי' המלו' ג"כ מסופק חייב הלו' דזה הוי טענ' יש לי בידך כנגדו וזה גוב' וזה גוב' ואינו טענה אלא במגו דפרעתי כמבואר בסי' כ"ד וכיון דהלו' טוען שמא וליכא מיגו צריך לשלם והמלו' שאומר על הפקדון איני יודע כמה הי' שוה ה"ל א"י אם נתחייבתי וא"כ המלו' דהוי א"י אם נתחייבתי פטור אבל הלו' דהוא בחובו א"י אם החזרתי כיון דהמלו' טוען ברי שלא נפרע חייב לשלם וז"ב. ועמ"ש בס"ק ד' דל"מ תפיס' בא"י אם נתחייבתי ועמ"ש בסי' נ"ט סק"א:

(ו) ואין התובע צריך לישבע ע' בט"ז במי שפרע לחבירו ואחר הפרעון מצא המלו' מטבע מזוייפת ורצה להחזירו ללו' והלו' אומר איני יודע אם הוא משלי דזה לא הוי א"י אם פרעתיך כיון דכבר פרעו וכבר פטרו זה מזה ל"ש בזה אין ספק מוציא מידי ודאי דאדרב' הי' ודאי פרעון ע"ש אבל בתשו' מוהרשד"ם סי' פ' כת' בזה דהוי א"י אם פרעתיך והובא בש"ך סי' רל"ב ומשמע שם דעתו מסכים שכת' עליו ופשוט הוא. אמנם מרשב"א בחידושיו פ"ק דגטין משמע כדברי ט"ז גבי הני גינאי וז"ל שאם המחהו במעמ"ש ואח"כ הוד' המקבל שיש טעות בחשבון ואין מגיע כלום מן הממח' דא"ל הלו' חושבנא בקושטא הוי ואת דאודית לי' לאו כל כמינך לחיובי לדידי ואפי' אמר לי' נמי אשתליין חושבנא מיפטר דה"ל כמנה לי בידך והלו' אומר איני יודע דפטור ול"ד למנה הלויתיך וא"י אם פרעתי דהכ' א"ל ודאי פרעתיך אלא דאת הוא דאמרת דמשכח בי' טעותא האי טעותא (לא) ידענא ומיהו משתבע דלא ידע ומיפטר עכ"ל ומזה מבואר כדברי הט"ז אח"כ מצאתי בתומים דאי' זו ואכתי יש לחלק הך דהכא מדברי הרשב"א דהתם ודאי פרעון הוי דהא אין הממח' נאמן לומר טעיתי משום דאדם מדקדק היטב בשעת חשבון וכמבואר בסי' קכ"ו וא"כ אנן סהדי דלא טעה ולזה הוי ודאי פרעון אלא דהמקבל מוד' שטעה ונאמן על עצמו אבל נגד הממח' שאינו נאמן הוי ודאי פרעון אבל הכא שנמצא מטבע מזויפת מידי ספיקא לא נפקא ובזה הוי ספק פרעון י"ל דהוי א"י אם פרעתיך. וראיתי בתומים שם שכתב וז"ל וראיתי מי שרוצ' להוכיח מתו' גיטין דף ע"ב ד"ה מחצ' על מחצ' יחלוקו דהקשו אם הוא מחצ' על מחצ' קרוב למלו' וקרוב ללו' נימא הממע"ה ויפטור הלו' וקשה איפכא ה"ל להקשות כיון דבס"ד ס"ל לתו' דהוא ספק כמ"ש שם מוהרש"א א"כ הלו' חייב לשלם הכל דהא ה"ל ספק בפרעון והחוב ברור אלא כיון דכבר נפטר החוב תו ל"ה ספק פרעון ואין משם הוכח' דשם שניהן טוענין ספק המלו' והלו' ולכ"ע פטור ע"ש. וליתי' דודאי התם במחצ' על מחצ' הוי א"י אם פרעתיך ממש דע"כ לא קאמר הט"ז אלא משום דכבר הי' בחזקת פרוע ואח"כ אשתכח טעותא הו"ל א"י אם נתחייבתי אבל במחצ' על מחצ' דהוי ספק לא הי' מעולם בחזקת פרעון ודאי וראוי לומר בזה א"י אם פרעתיך וא"כ מה זה שרוצ' להוכיח מדברי התו' כדברי הט"ז כיון דאינו ענין כלל לדברי הט"ז כיון דבזה גם לט"ז חייב וכמ"ש וזה פשוט אבל נעלם ממנו דברי הרשב"א בחידושיו פ' הזורק ז"ל הקש' הרב אלחנן א"כ הא דתני לענין החוב מחצ' על מחצ' יחלוקו היינו נמי בשתי כתי עדים ואמאי יחלוקו אדרבא ה"ל למימר אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מארי' ותירצו בתו' דהכא לתרווייהו אית להו חזק' למלו' איכא למימר אוקי אחזקת שהי' מחויב לו הלו' קודם שנפל ספק זה וללו' איכא חזק' דאית לן למימר אוקי ממונא בחזקת מארי' הלכך יחלוקו וא"ת אדרב' ה"ל כאומר מנה הלויתני וא"י אם פרעתיך דחייב י"ל דשאני התם דליכא רגלים לדבר שפרעו אבל הכא הרי נולד ספק זה לפניך והלכך יחלוקו ע"כ הרי מבואר דזה הוי א"י אם פרעתיך כיון דמעולם לא נפטר מחיובו כיון דנפל הספק בשעת פרעון ול"ה כהאי דט"ז דכבר נפטר מחיובו קודם שנפל הספק והא דמשמע מדברי הרשב"א דאפי' בשניהן ספק נמי חייב באומר א"י אם פרעתיך כת' במשנ' למלך הל' שאל' פ"ג משום דכיון דמלו' לא ה"ל למידע לא מגרעו ספיקו ועמ"ש בסי' שד"מ:

(ז) ואם חזר אח"כ ע' ש"ך שהביא בשם מוהרש"ל דאין ראי' מדברי השערים דאזיל לשיטתי' דס"ל כאומר א"י אם פרעתיך צריך התובע לשבע וכ"ז שלא נשבע התובע ל"ה מחיוב לפטור אבל לדידן דא"צ לישבע הוי חוזר מחיוב לפטור ול"מ חזר' ונרא' דיש להוכיח מדברי הרמ"ה שהובא בנימוקי פ' גט פשוט דאם המלו' טוען על שטרו א"י אם נפרעתי דאינו גוב' בו ואם חזר ואומר נזכרתי שאינו פרוע נאמן וכן פסק בש"ע סי' נ"ט והתם כשמלו' טוען א"י אין הלו' צריך לישבע ואפ"ה י"ל אח"כ נזכרתי ומכ"ש הלו' שבא לפטור עצמו דיכול לחזור ולומר נזכרתי אבל קשה לי מ"ש מעדים דאם אמרו איני זוכר סתם א"י לחזור ולו' נזכרתי אא"כ אומר איני זוכר עתה וכמבואר בתשובת הרא"ש כלל נ"ט סי' א' והובא בד"מ ובסמ"ע סי' כ"ט ומכ"ש כשאמרו סתם אין אנו יודעין דודאי אינו חוזר ומגיד וכמבואר בש"ע סי' כ"ט וא"כ למה אמרינן כאן דיכול לחזור ולהגיד כיון דהודאת בעל דין כמאה עדים למה יכול לחזור מאיני יודע ליודע אני וצ"ע מיהו אם אומר איני זוכר עתה נרא' דגם לדעת מוהרש"ל יכול לומר אח"כ נזכרתי דאין זה חזרה וכמו בעדים:

(ח) הזכרתי נסתפקתי היכא דאמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהוי משאיל"מ אם י"ל אח"כ נזכרתי דנרא' דוקא בא"י אם פרעתיך דחיובו אינו אלא משום ספק גזל כיון דספק לו בפיטורו וא"כ אין הדין מחייבו אלא הוא עצמו מספק ולכן כשחוזר ואומר נזכרתי וטוען ברי יוצא מספק גזל משא"כ גבי חמשין לא ידענא דחיובו אינו מחמת ספיקו אלא משואי"ל והרי הוא נתחייב בדין א"כ אם טוען אח"כ ברי הוי חוזר וטוען ולכאור' מוכח דגם בכה"ג חוזר וטוען ברי מדברי הרמ"ה שזכרנו בס"ק ז' דמלו' על שטרו י"ל אח"כ נזכרתי שלא נפרעתי וטעמא דמלו' אינו גוב' בטוען שמא מבואר בבעה"ת משום דאינו יכול לישבע ודומ' לחשוד דאפיק שטרא והובא בב"י סי' נ"ט אלמא דמחויב שבוע' נמי י"ל אח"כ נזכרתי בברי מיהו לפמ"ש בסי' נ"ט סק"א דטעמא דמלו' אינו גוב' לאו משום שבוע' וע"ש אלא משום דהוי ברי ושמא דהלו' טוען ברי והמלו' שמא וברי ושמא ברי עדיף היכא דמסייע ליה איזה חזק' והכא מסייע לי' חזקת ממון ע"ש וא"כ כיון דמשום ברי ושמא חיובו א"כ שפיר מצי טעין ברי אח"כ דליהוי ברי וברי אבל היכא דלאו משום ברי ושמא הוא אלא משום מתוך שאינו יכול לישבע משלם י"ל דאינו חוזר וטוען ברי:

והנה ראיתי בכנה"ג שכת' ליישב דברי הטור במ"ש היכא דטוען א"י ויש ע"א בין אומר א"י אם נתחייבתי בין אומר א"י אם פרעתיך ה"ל משואיל"מ והקשו עליו בא"י אם פרעתיך בלא העד חייב וכת' שם ז"ל ולכן נרא' דבדין זה בא להשמיענו דאפי' אם יחזור זה ויאמר נזכרתי אינו נאמן בשבוע' כמו שנאמן בשאין שם ע"א דשאני הכא דצריך לישבע להכחיש העד ומשאיל"מ עכ"ל. ודבריו נפלאו שכת' דין מחודש בלי טעם וראי' ואולי הוא מטעמא שכתבנו ויותר נרא' דמש"ה אינו יכול לחזור ולומר ברי משום דכיון דכל דהאמינו התור' עד א' הרי הוא כשנים ואין העד הבא אח"כ נאמן מש"ה איהו נמי אינו נאמן להכחישו בשבוע' אח"כ דכיון דתיכף שאמר אינו יודע הרי הוא כשנים דהכחשת בע"ד הרי הוא כמו אתו בבת אחת אבל כשאין מכחישו ואומר איני יודע כבר נאמן העד כשנים ותו אינו בשבוע' אח"כ וא"כ גבי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא יכול לומר אח"כ נזכרתי ודוקא גבי עד א' שייך האי טעמא דכ"מ שהאמינ' תור' וכמ"ש בתה"ד כי אתי עד א' לחייב תו אינו נאמן העד השני הבא לסייע ודוק:

פירושים נוספים


▲ חזור לראש