סמ"ע על חושן משפט עה

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט עה |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

ברר דבריך ממה חייב כו'. כאן בריש הלכות טוען כתב רבינו אם צריכים לברר תחלת ועיקר טענתו ולעיל סי' ע' מיירי כשכבר ביררו תחלת טענתן אלא שטוען הנתבע עוד שיש לו עדים שפרעו אם חייב להביא עדים ושאם באו והכחישו מה דינן. ודין שבכאן נלמד ממ"ש בגמ' שהעדים שבאין להעיד שפלוני חייב לפלוני צריכין לברר כל אחד דבריו היאך אתה יודע שזה חייב לזה שמא טעו העדים וסבורים שהוא חייב ממה שראו וידעו ואינו חייב ע"פ הדין וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ל"ב ופ"א ומיניה למדו בק"ו שבעל דין בעצמו צריך לברר שמא טועה וסובר שחייב לו כגון שחשדו שגנבו או שאמר הנתבע לתובע קודם לכן ליתנו לו מנה וסובר התובע שמכח הבטחתו ליתן לו או מכח החשד שיש לו עליו רשות בידו לתבעו המנה וזה אינו ע"פ הדין. וכן חיישינן שהנתבע חייב לו באמת אלא שנתן לו פעם אח' מתנה מנה או שהחזיר דמי החוב לאשתו או בניו של מלוה וסבר שבזה נפטר מחובו ומ"ה משיב שאין לו בידו כלום. וז"א ע"פ הדין לפיכך אומרים להן תבררו דבריכם לפני הדיינים והן יודיעו אתכם אם הדין עמכם כן מבואר ברמב"ם פ"ז דטוען והמ"מ שם ולפ"ז קיצר הטור והמחבר בהעתקת ל' רמב"ם במ"ש הלוית לו או הפקדת בידו או הזיק ממונך דמה לי הלואה ומה לי פקדון או הזיקו אלא ר"ל ברר דבריך אם הלוית או הפקדת זו הזיקך או לא היה שום א' מהן אלא שאתה חושדו שגנב לך וכו' ועיין בפרישה שם הוכחתי דהטור ס"ל דמוכח מדברי הרמב"ם דלאו משום טעות לחוד צריך לברר אלא גם משום חשד שאנו חושדין אותו שתבע לו מה שאין לו בידו ומה"ט צריך לברר גם אם היה הלואה או היה פקדון כפשוטו ע"ש:

צריך לברר דבריו דשמא כו'. וכתב בנ"י פרק המוכר בית (דף קצ"ג ע"א) דלא דייקינן בדבריו של אדם שיהיו כנגדו אם לא אמרן ממש ולעולם אמרי' דדרך שטות הוא דיבר:

ואפי' היה חכם גדול א"ל אין לך הפסד כו'. כלו' אף על פי שחכם כזה ודאי אינו טועה בדין מ"מ אין לך הפסד להוציאך מהחשד מכנגדך וגם מטעם דאין אדם רואה חובה לעצמו:

ואם אינו רוצה לברר כו'. כ"כ הטור בשם הרא"ש בל' פלוגתא על דברי הרמב"ם שהן כדברי המחבר שכתב לפני זה וצ"ע למה לא כתב מור"ם זה בל' י"א שאם אינו רמאי שאינו מפסיד. וצ"ל דס"ל למור"ם דגם הרמב"ם יכול להיות דמודה בזה ושגם הטור אין כוונתו דפליג בזה אלא בא לומר שהרא"ש ביאר דבריו שלפעמים א"צ לברר ודו"ק ועמ"ש בסי' ע' באומר פרעתיך בפני עדים דא"צ לברר דבריו להביאם אלא כדי להנצל מהשבועה:

אם נראה לדיין כו' יפסיד כ'. ועיין בתשובת הרא"ש כלל ע"א ד"מ א' באם הנתבע בקש שהתובע יברר דבריו והתובע אינו רוצה דלא ישביענו להנתבע היסת אלא בטענה מבוררת ע"ש:

סעיף ב

חייב לישבע מן התורה כו'. זהו מודה מקצת דאמרינן בכל מקום שחייב לישבע עליה ש"ד וילפינן מדכתיב בפרשת שומרים כי הוא זה ופירושו שיאמר הנפקד דבר זה מקצת מתביעתך נתת בידי לשמור ועליה סיים הפרשה ואמר שבועת ה' תהיה בין שניהם וה"ה במודה מקצת בטענת מלוה אבל בכופר הכל לא הצריכתו התורה לישבע משום דחזקה הוא בסתם בני אדם דאינן מעיזין בפני התובע לכפור הכל אבל במודה מקצת כיון דהודה אמרינן בכולה בעי דלודי אלא דלית לי' מעות לשלם וסבור אשתמיט מהמלוה עד דהוה לי זוזי ופרענא ליה לכך רמיא התורה שבועה עליה דודאי לא ישבע לשקר דאינו חייב לו היכא דחייב דהא א"א לתקן השבוע' שישבע עתה לשקר וק"ל ועיין מ"ש עוד מזה ר"ס פ"ז:

י"א שפוטרו משבועה כו' טעם שני הדיעות כתב הטור ס"ס מ"ו בדין ע"א לפוטרו מש"ד וגם ס"ס פ"ד כתב שני הדיעות לענין לפוטרו משבועת היסת בכופר הכל ובשני המקומות הסכים הטור שיכול לפטור וכ"כ הרא"ש ויליף לה מק"ו אם ע"א שמביא התובע מזקיק את הנתבע המוחזק לשבועה ק"ו שע"א שמביא הנתבע המוחזק שיפטרנו מהשבועה וכ"כ מור"ם בד"מ בסי' זה ובש"ע לקמן סי' פ"ז סעיף ו' ע"ש:

סעיף ג

מנה הי' לאביך בידי כו' פטור כו'. הטעם דה"ל כמשיב אבידה כיון דלא תבעו ולא ידע מזה ומשיב אבידה פטור מהשבועה כמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' רס"ז והא דקאמר לאביך אין לומר משום דאלו אמר כן לחבריה יכול לומר ידעתי מזה ודעתי הי' לתבוע לך הכל דהא כתב הטור בסי' פ"ח ס"ז בכיוצא בזה חילוקים דרואין אנו אם כמערים קדם הנתבע או לא וה"ל לחלק גם כן כאן בהכי אלא אורחא דמילתא נקט לאביך דמסתמא המלוה או המפקיד תובע פקדונו או הלואתו משא"כ אביו שמת וכ"כ התוס' ע"פ שיטת פירושם אלא שלפ"ז גם בסמוך ס"י הל"ל אביך הלויני כו' ושם נקט ל' הטור הלויתני כו' ועד"ר:

סעיף ד

הודאת פיו. היינו כשמודה בחמשים שהוא מקצת תביעת התובע גדול מהעדאת עדים הללו שאומרים שחייב לו מקצת תביעותיו. ובכמה עניינים מצינו שהעדים מחייבים אותו אף מה שאינו חייב ע"פ עצמו כגון מודה בקנס וגם אינו נעשה רשע על פי עצמו:

אבל אם כתבו שטר. פי' שיש שטר ביד התובע שכתוב בו בפנינו עדים הלוה פלוני לפלוני חמשים וה"ה אם כתבו בהשטר שפלוני הודה לפניהן שחייב לפלוני חמשים דכל שטר יש בו שיעבוד קרקעות והקרקעות שנשתעבדו למלוה ה"ל כהילך (ודין הילך יתבאר בסמוך בס"ו) דבכל מקום שהן ברשות המלוה קאי כפי הסך המבואר בשטר ומזה הטעם ג"כ קאמר כשהעדים לפנינו (אבל כשאינו לפנינו לא כמ"ש בר"ס ל"ט ומ"ג) ומעידים שקנו בק"ס לפניהן דכל קנין לכתיבה עומד והו"ל כאלו נכתב בשטר ויש כאן שיעבוד קרקעות:

ויש מי שחולק. ועמ"ש כאן בהגד"מ ובפרישה ובסמ"ע ר"ס פ"ז דנראה דהדין עם החולקין:

אבל אם תבעו חפצים כו'. ה"ה מעות של פקדון אלא אורחא דמילתא נקט דמעות מן הדרך שנותן אותו ביד הנאמן להשביחן ואז יש לו דין אחר וכמ"ש בסמוך:

ה"ג שראו בידו כשנתבע. וכ"כ המחבר לקמן סי' צ"ב ס"ד וא"ש דקאמר כשנתבע מאותן חפצים דאלו לנוסח שנשבע הל"ל כשנשבע על אותן חפצים ועוד דלקמן סי' צ"ב ס"ד כ' בהדיא דכשנשבע אין חילוק בין מלוה לפקדון וכ"כ רש"י בפ' הגוזל עצים (ריש דף ק"ו) ע"ש אבל כשלא נשבע אלא ראוהו בידו בשעת תביעה יש חילוק בינייהו דפקדון דלאו להוצאה ניתן בידו וזה כפרו ודאי דעתו לגוזלה ומ"ה נעש' חשוד ופסול גם לשבועה ודין חשוד הוא דכשנגדו נשבע ונוטל כמ"ש לקמן סי' צ"ב אבל כשכופר במלוה כיון דהלואה נתנה להוציאה אע"ג דראוהו בידו בשע' שכפר אמרינן דעתו היה להוציאו ולאשתמוטי עד דיהיה לו מעות ומ"ה נשבע על המותר ונפטר ואף שהרי"ף בשער שבועות שלו פ' ך' סוף חלק ד' כתב שהכופר במלוה אפי' בשבועה כשר לעדות וכ"כ הב"י בשם ריב"א בסי' ל"ז גם בסי' זה הביא דעות דאמרינן דהלוה יודע שהמלוה ח"ל ממקום אחר ומ"ה נשבע עתה שאינו חייב למלוה ורוצה לעכב זה בחובו משא"כ בפקדון דצריך להחזירו בעינו וליכא מאן דשמו ליה בחובו ע"ש מ"מ מודים דבפקדון נעשה כפרן בכפירה בלא שבועה וגם דעת ריב"א אינו מוכרח לומר כן כמ"ש בהגהתי במרדכי בפ' אחד דיני ממונות יע"ש ודו"ק:

כשנתבע וכו' אבל אם לא ראו בידו בשעת כפירה אף שראו בידו קודם לכן אינו נעשה חשוד אפי' בפקדון דאמרי' דאין דעתו לכפרו אלא נאבד מידו הפקדון ולא רצה לגלות להמפקיד כדי שלא יביאוהו לש"ד ומשמט נפשו לומר לא הפקדתני עד שיחפשנו ויתנו לו ודוקא כשהפקיד בידו חפצים או מעות שלא להשביחן שייך לו' הכי אבל אם טוען שנתן בידו מעות להשביחן לטובת הנותן והוא כופר בכל ועדים מכחישין אותו במקצת אין לו התנצלות לומר דלכך כפר בכל משום דהוציאן ועד שיגיעו לידי' בעי לכפריה דהא מתחלה ניתן המעות בידו להוציאן ולהשביחן וא"כ ה"ל לגלות הדבר להמפקיד ומדכפר ש"מ דעתו היה לגוזלו ונעשה חשוד ופסול וכ"כ הרא"ש בתשו' וע"ל סי' ל' ס"ה ועד"ר כאן:

והתובע נשבע ונוטל. היינו משום שלא הוחזק כפרן רק על המקצת מ"ה צריך לישבע על השאר דלאותו ממון הוחזק כפרן ולא לממון אחר כמ"ש בסי' ע"ט ס"ה משא"כ כשהוחזק כפרן על כל הממון דאז זה שכנגדו נוטל בלא שבועה וכמ"ש בסי' ע"ט ס"ח וכן נ"ל לעיל בסי' ל' ס"ה דסתם וכ' הוחזק כפרן לאותו ממון ומשלם ק"ק (ור"ל בלא שבועה) היינו ג"כ משום שהוחזק כפרן על כולו:

סעיף ו

והילך פטור כו'. דכיון דנתן לו מה שהודה בו ה"ל בהמותר כופר הכל והכופר הכל כבר כתבתי טעם דלא נתחייב בש"ד דחזקה אין אדם מעיז לכפור הכל אבל חכמים תקנו שישבע שבועה קלא בלא נק"ח שיקבל עליו שאינו חייב לו ושבועה זו נקראת בגמר' ובפוסקים היסת והוא מל' שימה חכמים שמו עליו שבועה זו ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

סעיף ז

יש לי בידך כנגדו כסות וכלים. בב"י ובד"מ כתבו דאם טוען ואומר שיש בידו כסות וכלים בפקדון דאז אינו יכול לישבע נגדו אא"כ כפר בו התובע אבל אם טוען נאנסו הרי התובע פטור בש"ד והנתבע אינו יכול לישבע שיש בידו כנגדו:

ונשבע היסת כו'. ע"ל ס"ס פ"ז סעיף ל' דאף שכבר נפטר הנתבע בשבועה הן דאוריית' הן דרבנן אם תפס התובע אח"כ בידו דבר משל הנפקד בלא עדים וטוען שנשבע לשקר הרי זה נאמן במגו דאי בעי אמר לא תפסתי ונשבע עליו עד כדי דמיו:

או מחלת לי. או נתת לי במתנה כ"כ הטור ובפרישה כתבתי דלרבותא כ"כ אע"ג דאין מדרך בני אדם למחול וליתן במתנה נאמן בהיסת וכ"ש אם טוען פרעתי דכל הלואה לפרעון עומדת:

סעיף ח

שגזלתני. וה"ה אם טוענו שלקח ממנו ריבית ועיין בי"ד סי' קס"ט ולקמן סי' פ"ב חילוקי דינין לענין טענת ריבית אם טוען לקחתי בהיתר ואם טוענו קודם שנתנו לו או לאחר כן ע"ש:

משביעין אותו כו'. ואע"ג דזה חושדו בגזלן וגם העיד עליו עד א' שגזל כדמסיק לא מפסל בעד א' ואמרינן דמשום ספק מלוה ישנה שיש לו עליו גזל ממנו ובאם יודע לו לאחר שיעיין בחשבונו שאינו חייב לו יחזיר לו מה שגזל מידו ולכך רמו רבנן שבועה עליה דודאי לא ישבע מספק דדילמא ימצא שאינו חייב לו ויהיה שבועתו לשקר כ"כ הטעם תלמידי הרשב"א בהדיא וכן יתבאר טעם זה בסי' צ"ב בדברי הטור והמחבר לא כמ"ש ?" בע"ש הטעם כאן ובסי' פ"ז ס"א משום דחשוד אדם אממונא ואינו חשוד אשבועה כו' ע"ש שוב ראיתי שבע"ש סי' צ"ב ס"ג ערבב שני הטעמים יחד ע"ש ואינו נכון בעיני. ועכ"פ אם היה לדעת הע"ש כאן ובסי' פ"ז כן נא היה לו לסתום אלא לפרש ולכתוב דהנחשד על הממון דהיינו ספק ממון דוקא אינו נחשד על השבועה משא"כ ודאי ממון וכמ"ש בסי' צ"ב. וכל זה דוקא בע"א שאומר שגזל אבל בשני עדים אינו יכול להנצל בטענה זו כמ"ש בסי' צ"ב ע"ש:

סעיף ט

לצאת ידי שמים ישלם כיון דחבירו תבעו בברי ולו אינו ברי שאינו חייב לו:

חזר וטען איני יודע אם הלויתני. הטור סיים בזה כדי להקל בשבועתו ולפטור בשבועת אינו יודע ור"ל כי שבועת איני יודע היא קלה שאינו נשבע בה לשקר שאף אם הוא חייב לו מ"מ נשבע באמת שהוא אינו יודע ועוד שאף אם התובע מביא אח"כ עדים שחייב לו זה שתבעו לא יפסל ע"י העדים דהא העדים אינם מעידים שיודע ולא שכחו משא"כ אם נשבע שאינו חייב לו כמ"ש הטור והמחבר בס"ס פ"ז ס"ל ע"ש:

שאינו יודע ופטור. פי' פטור מדינא ולא מיקרי טוען וחוזר וטוען כיון שגם בטענתו הראשונה הי' נשבע ונפטר כל זמן שלח באו עדים וכמ"ש לקמן סי' פ' אבל לצאת ידי שמים פשיטא דחייב:

חייב לשלם ואין כו'. כבר נתבאר סי' ע"ב דבכה"ג שתבעו בודאי וגם להנתבע ודאי שהי' חייב לו והפרעון לו ספק שהתובע נוטל בלא שבועה:

נאמן בשבועה. מאחר שלא הודה לו בתחלה שעדיין חייב לו וע"ל ר"ס ע"ט ובסי' קכ"ו בטור סי"ז ובסי' מ' ס"ב:

סעיף יא

והלה אומר ודאי לי כו'. אבל אם לא אמר ל' ודאי לא ומטעם שיתבאר ועד"מ סי' מ' ס"ג ומ"ש בהג"ה שם:

דה"ל כאלו מחל לו. בטור מסיים בזה ז"ל ולא הוה מחילה בטעות דכיון שא"ל אני ח"ל ה"ל להשים אל לבו לדקדק והוא לא עשה כן אלא אמר בודאי אינך ח"ל בודאי מחל לו בלב שלם עכ"ל ומזה נלמד דאף אם חזר התובע ואמר טעיתי בחשבוני תחלה ועתה דקדקתי ומצאתי שנח"ל לא מהימנינן ליה דה"ל כאלו מחל אדם לחבירו בפירוש מה שח"ל ולא יכול לחזור בו:

סעיף יב

או שאמר איני יודע אם פרעתיך. עפ"ר שם כתבתי ישובים על לשון הטור דל"ת הלא אפי' בלא ע"א נמי כתב שם דהאומר נתחייבתי לך ואיני יודע אם פרעתיך דחייב לשלם ואין התובע צריך לישבע וכמ"ש ג"כ המחבר לפני זה בס"ט ובשני הישובים הראשונים שכתבתי בפריש' ל' המחבר אינו מתיישב מדכ' ל' או אבל בישוב שלישי נתיישב דלא כ"כ אלא משום דבא לכתוב אחר כך בטור וגם המחבר בסעיף י"ו דבתובע ליורשים אין חילוק בין השיבו איני יודע אם הלוית לאבי בין איני יודע אם פרע לך אבי אע"פ שיש עדים על ההלואה אפ"ה היורשים פטורים מ"ה הקדימו וכתבו דהלוה בעצמו דוקא נתחייב בהני טענות אבל ביורשים בכל ענין פטור ועפ"ר:

ה"ל מחוייב שבוע' ואינו יכול כו'. ואף דאין העד מעיד שעדיין לא פרעו או שהוא בתוך זמנו עדיין מ"מ כיון שהתובע תובעו ברי שעדיין ח"ל והוא משיבו שמא לא לויתני ואינו מכחיש העד שמעיד שלוה לו חייב לשלם דברי ושמא ברי עדיף ואף שכבר נתבאר דאף שהתובע תבעו ברי והנתבע משיבו איני יודע אם הלויתני דנשבע היסת שאינו יודע ונפטר שאני הכא דעכ"פ איכא עד שהלוה לו והתורה האמינו לעד אחד כשנים כל זמן שאין זה שמעיד עליו נשבע להכחישו והרי כאן אינו מכחישו אלא טוען איני יודע (וז"ש הטור והמחבר ואינו יכול לישבע ר"ל אינו טוען טענה שישבע להכחיש העד) ומ"ה מצטרף טענת ברי דהתובע והעדאת העד לחייב וכצ"ל ביאור הדברי' בטור וכמ"ש בפרישה ע"ש:

סעיף יג

והלה אומר כן אבל פרעתיך כו'. עד אם זה העד מעיד שלא פרעו כו' עד ה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול כו' קשה והלא אף אם העד מעיד שלא זזה ידו מתוך ידו יכול זה לישבע נגד העד לומר שמשקר שפרעו ויהי' נאמן בשבועתו להכחישו וכ"כ המ"מ בספ"ד מטוען אהא דכתב הרמב"ם שם ז"ל וכן כפרן כו' כתב דאיירי דוקא דאמר תחילה להד"מ וכשבא עד אחד ואומר שהלוה לו טוען פרעתי ומ"ה אינו יכול לישבע נגד העד אבל אם טען מתחלה פרעתי והעד מעיד שעדיין ח"ל ושלא זזה ידו כו' או שהוא בתוך הזמן מה לי שישבע נגדו ומכחישו בעיקר הלואה ומה לי מכחישו בפרעון כו' ע"ש וכ"כ הכ"מ בשם הריב"ש יש לומר דמ"ש המחבר אם זה העד מעיד שלא פרעו כו' לא קאי אטענת פרעתיך אלא אמ"ש אתה חייב לי כנגד אותו מנה דבזה א"ש כיון דהנתבע מודה שחייב לו עדיין לא אמרינן בזה דיהא נאמן במגו דאלו בעי הוה אמר פרעתיך די"ל שלא רצה להעיז נגד עד המעיד שלא זזה ידו ולא פרע או שהוא עדיין בתוך זמנו לכך משקר וטען שחייב לו התובע כנגד אותו מנה ומ"ה אמרי' בזה ה"ל מחויב שבועה להכחיש העד ולומר שפרעו ואינו יכול שהרי מודה לו. ועל מה שהתחיל וכתב שמשיבו פרעתיך קאי אמה שמסיק ואמר וכן אם טען תחלה לא היו דברים מעולם כו' ור"ל וכן מ"ש תחלה אבל פרעתיך אי הוי בכה"ג דטען תחלה להד"ם כו' שוב אינו נאמן לומר פרעתיך ומ"ה כתב המחבר לשון תחלה (וברמב"ם ובטור לא כתבו תיבת תחלה ע"ש) גם י"ל דמ"ש המחבר שהעד מעיד שהוא בתוך זמנו קאי נמי ארישא אטוען פרעתיך וכגון דהנתבע מודה לו שהוא בתוך זמנו אלא שאומר פרעתיך אף שהוא בתוך הזמן ומ"ה חייב לשלם לו כיון שמודה שלוה ושעדיין הוא בתוך הזמן וחזקה אין אדם פורע בתוך הזמן ואין לו מיגו דאלו רצו הי' נשבע שהוא לאחר זמן דה"ל מיגו דהעזה וק"ל כן נ"ל ביאור הדברים על פי הדין אף שהמחבר אפשר שלא כוון לזה אלא כפשוטו שהרי בחיבורו ב"י בסי' א' כתב ז"ל והרמב"ם פ"ד מטוען כתב שאם טוען ודאי שפרעו ה"ל משואיל"מ וכתב עליו מ"מ דע"כ היינו דוקא כשהעד מעיד שעדיין מנה זו אצלו כגון שלא זזה ידו מתוך ידו או שהוא בתוך זמנו שאל"כ אפי' כשיש שני עדים נאמן לומר פרעתי וכ"כ בתשו' להרמב"ן סי' צ' ועיין בהריב"ש סי' שצ"ב עכ"ל ב"י הרי לפנינו דס"ל דבאומר העד שחייב לו עדיין אף שהנתבע טען נגדו שפרעו ה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וס"ל דאינו נאמן לישבע נגד העד אלא למכחיש בעיקר הלואה ולא כשמודה בהלוא' ובא להכחישו בפרעון וזה אינו לא כדברי רמב"ם ולא כדברי המ"מ שם אלא אדרבא המ"מ והכ"מ כתבו שם כמ"ש כנ"ל ולא כתב כן המ"מ אלא כשטען הנתבע יש לי בידו כנגדו וכנ"ל ומהיותר תימא שכאן הזכיר הב"י בדבריו דברי הריב"ש ושם בכ"מ כתב בשם הריב"ש כאשר כתבתי ע"ש ועמ"ש הב"י בשם הרמב"ם שאם טען ודאי שפרעו כו' ע"ש שלא כ"כ הרמב"ם אהאי דינא אלא ז"ל ושם וכן כפרן שבא עליו ע"א וטוען שפרע או החזרתי לך הפקדון ה"ל מחויב שבוע' כו' ושם מיירי אפי' בלא אמר העד שעדיין ח"ל הואיל וכפר מתחל' ע"ש בסמוך בפי' דברי המחבר שכ' ג"כ אהאי דינא ודו"ק כי באמת דברי הב"י בזה תמוהין וגם על מור"ם יש לתמוה שלא השיגו בד"מ וגם פה בש"ע לא כתב כלום עליו לפרשו או להשיגו ובע"ש ראיתי שכתב ג"כ כדברי המחבר והוסיף עליהן וכ' דאינו יכול לישבע דהרי מודה שלוה אלא שאומר פרעתי כו' ולדבריו קשה יותר דא"א ליישב דבריו כמו שכתוב בישוב דברי המחבר לעיל בסמוך ודו"ק:

וכן אם טען תחלה לא היו דברים מעולם כו'. כבר כתבתי בשם המגיד משנה וכן כתב הטור בסי"ד ז"ל דכשטען מתחל' להד"ם ובא העד והכחישו אמרי' הואיל אי הכחישוהו שנים נעשה כפרן ע"פ ומשלם עתה שאין כאן אלא ע"א מוטל עליו שבועה להכחישו וכשחזר והודה שלוה כדברי העד אלא שאמר פרעתי אלו היו שנים ודאי לא הי' נאמן כיון דכל האומר לא לויתי כאלו אמר לא פרעתי ובע"א ה"ל מחויב שבוע' להכחיש העד וא"י לישבע ומשלם:

אבל במקום שיכול לומר פרעתי כו'. פרעתי שייך בהלוא' והחזרתי שייך בפקדון ור"ל אבל אם אין העד מעיד שלא זזה ידו כו' דאז יכול לומר פרעתי נאמן נמי לומר יש לי בידו כנגדו במגו דפרעתי וכתבתי כן לאפוקי מדעת ריב"ם שכתבו התוס' בשמו בפח"ה כתבתי לשונו בדרישה דאליבי' אינו נאמן לומר יש לי בידו כנגדו במיגו דפרעתי מטעם כיון דע"א מעיד על ההלוא' וזה אינו מכחישו אלא טוען טענ' אחרת יש לי כנגדו ה"ל מיגו במקום עדים וכשם שמגו במקום עדים לא אמרינן כן ס"ל נמי דלא אמרי' מיגו במקום ע"א אלא דהתור' האמינתו לישבע נגדו ולהכחישו וכאן שמודה לו א"י לישבע ומשלם ועד"ר מ"ש והארכתי בזה:

אבל שלי הוא כו'. הטעם דאף דאין העד מעיד דלאו שלו חטף מ"מ כיון שהוא עצמו הודה שחטפו והתור' האמינו לא' כשנים אם לא שישבע כנגדו והרי כאן מודה לעדותו ואי"ל מ"ה משלם והא דלא הימנוהו לו' שלו הוא במיגו דהחזרתיו לך וכמ"ש מור"ם לפני זה דנאמן היכא דיש לו מגו הטעם כמ"ש המ"מ שהגוזל מחבירו אינו נאמן לומר שהחזירו כ"א בעדים א"נ איירי בראוהו בידו בשע' תביעה או שאמר העד לא זז ידי מתוך ידו משעת החטיפ' וראיתי שלא החזירו לידו ע"ש ועפ"ר ודרישה:

דוקא כה"ג שהעד מעיד כו'. פי' דכה"ג דחטף כלי מחבירו דבא לידו שלא כדין וג"כ ראוהו עדים עתה בידו כנ"ל אבל אם מעיד שבא לידו בתורת משכון כו' אע"ג דלא האמינו חז"ל להמלו' לישבע על המשכון בכדי שוויו אלא במיגו דלקוח או החזרתי וכאן אין יכול לטעון החזרתיו גם לקוח אינו ניחא לי' לטעון כיון דהעד יודע שבא לידו בתורת משכון ואינו רוצה להעיז נגדו מ"מ כיון שאין מכחישו לומר שלא הלוה עליו כ"כ נאמן המלוה בשבועתו לומר שכו"כ ח"ל על המשכון ואינו דומה לטוען פרעתי ועד מעיד שלוה ולא פרע הנ"ל דשם העד מכחישו וה"ל משואיל"מ משא"כ בזה דיכול לישבע ובדין בא לידו אע"ג דהעד מעיד שבתורת משכונא בא לידו אינו בכלל דא"י לישבע נגד העד דלא הי' משכון ומשלם וק"ל:

ויש חולקין כו'. עד סעיף י"ח ע"ש בהגהת מור"ם דכ' שם וז"ל ואם יש ע"א כו' וגם שם בסעיף כ"ג כ' המחבר מזה:

והשאר איני יודע כו'. אבל אם אמר בלשון זה איני יודע שאני חייב לך רק נ' ישבע כדבריו ופטור ב"י סט"ו ד"מ י"ו:

סעיף יד

אבל מן התור' פטור. עיין בטור שכתב כמה מיני שבועות מענין זה וגם סיים שם בשם הרמ"ה וכת' ז"ל וה"ה נמי גבי שביע' דע"א היכא שאין השנים מחייבין אותו ממון אלא ע"י שבועת התובע (וע"ד שכ' הטור והמחבר לקמן בסי' צ' ס"ג ע"ש) אי איכא חד סהדא לא מחויב שבוע' דאוריית' הוא דנימא ביה מתוך שאיל"מ:

סעיף טו

בין שלא הי' יכול לישבע על עיקר שבועה כו' אלא ישבע כו' בטור מפרש זה שכ' ז"ל כיצד הרי שטענו מנה והשיב אין לך בידי אלא נ' ונ' איני יודע והתובע גלגל עליו דברים אחרים והשיב הנתבע על הגלגול אין לך בידי כלום אע"פ שאינו יכול לישבע על עיקר השבועה ודנין בה משואיל"מ אין דנין כן על הגלגול אלא ישבע על הגלגול אם ירצה או יהפכנה על שכנגדו וכן אם טוענו מנה והודה לו נ' וכפר נ' וכשבא לישבע גלגל עליו דברים אחרים והשיב על הגלגולים איני יודע (ומחשב זה ליש אומרי' לאינו יכול לישבע על הגלגול אע"ג דיכול לישבע עליו אינו יודע ופטור מ"מ כיון שהוא מודה מקצת וצריך לישבע על מותר מתביעתו על הכל בשבוע' אחד שאינו חייב לו והגלגול גורם לו שאינו יכול לישבע אותו שבוע') ישבע שבוע' דאורייתא על הנ' שכפר והיסת על הגלגולים שאינו יודע בהן עכ"ל ולזה רימז לן רמ"א במ"ש אלא ישבע כו' על הגלגול ר"ל בתיבת כו' דפעם א' נשבע על הגלגול בטענת ברי ופעם אחד נשבע שאינו יודע וכנ"ל:

קרינן בי' שפיר כו' טעמו כתב הטור כיון דגלגול שבוע' דאורייתא הוא ועפ"ר שם כתבתי דלא פליגי אלא כשנתחייב שבוע' אעיקר הטענה דכיון שיש עליו ש"ד צריך לישבע אהכל וכיון דאינו יכול לישבע משלם משא"כ כשטוען על עיקר התביע' חמשים ידענא ונ' לא ידענא דצריך לשלם ואין כאן ש"ד בזה מודה דנשבע על הגלגול היסת ונפטר:

סעיף טז

ל"ש אמר איני יודע אם פרע אם לאו הטעם כתב הטור דדוקא בלוה גופיה דה"ל לדקדק ולידע אם פרע או לאו אמרינן ביה מתוך שאינו יכול לישבע משלם אבל יורשיו דלא ה"ל למידע במילי דאבוהון פטורים וטענינן להו דילמא אלו הוה אבוהון קיים הוה אמר שפרע:

אפי' בלא שבועת היורשים. פי' שלא פקדנו אבא ובטור מסיק וכתב דלעולם אין משביעין ליורשים אלא היכא דבאין לגבות ולא כשבאין להוציא מהן וכמ"ש לעיל סי' ס"ט ובס"ס ע"א ע"ש:

הרי הוא כשאר מודה מקצת. הטעם שכיון שטוען ברי מה לי הלוה מה לי יורשיו וכן הוא הטעם למ"ש המחבר ומור"ם בסמוך בס"ס כ' ע"ש:

סעיף יז

כל טענת ספק כו'. בב"י מחסכ"ט בשם הריטב"א אם תובע זה אינו יודע לשום שיעור נזקו שהזיקו אין משביעין על כפירת תביעה זו ואין עליו אלא חרם סתם על מי שיודע שהזיק את חבירו וכמה הזיקו עכ"ל:

ואפי' לצאת ידי שמים כו'. עד אומר ברי כ"כ גם הטור ועפ"ר שם כתבתי דמ"ש כיון דתובע אמר שמא קאי למ"ש לפני זה דמ"ה א"צ לישבע אפי' היסת אבל לא קאי למ"ש דלצאת י"ש א"צ דא"כ קשה הלא בלא"ה אינו מחויב לצי"ש כיון דגם הנתבע טוען ברי ע"ש:

אבל אם טען לחבירו הודית לי מעצמך שאתה חייב לי כו'. כן הוא ג"כ לשון הטור ועפ"ר שם כתבתי ישוב למה האריך בלשונו דהל"ל בקיצור אבל אם טען שאומר אתם עידי וגם למה שינה דמתחלה כתב ל' הודית לי שלקחת משלי וסיים וכתב הודית לי שאתה חייב לי וגם למה ליה שכתב הודית מעצמך בסיפא יותר מברישא וגם למה כתב הטור והמחבר שיכול לומר משטה הייתי בך הא משטה אינו שייך אלא כשמודה ע"י תביעה וכתבתי ליישב את כל זה דברישא מיירי דהודה ע"י תביעתו שא"ל מתחלה הלא לקחת משלי והודה לו אז ואמר לקחתי וקמ"ל רבותא דאע"ג דאינו יכול לומר שלא להשביע הודה כיון שהודאתו היתה ע"י תביעתו אפ"ה לא מחשב טענת ברי ובסיפא קמ"ל דאע"ג דהודה מעצמו ושייך לטעון שלא להשביע הודה דהיא טענה טובה שהרי אפי' אי לא טען הוא אנן טענינן ליה כן כמ"ש בסי' פ"א מ"מ כיון דאמר אתם עידי מחשב טענת ברי ומ"ה שינה וכתב ל' חייב משום שהוא ל' שרגילין לומר שלא להשביע נפשו וברישא כתב ל' לקחת משלי דאין רגילין להודות בו אם אינו אמת אפ"ה אמרי' שלהשטות הודה ע"ש שנתיישב כל זה:

ואמרתי לעדים אתם עידי. ע"ל סי' פ"א סי"ד דכתב המחבר דבהודה לפני התובע א"צ לו' אתם עידי והוא דעת הרמב"ם שכ"כ הטור בשמו שם סי' ח' ע"ש אבל כתב שם שהרא"ש לא ס"ל כותיה וגם המחבר כתב שם דיש חולקין עליו וכאן כתב המחבר ל' הטור שכתב כאן כן כל' המחבר ע"ש:

יכול להשביע היסת. ואין שמעון יכול להפך השבועה על ראובן דישבע דיודע שהוא לקח כך וכך מתיבתו וישלם לו כיון דלא ראהו ראובן בעיניו אלא שיש רגלים לדבר והרי זה דומה למ"ש הטור בסי' צ"ב והמחבר שם דכשהתובע חשוד אין הנתבע שמחויב לישבע היסת יכול להפך השבועה על החשוד וכמו מי שנתחייב שבועה לקטן ע"ש:

להשביעו היסת. ובהיסת מיהא פטור ואינו דומה להא שכתבו התוספ' בהגוזל בתרא (דף קי"ז) בד"ה המכיר כליו דיכול להוציא מיד האנשים שלנו בתוך ביתו דשאני התם דאיכא ריעותא טובא וכמ"ש לקמן בסי' שנ"ז מ"מ נראה דאם תפס בעל התיבה משל שמעון בלא עדים תפיסתו תפיסה וראייה לזה מפ' אלו מציאות וכתבו הטור בסי' רס"ב ס"ו ראה חפץ שנפל משנים דאמרי' ודאי לא נתייאש דמי שאבדו יחשב לא הי' כאן אחר אלא זה ודאי נטלו והיום או למחר אתפוס משלו וכתב שם הרא"ש דכי יתפוס משלו אפי' בשבועת היסת אינו יכול להוציא ע"ש:

סעיף יט

ואם הודה הרי הוד' במקצת כו'. דוקא כאן שתבעו במנה או בשתי כסף ופרוטה והוא מודה לו מקצת תביעתו משא"כ בבבא שלפני זה שאין טוענו שתי כסף ואף אם מודה לו בפרוט' יכול להיות שאינו ח"ל יותר ואותו פרוטה רוצה ליתן לו שהרי אומר אמת שהלויתני ואף אם הי' חייב לו יותר מעט עכ"פ אינו בכלל מתוך שאיל"מ מדבעינן שיהא כפירתו לפחות ב' כסף וא"ת בזה נמי למה אמרי' דהודאתו לא הוה אלא פרוטה וישאר בכפירתו ב' כסף נימא דהודאתו הי' יותר מפרוטה ולא ישאר בכפירתו ב' כסף י"ל כיון דאין הנתבע בקש ליתן לו כלום אלא מכח חקירות שא"ל אתה ח"ל לכל הפחות פרוטה ואלו הי' פחות מזה אין שם הלוא' עליה וכיון דאנו באין עליו מכח ההכרח אין לנו לומר שח"ל אלא מה שהוא מוכרח וק"ל ועפ"ר:

פחות משוה פרוט'. שהוא הפחות שבממון וכיון שהודה שלוה ממנו אינו יכול להיות פחות מפרוטה:

סעיף כ

טענו סבור אני כו'. ז"ל הטור אע"ג דגבי נתבע יש חילוק בינו ליורשיו לענין תשובת טענת הספק כדפרישית לגבי תובע אין חילוק דכמו שאין נשבעים על טענת ספק של תובע כך אין נשבעים על טענת ספק של יורשיו שאם טענו אני סובר כו':

בין תבעו ליורשיו. כבר נתבאר בסוף סעיף י"ו דבטוען היורש ברי אין חילוק בינו ובין יורשיו:

סעיף כא

שפטור אף כו'. משום דכיון דהיורש בעצמו לא ראה הלואה מחשב כמשיב אבידה טור ע"ש:

סעיף כב

שמשביעין אותו היסת. פי' בכופר הכל וממילא במודה מקצת חייב ש"ד די"א הללו סבירא להו כיש אומרים דסעיף שלפני זה דמחייבין ש"ד בטוען באמר לי אבא כו' והוא הדין בטוען דמצא כך כתוב בפנקסו דאביו:

סעיף כג

שנטלת משלי מנה. ודוקא נטלת אבל הודית אפי' בפני שנים שח"ל מנה כל שלא אמר אתם עידי לאו כלום הוא וכמ"ש בסי"ו וכך כתב המחבר לקמן בסי' פ"א סי"ד

אפי' הוא קרוב שלו כו'. דומה למ"ש בסעיף כ"א אמר לי אבא כו':

סעיף כד

אומרים למלוה בטל כל שטר כו'. בפרישה כתבתי דדין זה נלמד ממ"ש הטור והמחבר בסי' ע"ב בסט"ו דאם שבועה מוטלת על הלוה צריך המלוה לישבע תחלה שאינו ברשותו שמא ישבע הלו' ויוציא המלוה אח"כ המשכון ויראנו שלא היתה שוה כ"כ ויהי' ש"ש מתחלל או יהי' שבועה לבטלה והכי נמי דכותיה:

ואחר כך צא ובקש השטר. פי' עתה שאין רצונך לבטל השטר שעליו אין לך עליו אלא חרם סתם עד שתלך ותמצא השטר דאז תגבה ממנו בשטרך:

סעיף כה

אין שומעין לו. דדוקא בשטר שאדם יודע אם יש לו שטר בביתו או לא מצי למימר ליה תתבעיהו בשטר או תבטלהו משא"כ בעדים די"ל דאינו יודע בעדים שיש לו במדינת הים ולמה יבטל זכיותיו: