כתובות קח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שוקל לו את שקלו ופורע את חובו ומחזיר לו אבידתו ובמקום שנוטלין שכר תפול הנאה להקדש בשלמא שוקל לו את שקלו מצוה קעביד דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות ומחזיר לו אבידתו נמי מצוה קעביד אלא פורע לו את חובו הא קמשתרשי ליה אמר רב אושעיא הא מני חנן היא דאמר איבד את מעותיו ורבא אמר אפי' תימא רבנן הכא במאי עסקינן שלוה על מנת שלא לפרוע בשלמא רבא לא אמר כרב אושעיא דמוקים לה כרבנן אלא רב אושעיא מ"ט לא אמר כרבא אמר לך רב אושעיא נהי דהנאה לית ליה
רש"י
[עריכה]
שוקל לו את שקלו - שוקל בשבילו שקל שהוא חייב לכל שנה לקרבנות צבור:
ופורע לו את חובו - אם חייב ממון לנושה מותר לזה שיפרענו בשבילו:
ומחזיר לו אבידתו - אם ראה חמורו תועה מותר להשיבו:
במקום שנוטלין שכר - על טורח השבתה:
תפול - הניית השכר להקדש שהרי שניהן מודרין בהנאה זה מזה:
מצוה קא עביד - כלומר מצוה בעלמא קא עביד ואינו מהנהו לזה שאם לא שקל עליו לא הפסיד כלום שיש לו חלק בקרבנות:
דתנן תורמין - את הלשכה בשלש קופות:
על האבוד - אף על מי ששלח שקלו ואבד:
ועל הגבוי - שעדיין לא הגיע כאן:
ועל העתיד לגבות - ואפילו לא נגבה לאחר מכאן יש לו חלק בתרומה ובקרבנות אלא שחיסר מצוה נמצא שכר המצוה על הנותן:
משתרשי ליה - מרויחו:
חנן היא דאמר איבד מעותיו - זה שפרנס את אשת חבירו ונתכוון לשם הלואה שישלם לו בעלה איבד מעותיו ואין יכול לומר לו את חובך פרעתי שלם לי והוא הדין נמי לכל חוב שעליו ועמד חברו ופרעו וזה לא אמר לו הלויני אינו חייב לו כלום וכיון דאילו פרעיה לשם הלואה לאו הלואה היא כי פרעיה נמי לשם מחילה לאו מידי יהיב ליה:
אפילו תימא רבנן - דאמרי חייב אע"פ שלא אמר לו הלויני וגבי שאר חוב נמי חייב לשלם וכי מחיל אסור במודר הנאה והכא דקתני פורע לו את חובו בשלוה זה תחלה הלואה מן המלוה על מנת שלא לפרוע עד שירצה לא יוכל הנושה ללחצו הלכך לאו מידי יהיב ליה:
תוספות
[עריכה]לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם חייב ומפרש שומר חנם בחנם שומר שכר בשכר ומסיק דחוזר ונוטל מבעל הבית משמע דשומר חנם נמי אם קדם ברועים ובמקלות בשכר חוזר ונוטל מבעל הבית ואמאי אברוחי אריא בעלמא הוא וכן הא דתנן בפ' אלו מציאות (ב"מ דף לא: ושם) היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה ופירש בקונטרס שאם היה עוסק במלאכה חמורה ונוטל שכר מרובה כמה היה פוחת משכרו ויעסוק במלאכה קלה כמו השבת אבידה וכך יתנו לו ואמאי אברוחי אריא בעלמא הוא ולפי מה שפירש רבינו תם דדוקא במפרנס את אשתו קאמר חנן לפי שיכולה לצמצם ולהתפרנס בדוחק אבל שאר פורע לו חובו לא כמו שאמר לקמן לא קשיא מידי ואומר רבי כי מן הדין היה ודאי פטור כדמשמע הכא אלא תקנת חכמים התם שישלמו לו כדי שישיב אבידתו של חבירו וכן בקדם ברועים ובמקלות בשכר דחוזר ונוטל שכר מבעל הבית כדי שיעסוק להבריח את הארי ואפי' עולה השכר כדי דמיהן נפקא מינה לכושרא דחיותא אבל פורע חובו ועמד אחר ופרנס את אשתו למה לנו לעשות תקנה על זה ומהאי טעמא נמי הא דאמר בהנזקין (גיטין נח:) הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון פירוש אם שהתה בידו י"ב חדש אין נותן רביע לבעלים ויחזיק בקרקעות אלא מחזיר לו הקרקע נראה לרבי דלא בחנם מחזיר אלא משלם לו מה שהוציא להוציאה מיד העובד כוכבים ורבינו גרשון פי' בתשובותיו כמו כן דאע"ג דלא הוי אלא כמבריח ארי בעלמא יש לו לשלם מידי דהוה אקדם ברועים ובמקלות בשכר וגבי משיב אבידה דאל"כ אין לך אדם מציל של חבירו מיד העובדי כוכבים ולא כפי' הקונטרס שפירש בגיטין שמחזיר לו בחנם וא"ת והא דתנן בהגוזל בתרא (ב"ק דף קטו:) שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים והניח זה את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו ואמאי דמי חמורו היה לו לשלם והיה רבי רוצה לומר דמשום הכי אין לו אלא שכרו דמיירי כגון שבעל החמור בפניו וכי עשו חכמים תקנה ה"מ שלא בפניו אבל בפניו לא וקשה א"כ אפי' שכרו לא יהא לו דהא תנן בפ' הכונס (שם דף נח. ושם) נפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית ומפרש רב בגמרא אפי' נחבטה דס"ד מבריח ארי מנכסי חבירו ומה שנהנית נמי לא משלם קמ"ל ופריך אימא ה"נ ומשני מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו והאי שלא מדעתו א"נ מבריח ארי לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא ומשמע לישנא קמא מדעתו אע"ג דאית ליה פסידא פטור ועל כורחין לא אפשר לפרש כן מההיא דאלו מציאות (ב"מ דף לא:) ודהשוכר את ' הפועלים (שם דף צג:) אלא הכי פירושו מבריח ארי מדעתו היכא דלית ליה פסידא האי שלא מדעתו לאו משום דאי לא הוי פסידא יהא חייב דפשיטא אם נחבטה ולא נתקלקלו הפירות למה יהא חייב אלא כלומר האי שלא מדעתו שעל כרחו הוא מבריח ארי ואם דוחקים את האדם על כרחו להבריח את הארי ממצרו של חבירו אע"ג דלית ליה פסידא חייב לשלם לו שכר טורחו והשתא בההיא דהגוזל בתרא אם נפרש דדמי חמורו אינו חייב לשלם לפי שהוא בפניו אלמא חשבינן כאילו לית ליה פסידא א"כ לא יהא לו אפי' שכרו כיון דמדעתו הוא ולית ליה פסידא על כן נראה לרבי דהיינו טעמא דאינו משלם דמי חמורו שלא תקנו חכמים שיהא חייב לשלם אלא מה שהוא מהנה אותו ואינו מהנה אותו אלא כדי שכרו שהרי גם הוא היה מוצא להציל בכדי שכרו דעל כרחך מיירי שיכול להציל שלא יזכה אותו מן ההפקר:
ובמקום שנוטלין שכר תפול ההנאה להקדש. בפ' אין בין המודר (נדרים דף לג:) מוקי לה בין בשנכסי שניהם אסורין זה על זה משום הכי תפול הנאה להקדש דלא מצי מחזיר ליטול שכר ולא מצי בעל אבידה לעכבו בין בשנכסי מחזיר דוקא אסורין על בעל אבידה ולא נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר ואם אין המחזיר רוצה לקבל שכר בעל אבידה אינו יכול לעכבו ותפול הנאה להקדש:
ועל העתיד לגבות. פי' בקונטרס אפי' לא נגבה לבסוף וקשה לרבי חדא דהוה ליה למיתני ועל העתיד לגבות ותו לא דהוי אבוד וגבוי בכלל ועוד דתנן (בשקלים דף ג:) ומייתי לה בהזהב (ב"מ דף נח. ושם) בני העיר ששקלו שקליהם ונגנבו מהשלוחין או שאבדו השלוחין אם עד שלא נתרמה התרומה נשבעים השלוחים לבני העיר ובני העיר שוקלים ומביאים אחרים תחתיהם אבל משנתרמה אחריות אהקדש ואם כפירוש הקונטרס דאפי' לא נגבו לבסוף תורמין עליהם אמאי בני העיר שוקלים ומביאין אחרים תחתיהם אי משום מצוה אפי' משנתרמה נמי ועוד פירש רש"י על האבוד מי ששלח שקלו ואבד ועל הגבוי שעדיין לא הגיע וקשה דא"כ זו ואין צ"ל זו קתני אלא נראה לפרש על האבוד שבא ליד גבאי ואבד ועל הגבוי ביד השליח ונאבד מיד השליח לאחר שנתרמה התרומה דאי נאבד קודם שנתרמה התרומה חייבין בעלים באחריות ועל העתיד לגבות שיבא לידי גבוי לבסוף והא דאמר הכא שוקל לו את שקלו באבוד וגבוי דלא מיחייבי בעלים באחריות:
הא מני חנן היא דאמר איבד מעותיו. הואיל וכן שאינו יכול עתה לתובעו ממנו אע"פ שמ"מ מהנהו שאין צריך לשלם חובו משום הכי לא מיתסר שאינו אלא גרמא בעלמא שעל ידי שפורע זה לבעל חובו מיפטר ודמי להא דתנן באין בין המודר (נדרים דף מג.) המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל אצלו כו' ויתן לשום מתנה אע"ג דעל ידו משתרשי ליה מזוני שרי הואיל ולא עביד אלא גרמא בעלמא ולא דמי לעושה לו מלאכה דאסור אע"ג דלא מצי תבע ליה מיניה דהתם מדידיה לדידיה קא מיתהני אבל הכא גרמא בעלמא הוא ורבינו תם מפרש דאיירי דוקא במזונות אשתו ומשום הכי פטור דאין הדבר ברור שהיה מתחייב זה הבעל מזונות שמא היה יכול להפטר שהאשה עצמה היתה מצמצמת אם לא היתה מוצאה מי שממציא לה מעות אע"ג דבפסקו לה ב"ד מיירי דאי לאו הכי לא הוי מיחייב לכ"ע שאף לאשה עצמה לא היה מיחייב בלא פסק ב"ד מכ"מ היתה מצמצמת דלא ליקרו לה רעבתנותא אבל גבי שטר חוב אפי' חנן מודה דלא איבד מעותיו דהנאה גמורה היא הואיל ולא היה יכול להפטר בשום ענין והכי פי' הא מני חנן היא כלומר האי פורע מיירי באותו חוב דאיירי בה חנן דהיינו במזון האשה דוקא וחנן היא וכן פירש רבינו חננאל ושני רב אושעיא הא דתנן ופורע את חובו מזונות אשתו הן ואליבא דחנן וריב"א הביא ראיה מירושלמי דה"ה בשאר חובין דגרסינן התם בפירקין אבא בר ממל בעי הפורע שטר חוב של חבירו שלא מדעתו בפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים א"ר אסי טעמא דבני כהנים גדולים תמן לא עלה בדעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייסנא ליה ומחיל לי הגע בעצמך דהוה גביה משכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכוני עד כאן בבעל חוב שאינו דוחק ואפי' בבעל חוב דוחק נשמענה מן הדא שוקל לו את שקלו לא שקיל אין ממשכנא הדא אמרת אפי' בעל חוב דוחק אלמא מחלוקת בבעל חוב כמו למזונות ואומר רבינו תם על כרחך פליג גמרא ירושלמית אגמרא שלנו דמוקים ההוא טעמא דשוקל את שקלו כבני כהנים גדולים אע"ג דממשכנין על השקלים ורב אושעיא מוקי לה כחנן ופליג לגמרי דלית ליה הך סברא ומפרש דלא פליגי אלא במזון האשה כדפרשינן ועוד דעל כרחין סוגיא דירושלמי לא אתיא כסוגיא דהכא דלדברי רבא צריך לפרש דשוקל לו שקלו היינו באבוד וגבוי דאי לאו הכי שוקל לו שקלו אמאי הא קא משתרשי ליה ובירושלמי משמע דלא מיירי באבוד דפשיט מיניה בעל חוב דוחק:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק יג (עריכה)
ל א מיי' פ"ו מהלכות נדרים הלכה ד, סמג לאוין מג:
לא ב מיי' וסמג שם, טוש"ע י"ד סי' רכא סעיף ב:
לב ג מיי' פ"ז שם הל' א, סמג שם, טוש"ע שם סעיף ג:
לג ד מיי' פ"ג מהלכות שקלים הלכה ט:
לד ה מיי' פכ"ו מהל' מלוה ולוה הל' ו, סמג עשין צד, טוש"ע ח"מ סי' קכח סעי' א:
ראשונים נוספים
תנן התם וכו' פירשתי בנדרי' בס"ד: ומה שפירש"י ז"ל תפול הנאה להקדש לפי שמודרין זה מזה לא דק דאפי' בהא למה יהא המחזיר אסור בשכרו דלאו מחברי' אתנהו ושכר טרח' הוא נוטל אלא הכי מיירי כשהחזיר יקר רוח שאינו רוצה ליטול שכרו וחבירו אסור לעכבו ולקבלו במתנ' ולפיכך תפול הנאם להקדש:
תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות : פירש"י ז"ל על אבוד בדרך ועל הגבוי שהוא בדרך שלא הגיע כאן ועל העתיד לגבות שעדיין ביד הבעלי' ואם לא נגבה אח"כ והקשה בתוס' דהא גבוי עדיף מאבוד וכ"ת בזו א"צ לומר זו קתני אין לך לומר כן בהעתיד לגבות דהא גבוי עדיף מיני' וה"ל לא זו אף זו ועוד דלישנא מה שעתיד לגבות לא משמע כפירוש רש"י ז"ל ועוד דמה סברא הוא שיהא לו חלק בקרבנות בחנם לכך פי' על האבוד שבא ללישכה ואבד ועל הגבוי שבא לידי גיבוי ואבד ועל העתיד לגבות שהוא ביד השליח ונאבד ולא זו אף זו קתני ויש שפי' וכל מה שעתיד לגבות אחר החג שכבר תרמו את הלשכה לשנה זו בג' פרקי' שתורמין אותה דהיינו בפרס הפסח ובפרוס העצרת ופרס החג ומה שיתנו מכאן ואילך לא יהא אלא כשיורי לשכה ואין קונין בו קרבנות אלא לחומת העיר ומגדלותיה הבאי' משיורי לשכה והשתא הכי קאמר אעפ"י שלא היה באו לקרבנות יש לו חלק בקרבנות עם שאר אחיו ונכון. ומ"מ מדפרכינן הכא בשלמא שקל לו שקלו כדתנן משמע בעיקר הדין שהוא כדברי רש"י ז"ל כי אעפ"י שלא נגבה כלל יש לו חלק בקרבנות והיינו דלא חשיב פורע חובו אלא שלפי פי' האחרון יפה בטוב ומחזיר לו אבידתו נמי מצוה קעביד פי' וכיון דמדעת דבעל אבידה יהיב לי' לא מתהני נדר הנאה מידידי' ואי משום דטרח בעדה דכיון דמצוה דנפשיה קעביד לא חשיבא הנאה למודר הרי זה כאלו פייסו חבירו ושכרו שיחזור אבדתו של זו שהוא מותר אבל אסור לתת לו ממון של צדקה כדמוכח בההיא דהיו באים בדרך ולא אמרינן מצוה דנפשי' קעביד כיון דממונא דידי' יהיב לי' וכבר פי' בארוכה בנדרים בס"ד:
הא מני חנן היא דאמר אבד את מעותיו: פי' רש"י ז"ל כיון דאלו פרעו לשם הלואה לאו הלואה דהא כי פרעה נמי לשם מתנה לאו הנאה בהא ואין לשון זה ברור דנהי דבדיעבד פטור לפי שלא עשה על פיו למה לא תהא חשובה טובת הנאה וי"ל דמשום דאשכחן בעלמא שהיורד לתוך שדה חבירו והשביחה חייב לתת לו כאחד מאריסי העיר ואע"פ שלא התנה א"כ מ"ש מפורע חובו אע"כ טעמא דמלתא משום דיורד לתוך שדה חבירו שבחו וחדושו ניכר כאן משא"כ בפורע חובו שאין שבחו ניכר והרי הלוה עומד בנכסיו כמו עכשיו ומה שגרם לו פיטורה שבח שאינו ניכר הוא ואפשר דבלאו דידי' לא מטי ליה הזיקא והיינו דקרי ליה בנדרים מבריח ארי מנכסי חבירו וזהו מה שאמר בירושלמי דאמר מפייס הוינא לי' ומחיל לו ופריך הגע על עצמך שיש עליו משכון ופדיי' מפייס הוינא ומחיל ליה משכונא ולא סוף דבר מן הטעם ההוא בלבד דהא מלתא דלא שכיחא הוא וכ"ש דאיתא להאי דינא בבעל חוב דוחק כדאיתא בירושלמי אלא עיקר טעם משום שאי שבחו ניכר וברור כי מתהני ליה מנכסיו מדידי' מתהני דבעל חוב מכאן ולהבא גובה ואפי' למ"ד דלמפרע הוא גובה זהו כשגבאו בסוף מעתה מן הטעם זה יש לומר במודר הנאה לא חשיב מהני וזה ברור ונתקיימו דברי רש"י ז"ל אלא שלשונו קצר כמנהגו הטוב. שלוה ע"מ שלא לפרוע פרש"י שלא לפרוע עד שירצה ולא יוכל הנושה ללחצו ויפה כיון דאי שלא לפרוע כלל אין כאן חוב ומיהו כיון שאינו יכול לכופו ס"ד דלא חשיב מהני כלל:
בשלמא שוקל לו את שקלו דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות פי' ונמצא שלא נהנה כלום שבלא הא היה לו חלק בקרבנות מחזיר לו אבדתו נמי מצוה קעביד פי' ואע"ג שהוא נהנה הוא יכול לומר אני איני מתכוין לההנותו אלא לקיים המצוה. אלא פורע לו את חובו הא קמישתרשי ליה אמר רב אושעיא מני חנן הוא דאמר אבד מעותיו פי' ואע"ג דמטי ליה הנאה מיניה דהא מיפצי ליה מב"ח כיון דשלא מדעתו עשה ואיבעי לתובעו כדין לא מצי תבע ליה ולאפוקי מיניה בדינא שרי דבודאי אי מצי תבע ליה לדינא ולאפוקי מיניה אסור דהויא מחילה גביה וההנהתו אבל כיון דלא מצי לאפוקי מיניה בדינא שרי והכי נמי אמרינן התם דמקריב עליו קיני זבין וקיני זבות ויולדות ומתירו לאכול בקדשים וזן את אשתו ואת בניו אף על פי שהוא חייב במזונותיהן דאף ע"ג דמטי ליה הנאה מיניה כיון דלאו מדעתו קעבד ולא מצי תבע ליה בדינא שרי ואין אנו צריכים לומר עכשיו בשוקל לו את שקלו דטעמא משום דתורמין על האבוד ונמצא שלא ההנהו אלא אע"ג דההנהו כיון דלאו מדעתיה קעביד ואינו יכול לתובעו בדין לחנן שרי:
בשלמא שוקל לו שקלו מצוה קא עביד דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות פי' באדר היו גובין השקלים כדי שיהיו כולם מגיעין ללשכה קודם ר"ח ניסן כדי שיהיו כל קרבנות הצבור הבאין מר"ח ניסן ואילך באין מתרומה חדשה כדכתיב זאת עולת חדש בחדשו אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה והיו תורמין בשלש קופות וכתוב בהן אב"ג לידע איזו מהן נתרמה א' מפני שמצוה בראשון וב"ד היו תורמין אותן על כל ישראל בין על מי שהגיע שקלו ללשכה בין על מי שלא הגיע כדי שיהיה לכל ישראל חלק בקרבנות ואין לתמוה למה היו עושין זה דכל המקדיש אדעתא דבי דינא מקדיש ותנאי ב"ד הוא שיהו השקלים עולין על כל ישראל כדי שיתכפרו כולם והיינו דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי כו'. פי' לא מבעיא על מי שאבד שקלו שהגיע ללשכה אלא אפי' על הגבוי שבא לידי הגזבר ונאבד קודם שהגיע ללשכה ולא מבעיא על זה אלא אפי' על העתיד לגבות שעדיין לא נגבה כל עיקר ולפום הכי קתני גבי המודר הנאה מחברו בשוקל לו שקל דכיון דבלאו הכי תורמין ב"ד בעבורו אשתכח דלא מהני ליה ולא מידי מאי אמרת שהוא חסור מצוה ונמצא שזה פורע בעבורו מהנהו האי לאו הנאה מקריי' דכיון שנתכפר מן הקרבן שהיה עליו לחיוב בעבור מה שעשה שאבדו לא חיסר מצוה לא מקרייא הנאה כדקי"ל המודר הנאה מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דמצות לאו ליהנות נתנו. ובפרושי הרב רבינו יהונתן מצאתי בדרך אחרת בשלמא שוקל לו שקלו דתנן (אין) תורמין על האבוד כו' הכא נמי גבי המודר מחברו דקתני שוקל לו שקלו משכחת לה כגון שאבד שקלו של מודר ולא נודע לו אלא לאחר שהורמו שלש' תרומות על שלש' פרקים כדאמרינן אם עד שלא הורמה התרומה נודע לו חייב באחריותן ואם משהורמה התרומה נודע לו אינו חייב באחריותה והכא כיון שלא נודע לבעלים לאחר שנתרמה תרומה נמצא שזה האחר ששוקל תחתיו לא מהני ליה מידי שהרי המודר לא היה חייב ודברים הללו צריכין לעיין בסוגיא דפרק הזהב. תלמידי רבינו יונה:
וז"ל
רש"י במהדורא קמא בשלמא שוקל את שקלו איכא לאוקמי דכגון דלא מהני ליה ומצוה בעלמא קא עביד דיהב שקל שאם לא שקל עליו לא הפסיד כלום שיש לו חלק בקרבנות כדתנן תורמין את הלשכה על השקלים שהובאו לידי שלוחי ב"ד ונאבדו קודם שבאו בלשכה. ועל הגבוי שגבום שלוחי ב"ד ועדיין לא הגיע שליח לשם. ועל העתיד לגבות כי היכי דלהוי לכולהו חלק וכפרה לקרבנות הבאין מאותן תרומות ה"נ מוקמינן לה כגון שנאבד שקלו ולא נודע לו עד שהורמו ג' תרומות של ג' פרקים כדאמרינן התם אם עד שלא הורמה התרומה נודע לו אינו חייב באחריותו הלכך לא מהני מידי דבלאו הכי מתכפר ע"כ: וז"ל
הריטב"א ז"ל תורמין על האבוד פירש"י על האבוד בדרך ועל הגבוי שהוא בדרך שלא הגיע לכאן ועל העתיד לגבות שעדיין ביד הבעלים ואם לא נגבית לאחר מכאן והקשו בתוס' דהא גבוי עדי' מאבוד וכ"ת דזו ואצ"ל זו קתני אין לך לומר העתיד לגבות דהא גבוי עדיף מניה וה"ל לא זו אף זו ועוד דלישנא דמה שעתיד לגבות לא משמע כפי' רש"י ועוד דמה סברא היא שיהא לן חלק בקרבנות חנם לכך פירשו ז"ל על האבוד שבא ללשכה ואבד ועל הגבוי שבא לידי גבוי ואבד ועל העתיד לגבות שהיה ביד השלי' ונאבד ולא זו אף זו קתני ויש שפירש על מה שעתיד לגבות אחר החג שכבר תרמו את הלשכה לשנה זו בג' פרקים שתורמין דהיינו בפרוס הפסח ובפרוס עצרת ובפרוס החג ומה שיתנו מכאן ואילך לא יהא אלא כשיירי לשכה ואין קונין בו קרבנות אלא לחומות העיר ומגדלותיה הבאין משירי לשכה והשתא ה"ק אע"פ שלא היה בא לקרבנות יש לו חלק בקרבנות עם שאר אחיו ונכון ומ"מ מדפרכינן הכא בשלמא שקל לו שקלו כדתנן משמע בעיקר הדין שהוא כדברי רש"י שאע"פ שלא נגבה כלל יש לו חלק בקרבנות והיינו דלא חשיב פורע חובו אלא שלפי הפי' האחרון יבא בטוב ע"כ. והקשו בתוס' עוד על פרש"י דלא הוה ליה למתני אלא ועל העתיד לגבות ותו לא דהוי אבוד וגבוי בכלל ויש לתרץ דאיברא דאפי' שלא נגבה לבסוף תורמים על צד הדחק כדי שיזכו כל ישראל ומיהו אבוד וגבוי נפיש זכותיה ומ"ה נמי בני העיר ששקלו שקליהם ונגנבו כו' שוקלין ומביאין אחרים תחתיהם כדי לזכות במצוה גמורה כנ"ל:
ומחזיר לו אבידתו נמי מצוה כו'. פירוש וכיון דמדעת דבעל אבידה יהיב ליה לא מתהני מודר הנאה מניה ואי משום דטרח אבתריה כיון דמצוה דנפשיה עבד לא חשיבא הנאה למוכר הרי זה כאלו פייסו חבירו ושכרו שיחזיר אבדתו של זו שהוא מותר אבל אסור ליתן לו ממון של צדקה כדמוכח בההיא דהיו באין בדרך ולא אמרינן מצוה דנפשיה עביד כיון דממונא דדידה יהיב ליה וכבר פירש' בארוכה בנדרים בס"ד. הריטב"א ז"ל. וז"ל תלמידי הרבינו יונה ומחזיר לו אבידתו נמי מצוה קעביד כלומר על מחזיר מוטלת המצוה וחובה עליו לקיימה ולא ניחוש להנאת האחר דכי קא מתהני אידך ממצוה קא מתהני ודוקא להחזיר לו האבדה הוא מותר מפני שאין המחזיר יכול לקיים ואם ירצה יוכל לתת אחרים ולקיים המצוה עמהם ע"כ. וז"ל הר"י מטראני מצוה קא עביד פי' ואע"פ שהוא נהנה הוא יכול לומר אני איני מתכוין להנאתי אלא לקיים מצות בוראי ע"כ:
הא קא משתרשי ליה כלומר הא קא מרווח ליה דלא פרע ליה דאי הוה מסדר ב"ח עליה וגבי חובו מניה הא מני חנן היא ובחוב כה"ג מיירי שהלך למדינת הים והלך א' ופרנס את אשתו והלך זה ופרע את חובו למפרנס דלא אהני ליה מידי דלא מחייב לשלומי כחנן. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא לא פירש כן דכתב הריטב"א ז"ל וז"ל הא מני חנן היא פרש"י דכיון דאלו פרעיה לשם הלואה לאו הלואה היא כי פרעיה נמי לשם מתנה לאו הנאה היא ואין לשון זה ברור דנהי דבדיעבד פטור לפי שלא עשה על פיו למה לא תהא חשובה הנאה. ויש לומר משום דהא אשכחן בעלמא שהיורד לשדה חבירו והשביחה חייב לתת כא' מאריסי העיר ואע"פ שלא התנה וא"כ מאי שנא מפורע חובו אלא ע"כ טעמא דמלתא משום דהיורד לשדה חברו שבחו וחדושו ניכר מה שאין כן בפורע חובו שאין שבחו ניכר והרי הלוה זה עומד בנכסיו כמו עכשיו ומה שגרם לו פיטור' שבח שאינו ניכר הוא ואפשר דבלאו דידיה לא מטי ליה הזיקא והיינו דקרי ליה בנדרים מבריח ארי מנכסי חברו וזהו מה שאמר בירושלמי דאמר מפייס הוינא ליה ומחיל לי משכונא ולא סוף דבר מן הטעם ההוא בלבד דהא מלתא דלא שכיחא הוא וכל שכן דאיתיה להאי דינא בבעל חוב דוחק כדאיתא בירושלמי אלא עיקר הטעם מה שאמרו שאין שבחן ניכר וברור וכי מתהני ליה מנכסיו מדידיה מתהני דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ואפילו מאן דאמר למפרע הוא גובה זהו כשגבאו בסוף מעתה מן הטעם הזה יש לומר דבמודר הנאה לא חשיב מהני וזה ברור ונתקיים דברי רש"י אלא שלשונו קצר כמנהגו הטוב ע"כ:
ותלמידי רבינו יונה כתבו דהפורע שטר חובו של חברו שלא מדעתו הניח מעותיו על קרן הצבי מפני שיכול לומר לו הוא היה מוחל לי כדכתיבנן במתני' הכא נמי לא דיינינן ליה הנאה שיוכל לומר שהוא לא היה פורע לו חובו המלוה היה מוחל לו וא"ת ומ"מ הרי מהנה אותו שלא יתביי' ממנו שאם לא היה בעבור זה היה מתביי' שלקח בהלואה ואינו משלם וגם לא יצטרך לפייסו שימחול לו. י"ל דכיון שהוא לא צוה לו שישלם בעבורו ואפשר שהחוב לא היה בא לידי גוביינא לעולם כי שמא האחר היה מניח לו לא דיינינן ליה הנאה דכל היכא דלא מחייב מדינא לא הוי אלא גרם הנאה בעלמא צ"ע בחוב שעל משכון היאך יהיה הדין גבי מודר ורבינו יעקב היה אומר שלא אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי אלא גבי מפרנס אשת חברו שלא מדעתו מפני שיכול לומר לו היא היתה דוחקת עצמה ועושה ואוכלת אבל בפורע חובו של חברו שלא מדעתו לא ופירש דמאי דאמרינן הכא הא מני חנן היא דאמר הניח מעותין על קרן הצבי ה"ק הא דקתני בנדרי' דהנודר הנאה פורע לו חובו לאו בכל חוב קאמר אלא בחוב דאיירי ביה חנן במתני' מיירי כגון שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו דבכה"ג מותר כיון שהבעל לא צוה לו אבל בחוב אחר דעלמא אסור ואין זה נכון דבהדיא משמע בירוש' דחנן בין במפרנס אשת חברו בין בחוב אחר ס"ל דהניח מעותיו על קרן הצבי מפי מורי הרב נר"ו ע"כ. ופי' ר"י היינו כפי' רש"י במהדורא קמא וכדכתי'. והר"י מטראני כתב וז"ל הא מני חנן היא פי' ואע"ג דמטי ליה הנאה מיניה דהוי מיפצי ליה מבעל חובו כיון דשלא מדעתו עבד ואי בעי לתובעו בדין לא מצי תבע ליה ולאפוקי מיניה בדיניה שריא דודאי אי הוה מצי תבע ליה בדינא ולא קא תבע ליה הוה ליה כאילו יהיב ליה מתנה ואסור אלא דכיון דלא מצי תבע ליה בדינא שרי והכי נמי אמרי' התם מקריב עליו קיני זבין וקיני זבות ויולדות ומתירם לאכל בקדשי' וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שהוא חייב במזונותיה דאע"ג דמטי ליה הנאה מיניה כיון דשלא מדעתו קא עביד ולא מצי תבע ליה בדינא שרי ואין אנו צריכין עכשו לומר ששוקל לו את שקלו דטעמא משום דתורמין על האבוד ונמצא שלא ההנהו אלא אע"ג דההנהו כיון דלאו מדעתיה קא עביד ואינו יכול לתובעו בדין כחנן שרי ע"כ:
שלוה ע"מ שלא לפרוע פרש"י שלא לפרוע עד שירצה ולא יכול הנושה ללחצנו ויפה כיון דאי שלא לפרוע כלל אין כאן חוב ומיהו כיון שאינו יכול לכופו ס"ד דלא חשיב מהני כלל הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא אפילו תימא כרבנן דאמרי חייב אע"פ שלא אמר לו הלויני וגבי שאר חוב נמי לשלם וכי מחיל ליה אסור במודר הנאה והא דקתני הכא פורע לו את חובו במלוה על מנת לפרוע כגון שהלוהו חבירו ואמר ליה אי פרעת פרע' ואי לא תבענא ממך בדינא והלך זה ופרע אותו חוב דמאי קא מהני ליה הא לא הוא מצי מלוה לכופו ההוא חוב ע"כ:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה