טור אבן העזר נא
<< | טור · אבן העזר · סימן נא (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור
[עריכה]שנים שיש ביניהם שידוכין בנו של זה לבתו של זה, ואמר זה לזה "כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך" עמדו וקדשו - קנו באמירה בעלמא בלא קנין ובלא כתיבה, לא שנא בתו גדולה ולא שנא בתו קטנה.
וכתב הרמב"ם: צריך שיהיו הדברים שפסקו מצויין ברשותן שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.
ודוקא שקדשו מיד ולא הפסיקו בדברים אחרים, אבל הפסיקו בדברים אחרים, לא.
ואפילו לא הפסיקו בדברים אחרים דוקא בנשואין ראשונים, אבל בשניים לא.
ודוקא באב הפוסק על בנו או בתו, אבל מי שפוסק בשביל אחותו או אחת משאר קרובותיו, או אשה שפסקה בשביל בתה, אינה נקנה באמירה בלא קנין. והרמב"ם כתב גם כן: איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין ואמר לה "כמה את מכנסת לי כך וכך וכמה אתה נותן לי כך וכך", שקונין באמירה.
ומיבעיא לן דברים הללו שנקנין באמירה אם ניתנו ליכתב, ואסיקנא שלא ניתנו ליכתב. ופירש רש"י שאפילו אם שניהם רוצים לכותבם ולהחתים עדים בדבר אין שומעין להם, כדי שלא יוכל לטרוף ממשעבדי. וכן נראה דעת הרמב"ם שכתב: דברים אלו לא ניתנו ליכתב לפיכך אינו כשטר עד שיטרוף בכך. ור"י פירש ודאי אם שניהם רוצים לכותבם הרשות בידם, אבל מדעת אחד לבדו אין לנו לכותבם ולעשות שטר עד שירצו שניהם.
בית יוסף
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
שנים שיש ביניהם שידוכין וכו' בר"פ הנושא (דף קב.) אמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנין באמירה אמר רבא מסתברא מילתיה דרב בבתו נערה דקא מטי הנאה לידיה כלומר שכסף קידושיה לאביה אבל בוגרת דלא מטי הנאה לידיה לא והאלהים אמר רב אפי' בוגרת דאל"ת הכי אבי הבן מאי הנאה אתא לידיה אלא בההיא הנאה דקמתחתני להדדי גמרי ומקנו להדדי: ומ"ש הרמב"ם צריך שיהיו הדברים שפסקו מצויים ברשותן שאין אדם מקנה דשלב"ל בפ"ו מה' זכייה ושלא כדברי בעל העיטור שכתבו הגהות בפכ"ג מהל' אישות לכל תנאי שהוא בשעת קידושין נקנה באמיר' אע"פ שלב"ל ואע"פ שאין בידו ועיין במה שאכתוב בסמוך בשם הריב"ש:
ומ"ש ודוקא שקדשו מיד ולא הפסיקו בדברים אחרים אבל הפסיקו בדברים אחרים לא כתב הרא"ש שם וא"ת הא דתנן לקמן הפוסק מעות לחתנו ופשט לו הרגל תהא יושבת עד שתלבין ראשה וכיון שהן דברים הנקנין באמירה יוציא ממנו בב"ד מה שפסק לו וי"ל דמיירי בנישואין שניים ורשב"ם תירץ דהכא מיירי שקדשו מיד בשעת הפסיקתא וכן משמע מדקאמר עמדו וקדשו והתם בקדשו לאחר זמן ובשעת הקידושין לא הזכירו הפסיקתא והרמ"א תירץ דמיירי בשאין לו מעות לפרוע הפסיקתא עכ"ל והשתא כיון שהקושיא שמחמתה כתב רשב"ם כן אית לה פתר אי כתירוצא קמא ואי כדהרמ"ה יש לתמוה על רבינו למה פסק כן ואיפשר דכיון דדייק לה מדקתני עמדו וקדשו משמע ליה לרבינו דגם בלא אותה קושיא צריך לומר כן ואע"פ שהתוס' כתבו בפ"ק דקידושין (ט:) על דברי רשב"ם דאין ראיה מלשון עמדו דאורחיה דתלמודא בהכי כמו (יבמות קח) קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת משמע לרבינו דכיון דהרא"ש כתב דברי רשב"ם דדייק לה מדקתני עמדו וקדשו נראה שהוא סובר דדיוקא מעליא הוא ומ"מ לא היה הכרע זה כדאי לכתוב דין זה סתם כאילו אין עליו חולק וכ"ש שאין הדבר ברור כ"כ שיהא זה דעת הרא"ש וכתבו התוס' בפ' נערה (נג.) גבי אבא סוראה השתא נמי אהדר בי ואע"ג דהן הן דברים הנקנין באמירה היינו היכא דעמדו וקדשו והכא כשרצה לחזור עדיין לא קדשו א"נ הכא כבר קדשו קודם לכן ואח"כ כתב ולא אמרינן הן הן דברים הנקנין באמירה אלא כשקדשו אח"כ: וכתב הריב"ש בסי' שמ"ה אם היתה המתנה על מעות בעין אלא שלא היו אצלו בשעת המתנה והיינו אומרים שתועיל המתנה אפילו על מה שאינו עתה ברשותו מפני שנעשה בשעת הנישואין ויהיה נקנה באמירה בעלמא מההיא דרב גידל כמו שכתוב זה בעיטור בשם רבוותא כמ"ש הר"י בן יחיאל היה צריך שהתנו כן בשעת קידושין כלשון רב גידל עמדו וקדשו איפשר דה"ה בשעת נישואין אע"פ שכבר קדשו דההיא שעתא הוי גמר החתון ואיכא איקרובי דעתא ורב גידל נקט וקדשו לרבותא דבקידושין לחוד מהני אע"פ שלא נזכר התנאי בשעת נישואין וכן נראה מלשון הרמב"ם פי"א מהל' מכירה שלא הזכיר שם אלא שעת נישואין וכ"כ בעיטור שאם לא התנו כן אלא שעשו כן מעצמן הוי כשאר חיוב דעלמא ולא מיקנו באמירה עכ"ל:
ומ"ש רבינו ואפילו לא הפסיקו בדברים אחרים דוקא בנשואי ראשונים אבל בשניים לא ודוקא באב הפוסק ע"י בנו ובתו אבל מי שפוסק בשביל אחותו או אחת משאר קרובותיו או אשה שפסקה בשביל בתה אינו נקנה באמירה בלא קנין ירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש בר"פ הנושא וכ"פ הרמב"ם בפכ"ג מהלכות אישות וכתב שהטעם מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנשואים הראשונים גמר ומקני ליה באמירה ומ"כ בשם הר"מ על זה ורמיזא במרדכי בפרק הנזכר מיהו אם אחותו היתה עניה כשפסק לה אז הוא חייב משום צדקה בפיך זו צדקה וממשכנין על הצדקה ולא יהא אלא אחר כדאמרינן בירושלמי אבל לעני נעשה כמו נדר ע"כ ועיין ברבינו ירוחם וכתב הריב"ש בסי' שמ"ה שאיפשר שלא חילקו בין נישואין ראשונים לשניים אלא בפוסק על ידי בנו ובתו אבל חתן עצמו הפוסק לאשתו אפילו בנישואין שניים וכן נראה מדברי הרמב"ם בפכ"ג מהל' אישות ודברי הריב"ש עוד בדינים שבסימן זה הם בסימן קנ"ט: כתב ה"ר שלמה בן הר"ש בר צמח בתשובה מי שנדר לתת לבת אחותו בשעת נישואין בראש כל הקהל מתנה מרובה לכאורה נדר כזה אינו כלום שהאומר אתן אינו כלום אפי' קנו מידו לפי שהוא קנין דברים ולא תועיל המתנה אלא במעכשיו או במתנת ש"מ והיינו במתנה מרובה כדאיתא בהזהב (מט.) אבל מתנה מועטת שיש בה משום מחוסרי אמנה נראה דקנתה וצ"ע ובענין זה אם הבת עניה נראה שקנתה אפילו מתנה מרובה ובלא קנין מדאמרינן בירושלמי שהביא הרי"ף בפרק אע"פ דמפקיד רב לשמשיה אי אימר לך הב מתנה לבר נש אי מסכן הוא הב ליה מיד וכ"כ המפרשים בפרק הזהב עכ"ל ועל מה שכתב בתחלת דבריו יש לתמוה דכיון דקי"ל דכל קנין כמעכשיו הוא כשקנו מידו לתת מתנה אמאי לא קנה כמו כשאומר מעכשיו והרמב"ם כתב ג"כ איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין ואמר לה כמה את מכנסת לי כך וכך וכמה אתה נותן לי כך וכך שקונין באמירה בפכ"ג מהלכות אישות וכ"כ המרדכי בפ' הנושא וכשהאיש והאשה פוסקין לעצמן זה לזה כ"ש דניקנין באמירה דבההיא הנאה דמתחתני אהדדי גמרי ומקנו עכ"ל ומיבעיא לן דברים הללו שנקנין באמירה אם ניתנו ליכתב ואסיקנא שלא ניתנו ליכתב בפ' הנושא שם ומ"ש רבינו בשם רש"י שאם שניהם רוצים לכותבם ולהחתים עדים בדבר אין שומעין להם וכו' וכ"כ הרא"ש דמשמע מפירש"י:
ומ"ש וכ"נ דעת הרמב"ם שכתב דברים אלו לא ניתנו ליכתב לפיכך אינו כשטר עד שיטרוף בכך דברי הרמב"ם הם בפ"ז מה' זכייה ומ"מ נראה שאין פירושם כקס"ד דרבינו דכיון דסיים ואמר דאינו כשטר עד שיטרוף בכך מה לנו אם יכתוב אלא פירושם כמו שכתב ה"ה שהרמב"ם מפרש דלא ניתנו ליכתב הכי קאמר אין כתיבתן עושה אותם שטר לגבות מן המשועבדין שלא עלה על דעתם להשתעבד באמירה שלהם משום הנאת איחתוני אלא אצל בני חורין ולא אצל משועבדין והילכך אפי' נכתב מהם שטר אינו טורף וכ"נ דעת הרי"ף בפ"ק דקידושין וכן דעת הרשב"א ז"ל עכ"ל וגם הר"ן כתב בפ' הנושא שזה נראה שהוא דעת הרי"ף ז"ל :
ומ"ש ור"י פירש ודאי אם שניהם רוצים לכותבם הרשות בידם וכו' כן פירשו שם התוס' והרא"ש דה"ק ניתנו ליכתב דכמאן דקנו מידו דמי דסתם קנין לכתיבה עומד וכותבין אפילו שלא מדעת המתחייב:
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
שנים שיש ביניהם כו' מימרא דרב גידל אמר רב ר"פ הנושא וקאמר רבא דלא מיבעיא נערה דקא מטיא הנאה ליד אביה דכסף קידושיה לאביה אלא אפי' בוגרת דאל"ת הכי אבי הבן מאי הנאה אתי לידיה אלא בההיא הנאה דקמיתחתני אהדדי גמרי ומקני להדדי וזהו שכ' רבי' ל"ש בתו גדולה ל"ש בתו קטנה:
ומ"ש ע"ש הרמב"ם שצריך שיהיו הדברים שהוא פוסק ברשות וכו' בפ"ו מה' זכייה ונראה דכיון דקאמר כמה אתה נותן לבנך וכו' משמע דכל אחד אומר אני נותן כך וכך ובלשון זה ודאי אין אדם מקנה דשלב"ל אבל אם היה מתחייב עצמו לבנו ובתו בכך וכך יכול להתחייב אף בדשלב"ל וכמו שכתוב בח"מ סי' ס' סעיף י' ע"ש:
ודוקא שקדשו מיד ולא הפסיקו וכו' כ"כ התוספות פ' קמא דקידושין ופרק שני דייני גזירות בשם רשב"ם וכ"כ הרא"ש והמרדכי פרק הנושא וכתב המרדכי דהרא"ם פי' כרשב"ם וכתבו התוס' והרא"ש דחילוק זה הוא נלמד ממאי דקשה דכאן הוא אומר הן הן הדברים הנקנין באמירה ובפרק שני דייני גזירות קאמר הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב עד שתלבין ראשה ואמאי תשב וכו' יוציאו ממנו בב"ד מה שפסק לו וי"ל דמיירי בנישואין שניים ורשב"ם תירץ דהכא מיירי דקדשו מיד בשעת הפסיקתא וכו' והרמ"ה תירץ דמיירי בשאין לו מעות לפרוע הפסיקתא וכתב ב"י ויש לתמוה על רבינו למה פסק כרשב"ם כיון דאיכא לתרץ בתירוצא קמא ותירוצא דהרמ"ה ואין מקום לתמיהתו דאע"ג דאיכא לתרץ בגווני אחריתא מ"מ כיון דאיכא לתרץ נמי כדפירש רשב"ם מספק לא מפקינן ממונא הילכך לא קנה היכא דהפסיקו ומזה הטעם כתב נמי רבינו כתירוצא קמא דדוקא בנישואין הראשונים וכו' ואע"ג דלפירוש רשב"ם אין ראיה לדין זה מתלמוד שלנו אלא מתוך הירושלמי אלא כדפירשתי דכיון דאיכא לתרץ נמי בהכי מספק לא מפקינן ממונא:
ומ"ש ודוקא באב וכו' ירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש בפ' הנושא והרמב"ם בפכ"ג דאישות.
ומ"ש והרמב"ם כתב ג"כ איש ואשה שהיו ביניהן שידוכין וכו' פירוש אע"ג דכתב דוקא האב הפוסק לבתו אבל לא אח שפוסק לאחותו וכו' מ"מ כתב דאיש ואשה שפסק ולעצמן דינן ג"כ כאב שפסק לבנו ובתו דבעמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנים באמירה ומשום דרב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקידשו הן הן הדברים הנקנין באמירה ואיכא למימר דוקא אב לבנו ולבתו אבל איש ואשה שפסקו לעצמן בעינן קנין או כתיבה בשטר ולפיכך כתב רבינו דהרמב"ם כתב דה"ה בפסקו לעצמן וכתב ה"ה דכ"ש הוא מדין האב וג"כ מתבאר מן הגמ' שם והוא מדאוקמינן בגמ' הא דתנן הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה ה' שנים בשטרי פסיקתא וכדרב גידל אלמא דרב גידל אף באיש ואשה שפוסקים ע"י עצמן היא דומיא דהנושא אשה ופסקה עמו דהאיש והאשה פוסקים ע"י עצמם וכ"כ במרדכי פ' הנושא להדיא דבאיש ואשה שפוסקים לעצמם כ"ש דנקנין באמירה דבההיא הנאה דמיתחתני אהדדי גמרי ומקני דהא הכא במתני' ליכא אב אלא היא בעצמה פוסקת עם האיש ומקבל עליו לזון את בתה עכ"ל ומ"מ דוקא בעמדו וקדשו וכמ"ש הרמב"ם להדיא ופשוט הוא: כתב במרדכי שם דאם לא קיבל עליו מקמי קידושין רק בשעת נישואין לא רצתה להנשא עד שנעשה האב ערב מן הנדוניא לא משתעבד מטעם הן הן הדברים הנקנין באמירה דלא היתה כוונתו להקנות אלא מצוה קעביד וכן מעשים בכל יום עכ"ל אבל מדברי הר"ן ר"פ אע"פ שדחה הירושלמי דבמוסיף לאשתו אפילו אחר שכנסה באמירה בעלמא סגי דליתא דהא דקאמר התם לא קנו מיניה צריך לאמלוכי ביה אלמא דמצי הדר ביה ומשמע דדוקא לאחר שכנסה אבל קודם נישואין לאחר קידושין לא מצי הדר ביה וכ"כ הריב"ש בסימן שמ"ה דה"ה אם פסקו לאחר קידושין ונשאת מיד אח"כ ע"ש וכ"כ רבינו לקמן בסימן ס"ו בשם רב האי גאון ז"ל ועיין עוד לקמן סי' ק"ב. וכתב עוד במרדכי דפסק מהר"ם דאם פסק האב על בנו דבר שאינו תלוי בו אלא בבנו כגון ללכת אחריה למקום פלוני או כל כה"ג אין פיסוק הקידושין שלו לא מעלה ולא מוריד כמו על אדם אחר וע"ש:
ומיבעיא לן וכו' ופירש"י וכו' וכ"נ דעת הרמב"ם וכו' תימא דהלא מפירש"י מבואר דאם נכתבו טריף ממשעבדי והרמב"ם כתב דאפילו נכתבו אינו טורף א"כ נראה דאינו תופס פירש"י אלא מפרש דלא ניתנו ליכתב אין כתיבתה עושה אותם שטר לגבות ממשעבדי וכמו שפירש ה"ה ונראה דס"ל לרבינו דלפירש"י נמי דוקא כשבאו לכתוב שטר גמור בסתם שפלוני נתחייב בפנינו חוב גמור ליתן לבנו ולבתו סך כך וכך קודם נישואין דבשטר זה יכול לטרוף ממשעבדי זה אין כותבין אבל אם העדים אינן כותבין כי אם הדברים כהווייתן דפלוני אמר אני נותן לבני כך וכך וכו' כיון דמתוך השטר נראה דלא היה שם קנין אלא פסיקתא גרידא ולא יבואו לטרוף ממשעבדי שפיר יכולין לכתוב למזכרת ולכן כתב רבינו וכן נראה דעת הרמב"ם שסובר רבינו דה"פ דברי הרמב"ם דברים הללו לא ניתנו ליכתב בשטר גמור אפילו מדעת שניהם שלא יבואו לטרוף ממשעבדי שלא כדין לפיכך אם נכתבו הדברים כהוייתן אינו כשטר עד שיטרוף בכך שהרי לא משתעבדי נכסי באמירת פסיקתא זו שהיא בלא קנין שאם היה הדין נותן שיכול לטרוף ממשועבדים אמאי לא יהיו כותבין שטר גמור אבל מה שפירש ה"ה לא ניתנו ליכתב אין כתיבתם עושה אותם שטר נראה לרבינו דוחק לפרש כך דאדרבא הלשון משמעו להיפך וכמ"ש ר"ח ור"ת ניתנו ליכתב ניתנו לגבות ע"י כתיבה דוקא או לא ניתנו ליכתב שאף בלא כתיבה תקנו לה קנין ע"ש בתוס':
דרכי משה
[עריכה](א) אבל לא משמע כן במרדכי פרק הנושא ע"ג דמשמע דלא מהני נשאו ועיין בהר"ן ריש אע"פ דמשמע דס"ל כדברי המרדכי אמנם לקמן סי' ס"ו כתב הטור כדעת הרמב"ם וע"ל עוד כתב ריב"ש סי' שמ"ה דוקא התנו אבל אי לא התנו כן אלא שעשו כן מעצמן הוי כשאר חוב דעלמא ולא מיקנו באמירה עכ"ל:
(ב) כתב המרדכי פרק הנושא בשם הר"ם דוקא מה שפסק בדבר התלוי בו בזה יש בו ממש אבל אם פסק לבנו דבר התלוי בבנו כגון ללכת אחריה למקום פלוני או כל כה"ג אין פסק הקידושין שלו לא מעלה ולא מוריד כמו על אדם אחר ושמא נתרצה הבן לא אמרינן וכו' וכ"ה בתשובת מהר"ם בפרק מי שמת ובמרדכי דף רנ"ה ע"ד והאריך שם בזו ועיין תשובת מיימוני ס"ס נשים סי' כ"ח שהאריך בזה הרבה כתב בר ששת בתשובה סי' קכ"ט דברים הנקנים באמירה או שקיבל האב קנין ומת האב החתן גובה הכל כמו שפסק ואי קנו מידו או שהיה שטר כתוב ע"ז גובה אפילו ממשעבדי ועוד האריך וע"ש ועיין בזה בתשובת מהרי"ל סי" ע"ה ולקמן סי' ע"ז לא משמע כן: כתב מהרי"ו בתשובה סי' קמ"ג אם כתב בתנאים ויעשה כך וכך לכתובה וכך וכך מלבושים ובשעת החופה לא עשו שטר אחר ע"ז נראה דלא זכתה האשה אפילו קבלו קנין סודר ע"ז דהאומר ליתן לא נקנית המתנה ומיהו כופין אותו ליתן שטר מאחר שקיבל ק"ס ע"ז אבל כ"ז שלא נתן שטר לא זכתה האשה בהן עכ"ל וב"י כתב ג"כ דאם קבלו קנין לתת מתנה צריך לקיים ולא כתשובת ר"ש בר צמח דכתב דא"צ לקיים אם לא שכתב מעכשיו או במתנת שכ"מ ובח"ה ריש סי' רמ"ה כתב בהדיא דלא קנה ודלא כדברי ב"י וע"ש דא"צ לקיים ודלא כדברי מהרי"ו:
(ג) וע"ל סי' ק"כ מדין ערב לחתן בעד נדוניתו מה דינו:
(ד) ועיין בח"ה ה' מתנה:
(ה) כ' הנ"י בפ' גט פשוט דף רל"ז ע"ב דהחתן נותן שכר התנאים וה"מ דשניהם אין להם אלא שטר א' אבל כשכל א' לוקח שטר שלו כל א' פורע לעצמו עוד גרסי' פ' גט פשוט שטר אירוסין החתן נותן שכר ואמרינן שם לא נצרכה אלא אפי' החתן ת"ח ועיין בהגהת מרדכי דף תקמ"ט ע"ד נוסח שטר פסיקתא. כתב מהרי"ו בתשובה סי' ק"ה אם פסק האב ומת אין בניו צריכין לקיים ופטורין מן הקנס וכ"פ מהר"מ בתשובה עכ"ל ועיין בח"ה סי' ר"ט כתבתי תשובת מהר"מ וע"ש ג"כ סי' רמ"ג ולעיל סי' זה משמע מדברי ריב"ש שאם קיבל קנין מוציאין מן היורשין וע"ל וכתב עוד מהרי"ו שם סי' ק"ד ואם פסק נדן לבנו ומת אין הבן נוטל אותו חלק בראש אלא מחלק ירושתם וצ"ע מאותן ב' תשובות דמשמע דסתרי אהדדי ומיהו יש לתרץ דאם קיבל האב קנין חייבים הבנים ליתן מה שהאב פסק וכמ"ש בשם הריב"ש וכתב עוד סי' קמ"ב שאם פסק לבנו ומת דלא גביא מן האמצע אלא מחלק ירושתו דאין כאן שום קנין שתזכה בהן הבת ואף אם נאמר דתטול מן האמצע היינו דוקא מה שמבואר בכתב הקנס והא דאמרי' דהיתומין פטורין מן הקנס דוקא כשלא נתן שט"ח על עצמו רק קנס בעלמא אז פטורים מטעם אונס אבל אם כתב שטר על עצמו חייב ואינו פטור מכח אונס וע"ש דמשמע קצת מדבריו דאם היה שם קנין אין מנכין לו מחלק ירושתו אלא נוטל תחלה מה שפסק מן האמצע ועיין לעיל סי' קי"ח כתבתי הרבה דינים התלוים בתנאים ובנדוניות שבין איש לאשתו ובין אב לבנו: