טור אבן העזר קכ
<< | טור · אבן העזר · סימן קכ (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור[עריכה]
אין האשה מתגרשת אלא בכתב, דכתיב "וכתב לה ספר כריתות ונתן", שיכתוב בכתב שהוא פוטר אותה ומתירה לכל ונותנו בידה ואומר לה שהוא מתירה בו וזהו שנקרא גט.
וגט זה צריך שיכתבנו הבעל או יצוה לסופר לכתבו, וכותבין אותו על כל דבר, ובלבד שיהא תלוש, ובכל דבר שרישומו ניכר, ושיהיה כתיבתו לשם איש המגרש והאשה המתגרשת בו, ויחתמו בו שני עדים כשרים, ויתנו לה הוא או שלוחו לידה או ליד שלוחה, ויאמר לה שנותנו לה לפטרה בו פטור גמור בלא תנאי או בתנאי כמו שירצה.
צריך שיכתבנו הבעל, דכתיב "וכתב לה", או שלוחו בציוויו יכתוב. ואף אם שלוחו כתבו צריך שיהא משל הבעל, לכך צריך שהסופר יתן הקלף והדיו לבעל במתנה קודם כתיבה והבעל יתן שכרו, ומפני תקנת עגונות תקנו חכמים שהאשה תתן השכר של הסופר ותקנהו לבעל.
כתב הרמ"ה: האומר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי, אין צריכין לזכות לו הנייר קודם כתיבה אלא אף על גב דכתבו מדידהו ויהבי לה, כיון דבשליחותו קעבדי מכי יהבי לה בשליחותיה דבעל כמאן דיהבו לבעל והדר בעל ויהיב לאתתא דמי, דכיון דמזכה לאיתתא בשליחותיה אקנויי אקנו לבעל לגרושי ביה, ונמצא זכיית הבעל וגירושי האשה באין כאחד.
ואי גזל נייר וכתב ביה גיטא ויהיב לה, כשר אפילו נתנו לה קודם יאוש, שהרי אינה חייבת להחזירו לבעלים שיש כאן שינוי שם ושינוי מעשה.
וכותבין לו הגט אף על פי שאין אשתו עמו, והוא שיהיו מכירים ויודעים העדים והסופר שזהו פלוני ואשתו פלונית. ובשעת הסכנה כותבים אף על פי שאין מכירים.
לא יכתבנו הסופר ולא יחתמו בו העדים עד שיאמר להם הבעל לכתוב ולחתום. וכשיאמר להם הבעל, יכתבו הם בעצמם ולא יאמרו לאחרים לכתוב ולחתום, ואפילו שאמר לשלושה שיש עליהם תורת בית דין לכותבו ולחותמו, אין להם לומר לאחרים לעשותו. ואפילו אמר להם "אמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום", לא יכתוב הסופר ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפיו.
ואף אם הוא חרש, אפילו הוא שומע אלא שאינו מדבר, או אפילו פיקח, וכתב להם בכתב ידו שיכתבו ויחתמו, לא יעשו עד שישמעו מפיו. והרמב"ם כתב: נשתתק וכתב בכתב ידו שיכתבו גט לאשתו, אם דעתו מיושבת עליו כותבים ונותנין שאין דין מי שנשתתק כדין החרש. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה.
והרמ"ה כתב באומר לשנים "אמרו לסופר לכתוב ולעדים שיחתמו" ואמרו להם וכתבו וחתמו וגירש בו, שהיא ספק מגורשת. ורב אלפס כתב שאינו גט כלל, וכן כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
אמר לעשרה "כתבו גט לאשתי", אחד כותב על ידי כולם. "כולכם כתובו", אחד כותב במעמד כולם.
אמר לעשרה "כתבו וחתמו ותנו גט לאשתי", אחד כותב ושנים חותמים ואחד נותן. כתב הרמב"ם: אפילו אם היה הכותב אחד משני העדים החתומים בו והוא השליח שנותנו לה הרי זה כשר. וייראה מדבריו שהוא מכשיר כתב סופר ועד, ולקמן בעינן לברורי שהוא פסול.
אמר "כולכם חתמו", כולם חותמים בו. ושנים שחותמין בו תחילה הרי הם משום עדים והאחרים משום תנאי, לפיכך אם היו השאר פסולים, או שחתמו זה היום וזה מחר אפילו בעשרה ימים, כשר. מת אחד קודם שחתם, הרי זה פסול. היה אחד מהשנים הראשונים פסול, הרי זה פסול. ודוקא שחתם קודם שחתמו האחרים, אבל חתמו האחרים למטה תחילה ואחר כך חתם פסול למעלה, כשר בתחתונים הכשרים.
והרמ"ה כתב: לכתחילה אין לקרוב או פסול לחתום עמהם אפילו חותם בסוף, אפילו חתמו שנים הראשונים ביומיה והקרוב או פסול אחר כך. ואי חתום בדיעבד בתר דחתימו תרי כשרי, כשר, והוא דחתימי הנך תרי ביומיה. ואי אמר כולכם משום עדים, לא מתכשר עד דהוו כולם כשרים וחתימי ביומיה.
מנאם - שאמר אבג"ד יחתמו גט לאשתי ולא אמר כולכם, כולם יחתמו בו בחשבון שמנה, בין אם היה שם יותר מחשבון שמנה בין לא היה שם יותר מחשבון שמנה.
"והאידנא תקינו חכמים בגט דכולכם כתובו כל חד מנכון"[1], פירש רש"י תקון חכמים בגט שאדם מצוה לכתוב במעמד רבים, שיכתבו בפירוש שכך אמר כתבו כל אחד מכם, שלא יטעו לומר שצוה לכולם. ומשמע מדבריו שיפרשו שכך אמר אפילו אמר סתם. ושאר מפרשים פירשו שתקנו שיפרש דבריו. ומיהו כתב גאון דאפילו בתר תקנה אי אמר סתם ולא אמר כולכם, כשר אף על פי שאמר במעמד כולם.
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אין האשה מתגרשת אלא בכתב וכו' עד או בתנאי כמו שירצה אלו כללי הלכות גיטין ומתבארים והולכין בסימנים הבאים:
צריך שיכתבנו הבעל כפשט לשון הכתוב וכתב לה או שלוחו יכתבנו דשלוחו של אדם כמותו כדילפינן פ"ב דקידושין (מא:) ואף אם שלוחו כותבו צריך שיהא משל הבעל לכך צריך שיתן הסופר הקלף והדיו במתנה לבעל כ"כ בסדר כתיבת הגט להרא"ש וכ"כ בספר מצות גדול וקצת החבורים ג"כ הזכירו כלל הדין שצריך הסופר ליתן הקלף והדיו אלא שקצתם ג"כ הצריכו ג"כ מסירת הקולמוס וקצתם לא הצריכו והמצריכים הם ר"ת כדאיתא בהגהת אשרי פ"ב דגיטין ובעיטור במאמר ז' וסדר הגט דבעל התרומה ורבינו פרץ כדאיתא בסימן קנ"ד והבלתי מצריכים הם הרא"ש וסמ"ג שלא הזכירו מסירת הקולמוס ובעל התרומה בהלכות הגט שכתב אבל בקולמוס אין נראה לחוש אפי' אין של בעל דאין כאן חסרון הניכר במה שכותב בו הגט ואף על פי שבסדר הגט כתב מסירת הקולמוס היינו לשופרא דמילתא לחוש גם לדברי המצריכים: ויש מהפוסקים סבורים שא"צ מסירת שום דבר דבמרדכי פרק התקבל כתוב מסירת הקלף והקולמוס והדיו לא ידענא מנ"ל ור"י בח"ב כתב שיש מפרשים שצריך להקנות קלף ודיו וקולמוס לבעל וי"מ שא"צ וכן נהגו העולם עכ"ל וכתב עוד בחלק הנזכר א"צ שיקנה הנייר הסופר לבעל בפי' דאקנויי אקנו ליה רבנן פשוט פ"ב דגיטין (כ.) מההיא ודלמא אקנויי אקנו ליה רבנן וכו' וכ"כ הרמב"ן עכ"ל וז"ל הרמב"ן בפ"ב דגיטין אהא דאמרינן א"ר חסדא יכילנא למיפסלינהו לכולהו גיטי דעלמא וכו' דלמא אקנויי אקנו ליה רבנן אע"ג דבדרך דלמא איתמר עיקר הוא והכי מפרש בפרק גט פשוט (קסח.) וש"מ שהדיו והקלף והקולמוס והנייר משל סופר ובכן הגט כשר ואין בו בית מיחוש שהכל הוא מוכר לבעל באותו פשוט שנותנת היא לסופר בגט בין קלף בין דיו בין טרחו ועמלו ואקנויי אקנייה רבנן לבעל ולא כדברי הנקדנין שמקנין ממש הכל לבעל אלא רבנן אקנינהו ניהליה ואע"ג דלא משיך כולו כשר שהרי (גיטין סה.) אומר אדם לשנים כתבו ותנו גט לאשתי והוא הולך למ"ה והמושלך בבור (שם סו) אומר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו והן כותבין ונותנין בלא כלום הקנאה דמאי וכתב על ידו או ע"י שלוחו ולאפוקי איהי או שלוחה הילכך מדאקנו ליה רבנן פשיטי דספרא לבעל ואין זה וכתבה כשר דנעשה שכירו ושלוחו של בעל בפשוט זה ומיהו אם היה הכל של אשה אע"פ ששנינו האשה כותבת את גיטה דלמא צריכא היא לאקנויי ממש הגט עצמו לבעל דלא תיקון ליה רבנן אלא פשיטי דספרא דלא ליקנייה הוא לגט מן הסופר אבל דידה לא תיקון לבעל והיינו דדייקינן עלה לקמן אי ידעה איתתא לאקנויי או לא וכ"נ מדברי ר"ש שהיה מצריכה ממש ליתנו לבעל או לשלוחו כדי לקנותו ומיהו כותבת בשלה ומקנה ולא צריכה לאקנויי מעיקרא דבכתיבת שליח הבעל הוא שאומר כתובו וכתב קרינן ביה ולגבי ונתן בעינן שלו והילכך מקנה לו הגט כתוב וחתום והוא מגרשה בו כך פירש"י ז"ל עכ"ל גם הרמב"ם לא הזכיר מסירה זו כלל. והר"ן בפ"ב דגיטין דקדק שא"צ שיתן הבעל מתחלה הקלף והדיו והקולמוס משלו אלא בההוא זוזא דאקני ליה קונה הסופר הקלף וזוכה בו הבעל דה"ל כשלוחו וזוכה לו אבל אם הקלף הוא שלו יש שכתב וצריך שיזכה בו הבעל או שלוחו שאין הסופר זוכה לו במה שהוא שלו אבל אחרים אומרים שא"צ דבאותן דמים שהיא נותנת לסופר אקנו רבנן לבעל בין קלף בין דיו בין טרחו ועמלו ומ"מ כשהיא עצמה כותבת גיטה בכי הא לא תקנו רבנן מידי כדמוכח בגמרא כלומר וצריכה להקנותו לבעל בהדיא כדמשמע מפירש"י (גיטין כ: ד"ה לא ידעה) בדין גט החקוק על גבי טבלא שלה וגם ר"י בח"ב כתב שכשהיא כותבת גיטה צריכה להקנות את הנייר בפירוש לבעל כי לא הקנו לו רבנן משלה אלא שכר הסופר וזה כדברי הרמב"ן שכתבתי בסמוך עכ"ל: ולדברי המצריכים להקנות אם לא הקנה הקולמוס כשר כדאיתא בהל' הגט דמרדכי ז"ל ואם הקולמוס של אחרים אין פסול בכך גם בקונטרס כתב ולכולי עלמא בדיעבד כשר ולפחות קאי אמסירת קולמוס מיהו היכא דלא מסר לא קלף ולא דיו יש לדון לדעת המצריכין להקנות אי פסול נמי הוי דמדכתב בהל' הגט דמרדכי ואם הקולמוס של אחרים אין פסול בכך משמע דוקא קולמוס דאין כאן חסרון הניכר אבל אם הקלף ודיו של אחרים פסול וכן משמע מדברי סמ"ג והתרומה והגה"מ פ"ג בשם סמ"ג והל' הגט דמרדכי שכתבו שה"ה אם כתבו הסופר במצות הבעל שהוא כשר ובלבד שיתננו אח"כ לבעל להיות שלו כדמשמע בגמרא אבל יותר טוב ליתנו לבעל תחלה כדי שלא ישכח הסופר ליתנו אחר כך לבעל עכ"ל משמע שאם לא מסר הקלף והדיו וגם לא נתנו אח"כ לבעל להיות שלו פסול דהא אינו מגרשה בדבר שלו והרא"ש כתב בסדר הגט והסופר יתן הקלף והדיו במתנה לבעל דבעי' וכתב ונתן שיהא הגט שלו עכ"ל כלומר כדרך ב"א שכותבין בדבר שהוא שלהם וגם לא שייך נתינה אלא בדבר שהוא שלו ובקונטרס כתוב צריך שיהיה הדיו וקלף משל הבעל שלא יהא גזל ולא דק דאם גזל הנייר וכתב הגט כשר הוא כמ"ש רבי' בסמוך בשם הרמ"ה ואם הסופר כותבו ואח"כ נותנו לבעל אע"ג דלא אקני ליה בהדיא ליכא משום גזל דהא לא גזל מיניה מידי שלא ברצונו אלא הטעם כדברי הרא"ש דבעינן שיהא הגט שלו וכל שלא הקנהו בהדיא אע"פ שאינו גזל מ"מ לא הוי שלו ולפ"ז איפשר דלכ"ע בעינן שיתן הסופר הגט במתנה לבעל ואם לא נתנו פסול מיהו המצריכים חשו שמא לא ימסרנו אח"כ ולפיכך הצריכו למסור קלף ודיו מעיקרא ושאינן מצריכים לא חשו לכך אבל מ"מ נתינה בעי כך היה נראה לכאורה אלא שלא מצאתי בדברי הרמב"ם שום גילוי לומר שצריך שיתננו הסופר לבעל וגם לסברת אחרים שהזכיר הר"ן א"צ הסופר ליתן לבעל בהדיא לא קלף ולא דיו דבההוא זוזא אקנו ליה רבנן קלף ודיו ושכר סופר וכ"ש כשהוא פורע לסופר שהכל נקנה לו וא"צ להקנות בהדיא אלא כשהיא כותבת גיטה דוקא משום דבההוא לא תקינו רבנן מידי ובעה"ת כתב הרוצה לכתוב גט לאשתו צריך שיהא הקלף והדיו משל בעל דהא וכתב ונתן כתיב ואפי' בטבלא שהיא של אשה תחלה וגט כתוב עליה מספקא ליה אם צריך להביא עדים שהאשה הקנתה תחלה הטבלא לבעלה כמשפט וגם שכר סופר מן הדין על הבעל כדתנן פרק גט פשוט משום דכתיב וכתב ונתן מ"מ אם נתנה האשה כשר כדאיתא התם תקינו רבנן וכו' דהפקר ב"ד הפקר ובהכי מיקיים שפיר ונתן אבל בקולמוס נראה שאין לחוש אפי' אין של בעל דאין כאן חסרון הניכר במ"ש בו הגט עכ"ל. והמנהג למסור קלף ודיו כדברי הרא"ש וסמ"ג והתרומה אבל בקולמוס אין חוששין כמו שהם ז"ל לא חששו ומ"מ טוב למסור גם הקולמוס לכתחילה וכן אני נוהג וכתב בקונטרס הבעל יגביהם לקנות:
והבעל יתן שכרו ומפני תקנת עגונות תיקנו חכמים וכו' משנה וגמרא בפרק גט פשוט (דף קסז קסח.) והיה נראה דהשתא בתר תקנתא לכתחילה אומרים לאשה שתתן שכר הסופר וכ"נ מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ב האשה נותנת שכר הסופר בכל מקום אלא שמצאתי בסדר כתיבת הגט להרא"ש שכתב רבינו בסוף סי' קצ"ד ושכר הסופר יתן הבעל ואם נתנה האשה הגט כשר דאפי' בתר תקנתא לכתחילה אומרים לבעל שיתן שכר הסופר ואם לא ירצה ליתן ונתנתו האשה כשר דרבנן אקנו ליה ההוא זוזא כדי שלא תתעגן האשה וכ"נ מדברי סמ"ג שכתב בסימן נ' שצריך שיפרע הבעל שכר הסופר מן הדין אלא התירו שתתן האשה שכר הסופר שלא יעגנה ותקנו חכמים שכר זה לבעל דהפקר ב"ד הפקר ומתקיים בזה ונתן והגה"מ בפ"א ובפ"ג כתבו כן בשמו וכ"כ בספר התרומה ובסמ"ק וכ"כ בדברי ר"י במישרים נכ"א ח"א:
כתב הרמ"ה האומר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי אין צריכין וכו' וא"ת מדברי הרמ"ה משמע שהאומר לסופר שיכתוב לו גט צריך הסופר לזכות לו הנייר אע"פ שאח"כ נותנו בידו ומגרש בו וכשצוה לגרש את אשתו כתב שא"צ משום דהוה כמאן דיהבו לבעל והלא ביהבו לבעל צריך לזכות והאי דהוי כמאן דיהבו לבעל א"צ לזכות וכי יציבא בארעא וכו' ונ"ל דה"ק דכמאן דיהבו לבעל ואקנו ליה בהדיא דכיון דמזכו לאיתתא בשליחותיה הוי כאילו אקנו לבעל בהדיא ואפי' לסברא שנית שכתב הר"ן דיש שכתבו שאם הקלף הוא שלו צריך שיזכה בו הבעל או שלוחו שאין הסופר זוכה לו במה שהוא שלו נראה דאיתיה לדין זה של הרמ"ה דכיון דמזכו לאיתתא בשליחותיה הוי כאילו יהבו לבעל ואקנו ליה ובמרדכי בפרק התקבל כתב ג"כ כדברי הרמ"ה דכשאמר לאחרים לכתוב וליתן גט לאשתו אינו צריך למסור להם דבמקומו הם עומדים:
ואי גזל נייר וכתב ביה גיטא ויהיב לה כשר וכולי נראה דדוקא בגזל נייר מכשיר הרמ"ה משום דאיכא שינוי השם דמעיקרא נייר והשתא גט ואיכא שינוי מעשה בגופו של נייר אבל אם כתב לו הסופר גט ולא פרעו וגזלו ממנו וגירש בו לא דבעינן ונתן וליכא דמידי דלאו דידיה הוא לא שייך ביה נתינה:
וכותבין לו הגט ואע"פ שאין אשתו עמו והוא שיהיו מכירים ויודעים וכולי משנה פרק גט פשוט (שם) כותבים גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירין ובגמרא (שם) מאי ובלבד שיהא מכירין ואסיקנא דצריך שיכירו שם האיש ושם האשה בגט וכן בשוברו ופירש"י הסופר והעדים צריכים שיכירו שזה הוא שמו ובעל נ"י כתב שיהא מכיר וכו' כלומר דלא סגי בהכרת פנים ושיסמוך על אחרים בשמות משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי אלא צריך שיכיר שמותיהם גם כן ע"כ כלומר שאם אינו מכיר שמם אע"פ שהוא מכיר אותם לא יכתוב דחיישינן שמא החליפו שמותם ויכתוב גט לאשת חבירו ולא סמכינן לכתוב על סמך שנשאל אחר כך שמותם לאחרים אבל אין סברא לפרש שבא לומר שאם שאלנו לאחרים על שמותם והגידו לנו שלא נסמוך עליהם ופריך בגמ' וליחוש לשני יוסף ב"ש הדרים בעיר אחר דילמא כתב גיטא אזיל וממטי לאיתתא דהיאך א"ר אחא בר הונא הכי א"ר שני יוסף ב"ש הדרים בעיר אחת אין מגרשים את נשותיהם אלא זה בפני זה ופריך תו וליחוש דילמא ואזיל למתא אחריתא ומחזיק לשמיה ביוסף ב"ש וכתוב גיטא וממטי לאיתתיה דהיאך אמר רב הונא בר חיננא כל שהוחזק שמו בעירו ל' יום אין חוששין לו ואיתא תו בגמרא ההוא תברא דהוה חתים עליה ר' ירמיה בר אבא וכו' אמר אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד וכו' צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק וכתב הרא"ש על זה ושמעינן מינה דלהיכר איש ואשה סומכין על פי עד אחד ואפי' קרוב ואשה דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא מידי דהוה ביבמות (לט:) להכיר שהוא אחיו מן האב וכ"כ בנ"י בשם הרשב"א והריטב"א ז"ל וגם ה"ה כתב כן בפרק כ"ד מהלכות מלוה בשם הרשב"א ומשמע מדבריהם דבין לענין איסור בין לענין ממונא קאמר דהא אמתני' קאי דמשוה גט לשובר בענין זה וגם ההיא דיבמות איסורא הוי וסגי באשה או קרוב דמילתא דעבידא לאגלויי הוא ור"י ג"כ כתבה בדיני גיטין חלק ב' וגם בסדר הגט אשכנזי כתב לשון הרא"ש דלהיכר איש ואשה סומכין על פי עד אחד ואפילו קרוב ואשה לא ידעתי למה השמיטו רבינו ודין שני יוסף ב"ש הדרים בעיר אחת אין מגרשים נשותיהם אלא זה בפני זה כתבו רבינו סי' קל"ו אבל דין הוחזק בעיר ל' יום אין חוששין לו לא הזכירו ולא ידעתי למה דהא אגט איתמר בגמ' והרמב"ם שלא כתבו בפ"ב מהלכות גירושין איכא למימר דמשמע ליה שהוא בכלל מ"ש שצריך שיהיו מכירין ויודעים שזהו פלוני ואשתו פלונית וסמך על מ"ש פכ"ד מהלכות מלוה ומיניה ילפינן לענין גיטין אבל רבינו שלא הזכירו גם בדיני ממונות לא ידעתי לו טעם. והילך לשון הרמב"ם בפכ"ד מהלכות מלוה אחד השטרות הנכתבים לאחד שלא בפני חבירו ואחד השטרות שאין כותבין אותם אלא מדעת שניהם ושניהם עומדים כולם צריכים שיהיו העדים מכירים השמות שבשטר שזהו פלוני בר פלוני וזהו פלוני בר פלוני שמא יבואו שניהם ויעשו קנוניא וישנו שמותיהם בשמות אחרים ויודה זה לזה כל מי שהוחזק בעיר ל' יום אין חוששין לו שמא שם אחר יש לו והוא שינהו כדי לרמותו ולעשות קנוניא שאם אתה אומר כן אין לדבר סוף עכ"ל תדקדק בו ויאירו עיניך בכמה דברים האחד דאע"ג דהא דתנן ובלבד שיהא מכירין אכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו איתנייא לאו דוקא דהוא הדין כשאשתו עמו דלא שנא ורבותא אשמועינן דאע"ג דמקילים לכתוב גט לאיש בלא אשה ושובר לאשה בלא איש לענין ההכרה לא מקילים דלעולם בעינן שיהיו מכירין. ב' דאע"ג דפירש"י שיהא מכירים הסופר והעדים וגם הרמב"ם בפ"ב מהלכות גירושין הזכיר סופר לאו דוקא דקפידא ליתא אלא אעדים דסופר זה אינו מעלה ואינו מוריד ומה שהזכיר סופר בהלכות גירושין אשגרת לישן הוא ולאו דוקא ויותר נראה לומר דבפ"ב דגיטין אשמועינן אגב אורחיה דחתם סופר ועד כשר כמבואר בדבריו בפ"ק ולפי שדייק בלשונו כתב בפ"ב וכן אם אמר לסופר כתוב גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבין וחותמין וכו' והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירים ויודעים שזה הוא פלוני ואשתו פלונית דברישא דלישניה נקט סופר ואח"כ עדים ובסיפא דלישניה נקט עדים ואח"כ סופר לסמוך סופר לחתמו דכשכתבו וחתמו בו אסופר נמי קאי ומ"מ סופר שאינו חותם אין צורך דיהא מכיר דבעדים החותמין סגי כדמשמע בפכ"ד מהל' מלוה וכבר הוכחתי דכל כה"ג ל"ש לן בין איסורא לממונא ומעתה רבינו שכתב שיהא מכיר הסופר לא דק דכיון דסבירא ליה דחתם סופר ועד פסול אין מקום להיכר הסופר עוד איכא ג' למגמר מלישניה דהרמב"ם דכי אמרינן כל שהוחזק שמו בעיר ל' יום אין חוששין לו היינו אפילו הוחזק על פי עצמו. עוד ד' איכא למיגמר מיניה דלא סגי בשיכירו שמו ושמה אלא גם שם אביהם צריכים להכיר ואיפשר דיליף הכי מדאמרינן וליחוש לשני יוסף ב"ש אלמא כי אמרינן שמו הכוונה שמו ושם אביו עוד ה' שמעינן מדבריו שגם שם אביו כותבין על פיו אם הוחזק ל' יום אע"ג דלא עביד לאגלויי כ"כ כמו שמו משום דא"כ אין לדבר סוף:
ובשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין פרק התקבל (דף סו.) תנן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ופירש"י כל השומע קולי ופי' שמו ושם עירו ובגמרא ודילמא צרה היא תני ר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין ופירש"י ודילמא צרה היא. שמתכוונת לקלקלה שתינשא בגט זה ותאסר על בעלה: בשעת הסכנה. כגון זה שמסוכן למות ואם לא עכשיו אימתי שאין מכירין אם זה הוא שפירש שמו ובסוף יבמות (קכב.) תנן מעשה באחד שאמר איש פלוני ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם ובעובדא אחריתי תנן הלכו ולא הכירוהו והשיאו את נשותיהם ופריך בגמרא ודילמא צרה היא ומשני כי היכי דמשני בפרק התקבל תנא דבי ר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין ופירש"י בשעת הסכנה כגון מי שהיה מושלך לבור וכו' והכא נמי כשעת הסכנה דמי שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה והרי"ף והרא"ש לא כתבו הא דרבי ישמעאל בפרק התקבל לפי שסמכו על מה שכתבוה בסוף יבמות שהיה עולה ללמד גם על דין עדות אשה שמת בעלה והרמב"ם כתבה בפ"ב מהלכות גירושין:
לא יכתבנו הסופר וכו' עד שישמעו מפיו וכו' בס"פ התקבל (דף סו:) במתני' איפליגו רבי מאיר ורבי יוסי באומר לשלשה תנו גט לאשתי דלר"מ כיון דתלתא נינהו וגם לא אמר להם כתבו אלא תנו לשם ב"ד אמר להם ויכולים הם לומר לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו ור' יוסי פליג עליה ואמר שאינם יכולים לצוות לאחרים לכתוב ולחתום ואסיקנא בגמרא דאפילו באומר אמרו לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו פליג רבי יוסי ואמרינן תו בגמרא דשמואל סבר לה כר' יוסי היכא דלא אמר אמרו משום דמילי לא מימסרן לשליח ופליג עליה באומר אמרו לסופר שיכתוב ולעדים ויחתמו ובריש מי שאחזו (דף עא:) תנן אמרו לו לכתוב גט לאשתך ואמר להם כתובו וכו' הרי גט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו ופרכינן בגמרא (שם) רישא ר"מ וסיפא ר' יוסי ואסקה רב אשי כולה כר' יוסי ואמרינן בתר הכי תניא כוותיה דרב אשי כתב הסופר לשמה וכו' הרי הגט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו ודייקינן ישמעו לאפוקי ממאן דאמר מודה ר' יוסי באומר אמרו ופסקו הרי"ף והרא"ש כרבי יוסי דהגט בטל ואפילו באומר אמרו ולא חשו לדשמואל וכתב הר"ן שכן כתבו בה"ג ור"ח ז"ל אבל הרמב"ם בפרק ב' כתב אמר לב' או לג' אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול ומתיישבין בדבר הרבה מפני שהוא קרוב להיות בטל ומה בין פסול לבטל שכל מקום שנאמר בחיבור זה שהוא בטל הוא בטל מן התורה ובכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים משמע דמספקא ליה אי פסקינן כשמואל כיון דלא חזינן אמורא דפליג עליה בהדיא וכן דעת הר"ן וכתב שכן דעת ר"י והרמב"ן וכן דעת בעל התרומות והמרדכי וסמ"ג וסמ"ק והכל בו וזה דעת הרמ"ה וכמו שהזכיר רבינו בסמוך מיהו מה שכתב רבינו ואפילו שאמר לג' שיש עליהם תורת ב"ד לכותבו ולחותמו אין להם לומר לאחרים וכו' דעדיפא מינה ה"ל למינקט דהיינו אם אמר להם תנו גט לאשתי דבההיא הוא דפליג ר"מ ואמר יאמרו לאחרים ויכתבו דאילו באומר כתבו אפי' ר"מ מודה שאע"פ שהם שלשה לא יאמרו לכתוב כדתנן בהדיא בס"פ התקבל אלא דמכיון דכתב דאפי' באומר אמרו לא יאמרו לא דק רבינו במילתא וכתב הר"ן בס"פ התקבל שדעת הרמב"ן דטעמא דרבי יוסי דפסל באומר לג' תנו הוי שפיר משום דמילי לא מימסרן לשליח אבל מאי דפסל באומר אמרו לא הוי טעמא משום דמילי לא מימסרן דלאו מילי מסר איהו אלא הרי הוא עושה שליח שלא בפניו אלא היינו טעמא דכיון דבגט בעינן לשמה ובעינן וכתב לה כלומר שיכתבנו לה הבעל ואין הסופר והעדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו וכל שלא שמעו מפיו אפי' אינו אומר אמרו מדעתכם אלא שהבעל עצמו ממנה אותו שליח בכל מקום שהוא פסול וכדאמרינן בהדיא ולפלוני ולפלוני ויחתומו וכן פירש"י לסופר פלוני שיכתבו ואין לך צד היתר לומר לאחרים לכתוב אלא השומע מפיו הוא יכתוב והרא"ה חלק עליו וכתב דלא פליג ר' יוסי אלא באומר אמרו מדעתכם אבל במינה שליח שלא בפניו בכי הא ודאי לא פליג וכתב הר"ן שדעתו מסכמת לדעת הרא"ה דכל שאמר להם אמרו הם סבורים שהדבר מסור להם לשנותו לכל מה שירצו ומה שאמר להם הבעל ולפלוני ולפלוני ויחתמו אינו אלא כמראה מקום להם ואיכא למיחש דמשום כיסופא מחתמי ליה כדאיתא בגמרא אבל בממנה סופר ועדים מדעתו ליכא למיחש לחורבה שהרי אין להם מקום לטעות נמצא דלפי דעת הר"ן כל שלא אמר אמרו אלא מינה את הסופר פלוני לכתוב לו גט ולעדים פלוני שיחתמו בו והסופר והעדים אינם מצויים עמו מודה רבי יוסי דכשר וכל היכא דאמר להם אמרו לסופר פלוני ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו פסול דאיכא למיחש דמשום כיסופא דסופר מחתמי ליה ולדבריו נהי דאם החתימו עליו הסופר ועד אחד הגט בטל לר"י כיון שחתם בו מי שלא צוה הבעל מ"מ אם לא שינו מצות הבעל אלא אמרו לאותו סופר וכתב ולאותם עדים וחתמו נהי דפסול מדרבנן הוה מיהו בטל לא הוי דמדאורייתא כשר הוא אלא שפסלוהו חכמים משום דחשו לחורבה (ולרבנן) [ולרמב"ן] משמע דבין כך ובין כך כיון שלא שמעו מפיו בטל הוא דדין תורה הוא בגט דלא הוו במקום הבעל אא"כ שמעו מפיו והרשב"א כתב דעת הרמב"ן סתם ולא נחלק עליו משמע דהכי ס"ל גם מתוך דברי הרא"ש משמע דכהרמב"ן ס"ל שהרי כתב בס"פ התקבל ונראה דדוקא לענין צווי הבעל הוא דבעינן שידבר בפיו ושישמעו קולו אבל לענין שליחות אשה כל היכא דקים לן שהיא רוצה בדבר לא בעינן שמיעת קול עכ"ל הרי דנקט בהדיא דבעי' שידבר בפיו ושישמעו בקולו ואילו להרא"ה והר"ן בדיבר בפיו סגי אפילו לא ישמע קולו גם מתוך דברי הר"ן שכתב זה נ"ל איפשר לדון דלהלכה אמרה ולא למעשה וכן דעת הרמב"ם לפסול באומר אמרו לפלוני ופלוני כמבואר בדבריו פ"ד מהלכות זכייה ומתנה : ודע שאפילו לדברי המכשירים בממנה סופר ועדים שלא בפניהם היינו בממנה אותם בפיו אבל אם לא מינה אותם בפיו אלא כתב להם בכתב ידו הדבר תלוי בדעות הפוסקים כמו שיתבאר בסמוך בס"ד דפליגי אי מהני כתב ידו בפיקח:
ואף אם הוא חרש אפילו הוא שומע וכולי ברייתא פרק מי שאחזו (דף עב:) כתב הסופר לשמה וכו' הרי הגט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ודייקינן קולו לאפוקי מדרב כהנא דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו וכתבוה הרי"ף והרא"ש בס"פ התקבל ולפום סוגיין דשמעתין הוה משמע להכשיר בפיקח שכתב בכתב ידו שיכתבו גט לאשתו דהא לא ממעטינן אלא חרש ולא ממעט כתב ידו מדתני קולו כי היכי דלא ממעט הרכנת ראשו דנשתתק דלא ממעטא ברייתא אלא דוקא חרש שכתב ואפי' במדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר יש לדון ולהכשיר ע"י כתב ידם מדאיתא בפרק מי שאחזו (דף עא:) אהא דאמר רב כהנא חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו אמר רב יוסף מאי קמ"ל תנינא נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג"פ וכו' א"ל רבי זירא אלם קאמרת שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע זה הוא חרש שומע ואינו מדבר זה הוא אלם וזה וזה כפקחין לכל דבריהם ופירש"י אבל חרש דרב כהנא אינו שומע ואינו מדבר ואיפשר שזה היה דעתו של הרמב"ם שכתב בפרק שני מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו וכו' הרי אלו יכתבו ויתנו וכן אם כתב בכתב ידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואצ"ל נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אע"פ שדעתו נכונה ומיושבת עכ"ל. ומשמעות פשט דבריו דדוקא בחרש שאינו שומע ואינו מדבר הוא דאין סומכין על רמיזותיו ועל כתבו משום דחשבינן ליה כשוטה אבל מי שנשתתק דהיינו שומע ואינו מדבר כפיקח הוא לכל דבריו וסומכין על רמיזותיו ועל כתב ידו והיינו כדשני רבי זירא אלם קאמרת שאני אלם ולא כתב הרמב"ם דין המדבר ואינו שומע משום דמכלל דבריו נלמוד שכיון שאינו חרש גמור דינו כדין האלם ויותר נראה לומר שכל שמדבר דינו כפיקח גמור שהרי מתוך דיבורו ניכר אם הוא בן דעת ומש"ה לא הזכירו הרמב"ם אבל מדברי הר"ן נראה שסובר כדעת הראשון דמדבר ואינו שומע דינו שוה לשומע ואינו מדבר שכתב אבל מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר הרי הן כפקחין לכל דבריהם ובבדיקה סגי והכי איתמר פרק מי שאחזו ומשמע עוד מדבריו דלכתיבת ידו בעי נמי בדיקה כי היכי דבעי להרכנת ראשו ומיהו איכא למידק אמאי דא"ר יוסף מאי קמ"ל תנינא נשתתק וכו' אדרבא הוה ליה לאותובי ממתני' דמצרכה בדיקה ג"פ ורב כהנא לא מצריך שום בדיקה ורבי זירא דאהדר ליה שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע וכו' וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם והיאך הם כפקחין הרי בפקחין לא בעינן בדיקה כלל ובנשתתק בעי' בדיקה ג"פ ונ"ל דלמאי דס"ד דרב יוסף דלא לפלוגי בין אלם לחרש גמור משתמע שפיר דרב כהנא ממתני' דלהרכנת הראש הוא שהצריכו בדיקה ג"פ אבל לכתוב בכתב ידו לא בעי בדיקה דכיון שהיה בו דעת לכתוב כן ודאי פיקח הוא ורבי זירא דאהדר ליה דשאני אלם כלומר דלא משתמע ממתני' אלא לאלם אבל חרש גמור אף ע"פ שעושה מעשה פקח כשוטה חשבינן ליה דשאני אלם מחרש גמור ורב כהנא אתא לאשמעינן דמתני' דתני אלם לאו דוקא אלא משום דבעי לאשמעינן דין הרכנת ראש ע"י אמירה דלא שייך בחרש גמור דהא אינו שומע לשיאמרו לו נכתוב גט לאשתך אבל אין הכי נמי דכתב ידו דחשיב כהרכין ראשו ע"י שאמרו לו נכתוב גט לאשתך אפי' בחרש גמור מהני א"נ אשמעינן דכתב ידו עדיף מרמיזה דכתב ידו מהני בחרש גמור ולא רמיזה ובתר הכי אסיקנא דברייתא דתני עד שישמעו קולו ולאפוקי מדרב כהנא ואפ"ה שפיר שמעינן ממתני' דאלם שכתב בכתב ידו כותבין ונותנין גט לאשתו וא"צ בדיקה דהא לא פליג רבי זירא ארב יוסף אלא משום דמתני' באלם ודרב כהנא בחרש הא אילו הוה מימרא דרב כהנא באלם היה מודה רבי זירא דשפיר פריך רב יוסף מאי קמ"ל תנינא ומאי דתנינא דשומע ואינו מדבר מדבר ואינו שומע הרי הן כפקחין לכל דבריהם היינו לומר שאינם כחרשים גמורים דלא מהני בהו בדיקה מיהו אלם בדיקה בעי ג' פעמים כדתניא באותה ברייתא בסמוך כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות אבל מדבר ואינו שומע פשיטא דלא בעי בדיקה כלל שהרי מתוך דיבורו ניכר אם הוא בן דעת ואיפשר דמשום דשייך למיתני במדבר ואינו שומע שהוא כפיקח לכל דבריו לגמרי תנא הרי הם כפקחין לכל דבריהם אף על גב דאלם אינו כפיקח לכל דבריו לגמרי שמעינן מהכא דלמאי דאסיק רבי זירא שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע וכו' אלם שהרכין בראשו בעי בדיקה ג"פ כדתנן במתני' ואם כתב בכתב ידו כותבין ונותנין ואין צריך בדיקה ונראה שזו היא שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב גבי הרכין בראשו בודקין אותו ג"פ ואח"כ כתב כתב בכתב ידו הרי אלו כותבין ונותנין ואם איתא דלכתיבת ידו בעי' בדיקה ג' פעמים ליערבינהו וליתנינהו ומ"ש גבי כתב בכתב ידו אם היתה דעתו מיושבת עליו אינו להצריך בדיקה ג"פ אלא לאפוקי שלא תהא דעתו מטורפת וקצת נראה לדייק כן מדבריו שהרי גבי הרכין בראשו דבעי בדיקה ג"פ כתב והרי דעתו דעת נכונה וגבי כתב בכתב ידו כתב ואם היתה דעתו מיושבת ומשמע דנכונה ומיושבת תרי מילי נינהו שהרי כתב אח"כ בסמוך גבי חרש גמור אע"פ שדעתו נכונה ומיושבת וכ"נ מדבריו פרק כ"ט מהלכות מכירה שכתב אלם ששומע ואינו מדבר או מי שנשתתק מקחו מקח וכו' והוא שיבדק כדרך שבודקין לגיטין או יכתוב בכתב ידו משמע בהדיא דלכתב בכתב ידו לא מצריך בדיקה ומיהו לענין מדבר ואינו שומע שכתבתי בסמוך דפשיטא דלא בעי בדיקה כלל אע"פ שבטור חשן המשפט סימן רל"ה כתב שכך נראה לו הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר לא ס"ל הכי שהשוה דין מדבר ואינו שומע לדין אינו שומע ואינו מדבר: ואם נפשך לומר דבכתב ידו נמי לא מכשיר הרמב"ם ז"ל אלא בבדיקת ג' פעמים וכדמשמע מדברי הר"ן איכא למימר דמאי דפריך רב יוסף מאי קמשמע לן תנינא משום דאיפשיטא ליה דרב כהנא לאו לאפלוגי אמתני' דבעי בדיקה ג' פעמים אתא דס"ל לרב יוסף דכתב ידו היינו הרכנת ראש ומשום הכי אקשי ליה מאי קמ"ל תנינא ורבי זירא אהדר ליה דמתני' באלם ורב כהנא אשמעינן אף בחרש גמור ומתני' דתני אלם משום דבעי לאשמעינן דין הרכין בראשו דלא שייכא בחרש גמור אי נמי אשמעינן דכתב ידו עדיפא מרמיזה דעל ידי כתב ידו בחרש גמור כותבין אבל לא על ידי רמיזתו ובתר הכי אסיקנא דברייתא דתני עד שישמעו קולו לאפוקי מדרב כהנא ומכל מקום שפיר שמעינן שאלם שכתב בכתב ידו כותבין ונותנין דומיא דהרכנת ראש וכדסבר רב יוסף בהא ור' זירא נמי משמע דהכי סבר ליה דהא לא אהדר ליה אלא משום דמתני' באלם ודרב כהנא בחרש גמור הא אילו הוה מימרא דרב כהנא באלם הוה מודה דשפיר פריך מאי קמ"ל תנינא ודעת בעל העיטור כדעת הרמב"ם שכתב וז"ל ומסתברא דוקא חרש שאינו מדבר ואינו שומע בהא ליתא לדרב כהנא אבל אלם שנשתתק (ומדבר) מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו דהא בהרכנת הראש וכ"ש בכתב ידו עכ"ל. ולכאורה נראה דלדעת הרמב"ם דמכשיר לכתוב גט ע"י כתב ידו דמי שנשתתק כל שכן ע"י כתב ידו של פיקח אבל מצאתי לרבינו ירוחם שכתב בח"ג וז"ל כתב ר"ת כי כתוב בתוס' כי פיקח אע"פ שכתב בכתב ידו וכו' וי"מ כי די בכתיבה ודקדקו מאותה שכתבתי למעלה מסוגיית הגמרא וכבר כתבתי בדין חרש מי שנשתתק ושומע כי די בכתב ידו ודוקא בחרש אבל בפיקח לא וכ"כ בירושלמי כמו שבחרש שאינו מדבר ואינו שומע אינו מועיל כתב ידו כמו כן בפיקח וכן נראה עיקר עכ"ל ומשמע שטעמו משום דלא שרו לכתוב על ידי כתב ידו אלא בנשתתק דא"א בענין אחר אבל בפיקח שיכול לדבר לא הכשירו לכתוב על ידי כתב ידו וה"ה דעל ידי הרכנת ראשו נמי אין כותבין וכל שכן הוא דבעינן שישמעו קולו דוקא כיון דאיפשר ומ"מ לא נ"ל שיהיה זה דעת הרמב"ם דא"כ ה"ל לפרושי אלא ודאי לדעתו דמכשיר לכתוב על ידי כתב ידו דנשתתק כל שכן שכותבין ע"י כתב ידו דפיקח או ע"י הרכנת ראשו דכל שמגלה לנו כוונתו ישמעו קולו מיקרי ומאי דאמרינן קולו לאפוקי מדרב כהנא היינו משום דכל שהוא חרש גמור אע"פ שעשה מעשה פיקח הרי הוא כשוטה לכל דבריו ואין בכתב ידו ולא בהרכנתו קול של דעת אלא קול כסיל אבל כל שהוא בן דעת כתב ידו או הרכנתו היינו קולו כל זה שכתבתי הוא ע"ד הרמב"ם והעיטור: אבל דעת הפוסקים זולתם לומר דאף ע"ג דמשמעתין לא משמע דממעטינן לכתוב ע"י כתב ידו אלא חרש דכיון דלאו בר דעת הוא אין סומכין על כתיבת ידו להחשיבו בן דעת אבל פיקח שכתב בכתב ידו כותבין ונותנין גט לאשתו דקול לאו דוקא דהא איכא הרכנת הראש מ"מ בתוס' פ"ב גרסינן כתב סופר לשמה וחתמו העדים לשמה אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה הרי גט פסול עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ואע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה הרי גט פסול עד שישמעו את קולו ממש והתם לא משתעי בחרש ועל פי תוספתא זו הסכימה דעתם לפסול גט הנכתב ע"י פיקח גמור וכל שכן דמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר וכתבו קצתם דה"נ משמע בירושלמי פרק מי שאחזו ולפי שיטה זו כי אמרי' לאפוקי מדרב כהנא לאו אחרש אמר דמפקא מיניה אלא אעיקר דינא דמכשיר לכתוב ע"י כתב ידו מפקינן והנה ההולכים בשיטה זו הרא"ש והרשב"א והר"ן והמרדכי ובעל התרומה וסמ"ג וסמ"ק והגהות בפ"ב מה' גירושין וקצתם כתבו כן בשם ר"ת דעת כולם פה אחד לסמוך על התוספתא להחמיר : וא"ת א"כ דכתב יד לא מהני היכי תנן במתני' דכותבין ע"י הרכנת הראש תירץ הרשב"א דהרכנת הראש חשיבא כקולו ושכן כתבו בירושלמי היא הרכנת הראש היא קולו וכ"כ ג"כ הרא"ש דאפשר דהרכנה עדיפא משום דמראה בגופו וכתב עוד הרא"ש א"נ נשתתק דא"א בע"א אקילו ביה משום תקנת עגונות עכ"ל ולפי תירוץ זה משמע דבכתב ידו מכשרי בנשתתק וכעין מה שכתבתי בשם רבינו ירוחם דהא לתירוץ זה לא עדיפא הרכנת ראשו מכתב ידו וא"כ כי היכי דאקילו בהרכנת הראש בנשתתק ה"ה נמי דאקילו לכתוב ע"י כתב ידו ואע"ג דבגמרא תניא הרי הגט בטל עד שישמעו קולו ומקולו דייקינן לאפוקי מדרב כהנא וכיון דקתני הגט בטל ודאי דמדאורייתא הוא דמפקינן מ"מ כתב הרא"ש דבנשתתק אקילו משום דבתוס' דממעט כתב ידו לא קתני בטל אלא פסול דמשמע מדרבנן ולפי זה כי אמרינן לאפוקי מדרב כהנא היינו ממאי דאכשר בחרש גמור דאילו מפיקח לא מפקא האי ברייתא ומאי דלא אייתי תלמודא ההיא תוספתא דקתני פסול דמפקא מפיקח נמי משום דעדיף ליה לאפוקי לדרב כהנא אפי' מדאורייתא ולומר שהוא בטל לגמרי כנ"ל ליישב דברי הרא"ש בתירוץ זה ומ"מ תפס רבי' תירוץ ראשון עיקר אי משום דאיתמר בירוש' ועוד דבירושלמי מייתי ברייתא כלשון התוספתא ומסיים בה אינו גט וא"כ משמע דפסול דקתני בתוספתא לאו מדרבנן בלחוד הוא אלא בטל נמי הוי ואי משום דאתי כדעת הרשב"א ושאר הפוסקים שהזכרתי ומיהו לשון רבי' אינו מדוקדק שכתב ואף אם הוא חרש וכו' דמשמע ואצ"ל פיקח והדר כתב או אפי' פיקח ונ"ל דמשום תקנת עגונות הוה ליה לאכשורי טפי בחרש מבפיקח ומש"ה שייך למימר ואף בחרש ולגבי דינא שייך טפי לאכשורי בפיקח מבחרש ומש"ה שייך למימר אפילו פיקח: כתוב בקונדריסים והרי"א כתב אבל כותב בכתב ידו ונותנו לעדים ויכתוב בו כתבו וחתמו גט לאשתי ואם שלח להם בכתבו ע"י אחרים הרי זו ספק מגורשת עכ"ל ונ"ל שהרי"א סובר כהרמב"ם דע"פ כתב ידו כותבין וסובר ג"כ כהרמב"ם באומר אמרו שהוא קרוב להיות הגט בטל דהיינו כמו ספק מגורשת ולפיכך הכשיר בכותב לעדים ופסל בשולח להם בכתבו על ידי אחרים כלומר שכותב לאותם אחרים אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתומו וצ"ל דס"ל נמי דחתם סופר ועד כשר ולפיכך הכשיר בכותב לעדים כתבו וחתמו דאל"כ הל"ל ויכתוב בו לסופר כתוב ולעדים חתומו ואיפשר דלאו דוקא נקט כתבו וחתמו דהשתא לא נחית לפלוגי בהכי:
ה"ג אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אחד כותב ע"י כולם כולכם כתובו א' כותב במעמד כולם והוא ברייתא בסוף פרק התקבל (דף סז:) ופירש"י על ידי כולם בשביל כולם:
ומ"ש אמר לעשרה כתבו וחתמו ותנו גט לאשתי א' כותב ושנים חותמים ואח' נותן משנה בסוף פרק התקבל (ד' סו:) אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אחד כותב ושנים חותמים ותניא בברייתא (דף סז:) אמר לעשרה הוליכו גט לאשתי אחד מוליך על ידי כולם ופירש"י בשביל כולם ומ"ש הרמב"ם אפי' היה הכותב אחד משני העדים החתומים בו הוא בפ"ט ומ"ש רבינו ולקמן בעינן לברורי שהוא פסול בסימן ק"ל:
ומ"ש כולכם חתמו וכו' במשנה הנזכרת כולכם כתובו אחד כותב וכולם חותמין לפיכך אם מת אחד מהם הרי הגט בטל ומדברי רבינו נראה דלא סגי בשיאמר כתבו לבד דכתבו לא משמע אלא אכתיבת הגט אלא צריך שיאמר ג"כ חתמו ולפיכך כתב ברישא א"ל כתבו וחתמו ותנו גט ובסיפא כתב אמר כולכם חתומו כלומר כשאמר להם כתבו אמר כולכם חתומו ולפ"ז מתני' דקתני כתבו לישנא קטיעא עוד יש דינים דשייכי לדינים הללו וכתבם רבי' בסי' קמ"א:
ושנים שחותמין בו תחלה הרי הם משום עדים וכו' בפרק ב' דגיטין (יח:) איתמר אמר לעשרה כתבו גט לאשתי א"ר יוחנן שנים משום עדים וכולם משום תנאי וריש לקיש אמר כולם משום עדים ואוקימנא דבדאמר להו כולכם כתובו פליגי דאי לאו הכי הא תנן אחד כותב וב' חותמין ואמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו דחתים בי תרי מינייהו ביומיה ואינך מכאן ועד עשרה ימים מ"ד משום תנאי כשר ומ"ד משום עדים פסול א"נ כגון שנמצא אחד מהם קרוב או פסול למ"ד משום תנאי כשר למאן דאמר משום עדים פסול ואמרינן בגמרא דריב"ל סבר כר"ל והרי"ף פסק כר"י וכתב הרא"ש דטעמא משום דסתמא דתלמודא משמע דסבירא ליה כוותיה וכן פסק הרמב"ם והרשב"א כתב דלכאורה נראה דהלכה כרבי יוחנן אבל בה"ג פסק כר"ל ורבינו ירוחם כתב שהתוספות ג"כ פסקו כה"ג והגהות ג"כ בפ"ט כתבו דכר"ל מסתבר דריב"ל קאי כוותיה והלכה כריב"ל לגבי רבי יוחנן וכתבו התוספות ואידך מכאן עד עשרה ימים ובמעמד כולן כדאמרינן בפ"ק (י:) דעידי הגט אין חותמין זה בלא זה וכן נראה מדברי הרא"ש בסוף פרק הזורק שכתב וה"ר משולם נתן טעם לדבריו דהא דאמרינן דעידי הגט אין חותמים אלא זה בפני זה גזירה משום כולכם היינו דוקא בשנים דלא סגי בלא אינהי ודמי לכולכם דלא סגי עד דחתימי כולהו והרשב"א בפ"ק עלה י' כתב סברא זו וכתב שראה משמו של הראב"ד שהוא חולק בזה ומפרש דתרי מינייהו חתמי ביומיה ובמעמד כולם ואינך כולהו מכאן ועד עשרה ימים ואפי' זה שלא בפני זה וכולהו משום תנאי נינהו ומקיים תנאיה ואזיל ואלא איהו ואיהי יחושו לעצמן כשאר כל התנאים ופירש כאן גזירה משום כולכם הוו עדים דאז ודאי בעו למחתם ביומיה וזה בפני זה עכ"ל והר"ן בפ"ק דגיטין פירש דברי רש"י כדעת התוס' וכתב שהרמב"ן חולק וסובר כמו שכתבתי בשם הראב"ד דגזירה משום כולכם עדים אבל כולכם סתם אין צריכים לחתום זה בפני זה אלא השנים שהם משום עדים וממה שכתב הר"ן בס"פ התקבל אמתני' דכולכם כתובו אחד כותב וכולן חותמין נראה בהדיא שסובר כדעת התוספות דכולן אין חותמין אלא זה בפני זה ורבינו ירוחם כתב בח"ב שכדברי הראב"ד נ"ל עיקר ולא ידעתי איך לא שת לבו למה שכתבתי לעיל שנראה מדברי הרא"ש ס"פ הזורק וגם לא הזכיר דעת הרמב"ם כדעת התוס' דגזירה משום אומר כולכם חתמו ולא משום אומר כולכם עדים כדעת הראב"ד והרמב"ן שכתב פ"ט ולמה אמרו אין עידי הגט חותמין אלא זה בפני זה גזירה שמא יאמר לרבים כולכם חתומו ואם תאמר חותמין זה שלא בפני זה שמא יעידו שנים ותטול הגט בידה ותחשוב שכבר העידו בו ועדיין לא נתקיים התנאי עכ"ל. וכתב הר"ן בפ"ק דגיטין גבי הא דאין עידי הגט חותמין אלא זה בפני זה דכיון דאינך משום תנאי אפילו חתמו אחר שנשאה נתקיים התנאי וכשר והיינו בדיעבד אבל לכתחלה כל שלא חתמו כולן פסול:
מת אחד מהם וכו' במשנה סוף פרק התקבל (דף סו:) היה אחד מהשנים הראשונים פסול וכו' פ"ב דגיטין (יח:) גבי פלוגתא דרבי יוחנן ור"ל באומר לעשרה כולכם כתבו גט לאשתי אי חתים בתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול אמרי לה כשר תנאי הוא ואמרי לה פסול דילמא אתי לאיחלופי בשטרות דעלמא ופירש"י אמרי לה כשר למ"ד משום תנאי ומשמע ודאי דאמרי לה פסול היינו למ"ד משום תנאי דאילו למ"ד משום עדים מאי איריא משום דאתי לאיחלופי תיפוק ליה דפסול משום דכולם משום עדים ופסק הרמב"ם בפ"ט כלישנא בתרא וכ"כ רבינו ירוחם וכן דעת הפוסקים וכן בדין דהא מידי דרבנן הוא ובדרבנן פסקינן כלישנא בתרא ואמאי דאמרינן דילמא אתי לאיחלופי בשטרות דעלמא הקשו המפרשים הא בשטרות דעלמא נמי כל כה"ג כשר דאמרינן בגט פשוט (קמב:) שאם הרחיקו העדים שני שיטין מן השטר ומילא אותם בקרובים כשר ותירץ רבינו תם דבתחלה דהכא היינו שחתמו הפסולים קודם ואח"כ חתמו הכשרים דהרואה שחתמו קודם סובר שהם עיקר העדות וההיא דגט פשוט הכשרים חתמו תחלה והניחו מקום חלק ואח"כ חתמו הפסולים או הקרובים דכיון דקרובים חתמו אחר שחתמו הכשרים לא אתו הרואים למימר שהקרובים הם עיקר העדות אלא שחתמו למילוי ולפיכך כשר וא"ת לפי זה דין הגט ודין השטרות שוה וא"כ מאי קאמר דילמא אתי לאיחלופי בשאר שטרות נ"ל דהכי קאמר כיון דבגט קי"ל דבעל כיון לומר לשנים משום עדים ולאינך משום תנאי ועדים אדעתא דבעל חתמי מן הדין ה"ל לאכשורי אפילו חתמו פסולים קודם הכשרים אלא דחיישינן דאי מכשרת בגט אתו לאכשורי נמי בשטרות אפילו כשחתמו הפסולים קודם הכשרים ובשאר שטרות סתמא דמילתא כל החותמים לשם עדים חותמים ועי"ל אתי לאחלופי בשטרות דעלמא שיבואו להכשיר קרוב או פסול בשאר עדיות וכן פי' רש"י אתי לאחלופי בשטרות דעלמא וכולי ויכשירו קרוב בכל השטרות וגם הרשב"א כתב אתי לאיחלופי בשאר שטרות כלומר שיבואו להכשיר קרוב או פסול בשאר עדיות דעלמא וכתב עוד ר"ת דאפי' מאן דמכשר הכא לא מכשר אלא בתחלה אבל באמצע או בסוף פסול לכ"ע בין בגט בין בשאר שטרות כדמשמע פרק גט פשוט ולפי זה כי אמרינן אי חתים בתחלה קרוב או פסול משום מאן דאמר כשר נקט לה: [(%מד"ה נמצא עד תיבת פסול שייך לקמן בסמוך] נמצא דבכל מקום שחתם קרוב או פסול בגט או בשטר פסול לכ"ע זולתי כשנתחברו שני תנאים האחד שחתמו הכשרים קודם השני שחתם הקרוב או הפסול למעלה בתחלה דכל דאיכא הני שני תנאים בשטרות כשר לכולי עלמא ובגיטין אמרי לה כשר ואמרי לה פסול) זו היא שיטת הר"ן שפירש דבריו בהדיא וכתב שאם חתם קרוב או פסול באמצע או בסוף אפילו בשאר שטרות פסול דלא מכשרינן ליה אלא כשהוא חתום תחלה דוקא וזו היא שיטת הרא"ש אלא שנראה מדבריו בפרק גט פשוט שמוסיף להכשיר בשחתם קרוב או פסול באמצע כיון דאיכא כשרים חתומים למטה ממנו וגם חתמו הכשרים קודם דבתחלה דאמרינן הכא היינו שיהיו כשרים חתומים למטה ממנו דכל שאינו חתום למטה מכולם תחלה קרי ליה ודעת הרשב"א והמרדכי והעיטור נראה שהוא כדעת הר"ן: אבל לפי מה שכתבו התוספות בשם ר"ת משמע דכשהפסולים חתומים בתחלה אם חתמו הכשרים קודם בשאר שטרות כשר אבל בגט פסול וטעמא משום דעידי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה וכשיצא גט זה לפני בני אדם ויראה שקרוב או פסול חתום תחלה יאמרו שהוא חתם קודם דמסתמא כסדר שהם חתומים חתמו ויאמרו ודאי כשר להעיד הוא שאל"כ היה לכשרים לחתום תחלה כיון שהיו שם ואם היה רוצה הבעל שיחתום משום תנאי ה"ל לחתום אחר כך אלא ודאי לשם עדות חתם ויבואו להכשירו אבל בשאר שטרות אע"פ שיראו שהוא חתום תחלה יאמרו משום תנאי או כבוד החתימוהו ולפי שמצאוהו תחלה החתימוהו תחלה ואחר כך כשמצאו הכשרים החתימום בשם עדות: [*)כאן שייך ד"ה נמצא דלעיל] נמצא דבגט דבכל מקום שיהיה חתום פסול או קרוב הוא פסול דאם הוא חתום באמצע או בסוף אפי' בשאר שטרות פסול ואם הוא חתום בתחלה פסול משום דאתו למימר אי לאו דכשר לעדות לא הוו מחתמי ליה קודם הכשרים כיון שהיו נמצאים שם הכשרים וכ"כ רבינו ירוחם בשמם ומכל מקום למדנו מדבריהם דכשחתום הפסול באמצע כחתום בסוף דיינינן ליה ולא כחתום בתחלה שלא כדברי הרא"ש: ועל מ"ש ר"ת דאפילו מאן דמכשר הכא לא מכשר אלא בתחלה אבל באמצע ובסוף פסול לכ"ע אפי' בשאר שטרות איכא למידק דהא אמרי' בסמוך דאיכא בין רבי יוחנן לר"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול ולרבי יוחנן דאמר שנים משום עדים ואינך משום תנאי כשר וכבר כתבתי דהא דאמרינן אי חתום בתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול על כרחך לא איתמר אלא אליבא דמאן דאמר משום תנאי ומאחר דאוקמינן דלמאן דאמר אינך משום תנאי כשר בנמצא אחד מהם קרוב או פסול אם כן ללישנא דפסל בחתם תחלה קרוב או פסול על כרחך כי כשרים בנמצא אחד מהם פסול בשחתם באמצע או בסוף הוא וכשר בגט והוא הדין בשאר שטרות ויש לומר דכי אמרינן דנמצא אחד מהם קרוב או פסול לרבי יוחנן דאמר אינך משום תנאי כשר היינו בשחתום תחלה בשטר אבל. קודם חתמי הכשרים והניחו מקום חלק וחתם שם קרוב או פסול וכי אמרי' אי חתים בתחלה קרוב או פסול היינו שהחתים תחלה וגם חתם קודם הכשרים. אבל לשיטת התוס' שכל שחתומים הפסולים תחלה אפילו חתמו כשרים קודם בגט פסול צריך לומר ללישנא דפסל בחתום פסול ליכא בינייהו הא דנמצא אחד מהם קרוב או פסול ואיבעית אימא דלהאי לישנא נמי איכא בינייהו הא דנמצא אחד מהם קרוב או פסול מיהו מאן דמכשר ליה לאו בחתם בגט הוא דמכשר אלא היכא שחזר הבעל והוציאו מכלל העשרה דלמאן דאמר כולם משום עדים צריך לבטל עדות כולם ולמסור עדות לכשרים לבד למאן דאמר אינך משום תנאי כיון שבטל את הפסול כשר ואינו צריך לחזור ולמסור עדות כנ"ל: פוסק כלישנא דאמרי לה כשר ומאי דנקט או חתום בתחלה קרוב או פסול היינו לאשמועינן דאע"פ שחתום בתחלה פסול ללישנא דפסל אבל ללישנא דמכשיר אפי' חתם באחרונה כשר כנ"ל ליישב דבריו. ורבינו סתם הדברים שלא כתב אלא כשהפסול חתום בתחלה ולא פירש אם חתם פסול באמצע או בסוף מה משפטו וברמזים כתב חתם אחד אחר שחתמו שנים כשר וצריך לפרש דהיינו שחתם באמצע וכמו שכתב הרא"ש בפ' גט פשוט דאילו חתם בסוף הא בהדיא כתב שם דפסול בין בגט בין בשטרות ומ"מ ממה שכתב כאן אבל חתמו האחרים למטה וכולי כשר בתחתונים הכשרים נראה דלשיטת ר"ת סתם דבריו דקיום השטר בתחתונים הוא ומ"מ אין בדבריו גילוי היכא שחתם הפסול באמצע אי מכשרי' ליה וגם בח"מ סימן מ"ה לגבי שאר שטרות סתם דבריו ולא כתב כשהפסולי' חתומים באמצע מה דינו:
והרמ"ה כתב לכתחלה אין לקרוב או לפסול לחתום וכו' הרי"ף גורס מחתים לכתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול וכתב הר"ן שאיפשר שגירסא זו גם היא מתפרש כמו שמתפרשת גי' רש"י שהוא אי חתים בתחלה קרוב או פסול והרמ"ה נראה לו שגורס כגירסת רי"ף ולא מפרש לה כמו שמתפרשת גירסת רש"י אלא הכי פירושו אם אחד מהעשרה קרוב או פסול אי שבקינן ליה לכתחלה למחתם או אי לא שבקינן בהא פליגי לישני אמרי לה כשר ושבקינן ואמרי לה פסול ולא שבקינן והלכה כלישנא בתרא ולא שבקינן וכיון דלא איפליגו אלא לענין מחתם לכתחלה ממילא משמע בדיעבד כשר והוא שחתמו שני עדים כשרים ביומיה דאי לאו הכי פסול משום מוקדם ואע"פ שלשון כשר ופסול דיעבד נמי משמע איני רואה דרך לפרש דברי הגמרא בענין אחר ליישב דברי הרמ"ה וא"ת הא כיון דאינך משום תנאי אי לא חתמי הנך קרוב או פסול הגט בטל שהרי לא נתקיים התנאי ונ"ל דמאי דאמר הרמ"ה אין לקרוב או פסול לחתום עמהם היינו שלא יחתמו קודם נתינת הגט אבל אחר נתינת הגט חותמים ומתקיים התנאי והוי גט למפרע משעת נתינה ובהכי אתי שפיר לישנא דאמרי לה פסול כיון דלכתחלה אינו חותם וגם לא יתנוהו על סמך שיחתום הפסול אח"כ דאף על גב דכיון שאינו חותם עד אחר נתינה מינכר שפיר דאינו חותם אלא משום תנאי וליכא למיחש דאתי לאיחלופי אפילו הכי איכא למיחש דילמא משתלי ולא חתים ונמצא גט בטל מיהו אם עבר וחתם בין קודם נתינה בין אחר נתינה כשר: ועוד י"ל דה"ק לכתחלה אין לקרוב או פסול לחתום עמהם כלומר וכיון שכן אין כותבין הגט דכיון שאין קרוב או פסול חותמין אין התנאי מתקיים מיהו אם עבר וכתבו וחתם בו גם הפסול כשר הוא כנ"ל:
ואי אמר כולכם משום עדים וכו' זה מתבאר מתוך דברי הגמרא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל באומר ליה כתבו גט לאשתי דר"י אמר שנים משום עדים וכולם משום תנאי ור"ל אמר כולם משום עדים ואמרינן דאיכא בינייהו כגון דחתום בי תרי מינייהו ביומיה ואינך מכאן ועד עשרה ימים למ"ד משום תנאי כשר למ"ד משום עדים פסול א"נ כגון שנמצא אחד מהם קרוב או פסול למ"ד משום תנאי כשר למ"ד משום עדים פסול וע"כ לא פליג רבי יוחנן אר"ל אלא משום דס"ל דאינך משום תנאי הא היכא דשוינהו עדים בהא מודה רבי יוחנן דצריך כולהו למחתם ביומיה וכן אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול מודה דעדות כולם בטילה כדתנן בפ"א דמכות (ה:) ואם חתם הפסול ונתנו לה בעידי מסירה כתב הרמב"ם בפ"ג שי"א דהוי גט בטל והוא ז"ל חולק ואומר דלא הוי אלא פסול מדבריהם:
מנאם שאמר אבג"ד יחתמו גט לאשתי בסוף פרק התקבל (ד' סז:) איבעיא להו מנה אותם מהו רב הונא אמר אינו ככולכם רבי יוחנן אמר הרי הוא ככולכם א"ר פפא ול"פ הא דמנה כולה והא דמנה מקצתייהו אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא ופירש"י מנה מהו. אם לא אמר כולכם אלא מנאם אבג"ד ואמר כתבו גט לאשתי מהו מדמנינהו לכל המנויין איכוין או דילמא כיון דלא אמר כל המנויין כתבו לא בעינן שיחתמו בו כל המנויין אמרי לה להאי גיסא מנה לכולהו אכולהו קפיד מנה מקצתייהו לא קפיד אלא אמנויין ואמרי לה להאי גיסא מנה מקצתן גלי דעתיה דאהכי קפיד וצריכים כל המנויין לחתום מנה כולם כיון דלא אמר כולכם לא הקפיד אלא לומר אותם בפני מנין זה ולא שיחתמו כולם עכ"ל וכתב הרא"ש דכיון דאיכא תרי לישני הוי מנה ככולכם וכן דעת העיטור וכ"כ רבינו ירוחם וכך הם דברי רבי' וגם הרמב"ם בפרק ט' כלישנא דמחמיר פסק שכתב אמר להם כולכם חתומו כולם חותמים ואם מנאם בין שמנה כולם בין שמנה מקצתם ואמר להם חתומו ה"ז כאומר להם כולכם חתומו עכ"ל ובאמת שדבריו מסופקים אצלי שתפס לשון הגמ' ולא פי' ואיפשר לפרש דבריו דה"ק ה"ז כאומר כולכם המנויים חתומו וכמו שפירש"י ויותר נראה לפרש דס"ל דכיון דבגמ' אמרינן סתם כאומר כולכם משמע דאכל המנויים שם קאי ואמרי לה להאי גיסא ה"פ דכי מנה מקצתם הוה ליה כאומר וכולי כלומר שרצונו שכולם יחתמו אלא דלא בעי למימני כולהו דלאו כרוכלא ליזיל ולימני וה"ל כאומר כל המנויין כאן חתמו אבל כשמנה כולם לא קפיד אלא לומר דבריו בפני אותו מנין ולא שיחתמו כולם דאם איתא דקפיד אחתימת כולם למה ליה לממנינהו לכולם לימא להו כולכם חתומו ואמרי לה להאי גיסא דכי מנה כולם קפיד אחתימת כולם כיון דמנה כולם וכי מנה מקצתם לא קפיד אלא אמנויין לבד ולפ"ז גם פי' האבעיא משונה מפירש"י דלרש"י לא בעי אלא אי אמרינן דלכל המנויים נתכוין אם מנה כולם אכולם ואם מנה מקצתם אהנהו דמנה קפיד או אי לא קפיד אמנין כלל לענין חתימה ולדברי הרמב"ם בכלל האבעיא נמי היכא דמנה מקצתן אי הוי כאומר כולכם או לא כנ"ל והר"ן בס"פ התקבל תמה על הרמב"ם שכתב בפ"ט ואם מנאם בין שמנאם כולם בין שמנאם מקצתם וא"ל חתומו ה"ז כאומר כולכם חתומו ואח"כ כתב מת אחד מהם קודם החתימה ה"ז גט בטל ואמאי והא מנה ספיקא הוי ואין לדחות ולומר דמת אחד מהם לא קאי אלא אאומר כולכם בהדיא דלישנא דמתני' הוא ולא קאי אלא אאמר כולכם בהדיא דאין זה במשמע שכיון שכתב דמנה הוי כאומר כולכם כשכתב דמת אחד מהם הגט בטל הא ודאי דגם למנה קאי כיון דהוי כאומר כולכם ואיפשר דטעמא דהרמב"ם משום דבירושלמי אמרו המונה הרי הוא כאומר כולכם ולא חלקו בין מנה כולם למנה מקצתם ואע"פ דרב פפא מפליג בינייהו בני מערבא הוו בקיאי בדברי רבי יוחנן טפי מרב פפא: עוד כתב הר"ן שלא ידע למה השמיט הרי"ף דין זה ואיפשר דהרי"ף מפרש כפירש"י וא"כ היכא דמנה בין כולם בין מקצתם ספיקא הוי ולפיכך לא כתבו דכשיסתפק לנו מספיקא לא שרינן ליה כנ"ל לדחוק בדעת הרי"ף ואין זה כדאי:
והאידנא תקינו חכמים בגט דכולכם כתובו וכו' ג"ז שם אתקין רב יהודה בגיטא דכולכם כתובו או כולכון או כל חד וחד מנכון וכו' אמר רבא זימנין דגאיז לדיבוריה ואמר כולכון ולא אמר כל חד מינכון ואתי לאיפסולי אלא אמר רבא כתובו כל חד מנכון חתומו כל תרי מנכון אובילו כל חד מנכון וכ' הר"ן בגיטא דכולכם כלומר בגט שאדם אומר במעמד רבים שלא יאמר כתבו או הוליכו בלבד שיש לחוש שמא יאמר כולכם ולא יחתמו כולם ונמצא גט בטל אלא כך יאמר כתבו כל חד מנכון וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ט שהתקנה היתה שיפרש דבריו לומר כל חד מנכון כתובו וכו' ולפי שרש"י כתב אתקין רב יהודה בגט שאדם אומר במעמד רבים ויש לחוש שמא יאמר כולכם ולא יחתמו כולם ונמצא גט בטל התקינו שיהא כותבין בו כך אמר לנו פלוני כתבו או כולכון וכו' מפרש רבי' דבריו דה"ק דמשום דיש לחוש שאע"פ שיאמר כתבו גט לאשתי ולא יאמר כולכם יסברו העולם דאמר כולכם ואם מת א' מהם יבטלוהו שלא כדין לכן תיקן רב יהודה שאע"פ שיאמר סתם כתבו גט יכתבו שאמר בהדיא כתובו כל חד מנכון וכן בחתומו ואובילו ולפי דעתי לא נתכוון רש"י לכן שאם העדים יכתבו דברי הבעל ממש ליכא למיחש למידי דכיון דלא אמר כולכם בכל תרי מינייהו שיחתמו יכשירוהו דלב"ד טועים לא חיישינן וכן לא הוה ליה לרב יהודה למיחש שמא העדים יוסיפו על דברי הבעל ויאמרו שאמר כולכם היכא שלא אמרו אלא ודאי כוונת רש"י לפרש כדברי הר"ן והרמב"ם ומ"ש התקין שיהא כותבין בו כך אמר לנו פלוני היינו לומר שיהא כותבין על פי מאמר הבעל כלומר שהבעל יאמר כתבו כל חד מנכון וכו' והם יכתבו דבריו ור"י בח"ג כתב והשתא תקינו רבנן בגיטא שאם אמר כולכם כתובו שר"ל שום אחד מכם וכן אם אמר כולכם חתומו שר"ל כל שנים מכם וכן אם אמר כולכם הוליכו ר"ל כל א' מכם עכ"ל וזה פי' שלא עלה על דעת שתיקנו רבנן להכשיר גט שלא נחתם כמו שצוה הבעל שהוא בטל מן התורה ואיפשר דה"ק תקנו שלא יאמר כולכם כתובו והשתא כשיאמר כולכם לא חיישינן ליה לעובר על תקנת חכמים שהתקינו שלא יאמר כולכם והוה ליה כאילו לא אמר כולכם ממש אלא נפרש ההוא כולכם ר"ל כל אחד מכם כתקנת חכמים ולכך כותבין שפיר דבריו ואמר כל אחד מכם והלשון דחוק לפי' זה וגם בגמ' לא משמע הכי. והרא"ש כתב והשתא תיקון רבנן שגיטא דכולכם כתובו או כולכם או כל חד מנכון חתומו או כולכם או תרין מנכון ולא כתב מאי דאמר רבא זימנין דגאיז לדבוריה וכו' אלא אמר רבא כתובו וכל חד מנכון וכו' ולא ידעתי למה ואפשר שלא היה בנוסחא שלו או שהוא ט"ס בפסקי הרא"ש שבידינו שהרי"ף כתבה:
ומיהו כ' גאון דאפי' בתר שתיקנו וכו' כ"כ העיטור במאמר שביעי ונ"ל דרבותא אשמועי' דלא תימא כיון שתקנו שיפרש דבריו כל שלא פירש אלא אמר סתם ה"ל כאומר כולכם קמ"ל: כתב הריב"ש בתשובה סי' שפ"ט מעיד אני על רבותי ה"ר פרץ הכהן והר"י שמעולם לא הניחו שינתן גט זולתי לפניהם לפי שרוב מצויים אצל גיטין אינם מומחין ולא בקיאים בדקדוקי הגט גם בזמן רז"ל היו ממנים אחד מהם על הגיטין כדאי' בריש גיטין (ה:) אתא לקמיה רב אחאי דהוי ממנה אגיטי. וז"ל הרא"ש בתשובה כלל מ"ה סי' י"ו על הגט שניתן בפני עדים שאינם יודעים בטיב גיטין דע כי הדבר קשה עד מאוד כי מרבים ממזרים בישראל ואם באנו לפסול למפרע קשה הדבר מאד אבל מכאן ולהבא טוב לפרסם ולהכריז שלא ישתדל אדם בנתינתו אלא הבקיאים בהם:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אין האשה מתגרשת וכו' לכך צריך שהסופר יתן הקלף והדיו לבעל במתנה קודם כתיבה וכו' הלשון משמע דלכתחלה צריך לעשות כך אבל בדיעבד כשר אפילו לא נתן לבעל כלום אלא לאחר כתיבה וחתימה נתן גט לבעל והבעל נתנו לאשה כיון דתקנו רבנן דהאשה תתן שכר הסופר ורבנן אקנויי אקני ליה לבעל ההוא זוזא הוה כמאן דיהיב ליה איהו דהפקר ב"ד הפקר כדאיתא בפ"ב דגיטין (דף כ') וכדפירש"י לשם וכדכתב הרמב"ן והאריך בזה ומביאו ב"י אנא דאיהו מיקל דאפילו לכתחילה א"צ ליתן הקלף והדיו לבעל ורבי' ושאר גדולים חולקים ואומרים דלכתחלה צריך ובדיעבד כשר אם לא נתן. והכי משמש מדברי הרא"ש בסדר הגט לחלק בדין זה בין לכתחילה לדיעבד וכ"כ ב"י בשם כמה גדולים ול"ק מהא דתנן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו וכן ההולך למ"ה ואמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי כותבין ונותנין דהתם נמי דיעבד הוא כיון שהלך למ"ה או מושלך בבור דאי אפשר לסופר להקנות הקלף והדיו לבעל אבל במרדכי פרק התקבל חילק בדרך אחר בשם רבינו יואל הלוי דאין צריך להקנות הקלף והדיו לבעל אלא היכא שהבעל עצמו נתנו לידה של אשה אבל היכא דעושה שלוחים לכתוב ולחתום והשלוחין מוסרין הגט לאשתו בשליחותו ה"ל כאילו הקנה הגט בהדיא לבעל ושוב אין צריך למסור הקלף והדיו לבעל ולפיכך במושלך לבור או הלך למ"ה כיון דהגט ניתן להאשה ע"י שליח א"צ ליתן הקלף והדיו קודם כתיבה לבעל ונראה שזאת היתה דעת הרמ"ה שהביא רבינו דבריו שכתב האומר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי א"צ לזכות הנייר וכו' כיון דבשליחותו קעבדי וכו' כלומר דחשוב כאילו אקנויי אקנו ליה לגיטא לבעל לגרושי ביה וגירשו לאשתו בשליחותיה משא"כ כשהבעל בעצמו נותן הגט מידו ליד אשתו ומגרשה דצריך שהסופר יתן לבעל מקודם הקלף והדיו דאז נודע ומפורסם כשאח"כ נותן הגט מידו ליד האשה שמגרשה בגט שלו דאם לא יתן הסופר תחלה הקלף והדיו לבעל נראה כאילו כתב הסופר הגט משלו וכשיתן הבעל אחר כך אותו הגט ליד האשה איכא לעז שמגרשה בגט שאינו שלו אלא בגט שהוא של סופר וכך הבין ב"י דהרמ"ה מפרש כרבינו יואל הלוי שבמרדכי ופשוט הוא מיהו נראה עיקר דלכתחילה אפי' בעושה שליח צריך למסור לכתחילה הקלף והדיו לבעל דלא כהרמ"ה ור"י הלוי ולא דמי להולך למ"ה או במושלך לבור דחשוב דיעבד כדפרישית והכי נקטינן. ומיהו נראה מדברי רבינו שהזכיר קלף ודיו ולא הזכיר קולמוס ושאר כלי כתיבה דדוקא קלף ודיו דניכר החסרון בגט משא"כ בקולמוס דאין כאן חסרון הניכר במה שכותב בו הגט וכן בסימן קנ"ד כתב רבינו בסדר הגט קלף ודיו בלחוד אבל בסוף הסדר ע"ש רבינו פרץ הזכיר גם הקולמוס ה"ה שאר כלי הכתיבה והכי נהוג לכתחילה:
וכותבין לו גט ואעפ"י שאין אשתו עמו וכו' משנה וגמרא בפרק ג"פ (דף קס"ז) ומפרש התם שצריך שיכירו שם האיש בגט והוא הדין שם האשה וזהו שכתב רבינו שיהיו מכירים שזהו פלוני ואשתו פלונית כלומר שזה האיש שמו פלוני ואשתו שמה פלונית אבל אם עדים מכירין שמותם אין לכתוב ע"פ עצמן דחיישינן שמא באו לראות להביא גט זה לאשה אחרת אבל בשעת הסכנה כותבין ע"פ עצמן כגון מי שמושלך בבור ואמר אני פב"פ כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי כותבין אעפ"י שאין מכירין שאם לא תאמין לזה שקורא כך שמו תשב עגונה וכדתנן בפרק התקבל וז"ל נ"י בפ' ג"פ ובלבד שיהא מכיר שם האיש בגט כלומר דלא סגי בהכרת פנים ושיסמוך על אחרים בשמות משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי אלא צריך שיכיר שמותיהם גם כן עכ"ל וצריך פירוש לפירושו ונראה דקשיא ליה הא פשיטא דצריך שיכיר שם האיש והאשה בגט ואין לסמוך ע"פ עצמן ולכן פי' דהאי ובלבד לא איצטריך אלא היכא שהאיש והאשה שניהם באו לכתוב להן גט ומכירין פניהם שזו אשתו של זה דאין לסמוך על אחרים בשמות ולא אמרינן בזה כיון דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי יש להאמין לאחרים אפילו אשה או קרוב או ע"פ עצמן אלא אף על פי דמכירין פניהם שזו אשתו של זה צריך ג"כ עדים כשרים שיכירו שמותיהן גם ב"י פי' דהא דתנן ובלבד שיהא מכירין אפי' בשאשתו עמו קאמר שיהיו העדים מכירין שם האיש ושם האשה אבל בפירוש לשון נימוקי יוסף כתב ב"י לקמן בסי' קכ"ט דצ"ע וכאן בסימן זה כתב ב"י דר"ל שלא יסמוך על פיהם לכתוב שמותם ולשאול אחר כך לאחרים על שמותם ולפע"ד נראה דהא פשיטא היא דאסור משום דמיחזי כשיקרא דבשעת כתיבה הוא שקר דבהאי מיחזי כשיקרא לכ"ע חיישינן אפילו בממונא כמ"ש בח"מ סימן ל"ט סכ"א כל שכן בגט אבל למאי דפי' ניחא מיהו צריך לומר לפי זה דנ"י לא כתב פי' זה אלא לפרשב"ם דלא טעה רבא בר' חנן במה דהוה חתים אתברא דההיא איתתא אלא מתחילה קס"ד דטעה ואח"כ חזר ואמר שאין בו טעות ואמת הוא כמו שחתמתי ואין לחוש למאי שכתב תחלה טעיתי דצורבא מרבנן לאו אורחיה למידק כמ"ש רבינו לעיל סימן ק"י אבל למה שפי' נ"י אח"כ בשם הרשב"א והריטב"א דמוכח מיניה דאפילו אשה וקרוב נאמן לכתוב שם האיש והאשה בגט לא יתכן פירוש זה שכתבתי בלשון נ"י שכתב תחלה ובלבד שיהא מכיר וכו' דלאותו פי' אין סומכין על אשה וקרוב אלא לשון זה אמרו נ"י לפי פירוש רשב"ם ודו"ק. ומיהו להלכה נקטינן כהרשב"א והריטב"א וכ"כ הרא"ש לשם בהדיא דבגט נמי יש לסמוך אאשה ואקרוב ותמה ב"י על רבינו למה לא כתבו אבל למאי דפרי' לשון נ"י אליביה דרשב"ם אין כאן מקום לתמוה דרבינו נמי מפרש כפרשב"ם ונ"י הקשו התוספות בפ' ג"פ (דף קס"ז) בד"ה אף על פי שאין אשתו עמו ליחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי וטרפה שלא כדין מלקוחות שלקחו הפירות מן הבעל עד תשרי וכו' וכך הקשו בפ"ב דגיטין (דף י"ז) בד"ה עד שעת נתינה והאריכו ע"ש:
ומ"ש מכירים ויודעים העדים והסופר כו' כך פירש רשב"ם בפרק ג"פ לשם אבל ב"י כתב דסופר א"צ להכיר וסופר כדי נקטיה ותימא דהא בפלוגתא דרבי מאיר ורבי אליעזר בפרק ב' (דף כב ודף כג) איתא דלר"א דאמר עידי מסירה כרתי והאי וכתב לה לשמה כתיבת הגט הוא דבעי לשמה לפי זה צריך הסופר שיכיר שם האיש ושם האשה כדי שיכתוב לשם פלוני ולשם פלונית ולכן צריך ג"כ שלא יכתוב הסופר אא"כ ישמע קולו של בעל מפיו שמצווהו לכתוב דאל"כ אין מקויים וכתב לה כמ"ש בסמוך השתא לפי זה אם אין הסופר מכיר שם האשה והאיש איפשר ששינו את שמותיהן ולא נכתב לשמו ולשמה וגם לא שמעו מפיו אלא מפי אחר:
לא יכתבנו הסופר וכו' משנה וגמרא סוף פרק התקבל וריש פ' מי שאחזו. ומ"ש ואפי' שאמר לג' שיש עליהם תורת בית דין לכותבו ולחותמו אין להם לומר לאחרים לעשותו הקשה הב"י הא בההיא אפי' ר"מ מודה וה"ל למינקט רבותא דאפי' אמר לג' תנו גט לאשתי דפליג ר"מ ואמר דיכולין לומר לאחרים שיכתבו ויחתמו ואפ"ה אינן רשאין דקיימא לן כרבי יוסי וכתב דלא דקדק רבינו במילתא ולפעד"נ דלהכי כתב רבינו ואפי' שאמר לג' לכותבו ולחותמו כדי שיאמר אחר כך ואפי' א"ל אמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום כלומר לא מיבעיא כשאמר לג' לכתבו ולחתמו וכו' אלא אפי' אמר לג' אמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום אפ"ה אינן רשאין עד שישמעו מפיו ובפרק מי שאחזו ריש (דף עב) מסיק תלמודא דלא מיבעיא קאמר אע"ג דלא תני לה כלל וע"ש בתוס' בד"ה תניא כוותיה:
ומ"ש ואפי' א"ל אמרו לסופר וכו' הכי אסיקנא ריש פ' מי שאחזו וכרב אשי וכתב ב"י ע"ש הרמב"ן דפסול אפילו מינה לסופר פלוני שיכתוב ולעדים פלוני ופלוני שיחתמו דכיון שעשו שלוחיו שיהיו במקומו צריך שישמעו מפיו וכל שאינן שומעין מפיו אינן חשובין כאילו היה הבעל בעצמו כותב הגט ואינו מקויים וכתב לה. ואיכא לתמוה שאם יהיה כך דעת רבינו הלא רבינו כתב ע"ש הרא"ש לקמן בסימן קמ"א דבאומר לב' אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ולפלוני ויחתמו דלא הוי מילי אם כן לפי זה צ"ל דלא אמר רבינו לא יכתוב הסופר ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפיו אלא דוקא כשאינו מזכיר שם הסופר ושם העדים אלא אמר סתם אמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום דהוי מילי ומילי לא מימסרי לשליח אבל כשמפרש שם הסופר ושם העדים פלוני ופלוני כשר וכ"כ הר"ן ע"ש הרמ"ה והסכים עמו ומביאו ב"י וצריך לומר לפי זה דהא דאיתא התם דבא"ל לב' אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו דפסול ואע"פ שהזכיר שם העדים פלוני ופלוני ויחתמו מכל מקום כיון שלא הזכיר שם הסופר איכא גילוי מילתא דהוי כמראה לו מקום ותלה בדעתם אבל כשמזכיר כולם בשמם סופר פלוני ועדים פלוני ופלוני כשר ולא אמרינן מראה מקום הוא להם ודלא כפי' רש"י לשם בסופר פלוני שיכתוב אלא דקשה טובא הא דכתב בסדר הגט להרא"ש וכן לקמן סוף סימן קנ"ד ז"ל אפילו אמרו לג' אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ופלוני שיחתמו לא יכתבו ולא יחתמו עד שישמעו קולו עכ"ל אלמא להדיא דאפי' הזכיר כולם בשמם לא יכתבו לדעת הרא"ש ורבינו והכי משמע מדבריו בפ' התקבל בסוף לשונו ולכן נ"ל עיקר דס"ל להרא"ש ורבינו דמדינא כשמזכיר כולם בשמם דכשר וכמ"ש בסימן קמ"א אלא דלכתחלה לא יכתבו ולא יחתמו עד שישמעו מפיו כדכתב כאן והוא חומרא שלא מן הדין וכ"כ בש"ע בסדר הגט סי' קנ"ד סעיף י"ח ומיהו ודאי דאף להרא"ש דמדינא כשר אפ"ה דיעבד אם לא שמעו מפיו פסול מדרבנן ודלא כמו שפירש הב"י דהרא"ש כהרמב"ן ס"ל ועוד יתבאר בס"ד לקמן בסי' קמ"א:
אף אם הוא חרש וכו' פי' רבינו סובר דהמדבר ואינו שומע דינו כפיקח ועדיף טפי מנשתתק דשומע ואינו מדבר היפך מדעת הרמב"ם כמו שנתבאר בח"מ סימן רל"ה סי"ט באריכות בס"ד ולכן אמר ואף אם הוא חרש ל"מ חרש גמור שאינו שומע ואינו מדבר דלא איפשר לידע דעתו ע"י הרכנת ראשו כשא"ל נכתוב גט לאשתך כיון שאינו שומע מה שאומרין לו ואי איפשר אלא א"כ שיודע לכתוב ואז איפשר לכתוב לו נכתוב גט לאשתך והוא ירמז בהרכנת ראשו או שיכתוב גם כן בכתב ידו אלא אפי' הוא שומע ואינו מדבר שאיפשר לשואלו נכתוב גט לאשתך וישיב ע"י הרכנת הראש שהיא עדיפא מכתב ידו משום דמראה בגופו דכתב הרא"ש בסוף התקבל לחד שינויא ול"מ נמי חרש זה דאינו מדבר ושומע אלא אפי' פיקח גמור דמדבר ושומע או מדבר ואינו שומע דדינו כפיקח גמור לענין זה שהרי איפשר לכתוב לו נכתוב גט לאשתך והוא יצוה בעצמו לסופר פלוני שיכתוב ולעדים פלוני ופלוני שיחתמו וה"א כיון דאיפשר לידע דעתו ע"י הרכנה או על ידי אמירתו יעשו ג"כ ע"י כתיבת ידם כדקיימא לן דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ואפ"ה לא יעשו עד שישמעו מפיו ולא ע"י כתב ידו ומשמע דאפי' נשאה כשהוא חרש דאף ע"פ דהרכנת הראש מהני אפי' אינו שומע ואינו מדבר שכיון שכנסה ברמיזה מוציאה נמי ברמיזה שאני הרכנה דחשיבא כקולו אבל כתב ידו לא מהני אפי' נשאה כשהוא חרש מיהו הרכנת הראש ודאי סגי בנשתתק או אפי' אלם מעיקרו כדתנן להדיא ריש מי שאחזו כדכתב רבינו בסימן קכ"א וכתב דחרש דאינו שומע ואינו מדבר ונשאה כשהוא פיקח ונתחרש אינו מוציא אשתו ברמיזה ומשמע דה"ה פיקח אינו מוציא ברמיזה דלא אמרו אלא בנשתתק או אלם דאקילו ביה משום תקנת עגונות כדכתב הרא"ש בשינויא בתרא אבל פיקח דיכול לדבר ולומר לסופר לכתוב ולעדים לחתום לא הקילו להוציא ברמיזה וכן באינו שומע ומדבר ה"ל כפיקח לענין זה לדעת רבינו ואע"פ דלשינויא קמא דכתב הרא"ש דהרכנה עדיפא מכתב ידו משום דמראה בגופו וכ"כ הרשב"א דהרכנת הראש חשיבא כקולו ושכך אמר בירושלמי היא הרכנת הראש היא קולו דלפ"ז איפשר לדון דהרכנת הראש נמי מהני בפיקח מ"מ אזלינן לחומרא כשינויא בתרא דכתב הרא"ש דמשום תקנת עגונות הקילו ובפיקח ליכא תקנת עגונות ולכן לא כתב רבינו לקמן היתר הרכנת הראש אלא בשומע ואינו מדבר והקשה ב"י דרבינו כתב תחלה ואף אם הוא חרש וכו' דמשמע ואצ"ל פיקח והדר כתב או אפי' פיקח ואמר ליישב זה במה שאינו יישוב כלל דכתב דמשום תקנת עגונות ה"ל לאכשורי טפי בחרש מבפיקח ומש"ה שייך למימר ואף בחרש ולגבי דינא שייך טפי לאכשורי בפיקח מבחרש ומש"ה שייך לומר ואפי' פיקח ותימא דבחדא מילתא אין לתפוס רבותא דשתי סברות הפוכות זו מזו אלא או יתפוס רבותא דפיקח או יתפוס רבותא דבחרש ומה שנראה פשוט הוא דמ"ש ואף אם חרש הוא מקושר עם מ"ש בסוף וכתב להם בכתב ידו ור"ל דלא מיבעיא באומר אמרו דלא יכתבו ולא יחתמו אלא אף כתב להם בכתב ידו לא יעשו עד שישמעו מפיו ול"מ בחרש גמור שאינו שומע ואינו מדבר דלא מהני כ"י אלא אפי' שומע אלא שאינו מדבר ול"מ שומע ואינו מדבר אלא אפי' פיקח גמור או מדבר ואינו שומע דדינו כפיקח נמי לא מהני כ"י וכאילו אמר ואף כ"י לא מהני אם הוא חרש אפי' הוא שומע ואינו מדבר או אפי' פיקח וכו':
והרמב"ם כתב נשתתק וכתב בכתב ידו כו' ס"ל דהא דקאמר בגמרא קולו לאפוקי דרב כהנא דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו דלא ממעטינן אלא חרש שאינו שומע ואינו מדבר או אפי' מדבר ואינו שומע דהוי נמי כחרש אבל נשתתק או אלם אין דינו כחרש אלא דינו כפיקח ומהני כתיבת ידו וכדכתב בפ"ב דגירושין ובפרק כ"ט ממכירה ופשוט הוא דלהרמב"ם גם בפיקח מהני בכתב בכ"י וכן בהגהת מיימונית פ"ב דגירושין שמפרש כך לדעת הרמב"ם והכי משמע בסוגיא דתלמודא דידן מיהו דוקא כשנשאה כשהוא פיקח ונתחרש אבל כשנשאה כשהוא חרש דינו שוה לנשתתק ואלם ומהני כתב ידו לדעתו דהרכנת הראש וכתיבת יד שוין הן. ומ"ש וא"א הרא"ש כתב כסברא הראשונה הוא לפי דסמך על התוספתא והירוש' דלא כמשמעות תלמודא דידן וב"י האריך בזה עיין בסימן קכ"א סוף סעיף ו':
אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אחד כותב ע"י כולם ברייתא ס"פ התקבל ופירש"י בשביל כולם כלומר א"צ שיכתוב אחד במעמד כולם אלא אפילו שלא במעמד כולם יכול לכתוב דמ"ש לעשרה לכותבו לא אתכוין אלא שכל אחד מהעשרה יש לו רשות לכותבו אבל כשאמר כולכם כתובו היתה דעתו שלא יכתוב אלא במעמד כולם והוא שיהיו כל העשרה ביחד כשאחד מהם כותב דאל"כ לאיזה צורך אמר כולכם:
אמר לעשרה כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי אחד כותב וכו' כך הוא לשון הרמב"ם בפ"ט וקשה דבמשנה שנינו אמר לעשרה כתבו ותנו גט לאשתי א' כותב ושנים חותמים כולכם כתובו אחד כותב וכולם חותמים לפיכך אם מת אחד מהם ה"ז גט בטל משמע דא"צ לפרש כתבו וחתמו אלא בכלל כתבו הוה נמי חתמו למ"ד עידי חתימה כרתי דכתיבה בלאו חתימה לאו כלום הוא וברישא לא אתא אלא לחלק בין אמר סתם כתובו דא' כותב ע"י כולם לאומר כולכם כתובו דא' כותב במעמד כולם אבל הא פשיטא דא' מהם כותב וב' חותמין ואע"פ שלא אמר אלא כתובו בלחוד ולא אמר ג"כ חתומו וא"כ אמאי כתב הרמב"ם ורבינו כאן אמר לעשרה כתבו גט וחתמו ותנו וכולי דתנו ודאי צריך לפרש דעשה שלוחים להוליך הגט וליתנו לאשתו וכדתנא במשנה ובברייתא אבל חתמו משמע דלא צריך אלא כמו ששנינו כתבו ותנו דבכלל כתבו הוי נמי חתמו ויש ליישב דכיון דבתר הכי קאמר תלמודא מנה אותן מהו עד סוף הפרק מוכחת הסוגיא דצריך לומר ג"כ חתומו א"כ בעל כרחינו צריך לפרש משנתינו וברייתא דלא תני בהו אלא כתבו ותנו ולא קתני נמי חתומו לישנא קטיעא הוא ומ"ש אמר כולכם חתמו כלומר כשאמר להם כתבו אמר להן גם כן כולכם חתמו וכן פירש ב"י:
אמר כולכם חתמו כולן חותמין בו ושנים שחותמין בו תחלה הרי הם משום עדים והאחרים משום תנאי וכולי פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בפ"ב דגיטין (דף יח) ופסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם כרבי יוחנן דשנים נתכוין לחתום בו משום עדים וכולם לא החתים בו אלא לביישה ברבים ותנאי גמור הטיל בגט זה דלא ליהוי גיטא אא"כ חותמין כולן וקאמר בגמרא דלר"י אי חתם בי תרי ביומיה ואינך מכאן עד עשרה ימים וקודם שנתנו לה חתמו כולם כשר דמיקיים תנאיה ואזיל ומיהו משמע כיון דאמר כולכם חתומו צריך שכל אחד מהעשרה לא יחתום חתימתו אלא במעמד כולם כדלעיל וכ"כ התוס' לשם אבל ב"י כתב בשם הראב"ד ושאר גדולים שחולקים על זה דא"צ במעמד כולם אלא כשכולם משום עדים ותו קאמר בגמרא דלרבי יוחנן נמצא אחד מהן קרוב או פסול כשר דמסתמא מינה את הכשרים לשם עדות והקרוב לתנאי וז"ש רבינו לפיכך וכולי פי' כיון דהאחרים משום תנאי לפיכך וכולי ותו קאמר בגמרא מיחתם לכתחילה קרוב או פסול אמרי לה כשר וא"ל פסול א"ל כשר תנאי הוא וא"ל פסול אתי לאחלופי בשטרות דעלמא כך הוא גירסת הרי"ף וכך הביא הגירסא הרב המגיד בפרק ט' ופירש דבשטרות דעלמא כשזימן לרבים ואמר כולכם חתומו שאין אומרים בשטרות השאר משום תנאי וכשאחד מהן קרוב הכל בטל וגזרו לכתחילה בגט דאעפ"י דאומרים בו השאר משום תנאי אפ"ה פסול כי היכי דלא ליתי לאכשורי נמי בשטרות דעלמא ומשמע דדוקא לכתחילה גזרינן אבל דיעבד כשר בגט ואפשר שכך היה גורס הרמ"ה ולכך כתב לכתחילה אין לקרוב וכו' ורצה לומר שלא יזמין לכתחילה בגט עשרה ולומר להם כולכם חתומו כשיש ביניהם קרוב או פסול ושיהא חותם הקרוב משום תנאי אפי' חותם בסוף וכו' אבל אי זימנם וחתם בדיעבד כשר ולפי שרבינו כתב דבריו על פי דעת הרא"ש ופי' ר"ת והביא הגירסא ואי חתים בתחלה קרוב או פסול וכו' דלפי גירסא זו אפילו בדיעבד פסול ללישנא דאמרי לה פסול לכך כתב רבינו והרמ"ה כתב לכתחילה וכו' דחולק הוא אסברא ראשונה דפוסל בדיעבד כשחתם הפסול קודם שחתמו הכשרים אבל להרמ"ה כשר כשחתמו הכשרים למעלה והפסול למטה אפילו חתם הפסול קודם שחתמו הכשרים ומ"ש הרמ"ה ואי חתום בדיעבד בתר דחתימי תרי כשרים כשר רצונו לומר שהכשרים חתומים למעלה והוא חתום בסוף בשיטה אחרונה ואף על פי שחתם הפסול בתחילה והב"י לא פי' כך דברי הרמ"ה ועוד יש לפרש דרבינו לא הכשיר כשחתם הפסול אחר שחתמו הכשרים אלא כשחתמו הכשרים למטה והפסול למעלה וכמו שפר"ת דהשתא תלינן דהפסול לא חתם אלא למילוי אבל כשחתם הפסול למטה דליכא מילוי איכא למימר דלשם עדות חתם ובטל העדות והכי משמע להדיא מדכתב רבינו היה אחד משנים הראשונים וכו' דהול"ל היה אחד מהם פסול וכו' למה אמר הראשונים וכו' גם לא הל"ל למעלה ולמטה אלא כדפי' אבל להרמ"ה שכתב לכתחילה אין להחתים לקרוב וכו' אפילו חותם לבסוף וכו' משמע דבחתם פסול לבסוף כשר טפי לפי זה אפי' חתם הפסול לבסוף קודם שחתמו הכשרים למעלה נמי כשר בדיעבד דמסתמא העדים הם חותמין למעלה ומשום תנאי חותמין לבסוף ואיכא להקשות לפר"ת והרא"ש ורבינו דלא מכשירין אלא כשחתם הפסול בתחילה אמאי קאמר תלמודא אי חתים בתחילה קרוב או פסול א"ל כשר וא"ל פסול וקי"ל כהך לישנא דפסול הלא כשחתם הפסול בתחלה קי"ל דכשר לרבי יוחנן דאמר משום תנאי וכתב מהרש"ל בספר חכמת שלמה וז"ל דלפי פר"ת הא דאמר אי חתים בתחילה קרוב וכו' הוא פי' על האי נמי דקאמר והכי קאמר איכא דאמרי כשר והוי שפיר איכא בינייהו נמצא אחד מהן קרוב או פסול דלר"י משום תנאי כשר ואיכא דאמרי פסול וליכא בינייהו קרוב או פסול דאף לרבי יוחנן פסול וליכא בינייהו אלא היכא דחתימי בו תרי מינייהו ביומיה וכו' גם הב"י כתב ענין זה ע"ד התוס' אבל לר"ת ל"ק כלל דהא דמכשירין בנמצא אחד מהן קרוב היינו כשהכשרים חתמו תחילה למטה והא דקי"ל ואי חתים בתחילה קרוב כאמרי לה דפסול היינו כשהפסול חתם תחילה למעלה ועיין שם האריך בדעות הפוסקים:
מנאם שאמר אבג"ד וכו' בסוף פרק התקבל איבעיא להו מנה אותן מהו רב הונא אמר מנה אינו ככולכם רבי יוחנן אמר מנה הרי הוא ככולכם ול"פ הא דמנה כולהו והא דמנה מקצתייהו א"ל להאי גיסא וא"ל להאי גיסא ופירש"י מנה כולהו אכולהו קפיד מנה מקצתייהו לא קפיד אלא אמנויין וכו' ובס"א כתב בפירש"י מנה מקצתייהו לא קפיד אפילו אמנויין וכולי וכ"כ הר"ן ומהרש"ל הגיה ע"פ ספרי רש"י הישנים וז"ל מנה מקצתייהו לא קפיד אלא אמנויין השנים מהני מנויין וחתמו למעוטי השאר שלא נמנו אתא ולא לכל הני מנויין איכוין שיחתמו כולן כיון דלא מנה לכולהו הוברר שטורח הדבר עליו וחדל לו מדעתו הראשונה ואפי' המנויין אינן צריכים לחתום אלא מקצתן והיינו כמ"ש הר"ן ולפי זה לא עלה ע"ד בעלי התלמוד שצריך שיחתמו בו יותר ממה שמנה דלא כמו שפירש ב"י בדברי הרמב"ם אלא גם הרמב"ם מפרש כפירש"י והרא"ש כתב כיון דאיכא תרי לישני הוי מנה ככולכם ורצונו לומר דאעפ"י שלא אמר בפירוש כולכם המנוין חתמו אזלינן לחומרא והוה ליה כאילו אמר כך בפירוש וצריך שיחתמו בו כחשבון שמנה וכמ"ש רבינו:
פרש"י תקינו חכמים וכו' בפירש"י שבידינו בדפוסים לא כתוב בלשון זה והביאו ב"י והאריך בו אבל מהרש"ל כתב שכך צריך להגיה בפירש"י אתקין רב יהודה בגיטא דכולכם בגט שאדם אומר במעמד רבים ויש לחוש לשמא יאמרו לכולכם איכוין ולא יחתמו כולם ונמצא גט בטל התקין שיהיו כותבין בו כך א"ל פלוני כתבו או כולכון או כל חד מנכון כולכון אחד כותב במעמד כולם או כל חד מנכון אפילו אין חביריו עמו עכ"ל ורצונו לומר שהתקנה הוא אפילו הבעל אמר סתם העדים צריכים לפרש לכך נתן להם הבעל רשות אם רוצים יכתוב אחד במעמד כולם ואם רוצים יכתוב אחד אפילו אין חביריו עמו דהשתא לא יבואו לטעות ולומר שצוה לכולם ולא יוציאו שום לעז על כתיבת הגט לאחר נתינתו וזהו כמ"ש רבינו ע"ש פירש"י והוא העיקר. ומ"ש ושאר מפרשים פירשו וכו' יתבאר לקמן בסימן קמ"א בס"ד: ומ"ש ומיהו כתב גאון כו' פי' דלא תימא מאחר שתיקנו שהבעל יפרש דבריו ויאמר כל אחד מהם יכתוב והוא לא אמר בפירוש א"כ ה"ל כאילו אמר כולכם ואינו כשר כשאינו כותב במעמד כולם וכן אינו כשר בשיחתמו שנים מהם אלא כשר הוא אף על פי שאמר כך במעמד כולם כלומר אף על פי שאמר כך בפני רבים וכן פירש ב"י ומהרש"ל:
דרכי משה[עריכה]
(א) ובבנימין זאב סימן קי"ח כתב דה"ה שאר כלי הכתיבה וכן נוהגין וכתב עוד יגביהן הבעל טפח כדי לקנותן בהגבהה וכנ"י וכן נוהגין מצאתי כתוב בתיקון גיטין דהבעל יתן בעצמו לסופר דברים הנ"ל אבל לא יתנם לו ע"י אחר:
(ב) ואין דבריו נראין כזה כלל דאין ללמוד בזה גיטין מממון דגבי ממון לא תלי בכתיבה כלום ולהכי לא מעלה ולא מוריד הכרת הסופר משא"כ בגט שהכתיבה היא עיקר כמו החתימה ויותר לדברי ר"א דס"ל עידי מסירה כרתי וכמו שיתבאר לקמן אי"ה ולכן הסופר צריך להכירן כמו העדים:
(ג) ובסדר הגט שסידר מהר"א מרגליות סימן נ"ז הבעל יצווה לפני עדים לסופר שיכתוב ויאמר לעדים שמעו מה שאני מצווה לו עכ"ל ופשיטא דאין לחוש לזה בדיעבד:
(ד) וכתב הר"ר דוד כהן בית ג' נתיב ו' דאף הרא"ה והר"ן לא קאמרי דכשר אלא להלכה אבל לא לעשות מעשה וע"ש שהאריך בזה:
(ה) והר"ן סוף התקבל כתב לדברי הרמב"ם נשתתק דהיינו ששומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע בבדיקה שדעתו מיושבת סגי אבל לענין דינא יש להחמיר ולפסול אפילו כתב ידו.
(ו) וכתב הר"ד כהן בתשובה בית כ"ג דבמקום עיגון יש להקל וצ"ע שם. כתב המרדכי סוף התקבל ע"א ולפי זה אין אדם יכול לשלוח כתב ידו לב"ד למקום פלוני שיגרשו אשתו וכתבו התוס' דאשה יכולה למנות שליח במקום אחר ע"י כתובה וחתימת עדים אע"ג דאין השליח שומע קולה עכ"ל ועיין בזה לקמן סימן ק"מ וקמ"א:
(ז) ונ"ל להחמיר דהא יש פוסלין כשהפסול והקרוב למטה כמו שיתבאר לכן יש להחמיר בכל ענין:
(ח) נראה מדברי רבינו הטור דיותר גרע שהפסול חתום למעלה בשנים הראשונים ולכן כתב דשנים הראשונים רצה לומר החתומים למעלה לא יהיה בהן קרוב או פסול וגם אלו אין לפסול אלא כשחתמו הפסולים בראשונה קודם שחתמו הכשרים החתומים למטה אבל אם חתמו הכשרים תחלה למטה אע"ג שחתמו הפסולין מלמעלה אח"כ והם נראים על השטר כשנים הראשונים אפ"ה כשר מכלל זה אם השנים הראשונים כשרים חתומים למעלה והפסולין אח"כ מן האמצע או לבסוף אפילו חתמו הפסולין תחלה יש להכשיר לפי זה דאל"כ במה מיירי לעיל אם היו השאר פסולין או חתמו בי' ימים כשר דע"כ לא איירי כשהפסולין הם חתומים למעלה בשנים הראשונים דהרי דין זה מפורש כאן היה א' מן השנים הראשונים פסולים כו' אלא ודאי מיירי כשהפסולין חתומים אחר השנים ולכן אמר שהוא כשר בכל ענין דס"ל לטור דיותר יש להכשיר כשהפסולים חתומים באמצע או בסוף ממה שיש להכשיר כשחתומים בראשונה כנ"ל לפרש דברי הטור וכן משמע מדברי הרמ"ה שמביא אח"כ שזהו סברתו דיותר יש להכשיר לבסוף או באמצע מאילו היו חתומים בשנים הראשונים זה סברת ר"ת שכתבו התוס' פ"ב דגיטין מתחלה וכב"י שזהו דעת הרמב"ם פי"ט מהלכות גירושין ופ"ה מה' עדות שיותר יש להכשיר באמצע או בסוף ממה שיש להכשיר בתחלה וכן דעת הרמב"ן ורב האי גאון ורש"י מיהו התוס' פ"ב דגיטין כתבו דחזר בו ר"ת וס"ל דיותר יש לפסול אם חתמו הפסולין באמצע או בסוף ממה שיש לפסול כשחותמין בב' הראשונים וכ"כ הר"ן שם:
(ט) ועיין ח"מ סי' ע"ה:
(י) ובזה אין דבריו נראין אלא שדעת בעל הטור כמו שכתבתי פי' דבריו למעלה ועיין בה"ה סימן מ"ח:
(יא) מיהו לכ"ע אם אמר כולכם אפי' בתר תקנת הגט פסול אם לא חתמו כולם ודלא כרבינו ירוחם שכתב נתיב כ"א מ"ג דאפי' באומר כולכם אם יש להכשיר בתר תקנה
- ^ לשון הגמרא בדף סז.