טור אבן העזר נ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן נ | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

קידש האשה ונתבטלו הקדושין - אין כסף הקדושין חוזר אליו, לא שנא מת הארוס או הארוסה, או חזר בו הוא, או אפילו חזרה בה היא.

והדורונות ששלח - פעמים חוזרין ופעמים אינן חוזרין.

כיצד, שלח לה בגדים וכלי מילת, דברים שעומדים להשתמש בהם בבית אביה ואפשר שתשמש בהן עד שיבלו ושמשה בהן בבית אביה, וכן אם שלח לה מיני מאכל או משתה, אם אכל ושתה בבית חמיו שוה דינר כששלחם שכך דרך להאכילו כששולח הדורון, אז אינה צריכה להחזירם אפילו הן עדיין בעין ואפילו הן שוה מאה מנה. לא אכל שם כלל, או שאכל שם פחות מדינר, צריכה להחזירם.

במה דברים אמורים שחוזר בו הוא, אבל אם היא חוזרת בה, אפילו כישי דירקי חוזרת אפילו אם אכל שם.

וכשמשלמת לו, מנכה השליש ממה שהיתה שוה ופורעת שני חלקים.

שלח לה כלי כסף וכלי זהב ובגדים שאינם עומדים ליבלות בבית אביה - חוזרים בכל ענין, אפילו אכל שם.

שלחו לו לאכול בביתו כששלח הדורון, או ששלח הדורון על ידי שלוחו והאכילו לשליח - מיבעיא אם חשוב כאילו אכל שם ולא איפשיטא. ותו מיבעיא אם אכל שם שוה חצי דינר, אם מחל על חציה. ותו מיבעיא אם השביחו הסבלונות, אם אותו השבח חוזר עם הסבלונות כשהן חוזרים ולא איפשיטא. ואין מוציאין מספק ואין חוזרים.

כתב הרמב"ם: הורו רבותי אם מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לרעיו או יחלק מעות לשמשין וכיוצא בזה ועשה כדרך שעושים כל העם וחזרה בה, משלמת לו הכל שהרי גרמה לו לאבד ממונו וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם לו, והוא שיהיה לו עדים כמה הוציא שאין זה נשבע ונוטל. והשיג עליו הראב"ד וכתב: אינו משוה עם רבותיו בזה, דגרמא זו דומה למוכר זרעוני גינה ולא צמחו שאינו משלם לו הוצאה, כללו של דבר איבוד ממון שבעל הממון עושה אף על פי שזה גורם לו פטור. עד כאן.

שאלה לאדוני אבי הרא"ש ז"ל: ראובן שידך בתו לשמעון ופסק עמו ליתן סכום ידוע ומאותו הסכום נתן לו שלש מאות זהובים, ושמעון שלח למשודכת תכשיטין שעלו ק"כ זהובים, והלך ראובן ושידך בתו לאחר, ותובע משמעון שיחזיר לו השלשה מאות זהובים והוא יחזיר לו בלאות התכשיטים ששלח, ושמעון משיב אתה פסקת ליתן לי סכום ידוע וממנו נתת לי ג' מאות זהובים והוצרכתי לשלוח בשביל זה תכשיטים והוצאות אחרות שהוצרכתי ואחר כך חזרת בך וביישתני ואני עומד בדיבורי, וכיון שחזרת בך אין לי להחזירך הג' מאות זהובים, ותכשיטים אני אומר שיש לך להחזיר לי וההוצאה שהוצאתי בתכשיטים, והבלאות יהא שלך, כי לא שלחתי לה אלא על דעת שתהיה אשתי וכיון שחזרת תחזיר לי שלי. עוד טוען כי שלח שלש טבעות ולא היו שלו והיו מבקשים לו בהם סכום גדול ואומר שיחזיר לו הכל ויפסיד הג' מאות זהובים בדמי בושתו.

תשובה: מה שנשאר ביד שמעון מהשלשה מאות זהובים יותר מהסבלונות ששלח למשודכתו יחזור לראובן, שידוע שלא נתנה לו אלא אדעתא שתינשא לו בתו וכיון שנתקדשה לאחר צריך להחזיר, ודמי הסבלונות יהיו בחשבון תשלומים, ולא מצי ראובן למימר החזר מעותי משלם וקח סבלונות שלך כמה שהן שוין עתה, דאמדינן דעתו של שמעון שלא שלח סבלונות אלא על מנת שתינשא לו ולא שתבלם ותנשא לאחר ותחזיר לו הבלאות, הלכך כיון שחזרה בה חשבינן דמי הסבלונות מעיקרו בחשבון וישבע שמעון כמה הוציא בקניית הסבלונות וכמה היו שוים הטבעות והמותר ישלם, ואם הטבעות ישנן בעין תחזירם לו.

עוד שאלה לו: ראובן שידך בתו לבן שמעון וקבע זמן לחופה והתנה ביניהם שכל שיעבור המועד שיפרע סכום ידוע לקנס, וקודם שהגיע זמן החופה יצתה בת ראובן אחות המשודכת מן הכלל וכפרה בעיקר, ובשביל פגם זה לא אבה שמעון שיכניס בנו את משודכתו לחופה והעביר המועד, וראובן תובע הקנס ושמעון אומר דאדעתא דאונס גדול כזה שישא בנו אחות מומרת להשחית נחלתו ולפגום משפחתו לא אתני.

ייראה שהדין עם שמעון, אע"פ שלא פירש שום תנאי בשעת עשיית הקנס, כיון שאירע אונס כזה דאנן סהדי שאם היה יודע שדבר זה עתיד ליעשות לא היה משדך בנו לבתו, והוי כאילו פירש מעיקרא בשעת מעשה שאם יארע דבר כזה שיתבטלו השידוכין, ואם חזקו שטרות על עצמם ונתנם ביד שליש יחזיר לכל אחד שטרו, ואם שלח סבלונות יחזירם לו.

כתב ר"י שכל קנסות שעושין בענין שידוכין שמי שחוזר בו יתחייב לחבירו כך וכך דלא הוי אסמכתא, הילכך אם כל אחד עשה שטר על עצמו והשלישום ביד שליש בתנאי שכל מי שיחזור בו שיתנם למי שכנגדו, יעשה שליש שלישותו. ואם כל אחד נותן משכון לחבירו על הקנס שמתחייב לו, אם אמר זה לזה "אם אחזור בי אני נותן לך כך וכך והרי זה החפץ בידך בשביל הקנס שאתחייב לך אם אחזור בי", אינו כלום, דכי האי גוונא לא קנה במשכון כל זמן שלא נתחייב לו כלום, שאדם יכול לשעבד נכסיו בדבר שכבר נתחייב, אבל בדבר שלא נתחייב בו לא יחול בו שיעבוד אלא צריך להקנות לו בסודר דלא כאסמכתא בבית דין חשוב כדי שיתחייב לו מן הדין אם יחזור בו, ואז יתן לו החפץ במשכון ואז יחול השיעבוד על המשכון כיון שנתחייב לו בקנס אם יחזור בו, או יאמר לו "אם אחזור בי תזכה בכך וכך ממון בגוף חפץ זה".

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

קידש האשה ונתבטלו הקדושין אין כסף הקדושין חוזר אליו ל"ש מת הארוס או הארוסה וכו' בפרק מי שמת (דף קמה.) איפליגו תנאי אי קדושין לטיבועין ניתנו וכו' פירוש כשנתן לה הקדושין כאילו נטבעו לים ולא ישוב אליו עוד ובתר הכי אמר רב פפא הלכתא בין שמת הוא בין שמתה היא הדר ביה איהו מוהרי הדרי קדושי לא הדרי הדרה בה איהי אפילו קדושי נמי הדרי אמימר אמר קדושי לא הדרי גזירה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה רב אשי אמר גיטה מוכיח עליה והא דרב אשי בדותא היא דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא ופרש"י גזרה שמא יאמרו קדושי טעות היו ולכך חזרו ונמצאו קדושין תופסין באחותה ומותרת לו ומשמע ודאי דהלכה כאמימר וכן פסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל וכ"פ הרמב"ם ז"ל בהלכות זכיה ומתנה פ"ו וז"ל המקדש את האשה אפילו קדשה באלף דינר בין שחזרה היא בין שחזר הוא בין שמת הוא בין שמתה היא אין הקדושין חוזרין לעולם אלא הרי הן מתנה גמורה שאין לה חזרה ואם היו קדושי טעות חוזרין המעות והמקדש אחותו המעות מתנה אדם יודע שאין קדושי תופסין בעריות ואין זה טועה אלא גמר ונתן לשם מתנה עכ"ל. וכתב ה"ה המקדש את האשה וכו' מפרש בגמ' פסק הלכה וכן בהלכות ואמרינן התם טעמא דאי הדרי גזירה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה. וכתב הרמב"ן ז"ל בשם גאון דבממאנת הדרי דתנן (יבמות קח.) הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ומוטב שיאמרו קדושין תופסין באחותה אבל קטנה היוצאה בגט כיון דאסור בקרובותיה איתא להאי טעמא ע"כ בחדושי הרשב"א ז"ל עכ"ל: ודברים אלו בשם גאון כתב ג"כ נ"י בפ' מי שמת. וכתב עוד ה"ה ואם היו קדושי טעות וכו' פירוש שהוא טועה וסבור שיהיו קידושין והוא דבר כדאי לטעות ומפורש בהא דמקדש אחותו דאמרינן אדם יודע שאין קידושין תופסין וכו' הא לאו הכי הדרי ואמרי' בהדיא בפ' המדיר (עו.) אפי' למ"ד לא הדרי ה"מ קידושי ודאין אבל קידושי טעות לא וזה מבואר. וכתב עוד והמקדש אחותו וכו' זה מחלוקת רב ושמואל בהאיש מקדש (מו:) ובפ"ק דמציעא (טו:) דרב אמר מעות פקדון ושמואל אמר מעות מתנה והלכתא כוותיה בדיני עכ"ל: " "ב"ה ולשון נתבטלו הקידושין שכ' רבינו אינו מדוקדק שאם נתבטל מפני שהיו בטעו' חוזרי' מעות הקידושין כמו שנתבאר בסמוך: וכתוב במרדכי בקידושין פ' האומר בהגהות בקידושין ע"ת ולא נתקיי' או בקידושי ספק מוכח בפ' המדיר בסופו דלכ"ע לאו לטיבועין ניתנו עכ"ל והא דבסוף פרק המדיר הכי איתא אמר רב יהודה אמר שמואל המחליף פרה בחמור וכו' ותנא תונא כלה הי כלה אילימא וכו' אמר רב נחמן בר יצחק כלה בבית אביה ולקידושין ולא מיבעיא אליבא דמ"ד קידושין לאו לטיבועין ניתנו [אלא אפי' למ"ד לטיבועין ניתנו] ה"מ קידושי ודאי אבל קידושי טעות אי מייתי ראיה אין אי לא לא ופירש"י אליבא דמ"ד קידושין לאו לטיבועין ניתנו סתם קידושין לאו לטיבועין שאם מת החתן הקידושין חוזרין הילכך הכא דהוו קידושי ספק אין כחה יפה בהם וצריכה להביא ראיה כתב רבינו ירוחם במישרים נתיב כ"ג ח"ב בשם הירושלמי כן אותם שיש להם כתובה דרך קנס כגון אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט כשם שקנסו לענין כתובה כך קנסו לענין קידושין שאם קדשה בליטרא זהב מאבד הכל וכתב עוד שם נדוניא שנהגו לכתוב באלו הארצות שמחייב עצמו החתן כשמשדכין ומודה שקיבל כך וכך ומחייב עצמו חוב גמור נראה שנגבית בכל ענין אפילו חזרו בהן או הוא או היא שכבר הודה וחייב עצמו ושעבד ושאלתי לרבותי על זה והודו לדברי עכ"ל:

והדורונות ששלח פעמים חוירין ופעמים אין חוזרין כיצד שלח לה בגדים וכלי מילת דברים שעומדים להשתמש בהן בבית אביה וכו' משנה בפרק מי שמת (דף קמו.) השולח סבלונות לבית חמיו שלח שם בק' מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אינן נגבין לא אכל שם סעודת חתן הרי אלו נגבין שלח סבלונות מרובין כדי שיבואו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין סבלונות מועטין כדי שתשמש והיא בבית אביה אינן נגבין ובגמ' אמר רבא דוקא דינר אבל פחות מדינר לא ואסיקנא בגמ' דאכל דתנן לאו דוקא דה"ה אם שתה בדינר אין נגבין ואמרינן בגמ' (שם) היכא דאכל או שתה בבית חמיו ומת זו הלכה העלה רבי אחא שר הבירה לפני חכמים באושא ואמרו סבלונות העשויים ליבלות אין נגבין ושאין עשויין ליבלות נגבין ואיבעיא לן סבלונות העשויים ליבלות ולא בלו מהו ולא איפשיטא ופרשב"ם השולח סבלונות. מנהג חתנים לאחר קידושין למחרת שולח לבית חמיו לכבוד אשתו תכשיטין ומיני פירות וכדי יין וכדי שמן ופעמים אוכל שם עמה: אינן ניגבין. אם מת הוא או מתה היא או חזר בו ורוצה לגרשה שמחמת חיבה שאכל ושתה ושמח עמהם מחל סבלונות העשויים ליבלות אבל אין עשויין ליבלות הדרי אע"פ שאכל ושתה עמהם כדתניא בגמ' ובסבלונות סתם מיירי דהא לקמן מפליג בסבלונות ששלח כדי שיבואו עמה לבית בעלה לסבלונות שתשמש בבית אביה והנהו לא תלי באכילת חתן מכלל דרישא בסתם סבלונות והנהו תלויין בסעודת חתן אם אכל עמהן נמחלין ואם לאו נגבין: שלח סבלונות מרובין. ופירש כדי שיבואו עמה לבית בעלה וה"ה למועטין אם שלחן לכך אלא אורחא דמילתא נקט מרובין רגיל לשלוח ולפרש כדי שיבואו עמה לבית בעלה ומועטין כדי שתשמש בהם בבית אביה: העשויין ליבלות. קודם נישואין אין נגבין דהנהו מחולין בסעודת חתן בדינר כדפרישית במתני': ושאין עשויין ליבלות. כגון תכשיטי זהב וכסף והר"ן פירש שלח סבלונות מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה וכו' ארישא קאי לומר דכי תנן אם אכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אין אלו נגבין דוקא במועטין אבל מרובין נגבין ומרובין ומועטין לאו דוקא אלא מתקיימין קרי מרובין אע"ג שהן מועטין לפי שהן עומדין ברבויין ונגבין אע"פ שאכל שאין מתקיימין קרי מועטין לפי שהן מתמעטין והולכין וכיון שאכל אינן נגבין והביא ראיה לדבר וכ"כ נ"י בשם הריטב"א וכ"כ הרשב"א בתשובה וז"ל ירדו חכמים לסוף דעתן של בריות שהשולח לבית חמיו לא ע"ד ליתן לחלוטין הוא שולח אלא ע"ד שישובו לו מבית חמיו עם אשתו ועל דעת לכנסה שלח ואפילו אכל בבית חמיו דינר או יותר לא מחל אלא על סבלונות מועטין שעשוין ליבלות דהיינו דמיכל ומשתי וכלים קטנים כייבא וסבכתא פירוש מיני צעיפים וקשורי נשים שהן דבר מועט אבל כל שאינו עשוי ליבלות כגון בגדים ותכשיטים חשובים אפילו אכל שם סעודת חתן הרי אלו נגבין דסיפא דקתני שלח סבלונות מרובין וכו' פירושא דרישא הוא דקתני אכל שם סעודת חתן כלומר מה ששנינו ברישא אכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אין אלו נגבין היינו סבלונות מועטין כגון מאכל ומשתה ודברים קטנים העשויים ליבלות בבית חמיו כייבא וסבכתא שהדעת נותנת על אלו שמחל כל שאכל שם סעודת חתן בדינר אבל כל השאר כגון בגדים ותכשיטין וכלי כסף וזהב הכל חוזר ואפילו אכל שם סעודת חתן בדינר לפי שלא שלח אלא ע"מ נישואין עכ"ל וכן דעת הרמב"ן דהא דאמרינן בגמ' יתוב רבין סבא קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר בין שמתה היא ובין שמת הוא ואפי' הדר הוא סבלונות הדרי מאכל ומשתה לא הדרי הדרא בה איהי אפי' כישא דירקא הדרא אמר רב הונא בריה דרב יהושע ושמין להם עד כדי בשר בזול עד כמה עד תילתא כתב סבלונות הדרי פירוש סבלננות מרובין ובשאכל שם ומאכל ומשתה לא הדר היינו כל דבר שעשוי ליבלות ובשאכל דאסיפא דמתני' קאי וכדמוכח בשמעתין לעיל בהדיא ורבין סבא לפרושי למתני' אתא דלא תימא דוקא סבלונות מועטין שעשויין להשתמש בהן בבית אביה והן כלין אבל כדי יין וכדי שמן הדרי שהרי אפשר להתקיים ולא שלח לה ע"מ שיאכלו בבית אביה את שלו קמ"ל רבין דכל שעשוי ליבלות ולהאכיל בין מרובה בין מועט לא הדר אבל כלי כסף וזהב הדרי לעולם ואפי' הדר ביה איהו וקמ"ל נמי דהדרא בה איהי אפי' כישא דירקא הדרא והאי דאמרה בלשון הלכתא לאו משום דאית בה פלוגתא אלא אורחא דתלמודא בהכי אבל לא אכל כולהו הדרי כדאמרינן לעיל ולא תצית להנהו כללי דכייל רב יוסף ז"ל בענין זה עכ"ל וגם הר"ן כתב בחידושיו כדברי הרמב"ן דרבין סבא לפרושי למתני' אתא ולא לפלוגי ובשאכל מיירי וקאמר דסבלונות הדרי כלומר המתקיימים ככסף וזהב אבל מאכל ומשתה אפילו הוא מרובה כיון דאכל לא הדר וה"ה לבגדים כיון שהן עשויין ליבלות ופירושא דמתני' קמ"ל דמרובין היינו סבלונות המתקיימין ומועטין היינו מאכל ומשתה ובגדים קמ"ל נמי דהדרא בה איהי אע"פ שאכל שם הדר אפי' כישא דירקא ומיהו כל היכא דלא אכל הדר וזה שלא כדברי הרי"ן מיגא"ש ז"ל שפירש דרבין למידחי למתני' אתא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' זכייה ומתנה דסבלונות הדרי אע"פ שאכל ומאכל ומשתה לא הדרי ואע"פ שלא אכל ואינו מחוור עכ"ל. ומדברי הרי"ף והרא"ש נראה שהם סוברים כדברי המפרשים ז"ל שהרי כתבו הא דאמר רבא דוקא דינר אבל פחות מדינר לא וכן הא דאיבעיא לן שתה מאי וכו' וכל מאי דאיתמר עלה דמתני' ואי הוי ס"ל כדעת הר"י בן מיגא"ש והרמב"ם ז"ל היה להם להשמיע כל זה "ב"ה ומ"מ לענין הלכה נקט כהרמב"ם דסוגיין דעלמא כוותיה בדיני ממונות ועוד דבשיטת הרי"ן מיגא"ש אמרו: ורבינו שכתב כיצד שלח לה בגדים וכלי מילת דברים שעומדים להשתמש בהם בבית אביה ואפשר שתשמש בהם עד שיבלו היינו דתניא סבלונות העשויין ליבלות אינן נגבין וכמו שנתבאר דהיינו דתנן מועטין כדי שתשמש והיא בבית אביה אינן נגבין:

ומ"ש ושמשה בהן בבית אביה דמשמע שאם לא שמשה בהם בבית אביה אע"פ שהן עשויין ליבלות הדרי כיוצא בזה כתב הרמב"ם ז"ל:

ומ"ש וכן אם שלח מיני מאכל או משתה אם אכל או שתה בבית חמיו שוה דינר וכו' אז אינה צריכה להחזירם מבואר במה שקדם:

ומ"ש אם אכל או שתה וכו' כששלחם שכך דרך להאכילו כששולח הדורון דמשמע שאם לא אכל בשעה ששלחה אע"פ שאכל אחר כך הדרי איני יודע מנין לו ולא ראיתי מי שכ"כ ואפשר דס"ל ז"ל דע"י אכילה דשעת שליחות סבלונות מתוך אותה שמחה גמר ומחיל הסבלונות אבל לא על ידי אכילה דבתר הכי מחיל ואפשר דסבר דע"י אכילה דבתר הכי נמי מחיל ומ"ש כששלחם לא דוקא אלא אורחא דמלתא נקט:

ומ"ש אינה צריכה להחזירם אפילו הן עדיין בעין היינו מדאיבעיא לן סבלונות העשויין ליבלות ולא בלו מהו ולא איפשיטא וכיון דספיקא הוא אינה צריכה לחזור שהמוציא מחבירו עליו הראיה:

ומ"ש ואפילו הן שוה מנה מבואר במשנה (שם): ומ"ש לא אכל שם כלל או שאכל שם פחות מדינר צריכה להחזירם מבואר במשנה ובגמרא:

ומ"ש בד"א שחוזר בו הוא אבל אם היא חזרה בה אפי' כישא דירקא חוזרת היינו כדרבין: ומ"ש אפילו אכל שם כ"כ הר"ן ומוכרח הוא דאי בדלא אכל שם אפילו הדר ביה איהו נמי הדרי:

ומ"ש וכשמשלמת לו מנכה השליש וכו' מבואר בגמרא שכתבתי והטעם מבואר בדברי רשב"ם:

ומ"ש שלח לה כלי כסף וכו' חוזרין בכל ענין אפי' אכל שם מבואר בברייתא שכתבתי ושאין עשויין ליבלות נגבין אפי' אכל ושתה שם וכמו שכתבתי שפירשו המפרשים דהיינו דתנן שלח סבלונות מרובין כדי שיחזרו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין.

ומ"ש דה"ה לבגדים מבואר בדברי הרשב"א בתשובה שכתבתי אף על גב דלא משמע כן מדברי הר"ן ומיהו אפשר דהר"ן נמי סבר הכי ובגדים שכתב היינו כייבא וסבכתא:

ומ"ש שלחו לו לאכול בביתו כששלח הדורון או ששלח הדורון ע"י שלוחו והאכילו לשליח מיבעיא אם חשוב כאילו אכל שם ולא איפשיטא וכתב הרא"ש ואינן נגבין וכן בדין דכיון דספק הוא המע"ה וכך הם דברי רבינו שכתב לקמן ואין מוציאין מספק ואינן חוזרין והני בעיי נמי קאי ושלא כדברי נמוקי יוסף שכתב דכיון דלא איפשיטא לית לן בה אלא מאי דתנן במתניתין אכל הוא בבית חמיו או בפתח בית חמיו לאפוקי אכל שלוחו או שלחו לו:

ומ"ש ותו מיבעיא אם אכל שם שוה חצי דינר אם מחל על חציה ותו מיבעיא אם השביחו הסבלונות אם אותו השבח חוזר עם הסבלונות וכו' שם איבעיא מהו שישלם שבח סבלונות ופרשב"ם בשם ר"ת אמילתא דרבא קאי דאמר דווקא אכל דינר אבל פחות מדינו לא וקאמר אם אכל פחות מדינר מהו שתגבה לפי מה שאכל אם אכל חצי דינר תגבה החצי וכן פירשו התוספות ושבח סבלונות פירש רשב"ם היכא דהדרי מי הדרי שבח שהשביחו כגון שלח לבית חמיו צאן ובקר וילדו:

ומ"ש ולא איפשיטא ואין מוציאין מספק ואינן חוזרין פשוט הוא וכן פסק בנמוקי יוסף בשבח סבלונות כתב בנמוקי יוסף השולח סבלונות לבית חמיו אמר המחבר פירוש לאחר קדושין דבלא קדושין ודאי לא מחיל כלום ואפילו אכל שם ואפילו איכא שדוכין כיון דמצי למהדר בהו ולהכי נקט בית חמיו הריטב"א ז"ל. ואין נראה כן מדברי הרשב"א בתשובה שאכתוב בסוף סימן זה. וכתב עוד נמוקי יוסף בשם ה"ר יונה דמעות דין עשויים ליבלות יש להם דלהוצאה ניתנו ופירשו המפרשים דה"ה מלבושים וקשורי פשתן וכיוצא בזה נקרא עשויין ליבלות ואינן נגבין כיון שאכל שם ומסתברא דאם שלח ג' או ד' זוגות מלבושים שאין דרך כלל לבלותן בבית אביה דודאי יש לאלו דין סבלונות מרובין ונגבין וכ"כ ה"ר יונה ז"ל. וכתב עוד נמוקי יוסף שבח סבלונות כלומר בסבלונות מועטין שאינן נגבין כשאכל אם לא אכל ודאי דנגבין מאי נגבין עם שבחן כגון שהשביחו לאחר מכאן ואח"כ בלו קודם חזרה מי לימא כיון דבשעת נתינה היה דעתו לאוכלם שם וישארו להם לא יפרע אלא כמו שהיו שוות אז או דילמא כיון שלא אכלו ברשותו קיימי עד שעת חזרה אם כן חייבים להחזיר השבח וסלקא בתיקו והוי ספיקא דממונא והמוציא מחבירו עליו הראיה אבל בסבלונות שאין עשויין ליבלות ממ"נ איתנהו בעינייהו פשיטא דנגבין עם השבח ואם הוציא אותן שלא ברשות פשיטא דמשלמין מה שהשביחו קודם הוצאה ואם השביחו אחר הוצאה לא יהא אלא גזלן וכל הגזלנין לא משלמין אלא כשעת הגזילה הילכך ודאי לא יחזירו השבח עכ"ל. וז"ל הרמב"ם בפ"ו מהלכות זכיה השולח סבלונות לבית חמיו בין מרובין בין מועטין בין שאכל שם סעודת ארוסין בין שלא אכל בין שמת הוא בין שמתה היא או שחזר בו האיש יחזרו הסבלונות כולן חוץ מן המאכל ומשתה וכן כלים מועטים ששלח להשתמש שם בבית אביה אם נשתמשה בהם ובלו או אבדו אינן משתלמין אבל אם היו קיימין חוזר הכל וגובה אותם בבית דין שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד חזרה היא בו חוזר הכל ואפילו המאכל והמשקה חוזרת דמיו בזול וכבר הסכימו הגאונים שאם היו דמי מאכל ומשקה ששה משלמת ארבע אם חזרה בו שלא נתן לה מתנה אלא על דעת שלא תחזור בו עכ"ל כתב הרב המגיד דעת הרב כדעת רבו ר"י בן מיגאש שפירש דהא דיתיב רבין סבא וקאמר בין שמת הוא בין שמתה היא וכו' בין אכל בין לא אכל הוא ואידחיא מתניתין מקמי הא דרבין והכריח הרב ז"ל לפי שיטתו שאפילו בשאכל הוא ועוד כתב דכי אמרינן דסבלונות הדרי היינו דוקא היכא דלא בלו אבל בנו לא עכ"ל ונראה שהרמב"ם ז"ל מפרש דהא דתניא סבלונות העשויין ליבלות אין נגבין וכו' היינו בעשויין ליבלות ובלו ודין כלים מועטים שלח לה להשתמש בבית אביה וכו' שכתב היינו כייבא וסבכתא דתרגימו בגמרא אמתני' דשלח סבלונות מועטין כדי שתשמש בבית אביה:

כתב הרמב"ם הורו רבותי אם מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה וכו' בפרק הנזכר ועל מה שהשיג הראב"ד כתב ה"ה יש לתרץ שאינו דומה לזריעה ששם היה מוציא בהן הוצאות כדי להרויח אבל כאן לא היתה כוונתו להשתכר בדבר אלא להתנהג במנהג העיר וכיון שהוא נסמך עליה והיא חזרה בה דין הוא שתשלם וכן נראה שאינו דומה למה ששנינו בתוספתא הלוקח קנקנים מחבירו ונמצאו פטסאות ונשתברו חייב להעמיד לו דמי קנקנים אבל לא דמי יין דהתם היה מתכוין ליהנות בתשמישין זה נראה דעת המחבר וצ"ע עכ"ל כתב הרשב"א בתשובה המשדך בתו לחבירו ושלח לו בגדים ותכשיטים ואחר כך נתבטל השדוכין בין שחזר בו האב בין שחזר בו החתן חייב להחזיר לו הכל דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה הכי נמי הדרי מאי דשלחה איהי לדידיה דאומדן דעתא הוא שלא שלחה אלא על מנת שיכניסנה לחופה ומיהו מסתברא שמה שבלה בבגדים אפילו חזר בו הוא פחות שליש כדאמרינן בפרק מי שמת הדרה ביה איהי וכו' ושמין לו דמי בשר בזול וחזר בו דהכא כחזרה בה דהתם דכאן וכאן מי שהוטל עליו לשלם הוא שחוזר בו ע"כ וכן כתב בתשובה אחרת וסיים בה שלא שלח אלא על מנת שתנשא לו בתו ואפילו נתארסה לא מחל עד שיכנוס בתו אע"פ שנתקררה דעתם באירוסין וכענין ששנינו בפרק אף על פי (נד:) נתאלמנה או נתגרשה בין מן האירוסין וכו' לית הלכה כתנא קמא אלא כרבי אלעזר ב"ע דאית ליה שלא כתב לה אלא על מנת שהוא כונסה בנשואין ואע"פ שחלקו בפ' נערה שנתפתתה בין דידיה לדידה ובין דידה לדידיה דאיפליגו רבי נתן ורבנן בכותב לה כסות וכלים שיבואו עמה מביתה לבית בעלה ע"כ לא אמר רבי אלעזר ב"ע אלא מדידיה לדידה אבל מדידה לדידיה אפילו רבי אלעזר מודה משום אחתוני הוא וכו' מ"מ לא קיימא לן כרבי נתן אלא כתנא קמא דסבר דלעולם לא זכה עד שתכנס לחופה עמו ותנן בפרק מציאת האשה (סו.) הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו וכו' ומקשה בירושלמי ולא דברים הנקנין באמירה הן ומשני פוסק על מנת לכנוס כלומר כל הפוסק אינו פוסק אלא על מנת לכנוס ומתניתין דהשולח סבלונות כשנתארסה היא והא דתנן לה בשולח סבלונות לבית חמיו ולא תנן נמי בשולח אבי כלה לחתן אורחא דמילתא נקט דאורחא דחתן לשלוח לכלתו ולא לשלוח הכלה לבית החתן ולפיכך תנן לה בכל דוכתא בשולח לבית חמיו כי הא וההיא דתניא בפרק האומנין (פא.) הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו עכ"ל:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן שידך בתו לשמעון ופסק עמו ליתן סכום ידוע וכו' כלל ל"ה סימן ז':

עוד שאלה לו ראובן שידך בתו לבן שמעון וקבע זמן לחופה וכו' כלל צ"ד סימן א' והאריך מאד בדבר להודיע שהדין כן וכן כתב מהר"י קולון בשורש ק"א על מי שנשתעבד בקנס לישא אשה פקחת ואחר כך נשתטית פטור מן הקנס אפילו כשהיתה שם שבועה ובסי' י' כתב ראובן טען על שמעון אירסתי בתך בחזקת שלא היה בה מומין וכו' ומה שהאב תובעו שגרם לו להוציא בצרכי סעודה ששלח לו על ידי גיסו שיזמין ויקנה לו צרכי סעודה וכו' וישלם לו מה שבירר בעדים שהפסידו בכך עכ"ל ודבריו צ"ע: כתב הרשב"א שנשאל על ראובן ששדך בתו לשמעון וקבעו זמן לנשואין ונתחייבו זה לזה בסך ידוע בחוב גמור ומעכשיו והשלישו השטרות ביד אחר ואמרו שכל המעכב מהם אחר הזמן שיתן השטרות לחבירו ותוך הזמן קלקל המשודך מעשיו ונתפרסם במשחק ואין לו אומנות אלא הוא גם עשה עבירות שבגללם נתנדה ובאמת כי מתחלה היה שוחק ואבי הבת יודע אלא שלאחר מכאן החזיק בדבר הרבה עד שאין לו אומנות אחרת ואבי הבת מסרב מליתנה לו והשיב שהדין עם אבי הבת דאזלינן בתר אומדנא ואפילו במקום שבועה ונדרים וכדאמרינן (ב"ק פ.) לא נתכוונה זו אלא להגון לה ואם החזיר השליש השטר לבחור השליש עשה שלא כדין ומה שעשה אינו כלום עכ"ל כתב עוד הרא"ש בתשובה כלל ל"ה סימן ו' על ראובן ששידך ללאה ושלח לה סבלונות והלכה ונשאת לאחר וראובן תובע ללאה שתחזיר הסבלונות והיא אומרת שאכלה ובלתה כל הסבלונות שאין לה ממה לשלם והשיב שאם הכניסה לאה לבעלה נכסי מלוג גובה מהם ראובן סבלונות ואם אין לה נכסי מלוג ויש לה שטר נדוניא על בעלה שיכולה לגבות השטר כל זמן שתרצה ראובן גובה סבלונות מבעלה דכי היכי דמשועבד לה משועבד לבעל מדרבי נתן אבל אם אין שטר נדוניא עומד ליגבות בכל זמן שאשה רוצה אלא לכשתתאלמן או תתגרש לא אמרינן תמכור שטר נדוניא שלה בטובת הנאה לפרוע למשדך כדאיתא בפרק החובל (פט:) אמתניתין דהעבד והאשה פגיעתן רעה ואי לית לה נכסי מלוג ולא נדוניא שיכול לגבות מיד יחזור לה ב"ד מלבושיה שהכניסה לבעלה ותכשיטיה ויחזרו לה כסות לי"ב חדש והשאר יתנו למשדך עכ"ל וכתבה רבינו בסוף סימן צ"א בקיצור. עוד לו ז"ל בכלל ל"ד סימן ג' שמעון שידך את רחל ועשו קנס ביניהם שכל שיחזור בו יתחייב לחבירו בה' אלפים זהובים וקנו בקנין ואמרו לעדים שיכתבו על כל אחד שטר חוב מה' אלפים על מנת שיכתבו אלו השטרות ויהיה בנאמנות ביד אחד מן העדים שכל מי שיעכב מלינשא לזמן ידוע שיתן שני השטרות לשכנגדו ואחר כך נתחרט בדבר ומיחתה בעדים שלא לכתוב שטר עליה ושלא ליתן שום שטר עליה ביד נאמן ועל כל זה הלך המשדך והכריח העדים לכתוב השטר ולתתו ביד נאמן תשובה יראה לי כיון שהקנין היה על מנת שיכתבו אלו השטרות ויהיה בנאמנות ביד אחד מן העדים בתנאי המפורש והיא חזרה בה קודם שבאו השטרות ליד הנאמן נתבטל כל הענין ולא יכתבו אלו השטרות כלל ודמיא הא מילתא להא דאמרינן בפרק הספינה (עז.) שלש שטרות הן וכו' על מנת שתכתבו לו את השטר נתבטלה זכיית השדה וכן בנדון זה תלוי קנין השטרות בכתביהן ליד נאמן והיא חזרה בה שלא לתתם ביד נאמן ומזה יכולה לחזור כי לא היה הקנין על זה ואף קנין לא היה מועיל בו כי קנין דברים הוא כדאיתא בריש בתרא (ג.) ועוד יש פנים אחרים לבטל כל הענין מטעם אסמכתא דבעיא קנין בבית דין חשוב כמו שפסקו ר"ח ור"ת ור"י ז"ל וכאן לא היה בית דין חשוב וגם איפשר שלא היו עדים חשובים לידע כל דיני אסמכתא ואף אם היו ג' לא היה מועיל עכ"ל: וכתב עוד בכלל הנזכר סימן ב' על שדוכים שעשה כל אחד שטר על עצמו בקנס לקיים הדבר ונותנין אותו ביד שליש ליתן אותו לשכנגדו אם יעבור יש לשליש לקיים שלישותו כי אדם יכול לחייב עצמו במה שירצה וכיון שכתב עליו ש"ח חייב הוא ע"כ וכ"כ רבינו בסמוך: כתב הרשב"א בסי' תשע"א (ח"ג סימן רמ"א שם כתובה באורך ע"ש) שנשאל על ראובן ששידך את בת בתו לבן שמעון וחייב עצמו לתת לו דבר ידוע בקנס ושבועה לזמן ידוע ואחר כך עמד ושדכה לאחר וטען כי בת בתו אינה רוצה בבן שמעון והשיב שהדין עמו שזה אנוס גמור הוא ומיהו ה"מ כשהוא כן ודאי לא כמסבב וגורם האונס והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות כתוב בתשובה להרמב"ן בסימן רע"ח ראובן ושמעון היו דרים במקום אחד ושדך שמעון בתו לבנו של ראובן בשבועה וקנסות לינשא לזמן פלוני וכשהגיע הזמן אמר המשדך שיקדשנה במקום אחר אם יזמינוה לו שם וטען שנפטר מידי שבועה וקנם בכך ואבי הבת טוען שאין לו להזמינה אלא במקום ששידכו כך נראין הדברים שאין לשמעון להוציא בתו ממקומה להנשא במקום אחר שהקפדת הכל היא זו וסתם משדכי בנותיהם דעתם שינשאו במקומן ואפילו היה הבעל במקום אחר אא"כ מתנו בפירוש כל שכן אלו שהיו שניהם דרים במקום אחד :

כתב ר"י שכל קנסות שעושין בענין שידוכין שמי שחוזר בו יתחייב לחבירו כך וכך דלא הוי אסמכתא כן כתבו התוספות בפ' איזהו נשך (סו. ד"ה ומניומי) ז"ל קנס שעושין בשעת שידוכין מהני אפי' לא קנו בב"ד חשוב כיון שנוהגין בו כל העולה מידי דהוה אסטומתא דקניא ועוד דבדין הוא להתחייב כל החוזר בו כיון שמבייש את חבירו וכן כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו פ"ד נדרים וז"ל וערבונות של שידוכין לקנוס החוזר בו אע"ג דגזים לא הוי אסמכת' דלית כאן מילתא יתירתא כי כדאי הוא שיתחייב החוזר בו הקנס שהתנו ביניהם לדמי בושת שבייש את חבירו והוי כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא עכ"ל וכ"כ בתשובותיו כלל ל"ד בשם ר"י הזקן ז"ל. וכתב מהרי"ק בשורש קצ"ד ע"ז אע"ג דפשיטא דלפעמים אין דמי הבשת עולים כמו סך הקנס אפי' הכי לא הוי אסמכתא דלא חשיב גוזמא אלא דבר שהוא רחוק מהדעת :

ומ"ש רבינו הילכך אם כל א' עשה שטר על עצמו והשלישום ביד השליש וכו' ועשה שליש שלישותו כן כתב הר"אש בתשובה כלל ל"ד:

ומ"ש רבינו ואם כל אחד נותן משכון לחבירו על הקנס שמחייב לחבירו וכו' כן כתב הרא"ש בפ"ק דקידושין אהא דאמר רבא אמר ר"נ אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליו אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן וז"ל יש מפרשים דהיינו דוקא בקנין אשה ועבדים כי ההיא דאמתא דבסמוך וכן בקרקע לפי שנקנין בכסף ואין כאן כסף שיוכל לקנות שאין המשכון קנויה לה שלא נתנו לה לזכות בגופו אבל אם אדם נותן מתנה לחבירו ונתן לו משכון בשביל המתנה משיכת המשכון כאילו זכה במתנה וליתא כי אין חילוק בין מתנה לקידושין וטעם אחד לכולן לפי שאין המשכון משועבד לכלום משום דאדם יכול לשעבד נכסיו לדבר שנתחייב בו אבל בדבר שלא נתחייב לא חל שיעבוד על נכסיו ובמתנה שאמר ליתן לו לא נתחייב ולא יתחייב בה לעולם לפי שיוכל לחזור בו לפיכך לא נשתעבד לו המשכון הילכך כשעושין שידוכין ונותנין ערבונת זה לזה לשם קנס לא יאמר אם אחזור בי אני נותן לך כך וכך והרי חפץ זה בידך ע"י ממון שאתחייב לך אם אחזור בי דבכה"ג לא זכה במשכון כל זמן שאינו חייב לו כלום אלא צריך להקנות לו בסודר לא כאסמכתא בב"ד חשוב כדי שיתחייב לו מן הדין אם יחזור ואם יתן לו החפץ במשכון אז יחול השיעבוד על המשכון כיון שנתחייב לו הקנס אם יחזור בו או יאמר לו אם אחזור בי תזכה בכך וכך ממון בגוף חפץ הזה עכ"ל ויש לתמוה על מ"ש צריך להקנות לו בסודר דלא כאסמכתא בב"ד חשוב וכן יש לתמוה על מ"ש בתשובה שכתבתי בסמוך יש פנים אחרים לבטל כל הענין מטעם אסמכתא דבעינן בב"ד חשוב שהרי הוא ז"ל פסק דקנסות של שידוכין לא הוו אסמכתא וצ"ע ומדברי הרמב"ם נראה דגם בשידוכין יש דין אסמכתא שכתב בסוף פי"א מה' מכירה וז"ל כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא כך היו עושין קונין מזה שהוא חייב לחבירו ק' דינרים ואחר שחייב עצמו קונין מבעל חובו שכ"ז שיהא כך או שיעשה כך הרי החוב זה מחול לו מעכשיו ואם לא יהיה או לא יעשה הריני תובעו בממון שחייב עצמו בו ועל דרך זה היינו עושין בכל התנאין שבין אדם לאשתו בשידוכין ובכל הדרכים הדומין להם עכ"ל": ב"ה ולענין הלכה אין להוציא ממון כ"א ע"פ דרך חכמי ספרד: תשובת הרשב"א בענין תנאי שידוכין כתבתי בסימן ל"ח כשחוזרים בהם אי גובה השדכן שכרו עיין בכתבי מה"ר איסרלין סי' פ"ה :

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

קידש האשה ונתבטלו הקידושין אין כסף הקידושין חוזר אליו וכו' כך פסקו הפוסקים כאמימר פרק מי שמת דאפי' הדרי בה איהי קידושי לא הדרי גזירה שמה יאמרו קדושי טעות הוי ולכך חזרו ונמצאו קידושין תופסין באחותו ומותרת לו ונמצא פוגע בערוה: כתב הרמב"ם ואם היו קידושי טעות חוזרין המעות וכו' והאריך בו ב"י להביא דעת הפוסקים בדין זה ותימה דלעיל בסימן ל"ט כתב רבינו גבי נמצאו בה מומין בביה אביה דתצא בלא כתובה ואפילו הקידושין צריכה להחזיר ולא כתב לשם ב"י כלום אולי תקפה עליו משנתו: כתב בתשובת מהרי"ל סימן ס"א הא דקידושין אינן חוזרין קבלתי מפי מורי דהיינו דוקא בארוסה וטעמא משום שלא יאמרו קידושי טעות היו כדאיתא בגמרא אבל בנשואה דליכא למיחש להכי הקידושין חוזרין וכן היה דן הלכה למעשה וע"ש:

והדורונות וכו' משנה פרק מי שמת השולח סבלונות לבית חמיו שלח שם בק' מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אינן נגבין לא אכל שם סעודת חתן הרי אלו בגבין שלח סבלונות מרובין כדי שיבואו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין סבלונות מועטין כדי שתשמש בהן והיא בבית אביה אינן נגבין ובגמ' מייתי עובדא בא' ששתה בבית חמיו ולא אכל ומת זו ההלכה העלה רב אחא שר הבירה לפני חכמים באושא ואמרו סבלונות העשויים ליבלות אינן נגבין ושאין עשויין ליבלות נגבין ואיבעיא לן סבלונות העשויין ליבלות ולא בלו מהו ולא איפשטא יתיב רבין סבא קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר בין שמתה היא ובין שמת הוא והדר הוא הסבלונות הדרי מאכל ומשתה לא הדרי הדרא בה איהי הדרא אפילו כישא דירקא א"ר הונא בריה דרב יהושע ושמין להו דמי בשר בזול וכמה דמי בשר בזול כל זוז וזוז חשבינן ליה ארבעה דנקי ומפרש רבינו דרישא לא אתא אלא לאורויי דין אכל שם ובסיפא אתר לאורויי דאפילו אכל שם דוקא סבלונות שנשלחו כדי שתשמש בהן בבית אביה ואפשר שתשמש בהם עד שיבלו וכדרב אחא שר הבירה ומועטין אורחא דמילתא קתני שאותן שאפשר שיבלו אין רגילות לשלוח הרבה אבל כלי כסף וכלי זהב ובגדים שאינן עשויים לבלות חוזרים בכל ענין והיינו מרובין דרגילות לשלוח לה מרובין כיון שאינן עשויין לבלות ויבואו עמה לבית בעלה אבל אין חילוק בין מרובין למועטין דמיני מאכל ומשתה ובגדים שעשויין לבלות אפילו מרובין שוה מאה מנה לא הדרי אם אכל שם אבל כלי כסף וזהב ובגדים שאינן עשויין לבלות הדרי אפילו אכל שם והיינו כדאמר רבין סבא ולפרושי אתא דמרובין ומועטין לאו דוקא דאין חילוק אלא בין מאכל ומשתה וכיוצא בהם בגדים העשויין לבלות לסבלונות שאינן עשויין ליבלות וזו היא דעת הרמב"ן והרשב"רן והר"ן ונ"י בשם הריטב"א וכן נראה דעת הרי"ף והרא"ש דלא כה"ר יוסף אבן מיגאש והרמב"ם:

ומ"ש רבינו ושמשה בהם בבית אביה דמשמע דאם לא שמשה בהם בבית אביה אע"פ שהן עשויין ליבלות הדרי אפילו אכל שם נראה דלמד כך מדלא איבעיא לן אלא בעשויין ליבלות ולא בלו ולא קמיבעיא לן נמי בעשויין להשתמש בהן בבית אביה ולא שמשה בהם מכלל דפשיטא לן דבעינן ששימשה בהם בבית אביה דאל"כ הדרי אלא דקא מיבעיא לן היכא דשמשו בהם ולא בלו:

ומ"ש אם אכל ושתה וכו' כששלחם שכך דרך להאכילו כששולח הדורון דמשמע שאם לא אכל בשעה ששלח אע"פ שאכל אח"כ הדרי נראה דהכריח כך מדקמיבעיא לן אכל הוא תנן שלוחו מאי משמע הוא דומיא דשלוחו ובשלוחו פשיטא הוא דדוקא כשהאכילו לשליח בשעה שהביא הדורון דאיכא למימר דמחמת חבה ושמחה שהאכילו לשלוחו כשהביא הדורון דחביב עליהם הדורון מחל גם הוא הסבלונות דשלא בשעה שהביא הדורון שוב אינו שלוחו ואין כאן רמז חיבה ולמה ימחול א"כ מסתמא גם באכל הוא צריך לפרש דהאכילוהו בשעה ששלחם נ"ל:

ומ"ש לא אכל שם כלל או שאכל שם פחות מדינר צריכה להחזירם לצדדים קאמר דבלא אכל שם כלל צריכה להחזירה הכל ובפחות מדינר לפי מה שאכל הוי מחילה ואידך צריכה להחזיר דכיון דאיבעיא לן ולא אפשיטא אין מוציאין מספק ולפי מה שאכל אין צריך להחזיר:

כתב הרמב"ם וכו' והראב"ד השיג וכו' וה"ה הליץ ואמר דבזריעה הוציא כדי להרויח אבל כאן לא היתה כונתו להשתכר וכו' ולא הבנתי מה טעם יש בחלוקו זה דבין בזו ובין בזו הרי גרם לו לאבד ממונו ואם יש לפטרו מטעם גרמא בניזקין דפטור גם כשאין כונתו להשתכר פטור הגורם כיון שלא הזיקו בידים אלא נראה עיקר דבמוכר זרעוני גינה פלוגי בה תנאי בפרק המוכר פירות ורשב"ג סובר דאף היציאה חייב לשלם אף ע"ג דגרמא בניזקין פטור חייב לשלם מטעם קנסא אפילו אומן שקלקל המאכל נותן לו דמי בושתו ודמי בושת אורחין שזימן אורחים ואין לו מה יאכל אע"ג דגרמא הוא משום דקנסינן ליה וכך פי' רשב"א לשם להדיא ולית הילכתא כרשב"ג אלא כת"ק דכיון דמכר לו בסתם ואיכא למימר דלרפואה זבין ליה לא קנסינן ליה ואצ"ל דאומן לא מיחייב לשלם לו דמי בשתו אבל הכא אף עפ"י דגרמא הוא מ"מ חשבינן ליה כאילו הוציא ההוצאות על פיו כיון שנהגו כל אנשי המדינה לעשות סעודה ויאכיל לרעיו וכו' ואין אחד שלא יוציא הוצאות הללו הילכך דינא הוא שתשלם את הכל כי דינא דגרמי הוא כאילו ציוה לו להוציא הוצאות אלו ואינו בכל גרמא בנזקין דפטור ועיין בתשובת מהר"י קולון סוף שורש עשירי:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן שידך בתו לשמעון כלל ל"ה סימן ז' ועיקר תשובתו זאת בנויה על מאי דקי"ל כראב"ע בפרק אע"פ וכרבנן דפליגי ארבי נתן בפרק נערה שנתפתתה דאזלינן בתר אומדנא שלא כתב לה אלא ע"מ שתנשא וכן בנדון זה לא פסק ליתן לו נדוניא אלא על מנת שישא בתו ואע"ג דשמעון הוא מוחזק באותן ש' זהובים אפ"ה חייב להחזיר כדאיפסקא הילכתא בפרק מי שמת דאפילו חזר בו איהו צריכה האשה להחזיר הסבלונות ששלח לה וה"נ צריך הוא להחזיר מה ששלחו לו אלא שינכה מה שהוציא בדמי הסבלונות דבדידה נמי אומדנא דמוכחא הוא שלא שלח לה אלא ע"מ שתנשא לו ולא שתבלם וכו' ואע"ג דסבלונות שעשויין לבלות אין נגבין היינו דוקא כששלח לאחר הקידושין ואכל שם שוה דינר אבל הכא בשידוכין הוי עובדא ולא נתקדשה לו ואין חלוק בין אכל שם ללא אכל אזלינן בתר אומדנא דדעתא וכ"כ נ"י דבלא קידושין לא מחיל כלום ואפילו אכיל שם ואפילו איכא שידוכין כיון דמצו למיהדר בהו ושכ"כ הריטב"א ז"ל ומביאו ב"י וצ"ל דהך עובדא דהרא"ש לא נעשה בקנס ובקנין וגם לא השלישו שטרות דאל"כ הלא כתב הרא"ש בכלל ל"ד סימן ב' דיש לשליש לקיים שלישותו כי אדם יכול לחייב עצמו במה שירצה וכיון שכתב עליו ש"ח חייב הוא ואסמכתא לא שייך בשידוכים דלא חשיב כגזים כי דמי בשתו הוא וכו' וכ"כ עוד שם כיוצא בזה בסימן ד' אלא כדפירשתי שלא היה שם אלא פסיקא בעלמא בפני עדים כמה אתה נותן לבתך כך וכך וכו' והיו שניהם יכולין להחזיר בהם ולפיכך פסק דכל אחד מהם צריך להחזיר כל מה שקבל ולא ינכה כלום אבל הרשב"א בתשובה כתב גבי החוזר בו לאחר שידוכין דמה שבלה בבגדים אפילו חזר בו הוא פוחת שליש כדאמרינן בפרק מי שמת בארוסה כשחזרה בה איהי וחזר בו דהכא כחזרה בה דהתם דכאן וכאן מי שהוטל עליו לשלם הוא שחוזר בו עד כאן לשונו ואע"ג דדמי בשר בזול לא אמרו אלא בארוסה למד משם הרב דה"ה בשידוכין דבענין זה שמין כל מחזירין אוכלין הנאכלין מתחילה שלא לדעת חזרה שאילו היה יודע שצריך להחזיר לא היה אוכל משלו דהכי אמרינן בב"ק גבי אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית דמי עמור בזול או דמי שעורים בזול וכך גבי הניח להם אביהם פרה שאולה ושחטוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול וכן פי' רשב"ם דף קמ"ו:

כתב ר"י שכל קנסות וכו' ויש לתמוה דא"כ במשכון למה לא יתחייב בכל ענין אפילו לא הקנה לו בסודר דלא כאסמכתא כיון דליכא בשידוכין משום אסמכתא וכך הקשה ב"י ותירץ מהרש"ל בודאי סתם תנאים וקניינים בקנס לית ביה משום אסמכתא אבל היכא שמניחים משכון על הקנס גלי אדעתיה דחושש משום אסמכתא ושעל כן לא יספיק לו קנין הראשון מש"ה צריך לעשות בענין שלא יהא במשכון דין אסמכתא עכ"ל וקצת ראייה יש לי להביא לתירוץ זה מרפ"ק דמציעא נפל לו עליה מעבירין אותה הימנו דהקשו התוספות יהא קונה בד' אמות ותירצו דמדנפל לו עליה גלי אדעתיה דלא ניחא ליה שיקנו לו ד' אמותיו אכן בתוס' בפ"ק דקידושין כתבו כל מה שכתב הרא"ש בדין משכון וסוף דבריהם ושמא בשידוכין לא אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן כיון שכשאחד מהם חוזר בו השני מתבייש בדבר עכ"ל הרי שהתוס' לא היו מחלקין בשידוכין בין משכון לשאין שם משכון אלא שרבינו למד מדברי הרא"ש מדהשמיע האי ושמא אלמא דמחלק בין משכון לשאין שם משכון ולכך כתב הרא"ש בפ"ד נדרים דבשידוכין לא שייך אסמכתא וכ"כ בתשובה כלל ד' סימן ד' אבל בפ"ק דקידושין כתב דגבי משכון צריך להקנות בגוונא דלא יהא בו אסמכתא מיהו מ"ש בכלל ל"ד סימן ג' ועוד יש פנים לבטל כל הענין מטעם אסמכתא וכו' קשה טובא דלא היה לשם משכון ואפ"ה כתב לבטלו מטעם אסמכתא וי"ל דלא כ"כ אלא לסניף לשאר טעמים דכתב תחלה לבעל הענין שעליו בנה העיקר יסוד תשובתו והוא דהקנין היה ע"מ וכו' והכי משמע לשונו שכתב בסוף ועוד יש פנים לבטל כל הענין וכו' כלומר דאיכא צד לבטל הענין לסמוך על מקצת גאונים דאפילו בשידוכין שייך אסמכתא וכל זה איננו אלא סניף לשאר טעמים אבל היכא דליכא שאר טעמים סמכינן על פסק ר"י שאין בשידוכין משום אסמכתא כשאין שם משכון וכ"כ המרדכי בפרק א"נ ע"ש התוס' וראבי"ה ורבינו שמשון דבשידוכין לא שייך אסמכתא אבל בפ"ק דקידושין כתב תחלה ע"ש רבינו יודא בר' יצחק דאף בשידוכין אם יתן משכון צריך שיקנה קודם בקנין גמור כך וכך והשיעבוד על המשכון ואח"כ יתן לו המשכון ואז יחול השיעבוד על המשכון וכו' והיינו כהסכמת רבינו ע"פ דברי הרא"ש לחלק בין משכון לשאין שם שם משכון וצ"ע:

דרכי משה[עריכה]

(א) כ' בתשובת מהר"ל סי' ס"א הא דקידושין אינן חוזרין קבלתי מפי מורי היינו דוקא בארוסה וטעמא משום שלא יאמרו קידושי מעות היו כדאי' בגמ' אבל בנשואה דליכא למיחש להכי הקדושין חוזרין וכן דן הלכה למעשה כו' וע"ש:

(ב) ודוקא קודם אירוסין אבל אחר אירוסין נסתחפה שדהו ודוקא בודאי קידושין אבל בסבלונות אף במקום דחיישינן להו יכול למימר אינה מקודשת לי ולא בעינא ופטור מן הקנס עכ"ל:

(ג) וכתב עוד באותה תשובה ואפילו תאמר שהיה יכול לפייסה במעות לא כן אפילו התנה שאם תסרב שיפייסה כדאמרינן בגיטין אטו תרקבא דדנרי בעי למיתן לה ולא תשיבני שהיה לו מתחלה להתנות שאם תסרב שיהא פטור לא היא דאונס דלא שכיח היא דכל הבנות מתרצות למי שירצה האב או הקרובים ואפי' שכיח ולא שכיח לית ליה לאתנויי ויש טענת אונס עכ"ל: (וע"ל בסי' קל"ד בתשובת הרא"ש דמשמע דאף באב דינא הכי וע"ל גם בי"ד סי' רנ"ב גבי נדרי אונסין כתבתי מדינים אלו) ועיין במרדכי פ"ק דב"מ דף קל"ה ע"ג בא' שפסק על בתו שתנשא לאיש ומת והיא נשאת לאחר אם בניו פטורים מן הקנס ובח"ה סי' ר"ט כתבתי תשובה זו ע"ש ועיין במרדכי שם דיש לדקדק באותה תשובה דלא כדשב"א דלעיל דחשיב ליה כאונס מה שהבת אינה רוצה וע"ש גם בפרק מי שמת דף רכ"ה ע"ד תשובה בזה וע"ש וע"ל סי' נ"א האב שפוסק בקנס לתת לבתו סך לנדן עם שמעון ומת אין בניו צריכין לקיים וע"ל בהגהות מרדכי דיבמות פרק החולץ ע"ב משמע דיש חרם הקהילות על מי שחוזר בשידוכין ואין לו היתר אלא בהתרת הרבה אנשים או שיפטרו זה את זה וע"ש:

(ד) וכ"ה בתשובת בר ששת סי' קע"ז עוד האריך בזו וע"ל סי' ע"ה מדינים אלו וע"ל סי' ל"ח תשובת הרשב"א אם שיעבדו עצמן שאם ימאן אחד יתחייב בקנס כיצד משמע לשון ממאן ועיין בח"ה סי' י"ב דאף אם נותן הקנס מחוייב לקיים הקניין שקבל אם אינו קניין דברים וע"ש:

(ה) ודלא כהרמב"ם שכתב פי"א מה' מכירה דאף בשידוכין יש בהן משום אסמכתא ועיין בח"ה סי' ר"ז הארכתי בזה כתב עוד מהרי"ק שורש כ"ט דאפי' לא עבדי קנס אפ"ה קרוב הוא בעיני דחייב לשלם לו דמי בושתו דלא גרע מביישו בדברים שהוא פטור אלא שאין גובין אותו בזה"ז מיהו אם תפס או שאגידא ביה משום חשש קידושין יכול לעשות ואין כופין אותו לגרשה כו' כתב עוד מהרי"ק סי' קל"ד דוקא קנס שעושין בשעת שידוכין גובין מטעם ביוש אבל אם עשו קנסות בנישואין אותן קנסות הויא אסמכתא ולא גביא וע"ש:

(ו) וז"ל על דבר שכר שדכנות נראה לפום ריהטא דאין לו זכות לתבוע אלא עד גמר נישואין לכן נוהגין בגבולנו שאין גובין שום שכר שדכנות אא"כ יגמרו הנישואין ובגליל העליון נוהגין לגבות מיד ואין להקשות לפי מנהגינו מד' א"ז דכתב דמיד שנתפייסו גמר השדכן פעולתו דא"ז לא מיירי אלא היכא דאתני בפירוש בע"מ שיתפייס ולכן מיד שנתפייסו גמר פעולתו אבל בסתמא לא עכ"ל. ונראה דאם חזרו אח"כ אם צריכים לשלם לשדכן תולה נמי בדין זה כי במקום שנוהגין לשלם מיד א"כ ס"ל דמיד נגמר פעולתו וצריכין לשלם לו ובמקום שנוהגין שלא לשלם מיד אם חזרו א"צ לשלם לו כנ"ל ובמרדכי פרק הגוזל בתרא דף ל"א ע"א דאם בעה"ב אמר לשדכן דלא היה שדכן שלו ולא שכרו י"א דאין בעה"ב צריך לישבע ומור"ם פסק דצריך לישבע והכי נקטינן וכמו שיתבאר בח"ה סי' פ"ז דמשביעין היסת בכה"ג עוד כתב המרדכי פ' הגוזל הנזכר דאם השדכן אומר ששכרו על תנאי כך וכך והוא גמר תנאו ובע"ה אומר שלא שכרו לכך אלא לכך ישבע הבע"ה ויפסיד השדכן מה שהוציא כי כן דרך השדכנים כו' ועיין בח"ה סי' רס"ד הארכתי בדין שדכנות אי היה לו ב' שדכנים לאיזה צריך לשלם ואי נדר לשדכן הרבה אי צריך לשלם לו כל מה שנדר או די לו בשכרו וע"ש גם בח"ה סי' קכ"ה בדיני סרסראות איזה סירסור נוטל השכר המתחיל או הגומר: