שולחן ערוך אבן העזר נ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

השולחן ערוך בויקיטקסט עדיין בתהליכי בנייה. לחץ כאן כדי לראות דוגמה לעיצובו של סימן בשולחן ערוך יחד עם נושאי כליו. וראה גם ויקיטקסט:שולחן ערוך

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן נ | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

מתי חוזרין הקדושין והסבלונות, ודיני קנסות
ובו שבעה סעיפים:
אבגדהוז

סעיף א[עריכה]

המקדש את האשה, בין שחזרה היא בה ובין שחזר הוא, בין שמת הוא בין שמתה היא או שגרשה, אין הקדושין חוזרין לעולם. אפילו קדשה באלף דינר, הרי הם מתנה גמורה שאין לה חזרה. ואם היו קדושי טעות, חוזרים המעות. וכן אם היתה ממאנת. וכן אם היו קדושין על תנאי ולא נתקיים התנאי. וכן אם היו קדושי ספק.

וכל זה לא מיירי אלא מן הארוסין, אבל מן הנשואין, הקדושין חוזרין (מהרי"ל סימן ס"א):

סעיף ב[עריכה]

המקדש אחותו, המעות מתנה; מפני שהכל יודעים שאין קדושין תופסין בעריות, ואין זה טועה אלא גמר ונתן לשם מתנה:

סעיף ג[עריכה]

השולח סבלונות לבית חמיו, בין מרובין בין מועטין, בין שאכל שם סעודת ארוסין בין שלא אכל, בין שמתה היא בין שמת הוא, או שחזר בו האיש, יחזרו הסבלונות כולם חוץ מהמאכל והמשתה. וכן מעות, וכן כלים מועטין ששלח לה להשתמש שם בבית אביה, אם נשתמשה בהם ובלו או אבדו, אינם משתלמין; אבל אם היו קיימים, חוזר הכל וגובה אותם בבית דין, שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד.

הגה: ויש אומרים דאפילו בדבר מאכל ומשתה ודברים מועטים דאין חוזרים - דוקא כשאכל שם החתן, ואז אפילו מה שהוא בעין אינו חוזר. אבל אי לא אכל שם, חוזר הכל (שם טור).

חזרה היא בה, חוזר הכל. ואפילו המאכל והמשקה נותנת דמיו בזול, דהיינו שאם היו דמי המאכל והמשקה ששה, משלמת ארבעה. ואם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לרעיו או יחלק מעות לשמשים ולחזנים וכיוצא בהם, ועשה כדרך שעושים כל העם, וחזרה בה, משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון; והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא.

(ויש אומרים דכל זה מיירי במה ששלח לאחר ארוסין, אבל קודם ארוסין, לאחר שדוכין, חוזר הכל (נמוקי יוסף פרק מי שמת וכן כתב הריטב"א). ויש חולקים (בית יוסף בשם הרשב"א):

סעיף ד[עריכה]

המשדך בתו לחבירו, ושלח לו בגדים ותכשיטין, ואחר כך נתבטלו השדוכין, וחזר בו החתן או חמיו, יחזיר מה ששלח לו, דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה, הדרי מאי דשלחה איהי לדידיה, דאמדן דעתה הוא שלא שלחה לו אלא על דעת שיכניסנה לחופה:

סעיף ה[עריכה]

ראובן שדך בתו לשמעון בקנין ושבועה והשלישו שטרות, ואחר כך ארע שהמירה אחות המשודכת, יכול שמעון לחזור בו ופטור מהקנין ומהשבועה ומחיוב השטר דהיינו הקנסות שעשו ביניהם. ואם החזיר השליש השטר למשודכת, לא עשה כלום. והוא הדין אם נשתטית המשודכת, שיוכל המשדך לחזור בו. וכן אם קלקל המשודך מעשיו, יכולה המשודכת לחזור בה ופטורה מהקנין ומהשבועה ומחיוב השטר. ואם החזיר השליש השטר למשודך, לא עשה כלום.

הגה: ויש אומרים דכל זה קודם ארוסין, אבל אחר ארוסין נסתחפה שדהו (מהרי"ק שרש ק"א). ועיין ביורה דעה סימן רכ"ח סעיף מ"ג וסימן רל"ב שם סעיף ט"ז:

סעיף ו[עריכה]

כשרוצין לעשות הבטחות לשדוכין, עושים בענין שלא יהא אסמכתא, דהיינו שעושים שטר מזה שחייב לחברו מנה, ואחר שחייב עצמו מנה (מתנה עם אבי הכלה) שאם יקיים השדוכין ויכנס לחופה עם משדכתו זאת הרי החוב מחול לו, ואחר כך עושים שטר שחברו חייב לזה מנה, ומתנה עמו שאם יכניס בתו לחופה עם זה המשדך יהא החוב מחול לו, ומניחים שני שטרות אלו ביד שליש.

הגה: ויש אומרים דכל קנסות שעושים בשדוכין אין בהם משום אסמכתא (תוספות פרק איזהו נשך והרא"ש פרק ד' דנדרים). וכן המנהג פשוט לגבות קנסות שעושין בשדוכין, וכמו שיתבאר בחשן המשפט סימן ר"ז. ודוקא אם כבר נכתבו שטרי הקנסות, אבל אם קבלו קנין על מנת לכתוב השטרות, וקודם שנכתבו חזר אחד בהם ומחה בעדים שלא לכתוב השטרות, הרשות בידו למחות בשטר (תשובת הרא"ש כלל ל"ד), וכמו שיתבאר בחשן המשפט סימן ל"ט וסימן רמ"ג.
יש אומרים דמי שפוסק על בתו (שם כלל מ"ג) או על בת בתו (הרשב"א סימן תשע"א) או קרובתו שתנשא לפלוני, ואחר כך אין הבת רוצה, דהפוסק פטור מן הקנס, דזה מקרי אונס אף על גב דלא התנה, ובלבד שלא יהא ערמה בדבר. ועיין לקמן סוף סימן ע"ז. וכן בשאר אונסים, כגון שמת הפוסק, אין יורשים צריכין לקיים, ופטורים מן הקנס. ודוקא בפסיקא בעלמא פטורים מן הקנס, אבל אם נתחייב עצמו בשטר, חייבין יורשיו לשלם, ולא מהני אונס, ועיין לקמן סימן נ"א (שם תמצאנו).
שנים ששדכו ביניהם והיו דרים בעיר אחת ועשו קנס ביניהם, ואחר כך יצא אחד מן העיר ורצה שהשני ילך אחריו לקדש, אם אינו רוצה, פטור מן הקנס (ריב"ש סימן קע"ז ובתשובת הרמב"ן סימן רע"ח).
ועיין בחשן המשפט סימן י"ב (סעיף ט') אם רוצה העובר ליתן הקנס, אם מחיב לקיים הדבר מצד קבול הקנין:

סעיף ז[עריכה]

אם נותן משכון לחברו להבטיחו שלא יחזור בו מהשדוכין, צריך שיאמר: אם אחזור בי תזכה בכך וכך ממון בגוף חפץ זה.

הגה: שנים שנשבעו זה לזה שישאו זה את זה, ועבר אחד מהם, או שאחד נשבע לבד, נתבאר הכל ביורה דעה סימן רל"ו.

דיני שדכנות עיין בחשן המשפט סוף סימן פ"ז וסוף סימן קפ"ה וסימן רס"ד[1]:


  1. ^ שם בסעיף ז -- ויקיעורך