באר היטב על אבן העזר נ
סעיף א
[עריכה](א) או שגירשה: ר"ל או שגירשה מחמת שאסורה לו דהא כשחזר הוא או היא איירי נמי שגירשה ח"מ ב"ש.
(ב) טעות: היינו מה שהדעת טועה אבל אם הוא טעות שאין דעת טועה כגון המקדש את (אחותה) [אחותו] הוי מתנה.
(ג) ממאנת: משום בממאנ' הקדושין תופסין באחותה ומוטב שיאמרו הקדושין תופסין באחותה לכן הקדושין חוזרים.
(ד) ספק: דברי המחבר תמוהי' דהא בקדושי ספק צריכה גט א"כ למה הקדושין חוזרים ולא חיישינן לשמא יאמרו קדושין תופסין באחותה. ובה"י וב"ש מיישבו ע"ש.
(ה) חוזרים: זהו דעת מהרי"ל. וכ' הח"מ דמהרי"ל איירי שמתה היא והבעל יורש אותה מדינא רק מחמ' תקנה שמתה בשנה שניה צריך להחזיר חצי הנדן והבעל רוצה שיחזרו לו הסבלונות ולא (מחלקו) [יחלוקו] ע"ז פסק מהרי"ל דודאי מוהר הדרי ואפי' הקדושין הדרי אבל נתגרש' או נתאלמנ' הקדושין שלה דמתנה גמורה הם עכ"ל. אבל בתשובת מהר"ם מלובלין סי' י"ט כתב דכוונת הרב מהרי"ל אף במת הוא או נתגרשה אזי הטבעת הקדושין חוזר ונשום בכתובה והעיד שכן מנהג קצת קהילות. וכ"כ הר"ם מינץ סי' צ"ו שראה הל' למעשה מרבותיו דחוזרין הקדושין אחר הנשואין. וקצת פוסקים ס"ל אפילו אחר הנשואין הקדושין לא הדרי מטעם דחיישי' שמא יאמרו וכו'. נמצא דין זה אם הקדושין אחר הנשואין הדרי ספיקא דדינא הוא ונראה קטנה שיכולה למאן ויצאה בגט דקי"ל דאסור בקרובותיה אז אפי' אחר הנשואין אם תחזור הקדושין יש לחוש שיאמרו דיוצאת במיאון ומותר בקרובותיה לכן לכולי עלמא אין הקדושין הדרה עיין ב"ש.
סעיף ג
[עריכה](ו) מעות: כלומר שהוציאה מעות בדברים שאינם של קיימ'.
(ז) אותם: ואם נאבדו הסבלונות והיא קטנה אין האב והאם חייבים לשלם והיא גם כן אם אבדם בזמן שהיא קטנה פטורה. אבל אם אבדם כשהיא גדולה חייבת עיין מהר"ם גלאנטי סימן י"ד אם חזרתו הוא מפני שחמיו לא רצה להשלים תנאו והדין נותן שישלי' חמיו תנאו חוזר הכל אפילו המאכל והמשתה הרש"ך סי' ז' ארוס שבשעת כניסתו לחופ' לא רצה לשמוע לקול המדברים באזניו והלך לו ולא רצה לקדש ואח"כ הפצירו בו ובא לקדש ואז אמרה הכלה כיון שמתחלה לא רצה הוא עכשיו לא רצתה היא ותבע החתן כל מה שהוציא לחופתו אינה משלמת כלום שארית יהודא דף ס"א. וה"ה בארוס' שחזר' בה מפני שארוס שלה בעודו ארוס עמה היה מכה אותה והוא מדבר דברים שלא ניתנו לכתוב מהרח"ש וכנה"ג דף פ"ד ע"א סעיף י"א.
(ח) ומשתה: וכללא הוא. אם לא אכל חוזר הכל אפילו הדר הוא צריכה היא לשלם דברים העשוי לבלות וכן מאכל ומשת' ששלח צריכה לשלם פחות שליש. ואם הוא עדיין בעין ובלה אם ראוי למלאכתו הראשונ' א"צ לשלם מה שבלו. לא היו דברים העשויין לבלות ומכרה דינה כגזלן ומשלמת כשעת הגזיל' ואינה פוחת שליש. וסבלנות אם בלו משלמת כפי מה שהוא שווי'. ואם אכל או שתה בדינר אז אם הוא חוזר אמרינן דברים העשויין לבלות ובלו מחל: ואם הם דברי' העשויין לבלות ומשתמשת בהם ולא בלו. בעיא דלא איפשטא בש"ס ואין מוציאין ממנה. ואם תפס הוא מהני להני פוסקים דס"ל דמהני תפיסה בבעיא דלא איפשטא. ובייכא וסבנת' בודאי מחל. ופי' הרמב"ם היינו מיני צעיפים וקישורי נשים ורי"ו פי' שהם מנעלים וצעיפים אפילו הם בעין א"צ להחזיר דמוחל בודאי. ודברים שאינן עשויין לבלות מחוייבים להחזיר אפילו מכרו וצריכה לשלם כשעת המכירה ואפילו אם הרויחה במעות א"צ ליתן לו כלום. ואם היא חזרה צריכה לשלם דברים העשויין לבלות ובלו. פחות שליש משוי'. ומעות הוו כדברים העשויין לבלות. ובגדים הכל לפי הענין. והיכא דהדר ביה איהו וסוף סוף נתפייס והדרה איהי הוי כהדרא איהו ופטורה מלשלם שארית יהודא דף ס"א. וכן כשמת א' מהם אמרינן ג"כ אם כן אם אכל מחל ע' ב"ש.
(ט) ממון: ואינו פוחת שליש. וצ"ע מ"ש ממאכל ומשתה ששלח לה דאינה משלמת כל ההוצאה. מיהו לכ"ע אם זה שעשה הסעודה חוזר א"צ הצד השני להחזיר לו כלום. ול"ד לשלח ב"ש ע"ש. כ' הרדב"ז ח"ב סי' רל"ד דאין מחויב לשלם אלא ההוצאה שדרך בני אדם להוציא כמותו. אבל אם הוציא הוצאות מרובות יותר מן הראוי פטור מלשלם אותו היתרון אפי' יש עדים דמצי למימר את הוא דאפסיד אנפשך ע"ש. ובסימן קכ"ד כתב הרב הנ"ל דאם הוציא הוצאות ואח"כ גירשה בשביל מום שאינו יכול לומר לאב תן לי הוצאותי ע"ש.
(י) עדי': אבל בשבועה א"י להוציא אא"כ כשהוא מוחזק ישבע ב"ש.
(יא) ויש חולקים: ע' ב"ש ובה"י.
סעיף ד
[עריכה](יב) סבלונות: וה"ה במה שבלה בבגדים אפילו חזר הוא פוחת שליש כמו בחזרה היא הרשב"א.
סעיף ה
[עריכה](יג) המשודכת: אפילו חזרה בתשובה פטור מן השבועה ומן הקנס מהרי"ט וכנה"ג דף פ"ה ע"א סכ"ד. וה"ה אם זנתה אחות המשודכת והיתה א"א או שהיתה פנויה וזנתה והרתה לזנונים כל זה הוא פגם גדול ט"ז. ואם אירע כן באחות אבי המשודך אינו יכול לחזור דאין לנו אלא מה שמצינו במפורש דכתבו הפוסקים דין זה באחות המשודכת. ואם המירה קודם השידוך והוא לא ידע ושדך ואחר כך נתגלה לו הוי כמום שבגלוי ומסתמא ידע ואין לו שום טענה. בה"י וכ"כ ביורה דעה סי' רכ"ח. ועיין כנה"ג דף פ"ה ע"א סכ"ו שפסק שם דאפילו נפק קלא ורינון שהנערה המירה פטור מן הקנס ומן השבועה מטעם קול ולא צריך שהמירה בפועל אלא אפילו משום בת קול היוצא שהמירה יש לפוטרו מן הקנס ומן השבועה ע"ש.
(יד) שדהו: אפי' אם המירה אחות משודכת. ועיין תוספת בכתובות דף ב' ע"ב בד"ה מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו כו' כ"כ תוספת דף ע"ז ע"א דהאשה היא שדה של הבעל ואין הבעל שדה שלה. א"כ לפ"ז י"ל באם שהמיר אחי המשודך אפי' אחר אירוסין יכולה היא לחזור ע' בה"י סי' זה.
סעיף ו
[עריכה](טו) בשדוכין: הטעם משום בושת. וכתב מהרי"ק שורש כ"ה אפי' לא עבדי קנס אפ"ה קרוב הוא בעיני דחייב לשלם דמי בושתו. ודוקא קנסות שעושין בשעת השידוכין מטעם בושת. אבל אם עשאו קנסות בנשואין אותם קנסות הם אסמכתא. וקודם הנישואין אפילו אם הוא רוצה לישא רק רוצה לשנות על קצת התנאים חייב בבוש' דאל"כ בקל יוכל למצוא צדדים להשמט ולבטל מקצת ועי"ז יצא מחשבתו לפועל תשובת מהרי"ו סי' קנ"ד. כתב הרשד"ם חא"ה סי' כ"ו היינו דוקא כשהאב המשיא את בתו מתחייב בקנס אבל אחר לעולם הוי אסמכתא. והרש"ך ח"א סי' ס' חולק עליו עיין כנה"ג דף פ"ה ע"א סעיף למ"ד.
(טז) ר"ז: דשם נתבאר דדוק' עם קנין אבל בלא קנין לא מהני. ואפי' אם השלישו השטרות ביד שליש כמ"ש המחבר צריך ג"כ קנין עם השטרות שמניחין ביד שליש אבל בלא קנין לא מהני כלום וא"צ לשלם הקנס כ"כ בה"י. וב"ש כתב אם השלישו השטרות ביד שליש א"צ קנין ע"ש. ורש"ך בח"ה סי' ר"ז ס"ק כ"ד כתב דבכל שידוכין א"צ קנין.
(יז) ומיחה: עיין בח"ה סי' רמ"ג ס"ק י"ג דכתב הסמ"ע שם אם נעשה הקנין שידוכין ע"מ לכתוב השטר יוכל למחות כיון שלא נתקיים התנאי ואז כשמיחה פטור מגוף השידוך והקנס אבל אם לא אמר ע"מ אע"ג דיוכל למחות שאל יכתוב השטר כמ"ש בח"ה שם. מ"מ השידוך חייב לעשות ע"ש. וט"ז כתב בסי' זה אם כתבו ראשי פרקים ועשאו ק"ס אע"ג דלא אמרו ע"מ שיכתוב השטרות הוי כאומר בפירוש ע"מ שיכתבו לכן יוכל כל א' לחזור אחר כתיבת ראשי פרקים ויוכל למחות שאל יכתוב התנאי ופטור מקנס אבל אם השלישו שט"ח בזה נגמר החיוב וחייבים בבושת. ואם כבר נכתב התנאים בקיצור ונותנים להסופר שיכתוב באורך אין א' יוכל לחזור וחייבים בבושת. ואם עשאו קנין בסתר בפני עדים וצוו לעדים שאל יגלו הדבר ואח"כ מיחה א' בעדים שלא יכתבו פטור מקנס ויוכל למחות עיין ב"ש. לאה שנשתדכה לראובן בשבועה ובקנס כמנהג מי שיעבור יתחייב בקנס ידוע ובאה לאה ונתקדש' לשמעון קדושי ספק אעפ"י שתתגרש לאה משמעון ותחזור להנשא לראובן חייבת לשלם הקנס לראובן הרש"ך ח"א סי' ג'. ראובן שנשתדך עם לאה ושמו קנס כמנהג ושוב נודע שהמשודך הי' מקודש באשה אחרת והמשודכת לא ידעה מזה וחזרה בה אינה פורעת הקנס דקנין בטעות הוא מהרי"ט בתשובה חלק ב' הח"מ סימן צ"ח.
(יח) אונס: ואין חילוק בין אם חייב עצמו ליתן להחתן הכלה והנדן ואם לא יקיים יתן קנס כמו שכותבין עתה ובין אם מחייב א"ע באיזה סך בלי תנאי והחתן נותן כתב אם יתן לו הכלה והנדן אז החוב נמחל. אם הכלה אינה רוצה פטור האב מקנס דאומדנא דמוכח הוא שלא התחייב א"ע אלא כשבתו לא תסרב ב"ש ע"ש. מיהו ט"ז כתב כשהוא נותן שט"ח סתם חייב ליתן וכן המחבר ח"מ נסתפק בזה ע"ש. השולח את בנו לבקש זוג לבתו ולא נתן לו כח הרשאה והוא הלך ומצא ונתקשר בקנס והאב ממאן בדבר שניהם פטורים שארית יוסף סי' ה' כנה"ג דף פ"ה ע"א. כל היכא דהצדדים פטורין מן הקנס גם הערבים פטורין מן הקנס. ואם היה אונס מחמת ממון פטור הוא מקנס. אבל אם מתחייב בשבועה חייב מחמת השבועה כי משבועה אינו יכול לפטור מחמת אונס ממון. מיהו ערבות פטורים דהא מממון הוא פטור וערב לא היה ערב אלא על הממון. מיהו בש"ע י"ד סי' רל"ב סעיף י"ב כתבו הט"ז והש"ך אם יש אונס ממון הרבה פטור אף מן השבועה. ודוק' כשיש אומדנא דמוכח דלא נשבע על דעת כך שיתן ממון הרבה ע"ש וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' תשע"א ע"ש. והב"ח כתב שם משום הפסד ממון הרבה אין לעבור על השבועה וחולק שם על הרמ"א דכתב שם אם אירע אונס והי' אפשר לסלקו ע"י ממון הרבה מיקרי אונס. וט"ז וש"ך הסכים עם רמ"א וחולקים על הב"ח ע"ש. ממילא נשמע מהדין. אם הוא אונס ממון פטור מן הקנס אם לא התחייב בשבועה. אבל אם נשבע אז אינו פטור אא"כ כשיש אומדנא דמוכח דלא נשבע על דעת כן שיתן ממון הרבה. אבל אי ליכא אומדנא דמוכח לא מהני מה שאומר שלא היה דעתו לכך. ואם כתב קנס ואח"כ נכתב בחרם ובשבועה אז שבועה קאי על הקנס שנשבע ליתן הקנס לכן אפילו ערבות אינם פטורים אפילו כשיש אונס ממון. אבל אם כתב בחרם ובשבועה ובקנס לא קאי השבועה על הקנס. ואם כתב אם לא אקיים אתן קנס ואח"כ כתב דנשבע על כל זה. פטור הוא משבועה כשנותן הקנס. ואמרינן השבועה קאי על מה שאמר אם לא אקיים יתן הקנס ולא על חיוב שלו. וא"ל א"כ ל"ל השבועה דהא קנס חייב מחמת הבושת י"ל דנ"מ דאין אונס ממון מהני כמ"ש בסמוך גם נ"מ לענין ערבות. גם נ"מ אם נעשה השידוך בסתר אז מחמת הבושת פטור ומחמת השבועה חייב. ואם האב עשה שידוך עם בתו ויש בידו הרשאה מבתו והיא ממאנת האב פטור מקנס אלא הב"ד יכול לכוף אותה. ואם היא אומרת מאיס עלי י"ל דאין שום כפי' עליה עי' ב"ש. ונ"ש. ועיין סמ"ע סי' רמ"ה ס"ק ב'. וכנה"ג דף ע"ה ע"א סכ"ד ול"א.
(יט) הפוסק: ה"ה אם חי והעני כמ"ש ביורה דעה סי' רל"ב סט"ז. וכתב בה"י דשם איירי דוקא בלא קנין ובלא שטר אלא מכח השבועה אמרינן דהוי אונס דעל דעת כן לא נשבע אבל אם היה בקנין מחויב ליתן כל מה שפסק ואם אין לו רק דירתו מחייב לשעבד את דירתו על איזה זמן לשלם לחתנו אחר הנשואין ואם לא ישלם לו לזמן שקבעו אזי מוכרים בית דירתו ע"ש. ועיין תשובת מהר"י ווייל סי' ק"ד דמשמע שם אפי' אם היה קנין ע"ש. צריך לומר דחילוק יש בין מת או העני. ומהרי"ו איירי שם במת הפוסק. ובה"י איירי בהעני עי' ודו"ק וב"ש כתב אפילו אם העני והיה קנין אפ"ה פטור ע"ש.
(כ) מן הקנס: עיין ב"ש.
(כא) בשטר: ר"ל דנתן האב שט"ח על הקנס הוי כמו הלואה ולא מהני טענות אונס בהלואה ואף אם מת האב חייבים היורשים לשלם כפי סך השט"ח מהר"י ווייל סי' קמ"ג ע"ש.
(כב) מן העיר: היינו ע"פ אונס יצא לכן שניהם פטורים מקנס אבל אם יצא א' בלא אונס הוא חייב קנס והשני פטור. ואם אין דרים בעיר א' והחתן רוצה שהכלה תבא אליו אפ"ה החתן חייב בקנס שסתמן של משדכי בנותיהן דעתם שינשאו (במקומו) [במקומן] אפילו אם היה הבעל ממקום אחר אא"כ התנו בפירוש הח"מ ב"ש וכ"כ הש"ך ביורה דעה סי' רל"ב ס"ק מ"ג מ"ש. והרב בה"י חולק עליהם ופסק דאם החתן הוא ממקום אחר אין כופין אותו שילך למקומה לקדש אותה שם ע"ש שכתב על הש"ך דלא דק.
(כג) י"ב: דשם פסק דלא אפטר את עצמו בקנס. וכתב הח"מ היינו אם כתב בקנין ובקנס אבל אם כתב אני מקבל בקנין ובאם שלא אקיים אתן קנס אז הקנס הוא שובר על הקנין. וב"ח כתב ביורה דעה סי' רל"ו דכל שלא פירשו בפירוש דהקנס לא יפטור השבועה איכא למימר שדעתו היה בקנס לפטור משבועה. ועיין ב"ח בחושן משפט סי' ר"ז מש"ש והובא דבריו בח"מ ס"ק כ"ב. וראיתי בסמ"ע בסי' רמ"ה בסס"ק ב' שכתב ונראה דמטעמ' דכתיבנ' דהמנהג הוא שלא להחרים העובר בשידוכין וכו' ע"ש. לפ"ז הוא מיקל יותר מהב"ח שאפי' כתב בפירוש הקנס לא יפטור את החרם אעפ"כ הוא נפטר בקנס לבד. ועיין סי' נ"א ס"ק י"א מש"ש ועיין בספר נחלת שבעה ועיין בה"י.
סעיף ז
[עריכה](כד) קפ"ה: דכללא הוא היכא דמנהג הוא ליקח שדכנות מיד אחר גמר השדכנות אפי' אם חזרו הצדדים חייבים לשלם לו שדכנות שלו. ומהרש"ל כתב אם לקח כבר שדכנות והצדדים חזרו אח"ז ואינו יכול להוציא הקנס מצד החוזר צריך השדכן להחזיר השדכנות. ובמקום שאין משלמין שדכנות מיד אלא בעת הנשואין וחזרו אין משלמין לו שדכנות ודלא כלבוש בח"ה סי' קפ"ה וכבר השיג עליו שם הסמ"ע ע"ש.