שולחן ערוך יורה דעה רלב יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך יורה דעה · רלב · יב · >>

דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה

שולחן ערוך

נדרי אונסין כיצד? הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין:

הגה: ואם אירע לו אונס והיה אפשר לסלקו על ידי ממון הרבה שיתן מקרי אונס (ריב"ש סי' קפ"ז) וכן אם צוה עליו השר שלא לקיים שבועתו ונדרו אפי' לא הוי הקנס רק ממון מקרי אונס (שם וב"י בשם תשובת הרשב"א) מ"מ אם בנקלה יכולים להשתדל לא מקרי אונס (שם ותשובת הרשב"א) וע"ל סימן רכ"ח סעיף מ"ז בדין חרם שגוזר המושל לעבור עליו מי שנשבע או נדר לעשות דבר ביום פלוני ונאנס כגון שנשבע לשלם וכשהגיע הזמן אין לו לשלם פטור משבועתו ואם יכול לקיימה אח"כ דינו כאילו עבר על שבועתו במזיד (ב"י סי' רכ"ח דף רע"ג ע"ד בשם תשובת הרשב"א) וכבר נתבאר דינו לעיל סי' רכ"ח סעיף מ"א ואם כשהגיע הזמן לפרוע הכריח השר למלוה להרויח הזמן ללוה או שפטרו לגמרי השבועה קיימת (ב"י בשם תשובת הרשב"א ורמב"ן סי' רמ"ו) ולכולי עלמא צריך לפרוע לו אחר כך ועיין בח"ה סי' ע"ג מדינים אלו.

וקהל שעשו חרם על ה' שנים * וקבעו זמן שיתחיל החרם ובאותו הזמן היו אנוסים או שוגגים ולא התחילו לקיים הנדר צריכין לקיימו אחר כך כי אינו בטל משום זה (תשובת הרא"ש כלל ז'). מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה או ביום פלוני יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו היום שמא ישכח אחר כך ולא יעשנו ויעבור על נדרו ושבועתו ואם לא עשהו מיד כי אמר עדיין יש לי פנאי לעשותו ושכח או נאנס אח"כ ולא עשהו י"א דמקרי אונס (הר"ן פ' כיצד הרגל) ויש אומרים דלא מקרי אונס (חידושי אגודה פרק מי שאחזו) ולא מקרי אונס בשבועה אלא א"כ היה מגיע לו איזה רעה אם לא היה נשבע אבל אם לא היה מגיע לו טובה ונשבע כדי שיהא לו טובה מזה אין מקרי אנוס בשבועה (מהרי"ק שורש קס"ז ופסקי מהרא"י סי' ע"ג). כל שהוא אנוס בשבועה אע"פ שאמר על דעת רבים או על דעת המקום אינו כלום (ב"י בשם רשב"ץ). נאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס או על תנאי כך וכך (שם) ודוקא קודם שעבר על שבועתו אבל אם כבר עבר אינו נאמן לפטרו ממלקות (בסי' רכ"ח דף רע"ד ע"א בב"י בשם הרשב"א) וכן מי שהודה ברבים או כתב עליו שטר והודה בו שנשבע ואומר אחר כך שלא נשבע ונותן טעם למה אמר שנשבע נאמן וכ"ש אם האמת שלא נשבע שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו (ת"ה סי' שכ"ו):

הערה: * כבר אמור שעניני קהל וחרם בטלים כעת מדינא דמלכותא

מפרשים

ש"ך - שפתי כהן

(יט) הדירו חבירו שיאכל אצלו כו'. ומיירי בענין דלא הוי נדרי זרוזין כדלעיל סעיף ג':

(כ) או שעכבו נהר. כתב ב"י בשם רבינו ירוחם פי' שגדל הנהר ממי שלגים דאונסא דלא שכיח הוא דאי הוה דבר מצוי ה"ל לאסוקי אדעתיה ולאתנויי ואם לא התנה ה"ל בכלל הנדר עכ"ל ומביאו ד"מ והכי מוכח בש"ס (דף כ"ז ע"ב) גבי הא דקאמר התם והא מינס אניס אונסא דמיגלי' שאני פירש"י ההוא דפסקי' מברא אונסא דמיגליא הוא דזימנין דלא משתכחה בהאי גיסא ומבעי ליה לאסוקי אדעתיה כו' וכן כתב הרא"ש שם אבל בדין עכבו נהר דמתניתין היינו שגדל הנהר ממי גשמים והפשרת שלגים דאונסא דלא שכיח הוא ולא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה עכ"ל ונראה דה"ה באונס דשכיח ולא שכיח הוי אונס לענין נדרים וכן הוא (בתשובת הרשב"א סי' תשע"א) דהא בש"ס (וכן בפוסקים) מדמי התם נדרים לממון ובממון קי"ל דהוי אונס וכמו שכתבו התוס' והפוסקים רפ"ק דכתובות ונתבאר בח"מ סימן נ"ד ואף על גב דמדברי התוספות בנדרים שם לא משמע לכאורה כן היינו לפי מה דמדמי התם בש"ס ממון לגיטין ובגיטין קי"ל דאפילו שכיח ולא שכיח לא הוי אונס כמו שכתוב בא"ע סימן קמ"ד אבל אנן קיימא לן כלישנא קמא דרבא דממון לא הוי כגטין וכמו שכתבו הפוסקים רפ"ק דכתובות ובפרק מי שאחזו תדע דהא כתבו כל הפוסקים שם דחלה הוי אונס דשכיח ולא שכיח והכא קאמרינן בנדרים דחלה הוא אונס אלא ודאי כדאמרי' ודוק:

(כא) הרי אלו נדרי אונסין. משמע אע"פ שלא התנה בשעת הנדר על כל אונס שיולד אמרינן דאאונס כה"ג לא נדר וזה פשוט ודלא כנראה מתשו' מבי"ט ח"א סי' נ"א דף קנ"ב ע"ד:

(כב) נדרי אונסין כו'. כתוב בתשובת מהר"מ גלאנטי סימן פ"ט מי שקבע זמן לפרוע לחבירו לזמן פלוני ואם לא יפרענו אז יאסר בבשר ויין וירד מנכסיו קודם הזמן פטור משבועתו וע"ש שהאריך ופשוט הוא:

(כג) ואם אירע לו אונס כו'. נראה שהרב מיירי שהענין מוכח או שאומדין הדברים שלא היה רצונו מתחלה על כך שיתן ממון הרבה כזה לקיים שבועתו וכן כתב בפסקי מהרא"י סימן רנ"ד וז"ל וא"ת ישכור תיירים בק' מנה וילך וישוב לבטח האי נמי חשוב אונסא כדאיתא בפרק כל הגט אטו תרקבי דדינרי בעי למיתב לה כו' ומביאו בס' ב"ה וכן כתב הרשב"א בתשובה סימן תשע"א בהדיא אבל אם אינו בענין זה יתן כל ממון שבעולם ולא יעבור על שבועתו אלא יתיר שבועתו היכא דאפשר וכן מבואר בריב"ש בסימן שע"ז ובזה נסתלקה תמיהת הב"ח על הרב ע"ש:

(כד) אבל אם לא היה מגיע לו טובה כו'. זה פשוט ומהרי"ק אשמועינן דאפילו מסר מודעא קודם לכן על שבועה זו לא אמרינן הואיל וגלה בדעתו שאין חפצו בשבועה דיהא בטלה ומביאו ד"מ וכן הוא בעט"ז:

(כה) נאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס כו'. נראה דהיינו דוקא בנדר או נשבע לעצמו אבל בנשבע לחבירו כגון בשט"ח וכה"ג אינו נאמן ול"ד למ"ש ר"י בן הרא"ש דאם אמר קיימתי השבועה שנשבעתי לך נאמן דשאני התם שכן דרך לקיים השבועה אבל הכא אונס לא שכיח ועוד דלעולם כל א' יאמר אנוס הייתי אבל קיימתי אין אדם חצוף לשקר כיון שהלה יכחישו ומ"ש הב"י ס"ס רכ"ח דף רע"ד ריש ע"ב בשם תשובת הרשב"א ומכל מקום הנידון שלפנינו שא"ל השבע על דעתינו אינו בכלל מה שאמרתי דיש בזה צד היתר אחר והוא האונס וכמ"ש ואע"ג שאמר בפני העדים שהיה נשבע ונודר מדעת כל זה מתוך אונסו אמר כן לפי שאחותו חולה ומתרת עצמה למיתה אם לא ידור ואין לך אונס חזק ונגלה מזה עכ"ל משמע דאף בנדר לחבירו מתיר מטעם אונס דהתם שאני שידענו באונסו ולכך אע"פ שאמר שהיה נודר ונשבע מדעת אמרינן שמתוך אונסו אמר כן אבל אם לא הכרנו באונסו כלל אין נאמן בנשבע לחבירו לומר אנוס הייתי מיהו היכא דיש רגלים לדבר נראה דנאמן. כן נ"ל:

(כו) או על תנאי כך וכך. והוצאתיו בפי דדברים שבלב אינם דברים כ"כ הכסף משנה ס"פ ב' מה"ש בשם הראב"ד וכ"כ הכ"מ שם:

(כז) אבל אם כבר כו'. כתוב בתשובת רשב"א שם מבואר דה"ה בהתרו בו ולא חשש לומר להם בשעת התראה ואכל וכ"ש כשאמר אעפ"כ אינו נאמן ע"כ וכן הוא ברמב"ם פ"ב מהלכות שבועות דין י"ב וכתב עוד שם וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי או לא נדרתי על דבר זה ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר אמר כן היה אבל לא היה פי ולבי שוים או תנאי היה בלבי על הנדר אין שומעין לו ולוקה כיוצא בדבר אמרו לו אשתך נדרה כו' כדלקמן סי' רל"ד סמ"ב וטעמא דהוי כאומר לא לויתי דכאומר לא פרעתי דמי כמו שנתבאר בח"מ סי' ע"ט ולפי זה אפי' יש עדים כדבריו האחרונים אינו כלום דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים:

(כח) או כתוב עליו שטר כו'. כתוב בסמ"ע סי' ע"ב ס"ק ט"ז וז"ל כתוב בת"ה סי' שכ"ו אם נכתב בכתב ידו שנשבע לשלם לחבירו ואח"כ אומר שלא נשבע אלא שכתב כך אם התובע מודה פשיטא שאין לחוש לשבועה זו כלל ואם אינו מודה לענין ממון דינו כשאר שטר דלית ביה שבועה וע"ש ד"מ ונראה דאם כתב בכ"י שנשבע בפועל לא מצי להתנצל ולו' שלא נשבע והוא הדין אם עדים כ"כ בשטר עכ"ל ונראה דמ"ש אם כ' שנשבע בפועל קאי אהיכא שאין התובע מודה אבל כשהוא מודה אין לחוש כלל מיהו צ"ע מ"ש כן בשם ת"ה בסתם דהת"ה ל"ק התם אלא כשהנתבע יכול לברר ולהסביר לב"ד שמן הדין הוא טוען לפטור מהתובע או שנותן אמתלא לדבריו אבל כשאינו נותן אמתלא לדבריו אלא טוען בסתם לא נשבעתי ולא אקיים כן אע"פ שהתובע מודה שלא נשבע בפניו מ"מ אפשר שנשבע שלא בפניו הואיל והודה ושוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא וכשהתובע אומר נשבעת בפני צריך לדקדק אפילו כשנותן אמתלא לדבריו אי טענתיה טענה כל זה מתברר בת"ה שם ע"ש וכ"כ בד"מ סי' זה ועיין בתשובת ר"א מזרחי סי' ע"ב ובתשו' מבי"ט ח"א ס"ס ט' ריש דף ח' ובח"ב סי' ר"מ דף קי"ד ע"ג וע"ל סי' רל"ד סנ"ד:


ט"ז

ע"י ממון הרבה. מו"ח ז"ל הקשה על זה ממה שכתב רמ"א בא"ח סימן תרנ"ו אם לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור ולפיכך עקרה כאן מהלכה ולא קשה מידי דהכא לא עבר כלל דאמרינן דעל דעת זה לא נשבע כלל שיבזבז ממון הרבה והרי חלה בנו דהועיל כאן וזה ודאי דלא מועיל לבטל שום לא תעשה בשביל חלה בנו:

לעשות דבר ביום פלוני כו'. לכאורה קשה מזה על מה שפירשתי לעיל סימן רכ"ח סעיף מ"א שיש חילוק בין ליום פלוני ובין ביום פלוני דביום אין שום איסור אח"כ מחמת השבועה לא קשה מידי דבב"י העתיק דין זה כאן בשם הרשב"א ושם כתוב באמת ליום אלא שרמ"א דלא ס"ל חילוק בזה על כן לא דקדק לכתוב כאן לשון ביום:

וי"א דלא מקרי אונס. זה מדברי האגודה פרק מי שאחזו ויליף לה ממה שמביא התם בדף ע"ד בראשונה היה נטמן הקונה בית בעיר חומה יום שנים עשר חודש שלא ימצאנו המוכר לתת לו מעותיו כדי שיהא חלוט לו כדכתיב ואם לא יגאלנו עד מלאות לו שנה וגומר התקין הילל הזקן שיהא זורק המעות לחדר שהוא מיוחד לכך ושובר הדלת של ביתו ונכנס לשם מזה יליף בעל האגודה במי שנדר לעשות דבר תוך ל' יום ונאנס ביום האחרון דסוף הל' יום לא קרי אונס מדהוצרך הילל לתקן דהא הכא נאנס ביום האחרון ע"כ. ואיני רואה מכאן ראייה כלל ודאי אם היה ידוע לב"ד שזה הטמין עצמו ביום האחרון לא בטל זכותו של מוכר בזה אלא שלא יוכל לברר זה והיה צריך להעמיד שם עדים כל היום ולחפש אחריו בכל העיר אם אינו מצוי בבית אחר דהא יוכל למחר לומר בבית אחר הייתי עמך וזה מן הנמנע ע"כ תיקן הילל שיזרוק מעותיו ביום אחרון לחדר מיוחד לכך וזה דבר קל. ותו דהמעיין שם בגמרא יראה דעיקר תקנת הילל היתה שלפי שבלאו הכי היינו אומרים נתינה בעל כרחו לא הוה נתינה או מטעם דשלא בפניו היה ונתינה שלא בפניו ודאי לא הוי נתינה וכ"ת אכתי קשה אי הוה אונס למה לי תקנה כיון שהוא מוכן ליתן אלא שאין המלוה כאן לא איבד זכותו הא לאו מילתא היא שזה רוצה ליכנס לביתו מיד ע"כ תיקן שהנתינה לחדר הוה כנותן לו עצמו ויוכל ליכנס תיכף לביתו בלא ידיעת הלוקח ע"כ נראה כדברי דעה הראשונה שהוא דעת נ"י בפרק כיצד הרגל בשם הרמ"ה ויש לו ראייה ברורה מן התלמוד שם והוא מסתבר דהא עיקר זמן הפירעון הוא ביום האחרון וכאילו לא היה שם רק אותו יום וכיון שיש בו אונס פטור ודאי משבועתו ובכל מה שנתקשר בקנס אם לא יתן באותו יום פטור מן הכל כן נראה לע"ד:

נאמן אדם כו'. בב"י סוף סימן רכ"ח כתב כן בשם הרשב"א וז"ל ואע"פ שהוציא בפיו הנדר סתם ואפילו תלה לאחר מכאן בדברים שהיתה כוונת השומעים בהיפך מה שאומר ואפילו היו השומעים חושבים ומכירין בו שהי' נודר מדעת ומרצון בלי שום אונס כו' וראייה מנודר בחרם ואומר אח"כ בחרמו של ים נדרתי כמ"ש לעיל סימן ר"ח עכ"ל:

ונותן טעם למה אמר שנשבע כו'. עיין מ"ש מזה בח"ה סימן ע"ג סעיף ו':

באר היטב

(יז) אונסין:    כ' הש"ך משמע אע"פ שלא התנה בשעת הנדר על כל אונס שיולד אמרינן דאאונס כה"ג לא נדר וכתב ב"י בשם ר' ירוחם דהאי עכבו נהר פירש שגדל הנהר ממי שלגים דאונסא דלא שכיח הוא דאי הוה דבר מצוי ה"ל לאסוקי אדעתיה ולאתנויי ואם לא התנה הוי בכלל הנדר עכ"ל ונראה דה"ה באונס דשכיח ולא שכיח הוי אונס לענין נדרים דהא חלה אמרינן בש"ס דהוי אונס דשכיח ולא שכיח ואפ"ה בנדרים הוי אונס.

(יח) ממון:    הב"ח הקשה ע"ז ממ"ש רמ"א באורח חיים סי' תרנ"ו שיתן כל ממונו קודם שיעבור ולפיכך עקר דין זה כאן מהלכה ולא קשיא מידי דהכא לא עבר כלל דאמרינן דעל דעת זה לא נשבע כלל שיבזבז ממון הרבה עכ"ל הט"ז וכתוב בתשו' הרא"מ גלאנטי מי שקבע זמן לפרוע לחבירו לזמן פלוני ואם לא יפרענו אז יאסר בבשר ויין וירד מנכסיו קודם הזמן פטור משבועתו.

(יט) פטור:    כ' הט"ז לפי מ"ש בסי' רכ"ח סמ"א שיש חילוק בין אומר ביום פלוני לאומר ליום פלוני צ"ל בכאן נמי ליום.

(כ) דמקרי:    וכתב הט"ז דנ"ל עיקר כדעה ראשונה דהוי אונס.

(כא) טובה:    וכ' הש"ך בשם מהרי"ק אפי' מסר מודעא קודם לכן על שבועה זו לא אמרינן הואיל וגלה בדעתו שאינו חפץ בשבועה זו דיהא בטלה ומביאו ד"מ וכן הוא בלבוש.

(כב) נאמן:    נראה דהיינו דוקא בנדר או נשבע לעצמו אבל בנשבע לחבירו כגון בשט"ח וכה"ג אינו נאמן אם לא שידענו באונסו אבל אם לא הכרנו באונסו כלל אינו נאמן בנשבע לחבירו לומר אנוס הייתי מיהו היכא דיש רגלים לדבר נראה דנאמן עכ"ל הש"ך וכ' הרשב"א ואע"פ שהוציא בפיו הנדר סתם ואפי' תלה לאחר מכאן בדברים שהיתה כוונת השומעים בהיפך מה שאומר ואפילו היו השומעים חושבים ומכירין בו שהיה נודר מדעת ומרצון בלי שום אונס כו' וראיה מנודר בחרם ואומר אח"כ בחרמו של ים נדרתי כמ"ש לעיל סימן ר"ח.

(כג) עבר:    וכ' בתשובת הרשב"א דה"ה בהתרו בו ולא חשש לומר להם בשעח התראה ואכל וכ"ש כשאמר אעפ"כ אינו נאמן.

(כד) כתב:    בסמ"ע בחושן משפט סי' ע"ב ס"ק ט"ו כ' בשם ת"ה אם נכתב בכת"י שחייב לשלם ונשבע על כך ואח"כ אומר שלא נשבע אלא שכתב כך אם התובע מודה פשיטא שאין לחוש לשבועה זו כלל ואם אינו מודה לענין ממון דינו כשאר שטר דלית ביה שבועה עכ"ל וכ' הש"ך ונראה דהיינו כשנותן אמתלא לדבריו אבל כשאינו נותן אמתלא לדבריו אלא טוען סתם לא נשבעתי אע"פ שהתובע מודה שלא נשבע בפניו הואיל והודה ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא וכשהתובע אומר נשבעת בפני אפי' כשהנתבע נותן אמתלא לדבריו אין טענתו טענה ועי' בחושן משפט סי' ע"ג ס"ו (עיין לעיל סימן ר"ח).





פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על יורה דעה לחץ כאן



▲ חזור לראש