ט"ז על אבן העזר נ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ט"ז על שולחן ערוך אבן העזר נ |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אין הקידושין חוזרין גזרה שמא יסברו שלא (היה) לשם קידושין ויקח אחותה ואפילו נתן גט חיישינן שמא יש אנשים שלא ידעו מהגט וידעו שזו היה ארוסתו ויתירו לו אחותה כיון שהחזיר לה הקידושין:

קדושי טעות דבזה לא גזרו שמא יטעו וכו' ב"י בשם הרשב"א דה"ה אם שלחה היא לו הוי כשלח הוא לה:

אבל מן הנשואין כו' הטעם דאין כאן גזירה ולא הבנתי זה דהאיך שייך אחר נשואין הדרי קידושין דבשלמא בארוסין משכחת לה במת הוא או היא הדרא בה היא אבל בנשואין אין שייך זה דאם מת הוא נוטלת כתובתה ותו לא ואי מתה היא הכל לבעל ושום דבר חזרה לא שייך בזה שוב ראיתי בתשובת מהרי"ל סימן כ"ג דזה קאי לענין תקנות ר"ת באם מתה תוך שנתיים:
דברי המגיה נראה פירושו דלהט"ז לא ק' רק הדיבור שכ' רמ"א בשם מהרי"ל דקידושין חוזרים וזה אינו שייך כי אם בארוסה אבל בנשוא' לא שייך לשון חזרה כי הכל שלו הוא רק דאם הוא ימות או יגרש יתן לה הכתובה ותו לא ואם היא תמות יהיה הכל שלו ואין לשון חזרה שייך בזה כלל כי אם במתי תוך שנתיים שייך ל' חזרה ובזה לא יקשה על הט"ז קושיית הב"ש שהקשה על החמ"ח דמהרי"ל ס"ל דקידושין לאו לטבועין ניתן רק שאין להחזיר מטעם שמא יאמרו כו' וזה לא שייך אחר הנשואין וא"כ מהר"ל קאי אבל הנשואים שבעולם אם מת הוא או היא או נתגרשה ולאו דוקא במת' תוך שנה או שנתיים מיירי מהרי"ל עכ"ל ולפי דקדוק הט"ז דלא שייך לשון חזרה במת הוא או היא אחר זמן רב מוכרח הוא דמהרי"ל מיירי תוך שנה או שנתיים דאז שייך חזרה אבל לענין דינא אין נפקותא בזה דגם הט"ז ס"ל הקידושין לאו לטבועין ניתן ונישו' כתובתה כמהר"ם מלובלין מדכתב הט"ז נוטלת כתובתה ותו לא עכד"ה:

דמיו בזול כו' דבענין זה שמין כל מחזיר אוכל שלא לדעת דאלו היה יודע שצריך להחזיר לא היה אוכל:

שהרי גרמה לו לאבד ממון זה דעת הרמב"ם והראב"ד הקשה ע"ז דגרמא דומה למוכר זרעוני גינה ולא צמחה שאינו משלם לו ההוצאה כללו של דבר איבוד ממון שבעל הממון עושה אעפ"י שזה גורם לו פטור עכל והמ"מ תירץ שאינה דומה לזרעים ששם הוציא הוצאות כדי להרויח אבל כאן לא היה כונתו כדי להרויח אלא די להתנהג כמנהג העיר וכיון שהוא נסמך עליו והיא חזרה בה דין הוא שמשלם וצ"ע עכ"ל ואין בחילוק זה כדאי לחלק דמה חילוק יש בין כדי להרויח או בלא להרויח ונלע"ד לחלק דבזריע' אין שם הרגש בשעת התחלת המעש דהיינו כשהוא מוכר אפשר שהמוכר עצמו לא ידע שזרע ההיא רע הוא ואח"כ כשלא צמח אז אין המוכר לא עבי' מידי דהיינו בשע' שהזיק מורגש אבל בכאן בשעת שההיזק מורגש דהיינו במה שגרם לו הוצאות היא הגורם ההיזק דאז בחזרתו נעשה היזק דמתחלת שהיה סבר שלא יחזור בו היה ניחא ליה באותן הוצאות ולא היה נקרא היזק אלא בשעה שחוזר אז מתחיל ההיזק ואותה השע' הוא חוזר ועקימ' שפתיו במה שחוזר ה"ל מעשה והוא כמו בידים בטור כתב שטוען על החוזר כי ג' טבעות שלח ולא היו שלו ומבקשים ממנו בעדם סכום גדול וע"ז השיב הרא"ש שישבע כמה היו שוים וכך ישלם והיינו אם אינן בעין משמע דפטור ממה שמעלילין עליו והוא מוכרח לשלם והיינו כדאיתא בח"מ סי' ע"ב בדין סייף שנאב' כולי וכן שם סי' שע"ט בשם הרא"ש בקולקול שנעשה בפרד שרכבו לקראת חתן:

לאחר שדוכין חוזר הכל ב"י כ"כ בשם נ"י וז"ל דבלא קידושין ודאי לא מיקל כלום ואפי' אכל שם ואפי' איכ' שדוכין כיון דמצי למיהדר בהו ולהכי נקט ביה חמיו כו' וכ' ב"י ע"ז ואין נראה כן מדברי הרשב"א בתשו' שאכתוב בסימן זה עכ"ל וז"ל תשובת הרשב"א שמבי' אח"כ דאם אבי הכלה שלח להחתן בגדים לאחר השידוכין ואח"כ נתבטלו בין שחזר בו החתן כו' כמו שהעתיק הש"ע בסעיף שאח"ז. ובד"מ הביא ג"כ דברי הב"י שיש כאן מחלוק' בין הנ"ל להרשב"א כיון שכתב הרשב"א דלאחר שידוכין דינו כמו לאחר אירוס ע"כ וע"כ כתב רמ"א כאן ויש חולקין ואני תמה מאוד מאי מחלוקת יש כאן דודאי בין בשידוכין ובין בקידושין יש כאן חזרה וצריך להחזיר דאומדן דעת יש כאן שלא לשם מתנה שלח אלא לשם שישאו זא"ז ובזה הם שוים אבל לענן שבקידושין צריך דוקא שיאכל החתן כדי דינר ובזה עדיף בשידוכין דלא מהני אכיל דאפ"ד לא מחיל ומדברי הג"ה זאת שכתב ויש חולקים משמע שי"ח ס"ל דאחר השידוכין אינו חוזר הכל וזה לא היה ולא נברא ורמ"א כ' כאן בלא עיון:

נתבטלו השדוכין כו' דדין שדוכין לענין זה ודאי כקידושין אל דמוסיף על קידושין דכאן אפי' אם אכל החתן שם לא מהני וכמו שזכרנו בסמוך אלא בענין דכאן סיים הרשב"א וב"י מביא וז"ל ומיהו מסתבר שמה שבלה היא בגדים ששלח' אפי' חזר הוא מנכה לה שליש כדאמרינן בהדר' היא כו' משמע דכמו שאמרינן בסעיף ג' דאם הדר' איהי מנכה לו שליש הכי נמי בשלח' לו היא והוא הדר דגם כן מנכ' לו שליש ובטור כתב אח"ז בשם הרא"ש ראובן שנתן להחתן איזה סך על הנדן וחזר בו ראובן שחייב החתן להחזיר מה שקיבל כי לא נתן לו אלא אדעת' אם ישאו זה את זה ובודאי זה איירי שלא היה שם בקנס על מי שיחזור דאם לא כן היה לו לפסוק שישלם להחתן הקנס וסיים הרא"ש שם דהסבלונות ששלח להכל' חייב להחזיר לו כפי מה שהיו שוים בתחל' ולא כמו שהם שוים עכשיו וז"ל כיון שחזר' בה חשבינן דמי הסבלונות כמעיקרא בחשבון וישבע החתן כמה חוצי' בסבלונות וינכ' מה כו' משמע שאין מנכ' שליש מדלא זכר זה וקשה אמאי מ"ש סבלונות ממאכל ומשתה דלעיל חד טעמא לתרווייהו ונלע"ד דשאני הכי דחשבינן קבלת הכלה הסבלונות בשע' שקבלת' כאלו קבלו תשלומין קצת מה שנתן אביה להחתן על הנדן שכ"כ הרא"ש ודאי הסבלונות יהיה בחשבון התשלומין ממילא אין שייך כאן לנכות שליש דזה אינו אלא אם התשלומין עכשיו ואין בידה תחלה כלום אבל בלאו הכי ודאי בכ"מ מנכין שליש ואין חילוק בין חזר הוא או היא ובין מאכל ומשתה או סבלונות בין בשידוכין ובין בקידושין:

שהמיר' אחות המשודכת וכולי הטעם בטור בשם תשובת הרא"ש דיש בזה אונס לישא אחות מומרת והוה כאלו פירש תחלה שבזה יכול לבטל השידוך ונראה דה"ה אם זינתה אחותה והיתה אשת איש הוה פגם גדול או אפי' היתה פנויה והרתה לזנונים יש גם בזה פגם גדול אבל אם נעשה דברים אלו באחות אם של המשודכת לא דמי לזה דכיון לאו אחד הוא כנלע"ד להכריע בזה כיון שעיקר הדבר אינו אלא סברת הרא"ש ע"פ אומדנא כמוזכר בתשובה לא נלמד ממנה רק מה דדמי מכל צד ואין לך להוסיף יותר כנ"ל:

נסתחפ' שדהו אבל קודם הקידושין רק שנעשו שידוכין אינה שדה שלו עדיין ואפי' אם היתה שם שבוע' נאמר בזה שעל דעת זה לא היתה שבועתו וכ"כ בהדי' במהרי"ק שור' כ"א דשבועה לא מהני בזה:

כשרוצין לעשות הבטחות כו' משמע דאין חילוק בין שידוכין לשאר דברים דגם בשידוכין צריך להזהר שלא יהיה אסמכתא זה דעת הרמב"ם והי"א שמביא רמ"א הוא דעת התוספות והרא"ש דמחמת הבושת שמפייס החוזר בשידוך אין כאן אסמכתא וכ"כ הטור כאן בשם ר"י אלא שאח"ז תיכף כ' שהנותן משכון על הקנס אינו כלום וז"ל ואם כ"א נותן משכון על הקנס שמתחייב לו כו' דכה"ג לא קנה במשכון כ"ז שלא נתחייב לו כלום כו' אבל בדבר שלא נתחייב בו לא יחול בו שיעבוד אלא צריך להקנות לו בסדור דלא כאסמכתא בב"ד חשוב כדי שיתחייב לו מן הדין אם יחזור בו ואז יתן לו החפץ במשכון ואז יחול השיעבו' על המשכון כו' עכ"ל וא"כ דבריו סותרים זא"ז וה סמוכים זה לזה וכן הקשה ב"י והקשה עוד על מ"ש הרא"ש בתשובה וז"ל עוד יש פנים אחרים לבטל כל הענין מטעם אסמכתא כולי שהרי הוא ז"ל פסק דאין בשדוכין אסמכתא עכ"ל ובאמת מה שהקשה באחרונה אינה קושי' דמ"ש פנים אחרים כונתו דלשאר פוסקים יש גם בשידוכים אסמכתא ולהכי קרי לה פנים אחרים ולא הביאם אלא לרוחא דמילתא בזה שם ובסמוך אח"ז אכתוב תירוץ אחר נכון ע"ז בס"ד אבל קושי' הא' ודאי קשה וא"ל דסוף דברי הטור קאי על שאר דינים לא על שדוכין כמ"ש בזה בפריש' באריכות דא"כ לא היה לכתוב כאן אלא בח"מ ובבאמת כתבו שם בח"מ סי' ר"ז וא"כ מאי בעי כא ותו דכתב משכון על הקנס בה' הידיע דהיינו הקנס שזכר קודם לו דאל"כ היה לו לומר קנס בלא ח' ותו דבריש פ"ק דקדושין כתב דבר זה בהדיא בשדוכין ורש"ל כתב דבסתם שדוכין ודאי לא שייך אסמכתא אלא כאן דנותן משכן גרע טפי מדמבקש (משכן נראה) שמסתפי מאסמכתא ודברים אלו אין לאימר' דאעפ"י שמצינו כיוצא בזה בפ"ק דב"מ נפל עלי' מעבירין אותו ממנו כיון דנפל עלי' (גילה דעתו) דבד' אמות לא ניחא ליה למקני אינו דומה לכאן דשם בקנין הכל תלוי בכונתו דגם משיכ' לא קניא אם אינו מכוין לקנות בה כמבואר זה בהרבה מקומות מ"ה האי דנפל עלי' לא מתכוין לקנות בד' אמות מ"ה לא מהני ד"א אבל כאן במשכון דשידוך ודאי נתכוין כדרך כל השידוכין אלא דליתר בטחון שמא לא יהיה ממה לשלם הקנס ע"כ לוקח משכון ע"ז ולא גרע מסתם שידך ואדרבה עדיף הרב' ולעד"נ דלק"מ דמצינו ב' חסרונו' בשדוכין הא' מצד אסמכת' שנית מצד מנה אין כאן משכון אין כאן כיון שאינו חייב לו כלום אין לו זכות במשכון עצמו והנה על האסמכתא שפיר י"ל מצד הבושת דאע"ג דמדינא אינו חייב מ"מ קנסוהו חז"ל ובטלו האסמכתא ועל השני' דמנה אין כאן כו' לא מהני טעמא דבושת דהא אין לו מנה מצדו דהחיוב שלו אינו כלום אלא דחכמים קנסוהו והפקיעו ממנו ככל דיני בושת וא"כ ודאי מנה אין כאן דדוקא אם יש לו ממון מצד שהוא חייב ע"ז משעב' לו המשכון משא"כ כאן דאין לו ממנה ממון מצד החיוב אלא מצד הקנס ויש הוכח' לזה מדברי התוס' בפ"ק דקידושין שכתבו בדין מנה אין כאן משכון אין כאן וכתבו בסוף ושמא בשדוכין לא אמרי' מנה אין כאן כו' משמע שיש ספק בזה ובפ' איזהו נשך כתבו בפשיטות דבשדוכין לא אמרי' מנה אין כאן כו' משמע שיש ספק בזה ובפ' איזהו נשך כתבו בפשיטות דבשדוכין לא אמרי' אסמכתא מפני הבושת וכן קשה על המרדכי ובפ' איזהו נשך כתב כמו התוספות דאין אסמכתא בקידושין ובפ"ק דקדושין כתב ע"ש רבינו יצחק בן יהודה גבי קידושין כמו שאמר הטור דמנה אין כאן משכון אין כאן א"ו כדפרישית דאינו דומה גריעותא דאססמכתא לגריעות' דמנה אין כאן מ"ה כתבו התוספות ל' ושמא כו' דשמא י"ל אף לענין מנה אין כאן אפשר דמהני בשידוכין אבל המרדכי לא ס"ל כלל דבר זה דמהני מנה אין כאן משכון אין כאן בשידוכין טפי מבעלמא מטעם שאמרנו ואין להקשות מאי נפקא מיניה במאי דלא מהני לענין משכון סוף סוף הא כיון דמהני טעם בושת דיש כאן חיוב גמור בלא אסמכתא א"כ נהי דלא קני משכון מ"מ יכול לגבות דמי הבושת מן המשכון אף אם לא קנאו המתבייש והוה כשאר ממון של המבייש דהוא בידו ויכול לגבות הקנס מזה הא ל"ק דודאי יש נ"מ הרבה דאם נאמר שזכה המתבייש מצד שיש לו שעבוד עליו אז אם יש ג"כ חובות אחרים על המבייש ואין לו לשלם לשניהם ה"ל זה שיש לו משכון בידו מוקדם לאותו אחר שהוא כבר קנה המשכון וה"ל כאלו כבר גבה חובו ואע"ג דאינו ברשותו כגון שחזר והשאילו לזה או שהוא ביד אחר בענין שהוא קרוי מוחזק מ"מ הוה לי' משכון שלו ויש לו זכייה בגופו ואין לזכרים חלק בו משא"כ אם לא קנאו ממש אז אין לו זכות בו טפי מאחר אם לא מצד שהוא מוחזק תחת ידו ותו לא ומה מדוקדק בלשון הטור דזה דכה"ג לא קנה המשכון פי' שיהיה לו זכות בגופו כדין כל הדברים הנקנין במסיר' לאדם בקנין גמור ויש עוד הרבה דברים דכ"מ אם הוא שלו בקנין גמור כגון לקדושי אשה בזה המשכון וכיוצא בו אלה הדברים נראין ברורים ונונים להלכה למעשה בעזר החונן דעת ב"ה:

שלא יהא אסמכת' כו' נלע"ד דאף לדעת הרמב"ם דאין חילוק בין שידך לשאר דינים אין צריך לתקון שנזכר כאן אלא במקום דהקישור לא נעשה ב"ד חשוב אבל באם נעשה בב"ד חשוב פשיטא שאין כאן אסמכתא כמבואר בה"מ סי' ר"ד וא"צ תיקון בזה ולכן נראה שבשעת כתיבת התנאים בין חתן וכלה מזמינים לזה חשובים שבעיר ממילא אין כאן אסמכתא אבל חשש דמנה אין כאן שזכרנו אין בזה תיקון כמו שכתבנו:

ומיח' בעדים ז"ל תשובת הרא"ש שהבי' ב"י יראה לי כיון שהקנין היה ע"מ שיכתבו שטרות של סך מעות ויהיה הנאמנות ביד א' מהעדים בתנאי מפורש והי' חזרה קודם שבאו שטרות ליד הנאמן נתבטל כל הענין ולא יכתבו השטרות כלל כו' עכ"ל ונראה דה"ה אם נכתבו יכולה למחות שלא יתנם ביד הנאמן וכן מסיק שם וז"ל והרי חזרה שלא לתתם ביד נאמן כי לא היה קנין ע"ז ואף קנין לא היה מועיל דקנין דברים הוא העוד יש פנים אחרים לבטל כל הענין מטעם אסמכתא דבעי ב"ד חשוב כו' וכאן לא היה ב"ד חשוב כו' עכ"ל מ"ש תחלה שהקנין היה ע"מ שיכתבו השטרות משמע דצריך שיהיה מפורש התנאי הזה דוק' וכמ"ש אח"כ בתנאי מפורש ממילא אם לא פירשו כן אינה יכולה למחות שזכה החתן מצד הקנין נ"ל דהתם לא היה המנהג לכתוב התנאים כמו שהוא בזמן הזה אלא עיקר הקישור היה מה שנעשה בפני עדים וכשיכתוב שטרות ותו לא משא"כ בזמנים (אלו) שכל קישור השידוך הוא בכתיבת התנאים ממילא כל שעשו קנין תחלה בפני עדים וכתבו ראשי פרקים כנהוג א"כ אף לא אמרו ע"מ שיכתבו תנאים אח"כ כאומר בפי' שיכתבו התנאים וא"כ יכולים כ"א לחזור ולמחות בכתיבת התנאים שלא יכתבו כלל ובדרך זה שזכרנו דלא היה שם בכתיבת תנאים בתשובת הרא"ש הנ"ל מתורץ מה שהקשה ב"י על מה שכתב הרא"ש פנים אחרים כו' והלא בשידך אין אסמכתא כמו שזכרתי לעיל בסמוך דעיקר הטעם בשידך לבטל האסמכתא משום בושת וזה לא שייך אלא אחר גמר שידוך דאז נתפרסם ויש בושת ע"י זה משא"כ כאן דלא נגמר עדיין אין בזה בושת כי לא נתפרסם עדיין ע"כ כתב הרא"ש שם יש פנים לבטל הענין מצד האסמכת' דאין שם בושת כמו שזכרנו: וע"פ הדברים שכתבתי נראה דבעושין שידוך ומשלישין ממרנות שיתן הממרנות לצד המקיים בזה נגמר הקישור כמ"ש הטור וז"ל אם כל א' עשה שטר על עצמו והשלישו ביד שליש יעש שליש שלישותו ואע"פ דבח"מ סי' ר"ז סעיף י"ב מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו וא"ל אם לא נתתי עד יום פלו' תן לו שטרו כו' שלא יתן לו דהיא אסמכתא והכי בשידך מטעם בושת יתן לו הממרנות ואע"ג שלא נכתבו התנאים כיון דנגמר הדבר ע"י נתינת הממרנות והוה כאלו נכתבו התנאים ושייך בושת אבל אם לא הניחו ממרנות בשעת גמר שידוך אלא עשו קנין וכתבו ראשי פרקים ממילא סומכים על כתיבת תנאים יכולים לחזור כי לא נעשה חיוב עד זמן כתי' התנאים וע"ז קאי הקנין ממילא יכולין לחזור ואין שייך כאן בושת כיון שלא נעשה עדיין גמר ממילא יש כאן אסמכתא ואחר כתיבת התנאים בקיבוץ כנהוג וכותבים שם בקיצור ונותנים להסופר להעתיק כל הנוסח השייך לתנאים אין אחד מהם יכול לומר שלא יכתוב הסופר דכבר נגמר כל הכתיבה כנלע"ד פשוט וברור בס"ד:

אם נותן משכון כבר נתבאר זה על נכון:

ע' בי"ד וכו' וע' מה ששכתבתי שם סי' רל"ה לענין מה שכתוב בתנאים הקנס לא יפטר את החרם בסעיף זה אע"ג דלא התנה מבוא עוד בתשובת הרשב"א ואפי' תאמר שהיה יכול לפייסה ליתן לה מעות ואפי' התנה שאם מסרב שיפייסנה וכדאמרי' בגיטין אטו תרקבי דדינרא בעי למיתב לה ואל תשיבני שהיה לו תחלה להתנות שאם תסרב הבת שיהא פטור לא היא דאונס לא שכיח היא דכל הבנות מתרצות למי שירצה האב או קרובים עכ"ל וע' במרדכי פ"ק דב"מ במי שפסק לבתו שתנשא לאיש ומת וניסת לאחר אם בניו פטורים מהקנס ויש לדקדק שם דלא ס"ל כרשב"א דחשוב לאונס מה שהבת אינה רוצה להנשא וע' בפ' מי שמת תשוב' בזה: