טור חושן משפט רסד
<< | טור · חושן משפט · סימן רסד (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור[עריכה]
מי שאבדה לו אבידה ופגע באבידתו ובאבידת חבירו אם יכול להחזיר שניהם חייב להחזיר ואם לאו יחזיר את שלו שאבידתו קודמת ואפי' לאבידת אביו ורבו כדדרשינן מאפס [כי] לא יהיה בך אביון ומיהו אע"פ שלא חייבתו תורה אין לו לאדם לדקדק הרבה ולומר אקדים את שלי אם לא בפסידא דמוכח שאם ידקדק הרבה בדבר סופו לבוא לידי עניות פגע באבידת אביו ובאבידת רבו אם אביו שקול נגד רבו של אביו קודמת ואם לאו של רבו קודמת בד"א ברבו מובהק שרוב חכמת תורתו שלמד היא ממנו:
הניח אבידתו והחזיר של חבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו כיצד שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו שוה ק' ושל חבירו שוה מאתים והניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו: בד"א שהיה בעל החמור שם וזה לא התנה אבל אם לא היה שם או שהיה שם וזה התנה עמו ואמר לו אציל את שלך ואתה תתן לי דמי חמורי או שהתנה כך בפני ג' חייב ליתן דמי חמור שלו אפילו עלה שלו מאליו:
ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו הראוי לו: וכן שנים שפגעו זה בזה וזה יש בידו חבית של יין וזה [יש] בידו כד של דבש ונסדק כד של דבש ושפך זה את יינו והציל הדבש לתוך החבית שלו אין לו אלא שכרו הראוי לו: ואם אמר לא אשפוך את ייני להציל הדבש עד שתתן לי דמי ייני או שאמר כך בפני ב"ד חייב ליתן לו דמי יינו ואם הוא בענין שאם לא היה מציל הדבש היה נשפך לארץ ונפסד אז הוי כמו הפקר וכל מה שיציל לעצמו הוא:
היה בא זה בדבש וזה בא בקנקנים ריקנים ונסדק כד הדבש ואמר בעל הקנקנים איני מציל את הדבש עד שתתן לי חציו או כך וכך דמים וקבל עליו בעל הדבש אין לו אלא שכרו הראוי לו כיון שלא הפסיד כלום וכיוצא בו:
הרי שהיה בורח מבית האסורים והיה מעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעירני אין לו אלא שכרו היה צייד וא"ל בטל מצודתך והעבירני צריך לתת לו כל שכרו:
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מי שאבדה לו אבידה ופגע באבידתו ובאבידת חבירו אם יכול להחזיר שניהם חייב להחזיר כ"כ הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות גזילה ודבר פשוט הוא:ומ"ש ואם לאו יחזיר את שלו שאבידתו קודמת ואפילו לאבידת אביו ורבו כדדרשינן מאפס כי לא יהיה בך אביון משנה וגמרא בס"פ א"מ (דף לג.) ופרש"י לא יהיה בך אביון הזהר מן העניות:ומ"ש ומיהו אף על פי שלא חייבתו תורה אין לו לאדם לדקדק הרבה ולומר אקדים את שלי אם לא בפסידא דמוכח שאם ידקדק הרבה בדבר סופו לבוא לידי עניות שם אמר רב יהודה אמר רב כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך ופרש"י כל המקיים בעצמו כך אע"פ שלא הטיל עליו הכתוב יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם אם לא בהפסד מוכיח ואם תמיד מדקדק פורק מעליו עול ג"ח וסוף שיצטרך לבריות:ומ"ש פגע באבידת אביו ובאבידת רבו וכו' שם במשנם: ומה שאמר בד"א ברבו מובהק וכו' מימרא דעולא שם:
הניח אבידתו והחזיר של חבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו כיצד שטף נהר חמורו וחמור חבירו וכו' אין לו אלא שכרו משנה בפרק הגוזל בתרא (קטו:):
ומ"ש בד"א שהיה בעל החמור שם וזה לא התנה אבל אם לא היה שם או שהיה שם וזה התנה עמו שם במשנה אם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו:ומ"ש או שהתנה כך בפני ג' חייב ליתן לו דמי חמור שלו כ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות גזילה וכתב הרב המגיד יצא לו לרב ז"ל ממה ששנינו באלו מציאות (ל:) מתנה בפני בית דין כאותה שיתבאר כמטה ע"כ: ומה שכתב רבינו אבל אם לא היה שם מתבאר מדברי הרא"ש שאכתוב בסימן שאחר זה:ומ"ש חייב ליתן דמי חמור שלו אפילו עלה שלו מאליו שם (קיז.) בעא מיניה רב כהנא מרב ירד להציל ועלה שלו מאליו מהו אמר ליה משמיא רחימו עליה. ופרש"י ירד להציל. על מנת שיתן לו דמי שלו: ועלה שלו מאליו מהו. מי אמרינן מעיקרא דאפקרי' כאבוד דמי ומיחייב ליה היאך לשלומי והדר זכה ביה מרי מהפקרא או דילמא כיון דסליק סליק: מן שמיא רחימו עליה. ויהוב ליה דמיה כאילו מת:
ומ"ש ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו הראוי לו שם בעיא דאיפשיטא:
(ו) ומ"ש וכן שנים שפגעו זה בזה ויש בידו חבית של יין וזה בידו כד של דבש וכו' אין לו אלא שכרו הראוי לו ואם אמר לא אשפוך את ייני להציל הדבש עד שתתן לי דמי ייני שם במשנה:ומ"ש או שאמר כך בפני ב"ד חייב ליתן לו דמי יינו נתבאר בסמוך:ומ"ש ואם הוא בענין שאם לא היה מציל הדבש היה נשפך לארץ ונפסד אז הוי כמו הפקר וכל מה שיציל לעצמו הוא שם בגמרא על המשנה הנזכרת ואמאי לימא ליה מהפקירא קא זכינא בשעקל בית הבד כרוך עליה. ופירש רש"י ולימא ליה מהפקירא זכינא. דבש שלך היה הולך כולו לאיבוד והריני כמציל מן ההפקר ואמאי אין לו אלא שכרו כוליה דבש לשקול וגבי חמור ליכא למימר הכי דיכול להציל הוא: עקל דדובשא כרוך עליה. חבית של דבש קשורה בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט וליכא הפקר... וזה לשון הרמב"ם בפרק שנים עשר מהלכות גזילה שנים שהיו באים בדרך זה בחבית של יין וזה בכד של דבש ונסדק הכד של דבש וקודם שישפך הדבש לארץ שפך זה את יינו והציל את הדבש לתוך החבית אין לו אלא שכרו הראוי לו ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי או שהתנה בפני ב"ד ה"ז חייב ליתן לו ואם נשפך הדבש לארץ הרי זה הפקר וכל המציל לעצמו מציל וכתב ה"ה מה שחלק בין קודם שפיכה לאחר שפיכה יצא לו מדאמרינן בגמרא ונימא ליה מהפקירא זכינא ותירצו בשעקל בית הבד כרוך עליה ופירש הרב ז"ל בשעקל בית הבד וכו' ועדיין לא נשפך לארץ ונראה לפי זה שאע"פ שלא יוכל להציל אמרינן הכי כיון שעדיין לא נשפך אף ע"פ שעתיד לישפך וזה שסתם רבי' ז"ל אבל רש"י פי' חביות של דבש קשורה בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט וליכא הפקר עד כאן וזה עיקר עכ"ל (ו):
היה זה בא בדבש וזה בקנקנים ריקנים וכו'. שם בגמרא (קיו.) אהא דתנן אם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו ואמאי ונימא ליה משטה אני בך מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו אמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו הא לא דמי אלא לסיפא ואם אמר לו טול דינר זה בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם מאי שנא רישא ומ"ש סיפא אמר רמי בר חמא בצייד השולה דגים מן הים דאמר לו אפסדתני כוורא בזוזא. ופרש"י דאפסדתן כוורא בזוזא. והיינו בשכרו דקתני טול דינר שאתה מפסיד כאן ותעבירני נותן לו אותו ומתני' נמי הרי הפסידו ניכר עכ"ל. ומשם יש ללמוד לזה בא בקנקנים ריקנים דאע"פ שהתנה עמו אין לו אלא שכרו מאחר דלית ליה פסידא וכן פסק הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות גזילה: כתב הרא"ש בפ' מצות חליצה דהא דהיתה מעבורת לפניו וכו' אין לו אלא שכרו וכן ההיא דהלך להביא כרוב ודורמסקין לחולה נראה דהיינו דוקא היכא ששואל דבר גדול במעשה שאין רגילין לתת בו אלא דבר מועט אבל מעשה שרגילים לתת עליו דבר גדול אינו יכול לומר משטה אני בך וכ"כ הגהות מיימון בפי"ב מהלכות גזילה בשם ר"י וכתבו דמטעם זה על השבעת שדים או על שכר שדכנות נותן לו כל מה שפסק עמו ועיין בתשובות מיימוניות דספר נזיקין סימן כ"ח ובמרדכי פרק הגוזל בתרא ועיין מ"ש במרדכי כי כתב דינים בטענות שבין שדכן וב"ה . וכתב הרשב"א בתשובה סימן אלף ור"מ דהא דאין לו אלא שכרו דוקא בשלא הקדים לו אבל אם הקדים לו אינו יכול להוציא מידו וכ"כ המרדכי בפרק החולץ: מי שיש לו סמנים והעלה בדמיהם הרבה וכן רופא שהעלה בשכרו הרבה עיין בטור יורה דעה סימן של"ו ובנ"י פרק מצות חליצה:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
הניח אבידתו וכו' אין לו אלא שכרו. וא"ת ולימא ליה מהפקירא קא זכינא כדאמר בסמוך סעיף ו' גבי דבש כבר פי' רש"י בפ' בתרא דב"ק דמיירי הכא דגם בעל החמור היה יכול להציל חמורו ע"ש (בדף קט"ו תחלת ע"ב) וכ"כ התוס' בפ' א"מ (דף ל"א) בד"ה אם יש שם ב"ד וז"ל דהא דאין לו אלא שכרו ואינו משלם לו דמי חמורו שטבע י"ל כשהיה יכול להציל ע"י הדחק דאי לאו הכי מצי א"ל מהפקירא קא זכינא ועי"ל כיון שבעל החמור שם יכול לומר הייתי שוכר פועלים להצילו עכ"ל ומתירוץ השני נראה מבואר דס"ל לתוספות דאפילו לא היה הוא יכול להציל כלל לא מצי האי למימר מהפקירא קא זכינא ולא דמי לדבש דלא היה אפשר להצילו כל עיקר על ידי שום אדם מה שאין כן הכא דהיה שוכר פועלים להצילו וכך נראה מדברי רבינו שכתב בסתם כשהיה בעל החמור שם ולא התנה אין לו אלא שכרו ולא חילק אלמא דאפילו לא יכול להצילו כלל נמי אין לו אלא שכרו ומשום הכי כשלא היו הבעלים שם דלא מצי למימר הייתי שוכר פועלים להצילו צריך ליתן לו דמי חמורו דשכר זה הוא מן הראוי מאחר שהפסיד על ידו את חמורו וכ"כ הרא"ש ס"פ א"מ ולמדה מהשבת אבדה כשאין הבעלים שם דאם הוא עסוק במלאכה והניח מלאכתו דשמין כמה אדם רוצה לפחות משכרו ויניח מלאכתו ולטרוח בהשבת אבדה זו ונותנים לו אפילו עלתה השומא עד כדי דמי אבדה שזה הוא מן הראוי וכדכתב רבי' בסמוך בסימן רס"ה ה"נ הוא מן הראוי לשלם לו דמי חמורו שהפסיד על ידי שהציל את חמור חבירו והניח את שלו ולא קשה כיון שאין הבעלים לשם ואין מי שישכור פועלים אם כן לימא מהפקירא קא זכינא כמו בדבש דשאני דבש שהוא נפסד מיד ואין לו הצלה אלא ע"י זה הילכך הוי הפקר אבל חמור שטבע שאפשר להצילו ע"י כמה פועלים אין זה אלא כשאר אבדה שאפשר להציל וכל ישראל מחוייבים להציל בחנם אם אין לו הפסד ביטול מלאכה ואם יש לו הפסד משלם לו כפועל בטל שזהו מן הראוי הילכך כאן נמי משלם לו הראוי דהיינו הפסד חמור בלבד ועיין במ"ש בסימן שאחר זה:
דרכי משה[עריכה]
(א) וראיתי בספר חסידים הא דבכל מקום רבו קודם לאביו היינו שלמדו בחנם אבל אם אביו הוצרך לשכרו אביו קודם לכל דבר דאז הרב אינו אלא כשאר פועל:
(ב) כתב הר"ן פ"ב דייני גזירות דף תקל"ה ע"א דהעושה טובה לחבירו אין אומרים שבמתנה עשה לו אלא יש לו ממנו שכרו. כתב בהגהת מרדכי החדשים פרק הגוזל דף נ' ע"ב אדם שהציל ספרי חבירו עם ספריו וצריך ליתן ממון מפני ההצלה שמא א"צ ליתן לו אפילו שכר טרחו דהא דאמרינן שפך יינו יש לו שכר טרחו היינו דידוע דקא טרח בשביל חבירו אבל הכא נתכוין לטרוח בהצלת ספריו ומשמיא הוא דרחימו על חבירו עכ"ל ר"י מפרי"ש ונראין דבריו בדלא הוצרך להרבות שכר בשביל חבירו אבל בהוצרך להרבות פשיטא שחייב וכ"מ בתשובת מהר"ם פד"ו סימן ס"ג בתשובותיו וע"ש ועוד נ"ל דוקא שירד תחלה להציל שלו אלא שהציל גם של חברו עמו אבל אם ירד תחלה על דעת שניהם חייב ליתן שכרו דמאי חזית דאזיל בתר דידיה ולא בתר חבריה ומאחר שהציל הוי כאילו הציל חמור חבירו דחייב לתת לו שכרו כנ"ל ובתשובת מיי' השייכים להלכות גזילה ואבידה [כתב] דיש ס"ל דאין חייב להחזיר אבידה כשהבעלים עמה ור"י חולק וע"ש:
(ג) וכ"פ בנ"י פ' א"מ דף ע"ד ע"ב וע"ש במרדכי בהגהות דף קמ"ז ע"א שהאריך בזה:
(ד) וכתב נ"י פרק הגוזל בתרא דף מ' מיהו שלו הפקר וכל הקודם בו זכה:
(ה) כתב מוהר"ם פד"ו בתשובה סימן ס"ג על ראובן ושמעון שנחבשו על נפשם ועמד שמעון והוציא הוצאות על זה ובתוך כך יצא ראובן מן המאסר ופסק שם דאפילו התנה עמו תחילה לשלם לו דומה כמאן דירד להציל ולא הציל דאין לו אלא שכרו וכאן אפילו שכר אין לו דהא לא נהנה ראובן במה שהוציא ולא דמי לירד להציל החמור כו' וע"ש חילוקים בזה וצ"ע בתשובת מוהר"מ פ' הגוזל בתרא במרדכי דף נ' ע"ג דלא משמע בדברי מוהר"ם פד"ו ואפשר לחלק בין יצא ראובן מאליו בין לא יצא רק שהיה יכול לעלות ולצאת דבתשוב' מוהר"ם במרדכי לא יצא לגמרי רק שהיה אפשר לו לצאת ולכן פסק שם דאית ליה שכרו כנ"ל וצ"ע שם:
(ו) כתב המרדכי פ' הגוזל בתרא דף נ"א ע"ב על דליקה שנפלה בעיר והאש היה קופץ לכאן ולכאן וברחו מקצת בני אדם מן העיר מפחד הדליקה ועמד א' והציל ספר א' א"צ להחזיר לבעליו דמאחר שברח מן העיר נתייאש ממנו ומצי זה למימר מהפקירא קזכינא כן פסק מוהר"ם וע"ל סימן קע"ה בא' מהשותפין שהציל אם חבירו חייב לשלם לו וע"ל סימן רע"ד אם בעל היין חייב לשפוך יינו כדי להציל דבש חבירו אם רוצה לשלם לו:
(ז) וכ"פ הרמב"ם פי"ב מה"ג וכן משמע בגמרא דמדמי הא מילתא לבורח מבית האסורים דמייתי רבינו בסמוך ודלא כדברי המרדכי פרק הגוזל בתרא דף נ"א ע"ב דפסק דלא שייך דין טול דינר כו' אלא בדרך שהשוכר מסוכן והמציל חייב להציל וליטול שכר טירחא אבל בשאר מלאכות חייב ליתן לו מה שהתנה ושם ע"א פסק בדברי הרמב"ם:
(ח) ולענין שכר שדכנות כתב דפסק בא"ז בשם ר' שמחה דצריך ליתן לו כל מה שפסק מאחר שרגילין ליתן עליו הרבה וכ"פ בספר החכמה אבל מוהר"ם חלק על כולם ופסק דאין לו אלא שכרו וע"ש: