טור אבן העזר עז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן עז (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

המורד על אשתו שאינו רוצה לשמש עמה או שאינו רוצה לזונה - אם היא רוצה כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה, ואם היא רוצה להמתין אולי יחזור בו ממתינין לו, ומוסיפין לה על כתובתה לכל שבוע ג' דינרין שהן ל"ו שעורים של כסף, וכל ימי עומדו במורדו כופין אותו לזונה ואפילו הכי מוסיפין לה על כתובתה.

והאשה שמרדה על בעלה מתשמיש - הרבה תקנות נתקנו בה. בתחילה תקנו בימי חכמי המשנה שיפחתו לה מכתובתה ז' דינרין לשבוע עד כדי כתובתה ואז יוציאנה, ואפילו אם ישמש עמה במרדה יפחות לה כיון שהוא בעל כרחה. ושוב תקנו שישלחו מבית דין שתחזור בה, לא חזרה בה מכריזין עליה ד' פעמים בד' שבתות זו אחר זו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות פלונית מורדת על בעלה כדי לביישה, לא חזרה בה שולחין לה הוי יודעת שאפילו כתובתך ק' מנה הפסדת, ומגרשה. ושוב הוסיפו לתקן שימתינו לה י"ב חדש ואז יגרשנה אם ירצה בלא כתובה, ובתוך השנה אם בא לגרשה צריך ליתן לה כתובה, ובתוך השנה אין נותן לה מזונות ומעשה ידיה שלה אבל נוטל פירותיה ויורשה אם תמות וחייב בפדיונה ובקבורתה, וכשיוצאת לאחר השנה אין לה לא מנה ולא מאתים ולא תוספת, ואפילו בגדים שקנה לה יפשוט מעליה דאדעתא למישקל ולמיפק לא זבין לה, ונכסי צאן ברזל שלה אם הכניסה לו קרקע ברשותה הוא ונוטלתן, ואם הם מטלטלין מה שתפסה מהן אין מוציאין מידה ומה שלא תפסה אין מוציאין מן הבעל, ונכסי מלוג ברשותה הן ונוטלתם.

והאי תקנתא איתא בין באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה שאינה מבקשת להתגרש מיד, בין באומרת מאיס עלי ומבקשת שיגרשנה מיד בלא כתובה. ורשב"ם פירש באומרת מאיס עלי לא כייפינן לה שתהא עמו י"ב חדש אלא מגרשה מיד בלא כתובה בעל כרחו, וכן כתב הרמב"ם שכופין אותו לגרש שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה. וכתב עוד דכשאומרת מאיס עלי נוטלת בלאותיה הקיימין בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל. ורבינו תם פירש דלעולם אין כופין אותו לגרש ואין ביניהם כלום אלא בכל דיניהם שוין שלעולם אין כופין אותו לגרש, וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

כתב הרמב"ם ז"ל: כתבו הגאונים שיש מנהגות אחרות במורדת ולא פשטו המנהגות ברוב ישראל על כן אין ראוי לדון אלא כדין התלמוד. אבל רב אלפס כתב האידנא דייני במתיבתא כד אתיא ואומרת לא בעינא להאי גברא ליתיב לי גיטא יהיבנא לה גיטא לאלתר, ואי תפסה מידי מכתובתה מפקינן לה מינה ויהיבנא לה לבעל, ונכסי מלוג שישנן בעין או דבר הבא מכחם כגון שמכרו בתים וקנו שדות שקלה להו, אבל אם בלו לגמרי לא מחייב בעל לשלומי, ובנכסי צאן ברזל כל שישנן בעין אפילו בלו הרבה שקלה להו אפילו נפחתו מדמיהם הרבה אינו משלם הפחת, ובלבד שיהיו ראויין להשתמש בהן מעין מלאכתן ראשונה, אבל אם אין ראויין להשתמש בהן מעין מלאכתן ראשונה חייב לשלם כל דמיהן, וכמו כן אם נגנבו או נאנסו דברשותיה קיימין.

כתב אדוני אבי ז"ל בתשובה: אשה שהכניסה לבעלה מלבושים לבושים עליה, אין אני קורא בהם נכסי צאן ברזל שאין דרך לשום המלבושים שעל הכלה, ונכסי צאן ברזל היינו שומא שהאשה מכנסת לבעלה. עד כאן.

וחזינא לגאון דקאמר יהיב לה עיקר כתובה מנה מאתים כי היכי דלא ליהוי בנות ישראל הפקר, אבל מאי דכתיב לה מדיליה בין תוספת בין מתנתא לית לה, והדין תקנתא ליתא אלא היכא דאימרדא איתתא בבעלה ובעיא למיפק מיניה משום דלא בעיא ליה, אבל אם חלתה או שהיה בה חשש מיתה ורוצה להפקיע את עצמה מתחת בעלה כדי שלא ירשנה ליתא להאי תקנתא, ובכי האי מילתא איכא למימר היכא דמעיקרא נחלה דאורייתא לא תקון רבנן, ואי מתה מקמי דתיפוק מיניה דבעל בגט ירית לה בעל דלא מיפקעה ירושה דבעל אלא בגירושין גמורים.

וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל על דברי רב אלפס: אפשר לפי שראו הקילקול בבנות ישראל ואי משהי תריסר ירחי שתא אגיטא תולות עצמן בעכו"ם ויוצאות לתרבות רעה, בטלו השהייה ונתנו רשות לבעלה לגרשה מיד בלא שהייה, אבל לא שיכפוהו לגרשה שלא להרבות ממזרים בישראל, ומוטב שבנות ישראל הרעות יוסיפו רעה על רעתן ואל ירבו ממזרים בישראל, וכן היה דן ר"מ מרוטנבורק כדינא דמתיבתא אבל היה מצוה להחרים אם השיאה שום אדם עצה כדי להוציא נדוניתה מיד בעלה, וכשהיה רואה ערמה בדבר לא היה מצוה להחזיר אפילו נדוניתה, הלכך לא היה דן דין מאיס עלי אם לא שתתן אמתלא לדבריה למה לא היה מקובל עליה או שלא היה הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו. עד כאן.

ובאר עוד בתשובה וכתב: והסכימו חכמי אשכנז וצרפת שבטענת מאיס עלי אין לכוף לבעל לגרש, לכן יזהר כל דיין שלא לכוף לגרש בטענת מאיס עלי, וכן אין כופין אותה להיות אצלו, ולענין הממון אם הכניס לה ממון והוא עדיין בעין שלא הוציאו יקח כל מה שהכניסה לה, אבל ממונה ישאר בידה בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל ומכל מה שהכניסה לו לא יקח מאומה. עד כאן.

אפילו נדה וחולה שאינן בנות תשמיש ומורדות בימי נדותן וחוליין, או שבעלה ספן שאין עתה זמן עונתה, בכולן דינן כשאר מורדת.

וכן ארוסה שאינה רוצה לינשא, דינה כשאר מורדת.

ושומרת יבם שאינה רוצה להתייבם, כתבו רב אלפס והרמב"ם שדינה כמורדת, והם הולכים לשיטתם שפוסקים מצות יבום קודמת. ורבינו תם פסק שמצות חליצה קודמת לפיכך אין דינה כמורדת, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

כתב הרמב"ם: איש ואשתו שבאו לפני בית דין, הוא אומר מורדת מתשמיש והיא אומרת כדרך כל הארץ אני, עמו או היא אומרת שמורד הוא והוא אומר כדרך כל הארץ אני עמה, מחרימין תחילה על מי שמורד ואינו מודה בבית דין, ואם לא הודו אומרים להם להתייחד לפני עדים, נתייחדו ועדיין הם טוענים מבקשין מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדיין, אבל לבעול לפני עדים אי אפשר שאסור לבעול לפני כל בריה.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המורד על אשתו שאינו רוצה לשמש עמה או שאינו רוצה לזונה אם היא רוצה כופין אותו מיד וכו' בפרק אף על פי (דף סג.) תנן המורד על אשתו מוסיפין לה על כתובתה ג' דינרים בשבת וכתב הרמב"ם שהם משקל ל"ו שעורות כסף וכתב הרב המגיד שטעמו לפי שדינרים אלו של דבריהם שהם מכסף מדינה שהיא שמינית שבצורי ודינר צורי יש בו צ"ו שעורות כסף נמצא שהשמינית הוא י"ב שעורות עולה לג' דינרים ל"ו שעורות ובגמרא גבי מורדת דאיפליגו בה אם היא מתשמיש או ממלאכה מותיב מדתנן המורד על אשתו וכו' בשלמא למ"ד מתשמיש לחיי אלא למ"ד ממלאכה מי משועבד לה אין באומר איני זן ואיני מפרנס והאמר רב איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ולאו לאימלוכי ביה בעי ופרש"י ולאו לאימלוכי ביה בעי שמא יחזור בו ובתוך זמן שאנו נמלכין בו ומחזירין עליו שיחזור בו מוסיפין על כתובתה וכתב הרא"ש ותימה דמשמע דלשמואל ניחא דאמר עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון ולדידיה נמי קשה הואיל וכופין אותו לזון מיד מאי תוספת שייך הכא וי"ל דלדידיה ודאי ניחא הואיל ואינו רוצה לזונה אלא בכפייה נקרא מורד ומוסיפין לה על כתובתה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה ואף על גב דאמר רב הונא במורדת ממלאכה לא הויא מורדת משום דמציא למימר איני נזונית ואיני עושה אבל איש דלא מצי למימר איני זן ואוני מפרנס ואיני מקבל מלאכתיך נקרא מורד אם אינו זן אם אינה מספקת במעשה ידיה מוסיפין לה על כתובתה אף על פי שכופין אותו לזון וכתב עוד ולאו לאימלוכי בה בעי אם היא רוצה כופין לאלתר ואם היא רוצה ימתינו שמא יחזור בו ובנתים מוסיפין על כתובתה וכן לשמואל אף על פי שכופין אותו מוסיפין על כתובתה כדפרישית עכ"ל ובס"פ המדיר פסק הלכה כרב דאמר האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ונתבארו דברי רבינו. והרמב"ם בפי"ד מהלכות אישות כתב בלשון הזה המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אבל איני בא עליה מפני שאני שנאתיה מוסיפין לה על כתובתה משקל ל"ו שעורות כסף בכל שבת ושבת וישב ולא ישמש כל זמן שתרצה היא לישב ואע"פ שכתובתה הולכת ונוספת ה"ה עובר בלא תעשה שנאמר לא יגרע שאם שנאה ישלח אבל לענות אסור ולמה לא ילקה על לאו זה מפני שאין בו מעשה עכ"ל :


האשה שמרדה על בעלה מתשמיש הרבה תקנות נתקנו בה בתחילה נתקנו בימי חכמי המשנה שיפחתו לה שבעה דינרים עד כדי כתובתה ואז יוציאנה מפורש במשנה פרק אף על פי המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרים בשבת עד מתי הוא פוחת עד כדי כתובתה ופירש רש"י עד כדי כתובתה ואח"כ נותן לה גט ויוציאנה בלא כתובה:


ומ"ש ואפי' אם ישמש עמה במרדה יפחות לה כיון שהוא בע"כ כ"כ הרא"ש וכ"מ בתוספות ד"ה רב הונא אמר מתשמיש שכתבו וז"ל וא"ת מורדת ממלאכה אמאי יפחתו לה לינקוט פיזרא וליתיב דהא יכול לכופה למעשה ידיה וי"ל כיון דאינה רוצה לעשות אלא על ידי כפיה חשיבה מורדת דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת ע"כ וכתבו הגהות מיימוניות אם חזרה בה ממרדה קודם כלות כתובתה ולא גירשה אפילו כתובתה אלף זוז לא הפסידה כלום אבל אם מרדה כ"כ עד שהפסידה כל כתובתה כתב הר"מ דהוי דבר פשוט דאפי' הדרא בה אין לה כתובה ולא תנאי כתובה :


ומ"ש ושוב תקנו שישלחו מב"ד שתחזור בה לא חזרה בה מכריזין עליה ד' פעמים וכו' ברייתא שם המורדת על בעלה פוחתין לה ז' דינרים מכתובתה בכל שבת וכו' חזרו ונמנו שיהיו מכריזים עליה ד' שבתות זו אחר זו ושולחין לה ב"ד הוי יודעת שאפילו כתובתך ק' מנה הפסדת אמר רמי בר חמא אין מכריזין עליה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אמר רבא דיקא נמי דקתני ד' שבתות זו אחר זו ש"מ אמר רמי בר חמא פעמים שולחין לה אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה דרש רב נחמן בר רב חסדא הלכה כרבותינו אמר רבא האי בורכא א"ל רב נחמן בר רב יצחק מאי בורכתיה אנא אמריתא ניהלה ומשמיה דגברא רבה אמריתא ניהלה ומנו רבי חנינא ואיהו כמאן סבר כי הא דאמר רבא אמר רב ששת הלכה נמלכין בה רב הונא בר יהודה אמר רב ששת הלכה אין נמלכין בה. ופירש"י חזרו. ונמנו שלא ישהו אותה לפחות מעט מעט אלא יפסידוה כל כתובתה לאחר ד' שבתות של הכרזה: דיקא נמי דקתני. שבתות ימים שאינם של מלאכה והכל מצויין בבתי כנסיות ובתי מדרשות: ואיהו כמאן סבר. רבא דאמר בורכא הוא כמאן סבר: נמלכין בה. משהין את גיטה ומחזירין עליה שתחזור בה ובתוך כך פוחתין מכתובתה שבעה דנרים בשבת. והתוספות כתבו ואינהו כמאן סברוה רש"י גרס ואיהו כמאן סבר פירוש רבא דאמר בורכא ור"ל דלרבא אין הלכה כרבותינו אלא כמתני' דפוחתין לה עד כדי כתובתה ונמלכין בה היינו נמי דפוחתין ולא תפסיד מיד אחר ד' שבתות ור"ת מפרש דרמי בר חמא בא להוסיף על דברי רבותינו אף על גב דלא קתני דשולחין לה אלא אחר הכרזה קאמר רמי בר חמא דה"נ היו אומרים דשולחין לה קודם הכרזה דריש רב נחמן בר רב חסדא הלכה כרבותינו כלומר ממש כרבותינו דלא קתני שליחות של קודם הכרזה ופליגא דרמי בר חמא אמר רבא האי בורכא אלא הלכה כרמי בר חמא דפעמים שולחין לה וגרסינן אינהו כמאן סברוה וכ"כ בספרים ישנים ובה"ג ולא קאי ארב נחמן בר יצחק ורב נחמן בר רב חסדא דאינהו סברי כרבי חנינא שהיה גדול הרבה מרב ששת אלא ארמי בר חמא ורבא קאי הלכה נמלכין בה פירוש קודם הכרזה והלכה אין נמלכין בה נמי היינו קודם הכרזה אבל אחר הכרזה מודה כדתניא בהדיא בדברי רבותינו וכן נראה מתוך דברי ר"ח דפסק דאע"ג דאמר רב נחמן בר רב חסדא הלכה כדברי רבותינו הלכה כרבא דאמר משמיה דרב ששת הלכה נמלכין בה דהא רמי בר חמא דאמר פעמים שולחים לה מסייע לה עכ"ל והרא"ש כתב דברי התוספות וכתב שכן עיקר ודלא כפרש"י וכך הם דברי רבינו וגם הר"ן כתב דל"נ פרש"י דאם איתא ה"ל לרבא למימר הלכה כמתניתין ואף דעת הרי"ף אינו כן שהרי הביא הלכה כרבותינו והלכה נמלכין בה אלמא ישנה לשתיהן והראב"ד פירש ונמלכין בה במאי ניחא לה טפי אי במאי דתנן במתניתין אי במאי דקאמרי רז"ל ואיפשר שזה היה דעת הרי"ף ול"נ דה"ק הלכ' דנמלכין דלא סגי בששולחין לה מב"ד לומר הוי יודעת אלא הב"ד בעצמם נמלכין בה קודם שיפסקו הדין להפסידה כתובתה ואיפשר שזהו דעת הרמב"ם שכתב בפי"ד ואחר ההכרזה שולחין לה פעם שניה ואומרים לה וכו' ואם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה עכ"ל. ובהא דמכריזין עליה ד' שבתות כתב הרמב"ם מכריזין עליה בכל יום ד' שבתות וכתבו הר"ן והרב המגיד שלדבריו ה"ק דיקא נמי דאין מכריזין אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דאם איתא דבשוק מכריזין עליה בבציר מהכי סגי דהא מכספה טפי ומ"מ תמה עליו הר"ן דהא בתוספתא קתני הפך מדבריו והתוספות כתבו כפרש"י דביומי שבתות דוקא מכריזין והכי קתני בתוספתא פעם אחת בשבת וכן כתבו הגהות מיימוניות בשם ס"מ וכתב הר"ן דעת הגאון שאם חזרה בהם תוך ד' שבתות לא הפסידה כלומר וכ"ת אתיא לאיערומי דמרדה ג' שבי ובד' הדרא בה וכן לעולם ליתא דאיפשר דכל שעברו עליה ד' שבתות של הכרזה בין הפעמים כולם הפסידה כתובתה ואחרים אומרים דבתוך ד' שבתות פוחתין ז' ז' ומש"ה לא אתיא לאיערומי אבל אינה מפסדת כתובתה בבת אחת אלא בד' שבתות רצופים עכ"ל :


ומ"ש עוד רבינו ושוב הוסיפו לתקן שימתינו לה י"ב חדש וכו' שם כלתיה דרב זביד אימרדה הוה תפיסה חד שירא יתיב אמימר מר זוטרא ורב אשי ויתיב רב גמדא גבייהו ויתבי וקאמרי מרדה הפסידה בלאותה קיימים א"ד יתבי וקאמרי מרדה לא הפסידה בלאותיה קיימים ואסיקנא השתא דלא איתמר לא הכי ולא הכי תפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבינן לה ומשהינן לה י"ב ירחי שתא אגיטא וכתב הריב"ש כל שלא תפסה לא יהבינן לה: ומ"ש הרמב"ם בפכ"ה מהלכות אישות ואם תפס הבעל אין מוציאין מידו לא דק ואגב שיטפ' נקטינן שאין הבעל צריך לתפיסה ופרש"י כלתיה דרב זביד אימרדה דאמרה מאיס עלי וכן פירש הרא"ש וכתב עוד הרא"ש אהא דאמרינן והשתא דלא איתמר לא הכי ולאי הכי תפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבינן לה בלאותיה היינו נצ"ב שהכניסה לו מטלטלין אבל הקרקע שהכניסה לו בחזקתה קאי לעולם וכן נכסי מלוג ברשותה קיימי אבל מנה ומאתים ותוספת אין לה ואפילו בגדים שקנה לה יפשיט מעליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה ומשהינן לה י"ב ירחי שתא ולית לה מזוני מבעל תקנה זו נעשית בימי האמוראים האחרונים כאשר ראו כי גבהו בנות ישראל ודעתן זחה עליהן וכאשר היה להן כעס עם בעליהן היו אומרות לא בעינא ליה והבעל מגרש מיד כיון שפטרתו מכתובה ושוב היו נשים מתחרטות תקנו שתשהא שנה ואם יגרשנה בתוך השנה שלא תהא מחילתה מחילה ויצטרך ליתן לה כתובה אולי יתפייסו בתוך השנה וכיון שתקנו כך לאומרת מאיס עלי שהיתה ראויה להתגרש מיד בלא כפיה כ"ש למורדת ואינה נזונת אותה שנה אבל הוא אוכל פירות וחייב בפרקונה דבמזונות קנסו אותה דרוב נשים אינו מספיק מעשה ידיהם למזונותיהם אבל היתה חפצה שלא יאכל הבעל פירות נכסיה ולא יתחייב בפרקונה לאו כל כמינה הילכך הוא אוכל פירות וכיון שאוכל פירות חייב גם בפרקונה ויראה שחייב בקבורתה כיון שאינו יכול לגרשה בלא כתובה בתוך השנה עכ"ל ומלשון רבינו שכ' ושוב הוסיפו לתקן שימתינו לה י"ב חדש משמע שמלבד הכרזת ד' שבתות תקנו שלא יתן לה גט עד שנים עשר חדש וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל ובסמוך אעתיק לשונו:


ומ"ש רבינו אם הכניסה לו קרקע ברשותה הוא ונוטלתן כ"כ הרא"ש בתשובה כלל מ"ג סי' י"א ז"ל הרשב"א בתשובה סימן אלף רל"ה על האומרות מאיס עלי או בעינא ליה ומצערנא ליה מה ששאלתם מה הן גובות מנכסי הבעל אם הוציאה מרצונו בין בזו ובין בזו נותן להן נכסי צאן ברזל אבל מה שנתן להן משלו אינן נוטלות כלום כיון שהן תובעות להתגרש דאדעתא למשקל ומיפק לא יהיב אבל אם לא רצה להוציא מדעת עצמו אלא מחמת מרדן בזה יש הפרש ביניהם שמורדת האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה כופין אותה בהכרזת ארבע שבתות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואם לא חזרה בה הפסידה כתובתה כדאיתא בפרק אע"פ ואם ירצה מגרש בגט ואם לא רצה לגרש אינו מגרש אפילו נמלכה לאחר זמן מה שהפסידה הפסידה ואסור להשהותה בלא כתובה אחרת של מנה אבל הבאה בטענת מאיס עלי אין כופין אותה בכפיית הכרזה של בתי כנסיות לפי שאנוסה היא זו אבל משהין אותה י"ב חדש שמא יסור המיאוס מלבה ותוך י"ב חדש לא איבדה מכתובתה ואם גירש הבעל מרצונו תוך י"ב חדש גובה כל כתובתה וכן פר"ח ואם המתין י"ב חדש ולא חזרה בה הפסידה כתובתה ותוספת ונכסי צאן ברזל ובתשובת רבינו האיי והרי"ף שאפילו מה שנתן הבעל מתנה לאחר נשואין מפסדת וכן כתב ן' מיגאש וכן כתב הרמב"ם ז"ל ואין הפרש בין שכתב לה מתנה באחריות ובין שלא כתב לה דאדעתא דלמשקל ומיפק לא יהיב לה אבל נכסי מלוג דידה לא הפסידה ובלאות נצ"ב הקיימים אם תפסה לא מפקינן מינה והיינו מעשה דכלתיה דרב זביד ואם היא מעוברת כמו שאמרת אינו חייב במזונותיה מחמת העובר שבמעיה אבל לכשתלד אם אינה רוצה להניק לו את הילד אינה חייבת אלא אם הניקתהו עד שיהא מכירה כדאיתא בפרק אף על פי (ס י) והוא נותן לה שכרה וקודם הזמן הזה אם אינה רוצה אינה מניקתו אפילו בשכר עכ"ל:


ומ"ש רבינו בשם רשב"ם כ"כ הראש בפרק אף על פי בשמו ובתשובת הר"מ שבס"פ אע"פ במרדכי ובסוף תשובת הרשב"א כתב עוד בדיני מורדת בסימן תת"ס ובסי' תתס"א וכן בתשובה להרמב"ן בסי' קל"ח עיין עליהם: ומ"ש רבי' בשם הרמב"ם הוא בפי"ד מהלכות אישות וביאר ה"ה טעמא וכתבו הגהות בשם התוספות ובשם הר"ם שאף לדברי האומרים דבטענת מאיס עלי כופין להוציא היינו דוקא בנותנת אמתלאה לדבריה וטענה הנראית למה הוא מאיס עליה אבל האומרת מאיס עלי בלא טענה אינו חייב לה לא מזונות ולא כתובה ולא אפילו מה שהכניסה לו אפילו איתא בעיניה אבל מה שתפסה למזונותיה ממה שהכניסה לו תפסה ולא מפקינן לה עד כאן וכך כתב המרדכי והרא"ש בשם הר"מ ז"ל וכתבו רבינו בסי' זה לקמן: ומ"ש רבינו שר"ת פירש דלעולם אין כופין לגרש וכו' בתוספות בפרק אע"פ:


ומ"ש וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל. כן נראה מדבריו בפרק הנזכר וגם בתשובה כלל מ"ג סימן ח' כתב וז"ל אע"פ שרבינו משה כתב דכי אמרה מאיס עלי כופין אותו להוציא ר"ת ור"י חולקין עליו וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא למה נכניס ראשינו בין הרים גדולים לעשות גט מעושה שלא כדין ולהתיר אשת איש ועוד כי בעונותינו בנות ישראל הם פרוצות בזמן הזה ואיכא למיחש שמא נתנה עיניה באחר וכל המעשה בטענה זו מרבה ממזרים בישראל ועל להבא אני כותב אבל לשעבר אם סמכו על רבינו משה מה שעשו עשוי ובתשובה אחרת כתב עוד על ענין המורדת אין אדם צריך לימלך כי בהכרחת נתינת הגט ראיתי לרבותינו חכמי אשכנז וצרפת מתרחקין עד הקצה האחרון בכל מיני הרחקות כפיית האיש לגרשה בעסק מרידת האשה כי נראה להם דברי ר"ת וראיותיו עיקר וראוי לסמוך עליהם ואף אם היו הדברים מוכרעים צריך אדם להרחיק עצמו מספק אשת איש ומלהרבות ממזרים בישראל ואם ראו בדורות שהיו אחר חכמי התלמוד בימי הגאונים בישיבות של בבל שהיה צורך שעה בימיהם להסיע על דברי תורה ולעשות גדר וסייג ותקנו שיגרש איש את אשתו בע"כ כשהיא אומרת לא בעינא לגבראי כדי שלא תתלה עצמה בעכו"ם ותצאנה בנות ישראל לתרבות רעה וסמכו על זה כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והסכימו דעתם להפקיע הקדושין כשתמרוד האשה על בעלה אותה תקנה לא פשטה בכל הארצות ואף אם יש מקומות שנהגו לכוף לא נהגו מנהג זה על פי תקנת הגאונים כגון שבשעה שתקנו הגאונים את התקנה ששלחוה לאותן המקומות וקבלו אותה עליהם וא"כ היה הדבר ידוע על פי הקבלה דור אחר דור היאך קבלו עליהן תקנה זו בציווי הגאונים כי תקנה קבוע כזאת אם קבלוהו עליהם לא היתה עומדת לישכח מפי דורות הבאים אלא אני רואה שבאלו הארצות רוב הגיונם בספרי הרי"ף ז"ל לפי שראו כפייה זו כתובה בהלכות נהגו ביש מקומות לדון כן ועוד אני אומר שהגאונים שתקנו תקנה תקנוה לפי הדור ההוא שהיה נראה להם לפי צורך השעה בשביל בנות ישראל והאידנא נראה הענין בהפך בנות ישראל בדור הזה שחצניות הן אם תוכל האשה להפקיע את עצמה מתחת בעלה באומרת לא בעינא ליה לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה ויתנו עיניהם באחר וימרדו בבעליהן ע"כ טוב להרחיק הכפייה ויותר התימה הגדולה על הרמב"ם שכתב אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו לשעתא לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה ומה נתינת טעם לכוף האיש לגרש ולהתיר אשת איש לא תבעל לו ותוצרר אלמנות חיות כל ימיה הלא אינה מצווה על פריה ורביה בשביל שהיא הולכת אחר שרירות לבה ונתנה עיניה באחר וחפצה בו יותר מבעל נעוריה נשלים תאותה ולכוף האיש שהוא אוהב אשת נעוריו שיגרשנה חלילה וחס לשום דיין לדון כן עכ"ל וכ"כ הרשב"א בתשובה סימן אלף קצ"ב וז"ל מ"ש הרי"ף מתקנת הגאונים בדיני המורדת אותה תקנה לא פשטה בארצות ואין אנו דנין בה כלל אלא על דין התלמוד ואולי לדורם תקנו עכ"ל וגם ה"ה כתב וז"ל דע שיש בכל מה שהזכרתי שטה אחרת להרבה מן המפרשים וכל מי שראיתי דבריו כ' שבדין התלמוד אין כופין את האיש להוציא אף באומרת מאיס עלי ועל זה הרבו בראיות ברורות וקראו תגר על כל הנוטה מדבריהם והם סבורים שאפילו נשאת בגט שניתן מחמת כפייה זו תצא וכבר פשטה הוראה בכל ארצותינו שלא כדברי רבינו בזה שאין כופין את האיש לגרש ולא עוד אלא שאפילו היה הדין כדבריו היה ראוי לגדור בזה משום פרוצות ומשום קלקול הדור שלא תהא אשה נותנת עיניה באיש אחר ומפקעת עצמה מבעלה כ"ש שהם ז"ל הכריחו והוכיחו שאין כופין אותו מן הדין עכ"ל וכ"כ הריב"ש סימן ק"ד סיים וכתב ואל תחוש למנהג תלמאס"ן וזולתו כי לא יניח תלמוד ערוך שבידנו והסכמת גדולי עולם ונקל בערוה החמורה מפני מנהג וכתב הר"ן סימן ס"ב שנשאל על בני עיר אחת שקבלו עליהם להתנהג בכל הוראותיהם ע"פ הרמב"ם ובא אחד מחוץ לעיר וקדש אשה שם והלך לו והיא רוצה להתגרש ממנו בטענת מאיס עלי והשיב מיראי הוראה אני לפי שזה בשעה שקדש לא היה מאנשי אותה העיר והרשות היה בידו להוציא את אשתו מעיר לעיר וכיוצא בה ולפיכך אין כח ביד אנשי אותה העיר לכופו להתנהג בתקנותיהם עכ"ל: כתב הר"ש בן הר"ש בר צמח בתשובה על אשה שטענה מאיס עלי שקודם נישואין היתה מאסה אותו ואמה השיאתה לו בע"כ נראה דאפילו לאומר שאין כופין לגרש בטענת מאיס עלי יודו בזה שמה שאמרו שלא לכוף משום דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר אם הדבר מפורסם שבעל כרחה נשאת לו נסתלקה חששא זו דהא ה"ר מאיר כשהיתה נותנת האשה טענה ואמתלאה לדבריה למה הוא מאיס עליה היה כופה לגרשה עכ"ל ואחר שכך כתב שלענין מעשה לא היה מיקל בכך וגם מהרי"ק בשורש כ"ט ובשורש ס"ג כתב מה שכתבת דאין לנו לכוף לגרש פשיטא שכן הוא וזהו דבר פשוט כך הסכימו כל הפוסקים האחרונים עכ"ל וגם הר"ן כתב בפ' אע"פ הוי יודע דבין במורדת בין במאיס עלי לא כייפינן לבעל לגרש שלא כדברי הרמב"ם שכתב בפי"ד מה"א דבאומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא שדעתו ז"ל דמאי דאתמר בגמרא היכי דמי מורדת אמר אביי דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה היינו לומר שאין כופין אותה להיות אגידא בו אלא כופין אותו להוציאה שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה וליתא מדתנן בפרק בתרא דנדרים וכו' וכן דעת הרי"ף שכתב ולדברי הכל כל מאי דכייפינן לאפוקי בין מעיקר דינא כדתנן ואלו שכופין אותו להוציא ומאי דדמי להו בין מעיקר תקנתא וכו' דהיינו מורדת דאמרה מאיס עלי והגאונים הוא שהתקינו לכוף כמו שכתוב בהלכות וכבר כתב הרז"ה שלא תקנו אלא לדורם ולצורך השעה וכ"כ הרמב"ן שעכשיו כבר בטלו מפני פריצות הדורות ואף הרמב"ם כתב בפרק הנזכר שכדין התלמוד ראוי לתפוס ולדון עכ"ל כלומר לענין מורדת כ"כ הרמב"ם וכמבואר בדבריו ולאפוקי מתקנת הגאונים שכתב הרי"ף שהאיש שמרדה אשתו עליו כופין אותו להוציא מיד אלא ראוי לתפוס כדין התלמוד שאין כופין אותו להוציא במורדת דאילו באומרת מאיס עלי כבר נתבאר שהוא ז"ל סובר שבדין התלמוד כופין אותו להוציא אלא שלא הודו לו כמו שנתבאר ובסימן קנ"ד יתבאר שיש צד שאף לדעת הרא"ש כופין אותו לגרש וכתבו מהרי"ק בדיני מורדת בשורש נ"ז ובשורש ס"ג כתב ה"ר שלמה בן הר"ש בר צמח שנשאל על דין מורדת אם יש לדון על פי סברת הרמב"ם במקומות שנוהגים לדון ע"פ ספריו כיון שהחמירו האחרונים בזה ואמרו שמרבה ממזרים בישראל הנוהג כך מי הוא שמלאו לבו לעשות כן ובמקומינו הסכימו לנהוג על פי הרמב"ם מלבד קצת דברים ומכללם דין מורדת ומעשה בא ליד ה"ר וידאל אפרים ואמר כי אינם רשאים להסכים הצבור על זה מצד חומר הערוה ואומר ששאל להר"ן על זה והשיבו כן אבל אם נעשה כבר מעשה במקומות שנוהגין על פי ספריו כתב הרא"ש שאין מחזירין הדבר ונראה דהיינו אם נשאת שלא תצא אבל שתנשא לכתחילה הדבר קשה ונראה לדון להלכה שדין שוה בכל המקומות שלא תנשא ואם נשאת לא תצא עכ"ל :

ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם כתבו הגאונים שיש מנהגות אחרות במורדת וכו' ע"כ אין ראוי לדון אלא כדין התלמוד בפרק הנזכר כתב וז"ל אם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו ואמרה הריני מצער אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך שולחין לה מב"ד ואומרים לה הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפילו כתובתך ק' מנה הפסדת אותה ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בכל יום ד' שבתות זו אחר זו ואומרים פלונית מרדה על בעלה ואחר ההכרזה שולחין לה ב"ד פעם שניה אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתך אם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה ולא יהיה לה כתובה כלל ואין נותנין לה גט עד י"ב חדש ואין לה מזונות כל י"ב חדש ואם מתה קודם הגט בעלה יורשה המורדת הזאת כשהיא יוצאה אחר י"ב חדש בלא כתובה תחזיר כל דבר שהוא של בעל אבל נכסים שהכניסה לו ובלאותיה הקיימין אם תפסה אין מוציאין מידה ואם תפסן הבעל אין מוציאין מידו וכן כל מה שאבד מנכסיה שקבל הבעל אחריותן עליו אינו משלם לה כלום זהו דין התלמוד במורדת ואמרו הגאונים שיש להם בבבל מנהגות אחרות במורדת ולא פשטו אותן המנהגות ברוב ישראל ורבים גדולים חולקין עליהם ברוב המקומות וכדין התלמוד ראוי לתפוס ולדון עכ"ל נראה שהוא ז"ל פוסק כרבותינו וכרמי בר חמא דאמר פעמים שולחין לה אחת קודם הכרזה וא' לאחר הכרזה ומפרש דהא דאמר רבא א"ר ששת נמלכין בה הוא מלבד הפעמים ששולחין לה ולפי זה צריך לפרש דמאי דאמר רבא האי בורכתא היינו לומר דמדאמר הלכה כרבותינו משמע דכיון שאחר ההכרזה שלחו לומר לה הוי יודעת שאפילו כתובתך ק' מנה הפסדת אותה וכו' מיד מפסדת כתובתה והא ליתא אלא אינה מפסדת עד שנמלכין בה ובדין האומרת מאיס עלי לעניין ממונא כתב תצא בלא כתובה כלל ותטול בלאותיה הקיימים בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באתריותן בין מנכסי מלוג שלא נתחייב באחריותן ואינה נוטלת משל בעלה כלום ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחן לה פושטת ונותנת וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו שלא נתן לה ע"מ שתטול ותצא וכתב ה"ה שהרבה מן המפרשים חולקין עליו במה שמפסדת האומרת מאיס עלי וסוברים דההוא מעשה דכלתיה דרב זביד היה באומרת מאיס עלי וכל מה שהזכירו בגמרא למסקנא באומרת מאיס עלי וזהו דינה אינה מפסדת כלום עד יב"ח ובתוך י"ב חדש אין מכריזין עליה ולא פוחתין מכתובתה כלום ובזה היא חלוקה ממורדת ואם גירש הבעל תוך הזמן הזה נותן לה כל כתובתה משלם ובתוך י"ב חדש אם חזרה בה מוטב ולא הפסידה כלום ואם לאחר י"ב חדש הפסידה כל עיקר כתובה ותוספת וכל מה שנתן לה הבעל ונדונייתה אלא שאם היו שם בלאות קיימים ותפסה אותם אין מוציאין מידה ונכסי מלוג לא הפסידה כלל אלא נוטלת מה שהוא קיים מהם ואין לה מזונות תוך י"ב חדש אלו כיון שאינה רוצה בו ואם מת הבעל תוך י"ב חדש גובה כתובתה מן היורשים ואצ"ל שאם מתה שהוא יורשה לעולם עד שיגרשנה ולאחר י"ב חדש אם רצה הבעל לגרש מגרש ואם רצה לקיימה כותב לה כתובה אחרת לפי שהפסידה כתובתה כך העלה דינים אלו הרשב"א ז"ל וכן דעת קצת מפרשים ז"ל וכתב עוד הרב המגיד ולדבריהם דין המורדת לאחר ד' שבתות והמלכה שניה הפסידה כל כתובתה עיקר ותוספת ומה שנתן לה הבעל ונדונייתה שהיא נצ"ב ואפילו תפסה מהן בלאות הקיימים מוציאין מתחת ידה אבל בנכסי מלוג לא הפסידה כלום אלא אפילו מה שיש מהן ביד הבעל מוציאין מידו וכן הוא דעת רבינו בכל זה חוץ מן הבלאות של נצ"ב שהוא סובר שאם תפסה אין מוציאין מתחת ידה ויש מי שכתב שלא הזכירו בגמרא שהיית י"ב חדש אלא באומרת מאיס עלי אבל במורדת אין משהין אותה יותר מד' שבתות ואחר המלכה שניה הפסידה הכל והבעל יגרשנה אם ירצה או יקיים אותה ולזה הסכים הרשב"א ז"ל ויש בענינים אלו דעות חלוקות למפרשים ז"ל עכ"ל וז"ל הר"ן בתשובה סימן י"ג יש בין דברי הרמב"ם ודברי הרשב"א חילוק שהרמב"ם כתב שאומרת מאיס עלי נוטלת בלאותיה הקיימים ולא חילק בין תפסה ללא תפסה והרשב"א כתב וקדמה היא ותפסה אין מוציאין מידה משמע הא לא תפסה הפסידה ואכתוב לכם על מה נסמך כל אחד מהם ז"ל לפי דעתי: הרמב"ם ז"ל פי' זו שאמרו בפרק אע"פ כלתיה דרב זביד אימרדה הוה תפיסא חד שיראי דמסקינן עלה בגמרא השתא דלא איתמר הלכתא לא הכי ולא הכי דתפסה לא מפקינן מינה דלא תפסה לא יהבינן לה במורדת כפשטה וכן מוכיחין דברי הרמב"ם שכתב זה החילוק בין תפסה ללא תפסה בחבורו בדיני מורדת וסבור הרב ז"ל דדוקא מורדת יש חילוק בין תפסה ללא תפסה דבלא תפסה הפסידה אבל האומרת מאיס עלי אפילו לא תפסה לא הפסידה וטעמו של דבר לפי שהמורדת אינה מבטלת מיד תנאי אישות שבינו לבינה אלא כל הפסדה הוא ז' דינרים בכל שבת מעיקר התקנה ולפיכך כיון דקנסו שתפסיד ז' בכל שבת דין הוא שיהא זה ההפסד מוטל על כל נכסיה וכאילו הבעל מרויח על נכסיה ז' בכל שבת ולפיכך דין הוא שנאמר דבלאותיה הקיימים שאם לא תפסה אותן הפסידתם אבל באומרת מאיס עלי אין ענינה כך שאין הבעל מרויח עליה דבר קצוב כדי שנאמר שיהא ריוח הבעל והפסד האשה מוטל על כל נכסיה אלא הרי היא מבטלת תנאי האישות מיד והפסידה כל שיש לה על הבעל אבל מה שהוא שלה כגון בלאותיה לא הפסידה דה"ל כההיא דאמרינן בס"פ אלמנה ניזונת אם היא זינתה בלאותיה מי זינו ולפיכך כתב הרמב"ם שתטול בלאותיה ולא חלק בין תפסה ללא תפסה אבל הרשב"א ז"ל הולך בדרך האחרונים שפירשו זו של כלתיה דרב זביד באומרת מאיס עלי ולפיכך יש חילוק בין תפסה ללא תפסה שאילו מורדת דבעיא ליה ומצערא ליה אפילו תפסה הפסידה ונראין דברי האחרונים ז"ל עיקר וכתב עוד מעולם לא הוזכרה הכרזה באומרת מאיס עלי ובגמרא לא הזכירוהו אלא גבי מורדת והטעם בזה לפי שזו האומרת בעינא ליה כיון שאינו מאיס עלי אפשר שתתבייש ותחזיר למוטב אבל אומרת מאיס עלי אין מכריזין עליה שמן הסתם אפילו בכמה הכרזות לא תחזור בה ודעו עוד שהאומרת מאיס עלי שדנין אותה על פי המשפטים האלה דוקא באומרת מאיס עלי ואיני רוצה בו ולא בכתובתו אבל האומרת מאיס עלי ורוצה אני להתגרש וליטול כתובה חוששין שמא עיניה נתנה באחר וחזר דינה לדין המורדת וכן פרש"י גבי ה"ד מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אומרת מאיס עלי לא כייפינן לה וכתב רש"י שם ה"ד מורדת. דכופין ופוחתין לה מכתובתה: דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה. שיש לכופה על ידי פחיתת כתובה אבל אמרה מאיס עלי לא הוא ולא כתובתו לא כייפינן לה ע"כ הא באומרת רוצה אני להתגרש וליטול כתובה כופין אותה על ידי פחיתת כתובה כדין המורדת וכן דעת הרשב"א בתשובה עכ"ל הר"ן ז"ל וכתב עוד פרש"י ה"ד מורדת דכופין אותו ופוחתין כתובתה דאמרה בעינא ליה וכו' שיש לכופה על ידי פחיתת כתובתה אבל אמרה מאיס עלי לא הוא ולא כתובתו לא כייפינן לה להשהותה אלא נותן לה מיד אם הוא רוצה ויוצאת בלא כתובה כלתיה דרב זביד אימרדה ואמרה מאיס עלי (וכו') ואין שטה זו מחוורת בעיני שהרי הזכירו בהויה זו מרדה ב' או ג' פעמים ודוחק הוא לומר דמרדה לאו דוקא וכן ראיתי להרמב"ם ולאחרים מן הראשונים שכותבים פסקי דינים באומרת מאיס עלי ולא ידעתי מנין להם אבל פשט הגמרא כך נראה בעיני דדוקא כי אמרה בעינא ליה ומצערנא ליה הוא דקנסינן לה דכיון דבעיא ליה אין זה כי אם רוע לב אבל אמרה מאיס עלי אין קונסין אותה כלום שהרי אנוסה היא ולפיכך אם רצה להוציא יתן כתובה וזהו שלא פירשו בדיני מאיס עלי כלום שאין ב"ד נזקקין בדבר וכלתיה דרב זביד אימרדה ממש ומאי דשקלינן וטרינן במרדה אם הפסידה בלאותיה הקיימים אם לאו במורדת ממש עסקינן ואחר שחזרו ונמנו דכיון שעוקרין הכתובה מיד איכא למימר דלא הפסידה לפי שכיון שהאישות כאילו נעקר לאלתר אין ראוי שתפסיד בלאות הקיימים ולפיכך נסתפקו בזה בגמרא אבל האומרת מאיס עלי אינה מפסדת כלום ומשהינן לה י"ב ירחי שתא אגיטא כלומר בין במורדת בין באומרת מאיס עלי לעולם אינה יוצאת בגט אלא בתר י"ב ירחי שתא דילמא הדרה בה ויש מי שכתב דלענין הפסד כתובתה איכא פלוגתא בין מורדת לאומרת מאיס עלי שהאומרת מאיס עלי וחזרה בה לא הפסידה כתובתה אבל המורדת הפסידה מה שפחתו לה וטעמא דמילתא דאם אתה אומר שהמורדת לא הפסידה כיון שהיא עצמה אומרת שאינה מתכוונת אלא לצערו אתיא לאיערומי למיהדר בה כל י"ב חדש אבל האומרת מאיס עלי כיון שאינה נתכוונת לצער אותו אלא שהוא מאיס עליה כי הדרה בה הא חזינן דלא מאיס כבר כתבתי מה שנ"ל דהאומרת מאיס עלי אינה מפסדת כלום אבל לדברי האומר מפסדת נ"ל שאין בידה לחזור דאגיטא בלבד הוא שמשהין אותה לפי שחכמים מחזרים שלא יבא הדבר לידי גט ושמא יעשו סעודה ויתפייסו ויכתוב בעל כתובה מדעתו הא אם לא רצה הפסידתה ולענין מתנה שנתן לה הבעל יש מן הגאונים שאמרו כי אפילו דלא מפסדה נכסי מלוג מאי דיהיב לה בעל מפסדה דלא אקני לה אלא אדעתא למיקם קמיה והקשה הרמב"ם וכו' ולדידי לא קשיא וכו' ע"כ ודברי הריב"ש בדינים אלו בתשובה סימן שס"א ושס"ב: כתב הרשב"א בתשובה על אשה שהניחה בעלה בבית אביו והלך חוץ לעיר וחלתה והלכה לבית אביה ולותה למזונותיה ולרפואתה הדין עמה וכל שלותה לצורך מזונותיה ורפואתה בעוד שלא היה בעלה בעיר בודאי חייב הבעל לשלם מה שלותה ואפילו לחנן ואפילו לאחר שבא בעלה אם עדיין חולה ואינו זנה ומפרנסה ועמדה ולותה חייב לפרוע מה שלותה בין למזונותיה בין לרפואתה הדומה למזונות דהיינו שאין לה קצבה ומה שטען שהוא לא שלחה מביתו אינה טענה שהרי הוצרכה לצאת אצל אביה שמשתדל ברפואתה ואפילו היה חמיה משתדל לרפואתה מה הנאה יש לראובן בין עומדת כאן בין עומדת כאן והיא אינה מורדת ואי משום מלאכה חולה לאו בת מלאכה היא אבל אם לאחר שבא ראובן ונתרפאת אף ע"פ שאינה מורדת מתשמיש אם אינה רוצה לשוב לו ולעשות לו דברים שהיא חייבת לעשות לבעלה ולפי מה שהיא אשה כי יש נשים שמכניסות לבעל שפחות ויש שאינן מכניסות וכפי מה שיש לו עליה מהמלאכות הקטנות כעושה מטתו ומרחצת פניו ידיו ורגליו מעכב מהמזונות כנגד שכר מי שישמשנו באותן מלאכות או שוכר עליה ממקום אחר הא יתר מכאן לא ואע"ג דקי"ל כמאן דאמר מורדת מתשמיש ולא ממלאכה היינו דלא קנסינן בטרפעיקין אבל מסתברא שאם ירצה שוכר עליה מי שישמשנו ואע"פ שראיתי לראשונים ז"ל שאמרו שאין קונסין אותו בממון אלא שמשמתין אותה נראה בעיני שלא אמרו אלא שאין קונסין אותה בקנס השנוי במורדת אלא אם רצה לשכור מי שישמשנו עושה ואם אינו רוצה לשכור מנדין אותה עד שתשוב ואם אינה רוצה לעשות וליתן לבעל מעשה ידיה אין לה מזונות ואע"פ שהמזונות עיקר כבר תקנו לבעל מעשה ידיה תחת מזונות ואם היא אינה רוצה לעשות תפסיד מזונות שאין לך ניזונת ואומרת איני עושה ואפילו עושה ואינה משמשת באותן מלאכות קטנות השנויות במשנתינו והוא צריך לשכור מי שישמשנו בהם שוכר עליה כמו שאמר אבל תפסיד מזונותיה לא. ולפי שלא נתבאר לי מלשון השאלה מה שהיא טוענת שתשוב לבית בעלה אם יביאה אל ביתו ויפרע מה שלותה ונסתפקתי אם היא מתעכבת בלבד מחמת שהוא אינו קורא לה או שאינה רוצה לשוב אליו עד שיפרע מה שלותה ואח"כ יביאנה ואז תשוב אליו ע"כ אני אומר שאם מחמת שהוא אינו רוצה להביאה ולקרוא לה מסתברא שאינה מפסדת על זה כלום לפי שהוא אינו רוצה בשימושה כי שמא בושה ממנו אחר שלא הראה לה פנים בעוד שהיתה חולה ואחר שנתרפאת מפני שיצאה שלא ברשות ואין כאן מרד כלל לא מתשמיש ולא ממלאכה ועוד שאם יבא הוא אצלה אינה מונעתו מכלום אבל אם היא מעכבת אף מחמת פרעון מה שלותה בזה יראה שאינו חייב לזונה דקרוב הוא בעיני לומר שזה אחד מדרכי המורדת באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה דכל האומרת כך טענה יש לה על הצער שהיא רוצה לצערו וגם זו עילה מצאה לצערו ותולה בפרעון מה שלותה וכל זה שאבדה מזונות במרדה זהו לדעת הר"מ ז"ל והרי"ף ז"ל אבל מעיקר הגמרא אינו נראה כן שלא נראה כן בגמרא בשום מקום ואין במורדת אלא פחת כתובה בלבד ומזונות ומעשה ידיה שהם זה כנגד זה שאם אמרה איני עושה אינה נזונת ומדרבנן ומ"מ הטענה שתלה עצמה עליה מי שאומר שהדין עמה שכל שלא הפסידה כתובה לא הפסידה מזונות וכדמשמע בפרק יש מותרות לא דק דלא אמרו שם אלא בפסולות אבל בכשרות יש אומרת איני ניזונת ואיני עושה שיש לה כתובה ואין לה מזונות ומוחלת כתובה לבעלה שיש לה מזונות בחייו ואין לה כתובה עד שיחזור ויכתוב לה. ולענין מה שאמרת אם צריכה להראות כתובתה לפני ב"ד כשתובעת מזונות אלו מבעלה מסתברא שאינה צריכה להראות שהרי יושבת תחת בעלה חזקה של זו שיש לה כתובה ומזונות עד שיטעון הבעל ברי שמכרה או מחלה לו כתובתה ולא עוד אלא אפילו מכרה או מחלה כתובתה לבעלה יש לה מזונות בחייו דע"כ לא אמרו המוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות אלא מזונות שלאחר מיתה ומן היתומים לפי שהם מתנאי כתובה אבל מן הבעל אית לה שאין מזונות אלו מתנאי כתובה אלא מדאורייתא ואף רש"י כן פירש לפיכך עד שיביא הבעל ראיה שמחלה לו המזונות בפירוש חייב ואפילו במזונות שעברו אם לא טען בברי אין טוענין לו ואפי' טען הוא חייב שבועת היסת דלא גרע ממלוה על פה וכופר בכל דמחייב מדרב נחמן וכ"ש במזונות העתידה שאינו נאמן עד שיביא ראיה והיינו נמי טעמיה דרב דאמר בפרק שני דייני גזירות (קז.) פוסקין מזונות לא"א משום דאפילו אתי בעל ואמר התפסתיה צררי למזונות העתידים אינו נאמן דא"כ אין לך אשה ניזונת משל בעלה ולא מן היתומים ואף הרי"ף כתב כן בתשובה שהבעל שאמר לאשה התפסתיך צררי א"נ אתה מחלת לי מזוני אינו נאמן והיא נאמנת בלא שבועה עכ"ל ע' בתשובת הריטב"א שכתבתי בסי' ע': כתב המרדכי בפ' אע"פ פסק ראבי"ה אשה המורדת על בעלה ושוב חלתה אע"פ שמאותו חולי אינה שוה לבעלה אפ"ה איבדה מזונותיה וראיה מירושלמי דקדושין דפסק דגבי ע"ע דברח ואח"כ חלה מדמה ליה התם למורדת וכתב עוד בשם הר"מ ועל ראובן שאמר לחמיו תן לי זוגתי אם חולה היא אע"פ כן יש לה לטבול אם אינה רוצה לטבול ולשמש הויא מורדת:

ומ"ש רבינו אבל רב אלפס כתב האידנא דייני במתיבתא כד אתיא ואמרה לא בעינא להאי גברא וכו' בפרק אע"פ אחר שכתב רב אלפס דין התלמוד כתב הדין הוא דינא דגמ' אבל האידנא דייני במתיבתא וכו' וכבר כתבתי לעיל בשם כל הפוסקים האחרונים שלא התקינו הגאונים תקנה זו אלא לדורם בלבד ושעכשיו כבר בטלה תקנה זו וזהו דעת הרמב"ם ז"ל שאין לנהוג באותן מנהגא שבבבל אלא כדין התלמוד ראוי לתפוס ולדון וכיון שכן יש לתמוה על רבי' שאחר שכ' דברי הרמב"ם שכדין התלמוד ראוי לדון כ' אבל הרי"ף כ' האידנא דייני במתיבתא וכו' כאילו הוא תופס דברי הרי"ף לעיקר וכיון שנתבאר שכל הפוסקים חולקין עליו הוה ליה לסדר דבריו בהפך תחלה דברי הרי"ף ואחר כך אבל הרמב"ם וכו' ונראה שאף על פי שבענין לכפות לגרש לא קי"ל כדינא דמתיבתא מ"מ בענין ממונא דנקטינן בההוא דינא וכמו שכתב בסמוך שכך היה דן ר"מ ז"ל ומשום הכי כתב אחר דברי הרמב"ם אבל רי"ף ז"ל כתב לומר דאף על פי שכתב הרמב"ם שכדין התלמוד יש לדון גם בענין הממון רי"ף כתב דינא דמתיבתא שהוא שלא כדברי התלמוד ורבינו מאיר היה דן כדינא דמתיבתא לענין הממון: דברי הר"ר מאיר בדינא מורדת בהגהות מרדכי דכתובות כתב הרשב"א שנשאל על מורדת התובעת גט לפי מנהג מקומה ואמר לה הבא כתובתיך ומה שידונו בית דין על פי התקנה או על פי התלמוד אפרע לך מיד שאין אני מוצא קונה לנכסי בעוד ששטר כתובתיך קיים והיא אומרת איני רוצה לתבוע חובי עכשיו ואיני תובעת אלא גט והשיב שהדין עם הבעל:

ומ"ש רבינו בשם הרא"ש הוא בכלל מ"ג סימן ט"ו:

ומ"ש וחזינן לגאון דקאמר יהיב לה עיקר כתובה וכו' עד אלא כגירושין גמורים ג"ז דברי הרי"ף בפרק אף על פי:

ומ"ש בשם הרא"ש על דברי הרי"ף כ"כ בפסקיו בפרק הנזכר:

ומ"ש שרבינו מאיר היה דן כדינא דמתיבתא לא לענין לכוף לגרש קאמר אלא בענין הממון קאמר שהיה דן כדינא דמתיבתא וכך ביאר בתשובה כלל מ"ג סימן א' וז"ל ור"מ בעסק מורדת בענין הממון היה דן כדינא דמתיבתא שיתנו לאשה כל מה שהכניסה אבל לא היה כופה לגרשה וקודם שיחזירו לה מה שהכניסה היה מצוה להחרים אם השיאה שום אדם עצה זו וכו' וכתב עוד הרא"ש בדינים אלו בכלל הנזכר סי' א' וט' וי' וי"ז ובענין האומרת מאיס עלי כתב הרשב"א בתשובה שאינה נאמנת במה שאומרת עד שנכיר מתוך דבריה שהוא מאיס בעיניה כמו שאמרה עכ"ל וזה כדברי ר"מ שכתב רבינו וכתבתי כן בסימן זה בשם כמה גדולים: ומ"ש וביאר עוד בתשובה וכתב והסכימו חכמי אשכנז וצרפת וכו' בכלל מ"ג סימן ח' וי"ב ומ"ש ולענין הממון וכו' בכלל מ"ג סימן ט"ו:

אפילו נדה וחולה שאינן בנות תשמיש ומורדות כלומר אם הם מורדות דנין אותם כשאר נשים שהן בנות תשמיש שמרדו וכן ארוסה שאינה רוצה לינשא דינה כשאר מורדת כל זה ברייתא בפרק אף ע"פ (סג.) ופריך בגמרא נדה בת תשמיש היא ומשני אינו דומה מי שיש לו פת בסלו וכו' וכתב הרמב"ם בפרק י"ד דאפי' היה בעלה מלח שעונתו לו' חדשים ואפילו יש לו אשה אחרת דינה כשאר מורדת וכתב ה"ה שדין בעלה מלח נלמד מדין נדה המורדת ול"נ דילפינן לה מדין מלח המדיר את אשתו שאחר שבת יוציא ויתן כתובה משום דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו וכו' כדאיתא בגמ' וגבי ארוסה כתב הרמב"ם כלשון הזה וכן ארוסה שהגיע זמנה לינשא ומרדה כדי לצערו הרי זו מורדת מתשמיש וכתב הרשב"א בתשובת סי' אלף ור"ט וז"ל אם נתרעם עליה מדין מורדת לפי שכותבין אגרת מרד על ארוסה איני רואה שום דבר עדיין שתוכל היא להפסיד מחמת מרדה שהרי לא כתב לה כתובה שתפסיד: כתוב במישרים נכ"ג ח"ח כותבין אגרת מרד לארוסה על הארוס אם אינו רוצה לישא אחר שהגיע הזמן ודוקא בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידא וכו' כי א"א אם הוא מורד אינה צריכה טענה מאחר שהוא משועבד לעונה עכ"ל:

ושומרת יבם שאינה רוצה להתיבם כתבו הרי"ף והרמב"ם שדינה כמורדת כו' פרק אע"פ אמר שמואל אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ואותבינן מדתניא דכותבין עליה אגרת מרד ומשני ל"ק כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה דתנן מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה ועכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת וכתב הרי"ף וליתא למשנה אחרונה כדאיתא בפרק החולץ וכיון שכן בטיל ליה מימרא דשמואל וכן פירש הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות אישות שכותבין אגרת מרד על שומרת יבם והרא"ש כתב ואני כתבתי בפרק החולץ בשם ר"ת דהלכה כמשנה אחרונה ואיתא נמי להא דשמואל עכ"ל כתב בתשובת הרשב"א סי' אלף ור"ב שנשאל על העושה מאמר ביבמתו וחזרה וקבלה מאמר מאחיו ואסרה עצמה על שניהם אי דיינין לה כמורדת והשיב אין אגרת מרד אלא כדי שתחזור בה ותתיבם לו אבל זו שנאסרת על האחים למה כותבין עליה והא א"א להתיבם לו מעתה כתב הר"ן סימן כ"א שנשאל על אשה שבראותה שהכביד החולי על בעלה בלי שום קטטה ומריבה נדרה הנאה מיבמה אם דינה כמורדת והשיב מחלוקת בין הראשונים אם כותבין אגרת מרד על שומרת יבם והרי"ף והרמב"ם וגדולי האחרונים הסכימו שכותבין וכן ראוי להורות ולדון הלכה למעשה וא"כ זו ששנינו בפרק ב"ש (קיא:) אם נתכוונה לכך אפילו בחיי בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה אף לענין שתהא דינה כמורדת איתניא ובנדון שלפנינו אין ספק שהדבר מוכיח שנתכוונה לכך וכיון שכן דינה כמורדת והפסידה עיקר כתובה ותוספת ונצ"ב שאינם קיימים ולענין בלאותיה הקיימים אם תפסתן לא הפסידתן לפי שזו כמורדת האומרת מאיס עלי ולענין ממון שהניח הבעל ביד שליש לאחריות כתובתה נ"ל שאפילו הוא ממון הנדוניא אין לו דין בלאות הקיימים כלל שממון הנדוניא אין לה עליו אלא שיעבוד בלבד והבעל דוחה אותה ממנו כמו שרוצה ואין כאן משום שבח בית אביה וכ"ש בנדון שלפנינו שאין מוכיח מעסק האחריות שהיה ממון הנדוניא שאינו מספק שאפי' תפסה יוציאנה מידה :

כתב הרמב"ם איש ואשתו שבאו לפני ב"ד הוא אומר מורדת מתשמיש וכו' בפ' י"ד וכתב ה"ה שלמד כן מדתנן בסוף נדרים (צ:) השמים בינו לבינה יעשו דרך בקשה ומפרש לה בירושלמי כמא דשמיא רחיקו מן ארעא כן ההוא גברא רחיק מן אנתתיה ואע"פ שלפי גמרתינו פירוש המשנה הוא שאינו יורה כחץ למד רבינו מהירושלמי שאף בטענת שאינו עמה והוא מכחיש יעשו פשרה והראב"ד השיג על הרמב"ם בדין זה וה"ה טען בעדו ובסימן קנ"ד כתב רבינו תשובת הרא"ש בדיני טענת תשמיש דין אימתי כופין לגרש ואימתי אין כופין כתב רבינו בסימן קנ"ד ובסי' קל"ד כתבתי תשובת מהרי"ק בזה: (ב"ה) ארוסה שאינה רוצה להנשא בטענת מאיס עלי עיין סימן קנ"ד:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המורד על אשתו וכו' עד לכל שבוע שלשה דינרין וכו' פירשו בגמרא פרק אע"פ דטעמא דמילתא משום דלכל יום מוסיפין לה חצי דינר ומיום השבת אין מוסיפין דמחזי כשכר שבת אבל במורדת על בעלה פוחתין לכל יום דינר שלם ואפילו מיום השבת דכיון דמפחית קא פחית לא מיחזי כשכר שבת והא דפותתין דינר שלם בכל יום טעמו משום דצערו מרובה מצערה דיצרו וקישויו מבחוץ ניכר ומתגנה ויצרה מבפנים וז"ל הגהות מרדכי מורדת פוחתין לה ז' דינרים וכו' מפרש בירושלמי כנגד ז' מלאכות שהאשה חייבת לבעלה ולה מוסיפין ג' דינרים כשהוא מורד כנגד שלשה דברים שהוא חייב לה שאר כסות ועונה עכ"ל תוספות שאנ"ץ: פי' דברי רבינו בקצרה בדין מורדת: האשה שמרדה על בעלה מתשמיש דהיינו דאמר בעינא ליה ומצערנא ליה בתשמיש בלבד ועושה לו כל מלאכות ובזו איכא למימר אפילו אם ישמש עמה במרדה דאילו אמרה מאיס עלי יגרשני מיד בלא כתובה לאו מתשמיש לבד מרדה אלא אף מכל מה שהאשה משועבדת לבעלה היא מורדת ותו דליכא למימר בזו דהיה משמש עמה במרדה דא"כ היאך היא טוענת מאיס עלי הרי היא מעידה על עצמה דשקר הוא דאם היה מאיס עליה לא היתה משמשת עמו אלא ודאי דאינו מדבר עכשיו אלא באמרה בעינא ליה ומצערנא ליה ואמר שעל זה היתה תקנה הראשונה והשנייה ושוב הוסיפו לתקן בזו דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה דמלבד ההכרזה לא יתן לה גט עד י"ב חדש ואמר רבינו דהאי תקנתא שלא ליתן לה גט עד י"ב חודש תקנוה אף באומרת מאיס עלי ולאפוקי מפרש בים דתקנה שלישית נמי לא היתה אלא דוקא באמרה בעינא ליה ומצערנא ליה דליתא אלא תקנה זו היתה כוללת אף באומרת מאיס עלי אבל ודאי דמ"ש רבינו תחלה ושוב הוסיפו לתקן דמלבד ההכרזה לא יתן לה גט לא היתה אלא באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה דאילו באמרה מאיס עלי לא תקנו בה מעולם לא פחיתות ז' דינרין ולא הכרזה כלל אלא אם ירצה הבעל מגרשה מיד בלא כתובה דודאי לא תחזור בה כיון דמאיס עליה ושוב כשתקנו דצריך לשהות י"ב חדש תקנוה אף באמרה מאיס עלי כלומר דאם בא לגרשה תוך י"ב חודש צריך ליתן לה כתובה ומתוך כך לא יגרשנה עד אחר י"ב חדש כדי שיהא פטור מלתת לה כתובה ואולי יתפייסו בתוך השנה אח"כ כתב דרשב"ם חולק בשתים חדא דשהיית י"ב חדש לא תקנוה אלא במורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה התם הוא דשייך לומר אולי יתפייסו בתוך השנה אבל למאיסותא ליכא סברא אידך דבטוענת מאיס עלי כופין אותו לגרשה מיד וכ"כ הרמב"ם והוסיף עוד הרמב"ם ונוטלת נצ"ב אפילו לא תפסה דלא כמ"ש תחלה דאינה נוטלת נצ"ב אלא מה שתפסה ור"ת פירש דלעולם אין כופין וכו' כלומר דבשניהם אין כופין לגרש וגם בשניהם משהין י"ב חדש ואין ביניהם כלום בדבר הזה אבל לענין ממון ודאי דאף לר"ת חלוקין הם דבמורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אפילו לא תפסה לא הפסידה בלאותיה אלא בז' דינרים לשבת וע"י ד' שבתות ואז אפילו במה שתפסה הפסידה וכן אם בא לגרשה תוך שנה נמי כך דינה אבל באומרת מאיס עלי מה שתפסה אין מוציאין מידה לדברי הכל כתב הרמב"ם כתבו הגאונים שיש מנהגים אחרות וכו' פי' באומרת מאיס עלי יש מנהגות אחרות בענין הממון ואין ראוי לדון אלא כדין התלמוד אבל רב אלפס כתב וכו' פי' דאמרה לא בעינא ליה דמאיס הוא עלי ליתיב לי גיטא לאלתר ואינה מזכרת כתובה יהבינא לה גיטא לאלתר ואי תפסה וכו' שזהו שלא בדין התלמוד אלא תקנת דייני דמתיבתא וכתב הרא"ש על דברי רב אלפס אפשר לפי שראו וכו' עד ומכלה ממונו כל זה מלשון הרא"ש בפסקיו פרק אע"פ ולא בא לפרש דברי רב אלפס שהרי בדבריו פרק אע"פ ופרק שני דייני גזירות מבואר דהגאונים תקנו לכוף אותו לגרש אלא בא לחלוק על רב אלפס דאפשר לפרש לשון תקנה דדייני דמתיבתא שהביא רב אלפס דלא תקנו שיכופו לגרש אלא היתה תקנתם לבטל השהייה וגם תקנו לענין ממון וכן היה דן ר"מ מרוטנבור"ק ע"כ בקוצר ועתה אשיב לבאר באריכות בסייעתא דשמיא: המורד על אשתו וכו' משנה בפרק אע"פ וכן המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה שלשה דינרין בשבת רבי יהודה אומר שלשה טרפעיקין ופסק הרמב"ם כסתם משנה ולכך כתב מוסיפין לה על כתובתה משקל ל"ו שעורים סבירא ליה שהג' דינרים הם ל"ו שעורות כסף לפי שהדינרים אלו הן של דבריהם והם שמינית שבצורי ובדינר צורי יש צ"ו שעורות כמו שנתבאר בפ"י דה' אישות ונמצא שהשמינית הוא י"ב שעורות לפיכך ד' דינרים הם ל"ו שעורות וכן כתב ה' המגיד בפי"ד דאישות אבל רבי יהודה דאמר שלשה טרפעיקין פירשו בגמ' שהוא סלע מדינה ונמצא ג' סלע מדינה הם קמ"ד שעורות כסף ודע שרבינו ירוחם כתב דנראה דעת רב אלפס דהלכה כרבי יהודה דשקלי וטרי אליביה עכ"ל ורצונו לומר דמאחר שהביא הרי"ף מאי דקאמר בגמרא וכמה טרפעיקין אמר רב ששת אסתירא וכולי דאליביה דרב יהודה הוא אלמא דהילכתא כוותיה דרב יהודה ולפי זה גם דעת הרא"ש כך היא שגם הוא הביא האי שקלא וטריא דאליביה דרב יהודה ומ"מ נראה לי דאין מזה ראייה דאפשר לומר לדעת הרי"ף והרא"ש שלכך הביאו האי שקלא וטריא לפרש דברי ר' יהודה משום דמיניה נשמע לת"ק דשלשה דינרים של מדינה קאמר ולא של צורי דאי ת"ק שלשה דינרים של צורי קאמר א"כ ר' יהודה דמפחית בשיעורם לא ה"ל לומר שיעורא רבה שלשה סלעים אלא ה"ל למימר דינר ומחצה דלא כת"ק דאמר ג' דינרים אלא ודאי דת"ק שיעורא זוטה קאמר דהיינו שלשה דינרים של מדינה ואתא ר' יהודה לטפויי לומר שהם שלשה סלעים של מדינה ובזה מתיישב מה שקשה דמנ"ל להרמב"ם דת"ק שלשה של מדינה קאמר ולא של צורי דהא באידך מתני' תנן וכלים של נ' זוז קאמר בגמרא אמר אביי נ' זוז פשיטי ממאי מדקתני בד"א בעני שבישראל וכו' וכה"ג קאמר בפ' מציאת האשה אמתניתין דהמשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמשים זהובים אמר אביי חמשים זהובים פשיטי ממאי מדקתני סיפא וכו' ופירשו שם בתוספות דאיצטריך למיפשט ממתניתין ולא מדרב יהודה בפ"ק דקידושין דבשל דבריהם כסף מדינה דזה אינו אלא בסלעין וממילא משמע דהני דוקא פשיטי כדמוכח במתני' גופא אבל בעלמא בשל צורי קאמר אבל למאי דפרישית אתי שפיר דה"נ מוכח במתני' גופא דשל מדינה קאמר מדתנן רב יהודה אומר ג' טרפעיקין וכדפי' ולענין הלכה נראה עיקר כדברי הרמב"ם ורבינו המפורשין ולמאי דפרישית כך היא גם דעת הרי"ף והרא"ש ולא כר' ירוחם ואע"פ דמשמע מתוך תשובת ר"ת שהובא בהגהת מיימונית בפי"ב דאישות גם בדברי ר"ת שבספר הישר שהועתק בהגהות מרדכי שגם הוא פוסק כר' יודא מדנקטו בדבריהם שלשה טרפעיקין כדנקט ר' יודא מ"מ אפשר למידחי דלאו דוקא טרפעיקין קאמר שהרי במרדכי ובהגהת מיימוני ובסמ"ג נקט ר"ת בלישניה דינרין שכתב הפסד ז' דינרין תנן הפסיד בלאותיה לא תנן ולא נקט טרפעיקין אלמא לאו דוקא טרפעיקין קאמר:

ומ"ש המורד על אשתו שאינו רוצה לשמש עמה או שאינו רוצה לזונה כו' בגמרא אפליגו רב הונא ור' יוסי בר חנינא גבי מורדת אם הוא מתשמיש או ממלאכה דפסקו כל הפוסקים חוץ מראבי"ה דהילכתא כרב הונא דמורדת מתשמיש הוי מורדת אבל מורדת ממלאכה לא הויא מורדת ומינה דגם מורד אינו אלא כשמורד מתשמיש אבל כשאינו רוצה לזונה כייפינן ליה לזונה על ידי שוטים או דמשמתינן ליה אבל אין נזקקין לכתוב לה אגרת מרד להוסיף על כתובתה כן משמע פשט השמועה וכן כתב הרב המגיד וכן מבואר בתשובת רבינו תם שהובא בהגהת מיימונית בפי"ב דאישות וז"ל וכ"ש שאם באת לפסוק כר"ח שפוסק אין מורדת ממלאכה שאפילו תוספת ג' טרפעיקין אין לה וכו' וכן משמע דברי שאר כל המחברים שלא הזכירו בדין מורד כלל שיהא לו דין מורד כשאינו רוצה לזונה אלא דוקא כשמורד מתשמיש וכן עיקר דלא כדברי רבינו שנמשך אחר הרא"ש ז"ל שכתב אף על גב דאמרה מורדת ממלאכה לא הויא מורדת משום דמצי למימר איני ניזונית ואיני עושה אבל איש דלא מצי למימר איני זן ואיני מפרנס ואיני מקבל מלאכתיך נקרא מורד אם אינו זן ואם אינה מספקת ממעשה ידיה מוסיפים לה על כתובתה אע"פ שכופין אותו לזון עכ"ל וכתב כך על פי שיטתו שכתב תחלה דרב הונא לטעמיה דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה ור"י בר חנינא סובר כריש לקיש דאמר שיכול לכופה למעשה ידיה הלכך נקראת מורדת ממלאכה וכיון דהילכתא כרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה ממילא הלכתא נמי כוותיה בהא דמורדת ממלאכה לא הוי מורדת ומינה באיש שאינו יכול לומר איני זן ואיני מפרנס וכו' נקרא מורד כשאינו רוצה לזונה והיא שיטת התוספות לשם וכבר כתב הר"ן ז"ל וז"ל ר"י בר חנינא דאמר ממלאכה לאו מעושה בצמר קאמר דהא לא אשכחן דפליג עליה דרב הונא במאי דקאמר דיכולה האשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה אלא משאר מלאכות שהאשה עושה לבעלה שאינה יכולה להפטר מהם קאמר לפי שאין תחת מזונות אלא בעושה בצמר בלבד דהא אמרינן לעיל בפירקין מידי דקיץ ממידי דקיץ ושאר מלאכות לא קייץ עכ"ל דלפי זה כיון דמסקינן במורדת ממלאכה דאין פוחתין מכתובתה אפילו במורדת משאר מלאכות שאינה יכולה להפטר מהם ה"ה נמי במורד שאינה רוצה לזונה אין מוסיפין על כתובתה אע"פ שמחוייב לזונה עכ"פ גם התוספות עצמם כתבו כמו פי' הר"ן אלא שבסוף כתבו דמסברא נראה דכי קאמרה איני ניזונית ואיני עושה דפטורה מכל המלאכות שאם תעשה לו מלאכות אחרות א"כ לעולם לא תעשה לעצמה ובמאי תהא ניזונית ע"כ ולע"ד נראה לומר שאף אם תעשה לו מלאכות אחרות אינה צריכה לעשות לו יותר ממה ששנינו טוחנת ואופה כו' ובאלו מלאכות נמי אינה צריכה לעשות כל היום תדע שהרי כשלא אמרה איני ניזונית ואיני עושה מחוייבת לעשות כל המלאכות מלבד עשיית צמר והיאך אפשר לעשות הכל אלא ודאי טוחנת ואופה וכל הני מלאכות שהיא מחוייבת לא שהיא מחוייבת לטחון ולאפות כל היום בלי הפסק אלא טוחנת מקצת היום וכן שאר מלאכות באופן שנשאר מקצת היום לעשיית הצמר שהוא העיקר וא"כ ה"נ כשאמרה איני ניזונית ואיני עושה אינה צריכה לעשות בשאר מלאכות השנוים במשנתינו רק על אופן שתוכל לעשות בצמר בכל יום לצורך מזונותיה הילכך נראה עיקר שאין נקרא מורד ממלאכה דלא כדברי הרא"ש שהוא יחיד בדבר זה נגד כל הגאונים נ"ל:

ומ"ש רבינו אם היא רוצה כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה גם זה על פי דברי הרב רבינו אשר שפסק כרב דס"פ המדיר וחולקים בזה מקצת גאונים ופוסקים כשמואל דאין כופין אותו להוציא וכמו שיתבאר לקמן סי' קנ"ד בס"ד מיהו במורד מתשמיש אם היא רוצה יוציא מיד ויתן כתובה דאין סברא לומר שיוסיפו לה כתובתה והיא תתעגן כל ימיה כך כתבו התוס' והרב רבינו אשר ולא מצינו בשום מחבר שחולק ע"ז גם ראיה ברורה מפרק נערה שנתפתתה דאמר רב הונא אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה וכל שכן מונע מתשמיש וכמ"ש הרב רבינו אשר וכ"כ הריטב"א עיין בסוף סי' הקודם: כתב הרב רבינו משה בר מיימוני וזה לשונו המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אותה אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה כו' משמע מלשונו דדין מורד אינו אלא באומר בעינא לה ומצערנא לה אבל באומר מאיסה עלואי ולא בעינא לה אע"ג שהיא רוצה להמתין יוציא מיד ויתן כתובה שהרי האיש מגרש לה שלא לרצון האשה ומה תוספת שייך הכא וכן מצאתי להדיא בהגהות חדשות לרי"ף בשם רבינו ישעיה אחרון ז"ל וזה לשונו אם רוצה לגרשה מתחלת מרדו ולתת לה כתובתה הרשות בידו ואין מוסיף על כתובתה ולא אמרו להוסיף על כתובתה אלא כשמורד בה ואינו רוצה לגרשה ע"כ ונ"ל עוד דאפילו בזמן הזה שאין מגרשין האשה בע"כ דתקנת ר"ג אעפ"כ אין מוסיפין לה על כתובתה דמאחר שאינו מתכוין לצערה אינו מן הראוי להפסידו כיון שאין עכוב גירושין מחמתו וה"ה דאינו מחויב לזונה דכאילו נעקר האישות לאלתר דמי מאחר דמאיסה עליו וה"ה דאינו עובר בלאו דלא יגרע ושוב מצאתי כן להרב הגדול מהר"ר אליהו מזרחי בתשובה סי' ל' והביא ראייה מפ"ק דכתובות הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו וכו' ה"ד אי דמעכבן אינהי אמאי אוכלות משלו כו' וכתב עוד ולפי זה א"כ נמי יורשה אף ע"פ שאינו מעלה לה מזונות שהעכוב הוא ממנה עכ"ל: ומ"ש בהגהת הרי"ף בשם ריב"א ז"ל וכל המורד על אשתו או המדיר על אשתו אם מתה אשתו בעוד שהוא במרדו ולא נתפייס עמה אין בעלה יורשה הואיל ואינו נוהג בה מנהג בעל עכ"ל היינו דוקא באומר בעינא לה ומצערנא לה דומיא דהמדיר דבעי לה אלא שמצערה דכיון שעכוב הגירושין הוא גם ממנו ואינו נוהג בה מנהג בעל הילכך אינו יורשה ואפילו לר"ת והרא"ש וכל שאר גאונים שחולקים על פרשב"ם בפרק מי שמת וסוברים דאשה שהיא עם בעלה בקטטה אע"פ שנתן עיניו בה לגרשה מתה יורשה שאני התם שנוהג בה מנהג בעל עד שעת מיתה אבל כשאינו נוהג בה מנהג בעל נעקר תנאי האישות לגמרי וכיון שהעיכוב הגירושין הוא ממנו הלכך מתה אינו יורשה אבל אם אומר מאיסא עילואי ורוצה לגרשה והעיכוב הוא ממנה א"כ היא מתפייסת ממנו ומצפה תמיד שמא יחזור אליה הילכך אינו נעקר תנאי האישות ואם מתה יורשה ואע"פ שאינו נוהג בה מנהג בעל ואפשר שגם רשב"ם יודה בזה נ"ל ועיין לקמן בסימן צ' מחלוקת הרשב"ם ושאר גאונים. דין המורד על אשתו ותפס כל נכסיה שהכניסה לו כתב מהרי"ק בשורש נ"ו צריך להניח הנכסים בחזקה הראשונה וע"ש ועיין בתשובת הריב"ש סי' שס"ד ושס"ה איזה דבר נקרא תפיסה וע"ל סימן צ"ג דתפסה שטרות אי מקרי תפיסה כתב הר"ן בפ' אע"פ הא דמוסיפין לה היינו דנשאר עליו חוב כשאר כתובה אבל אין נותנין לה מיד שהיא תלקח בהן קרקע עכ"ל:

והאשה שמרדה וכו' משנה שם המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה ז' דינרין בשבת וכבר כתבתי דהסכמת הפוסקים דהלכה כרב דמורדת ממלאכה לא הוי מורדת ודלא כמ"ש בהגהת מיימונית פרק י"ד דאישות ובמרדכי פרק המדיר ע"ש ראבי"ה דהלכה כר"י בר חנינא דמורדת ממלאכה נמי הוי מורדת כמו מורדת מתשמיש דיחיד הוא בדבר זה נגד כל הגאונים. אמר הכותב בהיות שמחלוקת גדולה נפלה בין המחברים והמפרשים בחלוקי דיני מורדת הכרח הוא לבאר סברותיהם ומחלוקותם באורך. גרסינן בברייתא המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה ז' דינרין בשבת רב יהודה אומר ז' טרפעיקין רבותינו חזרו ונמנו שיהיו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו ושולחין לה ב"ד הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת וכולי אמר רמי בר חמא פעמיים שולחין לה מב"ד אחד קודם ההכרזה ואחד לאחר ההכרזה דרש ר"נ בר רב חסדא הלכה כרבותינו אמר רבא האי בורכא א"ל ר"נ בר רב יצחק מאי בורכתיה אנא אמריתה ניהלה ומשמיה דגברא רבה אמריתא ניהלה ומנו ר"י בר חנינא ואיהו כמאן סבר כי הא דאתמר רבא אמר רב ששת הלכה נמלכין בה רב הונא בר יהודה אמר רב ששת הלכה אין נמלכין בה ה"ד מורדת אמר אמימר דבעינא ליה ומצערנא ליה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה מר זוטרא אמר כייפינן לה הוה עובדא ואכפה מר זוטרא ונפיק מיניה ר' חנינא מסורא ולא היא התם סייעתא דשמיא הוה. כלתיה דרב זביד הוה תפיסא שיראי יתיב אמימר ומר זוטרא ורב אשי ויתיב רב גמדא גבייהו ויתבי וקאמרי מרדה הפסידה בלאותיה קיימין א"ל רב גמדא משום דרב זביד גברא רבא הוא מחניפיתו ליה והאמר רב כהנא מיבעיא בעי רבא ולא פשיט איכא דאמרי יתבי וקאמרי מרדה לא הפסידה בלאותיה הקיימין א"ל רב גמדא משום דרב זביד גברא רבא הוא אפכיתו ליה לדינא עילויה האמר רב כהנא מיבעיא בעי לה רבא ולא פשיט. השתא דלא איתמר לא הכי ולא הכי תפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבינן לה ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא ובהנך תריסר ירחי שתא לית לה מזוני מבעל ופירש"י חזרו ונמנו. שלא ישהו אותה לפחות מעט מעט אלא יפסידוה כל כתובתה לאחר ד' שבתות של הכרזה: בורכא. דבר שאינו הגון: ואיהו כמאן סבר. רבא דאמר בורכא היא כמאן סבר: נמלכין בה. ומשהין את גיטה ומחזירין עליה שתחזור בה ובתוך כך פוחתין מכתובתה ז' דינרין בשבת: היכי דמי מורדת. דכופין אותה דמשהין גיטה ופוחתין מכתובתה: דאמרה בעינא ליה וכולי. שיש לכופה ע"י פחיתת כתובתה: אבל אמרה מאיס עלי. לא הוא ולא כתובתו לא כייפינן לה לשהותה אלא נותן לה גט ויוציא בלא כתובה: כלתיה דרב זביד אימרדא. ואמרה מאיס עלי עד כאן לשון רש"י. ורצונו לומר דלרבא אין הלכה כרבותינו דחזרו ונמנו אלא כמתניתין דפוחתין לה עד כלות כתובתה והיינו דאמר רב ששת נמלכין בה כלומר דמחזיר עליה שתחזור בה ובתוך כך פוחתין ולא תפסיד מיד אחר ד' שבתות וסבירא ליה לרש"י דהלכה כרבא שאמר משמיה דרב ששת דאינון בתראי וכמו שכתב גם הרא"ש שמטעם זה כתב רבינו תם כרבא ומשום הכי פירש רש"י היכי דמי מורדת דכופין אותו דמשהין גיטה וכולי כפי משנתינו דהכי הילכתא לא היכי דמי מורדת שתפסיד בהכרזת ד' שבתות כמו בברייתא דלא קי"ל הכי אלא כסתם משנתינו לפי שיטתו דקאי אמשנתינו מתיישב מאי דקאמר היכי דמי מורדת וכו' כלומר דבמורד לא קא מיבעיא לן דפשיטא דבאומר בעינא לה ומצערנא לה הוא דמוסיפין דאילו באומר לא בעינא לה אין כאן תוספת יגרשנה לאלתר שהרי האיש מוציא אף שלא לרצון האשה אבל במורדת מיבעיא לן מי נימא הכי נמי דוקא באומרת בעינא ליה כו' והא כדאיתא מדתנן וכן המורד או דילמא הא כדאיתא ובמורדת אף באומרת מאיס עלי נמי הויא מורדת ופוחתין מכתובתה כיון שאין הבעל רוצה לגרשה וק"ל ומשום הכי נמי פירש כלתיה דרב זביד אמרידא ואמרה מאיס עלי דמדמייתי עלה הפסידה בלאותיה הקיימין דמשמע לאלתר ואילו במרדה דבעינא ליה וכולי תנן דפוחת והולך עד כדי כתובתה ומשמע אפילו קיימין וכן פירש הריב"ש בסימן שס"א שזהו דעת רש"י וכן כתב הר"ן וכן כתב ר"ת עיין באשיר"י ובמרד' וליכא למימר דלרבותינו שחזרו ונמנו כיון שעוקרין הכתובה מיד אחר ארבעה שבתות איכא למימר דלא הפסידה בלאותיה קיימין וכן פירש הר"ן דמטעם זה נסתפקו בזה בגמרא ולעולם כלתיה דרב זביד באמרה בעינא ליה כולי ודלא כדברי רש"י דהא ודאי לשיטת רש"י דלא קי"ל כרבותינו אלא כרבא דפסק הלכה כמשנתינו אי אפשר לפרש כן. ומסקנא דשמעתין דמשהינן לה י"ב חודש במאיס עלי היא ואז תצא בלא כתובה ומאי דתפסה לא מפקינן מינה אבל באומרת בעינא ליה מפסדת הכל בפחיתת ז' דינרים בכל שבת אבל אין מכריזין עליה כל עיקר ודין פחיתת הז' דינרים אם הם מכתובתה ממש או מטובת הנאה דכתובתה וכן אם פוחתים גם כן מנ"מ שלה אם לאו הכל מתבאר בדברי הר"ן במתני' דהמורדת ובתשובת הריב"ש סימן שס"ב. זו היא שיטת רש"י והנמשכים אחריו: שיטה שנייה היא שיטת ר"ת שחולק ארש"י ז"ל ומפרש דמאן דאמר הלכה כרבותינו רצונו לומר ממש כדבריהם דלא קתני שליחות של קודם הכרזה ופליג ארמי בר חמא אמר רבא האי בורכא אלא הלכה דפעמים שולחין לה וממילא כולהו ס"ל כרבותינו דחזרו ונמנו ומפסדת כתובתה לאחר הכרזת ד' שבתות דלא כמשנתינו. וכל זה באומרת בעינא ליה כו' אבל באומרת מאיס עלי סובר ר"ת כפירוש רש"י דכלתיה דרב זביד ומסקנא דשמעתין באומרת מאיס עלי הוא כמבואר באשר"י ומרדכי לדעת ר"ת ומרומז גם בתוספות בד"ה ואינהו כמאן סברוה בסוף הדיבור וכ"כ הסמ"ג להדיא בלאוין פ' (דף ל"ב) וז"ל ורבינו יעקב פירש להיפך כי דין זה האחרון במאיס עלי אבל במרידה אחרת תטול בלאותיה כי הפסד ז' דינרין תנן הפסד בלאותיה לא תנן וכה"ג במרדכי ובהגהת מיימונית בשם ר"ת ורצונו לומר במה שכתב הפסד בלאותיה לא תנן כלומר דלא תנן שתפסיד בלאותיה לאלתר אלא בשהייה דז' דינרים לשבת ואף על גב דלפירוש ר"ת לא קיימא לן כמשנתינו אלא כרבותינו שתפסיד כתובתה מיד לאחר הכרזת ד' שבתות מכל מקום מביא ר"ת ראייה ממשנתינו לענין שלא תפסיד בלאותיה לאלתר דבהא לא פליגי רבותינו אמשנתינו אלא לענין שלא לפחות הכתובה מעט מעט כן נראה מדברי המפרשים שהעתיקו פי' רבינו תם. אכן מדברי הרא"ש בפסקיו יראה דס"ל לר"ת דרבותינו דחזרו ונמנו לא בא לעקור דין משנתינו אלא הוסיפו להחמיר עליה להכלימה בהכרזת ד' שבתות אבל על כל פנים פוחתין לה מכתובתה ז"ז בכל שבת עד כלות כתובתה שהרי כתב ור"ת פי' ה"ד מורדת וכו' כלתיה דרב זביד אימרדה פי' דאמרה מאיס עלי מדמייתי עלה הפסידה בלאותיה הקיימין דמשמע לאלתר דאילו במרדה דבעינא ליה ומצערנא ליה לא שייך בה למימר הפסידה בלאותיה מיד דהא אית לה כתובה כל זמן שלא כלתה והכריזו עליה וכולי ולפי זה אתי שפיר טפי במה שהמשיך רבינו תם פי' הסוגיא אמשנתינו כיון דהיא נמי כהלכתא ולזה הביא ראייה מדלא תנן הפסיד בלאותיה גם בהגהת מרדכי דכתובות כתוב דברי רבינו תם שבספר הישר וז"ל מורדת דבעי' ליה ומצערא ליה שהיא מכוונה לעגנו אולי יתן לה כתובה ויגרשנה אינו יכול לגרשה אפילו הוא רוצה עד שתפחות כל כתובתה ז' טרפעיקין אבל מורדת דמאיס עלי אם רוצה לגרשה מגרשה מיד בלא כתובה ולא משהינן י"ב ירחי שתא כמו מורדת דבעיא ליה דמשהינן לה אולי תחזור ובין כך ובין כך אין לנו לכופו לגרש אלא אם ירצה יעגנה לעולם וע"ש עד כאן לשונו הנה שפסק לפחות לה ז' טרפעיקין כמשנתינו ומ"ש באומרת מאיס עלי דלא משהינן לה אינו לפי דין התלמוד אלא לדינא דמתיבתא שבטלו השהייה כמו שיתבאר בסוף סימן זה בס"ד ומשום הכי סיים בדבריו ובין כך ובין כך אין לנו לכופו לגרש כו' כלומר דלא כי"א דלדינא דמתיבתא כופין אותו לגרש וכו' וכמו שיתבאר בסמוך כל זה. ודע שמ"ש הרא"ש בסוף דבריו וכיון שתקנו כך לאומרת מאיס עלי שהיתה ראויה להתגרש מיד בלא כפייה כ"ש למורדת זהו מדברי עצמו ואינו מדברי ר"ת שהרי ר"ת ס"ל דוקא באומרת מאים עלי תקנו האמוראים להשהותה י"ב חדש שמא תחזור בה אבל באומרת בעינא ליה וכו' מכלימין אותה בהכרזת ד' שבתות ולא בשהייה י"ב חדש וכמבואר בסמ"ג להדיא ע"ש וכתב הרמב"ם פרק י"ד ד' שבתות אלו מכריזין עליה בכל יום אבל הר"ן תמה עליו וס"ל דדוקא בשבת מכריזין וכ"כ התוספות והגהות מיימונית ע"ש ספר המצות וכ"כ רבינו מכריזין עליה ארבע פעמים בד' שבתות זו אחר זו: שיטה שלישית היא שיטת הרשב"א שהיא ג"כ כשיטת ר"ת דהלכה כרבותינו באמרה בעינא ליה וכולי דמכריזין עליה ד' שבתות וכו' וכשאמרה מאיס עלי משהינן לה י"ב חדש דכלתיה דרב זביד ומסקנא דשמעתין באומרת מאיס עלי היא אלא שנחלק על ר"ת דסבירא ליה באומרת בעינא ליה וכו' דלא הפסידה בלאותיה אפילו לא תפסה ולדעת הרשב"א אפילו תפסה הפסידה ותימה בעיני לפי' ר"ת דהא מר זוטרא ס"ל באומרת מאיס עלי כייפינן לה כדין בעינא ליה וכו' ואין חילוק ביניהם וכמ"ש ר"ת להדיא בתוס' וכן שאר מחברים משם ר"ת וא"כ היאך הסכים מר זוטרא לרב אשי ואמימר בלישנא קמא ואמרו דהפסידה בלאותיה אבל להרשב"א אתי שפיר שהוא מפרש באומרת בעינא ליה וכו' גרע כחה טפי שאפילו תפסה הפסידה ואיכא למימר בלישנא קמא הוה ס"ל דבאומרת מאיס עלי נמי כן הדין דאפילו תפסה הפסידה ובלישנא בתרא הוה ס"ל דיפה כחה דאפי' תפסה לא הפסידה ולא קשיא מידי: שיטה רביעית היא שיטת הרמב"ם שפסק ג"כ כרבותינו דמכריזין עליה ד' שבתות אלא שפסק ג"כ דנמלכין בה גם הרי"ף פסק כן ואי אפשר לומר שהן תופסין פי' ר"ת דלדידיה אי אפשר לפסוק כשתיהן וצריך לומר שמפרשים דמאי דקאמר נמלכין בה היינו דלא סגי כששולחין לה מב"ד הוי יודעת כו' אלא נוסף על זה הב"ד עצמם חוזרין ונמלכין בה קודם שיפסקו הדין להפסידה כתובתה וזה דקאמר רבא בורכא כלומר שאין מספיק להכלימה בהכרזת ד' שבתות ולשלוח לה מב"ד אלא נוסף על זה הב"ד בעצמם נמלכים בה אחר ששלחו לה וזהו שפסקו כשתיהן וכך מבואר בדברי הר"ן גם הב"י הזכיר פי' זה מעצמו אמנם בדין מאיס עלי חולק הרמב"ם ומפרש כלתיה דרב זביד ומסקנא דשמעתין באומרת בעינא ליה וכו' ומפרש דאע"ג דהלכה כרבותינו מ"מ האמוראים הוסיפו עוד לתקן להשהותה י"ב חדש שמא תחזור בה והפסידה כל בלאותיה מה שלא תפסה אבל במאיס עלי לא משהינן לה כלל לפי שאינה כשבויה ובלאותיה לא הפסידה אפי' מה שלא תפסה אם הן קיימין ומוציאין מיד הבעל אם תפסם גם התוספות כתבו כן בד"ה ואינהו כמאן סברוה וכ"כ הסמ"ג כלשון הרמב"ם אלא שכתב אח"כ גם דברי ר"ת ע"ש: שיטה חמישית היא שיטת הר"ן גם הוא הסכים דההיא דכלתיה דרב זביד באומרת בעינא ליה וכו' אלא שכתב דמסקנא דשמעתין ומשהינן לה י"ב חדש איירי בין באומרת בעינא ליה בין במאיס עלי שלא כדברי הרמב"ם ז"ל ולי נראה דלפי שיטה זו דברי הרמב"ם יותר נכונים דמאחר דמאי דקאמר במסקנא השתא דלא איתמר לא הכי ולא הכי תפסה לא מפקינן מינה איירי דווקא באומרת בעינא ליה א"כ מאי דקאמר נמי ומשהינן לה י"ב ירחי שתא אגיטא נמי באומרת בעינא ליה היא ואין לחתך החתיכות המדובקות ולעשותן פרודות בכדי. עוד כתב הר"ן דלדעתו מאי דקאמר בגמרא ה"ד מורדת דאמרה בעינא ליה דההיא הוא דקנסינן לה כיון דבעינן ליה אין זה כי אם רוע לב אבל אמרה מאיס עלי אין קונסין אותה כלום שהרי אנוסה היא ולפיכך אם רצה להוציא יתן כתובה וזהו שלא פרטו בדינים מאיס עלי כלום שאין ב"ד נזקקין בדבר וכולי וכתב עוד וכבר כתבתי מה שנ"ל דהאומרת מאיס עלי אינה מפסדת כלום וכולי מבואר מדבריו שאפילו בלאותיה שאינן קיימין נמי אית לה ודינה כאשה דעלמא שיוצאת מבעלה בגט דלא כדעת הרשב"א שהפסידה לכל הפחות מה שאינו קיים ומכ"ש שהוא חולק בזה אשאר גאונים שסוברים שהפסידה אפילו מה שקיים: עוד סניף אחד בדין הכפייה באומרת מאיס עלי שדעת הרמב"ם היא שכופין אותו לגרשה לאלתר וראייתו נראה מדקאמר בגמרא אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה משמע לה דוקא אין כופין אבל אותו כופין דאם לא כן הל"ל אבל אמרה מאיס עלי אין פוחתין לה ולמה ליה להזכיר האי לישנא דכפייה אם לא לדיוקא והרב המגיד האריך עוד בטעמו גם התוספות כתבו שיש מפרשים כן ויראה לשונם שכוונתם שי"מ כן בדברי רש"י גם הסמ"ג כתב כן בשם רש"י והרא"ש ור' ירוחם כתבו כן בשם רשב"ם מיהו כל שאר הגאונים הראשונים והאחרונים חולקים והסכימו לדברי ר"ת דאין כופין ודחו ראיות הרמב"ם ואין להאריך מזה כי הכל מבואר בדברי המפרשים ובתשובותיהם. והכי נקטינן בזה כר"ת וע"ל בסימן קנ"ד הביא רבינו תשובת הרא"ש דאם עשו כרמב"ם מה שעשה עשוי אבל במ"ש הרב המגיד פי"ד משמע דאף אם ניסת תצא. ומעתה אשיב לבאר דברי רבינו שמה שכתב והאשה שמרדה על בעלה מתשמיש הרבה תקנות ניתקנו בה בתחילה תיקנו בימי חכמי המשנה שיפחתו לה מכתובתה שבעה דינרין וכו' כבר כתבתי דמבואר בסוגיא דהיינו דוקא באמרה בעינא ליה והיינו טעמא דכנגד מה שהיא מצערת אותו נותנין לו משלה דמי צערו ולפיכך מיחזי כשכר כדאיתא בגמרא בפרק אע"פ ולכך לאו דוקא מעיקר כתובה ותוספת פוחתין לה אלא מנצ"ב שהיא הנדוניא נמי דאף היא כתובה שמה כמ"ש התוספות בפרק נערה שנתפתתה דף נ"ג בד"ה שאין אני קורא בה ובזה אין חילוק אלא שהרמב"ן הוסיף עוד לומר שאף מנ"מ שלה אף שנפלו לה מבית אביה לאחר המרד מזה נמי פוחתין לה וכמ"ש הר"ן ור"י בר ששת בסימן שס"ב ואחרים חולקים על זה כמו שיתבאר לשם אבל באומרת מאיס עלי הרי היא מבטלת תנאי האישות מיד והפסידה כל שיש לה על הבעל ויוצאה אבל כל מה שהוא שלה מנ"מ לא הפסידה ובלאותיה דנדוניא שהן נצ"ב מיבעיא בעי ליה לרבא ולא פשיט. והרא"ש ז"ל כתב טעם אחר דבאומרת בעינא ליה אז ודאי כייפינן לה להשהותה עד שתפחות כל כתובתה בז' דינרין לכל שבת וזו היא כפייה שתתעגן עד כלות כתובתה כי הבעל לא יגרשנה עד כלות כתובתה ולרבותינו להכלימה בהכרזת ד' שבתות דכיון דאמרה בעינא ליה אולי תחזור בה אבל אמרה מאיס עלי ולא הוא ולא כתובתו בעינא ודאי לא תחזור בה ולא כייפינן לה בשהייה אלא אם רצה יגרשנה מיד בלא כתובה ועוד כתב כיוצא בזה בשם ר"ת:

ומ"ש ואפילו אם ישמש עמה במרדה יפחות לה כיון שהוא בע"כ כ"כ הרא"ש בפרק אעפ"י והוא ע"פ שיטת התוספות שכתבו בד"ה רב הונא אמר מתשמיש וכו' וז"ל כיון דאינה רוצה לעשות אלא ע"י כפייה חשיב מורדת ופותחין דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת ע"כ:

ומ"ש ושוב תקנו שישלחו וכולי היא תקנת רבותינו שבברייתא אפשר שראו שאין חוששין לחזור מדעתן על ידי פחיתת ז' דינרין בכל שבת ולכך תקנו להפסיד הכל כתובתה מיד לאחר ד' שבתות ולהכלימה בד' שבתות אלו בהכרזת בתי כנסיות ובתי מדרשות ותקנה זו נמי דוקא באומרת בעינא ליה כמו שנתבאר סוגיא וה"ט דכיון דאמרה בעינא ליה ואינו מאיס עליה אפשר שתתבייש על ידי ההכרזה ותחזור למוטב אבל אמרה מאיס עלי אין מכריזין עליה שמן הסתם אפילו בכמה הכרזות לא תחזור בה דלמאיסותא לית סברא:

ומ"ש לא חזרה בה שולחין לה שאפילו כתובתך ק' מנה הפסדת ומגרשה כבר כתבתי שכן משמע פשט הסוגיא וכן מבואר בדברי ה' המגיד ושאר מחברים אבל בדברי הרא"ש בהעתקתו לפי' ר"ת משמע שרבותינו לא באו אלא להוסיף להכלימה בהכרזה בד' שבתות אלו אבל מ"מ אינו מגרשה עד כלות כתובתה בז' דינרין לכל שבת וכך כתב רבינו ירוחם להדיא ע"ש:

ומ"ש ושוב הוסיפו לתקן כו' היא מסקנא דשמעתין ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא וכתבה הרא"ש תקנה זו נעשית בימי האמוראים האחרונים כאשר ראו כי גבהו בנות ישראל וכו' וכיון שתקנו כך לאמרה מאיס עלי שהיתה ראוי' להתגרש מיד בלא כפייה כ"ש למורדת ומבואר לכל מעיין בלשונו ובסדור דבריו דדוקא לענין להחמיר עליה שאין לגרשה בתוך השנה קאמר דכ"ש למורדת דמאחר שהחמירו עליה שאינה ראויה להתגרש אלא ע"י כפייה דשהייה ודהכרזה כ"ש שאין לגרשה בתוך השנה אולי יתפייסו יחד אבל ודאי דין משנתינו ותקנת רבותינו עומד במקומו דלמאי דפסקינן כרבותינו תיכף שמרדה מכריזין עליה ד' שבתות ולמאי דמשמע מדברי ר"ת כפי שהעתיק הרא"ש ורבינו ירוחם שאין לעקור דין משנתינו פוחתין מכתובתה נמי בכל שבוע ז' דינרין אף מנצ"ב או אף מנ"מ לדעת הרמב"ן ודין בלאותיה לר"ת כדאית ליה ולרשב"א כדאית ליה כמו שנתבאר כל זה למעלה בס"ד. וא"כ תמיה גדולה על מ"ש רבינו ושוב הוסיפו לתקן כו' עד ונצ"ב שלה אם הכניסה לו קרקע ברשותה הוא ונוטלתו ואם הם מטלטלין מה שתפסה מהם אין מוציאין מידה וכו' עד והאי תקנתא איתא בין באומרת בעינא ליה ובין באומרת מאיס עלי דמשמע מלשונו זה דחדא תקנה לשניהן וכי היכא דבאומרת מאיס עלי ליכא הכרזה ולא פחיתת ז' דינרים ונצ"ב דברשותה אין מוציאין מידה ה"נ באומרת בעינא ליה ולא ידעתי מניין לו זה שבאו האמוראים להקל אמורדת דאמרה בעינא ליה ולעקור דין משנתינו ותקנת רבותינו דאי ממ"ש הרא"ש וכ"ש למורדת כבר כתבתי דדוקא להחמיר כתב כן וכן מוכרח למעיין בדבריו שכתב תחלה עובדא דכלתיה דרב זביד דהיא באומרת מאיס עלי ומסקנא דשמעתתא והשתא דלא איתמר לא הכי ולא הכי וכו' וביאר כל חלוקי דינים השייכים בענין הממון באומרת מאיס עלי ואחר כך כתב דין שהיית י"ב חודש באומרת מאיס עלי וכתב וכ"ש למורדת משמע להדיא דדוקא לענין זה שוין דנלמד במכ"ש ועוד דא"כ קשיא על מה שהוכיח הרא"ש דכלתיה דרב זביד לא הויא באומר' בעינא ליה משום דההיא יש לה כתובה כל זמן שלא כלתה דמה זו הוכחה הא איכא למידחי ולמימר דאמימר ומר זוטרא ורב אשי כבר תקנו תקנה זאת לעקור דין משנתינו ותקנת רבותינו ולא בעינן אלא שהיית י"ב חדש כמו במאיס עלי אלא ודאי לא כתב הרא"ש וכ"ש למורדת אלא להחמיר להשהות י"ב חדש והב"י כתב דמלשון רבינו שכתב ושוב הוסיפו לתקן משמע שמלבד הכרזת ד' שבתות תקנו שלא ליתן לה גט עד י"ב חדש עכ"ל ופשוט הוא שזאת היא דעת רבינו במ"ש ושוב הוסיפו לתקן וכו' וקאי אמורדת דאמרה בעינא ליה וכו' אבל מ"מ קשה מ"ש והאי תקנתא איתא בין במורדת כו' דמשמע דחד תקנתא לשניהן וכיון דבאמרה מאיס עלי לא נתכוין לומר דהוסיפו לתקן מלבד הכרזה שהרי לשם אין מכריזין כל עיקר לדעת כל הגאונים א"כ משמע דה"ה נמי באומרת בעינא ליה והא ליתא ועוד שעדיין אינו מיושב מה שהשוה מדותיהם לענין הממון ונראה לפע"ד ליישב דברי רבינו דכך הוא כונתו כלומר שני תקנות הראשונים הם באומרת בעינא ליה בלחוד אבל התקנה השלישית שהוסיפו לתקן באומרת בעינא ליה שמלבד ההכרזה תקנו שלא יתן גט עד י"ב חדש האי תקנתא דשהייה אע"ג דעיקרה במורדת דבעינא ליה תקנוה נמי באמרה מאיס עלי ולאפוקי מפרשב"ם שאמר דתקנה הג' נמי לא תקנוה אלא באמרה בעינא ליה וכו' ולכן כתב אחר כך מיד ורשב"ם פירש וכו' אבל ודאי דס"ל לרבינו דלענין ממון חלוקין הן בדיניהן וכן לענין הכרזה אלא דלענין שהייה בלבד כ' דאף במאיס עלי תקנו לשהות י"ב חדש ולאפוקי מפרשב"ם והיה לו לרבינו לבאר כל זה בדבריו אלא שלא חש לדקדק היטב ובא לו זה על ידי שהוא מקצר ועולה לפרש כל התקנות שנתקנו זו אחר זו בקוצר עד תקנה דינא דמתיבתא שהיה דן מהר"ם כוותייהו ומקצורו זה הגיע לו שלא ביאר אצל שני תקנות הראשונים שהם דוקא באומרת בעינא ליה כמו שביארנוהו ע"פ הסוגיא בס"ד:

ומ"ש ובתוך השנה אם בא לגרשה צריך ליתן לה כתובה זה אינו מבואר בסוגיא אלא שהרא"ש פי' כן מסברא מפני שהוא מפרש מסקנא דשמעתין ומשהינן ליה וכו' באומרת מאיס עלי ולא הוא ולא כתובתו בעינא וקשיא ליה דאין טעם לתקנתא זו דמשהינן לה י"ב חדש אגיטא דכיון דהבעל רוצה לגרשה תוך י"ב חדש למה נבא לעכב בידו הא פשיטא שלא ישמע לקולנו מאחר שהיא אומרת מאיס עלי ורוצה להתגרש ובודאי יגרשה בעל כרחינו וכמו שדחו התוספו' פירוש ר"ת דמפרש נמי מסקנא דשמעתין באומרת מאיס עלי וז"ל דהא כיון דשניהם חפצים בגירושין למה נשהה אותה מלהתגרש וכו' ולכך פירש הרא"ש ז"ל דתקנתם זו אינה אלא בדרך זה דאף על פי שאמרה מאיס עלי ולא הוא ולא כתובתו בעינא מ"מ הויא המחילה בטעות דאגב צערא אמרה הכי ולכך אם רוצה לגרשה תוך השנה צריך ליתן לה כתובתה ומתוך כך לא יגרשנה תוך שנה כיון שחייב ליתן לה כתובה ושמא תוך הזמן יתפייסו אבל הרמב"ם שהוא מפרש מסקנא דשמעתין באמרה בעינא ליה וכך כתב שאחר הכרזת ד' שבתות אם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובה ולא יהיה לה כתובה כלל ואין נותנין לה גט עד י"ב חדש וכו' מבואר בדבריו דאע"פ שאם גירשה לאחר הכרזת ד' שבתות אין לה כתובה כלל אפילו הכי משהינן לה י"ב חדש דהיינו שאנו מעכבין עליו מפני שלשם אנו באין עליו מכח טעם וסברא לומר מאחר שהיא אומרת בעינא ליה ומצערנא ליה ומתוך זה אתה רוצה לגרשה שמא בתוך השנה תפייסו יחד ותחזור אליך שלא לצערך עוד שהרי אומרת בעינא ליה ולכך אני אומר שגם בזה לא דקדק רבינו במאי דמשמע מתוך דבריו שאף באמרה בעינא ליה אם גירשה תוך השנה יש לה כתובתה כמו במאיס עלי שזה לא נמצא בשום מחבר אלא אין לה כתובה כמבואר בדברי הרמב"ם שכתבתי וכן בשאר מחברים ומפרשינן וכל זה גרם לו לרבינו הבנתו במ"ש הרא"ש וכ"ש למורדת וכבר כתבתי דלא כ' כן אלא לענין שהייה בלבד:

ומ"ש אין לה מזונות מבואר בסוגיא במסקנא וממילא מעשה ידיה שלה דהא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה והכי קיימא לן. וכתב הרא"ש דזה הוא קנס לנשים משום דרוב נשים אין מספיק מעשה ידיהם למזונותיהם וכתב ב"י בשם הרשב"א דאף אם היא מעוברת אין צריך לתת לה מזונות מחמת העובר שבמעיה:

ומ"ש אבל נוטל פירותיה כו' כך כתב הרא"ש ונראה טעמו משום דאינו דומה למזונות שיכולה האשה לומר איני ניזונית ואיני עושה כרב הונא ולכך כשמרדה עליו ואמרה לא בעינא ליה כאילו אמרה איני ניזונית ואיני עושה אבל פירות דאפילו אמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות אינו מועיל כלום כמו שהוכיחו התוספות והרא"ש בפרק נערה שנתפתתה אם כן הכי נמי נוטל פירותיה אי משום כדי שלא תטמע כו' אי משום דשאני פירות דידו כידה וזוכה בגוף הקרקע כל זמן שלא גירשה כמבואר שם בדבריהם:

ומ"ש וחייב בפדיונה ובקבורתה ג"ז מדברי הרא"ש וז"ל וכיון שאוכל פירות חייב גם בפרקונה ויראה שחייב בקבורתה כיון שאינו יכול לגרשה בלא כתובה בתוך השנה ע"כ פירוש דבריו שאם היה יכול לגרשה בלא כתובה אם כן אף אם מתה אינו יורש כתובתה היא הנדוניא שהרי כבר הפסידה כתובתה וממילא אינו חייב בקבורתה שהרי קבורתה תחת כתובתה היינו נדוניית כתובתה שהוא יורש ממנה כמו שפירשו התוספות בפרק נערה שנתפתתה (דף נג) ומאחר שאינו יורש כתובתה אינו חייב בקבורתה אבל עכשיו שהוא חייב בכתובתה אם היה מגרשה ממילא אם מתה הוא יורש כתובתה ולכך נמי חייב בקבורתה וזהו שכתב רבי' ויורשה אם תמות שהרי הירושה גורם למה שחייב בקבורתה. ומשמע להדיא שלאחר י"ב חדש שהפסידה כתובתה אינו חייב בפדיונה ואינו אוכל פירות נכסיה ואם מתה אינו חייב בקבורתה ואף על פי שהוא יורש נדונייתה אף מה שתפסה שלא היו מוציאין מידה בחייה הוא יורש וכן מבואר ברמב"ם באומרת בעינא ליה דאחר הכרזת ד' שבתות הפסידה כתובתה ולא יהיה לה כתובה כלל ואין נותנין לה גט עד י"ב חודש ואם מתה קודם הגט בעלה יורשה כו' והיינו לומר שאעפ"י שכבר אבדה כל כתובתה אפ"ה שייך לומר דיורשה בנצ"ב שתפסה היא שלא היו מוציאין מידה בחייה לדעת הרמב"ם שם וגם נ"מ שלה שלא אבדה אפילו אם לא תפסה כמ"ש ה' המגיד שם להדיא לדעת הרמב"ם נמי יורשה והיינו טעמא דכיון שאפילו כשהאיש מורד ואומר מאיס עלואי והיא מעכבת מלקבל הגט הוא יורשה שכל זמן שלא גירשה אין הירושה נפקעת כ"ש כשהיא מורדת עליו שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורים וכמ"ש הרי"ף בדינא דמורדת וז"ל ולדברי הכל כל מאי דכייפינן ליה לאפוקי וכולי בעלה ירית לה והכי משמע מדברי גאון שהביא רבינו לקמן בסימן זה וכן כתב מהרי"ו בסימן כ' ואפילו הכי אינו חייב בקבורתה מאחר שחזקתה במה שתפסה שלא היו מוציאין מידה אינו אלא מכח ספיקא דדינא דמיבעי' בעי ליה רבא ולא פשיט ושמא מדינא אבדה הכל ולכך מספק אין לחייבו בקבורתה ואעפ"י דנ"מ הם שלה אפילו לא תפסה אין לחייבו בקבורתה מכח ירושת נ"מ שהרי חיוב קבורתה אינו אלא תחת ירושת הנדוניא שהיא נצ"ב ודו"ק:

ומ"ש וכשיוצאת לאחר שנה אין לה לא מנה כו' כך כתבו כל המחברים ומבואר כן בריש פרק אעפ"י דקאמר תנאי כתובה ככתובה נפקא מינה למורדת שמפסדת עיקר וכו'. ומ"ש ואפילו בגדים שקנה לה כו' זה מתבאר ממ"ש הרי"ף בס"פ נערה שנתפתתה דמאן דמגרש איתתא מדעתיה דנפשיה אין שמין מה שעליה דלאו איהי קא בעי למיפק אלא איהו קא מפיק לה עכ"ל אלמא משמע דמורדת דאיהו קא בעיא למיפק ואדעתא דהכי לא זבין לה מפשיטה מעליה:

ומ"ש ונצ"ב שלה וכו' הוא מסקנא דשמעתין והשתא דלא איתמר לא הכי ולא הכי תפסה וכו' וזה דוקא בנצ"ב כמו שפירש"י בלאותיה בגדים שהכניסה בנדונייתה ושמאתן עליו אבל נ"מ ברשותה הן בכל מקום שהן ואפילו תפס הוא מוציאין מידו וכן פירשו המפרשים דמאי דקאמר במסקנא תפסה לא מפקינן כו' הוא דוקא בנצ"ב ולא בנכסי מלוג עיין במגיד משנה פי"ד דאישות ובר"ן פרק אעפ"י במתני' דהמורדת ומה שלא זכר רבינו בדבריו בלאותיה הקיימין כמו שהוזכר בגמרא היינו טעמא דמאחר דמסקינן דאפילו קיימין אם לא תפסה אבדה אותן כ"ש מה שאינו קיים כל עיקר:

ומ"ש והאי תקנתא איתא בין כולי כבר כתבתי ליישב דברי רבינו בזה דלכאורה קשיין טובא:

ומ"ש במאיס עלי דמבקשת שיגרשנה מיד בלא כתובה כך פירש"י בגמרא אבל אמרה מאיס עלי יגרשני ויתן לי כתובה חיישינן דילמא עיניה נתנה באחר ודינה כשאר מורדת וכ"כ ב"י בשם הר"ן בתשובה: כתב הר"ן אם חזרה ממרדה קודם הפסידה כתובתה ולא גירשה לא הפסידה כלום אבל אם מרדה כ"כ עד שהפסידה כתובתה אפילו חזרה בה אח"כ אין לה כתובה ולא תנאי כתובה וכן הוא בהגהת מיימונית פי"ד ובהגהת מרדכי דכתובות וכתב עוד הר"ן דאין חלוק בין מורדת דבעינא ומצערנא ליה ובין מורדת דמאיס עלי בכל ענין אינה יכולה לחזור לאחר שאבדה כתובתה ומה שהפסידה הפסידה וכן כתב רשב"א בתשובה סימן תתס"א וכ"כ ה' המגיד פי"ד דאישות וכתב עוד דאם מת הבעל תוך י"ב חדש גובה כתובתה מן היורשין לאחר י"ב חדש אם רצה הבעל לקיימה כותב לה כתובה אחרת עכ"ל:

ומ"ש ורשב"ם פירש וכו' רצה לומר דהרשב"ם חולק בשתים חדא דס"ל דתקנה הג' להשהות י"ב חדש נמי לא ניתקנה אלא באומרת בעינא ליה ולא באומרת מאיס עלי ועוד ס"ל דבמאיס עלי כופין אותו לגרשה בע"כ ואע"ג דהרא"ש לא כתב בשם רשב"ם שמפרש תקנה השלישית דוקא באומרת בעינא ליה אעפ"כ למד רבינו מדבריו דהכי הוא דא"כ שרשב"ם מודה דתקנה השלישית באומרת מאיס עלי היא היאך כתב הרא"ש פ' רשב"ם במאי דקאמר אמימר אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה אלא יגרשנה מיד בע"כ וכ"כ הרמב"ם וכו' שהרי בדברי הרמב"ם מבואר דבמאיס עלי ליכא שהייה כלל אלא כופין אותו לשנה שיגרשה ולרשב"ם כיון שס"ל דבעינן שהייה י"ב חדש א"כ למסקנא אין לכופו לגרשה לאלתר ובע"כ דלפ"ז אתה צריך לומר שלא כתב רשב"ם לכופו אלא לפרש דברי אמימר לתקן הלשון שאמר לא כייפינן לה לא שהדין כך הוא לפי המסקנא וא"כ אינו מסכים לדברי הרמב"ם שסובר כן לפי האמת ומאי וכ"כ הרמב"ם אלא ודאי גם רשב"ם ס"ל דתקנה השלישית דשהיית י"ב חדש אינה אלא באומרת בעינא ליה וכדכתב הרמב"ם זהו כוונת הרא"ש ז"ל שכתב אחר זה שר"ת הקשה עליהם ופירש דאין כופין אותו לגרשה ופירש הסוגיא דכלתיה דרב זביד ומסקנא דשמעתין דמשהינן לה י"ב חדש במאיס עלי היא דמינה מוכח שאין כופין אותו לגרשה לאלתר כסברת הרמב"ם ורשב"ם דהא בהא תליא כדפרישית ולכך יש לתמוה על מ"ש הסמ"ק במורדת דמאיס עלי שוים רבי' שלמה ורבינו משה שיגרשנה בעל כרחו והיאך אפשר לפרש כן בדברי רש"י שהרי הוא ז"ל פירש כלתיה דרב זביד ומסקנא דשמעתין באמרה מאיס עלי וכיון דמשהינן לה י"ב חדש שמא יתפייסו תוך הזמן א"כ נדחו סברת האומרים שכופין אותו לגרשה מיד לפי שאינה כשבויה וכו' שהרי כופין אותה להשהות י"ב חדש ולבי אומר לי שהוא ט"ס שראה כתבו ר"ש והוא רבינו שמואל וטעה וכתב רבינו שלמה גם בתוס' כתבו בסוף דבריהם וז"ל גם בקונטרס לא פירש שיכופו הבעל ליתן גט עכ"ל גם הר"ן ז"ל כשהעתיק לשון רש"י בזה כתב וז"ל אבל אמרה מאיס עלי לא הוא ולא כתובתו בעינא לא כייפינן לה להשהותה אלא נותן גט מיד אם הוא רוצה ויוצאה בלא כתובה עכ"ל מבואר להדיא דדוקא אם רוצה אולי מצא כן בפירושי רש"י:

ומ"ש וכתב עוד דכשאומרת מאיס עלי כו' פירוש שהרמב"ם הוסיף לבאר מה שאינו מבואר בדברי רשב"ם והיינו דסבירא ליה דנוטלת בלאותיה מנצ"ב אפי' לא תפסה דלא כמו שכתב לעיל דוקא דתפסה ומשום הכי כתב הרמב"ם בלאותיה הקיימין לומר דאם אינם קיימין אינו משלם לה כל עיקר אם לא שפשע בהן וטעמו נראה בעיני משום דלא קבלן על עצמו בסך הכתוב בכתובה להיות אחריותן עליו אלא על דעת שימות או יגרשנה מדעתו אבל כשהיא מואסת בו וצריך ליתן לה גט בע"כ אדעתא דהכי לא נתחייב באחריותן אע"פ שלא התנה כן בפירוש אנן סהדי אדעתא דהכי כנסה ואין זה מדברים שבלב דכמה דברים יש שאנו דנין אותן כמפורש כמבואר בתוספות פרק האיש מקדש במרדכי פרק אלמנה ניזונית בשם הר"א ממי"ץ ע"ש. ודקדק רבינו בהעתקתו לדברי הרמב"ם וכתב בין מנ"מ ובין מנצ"ב לומר דלא מיבעיא נ"מ אלא אפילו נצ"ב אבל ברמב"ם כתוב ותטול בלאותיה הקיימין בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן בין מנ"מ כו' וכ"כ בסמ"ג וזו ואצ"ל זו הוא ומצאתי להרב מהר"ש לורי"א שכתב ואפשר בעבור שבא לדקדק מיניה דוקא הקיימין אבל מה שאינו בעין א"צ לשלם וא"כ נכסי מלוג הוה לא זו אף זו דהוה אמינא שצריך לשלם מה שאבד לה מנ"מ כיון דלא הוי בכלל כתובתה דאנן לא קנסוה אלא שתצא בלא כתובה אפ"ה א"צ לשלם והר"ן בתשובה סי' י"ג האריך לבאר דעת הרמב"ם וטעמו עיין עליו:

ומ"ש ור"ת פירש דלעולם אין כופין אותו לגרש כו' כבר נתבאר טעמו בדברי התוספות ושאר המפרשים:

ומ"ש ואין ביניהם כלום כו' כלומר דכי היכי דמשהינן י"ב חדש באומרת בעינא ליה ה"נ באומרת מאיס עלי דבכל דיניהם הם שוין ולעולם אין כופין לגרש אלא משהינן י"ב חודש. וכבר כתבתי שלכאורה היה נראה שרבינו הבין ממ"ש הרא"ש וכ"ש למורדת שדין המורדת כדין האומרת מאיס עלי שבכל דיניהם הם שוין ואף בענין הממון דמה שתפסה לא מפקינן מינה וליכא הכרזה ולא פחיתת כתובה גם אם בא לגרשה תוך השנה צריך ליתן לה כתובה שלכך כתב פה נמי דרך כלל ואין ביניהם כלום וכו' ולא נהירא אלא ר"ת מחלק ביניהם לענין הממון דבאמרה בעינא ליה אפילו לא תפסה לא הפסידה בלאותיה אלא בז' דינרים לשבת וע"י הכרזה ד' שבתות ואז אפילו במה שתפסה הפסידה גם אם בא לגרשה תוך השנה כך הדין ולא כתב הרא"ש וכ"ש למורדת אלא בדין שהיית י"ב חדש לבד ושאין כופין אותו לגרשה מיד וכמו שביארתי כל זה למעלה בס"ד וישבתי גם דעת רבינו דהכי ס"ל עיין במ"ש אצל מ"ש רבינו ושוב הוסיפו לתקן בסוף סעיף ה':

כתב הרמב"ם כחבו הגאונים שיש מנהגות אחרות במורדת וכו' פירוש במורדת שאמרה מאיס עלי יש מנהגות אחרות בענין הממון שלא כדין התלמוד ואין ראוי לדון אלא בדין התלמוד ע"פ מ"ש הוא ע"פ מ"ש שאר גאונים שהוא דין התלמוד. ועל זה כתב רבינו אבל רב אלפס כתב האידנא דייני במתיבתא כד אתיא ואמרה לא בעינא להאי גברא פירוש לא בעינא ליה דמאיס עלי ליתיב לי גיטא לאלתר יהבינא לה וכו' עד דברשותיה קיימין והיינו שצריך לשלם אפילו מה שאינו קיים מנצ"ב שזהו דלא כדין התלמוד לדעת כל המחברים והמפרשים. ומשמע להדיא דבאמרה בעינא ליה לא דן בזה שום חכם שלא כדין התלמוד וכך מדוקדק בלשון רב אלפס שכתב כד אתיא ואמרה לא בעינא ליה וכו' וכן מבואר בספר המלחמות להרמב"ן וכן בדברי הר"ן שכתב לסתור דברי הרמב"ם שפסק דכופין לגרשה מדין התלמוד באומרת מאיס עלי וז"ל אלמא לעולם אין האיש מוציא אלא לרצונו אלא באותן שמנו חכמים וכן דעת הרי"ף ז"ל שכתב ולד"ה כל מאן דכייפינן ליה לאפוקי בין מעיקר דינא כדתנן ואלו כופין אותם להוציא ומאי דדמי להו ובין מעיקר תקנתא כו' דהיינו מורדת דאמרה מאיס עלי והגאונים הוא שהתקינו לכוף כמ"ש בהלכות וכבר כתב הרז"ה שלא תקנו אלא לדורם ולצורך השעה וכ"כ הרמב"ן שעכשיו כבר בטלה מפני פריצות הדור ואף הרמב"ם ז"ל כתב שכדין התלמוד ראוי לתפוס ולדון עכ"ל ומבואר בדבריו כונתו והיא שתחילה הביא ראיה מהרי"ף שלדין התלמוד אין לכופו שהרי כתב אאמרה מאיס עלי ובין מעיקר תקנתא וכו' דאלמא שהגאונים הוא שהתקינו לכוף בזה אע"פ שאינו כן לדין התלמוד ומפני שמ"מ יעלה על הדעת לכופו כדברי הרמב"ם מכח תקנת הגאונים ע"כ הביא ראייה מהרז"ה ומהרמב"ן שכתבו דתקנת הגאונים בטלה ושאין לדון עכשיו על פיהם וגם הרמב"ן גופיה כתב שאין לדון אלא בדין התלמוד וממילא בדין מאיס עלי אע"פ שהרמב"ם סובר דלדין התלמוד כופין אותו לגרש מ"מ מדברי הרי"ף מבואר שאין כן דין התלמוד וא"כ אין עליך לכופו אלא מתקנת הגאונים ועל פיהם אין ראוי לדון שכבר נתבטלה והב"י ז"ל במחילה מכבוד תורתו אגב חורפיה לא עיין בדברי הר"ן והבין בו שמפרש דברי הרי"ף דדינא דמתיבתא היא במורדת שאמרה בעינא ליה דכופין אותו לגרש ושעל זה כתב הרמב"ם שאין ראוי לדון כן אלא כדין התלמוד שכתב הוא דאין כופין דאילו במורדת שאמרה מאיס עלי הרמב"ם גופיה סבר שבדין התלמוד כופין אותו להוציא ולא דק וברור הוא לדעת הר"ן שדברי הרמב"ם במ"ש שאין לדון כתקנת הגאונים הוא דוקא במורדת שאמרה מאיס עלי ור"ל במה שתקנו לענין הממון שלא כדין התלמוד וזהו גם כן דעת רבינו ולפיכך אחר שכתב רבינו מחלוקת רשב"ם והרמב"ם עם ר"ת בדין הכפייה ושהרא"ש הסכים לר"ת שלא לכוף כתב שוב דברי הרמב"ם לענין הממון שאין לדון אלא בדין התלמוד אבל רב אלפס כתב שיש לדון בדינא דמתיבתא והביא אח"כ תשובת הרא"ש בדין המלבושים אם יש להן דין נצ"ב ואח"כ השלים בדברי הרי"ף במ"ש וחזינן לגאון כו' והכל לענין הממון ולכך לא הביא רבינו דברי הרי"ף במ"ש ולדברי הכל כל מאן דכייפינן ליה לאפוקי וכו' מפני שעיקר מסקנתו כר"ת והרא"ש שלא לכוף ולא דיינינן בדינא דמתיבתא אלא בענין הממון וכמו שיתבאר בסמוך בס"ד:

ומ"ש וכתב א"א הרא"ש ז"ל על דברי רב אלפס אפשר לפי וכו' ר"ל הרא"ש כתב לפרש דמ"ש הרי"ף בשם דייני דמתיבתא באמרה מאיס עלי יהבינן לה גט לאלתר וכו' עיקר תקנתא לא היתה אלא לענין שהייה שלא להשהות י"ב חדש כדין התלמוד אלא יכול הבעל ליתן לה גט לאלתר בלא כתובה אם הבעל רוצה וכ"כ במרדכי שכך פירש ר"ת דברי האלפסי בדינא דמתיבתא שלא חש לפרש רצון הבעל דפשיטא הוא וכתב הרא"ש דטעמא דמילתא לפי שראו הקלקול וכו' אבל לא שיכופוהו לגרשה וכו' כנראה לכאורה ונראה דלמאי שכ' הרא"ש לדין התלמוד דשהיית י"ב חדש הויא נמי במורדת דבעינא ליה וכו' וכמ"ש וכ"ש למורדת א"כ לפ"ז תקנת הגאונים בדיני דמתיבתא לפי שראו הקלקול וכו' נמי היתה אף באומרת בעינא ליה וכך מבואר בלשון הסמ"ג ע"ש רב שרירא גאון דלא משהינן לה גיטה כלל פן תצאנה בנות הישראל לתרבות רעה אלא נותנין לה גט מיד כתקנת הגאונים אחר ד' שבתות וכו' מדכתב אחר ד' שבתות אלמא דס"ל דמסקנא דשמעתתא וכלתיה דרב זביד היא באומרת בעינא ליה והוסיפו לתקן ג"כ שהייה י"ב חדש מלבד ההכרזה ואם כן לאחר כך כשבאו הגאונים לבטל השהייה די"ב חדש מ"מ דין ד' שבתות במקומו עומד וכ"כ בהגהות מיימוני פי"ד ע"ש רבינו שמחה דבין שאמרה איני רוצה ובין שאמרה מצערנא ליה לא משהינן לה אגיטא בזמן הזה ואין מכריזין עליה ד' שבתות אעפ"כ מדחינן אותם ומשתדלין לעשות שלום בינו לבינה ואם אינה שומעת נותנין לה גט לאלתר עכ"ל נראה דס"ל להדבר דמשהין לה ד' שבתות אלא שאין מכריזין משום דחששו פן תצא לתרבות רעה ע"י שמביישין אותה ברבים ונראה שזהו דעת הסמ"ג בשם רב שרירא שלא הזכיר הכרזה אלא כתב שנותנין לה גט אחר ד' שבתות והיינו לומר דמדחינן אותה ד' שבתות ומשתדלין לעשות שלום כמ"ש בה"מ מ"מ מבואר בדברי שניהם דתקנת הגאונים בדינא דמתיבתא היתה ג"כ באומרת בעינא ליה. אכן תמיה לי טובא על מה שפי' ר"ת והרא"ש בדברי הרי"ף שהרי הרי"ף כתב וז"ל וכל מאן דכייפינן ליה בין מעיקר דינא כדתנן ואלו כופין אותם להוציא בין מעיקר תקנתא וכו' דאלמא דמעיקר התקנה כופין לגרש ובע"כ שאין זה אלא במורדת שאמרה מאיס עלי וכן מפרש בדברי הרי"ף פרק ב' דייני גזירות שכתב והשתא דתקנו רבנן למורדת למיתב לה גיטא לאלתר ל"ש פסק עליה אביה ול"ש פסקה איהי בדאמרה ליה או כנוס או פטור כייפינן ליה ויהיב לה גיטא בע"כ עכ"ל אלמא להדיא דכופין אותו לגרש וכ"כ הרא"ש גופיה בתשובה כלל ר"ג דין ז' וז"ל אלא אני רואה שבאלו הארצות רוב הגיונם בספרי הרי"ף ז"ל לפי שראו כפייה זו כתובה בהלכות ונהגו ביש מקומות לדון כך וכו' אלמא שהבין מדברי הרי"ף שהתקנה היתה לכופו לגרש ותו דדברי הרא"ש בפסקיו תמוהין מיניה וביה שכתב אבל לא שיכפוהו לגרשה דאף במונע ממנה תשמיש או מזונות אין כופין אותו להוציא כדאיתא בירושלמי וכו' ולעיל מיניה באותה סוגיא כתב במונע ממנה תשמיש כופין אותו להוציא דלא גרע מהוא בבגדו והיא בבגדה וכמ"ש ולעיל בתחלת סימן זה ובפרק המדיר בסופו פסק לענין מזונות כרב דבאומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא ותו יש לתמוה על מ"ש המרדכי בשם ר"ת שפירש דברי הרי"ף שלא היתה תקנת הגאונים אלא באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה כמבואר למעיין שם בדבריו וזה א"א לפרש בדברי הרי"ף שכתב להדיא כד אתיא ואמרה לא בעינא להאי גברא וכו' מיהו בקושיא זו איכא למימר דאע"ג דבתחלה קאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה מ"מ לבסוף כשתראה דפוחתין מכתובתה ומכריזין עליה קאמרה לא בעינא ליה ליתיב לי גיטא לאלתר בלא פחיתה והכרזה אבל הקושיא הראשונה ודאי צ"ע ונראה דהעיקר הוא דדינא דמתיבתא לא היתה אלא דוקא באומרת מאיס עלי וה"ט דלא חשו לשמא תצא לתרבות רעה אלא באומרת לא בעינא ליה לפי שאין סברא וטעם למאיסותא ואם אתה מענה אותה בשהייה קרוב שתצא לתרבות רעה משא"כ באמרה בעינא ליה ומצערנא ליה והיא דעת הרמב"ם והר"ן והרא"ש בתשובה וכ"כ בהגהות מרדכי דכתובות להדיא לא בעינא ליה ומאיס עלי ע"ש בהעתקתו לשון האלפסי וס"ל לרב אלפס דהיתה התקנה שכופין אותו לגרשה בע"כ וכ"כ ה"ר ירוחם על דברי הרא"ש בפסקיו וז"ל אבל מדברי רב אלפס נראה שכתב לכופו מדין התקנה. וכ"כ הר"ל חביב סוף תשובתו סימן נ' וז"ל הרב ב"ה כתב בפירוש בשם הגאונים דתקנתם לא היתה כי אם באומרת מאיס עלי אבל המורדת שאמרה בעינא ליה דינה כדין המפורש בגמרא ולא תקנו בה הגאונים כלל וע"ש. ומ"ש הרא"ש בפסקיו אפשר וכו' אינו בא לפרש דברי הרי"ף דודאי מסוף דברי הרי"ף שכתב וכל מאן דכייפינן ליה בין מעיקר דינא וכו' וכן מתוך מ"ש בפרק שני דייני גזירות מבואר דס"ל לרי"ף דדינא דמתיבתא הכי הוה שכופין אותו להוציא אלא דהרא"ש ראה במה שהעתיק הרי"ף לשון התקנה דדינא דמתיבתא שלא הוזכר בתוכו לשון כפייה להדיא לכך אמר דאפשר דלא היתה התקנה אלא לבטל השהייה אבל לא שיכפוהו לגרש ודלא כמו שפירש הרי"ף מסקנת דינא דמתיבתא דכופין אותו לגרש וכתב לפרש כך מפני שסובר דהתקנה לכוף לגרש היא מרבה ממזרים בישראל וזו היא ג"כ דעת ר"ת שכתב לפרש הלשון שהעתיק האלפסי מתקנת דינא דמתיבתא דיהיב לה גיטא לאלתר דהיינו דוקא ברצון הבעל. ומ"ש הרא"ש בתשובה אינו אלא לומר דהרי"ף גופיה כתב לכוף את האיש ע"פ הבנתו תקנת דינא דמתיבתא ולפי זה נמי ניחא דמ"ש הרא"ש תחלה במונע ממנה תשמיש דכופין אותו להוציא וכ"כ בפרק המדיר היינו ע"פ הדרך של הרי"ף לפי הבנתו תקנת דינא דמתיבתא אבל לפי הדרך שהרא"ש בו עכשיו שכתב ואפשר וכו' מפני דהכפייה מרבה ממזרים בישראל לפי זה ס"ל ג"כ לפרש דבמונע ממנה תשמיש או מזונות אע"ג דאמרו יוציא ויתן כתובה אין פירושו כופין להוציא שהרי בירושלמי איתא להדיא אין מעשין אלא לפסולות אלא דינא הכי הוא שיוציא ויתן כתובה ושרי לן למקרי עבריינא אם לא יוציא ויתן כתובה אבל אין כופין אותו כנ"ל ליישב הקושיות האלה ודוק והרב המגיד פי"ד דאישות כתב ע"ש הרמב"ן והרשב"א דה"פ כופין אותו ליתן כתובה ומבקשין ממנו לתת גט עכ"ל וע"ש:

ומ"ש וכן היה דן ר"מ מרוטנבור"ק בדינא דמתיבתא וכו' גם זה לשון הרא"ש בפסקיו ורצונו לומר שכאשר פסק הוא שתקנת דינא דמתיבתא אינו שיכפוהו לגרש אלא לענין שבטלו השהייה ולענין הממון נמי שנצ"ב צריך לשלם מה שאינו קיים וכו' כך היה דן מהר"ם וה"א בתשובת מהר"ם שבמרדכי ובהגהת אשיר"י שכתב ופעמים רבות בא מעשה כזה ודננו כך דיהבינן לה מאי דעיילא ומעגנינן לה עד שתתפייס להיות עמו או עד שיתפייס הוא ליתן גט וה"פ דמעגנינן לה במאי דאין כופין אותו ליתן גט עד שיתפייס ליתן גט מרצון טוב ואם יתרצה ליתן גט אפילו לאלתר אין מוחין בידו כדינא דמתיבתא דאל"כ מאי עד שיתפייס וכך מבואר בתשובת מהר"ם שבהגהות מרדכי דכתובות שכתב בסוף התשובה ובדין מורדת דמאיס עלי פסק הר"ר אביגדור כר"ת דמשהין אותה י"ב חדש ואז תצא בלא כתובה ולי נראה כרב אלפס עכ"ל הרי מבואר דמהר"ם פסק הלכה למעשה כרב אלפס דדיינינן בדינא דמתיבתא לבטל השהייה ואע"פ דהרא"ש כתב בתשובה כלל מ"ג ור"מ בעסק המורדת בענין הממון היה דן כדינא דמתיבתא וכו' לאו למימרא דוקא לענין הממון ולא לענין בטול השהייה דמאי שנא אלא לפי דבאותה תשובה כתב דבאלפסי כתב דכופין לגרשה וזהו לפי שהבין כך האלפסי מדינא דמתיבתא כדפרישית בסמוך ולכן כתב הרב רבינו אשר על פי זה דמהר"ם לא היה דן בדיני דמתיבתא רק לענין הממון ולא לכופו לגרשה ולא בא להוציא השהייה רק להוציא הכפייה אבל בפסקיו שגילה הרא"ש דעתו וכתב אפשר לפי שראו הקלקול וכו' שאין פירוש דינא דמתיבתא כמו שהבין האלפסי לכופו לגרש אלא דינא דמתיבתא אינה אלא שבטלו שהייה ותקנו גם כן לענין ממון לכך כתב הרא"ש בפסקיו בסתם וכן היה דן מהר"ם כדינא דמתיבתא ולא כתב לענין ממון כאשר כתב בתשובה שהרי לדעתו דינא דמתיבתא גופא לא היתה מעולם שיכפוהו לגרש אלא לענין ממון ולבטל השהייה ודוק אלא דקשה מ"ש בהגהת מיימונית פי"ד דאישות וז"ל ומתוך תשובת מורי רבינו נראה שגם הוא פוסק כר"ת דבאומרת מאיס עלי משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא עכ"ל וי"ל דהג"ה זו אינה אלא השגה על מ"ש הרמב"ם מדין התלמוד דבאמרה בעינא ליה משהינן לה י"ב חדש וכתב בהגה"ה על זה בתחילה דר"ת חולק ומפרש דמסקנא דשמעתין באומרת מאיס עלי הוא בדוקא ומסיק אחר כך בהגה"ה דמתוך תשובת מהר"ם נראה שגם הוא פוסק כר"ת דלדין התלמוד דמשהינן לה י"ב חדש באומרת מאיס עלי היא אבל לדינא דמתיבתא דדיינינן השתא בטלה השהייה ויהיב לה לאלתר אם רוצה הבעל ואין להקשות דלאיזה צורך כתב דגם הוא פוסק כר"ת לדין התלמוד כיון דסוף סוף לא דיינינן השתא אלא כדינא דמתיבתא י"ל דנפקא מינה טובא היכא דאיכא ערמה בדבר דלא היה דן אלא כפי דין התלמוד וכיון דס"ל כר"ת לדין התלמוד א"כ היה מצריך שהייה י"ב חדש דלא כהרמב"ם דלא מצריך שהייה אא"כ דאמרה בעינא ליה ועוד נראה דר"ת גופיה נמי היה דן בדינא דמתיבתא כנראה מדבריו בספר הישר שהובא בהגהת מרדכי דכתובות וכדפרישית אלא היכא דאיכא ערמה בדבר היה דן כדין התלמוד וכמהר"ם:

ומ"ש אבל היה מצוה להחרים וכו' נראה דמהר"ם מצריך תרתי חדא דתתן אמתלא לדבריה וכו' וגם היה מצוה אח"כ להחרים וכו' דהרי כבר אפשר דאע"פ שנתברר שהאמתלא אמת או אפילו ידוע דאינו הולך בדרך ישרה אינה מאוסה עליו דהרבה רקים ופוחזים נמצאו בישראל ואיכא שלום בין איש לאשתו אלא שזו קרוביה הרגילוה לקטטה ויאלפוה שקר לומר מאיס עלי לכך היה מצוה להחרים וכו' וכשהיה רואה ערמה בדבר אחר הטלת החרם היה מעמיד הדין ע"פ דין התלמוד דאבדה כתובתה וטעמו דבהא ודאי לא תקנו דייני דמתיבתא לעקור דין התלמוד וכמ"ש בתשובת מהר"ם שבמרדכי ס"פ אע"פ וז"ש לא היה מצוה להחזיר אפילו נדונייתה דהיינו מה שתפס הבעל או אפילו לא תפס הבעל אלא שהאשה לא תפסה לא היה מצוה להחזיר לה דאין הבעל צריך תפיסה כמ"ש הריב"ש סימן שס"ב אבל מה שהאשה תפסה מדנדונייתה ובלאותיה לא מפקינן מינה והיינו כדין התלמוד לפי שמהר"ם ז"ל מפרש מסקנא דשמעתין תפסה לא מפקינן מינה באומרת מאיס עלי וכפירש"י ור"ת ולכן כתב הילכך לא היה דן דין מאיס עלי אם לא שתתן אמתלא וכו' דס"ל דבהא נמי לא תקנו לעקור דין התלמוד דכיון דאינה נותנת אמתלא לדבריה ודאי עיניה נתנה באחר וחפיצה בו יותר מלבעל נעוריה אע"פ שאינו מאיס עליה אלא שהלכה אחר שרירות לבה ובהא ודאי לא תקנו דייני דמתיבתא להחזיר לה נדונייתה דאם כן היינו פותחין לפרוצות ולא היה סומך על החרם אלא היכא שהיתה נותנת אמתלא אז היה מצוה להחרים אחר כך אבל באינה נותנת אמתלא לא היה מצוה להחרים דהיה ברור אצלו דעיניה נתנה באחר ולא תודה האמת מכח החרם כיון דפרוצה היא והיה דן כדין התלמוד באומרת מאיס עלי דמשמע ודאי דדין התלמוד הוי אפילו באינה נותנת אמתלא לדבריה כלל ואף על פי שכתבו התוספות דלא מציא למימר מאיס עלי אלא היכא דיש רגלים לדבר שהבעל אינו מתקבל לה וכו' לא כתבו כך אלא לדעת י"מ שכופין אותו להוציא ולכן אין כופין אלא בדאיכא רגלים לדבר אבל למאי דמפרשינן דאין כופין אותו להוציא אין חלוק ועל פי זה נמשכו דברי התוספות עד סוף הדבור ע"ש והשתא ס"ל למהר"ם דתקנת דייני דמתיבתא להחזיר נדונייתה נמי אינו אלא כשיש רגלים לדבר הא לאו הכי אוקמוה אדאורייתא כדין התלמוד. ויש להקשות למאי דפרישית ממה שכתב מהרי"ו בתשובה סי' כ' וז"ל תחלת דבר השבעתי אותה בחומר איסור שמה שקובלת על בעלה וטוענת מאיס עלי ובאה בטענה ואינה רוצה להיות עמו בכפיפה ולא נתבררו וגם לא נתלבנו טענותיה על כן קבלה עליה בפני וכו' עד כאן לשונו אלמא דאילו היה נתברר טענותה לא היה משביעה וזה נראה דלא כמהר"ם שהרי כתב מהר"ם או שלא היה הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו ומשמע הלשון אף ע"פ שנתברר שכך הוא אמת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו ואפ"ה היה מצוה להחרים ויש ליישב דבלא נתברר טענתה החמיר עליה מהרי"ו להצריכה שבועה שטוענת באמת אבל מהר"ם דמדבר בטענה מבוררת לא היה צריך להשביעה אלא להחרים אם השיאה שום אדם עצה וכו' דכמה רקים ופוחזים דשרויין עם נשותיהן בשלום ואינן טוענין מאיס עלי כדפי' מיהו מדברי מהר"ש לורי"א בתשוב' בסי' ל"ט נראה דבטענה מבוררת שידוע שטענתה אמת כגון שטענה עליו שהוא שוחק ושכור ומכלה ממונו וכיוצא בזה אז א"צ להחרים כלל דמסתמא ודאי דמפני מעשים כאלו וכיוצא באלו היא מואסת בו וצריך לומר דלפ"ז דמהר"ם מיירי בשהאשה נותנת אמתלא וטוענת כך שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו ואין טענתה מבוררת שכך הוא אמת ובעלה טוען שכל טענותיה שקר התם הוא דפסק מהר"ם דיש להחרים כיון שאין טענתה מבוררת ולפי זה אין חלוק בין חרם לשבועה דכשאין טענתה מבוררת ביד הב"ד הוא להחמיר עליה להצריכה שבועה או להקל להחרים בלחוד כפי הנראה להם לפי הטענות. ועדיין יש מקום עיון בתשובת מהר"ם במרדכי ס"פ אע"פ ובהגהת אשיר"י לשם וז"ל על ענין המורדת דיינינן דינא דמתיבתא כמ"ש הרי"ף ז"ל ורוב הגאונים ע"ה סוף דבר נדוניא דהנעלת ליה אי תפסה לא מפקינן מינה לדברי הכל אבל מה שהוא הכניס מפקינן ויהבינן ליה וכו' אבל כל היכא דאמרה מאיס עלי והדברים מוכיחין שאין כן אלא מחמת כעס שהיה לה עם בעלה וכו' עכ"ל מדכתב בסוף אבל כל היכא וכו' מכלל דברישא מיירי שאין הדברים מוכיחים שאין כן אלא אפשר שהאמת כך הוא כמו שטענה עליו וקבלה עליה בחרם אי נמי שהיה ידוע שמה שטענה על בעלה הוא אמת וא"כ קשיא למה קאמר ברישא אי תפסה לא מפקינן מינה הלא אף מה שתפסה הוא מוציאין מידו ואפילו מה שכלה ונאבד חייב לשלם לדינא דמתיבתא דדוקא היכא דטענה מאיס עלי ואינה נותנת אמתלא לדבריה התם הוא דפסק מהר"ם דאי תפסה לא מפקינן מינה וה"א בהגהת מרדכי דכתובות וז"ל עוד כתב מהר"ם אין בטענת מורדת ממש עד שתתן אמתלא נראית ונכרת לטובי העיר וחכמיה למה הוא מאיס עליה וכן פסקו התוספות בפרק אע"פ וגם תקנת הקהילות כך היא והטוענת מאיס עלי בלא טענה אין לה מזונות ולא נדוניא ואפילו מה שהכניסה לו ואפילו איתיה בעיניה אבל מה שתפסה ממה שהכניסה לו לא מפקינן מינה עכ"ל והיינו כדין התלמוד לפירוש רש"י ור"ת במסקנא דשמעתין כדפי' וכ"כ בהגהת מיימונית פי"ד וז"ל וכן פסק מורי ורבינו בתשובה שאין בטענתה ממש אא"כ נותנת אמתלא לדבריה וטענה הנראית לחכמי המקום למה הוא מאיס עליה שברצון היתה נשארה תחתיו לולא זה הדבר שטוענת ואומרת שממאיסו עליה עכ"ל דאין לומר דחלוק יש בין אמתלא לאמתלא דאמתלא שקרוב לודאי דמחמת זה מאיס עליה התם הוא דדיינינן בדינא דמתיבתא אבל אמתלא אחרת שאין קרוב לודאי דמחמת זה תהא מאיסה עליו לא דיינינן לה אלא בדין התלמוד ואע"ג דמבררת טענתה שכך הוא האמת כמו שטוענת מ"מ אינה נאמנת לומר שמחמת זה היא מאיסה עליו ובכה"ג מיירי הך תשובת מהר"ם דפסק ברישא דאי תפסה לא מפקינן מינה דא"כ קשה אמאי קאמר מהר"ם בתחלת דבריו על ענין המורדת דיינינן דינא דמתיבתא כמ"ש הרי"ף ורוב הגאונים סוף דבר נדוניא דהנעלת ליה אי תפסה ליה לא מפקינן מינה וכו' כיון דאין זה דינא דמתיבתא אלא דין התלמוד אלא ודאי כל אמתלא שהיא טוענת בין שהוא קרוב לודאי דמחמת זה הוא מאיס עליה בין אינו קרוב לודאי נאמנת היא בשבועה או בקבלת חרם על פי שני הדרכים דפרישית בסמוך אם לא שטוענת דבר שאין הדעת מקבלת כלל שמפני כך יהיה מאיס עליה אז ודאי אין בטענתה ממש ודיינינן לה כאילו אמרה מאיס עלי ואינה נותנת שום אמתלא לדבריה אבל בנותנת אמתלא דאפשר דמפני כך יהא מאיס עליה טענתה טענה ודיינינן לה בדינא דמתיבתא כשטענתה מבוררת שכך ידוע שהוא אמת א"נ בשבועה או חרם כדפי' לעיל והך תשובת מהר"ם נמי בכה"ג מיירי והא דפסק ברישא אי תפסה לא מפקינן מינה וכו' דאלמא דבלא תפסה לא יהבינן לה נראה לפע"ד ליישב ולומר דמה שקורא מהר"ם בתשובה זו נדוניא דהנעלת ליה אין זה כלשון הנדוניא שהוזכר בתלמוד שהוא כלל למעות ולבגדים וקרקעות ומטלטלים שקבל הבעל עליו בשומא בסך כך וכך דבלשון בני אדם הנדוניא אינו כי אם סך המעות שהכניסה לו שלא הכניסם לו שיהיו צבורין ומונחין אלא לישא וליתן בהם כל סחורה ולפי שיש לפרש דתקנת דייני דמתיבתא דהבעל ישלם נצ"ב אף מה שנאבד או שנגנב אינו אלא בבגדים שהכניסה לו מבית אביה ומשום שבח בית אביה וכנראה מלשון רב אלפס בשם דייני דמתיבתא שלא הזכיר כי אם דברים העשויים לבלות והשתא כיון דהך תקנתא גופא חדוש הוא אין לך להוסיף ולומר שה"ה במעות היוצאים בהוצאה היתה התקנה דכל כה"ג אמרינן הבו דלא לוסיף עלה ולפיכך כתב מהר"ם סוף דבר נדוניא דהנעלת ליה אי תפסה ליה לא מפקינן מינה לדברי הכל דכיון דהיא מוחזקת במעות נדוניא אע"פ שאין אלו הדינרים שהכניסה בנדונייתה יכולה להחזיקה בהם כיון דאתי מחמתייהו דהנהו זוזי ומאי דמסקינן בתלמודא תפסה לא מפקינן מינה סתמא איתאמרה בין תפסה בלאותיה בין תפסה זוזי כשיעור בלאותיה בין תפסה נדונייתה או מאי דאתא מחמתייהו ומהר"ם לדינא דמתיבתא נקט נמי האי לישנא גבי נדוניא דהיינו מעות אי תפסה לא מפקינן מינה ומשמע אבל אי לא תפסה לא יהבינן לה ואפילו היו אותן הדינרים שהכניסה לו בעין דעליהן לא תקנו דייני דמתיבתא שום תקנה ומה שכתב מהר"ם בסוף אותה תשובה ופעמים רבות בא כזה מעשה ודננו כך דיהבינן לה מה דעיילא היינו לומר הבגדים והתכשיטין שהכניסה לו יהבינן לה אפילו לא תפסה כדינא דמתיבתא וכמ"ש בתחילה דיינינן דינא דמתיבתא וכמ"ש הרי"ף וכו' וה"ה אפילו נאבדו לגמרי צריך לשלם אבל אם טענה מאיס עלי בלא טענה אין לה לא נדוניא דהיינו המעות ואפילו מה שהכניסה לו בבגדים ותכשיטין לית לה ואפילו איתיה בעיניה אבל מה שתפסה לא מפקינן מינה על כל פנים אלא שאכתי קשה מתשובת מהר"ם בהגהות מרדכי לשם שכתב וזה לשונו וששאלת אם הנדוניא עדיין ביד החותן והתפיסה לבתו אי חשוב כתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא דמי דהא כבר פירשתי דדינא דמתיבתא הוא בנדוניא אפילו באו ליד הבעל יש לינתן לה כ"ש היכא דלא אתא לידיה ועוד שהרי פסק ר"ת בנדוניית חתנים וכו' הרי שאף בנדוניא פי' מהר"ם דמוציא מיד הבעל וי"ל שלא כתב מהר"ם זה אלא לדעתו אבל מקצת חכמים בזמנו חלקו על זה ומפרשים דינא דמתיבתא אינה אלא בבגדים ותכשיטים ולא במעות ולפיכך דקדק מהר"ם באותה תשובה וכתב אי תפסה לא מפקינן מינה לדברי הכל כלומר בזה אין מי שחולק ותו דאף בתשובה שבהגה"ת מרדכי לא נסמך אדעתו לגמרי אלא בצרוף הטעם שכתב ועוד שהרי פסק ר"ת בנדוניית חתנים וכו' וגם בהגה"ת מיימונית הובאו שתי הטעמים ביחד ע"ש הכלל העולה דלהלכה למעשה לא פסק מהר"ם במעות נדוניא לדינא דמתיבתא אלא היכא דתפסה לא מפקינן מינה כדפי' ועל פי זה יתיישבו דברי מהרי"ו בתשובה סי' כ' שדקדק וכתב שכל מה שהכניסה עמה לחופה העומדים בעין תקח לה וגם נדונייתה שהיא מוחזקת בה ר"ל נדונייתה חמשים זהובים עכ"ל הרי שבגדיה ותכשיטיה יהבינן לה כל מה שהוא בעין אפילו לא תפסה אבל בנדונייתה כתב דוקא בשתפסה ומוחזקת בהן מיהו צריך לבאר למה כתב מהרי"ו בגדיה שהם בעין דמשמע דוקא בעין הא לדינא דמתיבתא צריך לשלם אפי' נאבדו או נגנבו וי"ל הא דנקט מהרי"ו בעין לאו למידק דבנגנבו או נאבדו פטור מלשלם דהא פשיטא דחייב לשלם אלא נקט בעין לומר שכל שהן בעין נוטלתן אפילו נפחתו מדמיהן הרבה ואין הבעל חייב לשלם הפחת כמ"ש בדינא דמתיבתא שכ' האלפס"י בסמוך: כתב הר"ן בתשובה ומביאו ב"י דלדין התלמוד אם טוענת מאיס עלי נ"מ הן שלה אפי' לא תפסה אותן להרמב"ם אבל להרשב"א דוקא בשתפסה וכך היא דעת הרמב"ן והאחרונים וכן נראה עיקר:

ומ"ש ובאר עוד בתשובה וכו' פי' כל זה שכתב הרא"ש אפשר לפי שראו הקלקול וכו' עד ומכלה ממונו הוא לשונו בפסקיו ובאר עוד בתשובה וכו' ומ"ש ולענין הממון וכו' פי' דמה שהכניס הבעל אפילו תפסה האשה מוציאין מידה כל מה שהוא עדיין בעין ואפילו מעותיו אם ידוע שהדינרים שלו הם בעין תחת ידה מוציאין ממנה אבל אם אין הדינרין שלו בעין יכולה האשה לומר מעות אלו שבידי ממעות הנדוניא שלי הן:

ומ"ש אבל ממונה ישאר בידה וכו' לצדדין אתמר במעות דוקא כשתפסה היא בידה אבל בבגדים ותכשיטין אפילו תפס הבעל מוציאין מידו וכבר נתבאר בסמוך בס"ד:

אפילו נדה וחולה וכו' ברייתא פרק אף על פי ופריך נדה בת תשמיש היא ומשני אינו דומה מי שיש לו פת בסלו וכו' מדפריך נדה בת תשמיש היא אלמא דאפילו היתה נדה בתחלה ואחר כך מרדה נמי דין מורדת יש לה וה"א להדיא בתשובת מהר"ם שבמרדכי פרק אף ע"פ ודלא כמ"ש הר"ן לשם ע"ש הירושלמי דדוקא בהתחילה למרוד קודם נדתה וחוליה וכן כתב בהגהת האלפסי ע"ש ר' ישעיה אחרון והכי משמע מדברי ראבי"ה שבמרדכי לשם אלא כדברי מהר"ם עיקר וכדמשמע בתלמוד שלנו והכי מוכח ממ"ש ה' המגיד פי"ד שדין בעלה מלח נלמוד מדין נדה המורדת וכיון דבמלח מיירי שמרדה לאחר שכבר היה מלח אלמא דבנדה נמי מיירי שכבר היתה נדה או חולה דאל"כ אין ללמוד מלח ממנה וכתב עוד ה"ה דהרשב"א הביא הירושלמי דמחלק בין היתה נדה תחלה ואח"כ מרדה למרדה תחלה ואח"כ פירסה נדה אבל בגמרין לא חלקו וגם רבינו לא הזכירו עכ"ל אלמא דס"ל להרמב"ם דאין חלוק וכדמשמע בתלמוד שלנו דלא כהירושלמי וכמו שפסק מהר"ם והכי נקטינן:

ומ"ש וכן ארוסה וכו' שם ברייתא וכתב ב"י ע"ש הרשב"א בתשובה דבדלא כתב לה כתובה אין כותבין לה אגרת מרד להפסידה מחמת מרדה שהרי אין לה כתובה ונראה דס"ל דברייתא מיירי בדכתב לה כתובה ולי נראה דאפשר דאפי' בדלא כתב לה כתובה נמי כותבין עליה אגרת מרד להכלימה בד' שבתות אולי תחזור בה וכן משמע מדברי הפוסקים שכתבו בסתם ארוסה דסתמא לא כתבו לה כתובה. ודע דבארוסה נמי אין חלוק בין אמרה בעינא ליה ומצערנא ליה ובין אמרה מאיס עלי: ומ"ש הרמב"ם וכן ארוסה שהגיע זמנה להנשא ומרדה כדי לצערו וכו' לטעמיה אזיל דבאמרה מאיס עלי כופין אותו להוציא אבל לדידן דאין כופין אין חלוק וכ"כ הריב"ש הביאו בכסף משנה:

  • א אם טוענת מאיס עלי ואינה נותנת אמתלא וטעם לדבריה אבדה הכל אפי' לא תפס הבעל אלא הוא ביד שליש אלא דמה שתפסה היא בידה או אביה תפס בשבילה מכל מה שהכניסה לא מפקינן מידה ומעות נדוניא שתפסה אפי' אין הדינרין בעין אלא מאי דאתא מחמתייהו הוי נמי תפיסה ואף מנ"מ שלה אין לה כלום אלא מה שתפסה היא או אביה כדעת הרשב"א והרמב"ן אבל בתים וקרקעות בחזקתה היא כאילו תפסה מטלטלין בידה דמי וכל זה אפילו אין רואין שום ערמה בדבר אפ"ה הפסידה את הכל כיון שאינה נותנת אמתלא לדבריה דיינינן לה בדין התלמוד וה"ה בנותנת אמתלא לדבריה ואין הדעת מקבלת כלל שמפני כך תהא ממאיסה בו א"נ אפילו נותנת אמתלא מקובלת אלא שאינה טוענת בבירור שיודעת היא שכך הוא האמת כגון שטוענת מאיס עלי מפני שאומרים עליו שהוא רועה זונות או שאינו הולך בדרך ישרה ואין שם מי שיעיד בדבר זה אלא קול בעלמא ה"ל כאילו לא נתנה אמתלא כלל לדבריה ודיינינן לה כהך דינא דאמרן:
  • ב אם נותנת אמתלא לדבריה וטענה הנראית לחכמי המקום למה הוא מאיס עליה שברצון היתה נשארה תחתיו לולא זה הדבר שטוענת ואומרת שמאיס עליה והיא טוענת בברי שכך הוא אע"פ שאינה יכולה לברר כלל אפי' ע"י עד אחד א"נ אינה טוענת בברי אלא ע"פ ע"א שמעיד כך וכך עליו בפני ב"ד והיא טוענת שמאמינה לדברי העד ומפני כך מאיס הוא עליה אז יש להשביעה או להחרים עליה כפי ראות עיני ב"ד לפי טענותיה שאמת הוא דמאיס הוא עליה כמו שטענה כי יש לחוש פן קרוביה השיאוה ולמדוה לטעון מאיס עלי. או שמא יש לה כעס וקטטה עם הבעל שעל כן בגדה בבעל נעוריה וטוענת מאיס עלה מטעם כך וכך אע"פ שאינו מאוס עליה וכן אפילו איכא שני עדים שמעידים על הבעל כך וכך או ידוע ומפורסם שהוא שוחק ושכור בכל יום ורועה זונות וכיוצא בזה שהדעת מקבלת שראוי הוא שיהיה מאוס עליה מטעם כך וכך אפ"ה יש להחרים שבאמת טוענת מאיס עלי כי יש לחוש פן קרוביה השיאוה וכו' דהרבה רקים ופוחזין שרויין נשותיהם עמהם בשלום ואינן מאוסים עליהם דאיתתא בכל דהו ניחא לה ואז לאחר השבועה או החרם דיינינן לה בדינא דמתיבתא דנותנין לה כל מה שהכניסה לו ואפילו מה שתפס הוא מוציאין מידו כגון בגדיה ומלבושיה ותכשיטיה שהם בעין או מאי דאתא מחמתייהו ואפי' נפחתו דמיהם הרבה אין משלם הפחת ובלבד שיהיו ראויין להשתמש בהן מעין מלאכתן הראשונה אבל אם אין ראויין וכו' חייב לשלם כל דמיהן וכל שכן אם נגנבו או נאבדו דברשותיה קיימין וכל זה בנצ"ב אבל בנ"מ אם ישנן בעין או מאי דאתא מחמתייהו שקלה לה ואם כלו לגמרי לא מחייב בעל לשלומי ומעות נדוניא אין להוציא מתחת יד הבעל כל עיקר:
  • ג אם הב"ד רואין ערמה בדבר כגון שהתחילה להתקוטט עמו ע"ד מלבושיה ותכשיטיה ואחר כך בבואה לפני ב"ד טוענת מאיס עלי ונותנת אמתלא המקובלת וטוענת בברי א"נ כגון שהנשואין הוי לפי שהיה עשיר ונתנה עיניה בממון וכשירד מנכסיו באה ואמרה מאיס עלי ונותנת אמתלא המקובלת וטוענת בברי א"נ כגון ראובן שהשיא בתו הבתולה לאלמון בא בשנים ולא היתה נוהגת עמו באהבה ובאחוה ואמרה בפני עדים שיותר היתה חפיצה בבחור ושלא טוב עשה אביה שהשיאה לאלמון ואח"כ בבואה לפני ב"ד טענה מאיס עלי וכו' בכל אלה וכיוצא באלה דאיכא ערמה ויש לחוש שעיניה נתנה באחר או שהוא מתוך רוגז וכעס דיינינן לה בדין התלמוד כמפורש בסעיף הראשון:
  • ד אם לאחר כמה שנים ויש לה בנים עמו באה לב"ד וטוענת מאיס עלי מטעם אמתלא כך וכך המקובלת ונראה לחכמי העיר והבעל טוען שעיניה נתנה באחר והא ראייה שעד עתה היתה שרויה עמו באהבה ובחבה אין בטענת הבעל ממש וכך הוא בתשובה בין תשובת מהר"ם שנדפסו בק"ק פראג בסימן תתקמ"ו וז"ל ואע"ג שיש לה בנים ממנו שתאמר עד עכשיו הייתי סבורה לקבל אבל עכשיו לא מצינא לקבל עד כאן לשונו והלכך לאחר שתשבע או הטלת חרם דיינינן לה כדינא דמתיבתא כמפורש בסעיף ב':
  • ה טענת מאיס עלי איננה אלא באומרת מאיס עלי מטעם כך וכך המקובל לעיני חכמי העיר ומבקש שיגרשנה מיד בלא כתובה דאמרה לא הוא ולא כתובתו בעינא אי נמי טוענת מאיס עלי יגרשני ואינה מזכרת כתובה אבל אמרה מאיס עלי יגרשני ויתן לי כתובה חיישינן דלמא עיניה נתנה באחר ודינה כדין מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה:
  • ו כתוב בש"ע סעיף שלישי בדין מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה המורדת הזאת וכו' עד אינו משלם לה כלום עכ"ל וכתב על זה בהגה"ה וי"א דכל זה באינה נותנת אמתלא וטעם לדבריה למה אומרת מאיס עלי וכו' עכ"ל נראה דס"ל דבאינה נותנת אמתלא וכו' דינה כדין מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה וכך הבין הרב בעל הגה"ה זו מתשובת מהר"ם שבמרדכי ס"פ אע"פ שכתב אבל כל היכא דאמרה מאיס עלי והדברים מוכיחין שאין כן וכו' יהבינן ליה כולה לדידיה וכו' כדין מורדת וכו' והבין דר"ל כדין מורדת דקאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה וליתא אלא ר"ל כדין מורדת לדין התלמוד דאמרה מאיס עליה ולא בדינא דמתיבתא שעד"ז לא תקנו דייני דמתיבתא שום תקנה וכמו שמבואר בדברי מהר"ם שהביא הרא"ש וכתבו גם רבינו:

דרכי משה[עריכה]

(א) וע"ל סימן קנ"ה דין הכפייה:

(ב) ובהגהות מיימוני פי"ד ומ"מ לאחר זמן אינה רוצה להתעגן עוד הרשות בידה וצריך לתת לה אף כל הנתוסף על כתובתה עם הג' דינרין שבכל שבוע כו':

(ג) ומשמע מדברי הרמב"ם דאם רוצה לגרשה מיד ולתת לה כתובתה אין מוסיפין לה כלום אע"ג דהיא רוצה להמתין וכן הוא בהגהות אלפסי ע"א דף תצ"ח נ"ל דאינו עובר ג"כ בלאו וכתב הר"ן פרק אע"פ דף תכ"ו הא דמוסיפין לה היינו שנשאר עליו חוב כשאר הכתובה אבל אין נותנין לה מיד שהיא תלקח בהן קרקע:

(ד) וכתב הר"ן פרק אע"פ דף תצ"ו דאין מגרשה עד שפחתו לה נמי מנכסי מלוג שלה וכן מנכסים שלה שיש לה שאין לבעלה רשות בהן ודוקא נשואה אבל לא ארוסה וזהו דעת הרמב"ן אבל הרמב"ם כתב דאין פוחתין לה רק מכתובתה וכתב הרמ"ה דאלו הז' דינרין שפוחתין לה הם ז' דינרין ממש מכתובה שלה או מנכסים שלה ולא בטובת הנאה שיש לה בהן:

(ה) וכן הוא בהגהות מרדכי דכתובות דף תקמ"ט ע"ד וכן הוא בהר"ן ע"ב דף תצ"ו פרק אע"פ וכתב דאין חילוק בין מורדת מחמת מאיס או לא דבכל ענין אינה יכולה לחזור לאחר שהפסידה כתובתה:

(ו) כתב מהרי"ק שורש נ"ז על איש א' שתפס כל מה שהיה לאשתו ואמר שהיא מורדת ופסק דאינו נאמן אלא עליו להביא ראייה שאין אשתו נוהגת כשורה הן ע"פ עדים גמורים הן ע"פ שכנים ושכינות ובלבד שלא יהא השכנים ההם קרובים אבל בלאו הכי אינו נאמן אלא צריך להחזיר הכל למקום שלקח ואפי' מה שהכניס הוא ואח"כ ידונו ביחד כו' ועיין תשובת הריב"ש סי' שס"ד ושמ"ה איזה דבר מיקרי תפיסה וע"ל סי' צ"ג אי תפסה שטרות אי מקרי תפיסה:

(ז) ועיין במ"מ פי"ב מהלכות אישות שהאריך בדעות חלוקות בדין זה:

(ח) כתוב בר"ן פרק אף על פי דף תנ"ד ע"ב דאינה יכולה לחזור ומה שהפסידה הפסידה וכן הוא בתשובת הרשב"א סי' תתס"א וכ"כ המ"מ פי"ד דאישות דלאחר יב"ח אינה יכולה לחזור אבל תוך יב"ח יכולה לחזור אם מת הבעל תוך יב"ח גובה כתובתה מן היורשים ולאחר יב"ח אם רוצה הבעל לקיימה כותב לה כתובה אחרת עכ"ל וכ"כ ב"י בשם תשובת הרשב"א:

(ט) נראה דלאחר השנה שאבדה כתובתה אבדה ג"כ כל תנאי כתובה והכי דייק לשון הרא"ש דדוקא תוך יב"ח חייב בקבורתה ובפרקונה אבל לא לאחר מכן ולכן נראה דאח"כ אין הבעל אוכל פירות נכסי מלוג וכן משמע מתשובת מהרי"ו סימן כ' דלאחר שיש לה דין מורדת ויכול לגרשה בלא כתובה אין להם זה על זה כלום וע"ש ולקמן כתבתי דבריו ומשמע דאם מתה יירשנה וכן משמע מדברי הגאון שהביא בעל העיטור מדברי הרי"ף וכן כתבתי לקמן סי' צ' מן המ"מ:

(י) ובמ"מ פי"ז משמע דאף אם נשאת תצא:

(יא) וכבר נתבאר דכן הסכימו כל האחרונים והכי נקטינן וכתב המרדכי סוף פרק אע"פ ע"ב בשם הראב"ן בדורות הללו שאין אדם נושא שתי נשים ביחד לא משהינן לה ואם בשביל הנשים שתוסרנה קנסינן לה להתיר לו לישא אשה אחרת והיא תשב ותתעגן ואמר ראב"ן אחרי אשר דאינו בזו פלוגתא דרבוותא חכמי הדור יתנו לב לפי הענין להעמיד דבר על אופניו שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה כו' ועוד האריך שם בדין מורדת ובהגהות שם דף תקמ"ט ע"ב משמע דיש חולקין אראב"ן ואין מתירין לו לישא אשה אחרת וכן הוא בתשובת הרשב"א סימן תת"ט וכ"פ מהרי"ק שורש ס"ג ודוקא בנשואה אבל ארוסה שמרדה בבעלה ידונו טובי העיר ביניהם אם היא עותה עליו יתירו לו לגרשה בעל כרחה או לישא אשה אחרת כו':

(יב) מיהו כתב הרא"ש כלל נ"ה סוף סי' א' מיהו אם קדשה ברמאות ועשה שלא כהוגן והיא מורדת בו יש לסמוך ארבותינו האומרים שכופין אותו לגרש עכ"ל וכ"כ מהרי"ו סי' קל"ז והאריך בזה ואם נתנה לו תקיעת כף להנשא מתירין לה וע"ש ובהגהות מרדכי דגיטין דף תרי"ח ע"א אור"ת שאם קדש אשה ואינה חפצה בו אע"ג דאין כופין אותו לגרש אך אם נתפס יכולין לומר לו לא נעזור לך לצאת עד שתתגרש דאין זה כפייה רק שאין עוזרים לו עכ"ל:

(יג) ובמרדכי סוף אע"פ ע"א כתב אע"ג דמאבד כל אשר לו בשחוק לא תוכל אשתו למרוד בו כו' ונראה דדברי מוהר"ם אינן חולקים על זה דמוהר"ם לא קאמר אלא לענין דמקרי אמתלאה ומ"מ מודה דאינה יכולת למרוד משום זה ואם מרדה יש לה דין מורדת וע"ש וכתב מהרי"ו בתשובה סימן קל"ה אשר טוענת מאיס עלי מחמת שהוא שותה ומקיא ומאבד כל אשר לו בשחוק והוא טוען שאם עשה לא יעשה עוד נראה דזה לא מקרי אמתלא כו' ועוד דהרי הוא רוצה לחזור ולא לעשות עוד ואין צריך להעמיד ערבות שיתקן דרכיו כל זמן שאינו מוחזק ברעים עכ"ל ומ"ש דאין מקרי אמתלא מה שמכלה ממונו בשחוק אינו נראה דודאי אמתלאה היא וכמו שכתב מוהר"ם וכתב עוד המרדכי פרק אע"פ כל מה שאביה מוחזק בו מן הנדן דהנעלת ליה מהני כאילו היא עצמה תפסה וכן איתא בזו תשובות מוהר"ם בהג"ה שם דף תקמ"ט ע"ב וע"ג ועיין לקמן סי' ק"ב מדין מורדת:

(יד) ובמרדכי פרק אע"פ האריך בדברי מוהר"ם בזה וכתב דאפילו תופסת מוציאין מידה כל מה שהוא שלו אבל כל מה שהכנסה לו נותנין לה ומעגנינן לה עד שתתפייס להיות עמו או שיתרצה הוא ליתן גט ודוקא בנותנת אמתלא אמתית למה מורדת עליו אבל כל היכא דנראה לב"ד שאינו כן אלא שאומרת כן מחמת קטטה או כעס שהיה לה עם בעלה או שקרוביה למדוה לטעון כן מוציאין הכל ממנה ונותנין לבעל בין מה שהכניס הוא בין מה שהכניסה היא ואין לה מזונות כדין מורדת וע"ש שהאריך בזה ובהגהה דף תקמ"ט ע"ב כתב דלא מקרי אמתלא אלא כשהיא נותנת אמתלא המבוררת לטובי עיר ואז נותנין לה כל מה שהכניסה לו אבל אם אינה נותנת אמתלאה מבוררת אז אין נותנין לה כלום מיהו מה שתפסה משלה אין מוציאין מידה וע"ש במהרי"ו בתשובותיו פר' סי' כתב הלכה למעשה שהאשה צריכה לישבע שטוענת אמת שמאיס עליה ואינה טוענת כן מחמת שרצונה להוציאה ממנו ואז לא כייפינן אותה להיות עמו ואז דינה הכי דבכל מה שהאשה מוחזקת ממה שהכניסה לו הן בגדים הן נדוניא גם טבעת קידושין אין מוציאין מידה אבל כל שאר דברים בין שבח שהשביחו הנכסים בין כל מה שהכניס הבעל או נתנו לה קרובים מחמת אביו או קרוביו בין בשעת נישואין או אח"כ אפילו סבלונות הכל תחזור ומוציאין ממנה גם מוטל עליה שלא תבזבז נדונייתה שנשאר בידה או ליתנה לאחרים כי אם מתה יורשה הבעל גם השטר חצי זכר נשאר בתוקפו ואין לה למחול או ליתן לאחרים בלי רשות בעלה וכתב עוד ומאחר שהיא מורדת וקבלה עליה הדין לא נשאר לבעל עוד שום כפייה ונגישה עליה עד כאן לשונו ונראה דמיירי התם שלא היתה האמתלא מבוררת או שנראה שיש ערמה בדבר ולכך לא תוציא מן הבעל מה שהכניסה לו רק במה שהחזיקה בידה נוטלת וכדברי הגהות מרדכי שמחלק בכך אבל אם היתה האמתלא מבוררת ודאי דיינינן כדינא דמתיבתא וכדברי מוהר"ם ואין חילוק בזה בין תפסה ללא תפסה ולכן צריך הדיין לתת לב ולדון לפי הענין וכמו שכתבתי לעיל בשם המרדכי וראב"ן ונראה שעל כן החמיר מהרי"ו גם כן להצריכה שבועה שטוענת באמת אע"ג דמוהר"מ לא כתב רק להחרים דאין כאן טענת ברי להצריכה שבועה כן נראה לי ועיין בריב"ש סימן שס"ג שהאריך בזה:

(טו) וכתב הר"ן פרק אע"פ דף תצ"ד דוקא שהתחילה למרוד קודם נידתה אבל אם לא התחילה עד תוך נידתה לא הוי מורדת וכן הוא שם בהג"ה אלפסי וכן משמע שם ע"א סוף אע"פ במרדכי בשם ראכי' אבל תשובת מוהר"ם שם דאין לחלק:

(טז) ופשוט הוא דמיירי כשהגיע זמנה ומורדת עליו וכ"כ הרמב"ם בהדיא פי"ד וכתב הרשב"א בתשובה סי' אלף ר"ט כל זמן שלא כתב הבעל הכתובה לארוסתו איני יודע מה תוכל היא להפסיד מחמת מרדה שהרי עדיין אין לה כתובה:

(יז) וכן הוא בריש סימן שס"א וכתב עוד שאין חילוק בין אומרת מאיס עלי או בעינא ומצערנא ליה מיהו אנן לא קי"ל הכי דהא ס"ל מצות חליצה קודם כמו שיתבאר לקמן אי"ה:

(יח) וכן הוא בריב"ש סי' שס"א וע"ל סי' קע"ה ושם נתבאר כל דינים אלו:

(יט) כתב מהרי"ק שורש כ"ט היכא דמרדה והוא לקח אשה אחרת אין כופין אותו להוציאה משום חרם ר"ג אלא אמרינן שלא עשתה כהוגן כו':