קידושין ח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מנה אין כאן משכון אין כאן איתיביה רבא לרב נחמן אקידשה במשכון מקודשת התם במשכון דאחרים וכדרבי יצחק דאמר רבי יצחק במנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר (דברים כד, יג) ולך תהיה צדקה אם אינו קונה צדקה מנין מכאן לבעל חוב שקונה משכון בני רב הונא בר אבין זבון ההיא אמתא בפריטי לא הוו בהדייהו אותיבי נסכא עליה לסוף אייקר אמתא אתו לקמיה דרבי אמי אמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן גת"ר התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת הא שדיתינהו קמיה הוו קידושין הא קאמרה ליה שקיל לא בעינא דלא מיבעיא קא אמר לא מיבעיא שדיתינהו קמיה דלא הוו קידושין אבל זרקתו לים או לאור אימא כיון דמיחייבא בהו קדושי קדיש נפשה והא דקא עבדא הכי סברא איבדקיה להאי גברא אי רתחנא הוא או לא קמ"ל תנו רבנן ההתקדשי לי במנה תנם לאבא ולאביך אינה מקודשת על מנת שיקבלום לי מקודשת תנא אבא להודיעך כח דרישא תנא אביך להודיעך כח דסיפא התקדשי לי במנה תנם לפלוני אינה מקודשת על מנת שיקבלם לי מקודשת וצריכא דאי אשמעינן אבא ואביך התם הוא דכי אמרה על מנת שיקבלום לי הוו קידושין דסמכה דעתה עילייהו סברה עבדין לי שליחותאי אבל פלוני לא ואי אשמעינן פלוני הכא הוא דכי אמרה תנם לפלוני לא הוו קידושי דלא מקרבא דעתה לגביה למיתבה ליה במתנה אבל אבא ואביך דמקרבא דעתה לגבייהו אימא במתנה יהביתיה ניהלייהו צריכא ת"ר והתקדשי לי במנה תנם על גבי סלע אינה מקודשת ואם היה סלע שלה מקודשת בעי רב ביבי זסלע של שניהם מהו תיקו חהתקדשי לי בככר תנהו לכלב אינה מקודשת ואם היה כלב שלה מקודשת בעי רב מרי טכלב רץ אחריה מהו בההוא הנאה דקא מצלה נפשה מיניה גמרה ומקניא ליה נפשה או דלמא מצי אמרה ליה מדאורייתא חיובי מחייבת לאצולן תיקו יהתקדשי לי בככר תנהו לעני אינה מקודשת אפילו עני הסמוך עלה מאי טעמא אמרה ליה כי היכי דמחייבנא ביה אנא הכי מחייבת ביה את ההוא גברא דהוה קא מזבין
רש"י
[עריכה]
מנה אין כאן - הלכך משכון אינו שוה (כאן) כלום שאין המשכון מתנה:
במשכון דאחרים - שהיה בידו וקדשה בחוב שיש לו עליו הלכך מקודשת שהמשכון עצמו קנוי לה:
בפריטי - על מנת לקבל פרוטות של נחשת:
נסכא - חתיכה של כסף:
פריטי אין כאן - שהתנו עליה הלכך נסכא שהוא משכון אין כאן להיות במקומו לקנות שאם נתנו הפרוטות היתה קנוייה להם דעבד כנעני נקנה בכסף:
נטלתו וזרקתו לים - בפניו לומר איני רוצה:
הא שדיתינהו קמיה - במקום שאינו אבוד הוו קידושין בתמיה:
מדאיחייבא ביה - לשלומי גמרה וקדשה נפשה ולפי שהוא שלה זרקתו לנסות את זה אם הוא רגזן:
אינה מקודשת - ואינו דומה לתן מנה לפלוני ואיקדש לך דהתם איהי קאמרה ליה מעיקרא אבל כאן משטה היא בו כלומר תן מעותיך לאחרים:
להודיעך כח דרישא - דאף על גב דאביה הוא לא גמרה וקדשה נפשה:
כח דסיפא - דאמר מקודשת דאע"ג דלא קרוב שלה הוא:
סמכה עליה - דעביד שליחותיה וכי מקבל להו הוה שלוחה ומקדשה:
ואם היה סלע שלה מקודשת - שחצרו של אדם קונה והרי הוא כמו שמקבלתו:
רץ אחריה - לנושכה:
תוספות
[עריכה]
מנה אין כאן משכון אין כאן. פי' ואינה מקודשת לפי שהאשה נקנית בכסף והכסף אינו בעין היאך יקנה שאין המשכון תחת הכסף כיון שלא ישאר ביד האשה ודאי אי אמר לה התקדשי לי במשכון זה והמשכון יהיה שלך פשיטא דמקודשת וכמו כן אם אדם אומר לחבירו אתן לך מנה במתנה והניח לו משכון עליה לא קנה המנה במשיכת המשכון ואין לחלק בין מתנה לקידושין ורבינו חיים כהן בשם ר"ת אומר שאם אמר אדם לחבירו אתן לך מנה במתנה והילך משכון עליו ואל תחזיר לי המשכון עד שאתן לך המנה דאז ודאי יכול לעכב המשכון עד שיתן לו המנה ותימה מהא דאמר בהשוכר את האומנין (ב"מ דף עה:) גבי השוכר את הפועלים להעלות פשתן וכל דבר שהוא אבוד מקום שאין שם אדם וחזרו בהן שוכר עליהן או מטען וקאמרינן. עד כמה שוכר עליהן א"ר נחמן עד כדי שכרן איתיביה רבא לרב נחמן עד ארבעים וחמשים זוז התם כשבאת חבילה בידו פירוש שבאו כלי אומנות של פועל ליד בעל הבית והשתא כי באת חבילה בידו מאי הוי הא מנה אין כאן משכון אין כאן וי"ל דלא דמי דהתם גרמו לו הפסד ועוד שאין החבילה בתורת משכון אלא קנוייה לו לשכור פועלין וכשרגילין לעשות שידוכין צריך ליזהר בדבר יפה שיאמר הרי אני מקנה לך כך וכך בגוף החפץ דאם אמר אם אחזור בי אתן לך כך וכך והא לך משכון מנה אין כאן משכון אין כאן ושמא בשדוכין לא אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן כיון שכשהאחד מהן חוזר בו השני מתבייש בדבר:
משכון דאחרים וכדרבי יצחק. אע"ג דרבי יצחק איירי במשכון שלא בשעת הלואתו מצינו למימר כיון דבעל חוב קונה משכון שלא בשעת הלואה קנין גמור עד שיפדה בשעת הלואה נמי אלים שיעבודיה לחשב ממון לקדש בו האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות וכן צריך לפרש בפ' השולח (גיטין דף לז. ושם) בההיא דאמר המלוה על המשכון אינו משמט ומפרש התם משום דקני ליה כרבי יצחק ורבי יצחק הוי שלא בשעת הלואתו והמלוה משמע בשעת הלואתו כדמשמע סוף פרק האומנים (ב"מ פא: ושם) אלא ה"פ התם כיון דקני ליה שלא בשעת הלואתו לגמרי סברא הוא דיקנה הוא בשעת הלואתו שלא ישמט דחשיב של אחיך בידך ודרשינן בספרי (פ' ראה) את אחיך תשמט ידך ולא של אחיך בידך וכן יש לפרש פרק כל שעה (פסחים דף לא: ושם) בההיא דישראל שהלוה את העובד כוכבים על חמצו אחר הפסח עובר לרבי מאיר ומפרש התם משום דקנה ליה כר' יצחק וכיון דקני ליה כרבי יצחק שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו קני ליה נמי לענין דקרינן ליה שלך אי אתה רואה:
מנין לבעל חוב שקונה משכון. פי' בקונט' בשאר דוכתי להתחייב באונסין וקשה דהא ר"מ ור' יהודה פליגי. במלוה על המשכון אי הוי שומר שכר אי שומר חנם אבל שואל לא הוי ואוקי גמרא ר"מ כר' יצחק משמע דר' יצחק לא אמר להתחייב באונסין לכך נראה לי שקנה את המשכון להתחייב בגניבה ואבידה:
צדקה מנין. וא"ת איכא צדקה ממה שיחזיר לו לשכב עליו וי"ל דדייק מדכתיב (דברים כד) ושכב בשלמתו וברכך ואי לא הוי קונה ליה א"כ כשמברכו העני הוי ליה רבית דברים ויש מפרשים דלא מיקרי צדקה אלא הנותן משלו כמו צדק משלך ותן לו (ב"ב פח:):
תנם לאבא או לאביך אינה מקודשת. ואם תאמר הא אמרינן לעיל (דף ו:) תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת ויש לומר דלא דמי דהתם שהתחילה היא בדבר איכא למימר דדעתה להתקדש אבל הכא שהוא אמר לה תחילה התקדשי לי והיא משיבה תנם למי שתרצה איכא למימר דאין דעתה להתקדש אלא היא משטה בו ואינה חוששת:
תנם לפלוני אינה מקודשת. וא"ת אמאי קתני לעיל בברייתא אביך לאבא ולפלוני סגיא ואיכא למיעבד כל הני צריכותא ושמא יש לומר דאין לחוש לכך כיון דלא תנא אביך בברייתא לחודיה אי נמי י"ל דלהכי תנא אביך ופלוני משום דס"ד דליהוי מקודשת טפי כשאמרה תנם לפלוני מכשאמרה תנם לאביך דסמכה דעתה טפי כשיהא ביד פלוני:
אם היה סלע שלה מקודשת. פי' בקונטרס דחצרה קונה לה ולא נהירא דאם כן מאי בעי סלע של שניהם מהו פשיטא דאינה קונה כיון דהוא חצר של שניהם כדאמרינן פרק המוכר את הספינה (ב"ב דף פד:) אמר רבי ינאי חצר של שני שותפין קונין זה מזה ומוקי לה במודד בתוך קופתו של לוקח אבל במודד על הקרקע לא ונראה לפרש דהכא הטעם אין תלוי בקנין חצרה אלא כשהסלע שלה סמכה דעתה ובשאינו שלה לא סמכה דעתה ובעי כשהסלע של שניהם אי סמכה דעתה או לא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק א (עריכה)
סג א מיי' פ"ה מהל' אישות הלכה י"ד, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' כ"ח סעיף י"ב:
סד ב מיי' פ"י מהל' שכירות הלכה א', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' ע"ב סעיף ב':
סה ג ד מיי' פ"ד מהל' אישות הלכה ג', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ל' סעיף ז':
סו ה מיי' פ"ד מהל' אישות הלכה ג', טור ושו"ע אה"ע סי' ל' סעיף ח':
סז ו ז מיי' פ"ד מהל' אישות הלכה ד', טור ושו"ע אה"ע סי' ל' סעיף ט':
סח ח ט מיי' פ"ד מהל' אישות הלכה ד', טור ושו"ע אה"ע סי' ל' סעיף י"א:
סט י מיי' פ"ד מהל' אישות הלכה ד', טור ושו"ע אה"ע סי' ל' סעיף י':
ראשונים נוספים
מנה אין כאן משכון אין כאן. משמע לי דהכי פירושא כיון שהוא אינו מקדשה בגופו של משכון אף על פי שאמר לה קני אותו לשעבוד מנה וקנתה אין כאן משכון כלומר שאינו קונה בה דהוי' ליה כהלואה דליתא בעין הואיל ומנה אין כאן לפיכך אינה מקודשת וחוזר ונוטל משכונו ממנה וכן באמת שאין עבד כנעני נקנה במלוה כדאית' לקמן במכילתין ושוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוצאה נתנה במה קנאו ואע"ג דהא מילתא (לא) במלוה דבידה הוא מ"מ משמע באומר לאשה הריני חייב לך מנה בקנין והתקדשי לי בו שאינה מקודשת וכן במכר לא קנה דשעבוד ברשות לוה הוא והיינו טעמא דמלוה אבל אומר לחבירו הריני חייב לך מנה כלומר מחייב אני עצמי לך במנה וקני לי' כלי למשכון עליהם מכיון שמשך קנה כליו לשעבו' והרב ז"ל כתב משכון אין כאן דלא קני' ליה במשכון במידי דמאי יהבת ליה דקני' ליה משכון, וצ"ע:
ובמשכון דאחרים. דמקודשת כדרבי יצחק. משמע לי מסוגיא דפסחים ד' ל"ד ע"ב דמשכון דתפיס לי' המלוה ברשותו אם לא פרעו בזמנו והוחלט המשכון בב"ד למפרע הוא גובה ואי זבין מלוה או הקדיש משעת הרהנה שפיר זבין ושפיר הקדיש ואי לוה זבין או הקדיש לאו כלום הוא וכולה מדר' יצחק כדאי' התם ובכה"ג הוא דאמרינן הכא מקודשת כגון שהוחלט המשכון אח"כ אבל פדאו לוה כי היכי דאי זבין מלוה והקדיש מלוה איגלאי השת' דלאו כלום עבד ואי זבין לוה והקדיש הרי הוא מקודש ומכור אף לענין קדושין י"ל שאינה מקודשת ואעפ"י שיש בו מקצת קנין מעכשיו ונפקא מינה מדר' יצחק לענין שביעית ולענין שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו אבל קדושין כמכירה הם בגופו של משכון הוא צריך לקדש וכשפדאו, מלוה הוא, זהו הנראה לפי דין המשכון.
ומיהו מדאשכחן לקמן בפ' שני במקדש בשטר חוב דמן הדין מקודשת היא בין במלוה בשטר בין במלוה על פה אלא משום דלא סמכא דעתה מתחילה כדשמואל ש"מ דכל שקונה שעבו' על המלוה מקודשת דהא התם לית ליה למלוה עליו דלוה אלא שעבוד גרידא ולא מצי לזבוני בנכסים דיליה כלום ואפילו הכי מקודשת מן הדין והלכך מלוה שיש עליה משכון כיון שקונה מקצת קנין ואינו יכול למחול ללוה לאחר מכירה אשה מתקדשת בו וכן נראה לדעת הראשונים. מ"מ דוקא במלוה של אחרים דהא נפיק שעבודא מיניה דמקדש לידה דמתקדשת אבל שעבודא דידיה כגון חייב אני מנה לך בשטר או בקנין אין אשה מתקדשת בכך דומי' דמלוה דהכא לא מטי לידה כלום והכא לא נפיק מיניה כלום דשעבודא ברשות לוה הוא וכולו ממונא גביה וכיון דאגיד ביה לאו קדושין נינהו כדפרישית, כך נ"ל:
נסכא אין כאן. כתב רבינו הגדול ז"ל דלא קאי נמי באבל אמרו ומפורש לנו במקומו בפרק הזהב (ב"מ מ"ח ע"ב):
תנא אבא וכו'. איכ' דק"ל וליתני אבא להודיעך כחה דריש' וליתני פלוני להודיעך כחה דסיפ' אביך למה לי ואיכ' למימר איצטריך סד"א אביך דמקרב' דעתי' לגבי בריה וידו כיד בנו אע"ג דאמר שיקבלם לי לא הוו קדושין צריכה ואע"ג דלא מצריך להו בגמ' כיון דאמר תנא אביך להודיעך כח דסיפ' תו לא צריך והאי דלא ערבינהו ותננהו איכא למימר דתנא הכי שמעינהו וגרסי' ואי נמי איכא למימר דההיא דתנא אביך משום האי טעמ' דשמע תנא אבא ואביך וגרסינהו דצריכי והדר שמע פלוני וגרסיה דצריך ולעוקריה למשנה ראשונה לגמרי א"א דהא אבא צריך למימר לפיכ' לא זזה ממקומה כלל, ותנא אביך:
היתה הסלע שלה מקודשת. פי' רש"י ז"ל שחצרו של אדם קונה לו ותמהני אי הכי הא דבעי רב ביבי סלע של שניהם מהו אי משום קנין פשיטא שלא קנת' שאין השותפי' קונין מקח זה מזה בקרקע חצר של שניהם ואי בתוך קופתה המונחת בה פשיט' שקנתה כדמפורש בדוכתא בב"ב דף פ"ד ע"ב ואיכא לתרוצי דהכי קא מבעיא לי' מי אמרינן איהי דעתה להניח את שלה שם ורוצה היא בקידושין ושתקבלם לי קאמרת כיון דאית (ליה) [לה] חלק בחצר ואיהו נמי אקנויי אקני לה מקום בחצר זו שלה לקבל בה קדושין או דילמא כיון דסתם אמרה ליה לא ניחא לה בהו וה"ק ליה כיון דאית לך חצר תנהו בחצרך זהו דעת רש"י ולפי דבריו אינה מתקדשת אלא אם כן קנתה [פי' ע"י סלע].
והא דאמרינן לעיל (קידושין ו' ע"ב) תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך איכא למימר דהתם שאני דכיון דמפיק ממונא אפומה ואם קבלה עליה מדין ערב חייבת לשלם ממונא שקלה מיניה אבל הכא היא לא שקלה כלום ואיהו נמי לא אפיק כלום לשקול ממונא וליזול אבל הדברים מראין שאם אמרה לו השלך מנה זו לים ואתקדש אני לך וזרק מקודשת וכן בדין ערב מחייב בקבלן והכא נמי קתני תנהו לכלב אינה מקודשת טעמ' דאמר' ליה סתם הא א"ל תנהו לכלב ואתקדש אני לך מקודשת ומיהו רישא דסלע לא נצרכה אלא אפי' חזרה ונטלה מנה משם אי נמי לאו דוקא.
ובפסקי חכמי הצרפתים אפי' תן על גב סלע ואקדש לך אינה מקודשת וצ"ע.
אבל בירושלמי (ב,א) אפי' תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך פרשו משום דזוכה לאשה וחוזר וזוכה לעצמו ולא אתיא אליבא דגמרין ושם אמרו שאם היה חרש שאין לו זכות אינה מקודשת.
ובזה נ"ל לפום גמ' דילן שכל זמן שהם ברשות חרש אם הלה רוצה יכול לחזור ולהוציאה מידו אף היא יכולה לחזור וכן הדין בערב אם אמר לו הלוהו לחרש שיכול לומר לו טול ממנו מעותיך שהרי לא קנה הלה כלום ואם אבדו ואינו יכול להוציאם ממנו בעצמו חייב ומקודשת שהרי מתחלה על מנת שיוציאם החרש אמרה לו והרי עשה כן משל לאומר לחבירו לזון בניו או בני אחרים הקטנים והוא נותן לו שזה זן וזה משלם ואשכחן בכי ה"ג בב"מ דף צ"ט ע"א דאתמר השאילני פרתך ואמר לו ביד מי הכישה במקל והיא תבא אחרי ואמר רב נחמן עלה כיון שיצתה מרשות משאיל ומתה חייב.
וסוגיא משמע דפליגי עלה שמואל ורב אשי ופסק ר"ח והרב ר' משה הספרדי ז"ל דפטור וש"מ דלא מחייב איניש באחריות שאלה וה"ה למלוה סתם כיוצא בו עד דאתיא לרשותיה וקני לה הילכך תן על גבי הסלע ואתחייב או אתקדש לך לא אמר כלום אבל השלך לים או תן לחרש והוציאם עדיין אני אומר שהוא חייב שעל פיו הוציא:
מנה אין כאן משכון אין כאן: כלומר מנה שהוא מקדשה בו אינו כאן ומשכון שהניח לשעבוד על המנה אינו שוה כאן כלום; שלא נתן לה גופו של משכון לקדושין אלא לשעבוד המנה, ובמה תתקדש? ואפילו אמר לה הריני מחייב לך מנה בקנין והתקדשי לי בו - אינה מקודשת שאין כאן מנה אלא מלוה ולא קנה. ואפילו כתב לה שטר עליו - אינה מוקדשת. וכמו שכתבתי למעלה גבי מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשרות.
התם במשכון דאחרים וכדר' יצחק: ומדקתני התם קדשה במשכון משמע דאפילו משכנו בשעת הלאותו מקדש בו. וכבר כתבתיה בארוכה בגטין פרק השולח ( ? ? ) בס"ד. ואף על גב דגופו אינו קנוי לו ממש, ואי אקדיש מלוה או זבין מלוה לא עבד כלום -- מכל מקום לענין קדושין כיון שיש לו בו מקצת קנין מעכשיו לענין שביעית ולענין שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו - הוה ליה כדידיה לענין קדושין ומתקדשת בו. ולא גרע מהמקדש במלוה שיש לו על אחרים (דמן הדין מקודשת אלא משום דלא סמכה דעתא דלמא מחיל לה כדשמואל בפרק ב'), דכל שיש לו שעבוד על הלואה והוציאו מידו ונתנו לה הרי זו מקודשת כאילו הוציאו ממון ממש מידו ונתנו לה. והלכך מלוה שיש עליה משכון כיון דאית ליה בגויה קצת קנין ואינו יכול למחול אחר שנתנו לה וסמכה דעתה - מקודשת. אבל במשכון דידיה כיון דבגופיה לא מקדש לה - אינה מקודשת, דהא לא נפיק מיניה כלום, דהא שעבודא אכתי גבי דידיה הוא. הלכך אינה מקודשת. וכן כתב הרמב"ן נר"ו.
והא דאמרינן במשכון דאחרים -- לאו למעוטי משכון דידיה ומשכון דידה, אלא למעוטי משכון דידה בלחוד; אבל משכון דידיה מקודשת מדר' יוסי בר יהודה דהיא גופה משכון הוא ומקדשת. וכדאיתא לקמן בפרקין.
תנא אבא להודיעך כח דרישא ותנא אביך להודיעך כחה דסיפא: וא"ת וליתני 'אב'א ו'אַחֵר'. 'אבא' להודיעך כח דרישא, 'אחר' להודיעך כח דסיפא. ואמאי תנא 'אביך'? יש לומר דתנא הכי שמעינהו וגרסינהו כדאמרינן לעיל.
הא דתניא אם היה סלע שלה מקודשת: פרש"י ז"ל משום דקנתה לה חצרה והרי הוא כמי שקבלתו. ואם תשאל, אם מדין זכיה נגעו בה, מאי תיבעי ליה לרב ביבי בסלע של שניהם? דאילו הניח על גבי קרקע לא קתנה כדאמר בבבא בתרא, דחצר השותפין אין קונין בו מקח זה מזה במודד על גבי קרקע (כדאיתא התם הפרק הספינה גמרא המוכר פירות לחברו משך ולא מדד וכולי). ואם במניח בקופתה שעל גבי הסלע - הא נמי פשיטא דקתנה, דאמר ר' ינאי אמר רב חצר השותפין קונין זה מזה ואוקימנא במודד לתוך קופתו (כדאיתא התם דכליו של אשם קונה לו אפילו בחצר של שניהם)?
יש לומר דהכי קא מיבעיא ליה: כיון דאית לה שותפות בגוה, הכי קאמרה ליה הניחהו על הסלע שתקבלהו לי, ואיהו כיון דמחזר לקדשה - מושיל לה מקומו, וקנתה ומיקדשא? או דלמא תנהו על הסלע שלך קאמרה, לומר שאינה רוצה בהן.
ואי קשיא לך אפילו בסלע שאינה שלה - אמאי אינה מקודשת מדין ערב? דהא הוה ליה כתן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דמקודשת מדין ערב?
יש מתרצים דהתם שאני דקאמרה ואתקדש אני לך והכא דכוותה אי אמרת הניחהו על גבי הסלע ואתקדש אני לך - מוקדשת.
ויש מפרשים דהכא והתא בדאמרה ואתקדש אני לך אלא דהתם דמפיק ממונא אפומה ויהיב לההוא לפניה, דתו לא מצי אינהו לאפוקינהו מיניה, מיחייבא איהי מדין ערב; והלכך מקודשת. אבל הכא לא אפיק מידי אפומה, דאי בעי הדר שקיל להו מן הסלע. אבל אמרה לו זרוק מנה לים ואתקדש אני לך - מקודשת. הכא נמי דקתני "תנהו לכלב אינה מקודשת" בדלא אמרה "ואתקדש אני לך" אלא דאמרה ליה סתם "תנהו לכלב". הא "תהנו לכלב ואתקדש אני לך מקודשת.
וקשיא לי, דאם כן בהיה כלב רץ אחריה לא הוה ליה למימר בההיא הנאה דקא מציל לה מיניה גמרא ומתקדשה אלא הכי הוה ליה למימר כיון דמציל לה מיניה לשם קדושין קא אמרה, דהא בכל הני לא איסתפק לן אלא אי לשם קדושין קא אמרה או לדעתך קא אמרה. ולישנא ד-"בההיא הנאה" דקא אמר משמע דעיקר טעמא דתנהו לכלב והניחהו על גבי הסלע אינו אלא דלא שקלא מיניה דליתקדש ביה. וכי היה כלב רץ אחריה, אף על גב דלא ממשו של ככר קא שקלא, הא אית לה הנאת הצלה דשויא כפרוטה -- אלמא לאו משום דלא אמרה "אתקדש" הוי טעמא; דאף על גב דקא אמרה "ואתקדש אני לך" אינה מקודשת דהא לא שקלא מידי.
ומסתברא דלעולם אינה מקודשת אלא בשפשטה ידה וקבלתו או שאמרה ליתנו לבן דעת שהיה מתקדשת מדין ערב כאילו קבלתו היא. אי נמי בשאמרה ליתנו לכלב שלה משום דמשתרשי לה והוי כאילו קבלתו היא. ואף על גב דלא אמרה "ואתקדש אני לך" מקודשת, דכל שאמר לה "התקדשי לי בזה" ואמרה "תנהו לי" אין צריך לומר "ואתקדש אני לך" דכל שקבלתו מודה היא במה שאמר. וכן נמי בשאמרה לו "תנהו לפלוני בן דעת" מקודשת מדין ערב, והיא דקאמרה "ואתקדש אני לך" אבל לא אמרה "ואתקדש אני לך" אינה מקודשת. והיינו "תנם לאבא ולאביך תנם לעני". אבל אמרה תנהו לכלב שאינו שלה ואתקדש אני לך ו-הניחהו על הסלע שאינו שלה (אף על פי שאמרה "ואתקדש אני לך"); אי נמי השלך מנה לים ואתקדש אני לך -- אינה מקודשת לפי שלא קבלה ממנו היא כדי שתתקדש מחמת הנאה דמטי לה מיניה, ולא מדין ערבות דאין דין ערבות אלא במי שנותן לבר זכיה על דבורה, לפי שהערב אינו מתחייב אלא מפני זכיית הלוה, דמשאמרה תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך אף על פי שהמקבל אינו מתחייב עליו בכלום דהא מתנה הוא דקא שקיל, מכל מקום היא מתקדשת בו באותה הנאה הבאה לאותו בן זכיה בדבורה. אבל כשהמקבל אינו בר זכיה - אין כאן דין ערבות. והיינו דבכלב רץ אחריה אינה מתקדשת מחמת ??? של ככר שנתן לכלב בדבורה (אף על פי שאמרה "ואתקדש אני לך") אלא מחמת הנאת ההצלה שהוא חשובה לה כפרוטה. וכאילו קבלה היא ממש פרוטה מידו כדין הנאת מלוה או בהילך מנה ואתקדש אני לך דמקודשת באדם חשוב, דאינה מתקדשת בגופה של מלוה ובגופה של מתנה אלא בהנאתן שהיא חשובה אצלה כקבלת פרוטה.
וגרסינן בירושלמי דמכלתין בפרק האיש מקדש ( ? ): התקדשי לי בסלע זו ואמרה השליכהו לכם או לנהר - אינה מקודשת. תנהו לעני - מקודשת. בכל מקום לא נכנס תחת ידה כלום. הכא איתמר מקודשת והכא איתמא אינה מקודשת. א"ר אבהו רוצה היא מקודשת ותראה עושה טובה לעני אלמא כל שלא נכנס תחת ידה כלום אינה מקודשת אף על פי שהשליכתו במצותה במקום שאינו יכול עוד ליטלו (בים או בנהר), אפילו הכי אינה מקודשת. ולא משום דאמרינן דהשליכהו לים לדעתך קאמרי - דהא מפרש טעמא התם משום שלא נכנס תחת ידה כלום. ועוד פירשו תמן דתנהו לעני שהוא מקודשת דנעשה הבעל שלוחה של אשה לזכות לעני, אי נמי משום דעני זוכה לאשה וחוזר וזוכה לעצמו. ולאו זוכה ממש לאשה אמרי אלא עשאוהו כזוכה לאשה כדין לוה שזוכה לחייב בקבלתו את הערב כטעמא דגמרין דאמר לעיל מקודשת מדין ערב.
וגרסינן נמי התם שאם אמר "תן מנה לחרש ואתקדש אני לך" אינה מקודשת לפי שאינו בר זכיה, והלכך אי אפשר לה להתחייב מדין ערבות בקבלתו, והלכך אינה מקודשת. וזה ראיה למה שאמרנו כנ"ל.
תנהו לעני אינה מקודשת: והא דגרסינן בירושלמי התקדשי לי בסלע זה תנהו לענ מקודשת וקא מפרש ר' אבהו רוצה אשה שתהא מקודשת ותראה עושה טובה לעני -- יש מי שאומר דפליגא אגמרא דילן ויש מי שאומר דסלע שאני שהיא מתנה מרובה ואי אפשר לומר בו כי היכי דמחייבנא ביה אנא הכי נמי מחייבת ביה את לפי שאינו מחויב במתנה מרובה כסלע בפעם אחת אלא שיקבלה לי קא אמרה. ואפשר דאפילו בעני שאינו סמוך עליה מקודשת דהא רוצה אשה שתהא מקודשת ותראה טובה לעני קא אמרה. ואף על גב דתנהו לאבא ולאביך ולפלוני אינה מקודשת -- הכא דרוצה להראות טובה לעני - מקודשת.
והנכון כמו שכתבתי למעלה דהתם בשאמרה "ואתקדש אני לך" ומקודשת מדין ערב קאמר, וכטעמא דמפרש בירושלמי נעשה העני זוכה לאשה מיד בעלה וחוזר וזוכה לעצמו. ועני דנקט איכא למימר דלרבותא נקטיה, דאף על גב דאיהו נמי מיחייב ביה, אפילו הכי מקודשת דרוצה היא שתראה עושה טובה לעני. אי נמי דוקא לעני ופליגא אגמרא דילן. דהתם לית להו באיניש אחרינא דמקודשת כיון דלא נכנס לתוך ידה כלום. ואפשר נמי דר' פנחס (דמפרש טעמא התם דנעשה עני זוכה לאשה מיד בעלה וחוזר וזוכה לעצמו) פליגא אדר' אבהו דמפרש טעמא רוצה היא שתראה עושה טובה לעני, ולר' פנחס אפילו לעשיר נמי מקודשת מדין ערב, דאף הוא זוכה לאשה מיד בעלה וחוזר וזוכה לעצמו. ועני דנקט -- אורחא דמילתא קתני. אי נמי לעני וכל שכן לעשיר כמ"ש כנ"ל.
איתיביה רבא לרב נחמן קדש' במשכון מקודשת ופרקינן התם במשכון דאחרים וכדרבי יצחק דא"ר יצחק מנין לב"ח שקונה משכון. פי' לענין שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו ואין שביעי' משמטתו וה"ה דלא סגי ללוה במחילת החוב עד שיחזיר לו משכונו כדאיתא לקמן בפירקין וכיון דאית ליה למלוה קנין וזכות במשכון זה מקדש בו את האשה ולא מבעיא לאחר שהחליטוהו לו ב"ד בפרעון חובו או שהרהינו אצלו ולא פדאו דהא פשיט' דדידיה הוא אלא אפילו קודם לכן דאע"ג דקי"ל בפ' כל שעה כרבא דאמר מכאן ולהבא היא גובה ואי אקדיש מלוה או זבין לא עביד כלום ואפילו החליטוהו לו ב"ד לזמנו שאני הכא במשכון דאית ליה קנין בגויה מדר' יצחק ובדידיה אי זבין מלוה או אקדיש דבריו קיימין למפרע כשיחלטוהו לו ב"ד הילכך באשה מקודשת לו מעתה ואפילו פדאו לוה בזמנו דשאני קדושין מזביני והקדש דכל היכא דבשעת קדושין איכא הנאת פרוטה וסמכה דעתה עליה מקדשא ביה תדע דהא לקמן אמרינן דלכ"ע אית להו מתקדשת במלוה דאחרים אלא דפליגי במלוה דאחרים אם יש לה הקנאה במלוה על פה א"נ אי סמכא דעתה או חיישה למחיל' מדשמואל וכיון שכן הכא במלוה על המשכון שיש לה הקנאה ואין המלוה יכול למחול ללוה אחר שמכרו או נתנו לכ"ע סמכא דעתא ומיקדשת ביה ואע"ג דבמלוה דידה אינה מתקדשת שאני התם דדעתה אזוזי וליתנהו בעולם כדפי' לעיל אבל במלוה דאחרים ודאי דעתה אההיא הנאה ולא אזוזי וכ"ש כשיש עליה משכון דדעתה אזכיה שזוכה במשכון וכיון דאית ליה ביה קנין מדרבי יצחק זכיא ביה ומקדשה ביה והא דנקט במלוה על המשכון דאחרים א"עג דה"ה דמתקדש' במלוה דאחרים בלא משכון כדאיתא לקמן משום דבמלוה שאין עליה משכון פליגי תנאי ובמלוה על המשכון מודו כ"ע דהא מצי מקני ולא מצי מחיל נקט הכי. והא דר"י איתא בין במשכנו בשעת הלואתו בין במשכנו שלא בשעת הלואתו ואע"ג דקר' מיירי במשכנו שלא בשעת הלואתו כ"ש אידך במשכנו לו מדעתו וכבר פירש' אותה בפ' השוכר את האומנין:
והא דאמרינן אם אינו קונה משכון צדקה מנין הפירוש הנכון דאי לאי דקני ליה והוי כדידיה מאי צדקה עביד כשמחזיר לו משכון שלו ואי משום דכשהיא ברשותו ולא עביד השבה יכוף לבו לפורעו יותר קראי לאו ברשיעי עסקינן אלא בצדיקי דבלאו הכי לבו כפוף לפרעו אלא ודאי דקני ליה והיינו השב' צדקה שלו כשמחזירו:
פריטי אין כאן נסכא אין כאן. ושמעינן מהכא דמאן דמודה במקצת ואמר הילך משכון זה במה שאני חייב דלא חשיב הילך דמשכון אינו חשוב פרעון וכן כתבו הגאונים ז"ל. ואע"פ שאין הראייה מכאן מחוורת הדין אמת כמו שפירש' במקומו. ודוקא דהא אבל מלוה על המשכון ההוא משכון כיון דקני ליה מדרבי יצחק חשיב הילך ואם אמר המלוה מנה הלויתיך עליו ולוה אמר חמשים ואיכא ראיה דליכא מגו הרי הלוה פטור משבועת היסת מודה מקצת דמשכון חשיב הילך ושבועת היסת ונפטר מורי נר"ו:
מיהו שמעינן מהכא דמאן דזבין מטלטלי ויהיב משכון עלייהו לאו פרעון הוא כלל והרי הוא כדברים בעלמא דלא קיימי במי שפרע ל"ש בחד תרעא ול"ש בתרי תרעי. ויש מביאין ראייה מכאן דדברים ומשכון דאית בהו משום מחוסרי אמנה וכדאית' בפ' הזהב דוקא בחד תרעא אבל בתרי תרעי לא דאי לאו הכי היכי הדר ביה ולא חייש למחוסרי אמנה אלא ודאי ש"מ דכיון דאייקר ליכא משום מחוסרי אמנ' והדין אמת כמו שביררנו במקומו בפ' הזהב אבל הראייה אינה כלום דהכא בני רב הונא דאית להו למיחש למחוסרי אמנה הוא לא הדרי בהו ואידך מוכר דהדר ביה לאו בר הכי דליחו' להכי:
ת"ר התקדשי במנה נטלתו וזרקתו כו'. לא מיבעי' שדינתיהו קמיה דלא הוה קידושין פי' דהא לא מיחייבא בהו שהמפקיד אצל חברו ולא קבל ממנו וזרקו לפניו אינו חייב בו שלא קבל עליו שמירתו ואפילו לא אמר כלום כשזרקו לפניו משא"כ בפקדון שהיה כבר ברשותו שאם זרקו לפניו חייב כלום אלא אם כן אמר לו טול את שלך דהשתא לא מיחייב ביה אלא בפקדון שיש לו זמן שנתחייב בו עד תשלום הזמן שקבל עליו וה"מ בפקדון אבל בחוב אינו נפטר עד שיזרקנו ברשותו בפניו וכי עביד הכי מיפטר אפילו תוך זמנו ואפילו בע"כ דבכה"ג נתינה בע"כ הויא נתינה וכבר ביררתי משפט דינין אלו בראיות ברורות במסכת גיטין ובמס' ב"מ בס"ד:
ת"ר התקדשי לי במנה תנם לאבא ולאביך כו'. וצריכא דאי אשמועינן אבא ואביך כו'. איכא למידק דהא אביך ופלו' תרווייהו אתו להודיעך כחא דסיפא והא למה לי תרתי לתני אבא ופלוני ובהכי סגי אבא להודיעך כחא דרישא ופלוני להודיעך כחא דסיפא אביך למה לי ויש מתרצים דאיצטריך סלקא דעתיך אמינא אביך דמקרבא דעתיה לגבי בריה וידו כיד בנו ותו דאית לה כסופי למתבעינהו מיניה דאזלא השתא לרשותיה אפילו כי אמר שיקבלם לי לא סמכא דעתה ולא הוה קידושין קמ"ל. ובדין הוא דהוה ליה לערבינהו ולמיתנינהו כלהו כחדא אלא דתנא חד חדא שמעינהו וגרסינהו. ונכון הוא:
ת"ר התקדשי לי במנה תנם על הסלע אינה מקודשת ואם היה סלע שלה מקודשת פרש"י ז"ל לפי שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ולא נהיר' דבמאי עסקי' אי דקיימא בצד הסלע פשיט' ואי דלא קיימא בצדו היכי זכיא לה דחצר שאינה משתמרת היא דבעינן עומד בצד שדהו כדאיתא בפ"ק דמציעא ותו מאי האי דאיבעיא לן ולא איפשיטא בסלע של שניהם אם במניח בסלע עצמו פשיטא דאינה מקודשת דחצר של שניהם זוכה לכל אחד מהם מיד אחרים אבל אינו זוכה לאחד מהם מיד חברו ואם בשנתנו לתוך קופתה שהיא מונחת ע"ג הסלע פשיט' דקנתה לה כדמפ' ואזיל בדוכתא בפרק הספינה. והנכון כמו שפירשו בעלי התוספות דהכא לאו מדין חצר וזכייה דידה אתינן עלה כלל אלא מפני שהוציא ממונו מרשותו על פיה דבעלמא קיי"ל שכשם שאם פוטרו מלוה ללוה על פי אחרים נתחייבו לו אחרים כדמוכח בפר' המקבל ה"ה באומר לחברו תן מנה לפלוני ואתחייב אני לך ונתנו על פיו שנתחייב לו בההיא הנאה ואב לכולן ערב וה"ה והוא הטעם באומר לחברו זרוק מנה שלך לים או לדבר האבד ואתחייב אני לך שהוא חייב דמידי הוי טעמא אלא מפני שהוציא ממונו מרשותו על פיו נשתעבד לו באות' הנאה ומה לי נתנו על פיו במתנה גמור' או זרקי לים או למקו' האבד הילכך האומר לחברו תן מנה ע"ג הסלע שהוא מקו' האבד ואתחייב אני לך ונתנו שם על פיו חייב והוא שלא חזר ונטלו משם דאי חזר ונוטלו משם הא לא עבד כלום על פיו ובמה נשתעבד לו. מיהו אם נתנו שם והלך לו והניחו לאבוד במקום שאינו משתמר ואח"כ חזר ונטלו משם איכא למימר דחברו חייב לו דמאי דהדר השתא ושקלינהו כמציאה הוא אצלו ומן שמיא הוא דאקנינהו ניהליה והא תליא בפלוגתא דרשב"א ורבנן פרק אלו מציאות המוציא מציאה בסרטיא ופלטיא ובכל מקום שהרבים מצויים שם דרבנן אמרי חייב להחזיר ורשב"א אמר אינו חייב להחזיר וקי"ל כוותיה ברוב גוים מיהת הילכך כל שנתנו לאיבוד במקום שהרבים מצויין שם שאלו מצא שם מציאה אינו חייב להחזיר והניחו שם ולאחר זמן חזר ונטלו הרי הוא אצלו כממון אחר וחבירו חייב לו במנה זה וכיוצא בו באשה מקודשת אבל מקום שכיוצא בו אם מצא שם מציאה חייב להחזיר לבעלים אף כאן נמי כשחזר ונטלו הרי נטל שלו והלוה פטור ובאשה אינה מקודשת וכן אם אחר שהניחתם במקום האבד בא חברו ונטלם ואמר לו טול אותה אם לא רצה ליטלם הרשות בידו וזה חייב לו בהם שכבר נתחייב לו בהם כשנתנם לאבוד על פיו. ואיכא דקשיא ליה לשטתינו זאת הא דאמרי' בפ' השואל השאילנו פרתך ואמר לו ביד מי הכיש' במקל ותבא אמר רב נחמן כיון שיצאת מרשות משאיל ומתה חייב ומשמע התם מסוגיא דשמעתתא דשמואל ורב אשי פליגי עליה והלכתא כוותיהו וכ"כ הגאונים ז"ל אלמא אף על פי שמוציא ממון על פיו לאיבוד לא מתחייב עליה ואם כן ה"ה באומ' תן ע"ג הסלע ואתחייב לך ואיכא למימר דהתם לא קאמר בהדיא ואתחייב אני לך אלא דקסבר רב נחמן דסתמו כפירושו ושמואל ורב אשי פליגי עליה דסתמו לאו כפירושו הא אלו פי' הכישה במקל ואתחייב אני לך והכישה חייב וכדפרישנא התם. מעתה כל שאמר כן בקידושין זרוק מנה לים או לאיבוד וכיוצא בו ואתקדש אני לך וזרקו מקודשת וכדאמרי' לעיל באומר תן מנה לפלוני ואתקדש אט לך שהיא מקודשת בהנאה שנתן ממונו על פיה ואע"ג דבירוש' פירשו טעמא דמילתא מפני שהוא זוכה לאשה וחוזר וזוכה לעצמו ואם היה חרש שאין לו יד לזכות אינה מקודשת גמרא דילן דמדמי לה לערב לא אזיל כלל בהאי שיטתא ואנן אגמרא דילן סמכינן וה"ה שאם אמרה לו בפי' תן מנה ע"ג הסלע ואתקדש אני לך שהיא מקודשת אפילו בסלע שאינו שלה כל זמן שלא חזר ונטלם משם אלא לאחר זמן בענין שזוכה במציאה ואפילו חזרה היא ונטלתם משם ונתנם לו לית לן בה שכבר נתקדשה לו כשנתחייבה בו ועכשיו תשלומין היא שמשלמת לו ושמעתין משום דלא אמרה ואקדש אני לך הוא דאמרינן דבסלע של אחרים אינה מקודשת דלדחויה בעלמא הוא דאמר לה הכי ואינה מתרצה בקדושין שלו ואם היה סלע שלה מקודשת דהשתא לאו דיחוייא מדחי ליה אלא מתרצה היא בקדושיו וכאלו אמרה בפי' ואיקדש אני לך חשבינן ליה ובסלע של שניהם היא דאיבעיא לן אי דחויי מידחייא ליה או מתרצה בקדושיו ולא איפשיטא והוי ספק מקודשת והרי זה ברור ונכון מורנו נר"ו:
כלב רן אחריה מהו. פי' ואמרי ליתנו לכלב מי אמרינן הרי הוא ככלב שלה ונחת' לקידושין ולא לתשלומי או דלמא דאמרה ליה מדאורייתא מחייבת לאצולי פי' על דעת להשתלם לא לאבד ממונו בחנם דהוה ליה מבריח ארי מנכסי חבירו להצילו שזה לא מצינו והכי מוכח בפ' הגוזל דכי עבד מנפשי' אינו משתלם כלום אלא הכא דעבד מדעתה שאמרה לי תנהו לכלב משתלם ממנה דהפודה שבוי כיון שכבר הגיע לו הנזק לא חשיב מבריח ארי כדכתיב בבבא מציעא ומשתלם מיניה. מפי רבינו נר"ו:
והלכתא שיראי לא צריכא שומא ואע"ג דהא פשיטא דהא קיי"ל דרבה ורב יוסף הלכתא כרבה בר משדה קנין ומחצה איירי דפסק תלמודא הלכתא באידך פסק נמי בהא והכי אורחא דתלמודא תדע דהא פסק נמי הלכתא כר' אלעזר וכרבא אמר רב נחמן ולא הוה צריך למיפסק בהו מידי דהא ליכא אמורא דפליג עלייהו. מיהו הא קשיא לן אמאי לא אמרינן הלכתא כרבה כי היכי דאמרינן באידך ומכאן דקדק רבי יעקב ז"ל דסברא דתלמודא הוא דדוקא שיראי היא ודכותיה שהאשה בקיאה בהם על הרוב ואין הטעות מרובה בהם אבל אבנים יקרות וכיוצא בהם שאין בקיאין בהם אלא אומנים ומצוי בהם הטעות גדולה מאוד דברי הכל צריכין שומא והא דאמרינן לקמן ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא בלא שומא אבנא דכוחלא דמיה ידועין ועל דרך זה הנהיגו במקצת מקומות שלא לקדש בטבעת שיש לו חותם של אבן יקרה ואין זה מחוור דא"כ לא היה שתיק מינה גמרא לעיל כדשקיל וטרי במאי דפליג רבה ורב יוסף ובמה דלא פליגי אלא ודאי שמעינן מינה דבכל מידי לא צריך שומא כרבה ל"ש אמר בחמשי' ושוו חמשין ול"ש אמר לה בכל דהו והא דלא אמרינן הכא והלכתא כרבה משום דאיכא לעיל תרי לישני ומספקא לן במאי פליגי נקיט לה נמי סתמא:
תנו רבנן בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי כו'. קשיא לן דהא שטר קידושין מגט הוא דילפינן לה דמקיש הוייה ליציאה והתם בעינן שטר שאינו יכול להזדייף הוא ונייר וחרס שטר שיכול להזדייף הוא והיכי מיקדשא ביה. ואיכא למימר דכי בעינן שטר שאינו יכול להזדייף היינו לר"מ דאמר עידי חתימה כרתי והא אתיא כר' אלעזר דאמר דאף עידי מסירה כרתי ובעידי מסירה לא איכפת לן בשטר שיכול להזדייף וקי"ל כרבי אלעזר בגיטין ובקידושין והיינו דאמרי' התם גבי גט כתבו על הנייר המחוק ועל הדפתרא פסול וחכמי' מכשירין ואמרינן מאן חכמים רבי אלעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי מיהו בשאר שטרות שהם שטרי ראייה קיי"ל כר"מ דבעינן עידי חתימה וכדאמרינן בכתובות ודוקא אחספא אבל אמגלתא לא דילמא אשכח לה איניש דלא מעל' וכתב עלה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו כו' דאלמא בחספא לא מהני מידי ובכל דוכתא דמתכשר בעדים החתומים כתב ידו חשיב כעדים אלא דבגט פסול מדרבנן ואם נשאת הולד כשר אבל בקידושין כשר לגמרי כדיניה. וכן קבלתיה
מתקיף לה רבי אבא והא לא דמי האי שטרא לשטר זביני דעלמא וכ"ת ולפרוך ליה דהא לא דמיא הוי' ליציאה דביציאה מקנה כותב דהיינו בעל והכא קונה כותב. ואיכא למימר דאי לאו שטר זביני דעלמא גט לא הוה קשיא דאנן מדמינן להו הכי מה להלן בעל כות' ואשה מקבלת אף כאן בעל כותב ואשה מקבלת אבל שטר זביני קשיא:
והא דאמרי' הכא בלוקח תלה רחמנא דכתיב כי יקח איש תמיה' מילתא דהא כי יקח איש בקדושי כסף כתיב ומה ראיה מייתי מיניה לקידושי שטר. ואיכא למימר דאע"ג דמקיח' קיחה גמרי' קדושי כסף עיקר לישנא דיקח איש משמע כי יקנה אשה בכל ענין שיהא ומדיוקא דפשטיה דקרא נקטינן דקנין זה בלוקח תלייא רחמנא בין בשטר בין בכסף למעוטי היכא דיהבא לה איהי לדידיה וקדשתיה דלא הוה קדושין כדאיתא לעיל וכלהו שמעינן מיניה שפיר וכן הא דאמרינן התם [נמי כתיב] שדות בכסף יקנו אע"ג דבקנין כסף קרא כתיב הא כתיב בתריה וכתוב בספר וחתום וכאלו אמר יקנו בכסף וכתוב בספר וחתום. ויש תירוצים אחרים וזה נראה לי נכון:
רבינא אמר מהכא ואקח את ספר המקנה פי' וירמיהו שהוא לוקח לקח ספר המקנה מיד המוכר:
אלא הלכתא נינהו וקראי אסמכת' בעלמא. פי' דלא אתו קראי אלא לדינהו כי יקח לקדושי כסף למעוטי שלא תלקח אשה לאיש ולמעוטי היכא דיהבה ליה לדידי וקדשתיה אלא דאסמכינהו רבנן להני דיני עלייהו:
אמר רבא אמר רב נחמן כתבו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בהן שוה פרותה מקודשת בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי בתך לי לאנתי בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת והוא שלא בגרה נראה פשטה דבוגרת לא הויא אבל נערה או קטנה הויא והא לא איפשר דבשלמא נערה אף על פי שאינה מתקדשת מעצמה כיון שהיא גדולה ויש לה שליחות הרי היא מקבלת שטר קידושיה מדעת אביה ובשליחות אבל קטנה דלית לה יד ולאו בת שליחות היא כלל היאך מתקדשת על ידי עצמה בשטר דאף על גב דאמרינן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך ואשכחן אליבא דרבי יוסי בר יהודה שהאדון מייעד שפחתו קטנה שלא במעות ראשונות שנתן לאב אלא על ידי עצמה התם היא בקדושי כסף דלא בעינן דלימטי כסף ליד האב ויד שלוחו כלל ואלו אמר זרוק מנה לים ותתקדש בתי לך מקודשת וכן אם אמר כל הנותן כסף לבתי קטנה תתקדש לו מקודשת בההיא הנאה שנתן זה כספו לאיבוד על פיו ועל הדרך הזה אמרו אומר אדם לבתו צאו וקבלי קדושי כסף בשקדשה מתחל' ואמר לו תנם על ידה ותתקדש לך גרע מתנם על גבי הסלע או תנהו לכלב ותתקדש לך דהויא מקודשת וכן בכסף ייעוד לרבי יוסי בר יהודה כשמכרה האב מתחלה חשבינן כאלו אמר כשתתן כסף לידה הרי היא מקודשת לך דהא אדעתא דהכי זבנא ניהליה אבל בקדושי שטר אינו כן דבעינן דומיא דגט דכתיב ונתן בידה שיגיע הגט ליד האשה או לחצרה או לשלוחה אם היא בוגרת או שאין עליה רשות אב אי נמי ליד האב או לחצרו או לשלוחו כשהיא ברשותו וכיון דקטנה לית לה יד ולא שליחות כשם שאינה מתגרשא על ידה אף על פי שאמר לה צאי וקבלי גיטך כך אינה מתקדשת בשטר על ידי עצמה אלא ודאי דהא דאמרינן והוא שלא בגרה היינו למימרא דהוי נערה ואתא לאשמועינן כר"י דאמר שאין נערה מתקדשת מעצמה אלא אביה ולא היא הא בקטנה אינה מקבלת שטר קידושיה כלל וכן עיקר:
והא דקתני רישא בתך מסתברא דה"ה בלישנא דהרי את בין על ידי עצמה בין על ידי אביה דהא אף על גב דאין לה יד לקבל קדושיה והיא ברשות אביה מכל מקום היא מתקדשת וכי יהב לה בשליחות אביה שפיר מצי למימר הרי את ככותב גט לנערה או לקטנה שכותב הרי את ואפילו בנותן הגט ליד אביה ובקטנה שאין לה יד כלל הכא נמי לא שנא ובכסף ייעוד דאמרינן לקמן אליבא דרבי יוסי ב"ר יהודה שאומר לה בפני עדים הרי את מקודשת לי והא דנקט רישא בתך רבותא קמ"ל דאפילו כשמתקדשת על ידי עצמה כיון דבשליחות אביה הוא דמקדשא שפיר מצי למכתב בתך כאלו נתן לאבי':
והא דנקט סיפא כשבגר' לישנא דהרי את מסתברא דעל ידי אביה הוא הדין דסגי באומר בתך דאף על גב דהשתא אביה שליח דידה הוא וקאי בחריקה ואינו בעל דבר דלא אשכחן שיהא צריך לדבר עם האשה לא בקידושין ולא בגירושין אלא שידבר היא ואפילו עם אחרים שאם עשתה שליח לאביה או לאחיה לקבל גיטא יכול למכתב בתך אחותך פלונית מגורשת ולא צריך לאזדהורי אלא שיהא כתוב בלשון בעל דבר ולא בלשון עדים והגע עצמך אלו כתב בשטר שדי מכורה לך בשטר זה והגיע השטר לידו קנה בו ולא בעי למכתב שדי מכורה לך וכיון שכן אף כן בקידושין אם כתב בתך או אחותך או פלונית מקודשת ולכשאם תמצי לומר דכי היכי דבגט בעינא שמו ושמה הוא הדין בשטר קדושין כדי שיהא מוכיח מתוכו ה"נ הכא כותב בתך פלונית מקודשת לי אני פלוני ולעולם בבתך סגי והא דנקט סיפא לישנא דהרי את היינו משום כשמתקדשת על ידי עצמה דהשתא כיון שהיא בוגרת דקיימא ברשותא דנפשה והיא עצמה מקבלת קידושיה אי איפשר לומר לה ולא למיכתב בשטר בתך דהוי משמע שהוא מקדש בתה שלה:
ולענין שמו ושמה איכא מ"ד דכיון דהוייה ליציאה מקשינן בעינן בשט' קידושין שמו ושמה דשמו ושמה בגט לאו מתקנת ר"ג היא אלא מדאורייתא דבעינן ספר כריתות שיהא מוכיח מתוכו שיהא עושה כריתות וכיון שכן אף בקידושין כן ומדלא מדכרינן ליה בשום דוכתא כדשקלינן וטרינן דבעינן לשמה ומדעתה משמע טפי כסברא דמקצת רבוותא ז"ל דלא בעיא בשטר קידושין שמו ושמה מוכיח מתוכו דבגט גופיה מדרבנן הוא מתקנת ר"ג דומיא דשם עירו ושם עירה ואפילו יהא בגט מדאורייתא התם דכתיב ספר כריתות אבל בשטר קידושין כיון שמוכיח לנו למי מקדש ומי הוא המקדש בהא סגי ולא בעי מוכיח מתוכו והיינו דלא אדכר בהא דהכא ולא בשום דוכתא בתך פלונית מקודשה לפלוני. וכן נראה נכון:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק א (עריכה)
התם במשכון דאחרים וכדרבי יצחק כו' פירש שמישכנו שלא בשעת הלואתו וקני ליה לגוביינא שרשאי למוכרו ולהיפרע ממעותיו כדתנן משלשים יום ולהלן למוכרו בבית דין. דלהכי משכנוהו לבית דין כדי שיפרע חובו ממנו אבל מישכנו בשעת הלואתו אינו רשאי למוכרו ולא חשיב דידיה דאי מישכנו בשעת הלואתו קני ליה אשה נמי מקנייה כי יהיב לה משכון אל אודאי לא קני אלא משכון דשלא בשעת הלואה דקני ליה לגוביינא: והרי"ף זצוק,ל כתב לא שנא משכון בשעת הלואה ולא שנא שלא בשעת הלואה דהא תנן המלוה על המשכון ואוקימנה כרבי יצחק. עיין מה שכתבתי בשלהי פ שבועות הדיינין במהדר' קמא ובמהדר' בתרא. התם במשכון דאחרים עיין בשליהי פ' שבועת הדיינין במהדרא קמא ובמהדרא בתרא חנם לאבא ולאביך אינה מקודשת. ולא דמי למאי דאמרן לעיל תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דהתם הא קא אמרה ואקדש אני לך. והכא נמי אילו אמרה תנם לאבא ולאביך ואקדש חצי לך מקודשת היא דהא גילתה דעתה דבמתנה יהבינהו ניהליהו ונתרצת בכך להתקדש וכן גבי ככר בין לגבי כלב בין לגבי עני אי אמרה תנה לכלב ולעני ואקדש אני לך מקודשת היא. ודברי המורה לא נראה לי: על מנת שיקבלם לי מקודשת: פי לא מטעם שעשאם שליח לקבלה דאין שליח לקלבלה אלא מפי האשה ולא שתאמר לאחר אמור לפלוני ויקבל קידושי כדפרישית בגיטין דשליחות לקבלה מילי היא ומילי לא מיחסרן לשליח וכי היכי דלא מצי למימר גבי גט אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתומו עד שישמעו מפי הבעל ה"ה הכי נמי בשליחות לקבלה דאשה דכל שליחות לקבלה מילי נינהו אלא היינו טעמא דכיון דאמרה ליה תנם לאבא ולאביך כאילו נתנתם בידיה דמי. ואם היה סלע שלה מקודשת. פירש המורה דחצירה קונה לה ואינה נרא' דאמאי נקט סלע אלא. הכין פירושו כשאמרה חנם על גבי סלע משמע שבכעס אמרה לו אבל אם היה סלע שלה משמע שבכל לב אמרה לו וכאילו שם בידה דמי כיון שנתרצת בכך ודומה זה לתנהו לכלב: ואם הי הסלע של שניהם שולא אם בדרך כעס אמרה לו או בכל לב. ובכולן אם אמרה ואקדש אני לך נראה לי דהיא מקודשת דבכל לב קאמרה ליה ובכל מקום שיתנם בציוויה כאלו שם בידה דמי. ונראה לי דהוא הדין לגבי גט אם הי הבעלה נותן לה גטה ואמרה לו שים אותו על גבי סלע זה או על גבי קרקע ואתגרש מגורשת האי וכא לו שם בידה דמי ולא דמי לטלי גיטיך מעל גבי קרקע דהתם אין שם נתינ' בעל שלא מדעת האשה נתנו על גבי קרקע אבל היכא דאמרה ליה תנהו על גבי קרקע כאילו נתנו בידה דמי וכן כשאמרה לו תנהו לפלוני ואתגרש בו ואע"פ שאין אותו פלוני שם מגורשת ואל מטעם שליח לקבלה דהא לא שמע השליח מפיה אלא כיון שנתינת הבעל לאותו פלוני היא בציווי האשה וברצונה כאילו נתנו בידה דמי אלב שליח לקבלה אינה יודעת האי כשהבעל נונתו לה וגם לא אמרה הי אלבעל תנהו לפלו' אלא יד שלוחה הוי כידה ומשום הכי בעינן שתמנהו שליח פה אל פה ולא שתאמר לו על ידי אחר דהוי מילי ואל מימסרן לשליח כלל אומר אי זה יקרא שליח לקבלה כשלא אמרה לבעל תנהו לפלוני אלא מינתו שליח לקבל מיד הבעל ההוא ודאי בעינן שתמנהו שליח פה לא פה ולא על ידי שליח. אבל כשאומרת היא לבעל תנהו לפלוני ואתקדש לך כאלו נתן בידה דמי ואף על פי שלא מינתה אותו פלוני שליח לקבלה הויא מקודשת וכן לגבי גט:
מתוך: תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק א (עריכה)
מנה אין כאן לא המנה הגיע לידה ולא משכון נתן לה להיות שלה דנימא שוה כסף ככסף הלכך אין לה על המשכון כלום:
במשכון מקודשת וקס"ד דמיירי כה"ג דאמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון:
[במשכון] דאחרים. במשכון שמסרו לו ב"ד על חוב שיש לו אצל אחרים וקדשה באותו זכות שיש לו על המשכון דאי אמר לה התקדשי לי בזה הואיל ואחרים מוציאין אותו המשכון מידה אינה מקודשת אלא ודאי דאמר לה התקדשי לי במשכון זה שיש לי מפלוני או התקדשי לי במאה זוז שיש לי על משכון זה מקודשת. וכי תימא הכא נמי מנה לא הגיע בידה ומשכון לא נתן לה להיות שלה ואין לה על המשכון כלום שהרי הוא קונה המשכון עד אותו סך וגוף המשכון הקנה לה עד אותו מנה. והה"נ אם בעל חוב עצמו תפשו אחר ההלואה דכה"ג נמי קני ביה זכותא כנגד אותו סך כמו שביארנו בסוף המקבל. ומשום הכי פרישנא לה במשכנו שלא בשעת הלואתו והכי אוקימנא לה להא כר' יצחק בשבועות ובבא מציעא. ואיכא מאן דמפרש במשכון דאחרים אפי' משכנו בשעת הלואתו והכי דייק מהא דר' יצחק הואיל ומשכנו שלא בשעת הלואתו קני ליה עד אותו סך שהלוה חייב לו משכנו בשעת הלואתו [נמי] קצת שעבודא מיהו אית ליה עילויה ואותו שעבוד נתן לה וזה הבל:
בפריטי. דעבד כנעני נקנה בכסף:
נסכא. חתיכה של כסף. ונתייקרה השפחה ורצו לחזור בהם המוכרים:
פריטי אין כאן שלא נתנו המעות שקנו אותה והנסכא לא נתנו להם להיות שלהם דנימא שוה כסף ככסף הלכך לא נתנו להם עליה לא כסף ולא שוה כסף שאין להם על הנסכא כלום שמעינן מיהא שהמוכר יין לעובד כוכבים אף על פי שהעובד כוכבים מניח משכון על היין קודם שנאסר אינו מועיל ואכתי דמי היין נסך קא שקיל שהרי לא נתן לו הכסף שיקנה בו היין ולא נתן לו המשכון שיהא שלו הלכך אין לו במשכון כלום ואין לו תקנה אלא שילוה לו המעות על המשכון ויקח המשכון קודם שיאסר היין. ואיכא מאן דאמר הואיל בדיניהם קונה היין לית לן בה:
מדאחייבא בהו אם לא נטלם בתורת קדושין. וכתב רבינו נסים ודוקא היכא שנטלתם בכעס וזרקתם מיד אבל לקחם בפני עדים ואח"כ זרקתם לפניו או לדבר האבד צריכה הימנו גט:
במנה והיא השיבה אותו תנם לאבא אינה מקודשת שלא נתרצית בקדושין אלא שאמרה לו להפסיד מעותיו:
שיקבלם לי מקודשת דסמכה דעתה שאותו פלוני יקבל מעותיה ונתרצית בקדושין איכא מאן דאמר בכל הני אי הוא חזר ואמר הרי את מקודשת לי במנה זה שאתן לפלוני במצותיך והיא שתקה מקודשת אע"פ שלא אמרה תחלה אלא תנם לפלוני ולאו מילתא היא כמו שבארנו לעיל:
על גבי הסלע דלאו לשון ריצוי הוא אלא הפסד מעותיך ומיירי נמי בשלא חזר ואמר לה כלום אלא שהניחם שם לפירושא קמא:
שלה לשון ריצוי הוא דקאמרה כלומר הניחם ברשותי. של שניהם בעיא ולא איפשיטא הואיל והמקום של שניהם אם נתרצית לקדושין אם לאו:
לכלב כלומר הפסידהו ואינו לשון ריצוי:
גמרה ומקניא ולשון ריצוי הוא דקאמרה או חיובי מחייבת ולא נתרציתי בקדושין אלא אמרתי לך שתצילני כמו שאתה חייב להציל נפש אחת מישראל איכא מאן דאמר אם היה כלב של שניהם נמי מקודשת אם היה בככר שתי פרוטות דלשון ריצוי הוא ולא אמרינן דאמרה כי היכי דמחייבת ביה אנא מחייבת ביה את כדאמרינן דהתם הוא חייב בכל המתנה אבל כאן אינו מוטל עליו אלא חצי מזונותיו. ואיכא מאן דאמר אינה מקודשת דהואיל דמחייב ביה איהו לא נתרצית לקדושין וצ"ע. הלכך הוי ספק מקודשת. כי היכי דמחייבנא ולא נתרצית לקדושין:
ירושלמי פרק האיש מקדש התקדשי לי בסלע תנהו לעני מקודשת ותראה עושה טובה לעני. ודאי זה הירושלמי חולק עם התלמוד שלנו דודאי ליכא הפרש בין סלע לככר וכן דעת הר"ם והרי"ף שלא הביאו זה הירושלמי ואיכא מאן דאמר דלא פלוג וחלוק יש בין סלע לככר דבסלע לא מציא למימר כי היכי דמחייבנא דלא רמיא עליה חובה למיתן ליה סלע חדא זימנא. וזה רחוק דאטו מי לא עסקינן בככר גדול וודאי אינו חייב ליתן לו ככר גדול כאחת. ופי' לשון הגמ' הוא שלא היה בדעתה להתרצות בקדושין אלא שיתן לו לשום מצוה שהרי הוא מחויב במעה כמו שהיא מחויבת יהיה מחויב לתת לו כולו או מקצתו וודאי פליג אגמרא דידן. וודאי אם נותן לעני אלף זוז בבת אחת מצוה עביד כדתנן בסוף פאה היו לו מאתים זוז חסר דינר אפילו נתנו לו אלף זוז בבת אחת יקח:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה