קידושין ב ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תלמוד בבלי

<< · קידושין · ב ב · >>


תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפטשלימות: 75%
ראשונים | אחרונים

אי נמי "שדות בכסף יקנו" (ירמיהו לב, לד) – תני "האישה נקנית".

וניתני התם "האיש קונה" ! מעיקרא תני לישנא דאורייתא ולבסוף תני לישנא דרבנן, ומאי לישנא דרבנן? דאסר לה אכולי עלמא כהקדש. וניתני הכא "האיש קונה"! משום דקא בעי למיתנא סיפא "וקונה את עצמה" בדידה, תנא נמי ברישא בדידה. וניתני "האיש קונה ומקנה"! משום דאיכא מיתת הבעל דלאו איהו קא מקני – מן שמיא הוא דמקני לה, ואי בעית אימא: אי תנא "קונה" ה"א אפילו בעל כרחה, תנא "האשה נקנית": אדמדעתה – אין, שלא מדעתה – לא.

ומאי איריא דתני "שלוש" – ליתני "שלושה"! משום דקא בעי למיתני "דרך" ודרך לשון נקבה הוא, דכתיב "והדעת להם את הדרך ילכו בה" (שמות יח, כ). ואלא הא דתניא: "בשבעה דרכים בודקין את הזב" – ניתני "שבע"! משום דקא בעי למיתני "דרך" ואשכחן דרך דאיקרי לשון זכר, דכתיב: "בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינסו לפניך" (דברים כח, ז) – אי הכי קשו קראי אהדיי וקשיא נמי מתני' אהדדי! קראי אהדדי לא קשיין: הכא דבתורה קאי ותורה איקרי לשון נקבה, דכתיב: "תורת ה' תמימה משיבת נפש" (תהלים יט, ח) – כתב לה בלשון נקבה, התם דבמלחמה קאי – דדרכו של איש לעשות מלחמה, כתב לה בלשון זכר. מתני' אהדדי לא קשיין: הכא דלגבי אשה קאי – קתני לה בלשון נקבה, התם דלבי איש קאי, דדרכו של איש ליבדק ואין דרכה של אשה ליבדק, דהא אשה נמי באונס מיטמאה – תני לשון זכר.

מ"ט תני "שלוש" – משום דרכים. ניתני "דברים" וניתני "שלושה"! משום דקבעי למיתני "ביאה" וביאה איקרי דרך, דכתיב "ודרך גבר בעלמה כן דרך אשה מנאפת" (משלי ל, יח). הא תינח ביאה, כסף ושטר מאי איכא למימר? משום ביאה ותני תרתי אטו חדא, הנך נמי צורך ביאה נינהו. ואי בעית אימא: הא מני ר' שמעון היא, דתניא: ר"ש אומר מפני מה אמרה תורה "כי יקח איש אישה" (דברים כב, כד) ולא כתב "כי תלקח אשה לאיש"? מפני שדרכו של איש לחזר על אשה ואין דרכה של אשה לחזר על איש, משל לאדם שאבדה לו אבידה – מי חוזר על מי? בעל האבידה מחזר על אבידתו.

והא דתנן ב"בז' דרכים בודקין את הזב" ליתני דברים! התם הא קמ"ל דדרכא דמיכלא יתירא לאותיי לידי זיבה, ודרכה דמישתיא יתירא לאתויי לידי זיבה.

והא דתנן ג"אתרוג שווה לאילן בג' דרכים" ליתני דברים! משום דבעינן מתני סיפא "ולירק בדרך אחד". סיפא נמי ניתני דבר!

רש"י[עריכה]

וניתני הכא האיש קונה – כי היכי דתני בלישנא דרבנן "האיש מקדש".

וניתני – הכא "האיש קונה בג' דרכים".

ומקנה – אותה לעצמה בדתי דרכים. ומשני משום דאיכא בהנהו ב' דרכים מיתת הבעל.

בודקים את הזב – במאכל ובמשתה, בחולי, במשא, בקפיצה, ומראה, והרהור – שמא מחמת אחד מהן ראה ואנוס הוא וטהור, דרחמנא אמר "מבשרו" (ויקרא טו, ב) – מאליו ולא מחמת אונס. והאשה באונס נמי מטמאה, כדאמר בפרק בנות כותים (נידה לו:) כשהוא אומר כי יזוב זוב דמה הרי אונס אמור.

ופרכינן מ"ט תני שלוש – משום דרכים קאמרת.

ליתני דברים וניתני שלושה – כי אורחא דגמרא.

ותני תרתי משום חדא – בתמיה, שינה לשון כסף ושטר משום ביאה? היה לו לילך טחאי הרוב.

הא מני – דתני לשון דרך בקדושי אשה, ר"ש היא דאמר אורחא דארעא שייך בהו.

אבידה – אחת מצלעותיו.

בג' דרכים – ערלה ורבעי נוהג בו כאילן, ולעניין שביעית הולכין בפירותיו אחר החנטה כאילן ולא אחר לקיטה כירק.

ולירק בדרך אחד – שבשעת לקיטתו – עישורו, שאין הולכין בו לעניין מעשרות אחר חנטה כשאר אילנות, אלא אחר שנה שנלקט בו כירק כדמפרש טעמיה לקמן. המעשרות משתנות כסדר השנים: שנה ראשונה של שמיטה – מעשר ראשון ושני, וכן בשניה, אבל שלישית – מעשר ראשון ומעשר עני. ואם חנט בשניה ונלקט בשלישית – בשאר אילנות אחר חנטה, ובאתרוג אחר לקיטה כירק.

תוס'[עריכה]

  • אי נמי שדות בכסף יקנו – והא דלא מייתי קנין שנכתב בתורה "מכסף מקנתו" (ויקרא כה, נא) משום דבעי לאותיי קנין דשדה. וקשה: א"כ ה"ל לאתויי "השדה אשר קנה אברהם"! וי"ל: דמההיא ליכא למידק, דאיכא למימר "השדה אשר קנה אברהם" בחזקה או בשטר – דהא לא כתיב "השדה אשר קנה בכסף".

דאסר לה אכולי עלמא כהקדש – והרי את מקודשת לי, כלומר להיות לי מקודשת לעולם בשבילי כמו (נדרים מח.) "הרי הן מקודשין לשמיים" להיות לשמיים. ופשטא דמילתא: מקודשת לי, מיוחדת לי, ומזומנת לי. ומיהו: אם היה אומר "טלית זו מקודש לי" אין נראה שיועיל, דגבי אשה במה דמתיחדת להיות לו היא נאסרת לכל, אבל בככר וטלית לא שייך למימר הכי.

אי תנא ה"א בעל כרחה – ואע"ג דתני "האיש מקדש" דמשמע בע"כ, היינו משום דכבר אשמועינן הכא דבע"כ לא. והא דקתני "היבמה נקנית" ולא קתני "היבם קונה" בע"כ – איידי דקתני "האשה נקנית" תני נמי סיפא "היבמה נקנית", דנקנית משמע מדעתה ומשמע בע"כ.

ליתני שלושה – פירוש, משום דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה.

קשו קראי אהדדי – אע"ג דמצינו כמה דברים שנקראים בלשון זכר ונקבה, דכתיב "יד שלוחה אלי והנה בו מגילת ספר" (יחזקאל ב, ט) וכן "השמש באה" (בראשית טו, יז) "השמש יצא" (שם יט, כג) "המחנה האחת והכהו" (שם לב, ח), וכן בלשון חכמים מצינו גבי נר שכבתה אין זקוק לה (שבת כא.) "נר שכבה" (שם דף מד.), "הלכה חמורך טרפון" (סנהדרין לג.) "השוכר את החמור והבריקה והוליכה להר" (בבא מציעא עח.) "לא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור" (כתובות עו.) וכהנה רבות. מיהו היכא דאיכא לשנויי משנינן ובקראי נמי יש שום דרשה, אי נמי: לפי שראה המשניות ששינו לשונם אחרי שני הפסוקים היה רוצה לתת בהם טעם ודקדוק עליהם.

הכא דבתורה קאי ותורה איקרי לשון נקבה – וא"ת: מלחמה נמי איקרי לשון נקבה דכתיב "ותכבד המלחמה אל שאול" (שמואל א לא, ג) "ותוסף עוד המלחמה" (שם יט, ח) ועוד כי היכי דקאמר דרכו של איש לעשות מלחמה ולא אשה – ה"נ דרכו של איש ללמוד תורה ולא אשה! וי"ל: דלא דמי, דהכא בתורה גופיה קאי דקרי הכתוב בלשון דרך ולא קאי בלומדיה, וכתוב "יצאו אליך" (דברים כח, ז) אאנשי מלחמה קאי והם האנשים שדרכם לעשות מלחמה.

[מפני מה אמרה תורה כי יקח וכו' – פירוש: דמשמע בעל כרחה ולא כתיב "כי תלקח" דמשמע מדעתה. ת"י]

אתרוג שוה לאילן בג' דרכים – פירוש בקונטרס: לערלה ולרבעי ולשביעית, דלעניין שביעית הולכין בפירותיו אחר חנטה כאילן ולא בתר לקיטה כירק. וא"ת: השתא דמשמע דרבעי נוהג באתרוג, א"כ קשה מהכא למ"ד תני כרם רבעי בריש כיצד מברכין (ברכות לה.) דמשמע דאין רבעי נוהג בשאר אילנות. וי"ל דה"ק: כרם רבעי, כל היכא דמצי למתני והיכא דלא מצי למתני – לא פליגי עליה, דלא פליגי התם לומר שלא יסבור שום תנא נטע רבעי דשמא בר מההיא דאתרוג איכא פלוגתא דתנאי בהדיא בשום מקום ולא נחלקו אלא לסתום המשניות דסוף מס' מעשר שני, ובשאר דוכתין: אי כמאן דסבר (שם) נטע רבעי אי כמאן דסבר כרם רבעי (שם), לידע כמאן הלכתא. וי"מ: דאפילו מאן דתני כרם רבעי – מודה בשאר אילנות דמדרבנן נוהג והכא מדרבנן קאמר. ויש לנו נפקותא בדבר: דאי פליגי – דמאן דתני כרם רבעי דווקא, אבל בנטע אין רבעי כלל אפילו מדרבנן, ואמרו: (שבת קלט.) "כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ" וא"כ עכשיו בחו"ל אין דין רבעי נוהג באילנות, ואי מדרבנן – כ"ע מודו דנוהג בשאר אילנות ה"ה בחו"ל דרבעי נוהג מדרבנן. ומה שפירש הקונטרס: לשביעית אזלינן בתר חנטה כאילן ולא בתר לקיטה כירק – משמע מתוך פירושו דבירק אזלינן בתר לקיטה לעניין שביעית. ולא דק, דבמס' שביעית (משנה שביעית פ"ט מ"א) תנן "כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב" והקשה רבינו ניסים דבפרק מקום שנהגו (פסחים נא:) תני איפכא! ותירץ: דבההיא דמס' שביעית דקתני "כל הספיחין מותרין" מיירי בספיחים של ערב שביעית שנכנסו בשביעית, דכיוון שגדלו רובן בשישית הם כשל שישית ומותרים אף לסחורה "חוץ מספיחי כרוב" שהם אסורים לסחורה כדין שביעית או אחר הביעור לאכילה, כדמפרשינן בירושלמי דכל ירק אתה יכול לעמוד עליו בין חדש בין ישן אבל ספיחי כרוב – שדרכו לגדל אמהות אהמות – ויש עלין שהם גדלים בשביעית ושמא יקח מן העלין שהן אסורין ויאמר מן האמהות לקחתי. וההיא דמקום שנהגו (שם) דקתני "כל הספיחים אסורים" מיירי בספיחים שגדלו בשביעית ואליבא דרבי עקיבא דדריש "וכי

תוס' ר"י הזקן[עריכה]

  • דאורייתא – דכתיב לשון קניין בכסף.
  • והא דתנן בשבעה וכו' – בזבין פרק ב' היא שנויה.

הגהות הרש"ש[עריכה]

  • בז' דרכים בודקין את הזב – עיין פירוש רש"י, והנה מדלא תני "במאכל ובמשקה". נראה שיפה פירש הרע"ב בנזיר במאכל אם אכל דברים המביאים לידי זיבה כגון בשר כו' חלב כו' יין ישן. דמאכל משמע איכות המאכל ומשקה ג"כ בכלל כדאמרינן "שתייה בכלל אכילה" ומשתה משמע בכמות. ששתה או אכל הרבה כי כל הסעודה נקראת בשם משתה בקרא אבל קצת עומד לנגדי לשון הגמרא דלקמן דדרכא דמיכלא יתירא וכו'.
  • תוס' ד"ה אי תנא וכו' ולא קתני היבם קונה וכו' – לי י"ל משום דגם דעת היבם א"צ כ"כ כדאיתא בר"פ הבא ע"י [אחר זה ראיתי שקדמני בזה הר"ן].
  • תוס' ד"ה קשו וכו' מיהו היכא דאיכא לשנויי משנינן – ר"ל דלא פריך רק היכא דמצי לשנויי עמש"כ במו"ק (דף י.) ד"ה ממתוחי. וכה"ג לקמן (דף ד.) מתקיף ליה מר בר"א ולאו ק"ו הוא כו' ואע"ג דגבי תושב ושכיר ע"כ צ"ל מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא.
  • תוס' ד"ה אתרוג וכו' א"כ קשה מהכא למאן דתני כרם רבעי כצ"ל.
  • בא"ד אסור מדרבנן בכדי שיעשו כיוצא בהן כצ"ל.
  • בא"ד דאי הוה כירק הוה אזלינן בתר רוב גידול – ק"ל מסוכה (ריש דף מ') הוא דאמר כהאי תנא כו' אתרוג בתר לקיטה כו' בין לשביעית ע"ש, הא מ"מ רוב גידולו בשישית.

עין משפט ונר מצוה[עריכה]

מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק א (עריכה)

ה א מיי' פ"ד מהל' אישות הלכה א , סמ"ג עשין מח , טור ושו"ע אה"ע סי' מב סעיף א:

ו ב מיי' פ"ב מהל' מחוסרי כפרה הלכה ב:

ז ג מיי' פ"א מהל' מעשר שני הלכה ה , ומיי' פ"ד מהל' שמיטה ויובל הלכה יב: