קידושין כג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
זה פירש למיתה וזה פירש לחיים ואיכא דאמרי קטן הוה ודלא כאבא שאול דתניא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהן עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמן בני חורין אבא שאול אומר אגדולים קנו עצמן בני חורין קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן:
וקונה את עצמו בכסף כו':
בכסף ע"י אחרים אין אבל לא על ידי עצמו במאי עסקינן אילימא שלא מדעתו מכדי שמענא ליה לר' מאיר דאמר חוב הוא לעבד שיצא מיד רבו לחירות ותנינא בזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו אלא פשיטא מדעתו והא קמשמע לן על ידי אחרים אין על ידי עצמו לא אלמא אין קנין לעבד בלא רבו אי הכי אימא סיפא בשטר על ידי עצמו על ידי עצמו אין על ידי אחרים לא ואי מדעתו על ידי אחרים אמאי לא וכי תימא מאי ע"י עצמו אף ע"י עצמו והא קמ"ל דגיטו וידו באים כאחד והא לא תני הכי דתניא בשטר ע"י עצמו ולא ע"י אחרים דברי ר"מ אמר אביי לעולם שלא מדעתו ושאני כסף הואיל וקני ליה בעל כורחיה מקני ליה בעל כורחיה אי הכי שטר נמי האי שטרא לחוד והאי שטרא לחוד הכא נמי האי כספא לחוד והאי כספא לחוד טיבעא מיהא חד הוא רבא אמר כסף קבלת רבו גרמה לו שטר קבלת אחרים גרמה לו:
וחכמים אומרים גבכסף ע"י עצמו:
בכסף ע"י עצמו אין ע"י אחרים לא אמאי נהי נמי דשלא מדעתו מכדי שמענא להו לרבנן דאמרי זכות הוא שיצא מתחת יד רבו לחירות ותנינא זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו וכ"ת מאי ע"י עצמו דאף ע"י עצמו וקמ"ל דיש קנין לעבד בלא רבו א"ה אימא סיפא בשטר ע"י אחרים ולא על ידי עצמו והא קיימא לן הדגיטו וידו באין כאחד וכי תימא מאי ע"י אחרים אף ע"י אחרים והא קמ"ל ודזכות הוא לעבד שיצא מיד רבו לחירות אי הכי נערבינהו וניתנינהו בכסף ובשטר בין ע"י אחרים בין על ידי עצמו אלא בכסף בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו ור"ש בן אלעזר הוא דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר אף בשטר על ידי אחרים ולא ע"י עצמו ושלש מחלוקות בדבר אמר רבה מ"ט דר' שמעון בן אלעזר גמר לה לה מאשה מה אשה עד שיוציא גט לרשות שאינה שלו אף עבד נמי עד שיוציא גט לרשות שאינה שלו בעי רבה
רש"י
[עריכה]
ואיכא דאמרי קטן הוה - ואעפ"כ הוצרך לכל זאת:
ודלא כאבא שאול - דאמר כל המחזיק בהן זכה אפי' לאחר זמן זכה בהן:
ע"י עצמו לא - שאם נתן לו כסף לפדות את עצמו אינו פדוי דמה שקנה עבד קנה רבו:
במאי עסקינן - האי קנה עצמו ע"י אחרים:
אילימא שלא מדעתו - של עבד:
שמעינן ליה לרבי מאיר - בפ"ק דגיטין חוב הוא לעבד שיוצא כו' שאם היה עבד כהן פוסלו מן התרומה ואי עבד ישראל אוסרו בשפחה דשכיחא ליה פריצא ליה:
ותנינא אין חבין לאדם כו' - אין אדם יכול ליעשות שלוחו שלא מדעתו לדבר שהוא חובה או הפסד והיכי תני מתניתין דנפדה על ידי אחרים שלא מדעתו:
אלא מדעתו - ואם תאמר פשיטא הא איצטריך לאשמועינן דע"י עצמו לא דאין קנין לעבד בלא רבו בשום צד:
ואי מדעתו - שאמר לו קבל גטי:
באין כאחד - ולא אמרינן לא הוציא רבו את הגט מרשותו ואין זו קבלה:
והא לא תני - בברייתא הכי:
האי שטרא לחוד כו' - זה לשון קניה וזה לשון שחרור:
האי כספא לחוד והאי כספא לחוד - זה ניתן לקניה וזה ניתן לשחרור:
טיבעא מיהא חד הוא - ואין ניכר הפרש ביניהם:
כסף קבלת רבו - שמקבל רבו הכסף גרמו לו להשתחרר מאליו ואין אחרים הללו חבין אלא קבלת הרב והרב אין נעשה שלוחו אלא לצורך עצמו ומקנהו מאליו אבל חירות השטר קבלת אחרים גרמה לו וכיון דחוב הוא לו אין חבין לאדם שלא מדעתו:
שמענא להו כו' - במסכת גיטין (דף יא:):
תנינא - כמו התנן:
דיש קנין - כי יהבי ליה ע"מ שאין לרבו רשות בו:
והא קי"ל - כלומר והא מעשים בכל יום שהעבד מקבל את גיטו ואי רבנן פליגי עלה דמילתא מי שבקינן רבנן ועבדינן כר"מ:
אף ע"י אחרים - ואפי' שלא מדעתו דזכות הוא לעבד כו':
ורבי שמעון בן אלעזר היא - הך סיפא דשטר דלית ליה גיטו וידו באין כאחד:
ושלש מחלוקות בדבר - רבי מאיר אית ליה בכסף על ידי אחרים ואפי' שלא מדעתו ולא ע"י עצמו דאין קנין לעבד בלא רבו ובשטר ע"י עצמו ולא ע"י אחרים שלא מדעתו דחוב הוא לו וכסף אע"ג דחוב הוא לו קבלת רבו גרמה לו ור"ש בן אלעזר אית ליה בין בכסף בין בשטר ע"י אחרים דקסבר זכות הוא לו ולא ע"י עצמו דגבי כסף אית ליה אין קנין לעבד בלא רבו וגבי שטר לית ליה גיטו וידו באין כאחד כדקתני אף בשטר כו' וכ"ש בכסף אלמא בתרוייהו אית ליה ע"י עצמו לא ורבנן דמתני' אית להו בכסף בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו דיש קנין אחרים דזכות הוא לו וכן בשטר בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו ודקיימא לן גיטו וידו באין כאחד כרבנן עבדינן ליה והאי דלא ערבינהו ותנינהו משום דסיפא ר"ש בן אלעזר היא אבל רישא ה"ק ליה רבנן לר"מ אף בכסף ע"י עצמו דיש קנין וכ"ש ע"י אחרים דזכות לו וכ"ש שטר דזכות ואם באנו לפרש שלש מחלוקות ולומר דרבנן אית להו בכסף בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים ובשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו ורבי שמעון בן אלעזר סבר כר' מאיר בכסף דע"י עצמו לא ואין קנין וכרבנן בשטר דאין גיטו וידו באין כאחד א"כ הא דקי"ל גיטו וידו באין כאחד יחידאה היא וכר' מאיר עבדינן ליה הילכך ליכא לפרושי אלא כדפרישית דרישא דמילתא אמרוה רבנן וסיפא אתאן לר' שמעון בן אלעזר:
שאינה שלו - דכתיב (דברים כד) ונתן בידה ואיהי לא אקניה לבעל לגופה:
שאינה שלו - של רבו ורבנן גמרי הכי מה אשה מקבלת גיטה אף עבד מקבל גט:
תוספות
[עריכה]
ואיכא דאמרי קטן היה. ואעפ"כ הוצרך לזכות בו כדי שלא יקנה עצמו מן ההפקר אחר מיתת האדון ודלא כאבא שאול דלאבא שאול היה יכול לזכות בו ואפי' לאחר מיתה כפ"ה וקשה לר"ת מנא ליה דלא כאבא שאול דילמא לעולם אימא לך דכאבא שאול סבירא ליה ומה שהחזיק בו מחיים לפי שהיה ירא שמא יקדמנו אחר ויזכה בו ועוד ה"ל למימר וכדרבנן ועוד קשה דבפרק השולח (גיטין דף לט.) פסיק רבי יהושע בן לוי הלכה כאבא שאול ואע"ג דרבי יוחנן סבר דאין הלכה כאבא שאול מ"מ קי"ל דבכל מקום הלכה כריב"ל לגבי דרבי יוחנן כדמוכח בריש פ"ד דמגילה (דף כז.) דמשמע שדברי רבי יהושע בן לוי הם עיקר . מדברי ר' יוחנן גבי בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש וא"כ היכי עבוד הכא דלא כהילכתא ונראה לר"ת דגרס הכא וכאבא שאול כלומר אפילו לאבא שאול דאמר כל המחזיק בהן זכה בהן הוצרך לעשות כן שלא יקדמנו אחר ועוד מפרש ר"ת בענין אחר איכא דאמרי קטן הוה שאם היה גדול לא היה מועיל בו זה פירש למיתה וזה פירש לחיים ואע"פ שעבדות אחרים עליו קודם הוא לזכות בעצמו כיון שיש לו יד אבל קטן שאין לו יד כל הקודם זכה בהן כאבא שאול ולא אמר לו שלוף מסנאי מחיים אלא לאחר מיתת יהודה הנדואה עשה כך והיינו כאבא שאול דאמר קטן אין לו יד לזכות בעצמו ומשום הכי זכה בו מר זוטרא אפילו לאחר מיתה אבל לרבנן בין גדול ובין קטן ואפילו עבדות אחרים עליו קנה עצמו בן חורין ור"י מפרש דהא דקאמר וכאבא שאול דאמילתא קמא נמי קאי ואפי' ללישנא קמא דגדול הוה לא היתה חזקה מועלת כלום אלא דוקא לאבא שאול דלרבנן דאמרי בין גדולים ובין קטנים קנו עצמן בני חורין לא היה מר זוטרא יכול לזכות בו דטעמייהו דרבנן מפרש בפרק השולח (גיטין דף לט:) דגמר לה לה מאשה דמה אשה מיתת בעל מתירה בלא גט אף עבד משתלח בלא גט והוי השתא מיתת הבעל כגט ואם היה נותן לו גט מי היה אחר יכול לזכות בו אבל לאבא שאול ניחא דהא יליף מה אשה איסורה מפקעת במיתת הבעל ולא ממונא אף עבד כו' וכיון שהיה משעבד עצמו למר זוטרא לא היה חפץ לזכות בעצמו והוי כמו קטן לאבא שאול:
[והא קמ"ל ע"י אחרים אין כו'. וא"ת מעיקרא נמי ידע תלמודא דהכי הוא חידוש דמתניתין כדאמר בכסף ע"י אחרים אין ע"י עצמו כו' ויש לומר דהוי סבר מעיקרא דהוי חידוש דמתני' מתרוייהו ממה שהוא ע"י אחרים ומן דיוקא דע"י עצמו לא ומסיק דלא איצטריך מתני' אלא מן הדיוק. ת"י]: רבי שמעון בן אלעזר אומר אף שטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו ושלש מחלוקות בדבר. פירש בקונטרס ר' מאיר אית ליה בכסף על ידי אחרים ואפי' שלא מדעתו ולא על ידי עצמו דאין קנין לעבד בלא רבו ובשטר על ידי עצמו ולא על ידי אחרים שלא מדעתו דחוב הוא לו וכסף אע"ג דחוב הוא לו קבלת רבו גרמה לו ולר' שמעון בן אלעזר אית ליה בין כסף בין
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק א (עריכה)
רלה א מיי' פ"ב מהל' זכייה ומתנה הלכה י"ז, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף ס"ה, וטור ושו"ע חו"מ סי' ער"ה סעיף כ"ט:
רלו ב מיי' פ"ד מהל' זכייה ומתנה הלכה ב', ומיי' פ"ה מהל' עבדים הלכה ב', ומיי' פ"ו מהל' עבדים הלכה א', טור ושו"ע חו"מ סי' רמ"ג סעיף א':
רלז ג ד מיי' פ"ה מהל' עבדים הלכה ב', סמג עשין פז, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף כ"ו:
רלח ה מיי' פ"ה מהל' עבדים הלכה ג', טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף מ"ד:
רלט ו מיי' פ"ה מהל' עבדים הלכה ב' והלכה ג, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף מ"א:
ראשונים נוספים
גמרא נהי נמי דשלא מדעתו מכדי שמעינן להו לרבנן דאמרי זכות וכו'. פירוש ה"ה דאפי' נמי בע"כ משום טעמיה דרבא דכסף קבלת רבו גרמה לו אלא ההוא טעמא אליבא דר' מאיר איתמר ולא פשיטא מילתא בגמרא דמודו בה רבנן כדי שיקשו ממנה לפיכך הקשו ממה ששנינו בפי' במסכת גטין דף י"א ע"ב שזכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות והא דאמרינן ניערבינהו וניתנינהו ולא מתרץ משום דכסף על ידי אחרים אפילו ע"כ ושטר על ידי אחרים דוקא שלא מדעתו דההיא לא תני לה הכא תנא כלל דלא אתא אלא לאיפלוגי אדרבי מאיר בעל ידי עצמו דוקא וכיון דתרווייהו על ידי אחרים כשרים הוה ליה לערובינהו דהא בכסף על ידי עצמו וכל שכן על ידי אחרים דקתני לא משתמע מיניה בע"כ כלל אלא דומיא לשטר ע"י אחרים. והא דאקשינן והא ק"ל גיטו וידו באין כאחד פרש"י ז"ל שמעשים בכל יום שמורין כן ואפשר מדתנן בגיטין דף ע"ז ע"א הזורק גט לתוך ביתה של אשה לתוך חצרה מגורשת ופי' רבא התם טעמא משום דגיטה וידה באין כאחד וגמר לה לה מעבד בשטר ע"י עצמו דאלמא גיטו וידו באין כאחד ועביד ליה עובדא התם וק"ל כוותיה משום הכי מקשינן הכא והא קי"ל גיטו וידו באין כאחד ואי רבנן פליגי עליה דר' מאיר היכי ק"ל כר' מאיר ומפרקינן ורבי שמעון בן אלעזר היא כלומר מאן חכמים דמתני' רבי שמעון בן אלעזר היא דסבר בכסף בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים ובשטר על ידי אחרים אפי' שלא מדעתו אבל על ידי עצמו לא אבל חכמים סברי לה כרשב"א בכסף שאפילו על ידי עצמו שיש קנין לעבד בלא רבו בע"מ שלא אמר אין קנין אלא לר' מאיר ובשטר על ידי אחרים נמי סבר לה כותיה דהא שמעינן להו זכות הוא לעבד וכו' ומפני כך שנו רשב"א בלשון חכמים אבל מה שאמר בשטר שאינו על ידי עצמו סברי לה כרבי מאיר והיינו דק"ל גיטו וידו באין כאחד דלאו רבים פליגי עליה אלא רבי שמעון בן אלעזר בלחוד הוא דפליג עליה והא דקתני בדרבי שמעון אף בשטר הכי קאמר ליה לר' מאיר דאמר כסף ע"י אחרים ולא שטר וקאמר ליה אף שטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו. ובתוספתא לא גרסינן אף וכן במקצת נוסחאות בגמרא.
ורש"י ז"ל פירש דמתניתין דקתני וחכמים אומרים בכסף על ידי עצמו ה"ק בשטר ואף בכסף קאמר ומני רבנן היא וכי קתני בשטר על ידי אחרים רבי שמעון בן אלעזר ועל ידי אחרים ולא על ידי עצמו קאמר וה"ה לכסף ואף בשטר קתני ושלש מחלוקות במשנתנו עצמה וסכינ' חריפ' מפסקא מתני' הא כל כה"ג פרושי מפרשי בגמרא דחסורי מחסרא והכי קתני ועוד דלישנא דגמ' קאמר אלא בכסף בין ע"י אחרים בין על ידי עצמו בשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמוורשב"א היא אלמא כולה מילתא כדרבי שמעון תנא ליה הכי מדלא קאמר בכסף בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים וה"ה לשטר ומאי בכסף אף בכסף לרבנן בשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו ור' שמעון היא אלא כולה מתני' בחד תנא מוקמינן, וכן נראין דברי ר"ח ז"ל ורבינו בהלכות.
ולכאורה משמע לן דבכסף על ידי אחרים דקאמרי רבנן אף בע"כ משום דקבלת רבו גרמה לו תדע שהרי לא פירשו אלא אמרו בכסף על ידי עצמו אלמא ע"י אחרים כרבי מאיר סבירא להו ועוד דכיון דרבי מאיר סבר הכי ולא מצינו שחלקו חכמים בדבר כר' מאיר ק"ל ואע"ג דאמרינן בגמר' נהי נמי שלא מדעתו מכדי שמעינן להו כבר פי' דיהי' ליה לכולי טענותיה כלומר אפי' תימא נמי דלית להו לרבנן קבלת רבו גרמה לו קשה אבל אמסקנא אטעמ' דר' מאיר סמכינן דרבנן לא פליגי עליה.
אבל הרי"ף ז"ל כתב בכסף על ידי אחרים אף על פי שנתנו לרב שלא מדעתו של עבד דקי"ל זכות הוא לעבד שיצא לחירות וכו'. ולהאי סברא בע"כ לא אלא דוקא שלא מדעתו ושיאמר העבד כששמע רוצה אני אבל צווח לא יצא לחירות דכי אמרינן זכין לאדם שלא בפניו ה"מ באומר באותה שעה ששמע רוצה אני אבל לא בצווח כדאיתא בבא בתרא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ח ע"א) וכן הדין בשטר לדברי הכל שלא נתרבה שטר ע"י אחרים אלא שלא מדעתו אבל בע"כ לא:
איכא דאמרו קטן הוה ודלא כאבא שאול. זו היא גירסתו של רש"י. ופירוש דאלו לאבא שאול לא היה צריך לכך, דאפילו לאחר מיתה היה יכול לזכות בו. ואינו מחוור דדילמא לא נתכוון אלא כדי שלא יקדימנו אחר (בחזרה) [בחזקה]. והגירסא הנכונה וכאבא שאול. ויש מפרשים מדלא דקדק אחריו לראות אם היה מתעסק בעבודתו בשעת מיתה, שמע מינה כאבא שאול סבירא ליה דאפילו לאחר זמן קטנים המחזיק בהן זכה בהן, ולא נתכוון אלא להוליכו לביתו כדי שלא יזכה בו אחר. ואין זה נכון בעיני, דאם כן למאן דאמר גדול הוה כמאן עבדה, דהא לכולי עלמא גדולים קנו עצמן בני חורין, ואיך לא דקדק אם היה מתעסק בעבודתו משעת מיתה אי לאו. ועוד דהא אמרינן זה פירש למיתה וזה פירש לעבדות, אלמא תקיף עליה עלמא כולי האי, דקודם שנסתלק מעבדות כבר מת (הגוי) [הגר].
ורבינו תם פירש איכא דאמר קטן הוה, שאם היה גדול לא היה מועיל לו אף על פי שזה פירש למיתה וזה פירש לחיים, דאפילו בשעבדות אחרים עליו קודם הוא את הכל לזכות בעצמו, כיון שיש לו יד אבל קטן שאין לו יד, זכה כל הקודם בו כאבא שאול, אבל לרבנן בין גדול בין קטן ואפילו עבדות אחרים עליו קנה עצמו בן חורין, דזכו בו מן השמים, ואינו מחוור בעיני כל הצורך. דאם כן למאן דאמר גדול הוה כמאן ודוחק הוא לומר דלישני נמי פליגי בהאי דינא (נמי) דללישנא קמא אמרינן דעבדות אחרים מעכבת בזכייתו. וללישנא בתרא אמרינן דאין עבדות אחרים מעכבת על יד העבד מלזכות בעצמו, שאין משמעות לשון הגמרא סובלת כן.
מתניתין: וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו. ירושלמי (ה"ג) אמאי לא תנינן וקונה את עצמו בראשי אברים שאינן חוזרין, אמר ר' יוחנן מפני המחלוקת, אית תנאי תני צריך גט שחרור אית תנאי תני אין צריך גט שחרור.
גמרא: והא לא תני הכי דתניא בשטר על ידי עצמו ולא על ידי אחרים דברי ר' מאיר. קשיא לי ודלמא על ידי אחרים דקאמר היינו שלא מדעתו, אבל מדעתו אף על ידי אחרים, ויש לומר דברייתא זו על משנתינו נשנית ופירושא דמתניתין היא.
ושאני כסף הואיל וקני ליה בעל כרחיה מקני ליה בעל כרחו. ואם תאמר כיון דיכול הוא לשחררו בעל כרחו בכסף ולפסלו מן התרומה ולאוסרו בשפחה כנענית, מאי טעמא דר' מאיר דאמר דבשטר על ידי אחרים לא, דחוב הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות, דהא משמע פרק קמא דגיטין (יא, ב) דכל שיכול רבו לפוסלו בתרומה ולאוסרו בשפחה על ידי אחרים לא חשבינן ליה חובתו כשנותן גיטו על ידי אחרים אלא זכותו, דאמרינן התם (יב, א) אמר להם ר' מאיר השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה. וכי תימרו אי בעי זריק ליה גיטא ופסיל ליה, שביק ליה ועריק ליה. ואהדרו ליה רבנן אי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ופסיל ליה כל היכא דאיתיה, כלומר, וכיון שכן כשמוציאו לחירות על ידי אחרים לאו חובתו הוא אלא זכותו, ופרכינן ור' מאיר תינח עבד כהן דאיכא הפסד, אלא עבד ישראל במה מפסידו. ואהדר להו שאוסרו בשפחה מה שאינו יכול לפסלו במכירת אחרים, אלמא אילו יכול לפוסלו בשפחה בכסף על ידי אחרים אף בשטר היה יכול להוציאו לחירות על ידי אחרים ולא חשבינן ליה חובתו, ויש לומר דשאני הכא שאינו בידו של אדון לשחררו בכסף על ידי אחרים, שלא ימצא מי שיתן לו כסף כדי לשחררו.
ואם תאמר אכתי לא ניחא דהא אי בעי מפקיר ליה ואסר ליה בשפחה, דבפרק בתרא דנזיר (סב, ב) מסקינן דר' מאיר כשמואל סבירא ליה דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור. ויש לומר דר' מאיר לית ליה דשמואל כדמוכח הכא מהאי טעמא דאמרן. והא דקאמר התם דכולי עלמא אית להו דשמואל, הכי קאמר דמהכא לא שמעינן מידי דלית ליה לר' מאיר כשמואל, אבל מהא דהכא ודאי שמעינן לה.
האי שטרא לחוד והאי שטרא לחוד. קשיא לי לימא הואיל ומקנה ליה לאחר בעל כרחיה מקנה ליה לעצמו בעל כרחיה, דמאי שנא. ומינה דאפילו בשטר על ידי אחרים, דהאי שטרא והאי שטרא חדא נינהו, דמאי שנא מקנה לאחר ממקנה לעצמו. ויש לומר דאביי הכי קאמר כשם שנכנס אצלו בעל כרחו בכסף כך יוצא ממנו בעל כרחו בכסף, ומשום הכי פריך נימא כשם שנכנס אצלו בעל כרחו בשטר כך יצא ממנו בעל כרחו בשטר, ופרקינן שטר כניסה לחוד ושטר יציאה לחוד.
מכדי שמעינן להו לרבנן דאמרי זכות הוא לעבד כו'. והוא הדין דהוה מצי למימר אם כן בשטר על ידי אחרים אמאי, אלא דאלומי אלים לקושייה דבין בכסף בין בשטר שמעינן להו לרבנן דזכות הוא לו. ואם תאמר אמאי לא אהדר ליה דרבנן לאפוקי שאינו יוצא בכסף על ידי אחרים בעל כרחיה דעבד הוא דקאמרי, ולאפלוגי עליה דר' מאיר דאמר אפילו בעל כרחו, דהא ודאי משמע לכאורה דלרבנן דוקא שלא מדעתו הא בעל כרחו לא, דהא טעמא אמרינן לרבנן משום דזכות הוא לו ולא אשכחן דזכין לאדם בעל כרחו, וכן דעת הרב אלפסי דאין העבד יוצא בעל כרחו על ידי אחרים, וכמו שנכתוב לפנינו, ויש לומר דבשטר על ידי אחרים דקאמרי רבנן לאו בעל כרחיה דעבד קאמר, דשטר בעל כרחו על ידי אחרים לא אשכחן, אלא לשלא מדעתו הוא דאתא, וכיון שכן בכסף על ידי עצמו דקאמרי דומיא דשטר הוא ולאפוקי על ידי אחרים אפילו כהאי גוונא.
ויש אומרים דכסף על ידי אחרים לרבנן אפילו בעל כרחו נמי איתיה, דלא משמע דרבנן מחמרי בהא טפי מר' מאיר, דאדרבה מקילי טפי מר' מאיר גבי עבד, ומסתמא רבנן נמי בכסף בעל כרחו מודו לר' מאיר כטעמייהו דאביי ורבא, והיא הנותנת דלא פריק ליה הכא דכסף על ידי עצמו לאפוקי על ידי אחרים בעל כרחו.
ואם תאמר אם כן כי פריך מכדי שמעינן להו לרבנן דאמרי זכות הוא לעבד כו', דמשמע הא אילו הוה סבירא ליה דחוב הוא לעבד ניחא, הא הוה מי לאלומי קושייה ולימא דאפילו בעל כרחו נמי, משום דרבא דכסף קבלת רבו גרמה לו. איכא למימר דמשום דההוא טעמא אליבא דר' מאיר אתמר, לא פשיטא ליה מלתא דרבנן מודו ביה כי היכי דליקשו מיניה, ואקשו ממתניתין דגיטין (יא, ב) דתנינן בהדיא דזכות הוא לעבד. ול"נ דאפילו בשטר על ידי אחרים בעל כרחיה איתיה לרבנן, וכמו שאני עתיד לכתוב בסמוך, והתם על כרחך משום דזכות הוא לו, שאילו היה חוב לעבד חובתו על ידי אחרים לא אשכחן, הלכך נקט הכא טעמא דזכות כי היכי דתיסוק טעמא בין לכסף בין לשטר.
והא קיימא לן גיטו וידו באין כאחד. פירש רש"י שמעשים בכל יום שהעבד מקבל גיטו, ואי רבנן פליגי עליה דמלתא מי שבקינן רבנן ועבדינן כר' מאיר, ולא היה צריך לכך, דבהדיא מוכחא בפרק קמא דגיטין דסבירא להו לרבנן כן, דאמרינן התם (יב, ב) אמר ר' אלעזר אמרו לו לר' מאיר והלא זכות הוא לעבד כו', אמר להן ר' מאיר השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה, וכי תימרו אי בעי כתב ליה גיטא וזריק ליה שביק ליה ועריק ליה. אלמא לרבנן אי זריק ליה גיטה יצא לחירות, אם כן סבירא ליה דגיטו וידו באין כאחד. ומשמע נמי דמתניתין הוא דתנן בגיטין פרק הזורק (עז, א) הזורק גט לאשתו לתוך ביתה או לתוך חצרה מגורשת כו', ופירש רבא התם טעמא משום דגיטא וחצרה באין כאחד, וגמיר לה ממאן דאמר בעבד בשטר על ידי עצמו, דאלמא דגיטו וידו באין כאחד, וליכא למימר דסתם מתניתין ר' מאיר, דהא עביד רבא עובדא הכי התם, ואי לאו דמתניתין רבנן, לא הוה שביק רבנן ועביד כר' מאיר.
אי הכי נערבינהו ונתנינהו. ואם תאמר ולמאי דכתבינן לעיל דרבנן נמי אית להו בכסף בעל כרחו מדרבא דקבלת רבו גרמה לו, אמאי לא פריק ליה משום דכסף על ידי אחרים אפילו בעל כרחו, ובשטר על ידי אחרים שלא מדעתו אין בעל כרחו לא, איכא למימר דעיקר פלוגתא דרבנן ליתא אלא לאפלוגי אדר' מאיר בכסף על ידי עצמו דוקא, וכיון דתרוייהו על ידי אחרים כשרין, הוה ליה לערבינהו, דהשתא נמי דקתני בכסף על ידי עצמו וכל שכן על ידי אחרים הא לא משמע מינה בעל כרחיה אלא דומיא דשטר על ידי אחרים.
ושלש מחלוקת בדבר. פירש רש"י דבמתניתין גופא איכא ג' מחלוקות ר' מאיר וחכמים ור' שמעון בן אלעזר, ר' מאיר סבר בכסף על ידי אחרים דוקא, ואפילו בעל כרחו, משום דכסף קבלת רבו גרמה לו, אבל על ידי עצמו לא, משום דאין קנין לעבד בלא רבו, ובשטר על ידי עצמו משום דגיטו וידו באין כאחד, ועל ידי אחרים לא, משום דחוב הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות, וחכמים אומרים בכסף בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו, על ידי עצמו דיש קנין לעבד בלא רבו, ועל ידי אחרים דזכות הוא לו, והוא הדין לשטר על ידי אחרים דזכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות, ועל ידי עצמו דגיטו וידו באין לו כאחד. ור' שמעון סבר בשטר על ידי אחרים דוקא, והוא הדין לכסף, מדקתני בברייתא אף בשטר על ידי אחרים, על ידי אחרים אין על ידי עצמו לא בכסף, משום דסבירא ליה דאין קנין לעבד בלא רבו, והלכך בכסף על ידי עצמו לא, ושטר משום דאין גיטו וידו באין כאחד, והלכך בשטר על ידי עצמו לא, וזכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות הלכך בין כסף בין בשטר על ידי אחרים הו איוצא.
ואינו מחוור דהא לא משמע דחכמים דמתניתין היינו חכמים דפליגי עליה דר' שמעון, חדא דהא בתר ר' שמעון קתני במתניתין ובלבד שיהא הכסף משל אחרים, ואם איתא ליקדמיה וליתנייה גבי חכמים, ועוד דסכינא חריפא מפסקא למתניתין, ועוד דמלישנא דגמרא לא משמע הכי, דקתני אלא בכסף בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים בשטר על ידי אחרים אין על ידי עצמו לא, ומני ר' שמעון היא, דאלמא ר' שמעון בכסף בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים סבירא ליה, וחכמים דמתניתין היינו ר' שמעון, ושלש מחלוקת לא במשנתנו עצמה נשנו, והיינו ג' מחלוקת דר' מאיר סבר בכסף על ידי אחרים דוקא משום דקבלת גרמה לו ולא על ידי עצמו דאין קנין לעבד בלא רבו, ואפילו בעל מנת, ובשטר על ידי עצמו דגיטו וידו באין כאחד ולא על ידי אחרים דחוב הוא לו ואין חבין לאדם שלא בפניו, ור' שמעון דהיינו חכמים דמתניתין, סבר דכסף אף על ידי עצמו דיש קנין לעבד בלא רבו בעל מנת, דליכא מאן דפליג בהא אלא ר' מאיר לבדו, ובשטר על ידי אחרים דוקא משום דזכות הוא לעבד, ובהני תרתי אית ליה לר' שמעון כרבנן, אבל על ידי עצמו לא, דלית ליה גיטו וידו באין כאחד, ובהא פליג אדרבנן, דרבנן סבירא להו גיטו וידו באין כאחד כדמוכח בריש פרק קמא דגיטין (יב, ב) ובמתניתין דהזורק (עז, א), ובמאי דפריש עלה רבא כדכתבינן לעיל והיינו ג' מחלוקות, והא דקתני בדר' שמעון אף, לאו אכסף דנפשיה קאי, אלא אכסף דר' מאיר, דשמעיה לר' מאיר דאמר בכסף על ידי אחרים ולא על ידי עצמו, אבל שטר על ידי עצמו אי, ואמר ליה אף בשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו, כלומר כמו שאתה אומר בכסף אף אני אומר כן בשטר, ובמקצת נוסחאות לא גרסי אף, ובתוספתא מפורש כן, דתניא התם בפרק קמא דמכלתין (פ"א הלכה ד) קונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו מפני שהוא נותן משמאל לימינו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים בכסף על ידי עצמו ובשטר על ידי אחרים, ובלבד שיהא כסף של אחרים, ואומר לו על מנת שאין לך רשות (ליפדות) [אלא לפדות בו], ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר אף בשטר על ידי אחרים אבל לא על ידי עצמו עד כאן בתוספתא. וזה מבואר שלא כדברי רש"י, וחכמים היינו ר' שמעון דידיה, דאילו חכמים דעלמא בשטר אף על ידי עצמו סבירא להו, דגיטו וידו באין לו כאחד כדאמרן.
ולענין פסק הלכה. קיימא לן כחכמים דבין בכסף בין בשטר בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים (אפילו בעל כרחו) ומשמע נמי דבכסף שעל ידי אחרים אפילו בעל כרחו, דכיון דאשכחן לר' מאיר דאית ליה הכי משום דקבלת רבו גרמה לו, ולא אשכחן רבנן דפליגי עליה בהדיא, לכאורה אינהו נמי כר' מאיר סבירא להו בהא, כדכתבינן לעיל. ור' אלפסי כתב בכסף על ידי אחרים אף על פי שנתנו לרב שלא מדעתו של עבד דקיימא לן זכות הוא לעבד שיוצא לחירות, משמע דסבירא ליה לרב [ז"ל] דבעל כרחו לא, אלא דוקא שלא מדעתו ושיאמר העבד כששע רוצה אני, אבל צווח לא יצא לחירות, דכי אמרינן זכין לו לאדם שלא בפניו הני מילי בשנתרצה כששמע, אבל בצווח לא, כדאמרינן בפרק יש נוחלין (קלח, א), ובשטר הסכימה דעת רבותינו הצרפתים שאינו בעל כרחו עד שישמע ויאמר רוצה אני, וכן ראיתי דעת רמב"ן נר"ו דשטר על ידי אחרים משום דזכין לאדם שלא בפניו הוא, ולא אמרו זכין לאדם שלא בפניו אלא כששמע ואמר רוצה אני, אבל בצווח לא.
וקישא לי דהא בשמעתא דאמר ר' אלעזר אמרו לר' מאיר כו' דבפרק קמא דגיטין (יב, ב) משמע לכאורה אפילו בעל כרחו נמי, דהא אמר להו ר' מאיר מה תשיבוני על התרומה שאילו עבד כהן שברח אוכל בתרומה וזה אינו אוכל, וכי תימרו כתב ליה גיטא וזריק ליה עריק ושביק ליה, דאלמא משמע דיכול הוא לפוסלו מן התרומה בעל כרחו בשטר על ידי אחרים, דאי לא אף זה שברח אוכל בתרומה, דאי בעי צווח ואמר דלא ניחא ליה דלזכי ליה האי בשטר שחרוריה, ואי לאו דמסתפינא אמינא דהכא אפילו בעל כרחו נמי, ומתנת ממון שאני, דלאו זכות גמור הוא, ואדרבה חוב הוא מצד עצמו דכתיב (משלי טו, כז) ושונא מתנות יחיה, אלא מיהו מצד שנפשו של אדם מחמדתן קרינן ליה זכות, ואף על פי שהוא מצד עצמה חובה זכין לו שלא בפניו, אבל גט שחרור דזכות גמור הוא, דמתירו בבית חורין ומכניסו לכל מצות כישראל זכין לו מכל מקום, ואפילו עומד וצווח בטלה דעתו אצל כל אדם, ואף על פי שבמציאה ובנכסי הגר ובלקט שכחה ופאה דזכות גמור הוא, וגר קטן שהטבילוהו על דעת בית דין שאין זכין לו בעל כרחו כדאמרינן בפרק קמא דכתובות (יח, א) הגדילו יכולין למחות, הכא שאני דאלו איתיה לעבד כאן כייפינן ליה לקבוליה בעל כרחיה, כי ליתיה נמי מזכין ליה בעל כרחיה, ומה שאין כן באשה, דאף על גב דמגרשה בעל כרחה מכל מקום על ידי אחרים לא, משום דחוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו, אבל הכא דזכות הוא לו, ועוד דיוצא בעל כרחו, זכין לו בעל כרחו, ועוד שלא יהא רבו עובד לעבדו ויהא מפסיד רצון נפשו בעקשותו של עבד. וגדולה מזו אמרו (ב"ב יג, ב) טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו, כדי שלא יהא זה מפסיד בעקשותו של זה, ורשב"ג דפליג ואמר אין שומעין לו, הא מתמהינן עליה מאי טעמיה, ומהדרינן משום דאמר ליה אי במתנה לא ניחא לי דכתיב ושונא מתנות יחיה, דאלמא אי לאו דחובה היא לו מצד זה כייפינן ליה כנ"ל.
מאי טעמיה דר' שמעון יליף לה לה מאשה, ואף על גב דרבנן נמי לה לה מאשה גמרי, סבירא להו דלאו לכולהו מילי דעבד גמרינן ליה. אלא לגופו של גט, שיהא גיטו של זה כגיטה של אשה. וטובא איכא בפרק השולח כהאי גוונא דמר משוה להו ומר לא משוה להו כדאמרינן התם (לט, ב) מאי טעמיה דרבי גמר לה לה מאשה מה אשה איסורא ולא ממונא אף עבד נמי איסורא ולא ממונא, ורבנן לא משוה להו אלא מה אשה בשטר אף עבד בשטר.
בעי רבה לר' שמעון בן אלעזר עבד מהו שיעשה שליח לקבל גט מיד רבו מה אשה כו' איכא דאמרי אשה דמצי מקבלא משויה שליח עבד דלא מצי מקבל גיטיה לא משוי שליח. ואם תאמר וכי מגרע גרע כי יהיב ליה אדון מדעתיה דעבד על ידי אחרים, דהא לר' שמעון בשטר על ידי אחרים סבירא ליה. לא קשיא דהכי פירושו בדשוייה עבד שליח לקבל גיטו ואמר לו אדון הא לך כמו שאמר, דאי אמרת לא משוי שליח אינו גט דהא אדון לא מזכי ליה גט מדעתיה אלא כמו שאמר העבד, ושליחותו לאו כלום, אבל אי משוי שליח שפיר דמי דשליח מעליא הוי.
אי הכי אימא סיפא כו'. אפשר דהאי אי הכי לאו אי אמרת בשלמא הוא אלא דבעי למימר דממה נפשך מתני' קשיא לר"מ או רישא או סיפא אי בעינן לאוקמא כלה בחד גוונא או מדעתו או שלא מדעתו אבל אי מוקמינן לה בתרי טעמי ניחא דרישא מדעתו בכסף ע"י אחרים אבל לא ע"י עצמו דא"ק לעבד בלא רבו ואפילו ע"מ שיצא בו לחירות וסיפא שלא מדעתו ובשטר ע"י עצמו דגטו וידו באין כאחת ואפילו בע"כ דומיא דאשה שיוצאה שלא מדעתה אבל לא על ידי אחרים שלא מדעתה דחוב הוא לו וכ"ת א"כ רישא דמדעתו ע"י אחרים מאי קא משמע לן יש לומר דלא על ידי עצמו קא משמע לן. אי נמי דהאי אי הכי אדרבא סמיך בשלמא אי אמרת כדרבא שפיר והראשון יותר נכון:
מקני ליה בע"כ. פי' שהרי יכול למוכרו בכסף לאחרים בעל כרחו:
כסף קבלת רבו גרמה לו. פי' ע"י קבלתו שקבל הכסף יצא לחירות והרב יכול לשחרר עבדו בעל כרחו כשם שמוכרו בע"כ לאחרים אבל שטר קבלת אחרים גרמה לו כי על ידי קבלת אחרים שמקבלים גיטו הוא משתחרר ואין אותם אחרים רשאין לחוב לו שלא מדעתו אבל על ידי עצמו משתחרר בשטר אפילו בע"כ כשם שהאשה מתגרשת בעל כרחה וכשם שנמכר בעל כרחו:
והא דתנן וחכמים אומרים בכסף ע"י עצמו כו'. הוינן ביה בכסף ע"י עצמו אין על ידי אחרים לא אמאי נהי נמי שלא מדעתו מכדי הא שמעינן להו לרבנן דאמרי זכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות כדכתיב' לעיל וזכין לאדם שלא בפניו. בדין הוא דמצי לאקשויי ליה דבכסף על ידי אחרים אפי' בע"כ נמי מדרבא דאמר כסף קבלת רבו גרמה לו אלא דכיון דמצי מדחי ליה דדילמא ההיא לר"מ דוקא איתמר ולא לרבנן פריך ליה מאידך. מיהו קושטא דמילתא הכי הוא דמודי רבנן לר"מ דבכסף על ידי אחרים אפי' בעל כרחו נמי מטעמא דרבא דהא טעמא תריצא וטעמא דמסתבר היא וכן הלכתא ושלא כדברי רב אלפסי ז"ל. ופרישנא מאי על ידי עצמו אף על ידי עצמו וה"ה על ידי אחרים ואפילי בע"כ כדאמרן והא דנקט תנא על ידי עצמו לאשמועי' דיש קנין לעבד בלא רבו:
ואמרינן אי הכי אימא סיפא בשטר ע"י אחרים אין על ידי עצמו לא. פי' דעל כרחין רישא או סיפא דוקא הוא מדלא ערבינהו ותנינהו כדמפרש בסמוך וכיון דאמרת דרישא לאו דוקא סיפא דוקא ע"י אחרים ולא על ידי עצמו וכיון דכן ע"כ אי מתניתין רבנן היא קשיא רישא או סיפא אבל אי מוקמי' לה כתנא אחריתא דלאו רבנן לא תקשי כדאוקימנא כרשב"א והיינו דקאמר אי הכי: הא דפרכינן והא קי"ל דגטו וידו באין כאחת פרש"י ז"ל שמעשים בכל יום שמורים כן שהעבד מקבל גיטו וסמכינן אהא דגטו וידו באין כאחת. נראה מדברי רש"י ז"ל דליכא הכריחא למלתא ממתניתין ולאו ממימרא ואפשר דנפקא ליה לתלמודא מדתנן בפ' הזורק גט לאשתו לתוך חצרה הרי זו מגורשת ואקשי' חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה ואוקמה רבא דגיטה וחצרה באין כאחת וגמר לה מעבד שמקבל גטו מטעמא דגיטו וידו באין כאחת. מיהו לאו הכריחא הוא ממתניתין דהזורק דהא אית לה אוקימתא אחריתי בשכתב לה בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסיך כדאיתא התם אלא דאנן אליבא דרבא דהוא בתרא והלכתא כוותי' פרכי' השתא ואפשר נמי דנפקא לן מדתנן בפרק קמא דגיטין האומר תנו גט לעבדי לא יהנו לאחר מיתה הא מחיים ניתנין ואפילו לעבדו ממש משום דגטו וידו באין כאחת:
א"כ נערבינהו וניתנינהו בין בכסף ובין בשטר בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו. פי' דאע"ג דעל ידי אחרים אין כסף ושטר שוה דאלו בשטר דוקא שלא מדעתו מסתמא ובכסף איכא אפי' בע"כ מכ"מ כיון דאפשר לתרוייהו על ידי אחרים ולא אתו רבנן לאפלוגי אדר"מ אלא בע"י עצמו שפיר מצי לערובינהו ואוקימנא אלא בכסף בין ע"י עצמו בין על ידי אחרים כו' עד ושלש מחלוקות בדבר כו' פי' דלר"מ בכסף ע"י אחרים אפי' בע"כ ולא על ידי עצמו אפי' מדעתו דאין קטן לעבד בלא רבו ובשטר על ידי עצמו דגיטו וידו באין כאחת ולא ע"י אחרים שלא מדעתו דחוב הוא לו ורבנן סברי בין בכסף ובין בשטר בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו ורשב"א מודה לרבנן בכסף דבין ע"י אחרים ובין ע"י עצמו ופליג בשטר דסבר דע"י אחרים אין כרבנן אבל ע"י עצמו לא והא דקתני רשב"א אומר אף בשטר על ידי אחרים ולא ע"י עצמו לאו אכסף דידיה קאי למתני אף בשטר דבכסף מודה הוא כדאמרן אלא אדר"מ קאי והכ' קאמר אף בשטר אני אומר מה שאתה אומר בכסף דוקא ע"י אחרים אבל לא ע"י עצמו מיהו בתוספתא לא קתני אף אלא הכי קאמר רשב"א אומר בשטר ע"י אחרים כו' וכן הוא בגמרא במקצת נוסחאות:
ושלש מחלוקות אלו נראה מדברי רש"י ז"ל דס"ל דשלשתם שנוים במשנתינו דרבנן דמתניתין היינו רבנן ממש והכי קאמר וחכמים אומרים בכסף אף ע"י עצמו והה"ד לשטר דאף ע"י עצמו וסיפא דקתני בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו היינו רשב"א:
והא ליתא כלל דהא סכינא חריפא מפסקא מתניתין היא וכל כי האי גוונא לא סגיא דלא מפרשי לה בגמרא ולימא דמתניתין חסורי מחסרא והכי קתני ועוד דלישנא דגמרא קאמר בכסף בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו ובשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו ורשב"א היא דאלמא כולה סברא דרשב"א היא. אבל הנכון דמתניתין לא איירי אלא ר"מ ורשב"א ורבנן דמתניתין היינו רשב"א והא דקתני לה בלשון חכמים משום דמודו חכמים בכל מאי דקתני בהדיא במתניתין דבכסף בין על ידי עצמו בין ע"י אחרים ובשטר ע"י אחרים דזכות הוא לו ולא פליגי עליה אלא במאי דלא קתני בהדיא במתניתין אלא דנפיק מדיוקא דעל ידי אחרים אין ע"י עצמו לא דסברי רבנן דאף בשטר ע"י עצמו כרבי מאיר משום דגיטו ידו באין כאחת:
וכי תימא וכיון דרבנן לא איירי במתניתין מנא לן דשלש מחלוקת בדבר והאי סברא שלישית דרבנן מנא תיתי. איכא למימר דכיון דתני להא דרשב"א בלשון חכמים מינה שמעינן דמודו רבנן במאי דתני בהדיא ואידך דלא תני בהדיא דהיינו שאינו יוצא בשטר ע"י עצמו שמעי' דפליגי רבנן עליה מדק"ל דגיטו וידו באין כאחת הילכך קי"ל אליבא דהלכתא כרבנן ובכסף בין ע"י עצמו דיש לעבד קנין בלא רבו ובין על ידי אחרים אפי' בעל כרחו דקבלת רבו גרמה לו ובשטר נמי בין ע"י עצמו דגיטו וידו באין כאחת ובין ע"י אחרים דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו מדעתו אבל לא בעל כרחו וזו שיטת רבינו הרמב"ן ז"ל:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק א (עריכה)
והא לא תני הכי דתניא בשטר על ידי עצמו ולא על ידי אחרים דברי רבי מאיר. ואיתוקם השתא דאמי דתנן ובשטר על ידי עצמו דוקא קאמר. ורישא נמי דתני שבכסף על ידי אחרים דוקא קמא בעל ידי אחרים ולא על ידי עצמו שאין קנין לעבד בלא רבו ואין לפרש הרישא דמאי על ידי אחרים אף על ידי אחרים דכיון דהיא תחלת הדברים אין לפרשה אלא דוקא דאי אף קאמר הוה ליה למיתני בכסף בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו אלא ודאי דוקא קאמר וסבירא ליה לרבי מאיר דאין קניין לעבד בלא רבו: דדוקא בסיא דמתניתין דהיינו בשטר על ידי עצמו שייך לפרושי דאף קאמר וכן נמי במילתא דחכמים איכא לפרושי דאף קאמרי אבל רישא שהוא תחלת הדברים אין לומר דאף קאמר ומשום הכי אמרינן לקמן דקסבר רבי מאיר דאין קניין לעבד בלא רבו אלא בכסף בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו ובשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו ורבי שמעון בן אלעזר היא דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר בשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו. כך כתב בספרים וה"ג ולא אף כדגריס המורה:
ושלש מחלוקת בדבר. פירש דמתניתין היא רבי מאי ורבי שמעון בן אלעזר דרבי מאיר סבר יש לחלק בין בכסף בין בשטר ורבי שמעון בן אלעזר סבר בשט' יש לחלק אבל בכסף אין לחלק ודיק' הני סברי דיש לחלק אבל רבנן דהיינו כל בני דורם סביר אלהו שאין לחלק בין לגבי כסף בין לגבי שטר דבשניהן יוצא לחירות בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים וכל מילתא דחכמים אומרים בין ריש אובין סיפא היא רבי שמעון בן אלעזר ופתרון המורה אינו נראה לי:
וחכמים אומרים בכסף עחל ידי עצמו כו' עבד דאיהו לא מצי מקבל יטיה שליח נמי לא מצי משוי קשיא לי על ידי אחרים שלא מדעתו משתחרר לרבי שמעון השתא דהוי מדעתו לא משתחרר והיכי תיסק אדעתין דלא מצי משוי שליח ויש לומר דכי מזכה ליה הרב על ידי ארחים עדיף מכי שוייה לההוא אחר שליח דכי שוייה שליח סומך הרב שידו של שליח כיד עבדו הויא דעל דעת זו הוא נותנו לו וכיון שאין העבד עושה שליח נמצא שלא זכה לו אבל כשלא עשאו שליח הוא נותנו לו על דעת כן שיזכה בעבורן וזכין לאדם שלא בפניו וכי פשיט ליה דגמר לה לה מאשה משתחרר בין על ידי אחרים, שלא עשאו שליח ובין אם עשאן שליח:
מתוך: תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק א (עריכה)
שלא מדעתו. של עבד:
חוב הוא לעבד. דעבדא בהפקרא ניחא ליה ונוח לו שאסור בבת חורין כדי שיהא מותר בשפחה דזילא ליה ופריצא ליה ושכיחא ליה טפי מבת חורין:
קבלת רבו גרמה לו להשתחרר ואין אדם עושה מעשה השחרור שיהא תלוי בו שיהא הוא יכול למנוע שהאדון מקבל מעותיו לתועלת עצמו והוא משוחרר מאליו. אבל בשטר אדם מקבל השטר והוא משוחרר באותה קבלה ואין חבין לו לאדם שלא בפניו:
דשלא מדעתו. דהא אמרת על ידי אחרים לא. מיירי שלא מדעת העבד. והא קי"ל דלרבנן נמי אמרי' גטו וידו באין כאחת:
אף על ידי אחרים שלא מדעתו:
שלש מחלוקות דר' [שמעון בן] אלעזר ס"ל דלא אמרינן גטו וידו באין כאחת:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה