על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף יא עמוד א[עריכה]

איכא בינייהו קבל מסר והלך: פרש"י ז"ל קבל הבעל המומין משום סמפון ליכא ומשום דעולא איכא. מסר לשלוחי הבעל והלכו להן הוי איפכא, דמשום דעולא ליכא אבל משום סמפון איכא.

ויש מפרשים דכולה חדא היא. קבל האב קדושין ומיד מסרה לו והלך לו הבעל עמה. דמשום דעולא ליכא ואכלה אבל משום סמפון איכא דבאורחא לא בדיק לה ולא אכלה.

ואיכא למידק, והא עולא נמי אית ליה למשנה אחרונה משום סמפון כדתנן בית דין של אחריהם אמרו אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. ואמר עולא אי תימא רב ושמואל בר יהודה משום סמפון -- אלמא עולא נמי אית ליה משום סמפון למשנה אחרונה. והכא למשנה אחרונה הוא מדנקט "עד שתכנס לחופה", דאילו למשנה ראשונה אינה צריכה כניסה לחופה אלא בהגעת זמן סגיא לה כדתנן "הגיע זמן ולא נשאו -- אוכלת משלו ואוכלת בתרומה". ור' יהודה בן בתירא נמי משמע דאית ליה משום סמפון לפי מקצת ספרים דגרסי לעיל במלתיה "אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום דעולא אי נמי משום סמפון". אם כן מסר האב לשלוחי הבעל לר' יהודה בן בתירא היכי אכלה והאיכא משום סמפון?

ויש לומר דכי לא חייש ר' יהודה לסמפון הני מילי היכא דמעיקרא ליכא למיחש לדעולא כגון שקבל האב קדושין ומיד מסרה לשלוחיו דהשתא ליכא משום מזיגת הכוס דהא ליתא גביה וכיון דליתא לדעולא - לסמפון נמי לא חיישינן. דמשנה אחרונה אינה אלא כתוספת על משנה ראשונה וכיון דגזירת ראשונה דהיא עיקר ליתא -- אף אחרונה שהיא תוספת לא נחוש. אבל היכא דאיכא דעולא כגון שקדשה והניחה בבית אביה -- אף על פי שמסרה לבסוף לשלוחי הבעל או שהגיע זמנה ולא נישאת -- אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום גזרת משנה אחרונה.

ולי נראה דעולא ודאי לית ליה משום סמפון. וכן נראה מדברי רש"י שפירש בפרק נערה שנתפתתה גבי רב אמר מסירתה לכל חוץ מתרומה ורב אסי אמר מסירתה לכל אף לתרומה דרב אית ליה טעמא דסמפון ורב אסי אית ליה טעמא דעולא. וההיא דפרק "אף על פי" כרב שמואל בר' יהודה היא וכדאמרינן אמר עולא ואיתימא רב שמואל בר יהודה.

והא דאמרינן נמי התם בשלמה לעולא קמייתא משום שמא ימזגו לה בתרייתא משום סמפון -- דמשמע מינה דעולא נמי אית ליה טעמא דסמפון -- לא הוא. דהתם לרווחא דמלתא קאמר ולומר דאי נמי אית ליה לעולא טעמא דסמפון ניחא ליה משנה ראשונה ואחרונה. מה שאין כן לרב שמואל בר' יהודה. אלא כשתמצא לומר דעולא ליה ליה טעמא דסמפון כלל לא תיקשי ראשונה ואחרונה ליה כלל אלא דב"ד ראשונים הוו סברי דכיון שהגיע זמן ומיחד לה מקום בבית אביה - תו ליכא משום מזיגת הכוס דמיבדל בדילי מינה ובית דין של אחריהם אמרו שעד שתכנס לרשות הבעל לא בדילי מינה. אי נמי יש לי לומר דהתם מעיקרא הוה ס"ל לתלמודא דמשנה ראשונה ואחרונה בחששות מחודשות פליגי ומשום הכי לעולא ראשונה משום מזיגה ואחרונה משום סמפון. אבל בתר דפריקי התם דלרב יהודה כולהו משום חדא חששא הוא דפליגי אלא דפליגי ב"ד ראשונים וב"ד של אחריהם בחששא גופא אי מסתלקת בהגעת זמן או דוקא בכניסה לחופה -- לעולא נמי כולהו משום חדא חששא הוא דפליגי ב"ד של אחריהם דהיינו משום מזיגה אלא דפליגי אי חששא זו מסתלקת בהגעת זמן או בכניסה לרשות הבעל דוקא. כנ"ל. וכבר הארכתי בה במקומה בפרק אף על פי בסייעתא דשמיא.

והא דאמרינן מאי אמרת לסטים מזויין או מוכתב למלכות אינהו - קלא אית להו, פרש"י קלא אית להו ושמע וקבל -- ואינו מחוור. דבריש פרק המוכר פירות אמרינן לסטין מזוין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך.

ורבינו תם פירש "קלא אית להו" אם איתא דהכי הוו וכיון דלא נפק עלייהו קלא בהכי לא חיישינן להו מסתמא. ומיהו היכא דאשתכח דמוכתב למלכות הוה -- בטל מקח ואומר לו הרי שלך לפניך.

והא דאמרינן בפרק המגרש אתקין רב יהודה בשטר' זביני דעבדא עבדא דנן מוצדק לעבדו ופטור ועטיר מן ערורי מלכא ומלכתא -- ההוא לרווחא דמלתא הוא דאתקין, וכדאמרינן בהמוכר את הבית צריך למיכתב ליה קני לך דיקלין האלין; ואף על גב דאי לא כתב ליה קני אפילו הכי שופרא דשטרא הוא.

ואם תאמר, הכא אמאי לא חיישינן דלמא שוטה היא או נכפית היא שהמקח מתבטל בכך כדאמרינן בהשוכר את האומנין? איכא למימר דהני נמי קלא אית להו וכיון דלא עליה נפק קלא מסתמא לא חיישינן ליה.

אלא מעתה בנתיה דר' ינאי דקפדן אנפשייהו ולא מקדשן בפחות מתרקבא דדינרי ה"נ דאי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר חד זוזא ה"נ דלא הוי קדושין. ופרקינן: פשטה ידה וקבלה לא קאמינא וקשיא לן אם כן כי אמרי בריש פרקין ואתתא בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה -- לקשי נמי הכי מבנתיה דר' ינאי? ואי נמי אי פשטה ידה וקבלה פחות משוה פרוטה תתקדש כיון דבקפידא תליא מלתא.

ומשום הכי לא גריס התם רבינו תם "לא מקניא נפשא" אלא "אתתא בפחות משוה פרוטה לא מקניא", ולא בקפידא דידהו תלינן כלל. ומיהו אפילו לגרסת הספרים איכא למימר דהתם קפידתן קפידא דאינו מן הראוי שיקנו נפשן בפחות מכאן כיון שאינו נחשב בשום מקום, וכן נמי אי פשטה ידה וקבלה פחות מכאן אינה מקודשת דבטלה דעתה אצל כל הנשים.

כי קאמינא דקדשה בלילא א"נ דשויא שליח: ובנתיה דר' ינאי נמי כי משויין שליח בדינר מקדשן דמידע ידען דכל דמקדש בשוה דינר מקדש וכיון דלא פירש אתרצויי אתרצית בקדושי דינר והוא הדין לפשטה ידה וקבלה קדושי בליליא דאי לא ניחא לה עלה דידה רמיא לגלויי שהיא מקפדת על עצמה יותר משאר כל הנשים.

ורש"י ז"ל שפירש דבנתיה דר' ינאי אשוו שליח לא מקדשן בפחות מתרקבא דדינרי -- לא מחוור.

וכללא הוא? הרי הטענה דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף ותנן הטענה שתי כסף. התם דומיא דכלים. מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב:

כך היא גירסת הספרים. ולפי גרסא זו הקושיא מדקתני שתי כסף שהן מעין. דאם איתא דכל כסף האמורה בתורה כסף צורי הו"ל לתנא למיתני הטענה דינר דהיינו מטבע הפחות שבצור'. ד"גרה" דכתיבה באורייתא ומתרגמינן מעה -- לאו למימרא דבימי משה סגיאי מעין אלא משקל הי' שמשקלו כמעה שעשו בימי אנקלוס והיינו דאמרינן לקמן כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמיה אדינר -- אלמא אין מטבע צורי פחות מכאן, דאם לא כן אמאי תוקמיה אדינר, נוקמי אמעה?

ומהדרי מה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב -- לומר שכל כלי חשוב אפילו מחט חשוב הוא שעושה בו מלאכה חשובה אף כסף כל שהוא חשוב ומעה חשובה היא. אבל פרוטה - לא, דלאו מטבע כסף הוא דסוף מטבע כסף מעה. כך היא שיטת רבותינו בעלי התוספות.

וקשיא לי דאם איתא דבימי משה לא היתה מעה - אם כן הטענה שתצי מעות מנא ליה לתנא דלא אמרה תורה כסף שאינו יוצא. וא"ת דכסף כל דהו וכל דחשיב להו לאינשי קאמר כדאמרינן לקמן גבי פרוטה -- אם כן נתת דבריך לשיעורין. דבמקומות שחשוב להן מטבע כסף פחות ממעה תהיה גם כן הטענה שנים מהן, ומתניתין דהטענה שתי כסף (דהיינו מעין) כללא הוא לכל המקומות!

וי"ל דמטבע הפחות שבצורי היינו דינר אבל בימי משה היה מעין וכדכתיב "עשרים גרה השקל" ומתרגמינן עשרים מעין סלעא, אלא שהכסף האמור סתם בתורה אינו אלא דינר שהוא הפחות שבצורי, ולענין הטענה מרבינן כל כסף חשוב דהיינו מעה שהיא סוף מטבע, דכסף מהיקישא דכלים אבל בכל דוכתא אחרינא כל כסף היינו היינו דינר. והיינו דאמרינן לקמן "כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמיה אדינר" ולא אמרינן "אוקמיה אמעה".

והקשה רש"י אם כן דכל כסף האמור בתורה סתם היינו דינר היכא אתיא היקשא דכלים ומפקא ליה? הא כי אתיא היקשא לאשמועינן מה כלים שנים אף כסף שנים? ועוד מאי קאמר "מה כלים דבר חשוב"?ך וכי מחט דבר חשוב הוא? והא אמרינן בשבועות "יצאו כלים למה שהן"? ועוד בהדיא אמרו סתם איפכא - "מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב".

ומיהו אפשר לפרש דמשום הכי מוקמינן היקשא לרבות כל כסף שהוא חשוב לפי שאם ללמד כסף שיהו שנים לימא "כספים". ואם ללמד על כלים עצמן שיצאו למה שהן - אם כן לכתוב רחמנא "כספים וכלי". אלא מדכתיב "כסף וכלים" שמעת מינה תרתי.

ומאי דאקשי נמי "וכי כלי דבר חשוב הוא? והא אמרינן יצאו כלים למה שהן" -- איכא למימר דכל כלי חשוב הוא כמעה שראוי לעשות בו מלאכה חשובה, ואי נמי לאפוקי מדונקא כדאמרינן במציעא במנה דכשר לאפוקי מדינקא שאינו חשוב. אי נמי לאפוקי שברי כלים בשאינן ראויין למלאכתן ואינן חשובין ככלים וכענין שאמרו לגבי חליפין מה נעל דבר המסויים אף כל דבר המסויים לאפוקי חצי רמון וחצי אגוז.

והא דאמרינן בבבא קמא פרק מרובה "שמלה למעוטי דבר שאינו מסויים" -- לאו למעוטי חצי כלי קאמר (דמהכא נפקא) אלא דבר שאינו במדה דלא חשוב במקצ'.

ורש"י גריס הכי: מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב ופירש דהא אמרינן כל כסף האמור בתורה סתם כסף צורי, אם פי' שקלים הוי כסף צורי ואם סתם הוי מטבע הפחותה שבצורי והכא הוי פירכא מדקתני "שתי כסף" - דאלמא קרא לאו דוקא כסף קאמר אלא אממונא בעלמא קא קפיד ולא פירש כמה ומסרו הכתוב לחכמים ולא קמה להו לרבנן לאשבועי בבציר מהכי. דאי קרא דוקא -- נהי דמעה היא מטבע הפחותה שבצורי, מיהו שתים מנא להו. ופרקינן מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב - שיהו שוים שתי כסף ולאפוקי מהא דאמר שמואל טענו שני מחטין והודה לו באחד מהן - חייב.

ויש לדקדק עליו מדאמרינן התם דייקי קראי כותיה דשמואל ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב -- כך היא גירסת הספרים שם אלא שהוא ז"ל מחק שם הגירסא והגיה "מה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב" ולא גריס "אף כלים" ואין צריך לומר בזה כמו שכתבנו דכלים דבר חשוב ואף על פי שאין בו שוה פרוטה. ועוד קשה לפירושו שהוצרך לפרש דאף על גב דלגבי קדושי כסף התם כתיב והוה לן למימר מעה דהיינו מטבע הפחותה בצורי, כיון דאפיקתיה מפרוטה לפי שהיא של נחשת ובצורי מטבע של נחשת ליכא - אוקמיה אדינר כדלקמן, וזה קשה כיון דמטבע שבצורי היא מעה הוה לן למימר אוקמיה אדינר. דבשלמא לקמן איכא למימר כיון דסתם כסף שאינו קצוב היינו פרוטה והתם אפיקתיה מפרוטה, מסברא נוקמיה אדינר, אבל כאן דאפשר לאוקמיה בכל כסף סתם האמור בתורה (דהיינו מעה) -- אמאי תוקמיה אדינר?

דף יא עמוד ב[עריכה]

ותנן הפורט סלע ממעות מעשר שני: ופרש"י ז"ל שמעת מינה שחלל תחלה המעשר בפרוטות של נחשת ועתה בא לפרט בהן סלע.

ותמיהא לי דמשמע מלשונו דפירכא מדחלל המעשר על פרוטות של נחשת ולומר דכסף דוקא בעינן, וזהו תימא דהא תנן "בדינר ובשוה דינר" -- דאלמא כסף האמור בתורה לאו כסף דוקא אלא שוה כסף ככסף. ועוד דאם כן הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מנא לן? דמיקשא דכסף כסף דמעשר לא גמרינן. אלא דלא בעינן כסף דוקא אבל שוה כסף מיהא נבעי.

אלא הכי פירושא: ותנן הפורט סלע ממעות מעשר שני דשמעינן מינה דמעיקרא חלל המעשר מעט מעט על פרוטות עד שהשלימו לפרוטות שוה סלע ואחר כך בא להחליף הפרוטות בסלע, דאי לאו כן הפוכי מטרתי למה לי להחליף מעשר בפרוטות ופרוטות בסלע? ליחל מעיקרא מעשר בסלע! אלמא אף בפרוטה אחת מצי מחלל ואף על גב דכתיב "ונתת בכסף". וכן נראה מפירושי הראב"ד ז"ל ועיקר.

ושל דבריהם כסף מדינה: ולאו כל של דבריהם קאמר דהא תנןהתוקע לחבירו נותן לו סלע ר' יוסי הגלילי אומר מנה, ואמרי בגמרא דמנה צורי קאמר. אלא כל מקום ששנו בו סלע קאמר דומיא דכסף קצוב שבתורה דהיינו סלעים, שאין כתוב בתורה אלא שקלים. כך פירש בתוספות.

ויש מפרשים דלא כל כסף של דבריהם קאמר אלא לומר לך דאין של דבריהם כשל תורה שהוא לעולם כסף צורי אלא של דבריהם פעמים שהוא של מדינה. והלכך כל שלא פירשו לך כסף צורי - אין לך לומר אלא של מדינה. דתפשת מועט תפשת, תפשת מרובה לא תפשת.

דף יב עמוד א[עריכה]

חיישינן שמא שוה פרוטה במדי: כתב הרמב"ם דדוקא בדבר המתקיים אבל אוכלים המתפסדין שאי אפשר להגיעם למדי - לא חיישינן להו כלל, דאין מקום לאלו שיהו שוין פרוטה. ולדבריו הא דאקשינן עליה דשמואל ממתניתין דקתני "בפרוטה ובשוה פרוטה" הוה מצי לשנויי בשקדשה בדבר המתפסד אלא דמלתא דקושטא נקט דאפילו בדבר המתקיים קדושי ספק ולא ודאי.

ומדברי רבותינו בעלי התוספות נראה שאפילו בדבר שאינו מתקיים הוי ספק מקודשת. שהם ז"ל פירשו דשמואל מדרבנן היא כדי שלא יבא הדבר להקל במדי. ומדבריהם גם כן נלמוד דאפילו ידוע ששוה פרוטה במדי -- אינה מקודשת ודאית דאין לך בסף אלא מקומו ושעתו. ולא אמרו כאן אלא משום הרואה - גזרה שיבא הדבר לידי טעות במדי. וגם כן ראיתי לרמב"ן נר"ו.

ודברי הרמב"ם נראין לי עיקר דאם כן לא הוה לן למימר "כאן בקדושי ודאי כאן בקדושי ספק" - שאין אלו קדושי ספק; דודאי אינם קדושין אלא דגזרה דרבנן היא. והוה ליה למימר "הכא מדרבנן", אי נמי "כאן בקדושין דאורייתא כאן בקדושין מדרבנן".

דף יב עמוד ב[עריכה]

אמאי הא איכא סהדי באודיתא דידעי דבההוא יומא הוה ביה שוה פרוטה: כלומר הרי יצא קול בעיר שיש שם עדים באודיתא דהוי ביה שוה פרוטה. ואין לפרש שמא איכא סהדי -- דמספיקא לא חיישינן להכי. והא דר' חנינא דמייתי הכא על כרחין בדנפק קלא דנשבית - הא מספיקא לא חיישינן דהא קתני התם נשביתי וטהורה אני - נאמנת. וההיא דבשלהי יש נוחלין גבי ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתתו דלית ליה ליה אחי וא"ר יוסף למאי ניחוש לה, ואקשינן והא אמרינן דאיכא סהדי במדינת הים דידעי דאית ליה אחי, ואסיקנא לה זיל(?) חוש לה -- דכותה היא בדנפק קלא דאית ליה אחי דאי מספק לא חיישינן כלל דאם כן בכל אדם נחוש שמא יש לו אחים. ועוד דאם כן הכא למה להו למימר ניחוש דלמא איכא סהדי דידעי דבההיא שעתא שוה פרוטה והשתא הוא דהוזל -- אפילו כי ליכא סהדי באודיתא נמי ניחוש לה? והוה ליה למימר "וניחוש דלמא הוזל". אלא ודאי בדנפק קלא דאיכא סהדי באודיתא דאמרי דשוה פרוטה הוה בשעת נתינה.

וא"ת אם כן הא תנן בפרק המגרש יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת. איכא למימר דשאני הכא כיון דקדושי קמן נינהו לית בהו שוה פרוטה - מבטלינן קלא כדאמרינן התם עיינו בהו רבנן ולא הוו בהו שוה פרוטה, כדאמרינן התם גבי ההוא דנפק קלא דאיקדש באציפא דתיחל'(?)

וא"ת אם כן אביי ורבא אמאי חשו לה הכא ורבנן נמי אמאי פרשו מההיא משפחה? והא קי"ל התם בפר' המגרש דמבטלין קלא כה"ג ואביי גופיה הוא דקאמר התם בההוא עובדא דצפת' דתחל' אפילו למאן דאמר לא מבטלין קלא - הכא מבטלין; מימר אמרי בהו עיינו רבנן בקדושי ולא הוי בהו שוה פרוטה.

יש לומר דשאני התם דקמו רבנן בקדושי ולא הוה בהו בשעת נתינה שוה פרוטה וליכא אלא קלא בעלמא וקמו אקלא ולית בהו מששא. אבל הכא עדיף טפי דנפק קלא דבשעת נתינה הוה בה שוה פרוטה והשתא הוא דזל וכיון שכן איכא למיחש לקלא דדלמא קושטא הוא. ומשום הכי חשו לה אביי ורבא ורבנן דפרשי מינה.

אמרו אם הקלו בשבויה דמנוולא נפשה לגבי שבאי נקל באשת איש: כך היא גרסת הספרים. וכן בההיא דיש נוחלין. והכי פירושו: אם הקלו בשבויה -- דאף על גב דנפק עלה קלא דאיכא עדי טומאה -- לא חיישינן לה. כדאיתא בפרק האשה שנתאלמנה התם משום דמנוולא לגבי שבאי ומימר אמרו דקלא ליתא ולעולם לא יבאו עדים בכך. נקל באשת איש דנפק עלה קלא דנתקדשה בקדושי מעליא.

ואיכא מאן דלא גריס "דמנוולא לגבי שבאי" ופירושו -- אם הקלו בשבויה דאיסור לאו, נקל באשת איש דאיסור חנק. ולא מחוור. דכל דבדאורייתא לא שנא הכי ולא שני הכי כדאיתא בפרק בתרא דיבמות.

ומאן דמבטל גיטא: פרש"י השולח גט לאשתו והגיע בשליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא דלמא לא ידעי ליה אינשי דבטליה קודם שבא לידה ושמא יתננו לה השליח לאחר שבטלו ותנשא בו, עד כאן.

ותמיהא לי דאטו ברשיעי עסקינן, דשליח לאחר שבטלו איך נותנו לה? ועוד משום חשש פשיעת השליח מלקין לזה? טוביה חטא זינגוד מנגד?

ומסתרא דהכי פירושו: אמאן דמבטל גיטא שלא בפני השליח דהא קיימא לן כר' דאמר בפרק השולח "בטלו מבוטל", ושמא משום דרב יוסף הוא דשלחיה ליה לרב אחר בר הונא הכי ואיהו הוא דאית ליה בפרק השולח כרשב"ג דאמר "בטלו אינו מבוטל" הוצרך כאן רש"י לפרש כן. ומכל מקום אינו מחוור ממה שכתבנו. ואפילו לרב יוסף אף על פי שאינו מבוטל ואין כאן חשש א"א מכל מקום איכא משום לעז. וזה עיקר.

ומאן דמצער שליחא דרבנן: פרש"י שהזמינו לדין הדיינין וזה קם עליו והכהו, עד כאן. ואינו מחוור. דמאי שנא שליחא דרבנן דאפילו בכל אדם בר נדוי הוא.

ומסתברא שצערו בדברים. ובפרק ג' דיבמות דמייתינן לה להא דרב גרסינן בספרי דוקני "ומאן דמבזי שליחא דרבנן" ופרש"י שמעיז פניו להתריס עם שליח בית דין.

דף יג עמוד א[עריכה]

סבר אי שדינא להו ומתברי מיחייבא בהו: וא"ת לימא ליה "לא"? י"ל דלא איכפת ליה כיון דלא מידי קא עבדא דמוכח דניחא לה. וכן פרש"י. והא דלא מחאי משום דלא איכפת ע"כ.

ויש לדקדק כיון דדינא קאמרינן לנשדינהו ונימא ליה הרי שלך לפניך. ותירץ הראב"ד דהכא בדאפקיד גבה לזמן ידוע. ואינו נכון. דמאי קא חזי רב הונא בריה דרב יהושע לאפוקי ברייתא מפשטה ולאקשויי והא ברייתא סתמא קתני וסתמא לא במפקיד לזמן ידוע. ועוד, דכיון דעיקרא דמלתא משום הכין הוא הוה ליה לפרושי בהדיא -- התם בדאפקיד לזמן ידוע וסבר' אי שדינא להו וכו'.

ועוד אני מסופק בדינו שאפילו הפקיד לזמן למה לא תוכל לחזור תוך זמן? מי עדיף שומר חנם מפועל שחוזר בחצי היום?

והראב"ד תירץ דסבר' אי שדינא להו אתי זיקא או כלבא ושדי להו מקמיה דלא מצי ידה דמרייהו למישלט בהו וקא מיחייבנא.

ויש מי שפירש דלאו מדינא קאמרי אלא דלמא הכא טעיא וסברא הכי הוא כיון דקביל עלה אחריות דלאו כולי עלמא דינא גמירי וכל שכן נשי. אבל הכא כיון דלקדושין יהבינהו ניהלה ולא ??? ?? בשמירה אפילו נשי ידעי דלא מיחייב' בהו ותשדינהו. והיינו דאמר סברא דשדינא להו - דמשמע דאיהי סברה וטעיא.

ופריך רב אחאי אטו כולי עלמא דינא גמירי: אפילו בקדושין נמי אפשר דטעיא ומשום הכי לא שדיא להו.

והרמב"ן נר"ו כתב דפקדון אי שדיא להו מחייבא בהו עד דמהדרא ליה מיד ליד, דלהכי קבלתיה. אבל אי אמר ליה "תא שקול דידך" ולא בעי למשקליה, אי אמרה ליה הרי שלך לפניך ושדיתינהו קמיה -- מפטרא. והלכך שדיתינהו קמיה בשתיקה מיחייבא בהו.

וא"ת לימה ליה שקול דידך ואי לא בעי למשקליה תשדינהו אנן לא אתיא עלה משום דלא טענה דאי הכי הכא נמי אי לא ניחא לה למימר לא גם בדינו של רז"ל אני מסתפק במה שאמר דבפקדון אי שדא להו מיחייבא בהו עד דמהדרא ליה מיד ליד דכיון דשדיא ליה קמיה תוך ד' אמות אמאי לא דבשלמא בחוב לא מיפטר עד דיהיב ליה מיד ליד א"נ בדאמר ליה מלוה "זרוק לי והפטר" כדאיתא בפר' הזורק. וטעמא דמלוה ברשותי' דלוה היא וזוזי[ה] נינהו וחייב באחריותן עד דיהיב מיד ליד וא"נ דזריק להו ברשות מלוה ומיפטר ליה. אבל פקדון דכל היכא דאיתיה ברשותיה דמאריה הוא ובאחריותיה - מאן קא מחייב ליה לנפקד ומוקי ליה באחריותיה עד דמהדר ליה מיד ליד והא אוקמ' ויהביה ברשותיה דהיינו תוך ד' אמותיו. ולולי שאמר' רבינו היה הדבר פשוט בעיני כן ועיקר.

ולענין פסק הלכה כיון דשלח ליה רבינא לרב אחא אתון דשמיעא לכו הא דרב הונא חושו לה אנן נמי חיישינן לה והלכך שתיקה דאחר מתן מעות כי הא דצפתה דאסא חיישינן לה וצריכה גט להתירה לעלמא ולעיולי צריכה קדושין אחרים. אבל שתיקה דלאחר מתן מעות דפקדון לאו שתיקה היא כברייתא דכנסי סלע זה בפקדון. וכן פסק הרב אלפסי והרב בעל ההלכות.

והיכא דשדיך - איכא מאן דאמר דמקודשת, ודייק לה מהא דאמרינן בפרק ב האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שנאבד - אם נשאר ממנו שוה פרוטה - מקודשת -- דאלמא אף על פי ששתקה, אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת. ואם כן קשיא הך. ומפרקי דהתם בדשדיך. והא ליתא. דהתם בדאמרי' ליה אין קאמר ואף על גב דלא פירשו כך התם משום דלאו בעיקר דין שתיקה קא מיירי אלא ללמדך דין קדושי פקדון שאם אמרה "אין" והלכה ומצאתו שנגנב אינה מקודשת ואם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת. ולעולם אפילו בדשדיך אם אמרה "אין" מקודשת אבל שתקה אינה מקודשת.

והרמב"ם כתב בהא בצפתא משום דחוששין לה שמא שוה פרוטה במדי אבל משום שתיקתה במעות לא. ושמא דעת הרב לומר דמדשלח ליה רבינא לרב אחא אנן לא שמיע לן הא דרב הונא אתון דשמיע לכו חושו לה - שמעינן מינה דהא דרב הונא ליתא דהא רבינא לא חש לה אף על גב דפומבדיתא שמיע להו ומסהדי עלה, ולפומבדיתא בלחוד הוא דקאמר להו חושו לה משום כבוד רבם. הלכך כולי עלמא לית להו למיחש להא דרב הונא אלא כרבינא דלא חש לה. דאילו כן אף רבינא הוה ליה למיחש להא מעדותן דפומבדיתא דשמיע להו ומסהדי עלה. וטעמא דמסתבר הוא.

ולענין מקדש בתמרה או בדבר שאינו שוה פרוטה במקום הקדושין. פסק הרב אלפסי ור"ח והרמב"ם כשמואל דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי, ואף על גב דרב חסדא לא סבר להא דשמואל - הא רב יוסף דסבירא ליה כותיה דשלח ליה לרב אחא בר רב הונא נגדיה כרב ואצרכיה גיטא כשמואל.

והא דאמרינן פרשי רבנן מההוא משפחה ולאו משום דסבירא להו כשמואל אלא משום דאית להו לדאביי ורבא -- הכי פירושא: לאו משום דשמואל לחוד הוא דפרשו אלא משום דאביי ורבא. ונפקא מינה היכא דקדשה בדבר שאינו מתקיים אי נמי היכא דאמר לה שוה פרוטה, דאי לא שוה הכא לא הוו קדושי כלל וליכא משום דשמואל, אפילו הכי חיישינן לה משום דאביי ורבא. ומיהו הני רבנן אפשר דסבירא להו בעלמא כשמואל נמי.

וא"ת אם כן הא דשלח ליה רבינא לרב אחא אתון דשמיע להו הא דרב חושו לה מאי שנא מדרב הונא? ת"ל משום צפתא גופא וכשמואל דדלמא שוה פרוטה במדי? איכא למימר דהא דשלח ליה רב אחא בר איקא לקמיה דרבינא לאו עובדא דצפתא שלח ליה ולא משום צפתאא הוא דאיבעיא ליה אלא משום שתיקה דלאחר מתן מעות וכגון דשדא זוזי בתיקה ואמר לה לבסוף התקדשי לי בהן ואשתיקה - דליכא משום דשמואל. אי נמי איכא למימר דבעובדא דצפתא לכא משום דשמואל דמסתמא איהו מעיקרא לקדושי בצפתא ובארבעה זוזי דאית ביה איכוון דהא לקדושי ודאי קא מכוין ולא לקדושי ספק, והא דקאמר תקדש לי בארבע זוזי דאית בה אנא ביה ובמאי דאית ביה מקדשנא לך וארבעה זוזי אית ביה ותקדש בהו וכיון שכן כיון דאיהי לא ידעה להו ולא נתכוונה לכך - ליכא למיחש לקדושי צפתא, אלא אי איכא למיחש לזוזי הוא דאיכא למיחש ומשום דאשתיקה וסבר רבא דאפילו לשתיקה ליכא למיחש דשתיק דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא.

אבל בעל ההלכות פסק דלא כשמואל מהא דאמרינן ופרשו רבנן מההיא משפחה ולא משום דסבירא ליה כשמואל -- דאלמא דשמואל ליתא. וכבר תרצנוה לדעת הרב אלפסי.

יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי: ואפילו מודה דלשם קדושין נתכוונה - אינה מקודשת. והכי משמע מדתניא התם בהא ברייתא דכנסי סלע זה שאני חייב ליכי, לא רצתה אינה מקודשת, ואוקימנא לה "לא רצתה" דאשתיקה ואפילו הכי קתני אינה מקודשת סתם -- דאלמא לעולם אינה מקודשת ואפילו מודה דלשם קדושין נתכוונה כמו שאמר כנ"ל כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות -- רצתה מקודשת, לא רצתה אינה מקודשת. ואסיקנא "רצתה" דאמרה "אין", "לא רצתה" דאשתיקה משום דיכולה היא לומר "אין שקלי ודידי שקלי" יש לפרש שחזר ואמר לה לא לפרעון אלא לקדושין ולפי זה פי' זה דדוקא כי אמר לה כנסי סלע זה שאני חייב ליכי דאף על גב דהדר אמר התקדשי לי בו יכולה היא שתאמר לשם פרעון קבלתיו כמ"ש תחלה והוא שהגיע זמנו אבל היה חייב לה ולא הגיע זמנה ואמר לה התקדשי לי במנ' זו ואשתיקה - מקודשת, כיון דלשם קדושין יהביה ופשטה ידה וקבליה בשתיקה - חזקה למאי דקאמר שקלתיה ואינה יכולה לומר "אין שקלי ודידי שקלי".

ואף על גב דלענין דינא הדין עמה דאלו היה חייב מנה לשמעון ומנה ללוי ואמר ליה לשמון הולך מנה זה ללוי שאני חייב וקבלתיה בשתיקה יכול לומר לו שמעון ללוי "אין שקלי ודידי שקלי" וכדמשמע מהכא דאף על גב דבשעת נתינה חזר ואמר לה "לא לשם פרעון אני נותנו אלא לשם קדושין" וקבלתיה בשתיקה -- אפילו הכי אמרינן דיכולה היא לומר אין שקלי ודידי שקלי. אבל לענין קדושין דחזקת כל הנשים רוצות להתקדש - כל שלא הזכיר לה פרעון מעיקרא - לשם קדושין נתכוונה. והיינו דאפילו אדכר פרעון - כל דשדיך ואשתיקה - מקודשת, דחזקה מינח ניחא לה וסתמא לשם קדושין קבלה כדאמר לה. ואפילו חזרה ואמרה לבסוף אין שקלי ודידי שקלי - אינה נאמנת דסמכינן אחזקה זו דהא סתמא קתני "או שחטף סלע מיד' וקדש מקודשת" כנ"ל.

ומדברי הרמב"ם נראה שהוא מפרש' לזו בשלא חזר לו מן הפרעון אלא שאומר לה בפרעון זה תתקדש לי ונתקבל' פרעונ' ונתקבל' קדושיה והלכך בדאשתיקה יכולה שתאמר אין שקלי ודידי שקלי. אבל אם חזר ואמר "לא לשם פרעון אני נותן לך אלא לשם קדושין", אפילו בדאשתיקה -- מקודשת. וזה לשונו שכתב בפרק ה (פ"ה מהל' אישות): החזיר לה חוב שהיה לה אצלו ואמר לה הרי את מקודשת בו קודם שתטלנו. ונטלתו ושתקה. אם היו ביניהם שדוכין הרי זו מקודשת. ואם לא שדך - אינה מקודשת עד שתאמר "הן", עד כאן.

והא דקתני "חזר ואמר לה התקדשי לי בו" -- לאו חזר מן הפרעון אמר אלא חזר לדבר עמה, כלומר חזר עוד ואמר לה התקדשי לי בו. ואין "חזר" זה שבכאן כמו "חזר ואמר לה" דברייתא דפקדון שהוא חזרה גמורה שאינו נותנו לפרעון אלא לקדושין. וכן נראה מדברי בעל הלכות.

וההיא נמי דחטף ורשכא הכי משמע דהא אמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי דאלמא בחזרת גזלה בלבד הוא רוצה לקדשה, ואי שדיך נתקבלה קדושיה ונתקבלה גזלתה ואינו חייב לשלם לה דמי ורשכא כלל. וכן נראה מדברי רש"י שפירש בפרק האיש מקדש גבי חטף סלע מידה מקודשת ואוקימנא בדשדיך דכיון דשדיך כי קבלתיה לגזל דידה לשם קדושין אחולי אחילתיה. והדברים עתיקים.

וכן משמע מן התוספתא דגרסינן בתוספתא דמכלתין בפרק ב הילך סלע זה שאני חייב ליך. אמר לה בשעת מתנה הרי את מקודשת לי. רוצה - מקודשת. אינה רוצה - אינה מקודשת. ולא קתני חזר ואמר לה ??? בגזל דידה וקדשה סתם. מפרש בירושלמי שהוא חייב לה לשלם כדי גזלה דלא אחל' גביה אלא אקנוייא לי' לשם מלוה והוא חייב לה כנגדו. וכדגרסינן התם בפרק האיש מקדש במה קדשה. ר' חגי בשם ר' פדת רוצה היא מקודשת לו ויהא חייב לה סלע. והא דחטף ורשכא דלמא אף הוא חייב לשלם לה את דמיו וא"נ התם שאני דמפרש לה בהדיא אי יהיבנא לך מקודשת -- דמשמע דבחזרתו בלבד הוא דמקדשה וכיון דאשתיקה אודויי מודה ליה ואחולי אחילתיה.

ולפי פירוש זה אפשר דאפילו אמר לה לפרעון וחזר ואמר לה לא לפרעון אלא לשם קדושין וקבלתיה ואשתיקה - מקודשת. ואפילו בדלא שדיך. וצריך עיון. והא דתניא בגזל ובחמס בגזל דידה קאמר וחטף סלע מידה פרושי קא מפרש אבל בגזל דאחרים אינה מקודשת עד שנתייאשו הבעלים דקיימא לן כמאן דאמר סתם גזלה לאו יאוש בעלים הוא כדאיתא בפרקין דלקמן.

אמרו ליה ?התניא אף על פי שאין אשה נקנית בפחות משוה פרוטה אבל קרקע נקנית בפחות משוה פרוטה: ותמיהא לי לדעת המקשה דאינו נקנית בפחות משוה פרוטה - מנא ליה? דהא עיקר קדושי כסף משדה גמרינן ליה בקיחה קיחה, וכיון דשדה נקנה בפחות משוה פרוטה - אף אשה בפחות משוה פרוטה?

ואפשר דסבירא ליה דסברא היא באשה. דאין אשה מקנה נפשה בפחות משוה פרוטה, וכדאמרינן בריש מכילתין אתתא בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה דזילא בה מלתא.

דף יג עמוד ב[עריכה]

הדור יתבי וקאמרי הא דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשין עולתה: הא דנקט לה באשה ולא תנא לה באיש כגון מצורע שהביא חטאתו ומת -- משום דכולה מתניתין בקיני אשה דתניא במסכת קינין.

ואמר שמואל והוא שהפרישתה מחיים: ודוקא בשהביאה חטאתה מחיים אבל הביאה חטאת - בין הפרישה חטאתה ועולתה בין לא הפרישה חטאתה - אין היורשין מביאין עולתה לפי שחטאתה אי אפשר להקריב לה אחרי מיתה דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא. וכיון שאין חטאתה קריב -- אף עולתה אינה קריבה דעולה אחר חטאת היא באה, וכל שלא קרב החטאת לא חלה עליה חובת העולה כלל. שהחטאת הוא שקבוע כדתנן מצורע שהביא קרבנו עני והעשיר, עשיר והעני -- הכל הולך אחר החטאת. ואפילו למאן דפליג התם היינו מדלות לעשירות או מעשירות לדלות אבל הכא שאין החטאת יכול ליקרב - מודה שאין העולה קריבה לפי שחטאת קודמת לעולה לעולם.

ויש מדקדקים מדקתני סיפא דההיא מתניתין "הביאה עולתה אין היורשין מביאין חטאתה" - משמע הא היא עצמה מביאה חטאתה ואינה צריכה להביא עולה אחרת - אלמא עולה שקדמה לחטאת כשרה. והאמרינן בפר' תמיד נשחט וכי תימא בשקרבה עולתו - ומי קרבה עולה קודם לחטאת? והתניא וכולי ואמר רבא שאני עולת מצורע דרחמנא אמר "והעלה את העולה" - שהעלה כבר -- אלמא בעלמא אפילו בדיעבד אסיר. ועוד דאמרינן בזבחים הביא אשמו ונשחט - לא יהא אחר ממרק בדמו עד שישחט החטאת אלא תעובר צורתו ותביא לבית השריפה.

ויש מפרשים דטעמא דאמרינן שאם הביאה עולתה תביא חטאתה משום דגמרינן ממצורע דכתיב ביה "והעלה את העולה" שהעלה כבר, וגבי אשה דלא גמרינן כדאמרינן בזבחים הביא אשמו ונשחט וכולי היינו טעמא לפי שדנין חטאת ועולה שבכל מחוסרי כפרה מחטאת ועולה שבמצורע ואין דנים אשם וחטאת מעולה וחטאת. והכי משמע התם בפרק תמיד נשחט.

ובתירוץ זה עלה לנו תירוץ למה שהקשו בתוספות מהא דאמרינן בספרי פרשת ויקרא^[1] "אחד לחטאת ואחד לעולה" -- שאם הביא חטאתו ומת יביאו היורשים עולתו. ומנין שאם הביא עולתו ומת יביאו היורשים חטאתו? תלמוד לומר "אחד לחטאת ואחד לעולה". אלא מיהו אכתי תקשי לן הא ספרי אהא דמסכת קינין דהתם תנן שאם הביאה עולתה ומתה אין היורשין מביאין חטאתה. וצריך עיון.

מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא: ותמיה לי והא מלוה הכתובה בשטר נמי למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא לאו מדינא גביא אלא משום שלא תנעול דלת בפני לווין, כדאיתא התם בשלהי גט פשוט. ואין לומר דהכי קאמר, מלוה הכתובה בתורה גובה מן היורשין מדינה כמלוה הכתובה בשטר אלא דהאי דאורייתא והאי מתקנת חכמים -- דהא מדקאמר בהא דאמר ר' יוחנן דיביאו היורשין עולת' משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא - דאלמא משמע דאלו כתובה בשטר פשיטא דגביא מדאורייתא.

ואפשר לומר דאפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא - אי שעבד נכסיו בפי' בשטרא -- גביא מדאורייתא. והכי משמע מדברי רש"י דפירש לעיל אינה גובה מן היורשין שעבודא לאו דאורייתא אבל מלוה בשטר הוא עצמו שעבדן דכתב ליה כל נכסים דאית לי אחראין לשטרא דנן, עכ"ל ז"ל.

ותימה לי הוא דהא קיימא לן אחריות ט"ס הוא ואם כן כל מלוה בשטר ליגבי מדאורייתא והדרא קושיין לדוכתא דהתם אמרינן דלמאן דאמר שעבודה לאו דאורייתא מלוה בשטר משום שלא תנעול דלת בפני לוין הוא דגביא. אלא דאיכא למימר דסבירא ליה לר' דכששעבד נכסיו בפי' בשטר - אלים כח השטר לשעבדן דבר תורה. וההיא דבשלהי גט פשוט אמרינן אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר אינה גובה מן היורשין ולא מן הלקוחות ושלא שעבדן בפירוש ולא אלים אחריות ט"ס למיגבי מדאורייתא כיון שלא נכתב בפירוש בשטר. וצריך עיון.

מלוה כתובה בתורה: פרש"י כל שהיא מצות המלך עליו כגון קן דיולדת דחובה מוטלת עליה אבל מלוה אף על פי שכתוב בתורה -- "והאיש אשר אתה נושה בו" -- אינה קרויה "כתובה בתורה" לפי שלא הוטל עליו חובת מצות מלת אלא מעסקי מעשה עצמו, ערכין נזקין. אף על פי שאינה חובה עליו אלא ממעשה עצמו, דאם לא הזיק אינו משלם ואם לא העריך אינו נותן כלום לכהן מחובת מצות המלך -- אפילו הכי 'כתובה בתורה' היא כדאיתא בערכין פרק קמא גמרא הגוסס והיוצא ליהרג ובפרק האומר משקלי עליו גמרא זה חומר בנדרים מבערכין לפי שהמעריך אינו מחייב עצמו בסך ידוע אלא שאומר ערך פלוני עלי ובדבור זה חייבתו מצות מלך לתת לפי שניו אף על פי שלא הוציא חיוב סך בפיו. וכן נזקין אינו מחייב עצמו בסך ולא במיטב, והתורה חייבו בסך ובמיטב. ואינו כמלוה שהוא מחייב עצמו בפירוש בסך ידוע ולא חייבתו תורה אלא במה שהוא בעצמו מתחייב מרצונו.

וכענין זה פירשו בתוספות וז"ל: קרבנות ופדיון הבן וערכין ונזקין קורא מלוה הכתובה בתורה שלא הייתי יודע כל עניני נתינת ממון הללו אם לא שחייבתם תורה בפירוש אבל מלוה - אף על פי דכתיב "והאיש אשר אתה נושה בו" - לא חשיב ככתובה בתורה.

אמר רב פפא הלכתא מלוה על פי גובה מן היורשין. שעבודא דאורייתא אינה גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא: וקשיא להו לרבוותא דהא שמעינן לרב פפא דאמר בשלהי גט פשוט דשעבודא לאו דאורייתא דאמרינן התם אמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין -- דאלמא שעבודא לאו דאורייתא.

ותירץ הרב אלפסי דהתם הכי קאמר גובה מן היורשין דאוקמוה אדאורייתא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. והקשה עליו הראב"ד דבהדיא שמעינן ליה לרב פפא בבבא בתרא ובכתובות בפריעת בעל חוב מצוה - דאלמא שעבודא לאו דאורייתא. ואפילו מיניה דידיה לא משתעבד אלא משום מצוה כדאמרינן בכתובות אמרו ליה לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא בעינא למיעבד מצוה מא? אמר להו כדתניא לובל איני נוטל סוכה איני עושה - מכין אותו עד שתצא נפשו וכולי. וכאן נמי משום מצוה כופין אותו לפי שכופין על עשה -- אלמא לרב פפא שעבודא לאו דאורייתא.

ועוד הקשה עליו הרמב"ן דאם איתא דשעבודא דאורייתא למאי אצטרכינן לטעמא דנעילת דלת? בלא טעמא נמי מדינא גביא דאמאי לא תגבי'? בכדי לא עקרינן דינא דאורייתא!

וא"ת לדידן נמי כי נימא דשעובא לאו דאורייתא -- אמאי אצטריך למימר אינה גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא? בלא טעמא נמי מדינא לא גביא! איכא למימר דאי לאו האי טעמא הויא גביא מן הלקוחות משום נעילת דלת, כי היכי דתקינו במלוה בשטר דתגב' מן הלקוחות מהאי טעמא דנעילת דלת.

ור"ח(?) כתב דהכא עולת אשה שמתה קיימינן דעלה איפלגו שמואל ור' יוחנן, ובהא דפסק רב פפא דשעבודא דאורייתא משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. וההיא דבשלהי גט פשוט במלוה דעלמא וההיא אינה תורה אלא תקנת לווין. ואינו מחוור. ד"מלוה על פה" - כל מלוה משמע, ולא הוה ליה לרב פפא למיסתם לישניה כיון דרב ושמואל ור' יוחנן בכולהו פליגי.

ורב האי גאון בתשובה דהתם ה"ק אפילו למאן דאמר שעובדא לאו דאורייתא דינא הוא דתגבי מלוה ע"פ ב"ד מן היורשין כדי שלא תנעול דלת לפני לווין.

והראב"ד תירץ דהכא הכי קאמר - הלכתא כמאן דאמר גובה מן היורשין דסבירא ליה שעבודא דאורייתא, ומיהו לאו מטעמיה. דלדידיה שעבודא לאו דאורייתא סבירא ליה אלא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואדכריה לטעמיה התם ולא איכפת ליה לאדכורי הכא.

ור"ת(?) פירש שזו אחד מן הסברות המתחלפות ולא בחלוף המסכתות והם כמו 'איכא דאמרי', אבל מפני שלא נשנו כאן לא נאמר בהם "איכא דאמרי".

ולענין פסק הלכה קיימא לן דשעבודא דאורייתא

דהא רב ור' יוחנן ושמואל ור"י הלכה כר' יוחנן.
ועוד דרב הונא דאמר טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום צררי ופליג על רב פפא דאמר משום דפריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצה נינהו משמש דסבירא ליה דשעובדא דאורייתא ולאו משום מצוה גרידא.
ועוד דבפרק הנזקין משמע דרבא סבירא ליה שעבודא דאורייתא בשמעתא דשטר חוב היוצא על היתומים אף על פי שכתוב בו שבח דקאמר דנזקין דינייה ומן התורה בעידיות מיתמי וב"ח דיניה בזיבורית ואלו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא כולהו מיתמי לא גבו כלל מדאורייתא.
ובערכין נמי פרק שום הדיינין דקא מפרש רבא טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום שובר -- אלמא נזקקין דשעבודא דאורייתא והכי נמי אסיקנא בשלהי גט פשוט דרבא שעבודא דאורייתא סבירא ליה מדאמר רבא יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם ב"ח חוזר וגובה אותה מהם. ורב נחמן נמי הכין סבירא ליה.

אלא דקשיא לי דבפרק קמא דמסכת ערכין גמרא הגוסס והיוצא ליהרג אמר רבא "דכולי עלמא מלוה על פה אינה גובה מן היורשין". ושמא "רבה" גרסינן התם דהוא בר פלוגתיה דר"י והתם פליג אדר"י.

ואי נמי 'כולי עלמא' דההיא מתניתין קאמר, וליה לא סבירא ליה. ויש לנו כיוצא בה ביבמות פרק רבן גמליאל דכולי עלמא יש תנאי בחליצה ואף על גב דקיימא לן דאין תנאי בחליצה. ויש אחרות בתלמוד כיוצא בה כנ"ל.

לכהן גדול בלאו לכולי עלמא בעשה: פירש רש"י ושלחה ויצאה והיתה לאיש אחר דמשמע בגט תלך לאיש אחר אבל במיתה לא. ולאו הבא מכלל עשה - עשה. והראב"ד פירש מדכתי "ודבק באשתו" ולא באשת חברו. ואף על גב דהאי קרא בבני נח כתיב ומהיום איכא למימר נאמר' לבני נח ונשנית בסיני ולזה ולזה נאמרה.

אמר רב אשי חדא דיבם לאו אחר הוא: והכי נמי אמרינן בפרק קמא דסוטה והלכה והיתה לאיש אחר ולא ליבם -- דאלמא יבם לא איקרי אחר.

ואיכא דק?יא ליה דהא בפרק האשה שנפלו לה נכסים גבי ל"כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי", דיבם נמי כ'אחר' דמי, ורב אשי גופיה הוא דקאמר לה התם.

ותירצו בתוספות דלענין יבום שנושא אשתו להקים לאחיו שם אין שייך לקרותו אחר. פירוש לפירושם: כל היכא דמשתעי בענין יבום כי התם דכתיב "והלכה והיתה לאיש אחר" - כלומר תנשא לאחר - שייך לומר דיבם לאו 'אחר'; שאם הלכה ונשאת ליבם להקים לאחיו שם אז לא מיקרי 'אחר' דגופו הוא. וכן נמי הכא אם איתא דהאי "ואיש אחר יקחנה" יבם הוא היכי קא קרי ליה 'אחר' שהרי לקוחין אלו להקים שמו הוא. אבל התם דכתב לה "לכשתנשאי לאחר" הכי קאמר לה בשלא תהוי אגידא בי אלא שתוכל להנשא לאחר שלא אני - תטלי מה שכתוב ליכי והלכך יבם נמי כאחר דמי לענין תנאי זה דהא לא אגידא ביה. והיינו דאמרו התם "ויבם נמי כאחר דמי" ולא קאמר "ויבם נמי אחר הוא" - דהא לאו אחר הוא, אלא לענין תנאי זה כאחר דמי. ותירוצין אחרים נאמרו וזה הנכון.

דף יד עמוד א[עריכה]

לכדתני רב שמואל בר יהודה בישראל בבית דין של ישראל ולא בבית דין של גרים: הכי גרסינן. ולא גרסינן "גוים". דההוא מ"לפניהם" ולא לפני גוים נפקא.{ררר}} וגרים נמי "מקרב אחיך" נפקא? הא אמרינן התם ביבמות פרק מצות חליצה דאי מ"קרב אחיך" אם היתה אמו מישראל "מקרב אחיך" קרי ביה ואתא "בישראל" לומר עד שיהא אביו ואמו מישראל.

דף יד עמוד ב[עריכה]

מתניתין עבד עברי נקנה בכסף וכולי וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף: ואם תשאל אמאי לא תני נמי "ובשטר" כדתני בברייתא דמייתינן לקמן דקתני קונה את עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר ואוקמינן בשטר שחרור.

ואין לומר דתנא דמתניתין סבירא ליה דעבד עברי אין גופו קנוי ופליגא אברייתא -- דהא ליתא. דהא אמרינן בבבא קמא פר' הגוזל ומאכיל רבה לטעמיה דאמר עבד עברי גופו קנוי - ואם איתא מנא לן דרבה סבירא ליה הכי? דאף על גב דאמר רבה לקמן קבי ברייתא "זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי" -- פרושי קא מפרש לה, מיסבר לא סבר לה! דלא שביק מתניתין ועביד כברייתא! אלא על כרחך משמע דמתניתין וברייתא לא פליגי. ויש לומר דתנא דמתניתין לא תני אלא יציאות דבעל כרחיה דאדון אבל שטר שחרור (דמדעתו - אין, בעל כרחו - לא) לא קתני.

גמרא אשכחן עבד עברי הנמכר לגוי הואיל וכל קנינו בכסף: פרש"י שלא נאמרו בו משיכה במטלטלין כישראל דכתיב ביה "מיד עמיתך" - עד שימשוך מיד ליד. והקשה עליו רבינו תם דההיא ריש לקיש היא ואנן כר' יוחנן קיימא לן דאמר "דבר תורה מעות קונות" ודריש "לעמיתך" בכסף הא לכותי במשיכה, כדאיתא במסכת בכורות.

וי"ל דהכא נקיט לה אליבא דריש לקיש ועל דרך ניהוג התלמוד, דמקשה הניחא לרבי יוחנן אלא לריש לקיש מאי איכא למימר. ואשכחן דכותה בתלמוד דמקשי ופרקי' סתם אליבא דלא כהלכתא

כההיא דאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה "וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתו עדים מאי הוי?" כלומר ניזל בתר רובא, ואף על גב דקיימא לן כשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב
וגדולה מזו בפרק בתרא דע"ג דאמרינן התם בזונה כותית דלא קניא במשיכה -- דאף על גב דקיימא לן כר' יוחנן פרקינן לה התם אליבא דריש לקיש.

ומיהו אכתי קשיא, דהא קני בחזקה לפי מה שפרש"י בפרק השולח גבי הא דאמרינן התם "גמרא עבד שנשב' ואימא הני מילי בכספא - בחזקה מנין?", ופרש"י בחזקה דהלבישו והנעילו. ואם כן קשיא לן דהא קני בחזקה?

ומשום הכי פירש רבינו תם ז"ל דהכי קאמר - הואיל וכל קנינו דגוי בעבד עברי אינו אלא בכסף לאפוקי שטר דלא קני ליה בשטר כישראל משום דשטר נפקא לן בעבד עברי מהיקשא דמקשינן עברי לעבריה ועבריה גופא נפקא לן משום "אחרת"(?) ובכותית לא שייך אמה העבריה (שאין מיחדין אצלו ערוה, ועוד שאינו בר ייעוד כלל - לא בה ולא באחרת, וכן לא שייכא ביה אחרת) והלכך קנין שטרא בעברי לית ליה וחזקה נמי לא שייכא בעבד עברי והתם בחזקת שביה ומייתי' נמי קרא דכתיב "וישב ממנו שבי".

מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה: פירש רש"י ומדמגרעת פדיונה ויוצאה מסתמא בכסף קנאה. ואיכא למידק - ודלמא בשטרא קנאה ונתן כסף בתורת דמים ומדיה היא דמגרעת ויוצאה.

ומשום הכי פירש רבינו תם שכשם שקונה עצמה בכסף כך נקנית בכסף. וקשיא לי, אם כן שטר קדושין נמי נשמעינה מהאי טעמא - מה היא קונה עצמה בשטר אף נקנית בשטר - והקישא ד"ויצאה והיתה" למאי איצטריך? ויש לומר דאי לאו הקישא לא נשמעינה מן הדא הואיל והאי שטרא לחוד והאי שטרא לחוד; אבל טיבעא חד הוא.

ועוד קשיא לי דאכתי נימא כשם שנכנסת בכסף קידושין כך תצא בכסף. וליתא. דיציאה הא מיעט קרא מ"ספר כריתות" - ואין דבר אחר כורתה.

מוכר עצמו מנין: קשיא לי והא מתניתין על כרחך לרבנן לאו במוכר עצמו מיירי דהא מיהא קתני "וקונה את עצמו בשנים", ואילו מוכר את עצמו אינו יוצא בשש לרבנן דקיימא לן כותייהו? ויש לומר דאליבא דר' אלעזר מיהא בכלהו מיירי ואליביה בעי ליה מנן לן. ואי נמי יש לומר דכיון דקושטא דמלתא לכולי עלמא שאף המוכר עצמו נמכר בכסף - בעי לה הכא. ואף על גב דמתניתין לא מיירי ביה. וכאילו אמר "והא דקיימא לן דאף עבד מוכר עצמו נקנה בכסף מנא לן?".

דף טו עמוד א[עריכה]

ואידך ההוא לגזירה שוה הוא דאתא: דבעינן מב' צדדים דקסבר דבמופנה מצד אחד למדין ומשיבין, והכא איכא למיפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארץ ואזוב ושני תולעת, אבל במופנה משני צדדין למדין ואין משיבין.

ואידך (כלומר רבנן) נפקא ליה מואם אמור יאמר העבד: וקשיא לן דהא אין אשה נמכרת בבית דין ולרבנן נמכר בבית דין בלבד הוא נרצע?

וי"ל דמכירת האב כמכירת בית דין שאף היא נמכרת בעל כרחה.
עוד נ"ל דאי לא מיעטיה קרא הוה אמינא דאמה נרצעת מגזרת הכתוב דהא סמוך לרציעה כתיב -- "ואף לאמתך תעשה כן" -- ואף על פי שאינה נמכרת בבית דין, הוה אמינא דהוה ליה כהענקה שמעניקין לה אף על פי שאינה נמכרת בבית דין אלא דמדמיעטה קרא דרשינן האי "לאמתך תעשה כן" להענקה דלעיל מיניה.
עוד נ"ל דקושיא מעיקרא ליתא דאי לא מיעטה קרא מ-"ואם אמור יאמר העבד" הוה מוקמינן אזנו ולא אזנה והוה אמינא דאף מוכר עצמו אינו נרצע אלא מדמיעט רחמנא אזנו של זה ולא אזנו של אחר. וזה נ"ל עיקר.

מדסבירא לן בעלמא כר' נתן אתי' לו אפקיה: קשיא לי וכיון דבעלמא סבירא לן כר' נתן מאי טעמא נפקיה הכא? נוקי האי "לו" למעט מוכר עצמו כרבנן? י"ל דטפי עדיף לקיומי גזירה שוה. ומהאי טעמא נמי איצטריך למימר לרבנן דלית להו בעלמא כר' נתן דאי הוה ס"ל כר' נתן בעלמא הכא ודאי הוה מוקמינן "לו" למעוטי בעל חובו ולא למעוטי מוכר עצמו משום גזירה שוה.

ואידך בעלמא נמי לא סבירא לן כר' נתן: מכאן דקדק ר"ת דלית הלכתא כר' נתן דהא לית ליה אוקמתא אליבא דרבנן דאמרי מוכר עצמו אין מעניקין לו ואנן כרבנן סבירא לן. חדא - דיחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דר' אליעזר שמותי הוא. ועוד מדאמרינן לקמן הא מני תוטאי היא דאמר לו ולא לבעל חוב - כלומר דסבירא ליה כר' נתן - דאלמא לית הלכתא כר' נתן.

ור"י זקן זצ"ל כתב דאדרבה, מדקאי ר' נתן בהענקה כר' אלעזר כותיה עבדינן משום דר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. ואף על גב דלית הלכתא כר' אלעזר במוכר עצמו - שרבו מוסר לו שפחה כנענית - הא לאו בהא תליא, דכל חד וחד מקרא באנפי נפשיה דייקי ליה. וברוב הספרים גרסינן הכא "רבי אלעזר" ולא "רבי אליעזר". והא דאמרינן לקמן הא מני תוטאי היא -- משום דאיהו אמר לה בהדיא.

ונ"ל דאפשר לומר דר' נתן נמי אית ליה בהענקה כרבנן ודריש נמי "לו" ולא למוכר עצמו ולא דרשינן "לו" ולא לבעל חובו משום דמסתברא -- קאי גבי גבי עבד וממעט מילי דעבד, קאי קבי עבד וממעט מילי דבעל חוב?! וליכא בין ר' נתן לר' אלעזר אלא משמעי' דורשין. ור' נתן נמי אמר לך דרבנן כותיה ס"ל ומוקי טעמייהו בהכי ואנן דמוקמיה טעמייהו משום דבעלמא לית לה דר' נתן היינו משום דניחא לן לאוקמי טעמיה דתנא קמא בדינא מדתליא ליה במשמעות דורשין.

והלכך אפשר דאית לדרבנן בהענקה ודר' נתן בעלמא בבעל חוב, ובודאי כר' נתן קיימא לן

כדמוכח בפרק השולח גבי פרוזבול דאמרינן לו ולערב א"ל קרקע ולחייב לו יש לו קרקע כותבין לו פרוזבול מדרבי נתן.
ובפרק ב דכתובות גבי אומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואסיקנא דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכר' נתן.
בפסחים פרק ב' בפלוגתא דאביי ורבא בבעל חוב למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה - אית ליה לרבא התם כר' נתן.
וכן בפרק דייני גזרות בשמעתא דשנים שהוציאו שטר חוב זה על זה, ור' נחמן הכי אית ליה התם וקיימא לן כרב נחמן בדיני.

ומיהו דוקא מחיים דבעל חוב - הוא שמוציאין מבעל חובו ונותנין לאשר אשם לו. וטעמא דמלתא משום דהוה ליה כעין הפוכי מטרתא, שהרי כשגבה שמעון חובו מלוי, בין גבה מעות בין גבה קרקע, ב"ח שלו גובה ממנו -- אם כן מעתה מוציאין מלוי ונותנין לראובן דהפוכי מטרתא למה לי. ולאו להפוכי מטרתא ממש קאמינא דהא מצי לוה שני למימר ליה להאי "לאו בעל דברים דידי את" והיינו נמי טעמא דרבנן דפליגי עליה דר' נתן וכדמשמע בפר' האשה שנפלו לה נכסים גבי הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח אשה.

ואף על גב דמשמע בפר' דייני גזרות דכולי עלמא אית להו בעלמא הפוכי מטרתא למה לי ולא מצי אידך למימר ליה לאו בעל דברים דידי את מדכתיב "ונתן לאשר אשם לו". ודוקא מחיים דלוה דידיה משום דכל שהחייב לו בעל דברים דידיה אף החייב לחייב לו בעל דברים דידיה וזהו חדושו ד"ונתן לאשר אשם לו".

אבל אם מת ויש לו בעל חוב והניח מלוה ופקדון ביד אחרים -- אין מוציאין מהם ונותנין לבעל חוב אלא ליורשין. וכדתנן בכתובות פרק הכותב "מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן" (ופירש ר' יוחנן "מאן כושל? בעל חוב"). ורבי עקיבא אומר "אין מרחמין בדין אלא יתננו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה".

דר' טרפון סבר דאפילו ממלוה דשבק מפקינן מדר' נתן ואף על גב דאיכא תרתי -- חדא דהוו מטלטלי ואידך כר' נתן. וכל שכן אפקדון דליכא אלא חדא. ורבי עקיבא סבר אפילו פקדון דליכא אלא חדא ואף על גב דליתנהו ביד יתמי - לא גבי, וכל שכן מלוה דאיכא תרתי דאפילו ר' נתן לא אמר אלא מחיים אבל לאחר מיתה לא.

וקיימא לן כרבי עקיבא. וטעמא דמלתא משום דכיון דאי פרע ליה לווה בזוזי לא גבי בעל חוב דאבוהון מנייהו כדאמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן. אבל מעות אין בעל חוב גובה מהן דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, והלכך אין כאן הפוכי מטרתא אלא דין גמור. וכשגבו קרקע דבעל חוב חוזר וגובה אותה מהם מדר' נתן גופיה היא, דאי לאו דר' נתן הוו להו נכסי דקנו יתמי כדאיתא בהדיא בפרק כל שעה בפלוגתא דאביי ורבא דבעל חוב למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה.

והא דיהיב רבי עקיבא טעמא התם למלתיה לפי שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה -- לאו למימר שאם פטרו האב למלוה משבועה או דשמתי' ומת בשמתיה או מת בגו זמניה דנותנין למלוה (אלא לעולם נותנין ליורשין) , אלא התם הכי קאמר הואיל ויפה כחן של יורשין שאין צריכין שבועה לעולם, מה שאין כן האשה ובעל חוב שהורע כחן שאין דינן ליטול אלא בשבועה.

והכי אתמר בירושלמי דגרסינן התם: הגע עצמך שפטרום מן השבועה זו תורה וזו אינה תורה. וכן נמי מוכח בפרק מי שהיה נשוי אמרינן התם אמר רב"ח ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפו עליו במלוה ומת ראובן ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף לה משמעון ופייסיה בזוזי -- דינא הוא דאמרי בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבון גבך מטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי. והא התם דאין צריך שבועה ואפילו הכי לא גבי ממלוה דבידיה אלא מוציאין מיניה והבין להו ליתמי.

ומיהו אי פקח אידך מקרקש בזוזי לבעל חוב דאבוהון ומגבי ליה קרקע בשביל חובת אביהן ומוקמינן ליה בידיה דזה היה פקח ונשכר דהשתא נמי הוי הפוכי מטרתא וכדאמרינן בההיא דפרק מי שהיה נשוי דמייתינן בסמוך - ואי פקח שמעון מגבי ליה ניהלייהו והדר גבי לה מינייהו מדרב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן וכולי.

והא דאמרינן התם מגבי לה ניהלייהו -- לאו דוקא מגבי, דהפוכי מטרתא למה לי, אלא הכי קאמר: אי פקח אידך טעין להו קרקע מגבינא לכולי זוזי והדר מעכבנא לי בחובת אבוהון א"נ כביש מטלטליו כי היכי דלית להו גוביינא אלא מינה קאמר.

והא דר' נתן דוקא במקום שאינו מוצא לגבות מיניה דבעל חוב אבל במקום שמוציאין לגבות אין מוציאין מזה ונותנים כדמוכח בבבא קמא וטעמא דאמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו דבעל חוב כעין משועבדין הוא ואין מוציאין מן המשועבדין במקום שיש בני חורין.

הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע. מאי משמע?: יש מפרשים מאי משמע ד-"ושבתם איש אל אחוזתו" בנרצע ו-"שב אל אחוזתו" במכרוהו בית דין? אימא איפכא.

ופרקינן איש איזהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה הוי אומר זו רצועה: והקשה הראב"ד ואכתי מאי משמע דהא מכירת בית דין נמי אינו נוהג באשה דאינה נמכרת בגניבתה?

וניחא ליה ד"איש איש" קא דייק - איזהו שנוהגין בו שתי מדות שבאיש ואינה באשה הוי אומר זו רצועה דנרצע נוהגין בו שתי מדות שבאיש דהיינו מכירת בית דין ורציעה אבל במכרוהו בית דין בלבד -- ואי נמי במוכר עצמו -- חדא הוא דאיכא. וקצת קשה לי דאם כן הוה ליה למימר "איש איש איזהו דבר שנוהג באיש איש".

ואחרים פירשו דאשה נמי שייכא במכירה דמכירת האב כמכירת בית דין שאף היא נמכרת בעל כרחה, וכמו שהזכרנו למעלה.

דף טז עמוד א[עריכה]

הקישה הכתוב לאחרת מה אחרת מיקניא בשטר אף אמה העבריה מקניא בשטר: אבל קדושי כסף דאחרת ליכא למיגמר מאמה העבריה. דכיון דיציאת אמה בכסף ויציאת אחרת ליתא בכסף ולא גמרינן לה מאמה (דמעטיה קרא מ"ספר כריתות") אף קנינה לא גמרינן מינה.

הא דאמרינן הניחא למאן דאמר שטר אמה העבריה אדון כותבו אלא למ"ד אב כותבו מאי איכא למימר: קשיא לי אם כן אף בשטר אירוסין דגמרינן משטר גירושין נמי מאי איכא למימר? דהא שטר גרושין מקנה כותבו ושטר אירוסין אדון כותבו ואם כן היכי גמרינן ליה מיניה? ויש לומר דהתם מיהא שוין הן בכתיבת הבעל, דזה וזה בעל כותב והיא מקבלת.

מתסברא שטר הוה ליה לרבויי שכן מוציא בבת ישראל: והא דלא קאמר שכן מכניס בבת ישראל משום דאליבא דרב חסדא (דאמר שטר אמה אב כותבו) הוא דפרקינן השתא ולדידיה שטר אירוסין לא דמי לשטר אמה העבריה דהתם קונה כותבו ושטר-אמה מקנה כותבו.

אילימא דכתב לה שטרא אדמיה היינו כסף: כלומר כל שנתרצה אדון בכך אינו יכול לחזור בו דהיינו כסף. אבל בעל כרחיה דאדון לא - דהשתא נקיט מרגניתא בידיה ויהבינן ליה חספא כדאיתא לקמן גבי מפדין אותה בעל כרחיה דאמרינן: סבר רבא למימר בעל כרחיה דאדון. אמר ליה אביי מאי ניהו? דכתיבנא ליה שטרא אדמיה. נקיט מרגניתא בידה ויהיבנא ליה חספא?!.

ומיהו אכתי קשיא לי מאי קאמר "היינו כסף"? דאם כן המקדש בכסף וכתב לה שטר עליו תהא מקודשת דשטרא דכתיב עליה היינו כסף. וי"ל דהשתא הוא דקאמרינן הכי משום דאכתי לא ידעינן דגופו קנוי ואינו אלא כתוב אבל למסקנא דאמר רבא עבד עברי גופו קנוי, אי כתב ליה שטרא אדמיה לא נפיק, דכסף אין כאן שטר אין כאן. וצ"ע.

לימא ליה באפי תרי זיל: וא"ת ומאי קושיא איתא להאי ואיתא להאי. ועוד אי לאהדורי בתר יציאות קא בעו כי פריק רבא "זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי" כלומר ואי אמר ליה "זיל" לא קני נפשיה -- אכתי ליקשי ליה וליפרקיה ותיקשי מהא לשמואל דאמר בפר' השולח המפקיר עבדו יצא לחירות.

ותירץ ר"י הזקן ז"ל דמהכא לא מהדר בתר יצאות אלא ה"פ -- אילימא שטר שחרור דאי כתיב ליה הרי את לעצמך הרי את בן חורין דהוא ניהו גופו של גט שחרור כדתנן בפרק המגרש למה לי דליכתוב ליה הכי בשטרא? לומר ליה הכין על פה -- כלומר לימא ליה באפי תרי זיל הוה לעצמך. ומשני דגופו קנוי ושטרא בעי אבל דבור ע"פ לא אלים דליקני ליה גופיה.

אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי: כלומר לענין פדיון דאינו יכול למחול לו גרעונו אלא בשטר אבל לענין מציאה ופדיון מעשר וזכוי ערב - אין גופו קנוי ואין ידו כיד רבו כדאיתא בבבא מציעא גבי מציאת עבדו ושפחתו העברים ובגיטין פרק התקבל.

ואיכא למידק והיכן מצינו קנין מעשה ידיו שאינו יכול למחול בעל פה? ותירץ הרמב"ן דכיון דשני קנינין הן בעבדות, אחד קנין ממון והוא קנין דמעשה ידיו, ואחד קנין איסור שהוא אוסרו בבת ישראל ופוטרו ממקצת מצות, וקנין הגוף הזה הוא המצריכו גט חירות ואינו נפקע בדיבור -- דומה לקנין אישות שהוא צריך גט להתירו וממנו הוא למד. לפיכך אמרו שאף עבד עברי יש לרבו בו קנין איסור שהרי מתירו בשפחה כנענית ואין קנין איסור נפקע בלא גט, בין באישות בין בעבדות. הלכך הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול אלא ה"ל כמפקיר עבדו שצריך גט שחרור. עד כאן.

ולפי דברי רבינו נראה מוכר עצמו (שאין רבו מוסר לו שפחה כנענית) -- אין צריך שטר שחרור, אלא במחילת גרעונו סגי ליה. וצריך עיון דהא סתמא תניא.

מיתת האדון לאו שיורא הוא דאיתיה נמי באיש: פרש"י איתא באיש בנרצע דאיהו נמי יוצא במיתת האדון כדתנן במתניתין.

והוצרך ז"ל לפרש כן משום דכשאינו נרצע עובד הוא את הבן ולאו דומיא דאמה העבריה הוא. וקשיא לי דבהא מתני' מיהא עבד עברי קונה עצמו בשנים וביובל דקתני בה "יתירה עליו אמה העבריה" שיירי' למיתת האדון דהא מתניתין לא בנרצע מיירי. ואי אמרת ד"עבד עברי" כללא הוא - לנרצע ושאינו נרצע, וכי קתני בתר הכי הנרצע קונה עצמו במיתת האדון" הכי קאמר כל העבדים קונים עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף ויש אחד מהם שקונה עצמו במיתת האדון ומאי ניהו נרצע -- אם כן לא שייריה כלל? אדרבה תניא! ועוד דאם כן בהא מתני' גופא קתני דבר שאין לו קצבה דהיינו מיתת האדון, והיכא דחינן בסמוך "תנא דבר שיש לו קצבה קתני, דבר שאין לו קצבה לו קתני"?

ומסתברא "דאיתיה באיש" - בכל איש קאמר, דהא נמי שאינו נרצע אינו עובד לא את הבת ולא את האח. וכי קתני מלתא דליתא כלל באיש כגון סימנין מלתא דשייכא באיש לא קתני. וכן פירשו בתוספות.

דף טז עמוד ב[עריכה]

הא דתניא ארבעה מעניקין להן ג' באיש ושלשה באשה: פירש רש"י דקס"ד "שלשה באיש" שהן היוצא בשש וביובל ונרצע שיוצא במיתת האדון. ו"שלשה באשה" שנים ויובל וסימנין. וא"ת היינו תנא קמא -- איכא למימר ר' שמעון היינו תנא קמא ופרושי קא מפרש ללמדך שאין סימנין באיש ואין רציעה באשה.

ומיהו קשה היכי הוה סלקא דעתיה דמקשה לתרוצי "ואי אתה יכול לומר ד' באחד מהן", והא איתנהו באשה שנים ויובל וסימנין ומיתת האדון? וכדתניא בבריתא דלקמן דאמה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת.

ויש מפרשים דמעיקרא קא ס"ד ד"שלשה באיש" היינו שנים ומיתת האדון ויובל -- בין שפגע בתוך שם בין של רציעה -- דכל יציאת היובלין חדא הוא, דבין הכא ובין הכא יובל הוא דמפיק ליה. ו"שלשה שבאשה" - שנים ומיתת האדון וסימנין. ואילו יובל כיון דל"ש בה יובל של רציעה - לא מנו ליה ביציאת האשה. ולבסוף אמרינן דכיון דיובל נוהג בה (כגון שפגע בה בתוך שש) קתני ליה באשה, אבל מיתת אדון כיון דלית ליה קצבה - לא קתני; דאי קתני ליה משכחת להו ארבעה באשה.

תיובתא דריש לקיש תיובתא: ורב ששת דאקשי מסיפא דברייתא אית לה פירוקא ולא אקשי מרישא דהויא תיובתיה -- איכא למימר דלאו חדא ברייתא היא אלא ברייתא אחריתי ולא שמיע ליה, ותלמודא הוא דערבינהו ותני להו בסמוך. ועוד מסבתרא דזמנין דלא בקיאי בברייתא ואיכא מאן דשמיע ליה רישא דברייתא ולא שמיע ליה סיפא אי נמי איפכא. ואיכא דכותה בתלמודא.

ק"ו פריכא הוא מה לסימנין שכן נשתנה הגוף: וא"ת מכל מקום ק"ו מיהא איתיה -- ומה סימנין --שאף על פי שנתשנה הגוף אין מוציאין מרשות אב-- מוציאין מרשות אדון, מיתה --שמוציאה מרשות אב-- אינו דין שמוציא מרשות אדון?. וי"ל דהכי פירוקא -- מה לסימנין שכן נשתנה הגוף ואין זה הגוף שמכר לו, דהא קטנה מכר - נערה לא מכר, והלכך דין הוא שתצא; שגוף זה לא נמכר. אבל במיתה הגוף במקומו עומד, שלא נשתנה כלל שהרי קטנה היא עדיין. וכן פירש ר"ח(?). וכן פירשו בתוספות.

וא"ת אמאי לא מייתי' ליה משנים ויובל ותהדר דינא ותיתי במה הצד ומה שנים ויובל שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון מיתה שמוציאה וכולי וכי תימא מה לשנים ויובל שכן מוציאין בעבד ערי א"ל סימנין יוכיח מה לסימנין שכן נתשנה גוף - שנים ויובל יוכיחו. לא ראי זה כראי זה - הצד השוה שבהן וכולי.

ותירץ הראב"ד לפי שאי אפשר לומר שמוציאין בעלמא דהא סימנין אין מוציאין בעלמא. ולא מחוור. דהא מכל מקום איכא למימר הצד השוה שבהן שמוציאין ומוציאין כאן, וכדאמרינן לקמן "הצד השוה שבהן שנגאלין ואינו לוה וגואף אף אני אביא מקדיש שדה אחוזה שנגאל ואינו לוה וגואל".

ובתוספות תירצו דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן מוציאין בעבדות - תאמר במיתת האב שלא מצינו שמוציאה בעבדות. ואף על גב דהיא גופא בעיא למילף -- מכל מקום כל מה דלא ילפינן פירכא היא, דלא נוכל ללמוד במה הצד.

הא דאמרינן אין לרבה אלא שכר בטלה בלבד קשיא לן דכל היכא דאיכא בטלה מציאתה לרבה הויא כדמשמע בפרק קמא דבבא מציעא דאמרינן התם מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהן, ופרכינן לא יהא שכיר כולי, ופרקינן אמר רבא במגביה מציאה עם מלאכתו עסקינן כלומר דאינו בטל ממלאכת רבו כלל. דאלמא כל היכא דמתבטל ממלאכת רבו כל מציאתו דרבו היא דהגבהת מציאתה היינו מלאכתה.

איכא למימר דהכא בעבד נוקב מרגליות עסקינן דאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת וכדמשני ר' יוחנן התם ומיהו שכר בטלה יהיב לרביה. ורבה לא פליג אדר' יוחנן בדינא אלא דאוקמתא דברייתא לא משמע ליה דמיירי בעבד נוקב מרגליות משום דקתני התם "בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים" -- דמשמע דעבדו ושפחתו העברים דומיא דבנו ובתו הגדולים; מה בנו ובתו הגדולים דלא יהבי שכר בטלה אף עבדו ושפחתו דלא יהבי שכר בטלה. ואילו עבד נוקב מרגליות שכר בטלה יהיב. אי נמי משום דלא קתני בההיא ברייתא "ואין לרבו אלא שכר בטלה" כדקתני הכא.

יכול לא יהו מעניקין אלא ליוצא שש מנין לרבות יוצא ביובל ובמיתת האדון ואמה העבריה בסימנין. תלמוד לומר תשלחנו: (??) תשלחנו, ואיכא למידק אמה העבריה מ"ואף לאמתך תעשה כן" נפקא לן לקמן בסמוך.

י"ל דתרוויהו צריכי. דאי לאו "ואף לאמתך" לא מרבינן אמה להענקה מ"תשלחנו" הואיל ולא אשכחן לה הענקה בשום מקום. ואי כתב "ואף לאמתך" ולא כתב "תשלחנו" -- לא הוה שמעינן שמעניקין אלא ליוצא בשש בלבד (דעליה כתיבא), אבל ביוצא ביובל ובמיתת האדון -- בין בעברי ובין בעבריה -- לא שמעינן. כתב רחמנא "תשלחנו" יתירה למילף הני מניה.

ואכתי לא ניחא לי דהא כתיב "אחיך העברי או העבריה" הקיש הכתוב עבריה לעברי -- אם כן "אף לאמתך" למה לי? ואפשר לומר דאי לאו דכתיב "ואף לאמתך" הוה אמינא דרחמנא מיעטה מדכתיב בהענקה "לא תשלחנו ריקם" ולא כתיב "לא תשלחנן ריקם". ואף על גב דברישא כתב נמי "ועבדך שש שנים" ולא כתב "ועבדוך" -- התם על כרחין בין עברי בין עבריה קאמר דאי לא לאיזה ענין כתב "עבריה"? אבל להענקה אפשר דקאי אעברי בלחוד. לפום כן אצטריך למיכתב "ואף לאמתך". וצריך עיון.

מנין לבורח שחייב להשלים? תלמוד לומר שש שנים יעבוד. יכול אפילו חלה? (כלומר חלה בבית רבו ולא ברח) יהא משלים? תלמוד לומר "ובשביעית יצא"

אבל ברח וחלה, ואף חלה בבית רבו וברח -- חייב להשלים כדגרסינן בירושלמי ברח ואחר כך חלה -- משלים. דיכיל למימר ליה אלו גבי הוית לא אבאשית. אמר רב חנינא אפילו על קדמאה אתיא היא חלה ואחר כך ברח משלם דיכול למימר ליה אלו הוית גבי אתנשית(?) בפריע.

דף יז עמוד א[עריכה]

יכול אפילו חלה וכולי: ירושלמי: ומה ראית לרבות את זה ולהוציא את זה. אחר שריבה הכתוב מיעט אני את זה שהוא ברשותו מרבה אני את זה שאינו ברשותו.

הא קמשמע לן מיבצר הוא דלא ליבצר ליה האי מהאי הא בציר ליה מחד מינא וטפי ליה מחד מינא לית לן בה: ומדקאמר "לית לן בה" משמע דאפילו לכתחלה נמי מטפי ליה מחד ומבצר ליה מאידך.

ואיכא דקשיא אכתי למה ליה למימר חמש מכל מין ומין? לימא כמה הוא נותן לו -- ט"ו סלעים. יש לומר דאגב אורחיה קמ"ל טעמא דמלתא משום דילפינן לה מחמש סלעים דבכור.

ונילף נתינה נתינה מערכין כולי -- דתפשת מועט תפשת כו'.

ואיכא למידק אדרבה תפשת מרובה, מדאמר קרא "אשר ברכך ה' תתן לו" כדאמרינן לעיל. ויש לומר דלעיל דבעינן למילף מעולת ראיה דכל דהו הוא דאיכא למימר הכי דלא כתב רחמנא "אשר ברכך" משום שיעור של עולת ראיה אבל בנתינת שלשים איכא כדי ברכה.

ועוד יש לומר דכיון דנתינה דגבי ערכין לא בחמשים בלחוד היא דהא איכא חמש וכיון שכן ליכא למימר לא נילף מנתינה דעבד אלא נילף מנתינה דערכין ולא מפחות שבערכין אלא מערך גדול שבכולן והיינו דקאמר דילפינן מנתינה, דערכין בלבד אמרינן דמגדול שבכולן הוה לן למילף משום "אשר ברכך".

מה צאן גורן ויקב מיוחדין שישנן בכלל ברכה: הקשו בתוס' למה לי הני פרטי, מ"אשר ברכך" לא משמע אלא דבר שישנו בכלל ברכה. ויש לומר דא"תתן לו" דכתב בסיפיה דקרא סמוך, דמשמע כל דבר, משום הכי צריך למעוטי מצאן גרן ויקב. ואם תאמר "אשר ברכך תתן לו" נעשה כלל מוסף על הפרט ורבי כל מילי. יש לומר דכלל ופרט וכלל הוא -- הענק תעניק לו כלל, מצאנך פרט, אשר ברכך חזר וכלל. ומשום הכי דרשינן כעין הפרט מה הפרט דבר שישנו בכלל ברכה אף כל שישנו בכלל ברכה. ואהנו הנך פרטי למר למעוטי כספים ולמר למעוטי פרדות, ואע"ג דאיתנהו קצת בכלל ברכה, ואי לאו הני פרטי לא הוה ממעטינן להו, כיון דאיתנהו בכלל ברכה קצת.

ובמקצת נוסחאות יש "למר לאתויי כספים ולמר לאתויי פרדות", דאי לאו יקב הוה ממעטינן תרוייהו מצאן וגרן, והשתא דכתיב יקב הוי ליה כעין מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, למר כספים דוקא דמשבחן בעיסקא, ולמר פרדות דוקא דמשבחן בגופייהו.

חומר לא מוגה[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יז עמוד ב[עריכה]

שדה אחוזה מהאי טעמא דקמא ליה לתנא. ואם תאמר ולימא שכן קם תחת אביו לנחלה. איכא למימר דלא קאמרינן אלא קרבות שיש לבן אצל האב מה שאינן לאחר אצל אחיו, וקורבת נחלה ישנה בין בבן בין באח אלא שזה קודם לזה, וקדימות לא קא חשיב.

ואם תאמר אמאי אינו עובד את הבת דהא בן ובת כי הדדי נינהו, כדאיתא בריש פרק יש נוחלין (קיח, ב) ומאי קורביה דבן מבת, כיון דלענין יבום בן ובת כי הדדי נינהו לענין נחלה נמי כי הדדי נינהו. יש לומר עבדך משמע לך ולא לאחר, כל שהוא אחר במקום בן, ובת נמי במקום בן לנחלה אחר הוא. ומהאי טעמא נמי הוא דאמרינן בערכין פרק אין מקדישין (כה, ב) שאין הבת מעמדת שדה אחוזה לאביה, דכיון דלגבי נחלה בת לגבי בן כאחר דמיא לענין שדה אחוזה נמי כאחר דמיא.

ואי סלקא דעתך דאורייתא כי לא באו לידו מאי הוי כי קא שקיל חלופי ע"ז הוא דשקיל. ואיכא למידק והא אמרינן (תוספתא דמאי פ"ר ה"ט) חבר ועם הארץ שירשו את אביהם ע"ה והניח פירות מעושרין ושאינן מעושרין יכול חבר לומר לעם הארץ טול אתה פירות שבמקום פלוני, ודעתו על המעושרין, ואע"ג דירושה דאורייתא. ויש לומר דהתם במין אחד ומשום ברירה, אבל בב' מינין כי הכא, אין ברירה, וכדאמרינן התם בהדיא, אבל לא יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים, והלכך בירושה דאורייתא אסור, דכי קא שקיל דמי ע"ז קא שקיל, דבתרי מינין אין ברירה. ואכתי לא ניחא לי דהא תנינן בתמורה בפרק כל האיסורין לגבי מזבח (ל, א) וכן שני שותפין שחלקו אחד נטל עשרה ואחד נטל תשעה וכלב אחד, את שכנגד הכלב אסורין שעם הכלב מותרין, ואקשינן עלה בגמרא ואמאי אסירי, נשקול חד בהדי כלב ונתסר, כלומר משום ברירה ותשעה אחרני נשתרו, ופרקינן רב אשי כגון דשוי עשרה אימרי כל חד וחד ארבע זוזי ופלגו חמשא, וכלבא שוה חמשה זוזי, דזוזא יתירה דכלב משוך בכולהו, אלמא אי לאו הכי תשעה אחריני שרו, דאלמא אף בשני מינין יש ברירה, ושמא רבא סבור דבשני מינין אין ברירה, וההיא מתניתין כפשטה מפרש לה אפילו לא שוי כלבא טפי מד' זוזי דאימרי.

דף יח עמוד א[עריכה]

כאן שהורתו ולידתו בקדושה כאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. כך הגירסא במקצת ספרים ובהלכות רבינו אלפסי. וקשיא טובא עלה דאילו הורתו ולידתו בקדושה, ישראל גמור הוא ויורש הוא דבר תורה, ולא משום נחת רוח של חכמים. והגירסא הנכונה כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה וכאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. ויש מפרשים הוראתו ולידתו שלא בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו, אבל לידתו בקדושה אע"פ שהורתו שלא בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו, משום דמיחלף בישראל גמור.

ואיכא דקשיא ליה מדאמרינן בבבא בתרא (קמט, ב) באיסור גיורא דהוו ליה תריסר אלפי זוזי ביה רבא, ורב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה, אמר רבא היכי קני להו רב מרי להנך זוזי, אי שלח לי לא אזלינא וכו'. מתקיש לה רב איקא בריה דרב מרי אמאי לא לודי איסור דהנך זוזי דרב מרי נינהו ולקנינהו ניהליה באדיתא, נפק אודיתא מבי איסור, איקפד רבא אמר קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדו לי, ואם איתא דבלידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו, אמאי לא היה מחזיר. ואין לתרץ דהוה ניחא ליה לרבא לאהדורינהו משום מצותן של חכמים ולא מחמת הקנאה, דהא לא משמע הכי מדקאמר ומפסדו לי. ויש מי שתירץ דרוח חכמי נוחה הימנו דקאמר, לאו למימרא דיקפידו חכמים להחזירו לו אלא לומר שאע"פ שבלידתו שלא בקדושה הקפידו שלא להחזיר, ואם החזיר אין רוחם נוחה הימנו, בליחדתו בקדושה אם רצה להחזיר מחזיר, ואי חכמים מקפידין בדבר. ואינו מחוור דהא תנן לה בסוף שביעית (פי" ה"ט) גבי המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו, וכל המטלטלין נקנין במשיכה, כל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו, וההא ודאי אם עשה רוח חכמים נוחה הימנו, ואם לא עשה אין רוח נוחה הימנו, אלמא כל מקום שאמרו רוח חכמים נוחה אם לא עשה כן אין רוח חכמים נוחה הימנו.

ותוס' תירצו דרב מרי בר רחל ברתיה דמר שמואל הוה, ולא נחשב גר כלל, דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך, והלכך ישראל גמור הוא ואינו ראוי לירש את הגוי כלל. ור"ת (ס"א ור"ח) כתב דלענין הלואה שעשה לו טובת הנאה רוח חכמים נוחה כדין שלא ישלם לו רעה תחת טובה, אבל בפקדון כי ההיא דרבא אדרבה הוא עשה חסד עם איסור שקבל פקדונו ונעשה לו שומר.

ויש מי שפירש בהפך דלידתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו, שאין כאן חשש שמא יחזור לסורו, כיון שלידתו בקדושה, אבל הורתו ולידתו שלא בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו, דלמא יחזור לסורו, דומיא דגר את הגוי. ואע"ג דבברייתא דאין רוח חכמים נוחה הימנו קתני גר שנתגיירו בניו עמו, דמשמע דהוה לידתו והורתו שלא בקדושה, איכא למימר כל שלא היתה הורתו בקדושה קרי שנתגיירו עמו.

ובעיקר הדבר יש לדקדק מפני מה אין רוח חכמים נוחה הימנו, ומה אילו רצה ליזוק בנכסיו ולתת משלו לגר, אמאי אין רוחן של חכמים נוחה בכך. ולפי שהוקשה זה בעיני רש"י ז"ל פירש אין רוח חכמים נוחה הימנו, כלומר אין מחזיקין לו טובה בכך ולומר אם עשה כן לא טובה ולא קללה. ויש מקשים עליו מדכתבינן לעיל דבמסכת שביעית (פ"י) לא נראה כן, ומפרשינן דהכי פירושו אין רוחן נוחה שישוה אותו לישראל כעין שאמרו (סנהדרין עו, ב) והמחזיר אבדה לגוי עליו הכתוב אומר (דברים כט, יח) למען ספות הרוה וגו'. ואינו מחוור דמכל מקום עכשיו גרצדק הוא ומה לא יתן לו כישראל, ודברי רש"י ז"ל נראין לי עיקר דהמחזיר למי שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו, ואם לא עשה כן, אין רוחן נוחה הימנו לתת בו ברכה על זה ולא קללה, אלא אם ירצה להחזיר יחזיר, שלא אמרו רוח חכמים אינה נוחה הימנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו.

ת"ר יש בעברי מה שאין בעבריה ויש בעבריה וכו' שהעבריה יוצאת בסימנין ואינה נמכרת ונשנית ומפדין אותה בעל כרחו. הקשו בתוס' אמאי לא תנא ואינה נרצעת, ונשאר להם הדבר בקושיא. ולי נראה דלא מנו כאן אלא יציאות שהן בעברי שאין בעבריה ושבעבריה שאינן בעברי, ורציעה אינה יציאה אלא הכנסת שעבוד. ואע"ג דחשיב אינה נמכרת ונשנית, לאו משום דאינה נמכרת נקט לה, אלא משום כח יציאתה, לומר שאיציאתה חזקה שאין אחריה מכירה, מה שאין כן ביציאותיו של עברי שנמכר אחרי נגאל. ומיהו אכתי לא ניחא דרציעה דכותה היא, שיציאת האשה חזקה שאינה חוזרת לשעבוד ברציעה, ועוד צריכה עיון.

ורמינהו יתירה עליו אמה העבריה שקונה עצמה בסימנין. ואע"ג דדמקרא מלא כתיב (דברים טו, יב) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים. ניחא ליה טפי להביא מתניתין שכוללת כל היציאות.

אמר רב ששת כגון שיעדה. וקשיא לי אי בשיעדה, אמאי לא תני נמי גרעון כסף, דהא בשיעדה אף היא אינה מגרעת ויוצאה. ויש לומר דמכל מקום כיון דתנא דברייתא סתם ותנא בה מפדין אותה בעל כרחה. לא בעא למתני בעברי שאין בעבריה גרעון כסף, דמיחזייא ברייתא דתקשי רישא אסיפא.

ואם תאמר אמאי לא תנא בעברי שיוצא בשטר כדתניא בברייתא (טז, א). יש לומר דלא תנא אלא הני דבעל כרחיה דאדון, אבל שטר דמדעתיה לא תנא, כתנא דמתניתין דלא תנא ליה מהאי טעמא כדכתבינן לעיל. ואי נמי יש לומר דאמה העבריה ישנה בשטר, דהיינו גט, כעבד עברי, דדמי האי שטרא להאי שטרא, וזה נראה לי עיקר.

דף יח עמוד ב[עריכה]

דתניא בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי למוכרה דברי ר"ע ר' אליעזר אומר כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה. כך גריס רש"י ז"ל. ור"ת גריס איפכא כיון שפירש טליתו עליה וכו' דברי ר' אלעזר ר"ע אומר כיון שבגד בה, משום דר' אליעזר רביה דר"ע הוה, והיכי אקדים ר"ע לר' אליעזר, וכן היא בפירש ר"ח. ומכל מקום לדברי כולם ר"ע סבר יש אם למקרא ור' אליעזר סבר יש אם למסורת, דהכי שמעינו להו בעלמא כמו שפירש רש"י ז"ל. ולקמן גרסינן ולרב נחמן בר יצחק דאמר אפילו לר' יוסי בר יהודה מעות הראשונות לקדושין ניתנו במאי מוקי לה כר' עקיבא דאמר לשפחות אחר שפחות הוא דלא וכו', וזה אינו נכון, דאם כן מעיקרא אמאי מהדרין לאוקמה כרף אליעזר, דלית הלכתא כותיה, אבל לדברי רש"י דגרסינן מוקי לה כר' אליעזר, אתיא שפיר, דמעיקרא מהדרינן לאוקומה כר' עקיבא, ולרב נחמן דלא אפשר לאוקמה כר' עקיבא דחקינן ומוקמינן כר' אליעזר, אף על גב דלית הלכתא כותיה, משום דלר' נחמן לית לה אוקמתא לברייתא אלא בהכין, וזה ראיה לגרסתו של רש"י.

דף יט עמוד א[עריכה]

איש פרט לקטן. פירש הר"א רב בי"ד פרט לקטן פחות מבן תשעה שנים ויום אחד ולפטור את האשה, אבל בן תשעה ויום אחד היא מומתה על ידו וכדתנן בפרק יוצא דופן (נדה מה, א) ומייתינן לה לעיל. והקשה הראב"ד דאם כן הוי ליה לתנא למימר יכול שאני מרבה אף בן תשעה ויום אחד תלמוד לומר ואיש, וכדתניא בשאר דוכתיה (בתו"כ) איש אשר תצא ממנו וגומר פרט לקטן, יכול שאני מוציא בן תשעה שנים ויום אחד תלמוד לומר ואיש. ופירש הוא ז"ל פרט לקטן פחות מבן י"ג שנה ויום אחד ולפטור את הקטן.

ואם תאמר ולפטר את הקטן קרא למה לי, בכל התורה כולה אין עונשין לקטן. יש לומר כיון דביאתו ביאה ונהנה, אימא בהא ליענשיה, קא משמע לן פרט לקטן. ועם כל זה אינו מחוור כיון דבעלמא לאו בר עונשין הוא, דאי משום דנהנה אם כן למעטיה נמי קרא לגבי אכילת איסור, והראשון נראה לי עיקר, והא דלא תנא יכול שאני מרבה בן תשעה ויום אחד, לאו כולהו בחדא מחתא אתמחיאו, ותנא התם והוא הדין בהא.

מהו דתימא הואיל ומדאורייתא חזיא ליה וביאתו ביאה הבא עליה נתחייב אשה איש קא משמע לן. פירש רש"י ז"ל וביאתו ביאה לכל דבר וקנאה ליורשה, כדתנן (נדה מה, א) בן תשעה שנים ויום אחד שבא על יבמתו קנאה. ולפי פירושו מדינא הוה לן למימר דנתחייב עלה משום אשת איש, אלא דגזרת הכתוב הוא דמיעטה, דאע"פ שהיא אשתו גמורה וקנאה דבר תורה, שאין אדם מתחייב עליה משום אשת איש, וכן פירש הראב"ד וז"ל וקני בביאה כדגרסינן ביבמות (קיא, ב) יבמה יבא עליה כל דהו, ואפילו מעטיה רחמנא ממיתה. וקשה לי על זה דאם כן אמאי נדנין מלאוקמי במיעד לבנו קטן, דמאי קושיא אי מצינו אשת איש לקטן, אימא אין הכי נמי, אלא דרחמנא מיעטיה ממיתה, כדאמרינן השתא כי מוקמת לה ביבמה לקטן, ועוד מקשי על זה מדאמרינן ביבמות (צו, א) עשו עשו ביאת בן תשעה כמאמר בגדול, דמשמע דלא קני בביאה אלא מדרבנן, וביאתו אינה קונה קנין גמור אלא לפוסלה על על האחין כמאמר בגדול, ותנן בפרק האשה שהלך בעלה (שם, ב) בן תשעה שנים ויום אחד שבא על יבמתו ואחר כך בא אחיו שהוא בן תשעה שנים ויום אחד עליה פוסל על ידו, אלמא כי קני לה בביאה אינה תורה. והא דאמרינן בריש פרק אלמנה לכהן גדול (שם סז, ב) העובר והיבם והאירוסין וכו' אמר אביי הכא ביבם בן תשעה שנים ויום אחד שבא על יבמתו עסקינן, סלקא דעתך אמינא הואיל ומדאורייתא קניא ליה וכו', הא מדאורייתא וכי בא עליה ליכול בתרומה קא משמע לן. אלא הכא הכי פירושו כיון דמדאורייתא חזיא ליה וביאתו ביאה בעלמא, שכל העריות מומתות על ידי, וקניא לה נמי ליבמה בביאה כדתנן בן תשעה ויום אחד הבא על יבמתו קנאה, נימא מדאורייתא קניא ליה ואשת איש גמורה היה והבא עליה חייב משום אשת איש, קא משמע לן דאין קנינה דבר תורה אלא שם דבריהם בעלמא, וכן פירשו בתוס'.

מלמד שצריך ליעדה. לפי מה שפירש ר"ת בריש מכלתין (ה, א. תוד"ה שכן) כסף באמה העבריה (מרצונה מפרשינן הכא שצריך ליעדה) בעל כרחה דהיינו שהבעל מיעדה בעל כרחה, הא דאמרינן הכא צריך ליעדה לאו לעשות מרצונה ולאו בעל כרחה קאמר, אלא להודיעה בעלמא וגזירת הכתוב היה, וכי הא דאמרינן בסמוך שאני הכא דאמר קרא אשר לא יעדה והפדה. אבל לדברי רש"י שפירש לעל שכן אב מוכרה בעל כרחה, מפרשינן הכא שצריך ליעדה מרצונה ולא בעל כרחה. וזה מיושב יותר. דאי גזרת הכתוב קאמר ולהודיעה בלבד, למה הוצרך אבימי לאוקמה אליבא דר' יוסי בר יהודה דאמר מעות הראשונות לאו לקדושין ניתנו, דאפילו לרבנן נמי דאמרי לקדושין ניתנו אתי שפיר דבין למר ובין למר אינו אלא גזירת הכתוב, ומכל מקום דברי ר"ת עיקר כמו שכתבתי למעלה.

אמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך מדר' יוסי בר יהודה. קשיא לן מאי שנא דנקט מדר' יוסי בר יהודה. ת"ל דמקודשת מדין ערב, דכי אמר לה צאי וקבלי קושיך הוי ליה כמאן דאמר לה כל הנותן לך פרוטה הר את מקודשת לו כאלו נתנו לי, ולא גרע מתן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דמקודשת מדין ערב. ויש לומר דלא דמי לערב, כיון שלא אמר כלום למקדש. וערב מדבר הוא עם המלוה, אלא כשאומר לה צאי וקבלו קדושיך הוי ליה כאלו נותן לה זכותו שנתן וזכה לו תורה עליה שיקבל בק קדושין, והיא תתקדש לדעתה לכל מי שתרצה, וזה דומה לדר' יוסי בר יהודה שהמכירה אנו חושבין כאלו אמר לה זכותי שיש לי בך אני נותן לך שתקדשי עצמך לאדון זה, ואע"פ שאינו דומה לגמרי, דבהא דר' יוסי אילו רצה האב לחזור בו אינויכול, אלא אם כן קדשה ממש לאחר, ובאומה לבתו צאי וקבלי קדושיך אם רצה לחזור בו הדעת נותנת שחוזר.

ואם תאמר אם כן היאך היא מתקדשת. דהא אין זכיה לקטן, ואפילו לר' יוסי דאמר (גיטין נט, ב) במציאת קטן שיש בה גזל גמור. הא אסיקנא דגזל גמור מדבריהם קאמר, אבל דאורייתא לית ליה זכיה כלל. ויש לומר דדעת אחרת מקנה שאני, וכדמשמע בגיטין פרק האומר (סה, ב) דקטן שמבין בין צרור לאגוז זוכה לעצמו דבר תורה.

ואכתי לא ניחא, דזו זוכה לאחרים הוא, דכסף קדושיה דאביה הוא, והתם משמע דאינו זוכה לאחרים עד שיגדל ויביא שתי שערות, וכדאמרינן התם אמר רב יהודה אמר רב אסי צרורו וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, חפץ ומחזירו זוכה בין לעצמו בין לאחרים, ושמוא אמר דא ודא חד היא אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו אוינו זוכה לאחרים, ופסק שם רבינו אלפסי כשמואל. ושמא נאמר דטעמא דזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים משום שלזכות עצמו נותן דעתו ומתכווין הוא לזכות, אבל לזכות לאחרים אינו נותן דעתו כל כך ואינו זוכה להן, והכא כיון שהמקדש נותן לה והיא מתכוונת לקנות לעצמה, אע"פ שהאב חוזר ונוטל ממנה משום בח נעוריה שזכתה לו תורה, מכל מקום זכיתה זכיה. אי נמי איכא למימר דידה כיד אביה היא לזכות לו היכא דאיכא דעת אחרת מקנה, דלא גרע מחצרו (ב"מ יא, ב) דקונה לו בזכות שלא מדעתה.

ואיכא למידק בהא משום דחצר המהלכת היא. ונראה דרבותינו בעל התוס' דעתם לפסוק כרב יהודה אמר רב אסי דאמר חפץ ומחזירו זוכה בין לעצמו בין לאחרים, דא אותיבון רב חיננא ורב אויא עליה דשמואל מברייתא, ואע"ג דשנינהו, שינויי דחיקי נינהו, ולדעתם לא תיקשי מידי, דמוקמינן קטנה זו ביודעת להחזיר החפץ לאחר שעה שזוכה בין לעצמה בין לאחרים.

ואמר רבא אמר רב נחמן המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר' יוסי בר יהודה. ואיכא למידק מאי שנא דנקט מדר' יוסי בר יהודה, תיפוק מדר' יצחק דאמר (לעיל ח, ב) בעל חוב קונה משכון. ויש מפרשים דמדר' יצחק לא שמענו אלא משכון דאחרים. אבל משכון דידה לא שמענו, דדלמא דעתה אמלוה, אב מדר' יוסי בר יהודה שמענו אפילו משכון דידה, דהכא נמי משכון דידה הוי, דהא ייעוד אירוסין עושה וחוזרת היא צל האב, ואפילו למאן דאמר נשואין עושה, מכל מקום משכון דידה מיקרי, דהוי ליה כמאן דאמרה תן זכות שיש לך במשכוני לפלוני ואתקדש אני לך, ויש מי שפירש דמדר' יצחק לא שמענו אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל משכנו בשעת הלואתו, לא שמענו, וכדמאמר במציעא בפרק השוכר (פב, א) ובשבועות (מד, א) אימר דשמעת ליה לר' יצק משכנו שלא בשעת הלואתו משכנו בשעת הלואתו מי שמעת ליה, ומדר' יוסי בר יהודה שמעינן אפילו במשכנו בשעה הלואתו, דאמה העבריה משכנו בשעת הלואתו היא, ומשום הכי נקט ליה מדר' יוסי בר יהודה, ומהא שמעינן נמי לדר' יצחק דאפילו בשעת הלואתו היא, וכבר הארכתי בפרק השולח (לז, א) בסייעתא דשמיא גבי מלוה על המשכון אינו משמט מדר' יצחק.

ושני הפירושים האלו אינן עולין בשמועתינו כהוגן, לפי שלא אמרו כאן מהקדש במלוה שלה שיש עליה משכון, אלא המקדש במלוה שלש עליה משכון סתם אמרו, דמשמע דבכל מקום בא ללמדנו דין זה, ועוד דהמקדש במלוה אמרו, דמשמע דבגופה דמלוה מקדש ולא במשכון, דאם איתא, הוי ליה למימר המקדש במשכון שלה מקודשת וכלישנא דברייתא, דקתני קדש במשכו מקודשת. ומסתברא לן דחדושו של רב נחמן לומר לך שאע"פ שהמקדש במלוה אינה מקודשת יש לך מלוה שהיא מתקדשת בה, והיכי דמי כגון שיש עליה משכון שאע"פ שהמלוה אינה בעין מכל מקום הרי היא נהנית בחזרת המשכון בין שהמשכון שלה או של אחרים, דמברייתא לא שמענו אלא במקדש בגופו של משכון ומדר'יצחק, אבל במקדש בגופה של מלוה ונותן לה את המשכון לא שמענו, עד שבא רב נחמן ולמד שאף במלוה היא מתקדשת, כיון שהיא נהנית מן המשכון, ואינו דומה לאידך דרבא אמר רב נחמן דאמר לעיל (ח, ב) התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת, דהתם לא היה המשכון קנוי לשעבוד המנה אלא במנה גרידא הוא מקדשה, ואחר כך הוא משעבד המשכון למלוה, אבל כאן שכבר היה המשכון קנוי לשעבדו המנה כשהוא מקדשה במלוה ומחזיר לה את המשכון כאלו מקדשה במשכון, שהרי הוא נהנית במנה של מלוה שהיא מתקדשת בו, דהיינו נאת המשכון.

וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ה מהל' אישות הי"ג_י"ד) שכתב המקדש במוה אפילו היתה בשטר אינה מקודשת וכו' מפני שהמלוה להוצאה ניתנה, ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו, היה לו אצלה מלוה על המשכון וקדשה באותה המלוה והחזיר המשכון הרי זו מקודשת, שהרי היא נהנית במשכון מעתה, והרי הגיע הנאה לידה זה מבואר כפירשנו. וכן פירשו רבותינו בעלי התוס' שבגוף המלוה הוא מקדשה, אלא שהפריזו על המדה ואמרו שאפילו לא החזיר לה את המשכון מקודשת, שהרי מקדש במלוה שיש עליה משכו אמרו סתם לא שנא נתן לה את המשכון לא שנא לא נתן לה את המשכון, וזה צריך תלמוד, דאם כן במלוה שאינה בעולם היאך תתקדש, ועוד דלא דמיא לדר' יוסי בר יהודה דאמה העבריה גופה משכון הויא ומחזירו לה ביעוד זה, והיאך נלמוד ממנה למי שאינו נותן לה את המשכון, מחמירתא לקילתא לא ילפינן, ואע"פ שלא פירשו ונותן לה את המשכון, בכלל מה שאמר במלוה שיש שיש עליה משכון הוא, וסתמא דמלתא מי שנותן את המלוה נותן הוא כל זכות וכל שיש לו בה, והמשכון שמשועבד עליה נתן לה, וההיא דעשה לי שירין ונזמין דאמרינן לקמן (מח, א) דלמאן דאית ליה ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אינה מקודשת, משום דהוי ליה מלוה, והמקדש במלוה אינה מקודשת, ואע"ג דהתם תפיס להו לשירין אאגריה כדאיתא בפרק השוכר (פ, ב) במציעא, הא תריצנא לה לקמן בדוכתא בסייעתא דשמיא.