חידושי הרשב"א על הש"ס/קידושין/פרק א/דף יא - מ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | תוס' ר"י הזקן | תוס' רי"ד | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף יא עמוד א[עריכה]

איכא בינייהו קבל מסר והלך:    פרש"י ז"ל קבל הבעל המומין משום סמפון ליכא ומשום דעולא איכא. מסר לשלוחי הבעל והלכו להן הוי איפכא, דמשום דעולא ליכא אבל משום סמפון איכא.

ויש מפרשים דכולה חדא היא. קבל האב קדושין ומיד מסרה לו והלך לו הבעל עמה. דמשום דעולא ליכא ואכלה אבל משום סמפון איכא דבאורחא לא בדיק לה ולא אכלה.

ואיכא למידק, והא עולא נמי אית ליה למשנה אחרונה משום סמפון כדתנן בית דין של אחריהם אמרו אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. ואמר עולא אי תימא רב ושמואל בר יהודה משום סמפון -- אלמא עולא נמי אית ליה משום סמפון למשנה אחרונה. והכא למשנה אחרונה הוא מדנקט "עד שתכנס לחופה", דאילו למשנה ראשונה אינה צריכה כניסה לחופה אלא בהגעת זמן סגיא לה כדתנן "הגיע זמן ולא נשאו -- אוכלת משלו ואוכלת בתרומה". ור' יהודה בן בתירא נמי משמע דאית ליה משום סמפון לפי מקצת ספרים דגרסי לעיל במלתיה "אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום דעולא אי נמי משום סמפון". אם כן מסר האב לשלוחי הבעל לר' יהודה בן בתירא היכי אכלה והאיכא משום סמפון?

ויש לומר דכי לא חייש ר' יהודה לסמפון הני מילי היכא דמעיקרא ליכא למיחש לדעולא כגון שקבל האב קדושין ומיד מסרה לשלוחיו דהשתא ליכא משום מזיגת הכוס דהא ליתא גביה וכיון דליתא לדעולא - לסמפון נמי לא חיישינן. דמשנה אחרונה אינה אלא כתוספת על משנה ראשונה וכיון דגזירת ראשונה דהיא עיקר ליתא -- אף אחרונה שהיא תוספת לא נחוש.    אבל היכא דאיכא דעולא כגון שקדשה והניחה בבית אביה -- אף על פי שמסרה לבסוף לשלוחי הבעל או שהגיע זמנה ולא נישאת -- אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום גזרת משנה אחרונה.

ולי נראה דעולא ודאי לית ליה משום סמפון. וכן נראה מדברי רש"י שפירש בפרק נערה שנתפתתה גבי רב אמר מסירתה לכל חוץ מתרומה ורב אסי אמר מסירתה לכל אף לתרומה דרב אית ליה טעמא דסמפון ורב אסי אית ליה טעמא דעולא. וההיא דפרק "אף על פי" כרב שמואל בר' יהודה היא וכדאמרינן אמר עולא ואיתימא רב שמואל בר יהודה.

והא דאמרינן נמי התם בשלמה לעולא קמייתא משום שמא ימזגו לה בתרייתא משום סמפון -- דמשמע מינה דעולא נמי אית ליה טעמא דסמפון -- לא הוא. דהתם לרווחא דמלתא קאמר ולומר דאי נמי אית ליה לעולא טעמא דסמפון ניחא ליה משנה ראשונה ואחרונה. מה שאין כן לרב שמואל בר' יהודה. אלא כשתמצא לומר דעולא ליה ליה טעמא דסמפון כלל לא תיקשי ראשונה ואחרונה ליה כלל אלא דב"ד ראשונים הוו סברי דכיון שהגיע זמן ומיחד לה מקום בבית אביה - תו ליכא משום מזיגת הכוס דמיבדל בדילי מינה ובית דין של אחריהם אמרו שעד שתכנס לרשות הבעל לא בדילי מינה.    אי נמי יש לי לומר דהתם מעיקרא הוה ס"ל לתלמודא דמשנה ראשונה ואחרונה בחששות מחודשות פליגי ומשום הכי לעולא ראשונה משום מזיגה ואחרונה משום סמפון. אבל בתר דפריקי התם דלרב יהודה כולהו משום חדא חששא הוא דפליגי אלא דפליגי ב"ד ראשונים וב"ד של אחריהם בחששא גופא אי מסתלקת בהגעת זמן או דוקא בכניסה לחופה -- לעולא נמי כולהו משום חדא חששא הוא דפליגי ב"ד של אחריהם דהיינו משום מזיגה אלא דפליגי אי חששא זו מסתלקת בהגעת זמן או בכניסה לרשות הבעל דוקא. כנ"ל. וכבר הארכתי בה במקומה בפרק אף על פי בסייעתא דשמיא.

והא דאמרינן מאי אמרת לסטים מזויין או מוכתב למלכות אינהו - קלא אית להו, פרש"י קלא אית להו ושמע וקבל -- ואינו מחוור. דבריש פרק המוכר פירות אמרינן לסטין מזוין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך.

ורבינו תם פירש "קלא אית להו" אם איתא דהכי הוו וכיון דלא נפק עלייהו קלא בהכי לא חיישינן להו מסתמא. ומיהו היכא דאשתכח דמוכתב למלכות הוה -- בטל מקח ואומר לו הרי שלך לפניך.

והא דאמרינן בפרק המגרש אתקין רב יהודה בשטר' זביני דעבדא עבדא דנן מוצדק לעבדו ופטור ועטיר מן ערורי מלכא ומלכתא -- ההוא לרווחא דמלתא הוא דאתקין, וכדאמרינן בהמוכר את הבית צריך למיכתב ליה קני לך דיקלין האלין; ואף על גב דאי לא כתב ליה קני אפילו הכי שופרא דשטרא הוא.

ואם תאמר, הכא אמאי לא חיישינן דלמא שוטה היא או נכפית היא שהמקח מתבטל בכך כדאמרינן בהשוכר את האומנין?    איכא למימר דהני נמי קלא אית להו וכיון דלא עליה נפק קלא מסתמא לא חיישינן ליה.


אלא מעתה בנתיה דר' ינאי דקפדן אנפשייהו ולא מקדשן בפחות מתרקבא דדינרי ה"נ דאי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר חד זוזא ה"נ דלא הוי קדושין. ופרקינן: פשטה ידה וקבלה לא קאמינא    וקשיא לן אם כן כי אמרי בריש פרקין ואתתא בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה -- לקשי נמי הכי מבנתיה דר' ינאי? ואי נמי אי פשטה ידה וקבלה פחות משוה פרוטה תתקדש כיון דבקפידא תליא מלתא.

ומשום הכי לא גריס התם רבינו תם "לא מקניא נפשא" אלא "אתתא בפחות משוה פרוטה לא מקניא", ולא בקפידא דידהו תלינן כלל.    ומיהו אפילו לגרסת הספרים איכא למימר דהתם קפידתן קפידא דאינו מן הראוי שיקנו נפשן בפחות מכאן כיון שאינו נחשב בשום מקום, וכן נמי אי פשטה ידה וקבלה פחות מכאן אינה מקודשת דבטלה דעתה אצל כל הנשים.


כי קאמינא דקדשה בלילא א"נ דשויא שליח:    ובנתיה דר' ינאי נמי כי משויין שליח בדינר מקדשן דמידע ידען דכל דמקדש בשוה דינר מקדש וכיון דלא פירש אתרצויי אתרצית בקדושי דינר והוא הדין לפשטה ידה וקבלה קדושי בליליא דאי לא ניחא לה עלה דידה רמיא לגלויי שהיא מקפדת על עצמה יותר משאר כל הנשים.

ורש"י ז"ל שפירש דבנתיה דר' ינאי אשוו שליח לא מקדשן בפחות מתרקבא דדינרי -- לא מחוור.


וכללא הוא? הרי הטענה דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף ותנן הטענה שתי כסף. התם דומיא דכלים. מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב:   

כך היא גירסת הספרים. ולפי גרסא זו הקושיא מדקתני שתי כסף שהן מעין. דאם איתא דכל כסף האמורה בתורה כסף צורי הו"ל לתנא למיתני הטענה דינר דהיינו מטבע הפחות שבצור'. ד"גרה" דכתיבה באורייתא ומתרגמינן מעה -- לאו למימרא דבימי משה סגיאי מעין אלא משקל הי' שמשקלו כמעה שעשו בימי אנקלוס והיינו דאמרינן לקמן כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמיה אדינר -- אלמא אין מטבע צורי פחות מכאן, דאם לא כן אמאי תוקמיה אדינר, נוקמי אמעה?

ומהדרי מה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב -- לומר שכל כלי חשוב אפילו מחט חשוב הוא שעושה בו מלאכה חשובה אף כסף כל שהוא חשוב ומעה חשובה היא. אבל פרוטה - לא, דלאו מטבע כסף הוא דסוף מטבע כסף מעה. כך היא שיטת רבותינו בעלי התוספות.

וקשיא לי דאם איתא דבימי משה לא היתה מעה - אם כן הטענה שתצי מעות מנא ליה לתנא דלא אמרה תורה כסף שאינו יוצא. וא"ת דכסף כל דהו וכל דחשיב להו לאינשי קאמר כדאמרינן לקמן גבי פרוטה -- אם כן נתת דבריך לשיעורין. דבמקומות שחשוב להן מטבע כסף פחות ממעה תהיה גם כן הטענה שנים מהן, ומתניתין דהטענה שתי כסף (דהיינו מעין) כללא הוא לכל המקומות!

וי"ל דמטבע הפחות שבצורי היינו דינר אבל בימי משה היה מעין וכדכתיב "עשרים גרה השקל" ומתרגמינן עשרים מעין סלעא, אלא שהכסף האמור סתם בתורה אינו אלא דינר שהוא הפחות שבצורי, ולענין הטענה מרבינן כל כסף חשוב דהיינו מעה שהיא סוף מטבע, דכסף מהיקישא דכלים אבל בכל דוכתא אחרינא כל כסף היינו היינו דינר. והיינו דאמרינן לקמן "כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמיה אדינר" ולא אמרינן "אוקמיה אמעה".

והקשה רש"י אם כן דכל כסף האמור בתורה סתם היינו דינר היכא אתיא היקשא דכלים ומפקא ליה? הא כי אתיא היקשא לאשמועינן מה כלים שנים אף כסף שנים? ועוד מאי קאמר "מה כלים דבר חשוב"?ך וכי מחט דבר חשוב הוא? והא אמרינן בשבועות "יצאו כלים למה שהן"? ועוד בהדיא אמרו סתם איפכא - "מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב".

ומיהו אפשר לפרש דמשום הכי מוקמינ היקשא לרבות כל כסף שהוא חשוב לפי שאם ללמד כסף שיהו שנים לימא "כספים". ואם ללמד על כלים עצמן שיצאו למה שהן - אם כן לכתוב רחמנא "כספים וכלי". אלא מדכתיב "כסף וכלים" שמעת מינה תרתי.

ומאי דאקשי נמי "וכי כלי דבר חשוב הוא? והא אמרינן יצאו כלים למה שהן" -- איכא למימר דכל כלי חשוב הוא כמעה שראוי לעשות בו מלאכה חשובה, ואי נמי לאפוקי מדונקא כדאמרינן במציעא במנה דכשר לאפוקי מדינקא שאינו חשוב.  אי נמי לאפוקי שברי כלים בשאינן ראויין למלאכתן ואינן חשובין ככלים וכענין שאמרו לגבי חליפין מה נעל דבר המסויים אף כל דבר המסויים לאפוקי חצי רמון וחצי אגוז.

והא דאמרינן בבבא קמא פרק מרובה "שמלה למעוטי דבר שאינו מסויים" -- לאו למעוטי חצי כלי קאמר (דמהכא נפקא) אלא דבר שאינו במדה דלא חשוב במקצ'.

ורש"י גריס הכי:    מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב ופירש דהא אמרינן כל כסף האמור בתורה סתם כסף צורי, אם פי' שקלים הוי כסף צורי ואם סתם הוי מטבע הפחותה שבצורי והכא הוי פירכא מדקתני "שתי כסף" - דאלמא קרא לאו דוקא כסף קאמר אלא אממונא בעלמא קא קפיד ולא פירש כמה ומסרו הכתוב לחכמים ולא קמה להו לרבנן לאשבועי בבציר מהכי. דאי קרא דוקא -- נהי דמעה היא מטבע הפחותה שבצורי, מיהו שתים מנא להו.    ופרקינן מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב - שיהו שוים שתי כסף ולאפוקי מהא דאמר שמואל טענו שני מחטין והודה לו באחד מהן - חייב.

ויש לדקדק עליו מדאמרינן התם דייקי קראי כותיה דשמואל ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב -- כך היא גירסת הספרים שם אלא שהוא ז"ל מחק שם הגירסא והגיה "מה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב" ולא גריס "אף כלים" ואין צריך לומר בזה כמו שכתבנו דכלים דבר חשוב ואף על פי שאין בו שוה פרוטה.   ועוד קשה לפירושו שהוצרך לפרש דאף על גב דלגבי קדושי כסף התם כתיב והוה לן למימר מעה דהיינו מטבע הפחותה בצורי, כיון דאפיקתיה מפרוטה לפי שהיא של נחשת ובצורי מטבע של נחשת ליכא - אוקמיה אדינר כדלקמן, וזה קשה כיון דמטבע שבצורי היא מעה הוה לן למימר אוקמיה אדינר. דבשלמא לקמן איכא למימר כיון דסתם כסף שאינו קצוב היינו פרוטה והתם אפיקתיה מפרוטה, מסברא נוקמיה אדינר, אבל כאן דאפשר לאוקמיה בכל כסף סתם האמור בתורה (דהיינו מעה) -- אמאי תוקמיה אדינר?


דף יא עמוד ב[עריכה]


ותנן הפורט סלע ממעות מעשר שני:    ופרש"י ז"ל שמעת מינה שחלל תחלה המעשר בפרוטות של נחשת ועתה בא לפרט בהן סלע.

ותמיהא לי דמשמע מלשונו דפירכא מדחלל המעשר על פרוטות של נחשת ולומר דכסף דוקא בעינן, וזהו תימא דהא תנן "בדינר ובשוה דינר" -- דאלמא כסף האמור בתורה לאו כסף דוקא אלא שוה כסף ככסף.    ועוד דאם כן הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מנא לן? דמיקשא דכסף כסף דמעשר לא גמרינן. אלא דלא בעינן כסף דוקא אבל שוה כסף מיהא נבעי.

אלא הכי פירושא: ותנן הפורט סלע ממעות מעשר שני דשמעינן מינה דמעיקרא חלל המעשר מעט מעט על פרוטות עד שהשלימו לפרוטות שוה סלע ואחר כך בא להחליף הפרוטות בסלע, דאי לאו כן הפוכי מטרתי למה לי להחליף מעשר בפרוטות ופרוטות בסלע? ליחל מעיקרא מעשר בסלע! אלמא אף בפרוטה אחת מצי מחלל ואף על גב דכתיב "ונתת בכסף". וכן נראה מפירושי הראב"ד ז"ל ועיקר.


ושל דבריהם כסף מדינה:    ולאו כל של דבריהם קאמר דהא תנןהתוקע לחבירו נותן לו סלע ר' יוסי הגלילי אומר מנה, ואמרי בגמרא דמנה צורי קאמר. אלא כל מקום ששנו בו סלע קאמר דומיא דכסף קצוב שבתורה דהיינו סלעים, שאין כתוב בתורה אלא שקלים. כך פירש בתוספות.

ויש מפרשים דלא כל כסף של דבריהם קאמר אלא לומר לך דאין של דבריהם כשל תורה שהוא לעולם כסף צורי אלא של דבריהם פעמים שהוא של מדינה. והלכך כל שלא פירשו לך כסף צורי - אין לך לומר אלא של מדינה. דתפשת מועט תפשת, תפשת מרובה לא תפשת.


דף יב עמוד א[עריכה]


חיישינן שמא שוה פרוטה במדי:    כתב הרמב"ם דדוקא בדבר המתקיים אבל אוכלים המתפסדין שאי אפשר להגיעם למדי - לא חיישינן להו כלל, דאין מקום לאלו שיהו שוין פרוטה.  ולדבריו הא דאקשינן עליה דשמואל ממתניתין דקתני "בפרוטה ובשוה פרוטה" הוה מצי לשנויי בשקדשה בדבר המתפסד אלא דמלתא דקושטא נקט דאפילו בדבר המתקיים קדושי ספק ולא ודאי.

ומדברי רבותינו בעלי התוספות נראה שאפילו בדבר שאינו מתקיים הוי ספק מקודשת. שהם ז"ל פירשו דשמואל מדרבנן היא כדי שלא יבא הדבר להקל במדי. ומדבריהם גם כן נלמוד דאפילו ידוע ששוה פרוטה במדי -- אינה מקודשת ודאית דאין לך בסף אלא מקומו ושעתו. ולא אמרו כאן אלא משום הרואה - גזרה שיבא הדבר לידי טעות במדי. וגם כן ראיתי לרמב"ן נר"ו.

ודברי הרמב"ם נראין לי עיקר דאם כן לא הוה לן למימר "כאן בקדושי ודאי כאן בקדושי ספק" - שאין אלו קדושי ספק; דודאי אינם קדושין אלא דגזרה דרבנן היא. והוה ליה למימר "הכא מדרבנן", אי נמי "כאן בקדושין דאורייתא כאן בקדושין מדרבנן".


דף יב עמוד ב[עריכה]


אמאי הא איכא סהדי באודיתא דידעי דבההוא יומא הוה ביה שוה פרוטה:    כלומר הרי יצא קול בעיר שיש שם עדים באודיתא דהוי ביה שוה פרוטה. ואין לפרש שמא איכא סהדי -- דמספיקא לא חיישינן להכי. והא דר' חנינא דמייתי הכא על כרחין בדנפק קלא דנשבית - הא מספיקא לא חיישינן דהא קתני התם נשביתי וטהורה אני - נאמנת. וההיא דבשלהי יש נוחלין גבי ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתתו דלית ליה ליה אחי וא"ר יוסף למאי ניחוש לה, ואקשינן והא אמרינן דאיכא סהדי במדינת הים דידעי דאית ליה אחי, ואסיקנא לה זיל(?) חוש לה -- דכותה היא בדנפק קלא דאית ליה אחי דאי מספק לא חיישינן כלל דאם כן בכל אדם נחוש שמא יש לו אחים. ועוד דאם כן הכא למה להו למימר ניחוש דלמא איכא סהדי דידעי דבההיא שעתא שוה פרוטה והשתא הוא דהוזל -- אפילו כי ליכא סהדי באודיתא נמי ניחוש לה? והוה ליה למימר "וניחוש דלמא הוזל". אלא ודאי בדנפק קלא דאיכא סהדי באודיתא דאמרי דשוה פרוטה הוה בשעת נתינה.

וא"ת אם כן הא תנן בפרק המגרש יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת.    איכא למימר דשאני הכא כיון דקדושי קמן נינהו לית בהו שוה פרוטה - מבטלינן קלא כדאמרינן התם עיינו בהו רבנן ולא הוו בהו שוה פרוטה, כדאמרינן התם גבי ההוא דנפק קלא דאיקדש באציפא דתיחל'(?)

וא"ת אם כן אביי ורבא אמאי חשו לה הכא ורבנן נמי אמאי פרשו מההיא משפחה? והא קי"ל התם בפר' המגרש דמבטלין קלא כה"ג ואביי גופיה הוא דקאמר התם בההוא עובדא דצפת' דתחל' אפילו למאן דאמר לא מבטלין קלא - הכא מבטלין; מימר אמרי בהו עיינו רבנן בקדושי ולא הוי בהו שוה פרוטה.

יש לומר דשאני התם דקמו רבנן בקדושי ולא הוה בהו בשעת נתינה שוה פרוטה וליכא אלא קלא בעלמא וקמו אקלא ולית בהו מששא. אבל הכא עדיף טפי דנפק קלא דבשעת נתינה הוה בה שוה פרוטה והשתא הוא דזל וכיון שכן איכא למיחש לקלא דדלמא קושטא הוא. ומשום הכי חשו לה אביי ורבא ורבנן דפרשי מינה.


אמרו אם הקלו בשבויה דמנוולא נפשה לגבי שבאי נקל באשת איש:    כך היא גרסת הספרים. וכן בההיא דיש נוחלין. והכי פירושו: אם הקלו בשבויה -- דאף על גב דנפק עלה קלא דאיכא עדי טומאה -- לא חיישינן לה. כדאיתא בפרק האשה שנתאלמנה התם משום דמנוולא לגבי שבאי ומימר אמרו דקלא ליתא ולעולם לא יבאו עדים בכך. נקל באשת איש דנפק עלה קלא דנתקדשה בקדושי מעליא.

ואיכא מאן דלא גריס "דמנוולא לגבי שבאי" ופירושו -- אם הקלו בשבויה דאיסור לאו, נקל באשת איש דאיסור חנק.    ולא מחוור. דכל דבדאורייתא לא שנא הכי ולא שני הכי כדאיתא בפרק בתרא דיבמות.


ומאן דמבטל גיטא:    פרש"י השולח גט לאשתו והגיע בשליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא דלמא לא ידעי ליה אינשי דבטליה קודם שבא לידה ושמא יתננו לה השליח לאחר שבטלו ותנשא בו, עד כאן.

ותמיהא לי דאטו ברשיעי עסקינן, דשליח לאחר שבטלו איך נותנו לה? ועוד משום חשש פשיעת השליח מלקין לזה? טוביה חטא זינגוד מנגד?

ומסתרא דהכי פירושו: אמאן דמבטל גיטא שלא בפני השליח דהא קיימא לן כר' דאמר בפרק השולח "בטלו מבוטל", ושמא משום דרב יוסף הוא דשלחיה ליה לרב אחר בר הונא הכי ואיהו הוא דאית ליה בפרק השולח כרשב"ג דאמר "בטלו אינו מבוטל" הוצרך כאן רש"י לפרש כן. ומכל מקום אינו מחוור ממה שכתבנו. ואפילו לרב יוסף אף על פי שאינו מבוטל ואין כאן חשש א"א מכל מקום איכא משום לעז. וזה עיקר.


ומאן דמצער שליחא דרבנן:    פרש"י שהזמינו לדין הדיינין וזה קם עליו והכהו, עד כאן.  ואינו מחוור. דמאי שנא שליחא דרבנן דאפילו בכל אדם בר נדוי הוא.

ומסתברא שצערו בדברים. ובפרק ג' דיבמות דמייתינן לה להא דרב גרסינן בספרי דוקני "ומאן דמבזי שליחא דרבנן" ופרש"י שמעיז פניו להתריס עם שליח בית דין.


דף יג עמוד א[עריכה]


סבר אי שדינא להו ומתברי מיחייבא בהו:    וא"ת לימא ליה "לא"?  י"ל דלא איכפת ליה כיון דלא מידי קא עבדא דמוכח דניחא לה. וכן פרש"י. והא דלא מחאי משום דלא איכפת ע"כ.

ויש לדקדק כיון דדינא קאמרינן לנשדינהו ונימא ליה הרי שלך לפניך.    ותירץ הראב"ד דהכא בדאפקיד גבה לזמן ידוע. ואינו נכון. דמאי קא חזי רב הונא בריה דרב יהושע לאפוקי ברייתא מפשטה ולאקשויי והא ברייתא סתמא קתני וסתמא לא במפקיד לזמן ידוע. ועוד, דכיון דעיקרא דמלתא משום הכין הוא הוה ליה לפרושי בהדיא -- התם בדאפקיד לזמן ידוע וסבר' אי שדינא להו וכו'.

ועוד אני מסופק בדינו שאפילו הפקיד לזמן למה לא תוכל לחזור תוך זמן? מי עדיף שומר חנם מפועל שחוזר בחצי היום?

והראב"ד תירץ דסבר' אי שדינא להו אתי זיקא או כלבא ושדי להו מקמיה דלא מצי ידה דמרייהו למישלט בהו וקא מיחייבנא.

ויש מי שפירש דלאו מדינא קאמרי אלא דלמא הכא טעיא וסברא הכי הוא כיון דקביל עלה אחריות דלאו כולי עלמא דינא גמירי וכל שכן נשי. אבל הכא כיון דלקדושין יהבינהו ניהלה ולא ??? ?? בשמירה אפילו נשי ידעי דלא מיחייב' בהו ותשדינהו. והיינו דאמר סברא דשדינא להו - דמשמע דאיהי סברה וטעיא.


ופריך רב אחאי אטו כולי עלמא דינא גמירי:    אפילו בקדושין נמי אפשר דטעיא ומשום הכי לא שדיא להו.

והרמב"ן נר"ו כתב דפקדון אי שדיא להו מחייבא בהו עד דמהדרא ליה מיד ליד, דלהכי קבלתיה. אבל אי אמר ליה "תא שקול דידך" ולא בעי למשקליה, אי אמרה ליה הרי שלך לפניך ושדיתינהו קמיה -- מפטרא. והלכך שדיתינהו קמיה בשתיקה מיחייבא בהו.

וא"ת לימה ליה שקול דידך ואי לא בעי למשקליה תשדינהו אנן לא אתיא עלה משום דלא טענה דאי הכי הכא נמי אי לא ניחא לה למימר לא גם בדינו של רז"ל אני מסתפק במה שאמר דבפקדון אי שדא להו מיחייבא בהו עד דמהדרא ליה מיד ליד דכיון דשדיא ליה קמיה תוך ד' אמות אמאי לא דבשלמא בחוב לא מיפטר עד דיהיב ליה מיד ליד א"נ בדאמר ליה מלוה "זרוק לי והפטר" כדאיתא בפר' הזורק. וטעמא דמלוה ברשותי' דלוה היא וזוזי[ה] נינהו וחייב באחריותן עד דיהיב מיד ליד וא"נ דזריק להו ברשות מלוה ומיפטר ליה. אבל פקדון דכל היכא דאיתיה ברשותיה דמאריה הוא ובאחריותיה - מאן קא מחייב ליה לנפקד ומוקי ליה באחריותיה עד דמהדר ליה מיד ליד והא אוקמ' ויהביה ברשותיה דהיינו תוך ד' אמותיו. ולולי שאמר' רבינו היה הדבר פשוט בעיני כן ועיקר.


ולענין פסק הלכה כיון דשלח ליה רבינא לרב אחא אתון דשמיעא לכו הא דרב הונא חושו לה אנן נמי חיישינן לה והלכך שתיקה דאחר מתן מעות כי הא דצפתה דאסא חיישינן לה וצריכה גט להתירה לעלמא ולעיולי צריכה קדושין אחרים. אבל שתיקה דלאחר מתן מעות דפקדון לאו שתיקה היא כברייתא דכנסי סלע זה בפקדון. וכן פסק הרב אלפסי והרב בעל ההלכות.

והיכא דשדיך - איכא מאן דאמר דמקודשת, ודייק לה מהא דאמרינן בפרק ב האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שנאבד - אם נשאר ממנו שוה פרוטה - מקודשת -- דאלמא אף על פי ששתקה, אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת. ואם כן קשיא הך. ומפרקי דהתם בדשדיך.    והא ליתא. דהתם בדאמרי' ליה אין קאמר ואף על גב דלא פירשו כך התם משום דלאו בעיקר דין שתיקה קא מיירי אלא ללמדך דין קדושי פקדון שאם אמרה "אין" והלכה ומצאתו שנגנב אינה מקודשת ואם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת. ולעולם אפילו בדשדיך אם אמרה "אין" מקודשת אבל שתקה אינה מקודשת.

והרמב"ם כתב בהא בצפתא משום דחוששין לה שמא שוה פרוטה במדי אבל משום שתיקתה במעות לא. ושמא דעת הרב לומר דמדשלח ליה רבינא לרב אחא אנן לא שמיע לן הא דרב הונא אתון דשמיע לכו חושו לה - שמעינן מינה דהא דרב הונא ליתא דהא רבינא לא חש לה אף על גב דפומבדיתא שמיע להו ומסהדי עלה, ולפומבדיתא בלחוד הוא דקאמר להו חושו לה משום כבוד רבם. הלכך כולי עלמא לית להו למיחש להא דרב הונא אלא כרבינא דלא חש לה. דאילו כן אף רבינא הוה ליה למיחש להא מעדותן דפומבדיתא דשמיע להו ומסהדי עלה. וטעמא דמסתבר הוא.


ולענין מקדש בתמרה או בדבר שאינו שוה פרוטה במקום הקדושין.    פסק הרב אלפסי ור"ח והרמב"ם כשמואל דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי, ואף על גב דרב חסדא לא סבר להא דשמואל - הא רב יוסף דסבירא ליה כותיה דשלח ליה לרב אחא בר רב הונא נגדיה כרב ואצרכיה גיטא כשמואל.

והא דאמרינן פרשי רבנן מההוא משפחה ולאו משום דסבירא להו כשמואל אלא משום דאית להו לדאביי ורבא -- הכי פירושא: לאו משום דשמואל לחוד הוא דפרשו אלא משום דאביי ורבא. ונפקא מינה היכא דקדשה בדבר שאינו מתקיים אי נמי היכא דאמר לה שוה פרוטה, דאי לא שוה הכא לא הוו קדושי כלל וליכא משום דשמואל, אפילו הכי חיישינן לה משום דאביי ורבא. ומיהו הני רבנן אפשר דסבירא להו בעלמא כשמואל נמי.

וא"ת אם כן הא דשלח ליה רבינא לרב אחא אתון דשמיע להו הא דרב חושו לה מאי שנא מדרב הונא? ת"ל משום צפתא גופא וכשמואל דדלמא שוה פרוטה במדי?    איכא למימר דהא דשלח ליה רב אחא בר איקא לקמיה דרבינא לאו עובדא דצפתא שלח ליה ולא משום צפתאא הוא דאיבעיא ליה אלא משום שתיקה דלאחר מתן מעות וכגון דשדא זוזי בתיקה ואמר לה לבסוף התקדשי לי בהן ואשתיקה - דליכא משום דשמואל.    אי נמי איכא למימר דבעובדא דצפתא לכא משום דשמואל דמסתמא איהו מעיקרא לקדושי בצפתא ובארבעה זוזי דאית ביה איכוון דהא לקדושי ודאי קא מכוין ולא לקדושי ספק, והא דקאמר תקדש לי בארבע זוזי דאית בה אנא ביה ובמאי דאית ביה מקדשנא לך וארבעה זוזי אית ביה ותקדש בהו וכיון שכן כיון דאיהי לא ידעה להו ולא נתכוונה לכך - ליכא למיחש לקדושי צפתא, אלא אי איכא למיחש לזוזי הוא דאיכא למיחש ומשום דאשתיקה וסבר רבא דאפילו לשתיקה ליכא למיחש דשתיק דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא.

אבל בעל ההלכות פסק דלא כשמואל מהא דאמרינן ופרשו רבנן מההיא משפחה ולא משום דסבירא ליה כשמואל -- דאלמא דשמואל ליתא. וכבר תרצנוה לדעת הרב אלפסי.


יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי:    ואפילו מודה דלשם קדושין נתכוונה - אינה מקודשת. והכי משמע מדתניא התם בהא ברייתא דכנסי סלע זה שאני חייב ליכי, לא רצתה אינה מקודשת, ואוקימנא לה "לא רצתה" דאשתיקה ואפילו הכי קתני אינה מקודשת סתם -- דאלמא לעולם אינה מקודשת ואפילו מודה דלשם קדושין נתכוונה כמו שאמר כנ"ל כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות -- רצתה מקודשת, לא רצתה אינה מקודשת. ואסיקנא "רצתה" דאמרה "אין", "לא רצתה" דאשתיקה משום דיכולה היא לומר "אין שקלי ודידי שקלי" יש לפרש שחזר ואמר לה לא לפרעון אלא לקדושין ולפי זה פי' זה דדוקא כי אמר לה כנסי סלע זה שאני חייב ליכי דאף על גב דהדר אמר התקדשי לי בו יכולה היא שתאמר לשם פרעון קבלתיו כמ"ש תחלה והוא שהגיע זמנו אבל היה חייב לה ולא הגיע זמנה ואמר לה התקדשי לי במנ' זו ואשתיקה - מקודשת, כיון דלשם קדושין יהביה ופשטה ידה וקבליה בשתיקה - חזקה למאי דקאמר שקלתיה ואינה יכולה לומר "אין שקלי ודידי שקלי".

ואף על גב דלענין דינא הדין עמה דאלו היה חייב מנה לשמעון ומנה ללוי ואמר ליה לשמון הולך מנה זה ללוי שאני חייב וקבלתיה בשתיקה יכול לומר לו שמעון ללוי "אין שקלי ודידי שקלי" וכדמשמע מהכא דאף על גב דבשעת נתינה חזר ואמר לה "לא לשם פרעון אני נותנו אלא לשם קדושין" וקבלתיה בשתיקה -- אפילו הכי אמרינן דיכולה היא לומר אין שקלי ודידי שקלי. אבל לענין קדושין דחזקת כל הנשים רוצות להתקדש - כל שלא הזכיר לה פרעון מעיקרא - לשם קדושין נתכוונה. והיינו דאפילו אדכר פרעון - כל דשדיך ואשתיקה - מקודשת, דחזקה מינח ניחא לה וסתמא לשם קדושין קבלה כדאמר לה. ואפילו חזרה ואמרה לבסוף אין שקלי ודידי שקלי - אינה נאמנת דסמכינן אחזקה זו דהא סתמא קתני "או שחטף סלע מיד' וקדש מקודשת" כנ"ל.

ומדברי הרמב"ם נראה שהוא מפרש' לזו בשלא חזר לו מן הפרעון אלא שאומר לה בפרעון זה תתקדש לי ונתקבל' פרעונ' ונתקבל' קדושיה והלכך בדאשתיקה יכולה שתאמר אין שקלי ודידי שקלי. אבל אם חזר ואמר "לא לשם פרעון אני נותן לך אלא לשם קדושין", אפילו בדאשתיקה -- מקודשת. וזה לשונו שכתב בפרק ה (פ"ה מהל' אישות): החזיר לה חוב שהיה לה אצלו ואמר לה הרי את מקודשת בו קודם שתטלנו. ונטלתו ושתקה. אם היו ביניהם שדוכין הרי זו מקודשת. ואם לא שדך - אינה מקודשת עד שתאמר "הן", עד כאן.

והא דקתני "חזר ואמר לה התקדשי לי בו" -- לאו חזר מן הפרעון אמר אלא חזר לדבר עמה, כלומר חזר עוד ואמר לה התקדשי לי בו. ואין "חזר" זה שבכאן כמו "חזר ואמר לה" דברייתא דפקדון שהוא חזרה גמורה שאינו נותנו לפרעון אלא לקדושין. וכן נראה מדברי בעל הלכות.

וההיא נמי דחטף ורשכא הכי משמע דהא אמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי דאלמא בחזרת גזלה בלבד הוא רוצה לקדשה, ואי שדיך נתקבלה קדושיה ונתקבלה גזלתה ואינו חייב לשלם לה דמי ורשכא כלל. וכן נראה מדברי רש"י שפירש בפרק האיש מקדש גבי חטף סלע מידה מקודשת ואוקימנא בדשדיך דכיון דשדיך כי קבלתיה לגזל דידה לשם קדושין אחולי אחילתיה. והדברים עתיקים.

וכן משמע מן התוספתא דגרסינן בתוספתא דמכלתין בפרק ב הילך סלע זה שאני חייב ליך. אמר לה בשעת מתנה הרי את מקודשת לי. רוצה - מקודשת. אינה רוצה - אינה מקודשת. ולא קתני חזר ואמר לה ??? בגזל דידה וקדשה סתם. מפרש בירושלמי שהוא חייב לה לשלם כדי גזלה דלא אחל' גביה אלא אקנוייא לי' לשם מלוה והוא חייב לה כנגדו. וכדגרסינן התם בפרק האיש מקדש במה קדשה. ר' חגי בשם ר' פדת רוצה היא מקודשת לו ויהא חייב לה סלע. והא דחטף ורשכא דלמא אף הוא חייב לשלם לה את דמיו וא"נ התם שאני דמפרש לה בהדיא אי יהיבנא לך מקודשת -- דמשמע דבחזרתו בלבד הוא דמקדשה וכיון דאשתיקה אודויי מודה ליה ואחולי אחילתיה.

ולפי פירוש זה אפשר דאפילו אמר לה לפרעון וחזר ואמר לה לא לפרעון אלא לשם קדושין וקבלתיה ואשתיקה - מקודשת. ואפילו בדלא שדיך. וצריך עיון. והא דתניא בגזל ובחמס בגזל דידה קאמר וחטף סלע מידה פרושי קא מפרש אבל בגזל דאחרים אינה מקודשת עד שנתייאשו הבעלים דקיימא לן כמאן דאמר סתם גזלה לאו יאוש בעלים הוא כדאיתא בפרקין דלקמן.


אמרו ליה ?התניא אף על פי שאין אשה נקנית בפחות משוה פרוטה אבל קרקע נקנית בפחות משוה פרוטה:    ותמיהא לי לדעת המקשה דאינו נקנית בפחות משוה פרוטה - מנא ליה? דהא עיקר קדושי כסף משדה גמרינן ליה בקיחה קיחה, וכיון דשדה נקנה בפחות משוה פרוטה - אף אשה בפחות משוה פרוטה?

ואפשר דסבירא ליה דסברא היא באשה. דאין אשה מקנה נפשה בפחות משוה פרוטה, וכדאמרינן בריש מכילתין אתתא בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה דזילא בה מלתא.


דף יג עמוד ב[עריכה]


הדור יתבי וקאמרי הא דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשין עולתה:    הא דנקט לה באשה ולא תנא לה באיש כגון מצורע שהביא חטאתו ומת -- משום דכולה מתניתין בקיני אשה דתניא במסכת קינין.

ואמר שמואל והוא שהפרישתה מחיים:    ודוקא בשהביאה חטאתה מחיים אבל הביאה חטאת - בין הפרישה חטאתה ועולתה בין לא הפרישה חטאתה - אין היורשין מביאין עולתה לפי שחטאתה אי אפשר להקריב לה אחרי מיתה דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא. וכיון שאין חטאתה קריב -- אף עולתה אינה קריבה דעולה אחר חטאת היא באה, וכל שלא קרב החטאת לא חלה עליה חובת העולה כלל. שהחטאת הוא שקבוע כדתנן מצורע שהביא קרבנו עני והעשיר, עשיר והעני -- הכל הולך אחר החטאת.    ואפילו למאן דפליג התם היינו מדלות לעשירות או מעשירות לדלות אבל הכא שאין החטאת יכול ליקרב - מודה שאין העולה קריבה לפי שחטאת קודמת לעולה לעולם.

ויש מדקדקים מדקתני סיפא דההיא מתניתין "הביאה עולתה אין היורשין מביאין חטאתה" - משמע הא היא עצמה מביאה חטאתה ואינה צריכה להביא עולה אחרת - אלמא עולה שקדמה לחטאת כשרה. והאמרינן בפר' תמיד נשחט וכי תימא בשקרבה עולתו - ומי קרבה עולה קודם לחטאת? והתניא וכולי ואמר רבא שאני עולת מצורע דרחמנא אמר "והעלה את העולה" - שהעלה כבר -- אלמא בעלמא אפילו בדיעבד אסיר.    ועוד דאמרינן בזבחים הביא אשמו ונשחט - לא יהא אחר ממרק בדמו עד שישחט החטאת אלא תעובר צורתו ותביא לבית השריפה.

ויש מפרשים דטעמא דאמרינן שאם הביאה עולתה תביא חטאתה משום דגמרינן ממצורע דכתיב ביה "והעלה את העולה" שהעלה כבר, וגבי אשה דלא גמרינן כדאמרינן בזבחים הביא אשמו ונשחט וכולי היינו טעמא לפי שדנין חטאת ועולה שבכל מחוסרי כפרה מחטאת ועולה שבמצורע ואין דנים אשם וחטאת מעולה וחטאת. והכי משמע התם בפרק תמיד נשחט.

ובתירוץ זה עלה לנו תירוץ למה שהקשו בתוספות מהא דאמרינן בספרי פרשת ויקרא‏[1] "אחד לחטאת ואחד לעולה" -- שאם הביא חטאתו ומת יביאו היורשים עולתו. ומנין שאם הביא עולתו ומת יביאו היורשים חטאתו? תלמוד לומר "אחד לחטאת ואחד לעולה".    אלא מיהו אכתי תקשי לן הא ספרי אהא דמסכת קינין דהתם תנן שאם הביאה עולתה ומתה אין היורשין מביאין חטאתה. וצריך עיון.


מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא:    ותמיה לי והא מלוה הכתובה בשטר נמי למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא לאו מדינא גביא אלא משום שלא תנעול דלת בפני לווין, כדאיתא התם בשלהי גט פשוט. ואין לומר דהכי קאמר, מלוה הכתובה בתורה גובה מן היורשין מדינה כמלוה הכתובה בשטר אלא דהאי דאורייתא והאי מתקנת חכמים -- דהא מדקאמר בהא דאמר ר' יוחנן דיביאו היורשין עולת' משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא - דאלמא משמע דאלו כתובה בשטר פשיטא דגביא מדאורייתא.

ואפשר לומר דאפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא - אי שעבד נכסיו בפי' בשטרא -- גביא מדאורייתא. והכי משמע מדברי רש"י דפירש לעיל אינה גובה מן היורשין שעבודא לאו דאורייתא אבל מלוה בשטר הוא עצמו שעבדן דכתב ליה כל נכסים דאית לי אחראין לשטרא דנן, עכ"ל ז"ל.

ותימה לי הוא דהא קיימא לן אחריות ט"ס הוא ואם כן כל מלוה בשטר ליגבי מדאורייתא והדרא קושיין לדוכתא דהתם אמרינן דלמאן דאמר שעבודה לאו דאורייתא מלוה בשטר משום שלא תנעול דלת בפני לוין הוא דגביא.    אלא דאיכא למימר דסבירא ליה לר' דכששעבד נכסיו בפי' בשטר - אלים כח השטר לשעבדן דבר תורה. וההיא דבשלהי גט פשוט אמרינן אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר אינה גובה מן היורשין ולא מן הלקוחות ושלא שעבדן בפירוש ולא אלים אחריות ט"ס למיגבי מדאורייתא כיון שלא נכתב בפירוש בשטר. וצריך עיון.


מלוה כתובה בתורה:    פרש"י כל שהיא מצות המלך עליו כגון קן דיולדת דחובה מוטלת עליה אבל מלוה אף על פי שכתוב בתורה -- "והאיש אשר אתה נושה בו" -- אינה קרויה "כתובה בתורה" לפי שלא הוטל עליו חובת מצות מלת אלא מעסקי מעשה עצמו, ערכין נזקין. אף על פי שאינה חובה עליו אלא ממעשה עצמו, דאם לא הזיק אינו משלם ואם לא העריך אינו נותן כלום לכהן מחובת מצות המלך -- אפילו הכי 'כתובה בתורה' היא כדאיתא בערכין פרק קמא גמרא הגוסס והיוצא ליהרג ובפרק האומר משקלי עליו גמרא זה חומר בנדרים מבערכין לפי שהמעריך אינו מחייב עצמו בסך ידוע אלא שאומר ערך פלוני עלי ובדבור זה חייבתו מצות מלך לתת לפי שניו אף על פי שלא הוציא חיוב סך בפיו. וכן נזקין אינו מחייב עצמו בסך ולא במיטב, והתורה חייבו בסך ובמיטב. ואינו כמלוה שהוא מחייב עצמו בפירוש בסך ידוע ולא חייבתו תורה אלא במה שהוא בעצמו מתחייב מרצונו.

וכענין זה פירשו בתוספות וז"ל: קרבנות ופדיון הבן וערכין ונזקין קורא מלוה הכתובה בתורה שלא הייתי יודע כל עניני נתינת ממון הללו אם לא שחייבתם תורה בפירוש אבל מלוה - אף על פי דכתיב "והאיש אשר אתה נושה בו" - לא חשיב ככתובה בתורה.

אמר רב פפא הלכתא מלוה על פי גובה מן היורשין. שעבודא דאורייתא אינה גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא:    וקשיא להו לרבוותא דהא שמעינן לרב פפא דאמר בשלהי גט פשוט דשעבודא לאו דאורייתא דאמרינן התם אמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין -- דאלמא שעבודא לאו דאורייתא.

ותירץ הרב אלפסי דהתם הכי קאמר גובה מן היורשין דאוקמוה אדאורייתא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. והקשה עליו הראב"ד דבהדיא שמעינן ליה לרב פפא בבבא בתרא ובכתובות בפריעת בעל חוב מצוה - דאלמא שעבודא לאו דאורייתא.  ואפילו מיניה דידיה לא משתעבד אלא משום מצוה כדאמרינן בכתובות אמרו ליה לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא בעינא למיעבד מצוה מא? אמר להו כדתניא לובל איני נוטל סוכה איני עושה - מכין אותו עד שתצא נפשו וכולי. וכאן נמי משום מצוה כופין אותו לפי שכופין על עשה -- אלמא לרב פפא שעבודא לאו דאורייתא.

ועוד הקשה עליו הרמב"ן דאם איתא דשעבודא דאורייתא למאי אצטרכינן לטעמא דנעילת דלת? בלא טעמא נמי מדינא גביא דאמאי לא תגבי'? בכדי לא עקרינן דינא דאורייתא!

וא"ת לדידן נמי כי נימא דשעובא לאו דאורייתא -- אמאי אצטריך למימר אינה גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא? בלא טעמא נמי מדינא לא גביא!    איכא למימר דאי לאו האי טעמא הויא גביא מן הלקוחות משום נעילת דלת, כי היכי דתקינו במלוה בשטר דתגב' מן הלקוחות מהאי טעמא דנעילת דלת.


ור"ח(?) כתב דהכא עולת אשה שמתה קיימינן דעלה איפלגו שמואל ור' יוחנן, ובהא דפסק רב פפא דשעבודא דאורייתא משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. וההיא דבשלהי גט פשוט במלוה דעלמא וההיא אינה תורה אלא תקנת לווין.    ואינו מחוור. ד"מלוה על פה" - כל מלוה משמע, ולא הוה ליה לרב פפא למיסתם לישניה כיון דרב ושמואל ור' יוחנן בכולהו פליגי.

ורב האי גאון בתשובה דהתם ה"ק אפילו למאן דאמר שעובדא לאו דאורייתא דינא הוא דתגבי מלוה ע"פ ב"ד מן היורשין כדי שלא תנעול דלת לפני לווין.

והראב"ד תירץ דהכא הכי קאמר - הלכתא כמאן דאמר גובה מן היורשין דסבירא ליה שעבודא דאורייתא, ומיהו לאו מטעמיה. דלדידיה שעבודא לאו דאורייתא סבירא ליה אלא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואדכריה לטעמיה התם ולא איכפת ליה לאדכורי הכא.

ור"ת(?) פירש שזו אחד מן הסברות המתחלפות ולא בחלוף המסכתות והם כמו 'איכא דאמרי', אבל מפני שלא נשנו כאן לא נאמר בהם "איכא דאמרי".


ולענין פסק הלכה קיימא לן דשעבודא דאורייתא

  • דהא רב ור' יוחנן ושמואל ור"י הלכה כר' יוחנן.
  • ועוד דרב הונא דאמר טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום צררי ופליג על רב פפא דאמר משום דפריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצה נינהו משמש דסבירא ליה דשעובדא דאורייתא ולאו משום מצוה גרידא.
  • ועוד דבפרק הנזקין משמע דרבא סבירא ליה שעבודא דאורייתא בשמעתא דשטר חוב היוצא על היתומים אף על פי שכתוב בו שבח דקאמר דנזקין דינייה ומן התורה בעידיות מיתמי וב"ח דיניה בזיבורית ואלו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא כולהו מיתמי לא גבו כלל מדאורייתא.
  • ובערכין נמי פרק שום הדיינין דקא מפרש רבא טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום שובר -- אלמא נזקקין דשעבודא דאורייתא והכי נמי אסיקנא בשלהי גט פשוט דרבא שעבודא דאורייתא סבירא ליה מדאמר רבא יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם ב"ח חוזר וגובה אותה מהם. ורב נחמן נמי הכין סבירא ליה.

אלא דקשיא לי דבפרק קמא דמסכת ערכין גמרא הגוסס והיוצא ליהרג אמר רבא "דכולי עלמא מלוה על פה אינה גובה מן היורשין".    ושמא "רבה" גרסינן התם דהוא בר פלוגתיה דר"י והתם פליג אדר"י.

ואי נמי 'כולי עלמא' דההיא מתניתין קאמר, וליה לא סבירא ליה. ויש לנו כיוצא בה ביבמות פרק רבן גמליאל דכולי עלמא יש תנאי בחליצה ואף על גב דקיימא לן דאין תנאי בחליצה. ויש אחרות בתלמוד כיוצא בה כנ"ל.


לכהן גדול בלאו לכולי עלמא בעשה:    פירש רש"י ושלחה ויצאה והיתה לאיש אחר דמשמע בגט תלך לאיש אחר אבל במיתה לא. ולאו הבא מכלל עשה - עשה.   והראב"ד פירש מדכתי "ודבק באשתו" ולא באשת חברו. ואף על גב דהאי קרא בבני נח כתיב ומהיום איכא למימר נאמר' לבני נח ונשנית בסיני ולזה ולזה נאמרה.

אמר רב אשי חדא דיבם לאו אחר הוא:    והכי נמי אמרינן בפרק קמא דסוטה והלכה והיתה לאיש אחר ולא ליבם -- דאלמא יבם לא איקרי אחר.

ואיכא דק?יא ליה דהא בפרק האשה שנפלו לה נכסים גבי ל"כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי", דיבם נמי כ'אחר' דמי, ורב אשי גופיה הוא דקאמר לה התם.

ותירצו בתוספות דלענין יבום שנושא אשתו להקים לאחיו שם אין שייך לקרותו אחר.  פירוש לפירושם: כל היכא דמשתעי בענין יבום כי התם דכתיב "והלכה והיתה לאיש אחר" - כלומר תנשא לאחר - שייך לומר דיבם לאו 'אחר'; שאם הלכה ונשאת ליבם להקים לאחיו שם אז לא מיקרי 'אחר' דגופו הוא. וכן נמי הכא אם איתא דהאי "ואיש אחר יקחנה" יבם הוא היכי קא קרי ליה 'אחר' שהרי לקוחין אלו להקים שמו הוא.    אבל התם דכתב לה "לכשתנשאי לאחר" הכי קאמר לה בשלא תהוי אגידא בי אלא שתוכל להנשא לאחר שלא אני - תטלי מה שכתוב ליכי והלכך יבם נמי כאחר דמי לענין תנאי זה דהא לא אגידא ביה. והיינו דאמרו התם "ויבם נמי כאחר דמי" ולא קאמר "ויבם נמי אחר הוא" - דהא לאו אחר הוא, אלא לענין תנאי זה כאחר דמי. ותירוצין אחרים נאמרו וזה הנכון.


דף יד עמוד א[עריכה]


לכדתני רב שמואל בר יהודה בישראל בבית דין של ישראל ולא בבית דין של גרים:    הכי גרסינן. ולא גרסינן "גוים". דההוא מ"לפניהם" ולא לפני גוים נפקא.{ררר}} וגרים נמי "מקרב אחיך" נפקא? הא אמרינן התם ביבמות פרק מצות חליצה דאי מ"קרב אחיך" אם היתה אמו מישראל "מקרב אחיך" קרי ביה ואתא "בישראל" לומר עד שיהא אביו ואמו מישראל.


דף יד עמוד ב[עריכה]


מתניתין עבד עברי נקנה בכסף וכולי וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף:    ואם תשאל אמאי לא תני נמי "ובשטר" כדתני בברייתא דמייתינן לקמן דקתני קונה את עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר ואוקמינן בשטר שחרור.

ואין לומר דתנא דמתניתין סבירא ליה דעבד עברי אין גופו קנוי ופליגא אברייתא -- דהא ליתא. דהא אמרינן בבבא קמא פר' הגוזל ומאכיל רבה לטעמיה דאמר עבד עברי גופו קנוי - ואם איתא מנא לן דרבה סבירא ליה הכי? דאף על גב דאמר רבה לקמן קבי ברייתא "זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי" -- פרושי קא מפרש לה, מיסבר לא סבר לה! דלא שביק מתניתין ועביד כברייתא! אלא על כרחך משמע דמתניתין וברייתא לא פליגי.    ויש לומר דתנא דמתניתין לא תני אלא יציאות דבעל כרחיה דאדון אבל שטר שחרור (דמדעתו - אין, בעל כרחו - לא) לא קתני.


גמרא אשכחן עבד עברי הנמכר לגוי הואיל וכל קנינו בכסף:    פרש"י שלא נאמרו בו משיכה במטלטלין כישראל דכתיב ביה "מיד עמיתך" - עד שימשוך מיד ליד. והקשה עליו רבינו תם דההיא ריש לקיש היא ואנן כר' יוחנן קיימא לן דאמר "דבר תורה מעות קונות" ודריש "לעמיתך" בכסף הא לכותי במשיכה, כדאיתא במסכת בכורות.

וי"ל דהכא נקיט לה אליבא דריש לקיש ועל דרך ניהוג התלמוד, דמקשה הניחא לרבי יוחנן אלא לריש לקיש מאי איכא למימר. ואשכחן דכותה בתלמוד דמקשי ופרקי' סתם אליבא דלא כהלכתא

  • כההיא דאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה "וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתו עדים מאי הוי?" כלומר ניזל בתר רובא, ואף על גב דקיימא לן כשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב
  • וגדולה מזו בפרק בתרא דע"ג דאמרינן התם בזונה כותית דלא קניא במשיכה -- דאף על גב דקיימא לן כר' יוחנן פרקינן לה התם אליבא דריש לקיש.

ומיהו אכתי קשיא, דהא קני בחזקה לפי מה שפרש"י בפרק השולח גבי הא דאמרינן התם "גמרא עבד שנשב' ואימא הני מילי בכספא - בחזקה מנין?", ופרש"י בחזקה דהלבישו והנעילו. ואם כן קשיא לן דהא קני בחזקה?

ומשום הכי פירש רבינו תם ז"ל דהכי קאמר - הואיל וכל קנינו דגוי בעבד עברי אינו אלא בכסף לאפוקי שטר דלא קני ליה בשטר כישראל משום דשטר נפקא לן בעבד עברי מהיקשא דמקשינן עברי לעבריה ועבריה גופא נפקא לן משום "אחרת"(?) ובכותית לא שייך אמה העבריה (שאין מיחדין אצלו ערוה, ועוד שאינו בר ייעוד כלל - לא בה ולא באחרת, וכן לא שייכא ביה אחרת) והלכך קנין שטרא בעברי לית ליה וחזקה נמי לא שייכא בעבד עברי והתם בחזקת שביה ומייתי' נמי קרא דכתיב "וישב ממנו שבי".


מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה: פירש רש"י ומדמגרעת פדיונה ויוצאה מסתמא בכסף קנאה.    ואיכא למידק - ודלמא בשטרא קנאה ונתן כסף בתורת דמים ומדיה היא דמגרעת ויוצאה.

ומשום הכי פירש רבינו תם שכשם שקונה עצמה בכסף כך נקנית בכסף.  וקשיא לי, אם כן שטר קדושין נמי נשמעינה מהאי טעמא - מה היא קונה עצמה בשטר אף נקנית בשטר - והקישא ד"ויצאה והיתה" למאי איצטריך?    ויש לומר דאי לאו הקישא לא נשמעינה מן הדא הואיל והאי שטרא לחוד והאי שטרא לחוד; אבל טיבעא חד הוא.

ועוד קשיא לי דאכתי נימא כשם שנכנסת בכסף קידושין כך תצא בכסף.    וליתא. דיציאה הא מיעט קרא מ"ספר כריתות" - ואין דבר אחר כורתה.


מוכר עצמו מנין:    קשיא לי והא מתניתין על כרחך לרבנן לאו במוכר עצמו מיירי דהא מיהא קתני "וקונה את עצמו בשנים", ואילו מוכר את עצמו אינו יוצא בשש לרבנן דקיימא לן כותייהו?    ויש לומר דאליבא דר' אלעזר מיהא בכלהו מיירי ואליביה בעי ליה מנן לן.  ואי נמי יש לומר דכיון דקושטא דמלתא לכולי עלמא שאף המוכר עצמו נמכר בכסף - בעי לה הכא. ואף על גב דמתניתין לא מיירי ביה. וכאילו אמר "והא דקיימא לן דאף עבד מוכר עצמו נקנה בכסף מנא לן?".


דף טו עמוד א[עריכה]


ואידך ההוא לגזירה שוה הוא דאתא:    דבעינן מב' צדדים דקסבר דבמופנה מצד אחד למדין ומשיבין, והכא איכא למיפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארץ ואזוב ושני תולעת, אבל במופנה משני צדדין למדין ואין משיבין.


ואידך (כלומר רבנן) נפקא ליה מואם אמור יאמר העבד:    וקשיא לן דהא אין אשה נמכרת בבית דין ולרבנן נמכר בבית דין בלבד הוא נרצע?

  • וי"ל דמכירת האב כמכירת בית דין שאף היא נמכרת בעל כרחה.
  • עוד נ"ל דאי לא מיעטיה קרא הוה אמינא דאמה נרצעת מגזרת הכתוב דהא סמוך לרציעה כתיב -- "ואף לאמתך תעשה כן" -- ואף על פי שאינה נמכרת בבית דין, הוה אמינא דהוה ליה כהענקה שמעניקין לה אף על פי שאינה נמכרת בבית דין אלא דמדמיעטה קרא דרשינן האי "לאמתך תעשה כן" להענקה דלעיל מיניה.
  • עוד נ"ל דקושיא מעיקרא ליתא דאי לא מיעטה קרא מ-"ואם אמור יאמר העבד" הוה מוקמינן אזנו ולא אזנה והוה אמינא דאף מוכר עצמו אינו נרצע אלא מדמיעט רחמנא אזנו של זה ולא אזנו של אחר. וזה נ"ל עיקר.


מדסבירא לן בעלמא כר' נתן אתי' לו אפקיה:    קשיא לי וכיון דבעלמא סבירא לן כר' נתן מאי טעמא נפקיה הכא? נוקי האי "לו" למעט מוכר עצמו כרבנן?    י"ל דטפי עדיף לקיומי גזירה שוה. ומהאי טעמא נמי איצטריך למימר לרבנן דלית להו בעלמא כר' נתן דאי הוה ס"ל כר' נתן בעלמא הכא ודאי הוה מוקמינן "לו" למעוטי בעל חובו ולא למעוטי מוכר עצמו משום גזירה שוה.


ואידך בעלמא נמי לא סבירא לן כר' נתן:    מכאן דקדק ר"ת דלית הלכתא כר' נתן דהא לית ליה אוקמתא אליבא דרבנן דאמרי מוכר עצמו אין מעניקין לו ואנן כרבנן סבירא לן. חדא - דיחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דר' אליעזר שמותי הוא. ועוד מדאמרינן לקמן הא מני תוטאי היא דאמר לו ולא לבעל חוב - כלומר דסבירא ליה כר' נתן - דאלמא לית הלכתא כר' נתן.

ור"י זקן זצ"ל כתב דאדרבה, מדקאי ר' נתן בהענקה כר' אלעזר כותיה עבדינן משום דר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. ואף על גב דלית הלכתא כר' אלעזר במוכר עצמו - שרבו מוסר לו שפחה כנענית - הא לאו בהא תליא, דכל חד וחד מקרא באנפי נפשיה דייקי ליה. וברוב הספרים גרסינן הכא "רבי אלעזר" ולא "רבי אליעזר". והא דאמרינן לקמן הא מני תוטאי היא -- משום דאיהו אמר לה בהדיא.

ונ"ל דאפשר לומר דר' נתן נמי אית ליה בהענקה כרבנן ודריש נמי "לו" ולא למוכר עצמו ולא דרשינן "לו" ולא לבעל חובו משום דמסתברא -- קאי גבי גבי עבד וממעט מילי דעבד, קאי קבי עבד וממעט מילי דבעל חוב?! וליכא בין ר' נתן לר' אלעזר אלא משמעי' דורשין. ור' נתן נמי אמר לך דרבנן כותיה ס"ל ומוקי טעמייהו בהכי ואנן דמוקמיה טעמייהו משום דבעלמא לית לה דר' נתן היינו משום דניחא לן לאוקמי טעמיה דתנא קמא בדינא מדתליא ליה במשמעות דורשין.

והלכך אפשר דאית לדרבנן בהענקה ודר' נתן בעלמא בבעל חוב, ובודאי כר' נתן קיימא לן

  • כדמוכח בפרק השולח גבי פרוזבול דאמרינן לו ולערב א"ל קרקע ולחייב לו יש לו קרקע כותבין לו פרוזבול מדרבי נתן.
  • ובפרק ב דכתובות גבי אומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואסיקנא דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכר' נתן.
  • בפסחים פרק ב' בפלוגתא דאביי ורבא בבעל חוב למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה - אית ליה לרבא התם כר' נתן.
  • וכן בפרק דייני גזרות בשמעתא דשנים שהוציאו שטר חוב זה על זה, ור' נחמן הכי אית ליה התם וקיימא לן כרב נחמן בדיני.

ומיהו דוקא מחיים דבעל חוב - הוא שמוציאין מבעל חובו ונותנין לאשר אשם לו. וטעמא דמלתא משום דהוה ליה כעין הפוכי מטרתא, שהרי כשגבה שמעון חובו מלוי, בין גבה מעות בין גבה קרקע, ב"ח שלו גובה ממנו -- אם כן מעתה מוציאין מלוי ונותנין לראובן דהפוכי מטרתא למה לי. ולאו להפוכי מטרתא ממש קאמינא דהא מצי לוה שני למימר ליה להאי "לאו בעל דברים דידי את" והיינו נמי טעמא דרבנן דפליגי עליה דר' נתן וכדמשמע בפר' האשה שנפלו לה נכסים גבי הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח אשה.

ואף על גב דמשמע בפר' דייני גזרות דכולי עלמא אית להו בעלמא הפוכי מטרתא למה לי ולא מצי אידך למימר ליה לאו בעל דברים דידי את מדכתיב "ונתן לאשר אשם לו". ודוקא מחיים דלוה דידיה משום דכל שהחייב לו בעל דברים דידיה אף החייב לחייב לו בעל דברים דידיה וזהו חדושו ד"ונתן לאשר אשם לו".

אבל אם מת ויש לו בעל חוב והניח מלוה ופקדון ביד אחרים -- אין מוציאין מהם ונותנין לבעל חוב אלא ליורשין. וכדתנן בכתובות פרק הכותב "מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן" (ופירש ר' יוחנן "מאן כושל? בעל חוב"). ורבי עקיבא אומר "אין מרחמין בדין אלא יתננו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה".

דר' טרפון סבר דאפילו ממלוה דשבק מפקינן מדר' נתן ואף על גב דאיכא תרתי -- חדא דהוו מטלטלי ואידך כר' נתן. וכל שכן אפקדון דליכא אלא חדא.    ורבי עקיבא סבר אפילו פקדון דליכא אלא חדא ואף על גב דליתנהו ביד יתמי - לא גבי, וכל שכן מלוה דאיכא תרתי דאפילו ר' נתן לא אמר אלא מחיים אבל לאחר מיתה לא.

וקיימא לן כרבי עקיבא. וטעמא דמלתא משום דכיון דאי פרע ליה לווה בזוזי לא גבי בעל חוב דאבוהון מנייהו כדאמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן. אבל מעות אין בעל חוב גובה מהן דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, והלכך אין כאן הפוכי מטרתא אלא דין גמור. וכשגבו קרקע דבעל חוב חוזר וגובה אותה מהם מדר' נתן גופיה היא, דאי לאו דר' נתן הוו להו נכסי דקנו יתמי כדאיתא בהדיא בפרק כל שעה בפלוגתא דאביי ורבא דבעל חוב למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה.

והא דיהיב רבי עקיבא טעמא התם למלתיה לפי שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה -- לאו למימר שאם פטרו האב למלוה משבועה או דשמתי' ומת בשמתיה או מת בגו זמניה דנותנין למלוה (אלא לעולם נותנין ליורשין) , אלא התם הכי קאמר הואיל ויפה כחן של יורשין שאין צריכין שבועה לעולם, מה שאין כן האשה ובעל חוב שהורע כחן שאין דינן ליטול אלא בשבועה.

והכי אתמר בירושלמי דגרסינן התם: הגע עצמך שפטרום מן השבועה זו תורה וזו אינה תורה. וכן נמי מוכח בפרק מי שהיה נשוי אמרינן התם אמר רב"ח ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפו עליו במלוה ומת ראובן ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף לה משמעון ופייסיה בזוזי -- דינא הוא דאמרי בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבון גבך מטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי. והא התם דאין צריך שבועה ואפילו הכי לא גבי ממלוה דבידיה אלא מוציאין מיניה והבין להו ליתמי.

ומיהו אי פקח אידך מקרקש בזוזי לבעל חוב דאבוהון ומגבי ליה קרקע בשביל חובת אביהן ומוקמינן ליה בידיה דזה היה פקח ונשכר דהשתא נמי הוי הפוכי מטרתא וכדאמרינן בההיא דפרק מי שהיה נשוי דמייתינן בסמוך - ואי פקח שמעון מגבי ליה ניהלייהו והדר גבי לה מינייהו מדרב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן וכולי.

והא דאמרינן התם מגבי לה ניהלייהו -- לאו דוקא מגבי, דהפוכי מטרתא למה לי, אלא הכי קאמר: אי פקח אידך טעין להו קרקע מגבינא לכולי זוזי והדר מעכבנא לי בחובת אבוהון א"נ כביש מטלטליו כי היכי דלית להו גוביינא אלא מינה קאמר.

והא דר' נתן דוקא במקום שאינו מוצא לגבות מיניה דבעל חוב אבל במקום שמוציאין לגבות אין מוציאין מזה ונותנים כדמוכח בבבא קמא וטעמא דאמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו דבעל חוב כעין משועבדין הוא ואין מוציאין מן המשועבדין במקום שיש בני חורין.


הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע. מאי משמע?:    יש מפרשים מאי משמע ד-"ושבתם איש אל אחוזתו" בנרצע ו-"שב אל אחוזתו" במכרוהו בית דין? אימא איפכא.

ופרקינן איש איזהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה הוי אומר זו רצועה:    והקשה הראב"ד ואכתי מאי משמע דהא מכירת בית דין נמי אינו נוהג באשה דאינה נמכרת בגניבתה?

וניחא ליה ד"איש איש" קא דייק - איזהו שנוהגין בו שתי מדות שבאיש ואינה באשה הוי אומר זו רצועה דנרצע נוהגין בו שתי מדות שבאיש דהיינו מכירת בית דין ורציעה אבל במכרוהו בית דין בלבד -- ואי נמי במוכר עצמו -- חדא הוא דאיכא.    וקצת קשה לי דאם כן הוה ליה למימר "איש איש איזהו דבר שנוהג באיש איש".

ואחרים פירשו דאשה נמי שייכא במכירה דמכירת האב כמכירת בית דין שאף היא נמכרת בעל כרחה, וכמו שהזכרנו למעלה.


דף טז עמוד א[עריכה]


הקישה הכתוב לאחרת מה אחרת מיקניא בשטר אף אמה העבריה מקניא בשטר:    אבל קדושי כסף דאחרת ליכא למיגמר מאמה העבריה. דכיון דיציאת אמה בכסף ויציאת אחרת ליתא בכסף ולא גמרינן לה מאמה (דמעטיה קרא מ"ספר כריתות") אף קנינה לא גמרינן מינה.


הא דאמרינן הניחא למאן דאמר שטר אמה העבריה אדון כותבו אלא למ"ד אב כותבו מאי איכא למימר:    קשיא לי אם כן אף בשטר אירוסין דגמרינן משטר גירושין נמי מאי איכא למימר? דהא שטר גרושין מקנה כותבו ושטר אירוסין אדון כותבו ואם כן היכי גמרינן ליה מיניה?    ויש לומר דהתם מיהא שוין הן בכתיבת הבעל, דזה וזה בעל כותב והיא מקבלת.


מתסברא שטר הוה ליה לרבויי שכן מוציא בבת ישראל:    והא דלא קאמר שכן מכניס בבת ישראל משום דאליבא דרב חסדא (דאמר שטר אמה אב כותבו) הוא דפרקינן השתא ולדידיה שטר אירוסין לא דמי לשטר אמה העבריה דהתם קונה כותבו ושטר-אמה מקנה כותבו.


אילימא דכתב לה שטרא אדמיה היינו כסף:    כלומר כל שנתרצה אדון בכך אינו יכול לחזור בו דהיינו כסף. אבל בעל כרחיה דאדון לא - דהשתא נקיט מרגניתא בידיה ויהבינן ליה חספא כדאיתא לקמן גבי מפדין אותה בעל כרחיה דאמרינן:  סבר רבא למימר בעל כרחיה דאדון. אמר ליה אביי מאי ניהו? דכתיבנא ליה שטרא אדמיה. נקיט מרגניתא בידה ויהיבנא ליה חספא?!.

ומיהו אכתי קשיא לי מאי קאמר "היינו כסף"? דאם כן המקדש בכסף וכתב לה שטר עליו תהא מקודשת דשטרא דכתיב עליה היינו כסף.    וי"ל דהשתא הוא דקאמרינן הכי משום דאכתי לא ידעינן דגופו קנוי ואינו אלא כתוב אבל למסקנא דאמר רבא עבד עברי גופו קנוי, אי כתב ליה שטרא אדמיה לא נפיק, דכסף אין כאן שטר אין כאן. וצ"ע.


לימא ליה באפי תרי זיל:    וא"ת ומאי קושיא איתא להאי ואיתא להאי. ועוד אי לאהדורי בתר יציאות קא בעו כי פריק רבא "זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי" כלומר ואי אמר ליה "זיל" לא קני נפשיה -- אכתי ליקשי ליה וליפרקיה ותיקשי מהא לשמואל דאמר בפר' השולח המפקיר עבדו יצא לחירות.

ותירץ ר"י הזקן ז"ל דמהכא לא מהדר בתר יצאות אלא ה"פ -- אילימא שטר שחרור דאי כתיב ליה הרי את לעצמך הרי את בן חורין דהוא ניהו גופו של גט שחרור כדתנן בפרק המגרש למה לי דליכתוב ליה הכי בשטרא? לומר ליה הכין על פה -- כלומר לימא ליה באפי תרי זיל הוה לעצמך.  ומשני דגופו קנוי ושטרא בעי אבל דבור ע"פ לא אלים דליקני ליה גופיה.


אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי:    כלומר לענין פדיון דאינו יכול למחול לו גרעונו אלא בשטר אבל לענין מציאה ופדיון מעשר וזכוי ערב - אין גופו קנוי ואין ידו כיד רבו כדאיתא בבבא מציעא גבי מציאת עבדו ושפחתו העברים ובגיטין פרק התקבל.

ואיכא למידק והיכן מצינו קנין מעשה ידיו שאינו יכול למחול בעל פה?    ותירץ הרמב"ן דכיון דשני קנינין הן בעבדות, אחד קנין ממון והוא קנין דמעשה ידיו, ואחד קנין איסור שהוא אוסרו בבת ישראל ופוטרו ממקצת מצות, וקנין הגוף הזה הוא המצריכו גט חירות ואינו נפקע בדיבור -- דומה לקנין אישות שהוא צריך גט להתירו וממנו הוא למד. לפיכך אמרו שאף עבד עברי יש לרבו בו קנין איסור שהרי מתירו בשפחה כנענית ואין קנין איסור נפקע בלא גט, בין באישות בין בעבדות. הלכך הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול אלא ה"ל כמפקיר עבדו שצריך גט שחרור. עד כאן.

ולפי דברי רבינו נראה מוכר עצמו (שאין רבו מוסר לו שפחה כנענית) -- אין צריך שטר שחרור, אלא במחילת גרעונו סגי ליה. וצריך עיון דהא סתמא תניא.


מיתת האדון לאו שיורא הוא דאיתיה נמי באיש:    פרש"י איתא באיש בנרצע דאיהו נמי יוצא במיתת האדון כדתנן במתניתין.

והוצרך ז"ל לפרש כן משום דכשאינו נרצע עובד הוא את הבן ולאו דומיא דאמה העבריה הוא. וקשיא לי דבהא מתני' מיהא עבד עברי קונה עצמו בשנים וביובל דקתני בה "יתירה עליו אמה העבריה" שיירי' למיתת האדון דהא מתניתין לא בנרצע מיירי. ואי אמרת ד"עבד עברי" כללא הוא - לנרצע ושאינו נרצע, וכי קתני בתר הכי הנרצע קונה עצמו במיתת האדון" הכי קאמר כל העבדים קונים עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף ויש אחד מהם שקונה עצמו במיתת האדון ומאי ניהו נרצע -- אם כן לא שייריה כלל? אדרבה תניא! ועוד דאם כן בהא מתני' גופא קתני דבר שאין לו קצבה דהיינו מיתת האדון, והיכא דחינן בסמוך "תנא דבר שיש לו קצבה קתני, דבר שאין לו קצבה לו קתני"?

ומסתברא "דאיתיה באיש" - בכל איש קאמר, דהא נמי שאינו נרצע אינו עובד לא את הבת ולא את האח. וכי קתני מלתא דליתא כלל באיש כגון סימנין מלתא דשייכא באיש לא קתני. וכן פירשו בתוספות.


דף טז עמוד ב[עריכה]


הא דתניא ארבעה מעניקין להן ג' באיש ושלשה באשה:    פירש רש"י דקס"ד "שלשה באיש" שהן היוצא בשש וביובל ונרצע שיוצא במיתת האדון. ו"שלשה באשה" שנים ויובל וסימנין. וא"ת היינו תנא קמא -- איכא למימר ר' שמעון היינו תנא קמא ופרושי קא מפרש ללמדך שאין סימנין באיש ואין רציעה באשה.

ומיהו קשה היכי הוה סלקא דעתיה דמקשה לתרוצי "ואי אתה יכול לומר ד' באחד מהן", והא איתנהו באשה שנים ויובל וסימנין ומיתת האדון? וכדתניא בבריתא דלקמן דאמה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת.

ויש מפרשים דמעיקרא קא ס"ד ד"שלשה באיש" היינו שנים ומיתת האדון ויובל -- בין שפגע בתוך שם בין של רציעה -- דכל יציאת היובלין חדא הוא, דבין הכא ובין הכא יובל הוא דמפיק ליה. ו"שלשה שבאשה" - שנים ומיתת האדון וסימנין. ואילו יובל כיון דל"ש בה יובל של רציעה - לא מנו ליה ביציאת האשה. ולבסוף אמרינן דכיון דיובל נוהג בה (כגון שפגע בה בתוך שש) קתני ליה באשה, אבל מיתת אדון כיון דלית ליה קצבה - לא קתני; דאי קתני ליה משכחת להו ארבעה באשה.


תיובתא דריש לקיש תיובתא:    ורב ששת דאקשי מסיפא דברייתא אית לה פירוקא ולא אקשי מרישא דהויא תיובתיה -- איכא למימר דלאו חדא ברייתא היא אלא ברייתא אחריתי ולא שמיע ליה, ותלמודא הוא דערבינהו ותני להו בסמוך.   ועוד מסבתרא דזמנין דלא בקיאי בברייתא ואיכא מאן דשמיע ליה רישא דברייתא ולא שמיע ליה סיפא אי נמי איפכא. ואיכא דכותה בתלמודא.


ק"ו פריכא הוא מה לסימנין שכן נשתנה הגוף:    וא"ת מכל מקום ק"ו מיהא איתיה -- ומה סימנין --שאף על פי שנתשנה הגוף אין מוציאין מרשות אב-- מוציאין מרשות אדון, מיתה --שמוציאה מרשות אב-- אינו דין שמוציא מרשות אדון?.    וי"ל דהכי פירוקא -- מה לסימנין שכן נשתנה הגוף ואין זה הגוף שמכר לו, דהא קטנה מכר - נערה לא מכר, והלכך דין הוא שתצא; שגוף זה לא נמכר. אבל במיתה הגוף במקומו עומד, שלא נשתנה כלל שהרי קטנה היא עדיין. וכן פירש ר"ח(?). וכן פירשו בתוספות.

וא"ת אמאי לא מייתי' ליה משנים ויובל ותהדר דינא ותיתי במה הצד ומה שנים ויובל שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון מיתה שמוציאה וכולי וכי תימא מה לשנים ויובל שכן מוציאין בעבד ערי א"ל סימנין יוכיח מה לסימנין שכן נתשנה גוף - שנים ויובל יוכיחו. לא ראי זה כראי זה - הצד השוה שבהן וכולי.

ותירץ הראב"ד לפי שאי אפשר לומר שמוציאין בעלמא דהא סימנין אין מוציאין בעלמא.    ולא מחוור. דהא מכל מקום איכא למימר הצד השוה שבהן שמוציאין ומוציאין כאן, וכדאמרינן לקמן "הצד השוה שבהן שנגאלין ואינו לוה וגואף אף אני אביא מקדיש שדה אחוזה שנגאל ואינו לוה וגואל".

ובתוספות תירצו דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן מוציאין בעבדות - תאמר במיתת האב שלא מצינו שמוציאה בעבדות. ואף על גב דהיא גופא בעיא למילף -- מכל מקום כל מה דלא ילפינן פירכא היא, דלא נוכל ללמוד במה הצד.


הא דאמרינן אין לרבה אלא שכר בטלה בלבד קשיא לן דכל היכא דאיכא בטלה מציאתה לרבה הויא כדמשמע בפרק קמא דבבא מציעא דאמרינן התם מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהן, ופרכינן לא יהא שכיר כולי, ופרקינן אמר רבא במגביה מציאה עם מלאכתו עסקינן כלומר דאינו בטל ממלאכת רבו כלל. דאלמא כל היכא דמתבטל ממלאכת רבו כל מציאתו דרבו היא דהגבהת מציאתה היינו מלאכתה.

איכא למימר דהכא בעבד נוקב מרגליות עסקינן דאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת וכדמשני ר' יוחנן התם ומיהו שכר בטלה יהיב לרביה.    ורבה לא פליג אדר' יוחנן בדינא אלא דאוקמתא דברייתא לא משמע ליה דמיירי בעבד נוקב מרגליות משום דקתני התם "בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים" -- דמשמע דעבדו ושפחתו העברים דומיא דבנו ובתו הגדולים; מה בנו ובתו הגדולים דלא יהבי שכר בטלה אף עבדו ושפחתו דלא יהבי שכר בטלה. ואילו עבד נוקב מרגליות שכר בטלה יהיב. אי נמי משום דלא קתני בההיא ברייתא "ואין לרבו אלא שכר בטלה" כדקתני הכא.


יכול לא יהו מעניקין אלא ליוצא שש מנין לרבות יוצא ביובל ובמיתת האדון ואמה העבריה בסימנין. תלמוד לומר תשלחנו:    (??) תשלחנו, ואיכא למידק אמה העבריה מ"ואף לאמתך תעשה כן" נפקא לן לקמן בסמוך.

י"ל דתרוויהו צריכי. דאי לאו "ואף לאמתך" לא מרבינן אמה להענקה מ"תשלחנו" הואיל ולא אשכחן לה הענקה בשום מקום. ואי כתב "ואף לאמתך" ולא כתב "תשלחנו" -- לא הוה שמעינן שמעניקין אלא ליוצא בשש בלבד (דעליה כתיבא), אבל ביוצא ביובל ובמיתת האדון -- בין בעברי ובין בעבריה -- לא שמעינן. כתב רחמנא "תשלחנו" יתירה למילף הני מניה.

ואכתי לא ניחא לי דהא כתיב "אחיך העברי או העבריה" הקיש הכתוב עבריה לעברי -- אם כן "אף לאמתך" למה לי?   ואפשר לומר דאי לאו דכתיב "ואף לאמתך" הוה אמינא דרחמנא מיעטה מדכתיב בהענקה "לא תשלחנו ריקם" ולא כתיב "לא תשלחנן ריקם". ואף על גב דברישא כתב נמי "ועבדך שש שנים" ולא כתב "ועבדוך" -- התם על כרחין בין עברי בין עבריה קאמר דאי לא לאיזה ענין כתב "עבריה"? אבל להענקה אפשר דקאי אעברי בלחוד. לפום כן אצטריך למיכתב "ואף לאמתך". וצריך עיון.


מנין לבורח שחייב להשלים? תלמוד לומר שש שנים יעבוד. יכול אפילו חלה? (כלומר חלה בבית רבו ולא ברח) יהא משלים? תלמוד לומר "ובשביעית יצא"

אבל ברח וחלה, ואף חלה בבית רבו וברח -- חייב להשלים כדגרסינן בירושלמי ברח ואחר כך חלה -- משלים. דיכיל למימר ליה אלו גבי הוית לא אבאשית. אמר רב חנינא אפילו על קדמאה אתיא היא חלה ואחר כך ברח משלם דיכול למימר ליה אלו הוית גבי אתנשית(?) בפריע.


דף יז עמוד א[עריכה]

יכול אפילו חלה וכולי:    ירושלמי:    ומה ראית לרבות את זה ולהוציא את זה. אחר שריבה הכתוב מיעט אני את זה שהוא ברשותו מרבה אני את זה שאינו ברשותו.


הא קמשמע לן מיבצר הוא דלא ליבצר ליה האי מהאי הא בציר ליה מחד מינא וטפי ליה מחד מינא לית לן בה:    ומדקאמר "לית לן בה" משמע דאפילו לכתחלה נמי מטפי ליה מחד ומבצר ליה מאידך.

ואיכא דקשיא אכתי למה ליה למימר חמש מכל מין ומין? לימא כמה הוא נותן לו -- ט"ו סלעים.    יש לומר דאגב אורחיה קמ"ל טעמא דמלתא משום דילפינן לה מחמש סלעים דבכור.


ונילף נתינה נתינה מערכין כולי -- דתפשת מועט תפשת כו'.

ואיכא למידק אדרבה תפשת מרובה, מדאמר קרא "אשר ברכך ה' תתן לו" כדאמרינן לעיל.    ויש לומר דלעיל דבעינן למילף מעולת ראיה דכל דהו הוא דאיכא למימר הכי דלא כתב רחמנא "אשר ברכך" משום שיעור של עולת ראיה אבל בנתינת שלשים איכא כדי ברכה.

ועוד יש לומר דכיון דנתינה דגבי ערכין לא בחמשים בלחוד היא דהא איכא חמש וכיון שכן ליכא למימר לא נילף מנתינה דעבד אלא נילף מנתינה דערכין ולא מפחות שבערכין אלא מערך גדול שבכולן והיינו דקאמר דילפינן מנתינה, דערכין בלבד אמרינן דמגדול שבכולן הוה לן למילף משום "אשר ברכך".

מה צאן גורן ויקב מיוחדין שישנן בכלל ברכה:    הקשו בתוס' למה לי הני פרטי, מ"אשר ברכך" לא משמע אלא דבר שישנו בכלל ברכה. ויש לומר דא"תתן לו" דכתב בסיפיה דקרא סמוך, דמשמע כל דבר, משום הכי צריך למעוטי מצאן גרן ויקב. ואם תאמר "אשר ברכך תתן לו" נעשה כלל מוסף על הפרט ורבי כל מילי. יש לומר דכלל ופרט וכלל הוא -- הענק תעניק לו כלל, מצאנך פרט, אשר ברכך חזר וכלל. ומשום הכי דרשינן כעין הפרט מה הפרט דבר שישנו בכלל ברכה אף כל שישנו בכלל ברכה. ואהנו הנך פרטי למר למעוטי כספים ולמר למעוטי פרדות, ואע"ג דאיתנהו קצת בכלל ברכה, ואי לאו הני פרטי לא הוה ממעטינן להו, כיון דאיתנהו בכלל ברכה קצת.

ובמקצת נוסחאות יש "למר לאתויי כספים ולמר לאתויי פרדות", דאי לאו יקב הוה ממעטינן תרוייהו מצאן וגרן, והשתא דכתיב יקב הוי ליה כעין מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, למר כספים דוקא דמשבחן בעיסקא, ולמר פרדות דוקא דמשבחן בגופייהו.

חומר לא מוגה[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יז עמוד ב[עריכה]

שדה אחוזה מהאי טעמא דקמא ליה לתנא. ואם תאמר ולימא שכן קם תחת אביו לנחלה. איכא למימר דלא קאמרינן אלא קרבות שיש לבן אצל האב מה שאינן לאחר אצל אחיו, וקורבת נחלה ישנה בין בבן בין באח אלא שזה קודם לזה, וקדימות לא קא חשיב.

ואם תאמר אמאי אינו עובד את הבת דהא בן ובת כי הדדי נינהו, כדאיתא בריש פרק יש נוחלין (קיח, ב) ומאי קורביה דבן מבת, כיון דלענין יבום בן ובת כי הדדי נינהו לענין נחלה נמי כי הדדי נינהו. יש לומר עבדך משמע לך ולא לאחר, כל שהוא אחר במקום בן, ובת נמי במקום בן לנחלה אחר הוא. ומהאי טעמא נמי הוא דאמרינן בערכין פרק אין מקדישין (כה, ב) שאין הבת מעמדת שדה אחוזה לאביה, דכיון דלגבי נחלה בת לגבי בן כאחר דמיא לענין שדה אחוזה נמי כאחר דמיא.

ואי סלקא דעתך דאורייתא כי לא באו לידו מאי הוי כי קא שקיל חלופי ע"ז הוא דשקיל. ואיכא למידק והא אמרינן (תוספתא דמאי פ"ר ה"ט) חבר ועם הארץ שירשו את אביהם ע"ה והניח פירות מעושרין ושאינן מעושרין יכול חבר לומר לעם הארץ טול אתה פירות שבמקום לוני, ודעתו על המעושרין, ואע"ג דירושה דאורייתא. ויש לומר דהתם במין אחד ומשום ברירה, אבל בב' מינין כי הכא, אין ברירה, וכדאמרינן התם בהדיא, אבל לא יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים, והלכך בירושה דאורייתא אסור, דכי קא שקיל דמי ע"ז קא שקיל, דבתרי מינין אין ברירה. ואכתי לא ניחא לי דהא תנינן בתמורה בפרק כל האיסורין לגבי מזבח (ל, א) וכן שני שותפיען שחלקו אחד נטל עשרה ואחד נטל תשעה וכלב אחד, את שכנגד הכלב אסורין שעם הכלב מותרין, ואקשינן עלה בגמרא ואמאי אסירי, נשקול חד בהדי כלב ונתסר, כלומר משום ברירה ותשעה אחרני נשתרו, ופרקינן רב אשי כגון דשוי עשרה אימרי כל חד וחד ארבע זוזי ופלגו חמשא, וכלבא שוה חמשה זוזי, דזוזא יתירה דכלב משוך בכולהו, אלמא אי לאו הכי תשעה אחריני שרו, דאלמא אף בשני מינין יש ברירה, ושמא רבא סבור דבשני מינין אין ברירה, וההיא מתניתין כפשטה מפרש לה אפילו לא שוי כלבא טפי מד' זוזי דאימרי.


דף יח עמוד א[עריכה]

כאן שהורתו ולידתו בקדושה כאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. כך הגירסא במקצת ספרים ובהלכות רבינו אלפסי. וקשיא טובא עלה דאילו הורתו ולידתו בקדושה, ישראל גמור הוא ויורש הוא דבר תורה, ולא משום נחת רוח של חכמים. והגירסא הנכונה כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה וכאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. ויש מפרשים הוראתו ולידתו שלא בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו, אבל לידתו בקדושה אע"פ שהורתו שלא בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו, משום דמיחלף בישראל גמור.

ואיכא דקשיא ליה מדאמרינן בבבא בתרא (קמט, ב) באיסור גיורא דהוו ליה תריסר אלפי זוזי ביה רבא, ורב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה, אמר רבא היכי קני להו רב מרי להנך זוזי, אי שלח לי לא אזלינא וכו'. מתקיש לה רב איקא בריה דרב מרי אמאי לא לודי איסור דהנך זוזי דרב מרי נינהו ולקנינהו ניהליה באדיתא, נפק אודיתא מבי איסור, איקפד רבא אמר קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדו לי, ואם איתא דבלידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו, אמאי לא היה מחזיר. ואין לתרץ דהוה ניחא ליה לרבא לאהדורינהו משום מצותן של חכמים ולא מחמת הקנאה, דהא לא משמע הכי מדקאמר ומפסדו לי. ויש מי שתירץ דרוח חכמי נוחה הימנו דקאמר, לאו למימרא דיקפידו חכמים להחזירו לו אלא לומר שאע"פ שבלידתו שלא בקדושה הקפידו שלא להחזיר, ואם החזיר אין רוחם נוחה הימנו, בליחדתו בקדושה אם רצה להחזיר מחזיר, ואי חכמים מקפידין בדבר. ואינו מחוור דהא תנן לה בסוף שביעית (פי" ה"ט) גבי המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו, וכל המטלטלין נקנין במשיכה, כל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו, וההא ודאי אם עשה רוח חכמים נוחה הימנו, ואם לא עשה אין רוח נוחה הימנו, אלמא כל מקום שאמרו רוח חכמים נוחה אם לא עשה כן אין רוח חכמים נוחה הימנו.

ותוס' תירצו דרב מרי בר רחל ברתיה דמר שמואל הוה, ולא נחשב גר כלל, דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך, והלכך ישראל גמור הוא ואינו ראוי לירש את הגוי כלל. ור"ת (ס"א ור"ח) כתב דלענין הלואה שעשה לו טובת הנאה רוח חכמים נוחה כדין שלא ישלם לו רעה תחת טובה, אבל בפקדון כי ההיא דרבא אדרבה הוא עשה חסד עם איסור שקבל פקדונו ונעשה לו שומר.

ויש מי שפירש בהפך דלידתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו, שאין כאן חשש שמא יחזור לסורו, כיון שלידתו בקדושה, אבל הורתו ולידתו שלא בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו, דלמא יחזור לסורו, דומיא דגר את הגוי. ואע"ג דבברייתא דאין רוח חכמים נוחה הימנו קתני גר שנתגיירו בניו עמו, דמשמע דהוה לידתו והורתו שלא בקדושה, איכא למימר כל שלא היתה הורתו בקדושה קרי שנתגיירו עמו.

ובעיקר הדבר יש לדקדק מפני מה אין רוח חכמים נוחה הימנו, ומה אילו רצה ליזוק בנכסיו ולתת משלו לגר, אמאי אין רוחן של חכמים נוחה בכך. ולפי שהוקשה זה בעיני רש"י ז"ל פירש אין רוח חכמים נוחה הימנו, כלומר אין מחזיקין לו טובה בכך ולומר אם עשה כן לא טובה ולא קללה. ויש מקשים עליו מדכתבינן לעיל דבמסכת שביעית (פ"י) לא נראה כן, ומפרשינן דהכי פירושו אין רוחן נוחה שישוה אותו לישראל כעין שאמרו (סנהדרין עו, ב) והמחזיר אבדה לגוי עליו הכתוב אומר (דברים כט, יח) למען ספות הרוה וגו'. ואינו מחוור דמכל מקום עכשיו גרצדק הוא ומה לא יתן לו כישראל, ודברי רש"י ז"ל נראין לי עיקר דהמחזיר למי שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו, ואם לא עשה כן, אין רוחן נוחה הימנו לתת בו ברכה על זה ולא קללה, אלא אם ירצה להחזיר יחזיר, שלא אמרו רוח חכמים אינה נוחה הימנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו.

ת"ר יש בעברי מה שאין בעבריה ויש בעבריה וכו' שהעבריה יוצאת בסימנין ואינה נמכרת ונשנית ומפדין אותה בעל כרחו. הקשו בתוס' אמאי לא תנא ואינה נרצעת, ונשאר להם הדבר בקושיא. ולי נראה דלא מנו כאן אלא יציאות שהן בעברי שאין בעבריה ושבעבריה שאינן בעברי, ורציעה אינה יציאה אלא הכנסת שעבוד. ואע"ג דחשיב אינה נמכרת ונשנית, לאו משום דאינה נמכרת נקט לה, אלא משום כח יציאתה, לומר שאיציאתה חזקה שאין אחריה מכירה, מה שאין כן ביציאותיו של עברי שנמכר אחרי נגאל. ומיהו אכתי לא ניחא דרציעה דכותה היא, שיציאת האשה חזקה שאינה חוזרת לשעבוד ברציעה, ועוד צריכה עיון.

ורמינהו יתירה עליו אמה העבריה שקונה עצמה בסימנין. ואע"ג דדמקרא מלא כתיב (דברים טו, יב) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים. ניחא ליה טפי להביא מתניתין שכוללת כל היציאות.

אמר רב ששת כגון שיעדה. וקשיא לי אי בשיעדה, אמאי לא תני נמי גרעון כסף, דהא בשיעדה אף היא אינה מגרעת ויוצאה. ויש לומר דמכל מקום כיון דתנא דברייתא סתם ותנא בה מפדין אותה בעל כרחה. לא בעא למתני בעברי שאין בעבריה גרעון כסף, דמיחזייא ברייתא דתקשי רישא אסיפא.

ואם תאמר אמאי לא תנא בעברי שיוצא בשטר כדתניא בברייתא (טז, א). יש לומר דלא תנא אלא הני דבעל כרחיה דאדון, אבל שטר דמדעתיה לא תנא, כתנא דמתניתין דלא תנא ליה מהאי טעמא כדכתבינן לעיל. ואי נמי יש לומר דאמה העבריה ישנה בשטר, דהיינו גט, כעבד עברי, דדמי האי שטרא להאי שטרא, וזה נראה לי עיקר.


דף יח עמוד ב[עריכה]

דתניא בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי למוכרה דברי ר"ע ר' אליעזר אומר כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה. כך גריס רש"י ז"ל. ור"ת גריס איפכא כיון שפירש טליתו עליה וכו' דברי ר' אלעזר ר"ע אומר כיון שבגד בה, משום דר' אליעזר רביה דר"ע הוה, והיכי אקדים ר"ע לר' אליעזר, וכן היא בפירש ר"ח. ומכל מקום לדברי כולם ר"ע סבר יש אם למקרא ור' אליעזר סבר יש אם למסורת, דהכי שמעינו להו בעלמא כמו שפירש רש"י ז"ל. ולקמן גרסינן ולרב נחמן בר יצחק דאמר אפילו לר' יוסי בר יהודה מעות הראשונות לקדושין ניתנו במאי מוקי לה כר' עקיבא דאמר לשפחות אחר שפחות הוא דלא וכו', וזה אינו נכון, דאם כן מעיקרא אמאי מהדרין לאוקמה כרף אליעזר, דלית הלכתא כותיה, אבל לדברי רש"י דגרסינן מוקי לה כר' אליעזר, אתיא שפיר, דמעיקרא מהדרינן לאוקומה כר' עקיבא, ולרב נחמן דלא אפשר לאוקמה כר' עקיבא דחקינן ומוקמינן כר' אליעזר, אף על גב דלית הלכתא כותיה, משום דלר' נחמן לית לה אוקמתא לברייתא אלא בהכין, וזה ראיה לגרסתו של רש"י.


דף יט עמוד א[עריכה]

איש פרט לקטן. פירש הר"א רב בי"ד פרט לקטן פחות מבן תשעה שנים ויום אחד ולפטור את האשה, אבל בן תשעה ויום אחד היא מומתה על ידו וכדתנן בפרק יוצא דופן (נדה מה, א) ומייתינן לה לעיל. והקשה הראב"ד דאם כן הוי ליה לתנא למימר יכול שאני מרבה אף בן תשעה ויום אחד תלמוד לומר ואיש, וכדתניא בשאר דוכתיה (בתו"כ) איש אשר תצא ממנו וגומר פרט לקטן, יכול שאני מוציא בן תשעה שנים ויום אחד תלמוד לומר ואיש. ופירש הוא ז"ל פרט לקטן פחות מבן י"ג שנה ויום אחד ולפטור את הקטן.

ואם תאמר ולפטר את הקטן קרא למה לי, בכל התורה כולה אין עונשין לקטן. יש לומר כיון דביאתו ביאה ונהנה, אימא בהא ליענשיה, קא משמע לן פרט לקטן. ועם כל זה אינו מחוור כיון דבעלמא לאו בר עונשין הוא, דאי משום דנהנה אם כן למעטיה נמי קרא לגבי אכילת איסור, והראשון נראה לי עיקר, והא דלא תנא יכול שאני מרבה בן תשעה ויום אחד, לאו כולהו בחדא מחתא אתמחיאו, ותנא התם והוא הדין בהא.

מהו דתימא הואיל ומדאורייתא חזיא ליה וביאתו ביאה הבא עליה נתחייב אשה איש קא משמע לן. פירש רש"י ז"ל וביאתו ביאה לכל דבר וקנאה ליורשה, כדתנן (נדה מה, א) בן תשעה שנים ויום אחד שבא על יבמתו קנאה. ולפי פירושו מדינא הוה לן למימר דנתחייב עלה משום אשת איש, אלא דגזרת הכתוב הוא דמיעטה, דאע"פ שהיא אשתו גמורה וקנאה דבר תורה, שאין אדם מתחייב עליה משום אשת איש, וכן פירש הראב"ד וז"ל וקני בביאה כדגרסינן ביבמות (קיא, ב) יבמה יבא עליה כל דהו, ואפילו מעטיה רחמנא ממיתה. וקשה לי על זה דאם כן אמאי נדנין מלאוקמי במיעד לבנו קטן, דמאי קושיא אי מצינו אשת איש לקטן, אימא אין הכי נמי, אלא דרחמנא מיעטיה ממיתה, כדאמרינן השתא כי מוקמת לה ביבמה לקטן, ועוד מקשי על זה מדאמרינן ביבמות (צו, א) עשו עשו ביאת בן תשעה כמאמר בגדול, דמשמע דלא קני בביאה אלא מדרבנן, וביאתו אינה קונה קנין גמור אלא לפוסלה על על האחין כמאמר בגדול, ותנן בפרק האשה שהלך בעלה (שם, ב) בן תשעה שנים ויום אחד שבא על יבמתו ואחר כך בא אחיו שהוא בן תשעה שנים ויום אחד עליה פוסל על ידו, אלמא כי קני לה בביאה אינה תורה. והא דאמרינן בריש פרק אלמנה לכהן גדול (שם סז, ב) העובר והיבם והאירוסין וכו' אמר אביי הכא ביבם בן תשעה שנים ויום אחד שבא על יבמתו עסקינן, סלקא דעתך אמינא הואיל ומדאורייתא קניא ליה וכו', הא מדאורייתא וכי בא עליה ליכול בתרומה קא משמע לן. אלא הכא הכי פירושו כיון דמדאורייתא חזיא ליה וביאתו ביאה בעלמא, שכל העריות מומתות על ידי, וקניא לה נמי ליבמה בביאה כדתנן בן תשעה ויום אחד הבא על יבמתו קנאה, נימא מדאורייתא קניא ליה ואשת איש גמורה היה והבא עליה חייב משום אשת איש, קא משמע לן דאין קנינה דבר תורה אלא שם דבריהם בעלמא, וכן פירשו בתוס'.

מלמד שצריך ליעדה. לפי מה שפירש ר"ת בריש מכלתין (ה, א. תוד"ה שכן) כסף באמה העבריה (מרצונה מפרשינן הכא שצריך ליעדה) בעל כרחה דהיינו שהבעל מיעדה בעל כרחה, הא דאמרינן הכא צריך ליעדה לאו לעשות מרצונה ולאו בעל כרחה קאמר, אלא להודיעה בעלמא וגזירת הכתוב היה, וכי הא דאמרינן בסמוך שאני הכא דאמר קרא אשר לא יעדה והפדה. אבל לדברי רש"י שפירש לעל שכן אב מוכרה בעל כרחה, מפרשינן הכא שצריך ליעדה מרצונה ולא בעל כרחה. וזה מיושב יותר. דאי גזרת הכתוב קאמר ולהודיעה בלבד, למה הוצרך אבימי לאוקמה אליבא דר' יוסי בר יהודה דאמר מעות הראשונות לאו לקדושין ניתנו, דאפילו לרבנן נמי דאמרי לקדושין ניתנו אתי שפיר דבין למר ובין למר אינו אלא גזירת הכתוב, ומכל מקום דברי ר"ת עיקר כמו שכתבתי למעלה.

אמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך מדר' יוסי בר יהודה. קשיא לן מאי שנא דנקט מדר' יוסי בר יהודה. ת"ל דמקודשת מדין ערב, דכי אמר לה צאי וקבלי קושיך הוי ליה כמאן דאמר לה כל הנותן לך פרוטה הר את מקודשת לו כאלו נתנו לי, ולא גרע מתן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דמקודשת מדין ערב. ויש לומר דלא דמי לערב, כיון שלא אמר כלום למקדש. וערב מדבר הוא עם המלוה, אלא כשאומר לה צאי וקבלו קדושיך הוי ליה כאלו נותן לה זכותו שנתן וזכה לו תורה עליה שיקבל בק קדושין, והיא תתקדש לדעתה לכל מי שתרצה, וזה דומה לדר' יוסי בר יהודה שהמכירה אנו חושבין כאלו אמר לה זכותי שיש לי בך אני נותן לך שתקדשי עצמך לאדון זה, ואע"פ שאינו דומה לגמרי, דבהא דר' יוסי אילו רצה האב לחזור בו אינויכול, אלא אם כן קדשה ממש לאחר, ובאומה לבתו צאי וקבלי קדושיך אם רצה לחזור בו הדעת נותנת שחוזר.

ואם תאמר אם כן היאך היא מתקדשת. דהא אין זכיה לקטן, ואפילו לר' יוסי דאמר (גיטין נט, ב) במציאת קטן שיש בה גזל גמור. הא אסיקנא דגזל גמור מדבריהם קאמר, אבל דאורייתא לית ליה זכיה כלל. ויש לומר דדעת אחרת מקנה שאני, וכדמשמע בגיטין פרק האומר (סה, ב) דקטן שמבין בין צרור לאגוז זוכה לעצמו דבר תורה.

ואכתי לא ניחא, דזו זוכה לאחרים הוא, דכסף קדושיה דאביה הוא, והתם משמע דאינו זוכה לאחרים עד שיגדל ויביא שתי שערות, וכדאמרינן התם אמר רב יהודה אמר רב אסי צרורו וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, חפץ ומחזירו זוכה בין לעצמו בין לאחרים, ושמוא אמר דא ודא חד היא אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו אוינו זוכה לאחרים, ופסק שם רבינו אלפסי כשמואל. ושמא נאמר דטעמא דזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים משום שלזכות עצמו נותן דעתו ומתכווין הוא לזכות, אבל לזכות לאחרים אינו נותן דעתו כל כך ואינו זוכה להן, והכא כיון שהמקדש נותן לה והיא מתכוונת לקנות לעצמה, אע"פ שהאב חוזר ונוטל ממנה משום בח נעוריה שזכתה לו תורה, מכל מקום זכיתה זכיה. אי נמי איכא למימר דידה כיד אביה היא לזכות לו היכא דאיכא דעת אחרת מקנה, דלא גרע מחצרו (ב"מ יא, ב) דקונה לו בזכות שלא מדעתה.

ואיכא למידק בהא משום דחצר המהלכת היא. ונראה דרבותינו בעל התוס' דעתם לפסוק כרב יהודה אמר רב אסי דאמר חפץ ומחזירו זוכה בין לעצמו בין לאחרים, דא אותיבון רב חיננא ורב אויא עליה דשמואל מברייתא, ואע"ג דשנינהו, שינויי דחיקי נינהו, ולדעתם לא תיקשי מידי, דמוקמינן קטנה זו ביודעת להחזיר החפץ לאחר שעה שזוכה בין לעצמה בין לאחרים.

ואמר רבא אמר רב נחמן המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר' יוסי בר יהודה. ואיכא למידק מאי שנא דנקט מדר' יוסי בר יהודה, תיפוק מדר' יצחק דאמר (לעיל ח, ב) בעל חוב קונה משכון. ויש מפרשים דמדר' יצחק לא שמענו אלא משכון דאחרים. אבל משכון דידה לא שמענו, דדלמא דעתה אמלוה, אב מדר' יוסי בר יהודה שמענו אפילו משכון דידה, דהכא נמי משכון דידה הוי, דהא ייעוד אירוסין עושה וחוזרת היא צל האב, ואפילו למאן דאמר נשואין עושה, מכל מקום משכון דידה מיקרי, דהוי ליה כמאן דאמרה תן זכות שיש לך במשכוני לפלוני ואתקדש אני לך, ויש מי שפירש דמדר' יצחק לא שמענו אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל משכנו בשעת הלואתו, לא שמענו, וכדמאמר במציעא בפרק השוכר (פב, א) ובשבועות (מד, א) אימר דשמעת ליה לר' יצק משכנו שלא בשעת הלואתו משכנו בשעת הלואתו מי שמעת ליה, ומדר' יוסי בר יהודה שמעינן אפילו במשכנו בשעה הלואתו, דאמה העבריה משכנו בשעת הלואתו היא, ומשום הכי נקט ליה מדר' יוסי בר יהודה, ומהא שמעינן נמי לדר' יצחק דאפילו בשעת הלואתו היא, וכבר הארכתי בפרק השולח (לז, א) בסייעתא דשמיא גבי מלוה על המשכון אינו משמט מדר' יצחק.

ושני הפירושים האלו אינן עולין בשמועתינו כהוגן, לפי שלא אמרו כאן מהקדש במלוה שלה שיש עליה משכון, אלא המקדש במלוה שלש עליה משכון סתם אמרו, דמשמע דבכל מקום בא ללמדנו דין זה, ועוד דהמקדש במלוה אמרו, דמשמע דבגופה דמלוה מקדש ולא במשכון, דאם איתא, הוי ליה למימר המקדש במשכון שלה מקודשת וכלישנא דברייתא, דקתני קדש במשכו מקודשת. ומסתברא לן דחדושו של רב נחמן לומר לך שאע"פ שהמקדש במלוה אינה מקודשת יש לך מלוה שהיא מתקדשת בה, והיכי דמי כגון שיש עליה משכון שאע"פ שהמלוה אינה בעין מכל מקום הרי היא נהנית בחזרת המשכון בין שהמשכון שלה או של אחרים, דמברייתא לא שמענו אלא במקדש בגופו של משכון ומדר'יצחק, אבל במקדש בגופה של מלוה ונותן לה את המשכון לא שמענו, עד שבא רב נחמן ולמד שאף במלוה היא מתקדשת, כיון שהיא נהנית מן המשכון, ואינו דומה לאידך דרבא אמר רב נחמן דאמר לעיל (ח, ב) התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת, דהתם לא היה המשכון קנוי לשעבוד המנה אלא במנה גרידא הוא מקדשה, ואחר כך הוא משעבד המשכון למלוה, אבל כאן שכבר היה המשכון קנוי לשעבדו המנה כשהוא מקדשה במלוה ומחזיר לה את המשכון כאלו מקדשה במשכון, שהרי הוא נהנית במנה של מלוה שהיא מתקדשת בו, דהיינו נאת המשכון.

וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ה מהל' אישות הי"ג_י"ד) שכתב המקדש במוה אפילו היתה בשטר אינה מקודשת וכו' מפני שהמלוה להוצאה ניתנה, ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו, היה לו אצלה מלוה על המשכון וקדשה באותה המלוה והחזיר המשכון הרי זו מקודשת, שהרי היא נהנית במשכון מעתה, והרי הגיע הנאה לידה זה מבואר כפירשנו. וכן פירשו רבותינו בעלי התוס' שבגוף המלוה הוא מקדשה, אלא שהפריזו על המדה ואמרו שאפילו לא החזיר לה את המשכון מקודשת, שהרי מקדש במלוה שיש עליה משכו אמרו סתם לא שנא נתן לה את המשכון לא שנא לא נתן לה את המשכון, וזה צריך תלמוד, דאם כן במלוה שאינה בעולם היאך תתקדש, ועוד דלא דמיא לדר' יוסי בר יהודה דאמה העבריה גופה משכון הויא ומחזירו לה ביעוד זה, והיאך נלמוד ממנה למי שאינו נותן לה את המשכון, מחמירתא לקילתא לא ילפינן, ואע"פ שלא פירשו ונותן לה את המשכון, בכלל מה שאמר במלוה שיש שיש עליה משכון הוא, וסתמא דמלתא מי שנותן את המלוה נותן הוא כל זכות וכל שיש לו בה, והמשכון שמשועבד עליה נתן לה, וההיא דעשה לי שירין ונזמין דאמרינן לקמן (מח, א) דלמאן דאית ליה ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אינה מקודשת, משום דהוי ליה מלוה, והמקדש במלוה אינה מקודשת, ואע"ג דהתם תפיס להו לשירין אאגריה כדאיתא בפרק השוכר (פ, ב) במציעא, הא תריצנא לה לקמן בדוכתא בסייעתא דשמיא.

מלמד שצריך ליעדה. לפי מה שפירש ר"ת בריש מכלתין (ה, א. תוד"ה שכן) כסף באמה העבריה (מרצונה מפרשינן הכא שצריך ליעדה) בעל כרחה דהיינו שהבעל מיעדה בעל כרחה, הא דאמרינן הכא צריך ליעדה לאו לעשות מרצונה ולאו בעל כרחה קאמר, אלא להודיעה בעלמא וגזירת הכתוב היה, וכי הא דאמרינן בסמוך שאני הכא דאמר קרא אשר לא יעדה והפדה. אבל לדברי רש"י שפירש לעל שכן אב מוכרה בעל כרחה, מפרשינן הכא שצריך ליעדה מרצונה ולא בעל כרחה. וזה מיושב יותר. דאי גזרת הכתוב קאמר ולהודיעה בלבד, למה הוצרך אבימי לאוקמה אליבא דר' יוסי בר יהודה דאמר מעות הראשונות לאו לקדושין ניתנו, דאפילו לרבנן נמי דאמרי לקדושין ניתנו אתי שפיר דבין למר ובין למר אינו אלא גזירת הכתוב, ומכל מקום דברי ר"ת עיקר כמו שכתבתי למעלה.

אמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך מדר' יוסי בר יהודה. קשיא לן מאי שנא דנקט מדר' יוסי בר יהודה. ת"ל דמקודשת מדין ערב, דכי אמר לה צאי וקבלי קושיך הוי ליה כמאן דאמר לה כל הנותן לך פרוטה הר את מקודשת לו כאלו נתנו לי, ולא גרע מתן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דמקודשת מדין ערב. ויש לומר דלא דמי לערב, כיון שלא אמר כלום למקדש. וערב מדבר הוא עם המלוה, אלא כשאומר לה צאי וקבלו קדושיך הוי ליה כאלו נותן לה זכותו שנתן וזכה לו תורה עליה שיקבל בק קדושין, והיא תתקדש לדעתה לכל מי שתרצה, וזה דומה לדר' יוסי בר יהודה שהמכירה אנו חושבין כאלו אמר לה זכותי שיש לי בך אני נותן לך שתקדשי עצמך לאדון זה, ואע"פ שאינו דומה לגמרי, דבהא דר' יוסי אילו רצה האב לחזור בו אינויכול, אלא אם כן קדשה ממש לאחר, ובאומה לבתו צאי וקבלי קדושיך אם רצה לחזור בו הדעת נותנת שחוזר.

ואם תאמר אם כן היאך היא מתקדשת. דהא אין זכיה לקטן, ואפילו לר' יוסי דאמר (גיטין נט, ב) במציאת קטן שיש בה גזל גמור. הא אסיקנא דגזל גמור מדבריהם קאמר, אבל דאורייתא לית ליה זכיה כלל. ויש לומר דדעת אחרת מקנה שאני, וכדמשמע בגיטין פרק האומר (סה, ב) דקטן שמבין בין צרור לאגוז זוכה לעצמו דבר תורה.

ואכתי לא ניחא, דזו זוכה לאחרים הוא, דכסף קדושיה דאביה הוא, והתם משמע דאינו זוכה לאחרים עד שיגדל ויביא שתי שערות, וכדאמרינן התם אמר רב יהודה אמר רב אסי צרורו וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, חפץ ומחזירו זוכה בין לעצמו בין לאחרים, ושמוא אמר דא ודא חד היא אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו אוינו זוכה לאחרים, ופסק שם רבינו אלפסי כשמואל. ושמא נאמר דטעמא דזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים משום שלזכות עצמו נותן דעתו ומתכווין הוא לזכות, אבל לזכות לאחרים אינו נותן דעתו כל כך ואינו זוכה להן, והכא כיון שהמקדש נותן לה והיא מתכוונת לקנות לעצמה, אע"פ שהאב חוזר ונוטל ממנה משום בח נעוריה שזכתה לו תורה, מכל מקום זכיתה זכיה. אי נמי איכא למימר דידה כיד אביה היא לזכות לו היכא דאיכא דעת אחרת מקנה, דלא גרע מחצרו (ב"מ יא, ב) דקונה לו בזכות שלא מדעתה.

ואיכא למידק בהא משום דחצר המהלכת היא. ונראה דרבותינו בעל התוס' דעתם לפסוק כרב יהודה אמר רב אסי דאמר חפץ ומחזירו זוכה בין לעצמו בין לאחרים, דא אותיבון רב חיננא ורב אויא עליה דשמואל מברייתא, ואע"ג דשנינהו, שינויי דחיקי נינהו, ולדעתם לא תיקשי מידי, דמוקמינן קטנה זו ביודעת להחזיר החפץ לאחר שעה שזוכה בין לעצמה בין לאחרים.

ואמר רבא אמר רב נחמן המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר' יוסי בר יהודה. ואיכא למידק מאי שנא דנקט מדר' יוסי בר יהודה, תיפוק מדר' יצחק דאמר (לעיל ח, ב) בעל חוב קונה משכון. ויש מפרשים דמדר' יצחק לא שמענו אלא משכון דאחרים. אבל משכון דידה לא שמענו, דדלמא דעתה אמלוה, אב מדר' יוסי בר יהודה שמענו אפילו משכון דידה, דהכא נמי משכון דידה הוי, דהא ייעוד אירוסין עושה וחוזרת היא צל האב, ואפילו למאן דאמר נשואין עושה, מכל מקום משכון דידה מיקרי, דהוי ליה כמאן דאמרה תן זכות שיש לך במשכוני לפלוני ואתקדש אני לך, ויש מי שפירש דמדר' יצחק לא שמענו אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל משכנו בשעת הלואתו, לא שמענו, וכדמאמר במציעא בפרק השוכר (פב, א) ובשבועות (מד, א) אימר דשמעת ליה לר' יצק משכנו שלא בשעת הלואתו משכנו בשעת הלואתו מי שמעת ליה, ומדר' יוסי בר יהודה שמעינן אפילו במשכנו בשעה הלואתו, דאמה העבריה משכנו בשעת הלואתו היא, ומשום הכי נקט ליה מדר' יוסי בר יהודה, ומהא שמעינן נמי לדר' יצחק דאפילו בשעת הלואתו היא, וכבר הארכתי בפרק השולח (לז, א) בסייעתא דשמיא גבי מלוה על המשכון אינו משמט מדר' יצחק.

ושני הפירושים האלו אינן עולין בשמועתינו כהוגן, לפי שלא אמרו כאן מהקדש במלוה שלה שיש עליה משכון, אלא המקדש במלוה שלש עליה משכון סתם אמרו, דמשמע דבכל מקום בא ללמדנו דין זה, ועוד דהמקדש במלוה אמרו, דמשמע דבגופה דמלוה מקדש ולא במשכון, דאם איתא, הוי ליה למימר המקדש במשכון שלה מקודשת וכלישנא דברייתא, דקתני קדש במשכו מקודשת. ומסתברא לן דחדושו של רב נחמן לומר לך שאע"פ שהמקדש במלוה אינה מקודשת יש לך מלוה שהיא מתקדשת בה, והיכי דמי כגון שיש עליה משכון שאע"פ שהמלוה אינה בעין מכל מקום הרי היא נהנית בחזרת המשכון בין שהמשכון שלה או של אחרים, דמברייתא לא שמענו אלא במקדש בגופו של משכון ומדר'יצחק, אבל במקדש בגופה של מלוה ונותן לה את המשכון לא שמענו, עד שבא רב נחמן ולמד שאף במלוה היא מתקדשת, כיון שהיא נהנית מן המשכון, ואינו דומה לאידך דרבא אמר רב נחמן דאמר לעיל (ח, ב) התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת, דהתם לא היה המשכון קנוי לשעבוד המנה אלא במנה גרידא הוא מקדשה, ואחר כך הוא משעבד המשכון למלוה, אבל כאן שכבר היה המשכון קנוי לשעבדו המנה כשהוא מקדשה במלוה ומחזיר לה את המשכון כאלו מקדשה במשכון, שהרי הוא נהנית במנה של מלוה שהיא מתקדשת בו, דהיינו נאת המשכון.

וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ה מהל' אישות הי"ג_י"ד) שכתב המקדש במוה אפילו היתה בשטר אינה מקודשת וכו' מפני שהמלוה להוצאה ניתנה, ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו, היה לו אצלה מלוה על המשכון וקדשה באותה המלוה והחזיר המשכון הרי זו מקודשת, שהרי היא נהנית במשכון מעתה, והרי הגיע הנאה לידה זה מבואר כפירשנו. וכן פירשו רבותינו בעלי התוס' שבגוף המלוה הוא מקדשה, אלא שהפריזו על המדה ואמרו שאפילו לא החזיר לה את המשכון מקודשת, שהרי מקדש במלוה שיש עליה משכו אמרו סתם לא שנא נתן לה את המשכון לא שנא לא נתן לה את המשכון, וזה צריך תלמוד, דאם כן במלוה שאינה בעולם היאך תתקדש, ועוד דלא דמיא לדר' יוסי בר יהודה דאמה העבריה גופה משכון הויא ומחזירו לה ביעוד זה, והיאך נלמוד ממנה למי שאינו נותן לה את המשכון, מחמירתא לקילתא לא ילפינן, ואע"פ שלא פירשו ונותן לה את המשכון, בכלל מה שאמר במלוה שיש שיש עליה משכון הוא, וסתמא דמלתא מי שנותן את המלוה נותן הוא כל זכות וכל שיש לו בה, והמשכון שמשועבד עליה נתן לה, וההיא דעשה לי שירין ונזמין דאמרינן לקמן (מח, א) דלמאן דאית ליה ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אינה מקודשת, משום דהוי ליה מלוה, והמקדש במלוה אינה מקודשת, ואע"ג דהתם תפיס להו לשירין אאגריה כדאיתא בפרק השוכר (פ, ב) במציעא, הא תריצנא לה לקמן בדוכתא בסייעתא דשמיא.


דף יט עמוד ב[עריכה]

תנו רבנן כיצד מצות יעוד אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי כו' אפילו בסוף שש ואפילו סמוך לשקיעת החמה ונוהג בה מנהג אישות דר' יוסי בר יהודה אומר אם יש שהות ביום כו'. ירושלמי (פ"א ה"ב) על דעתה דרבנן משעה ראשונה נותן כסף ליעודין, על דעתיה דר' יוסי בר"י בסוף נותן כסף ליעודין, מאן דאמר בסוף נותן כסף ליעודין מעשה ידיה של בעלה, ומאן דאמר משעה ראשונה נותן כסף ליעודין מעשה ידיה של בעלה נעשה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שמעשה ידיך שלי. ונראה משום האי טעמא לא אמרינן לעיל (יח, ב) גבי יעוד נשואין עושה או אירוסין עושה, נפקא מינה ליורשה ולטמא לה ולהפר נדריה ולמעשה ידיה, דבין כך ובין כך מעשה ידיה לבעלה דהוי כאמן דאמר לה על מנת שמעשה ידיך שלי.

אלא משל רבנן. פירש רש"י מדברי חכמים אנו למדין משל זה שהאומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום כו', ובסמוך נמי דאמרינן פשיטא מהו דתימא הא לא אמר לה מעכשיו. פירוש (יחליף) [ותילף] מינה דאפילו בלא [מ]עכשיו מקודשת לראשון, דהא באמה לרבנן לא אמר לה מעכשיו, ואפילו הכי כי אמר לה בסוף שש סמוך לשקיעת החמה הרי את מקודשת [הרי זו מקודשת], דאלמא מעכשיו מתחילין קידושין. ואינו מחוור שאין זה שיטת התלמוד להביא ראיה מן הדבר על המשל, אלא סומך הדבר מן המשל, ועוד דהא דקאמר משל לאומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום, אי בשאמר לה בלשון זה ממש אין זה (ב)[כ]אמה העבריה לרבנן. דאלו אמה העבריה אם בא אחר וקדשה בינתים אינה מקודשת לשני כלל אלא אם רצה אדון לייעד מייעד כדאמרינן בסמוך. והאומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקדשה בתוך ל' יום מקודשת ואינה מקודשת לשניהם (כלקמן נט, ב), דמספקא לן אי תנאי הוי או חזרה הוי, אלא על כרחין בשפירש ואמר מעכשיו אם אין אני חוזר בו מכאן ועד ל' יום, ובשפירש פשיטא דמקודשת לראשון ואין צריך להביא מאמה העבריה. אלא וודאי המשל בא כאן ללמד ולומר דכי היכי דפשיטא לן התם דמקודשת לראשון הוא הדין גבי יעוד, דמעות הראשונות לקדושין ניתנו. וכן פירשו בתוס'.


דף כ עמוד א[עריכה]

אשכחן עבד עברי הנמכר לגוי הואיל ונגאל ידו על התחתונה. כך היא גירסת הספרים, ופירוש הואיל ויפה כחו שנגאל לקרובים ידו של עכו"ם על התחתונה, והקשה הראב"ד אם כן היאך סתם את דברים, ולדידי קשיא לי דהיכי קאמר נמכר לישראל דאינו (גואל) [נגאל] לקרובים מנין, והא מיבעיא בעינן לה לקמן (כא, א) נמכר לישראל אם נגאל לקרובים אם לאו. ואפשר לומר דהכי קאמר אשכחן עבד עברי הנמכר לגוי הואיל וכתיב ביה בהדיא דנגאל לקרובים, נמכר לישראל דלא איכתיבא ביה גאולת קרובים כשתמצא לומר שאינו נגאל מנין. וגירסת הראב"ד יותר נכונה דגריס אשכחן עבד עברי הנמכר לגוי שנגאל וידו על התחתונה, וכן הגירסא בערכין (ל, א).


דף כ עמוד ב[עריכה]

וכי יש שנים מרובות ויש שנים מועטות. פירש רש"י וכי אפשר להיות מרובות משש או מועטות משש. וקשיא לי חדא דהא משמע דבשנים קא קשיא ליה כדאמר בסמוך, אם כן לימא קרא אם עוד רבות שנים ואם מעט נשאר שנים, מאי בשנים, דאלמא (הא) [דקא] קשיא ליה. ועוד היכי מקשה להדיא וכי יש יותר משש או מועטות משש, [הרי] (ו)פלוגתא דתנאי היא וקיימא לן כרבנן דאמרי מוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש. ונראה לי דהכי פירושו וכי יש שנים מרובות, דבשנים משמע דיש ריבוי בגופן של שנים או מיעוט בגופן של שנים, אלא נתרבה כספו, דהיינו כאילו נתרבו השנים דמלאכת השנים נתרבה כנ"ל.

או דלמא לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן. פירש רש"י דגאולת חצאין יש בה להקל ולהחמיר כדלקמן, והיכא דהוי קולא לגביה אמרינן דנגאל, והיכא דהויא חומרא לגביה אמרינן דאינו נגאל, כדגלי קרא גבי השביח והכסיף. פירוש לפירושו דגזירה שוה לא ילפינן כלל, וכיון שכן מסתברא דנגאל לחצאין, הואיל ואשכחן דאקיל רחמנא גביה, וכיון דמהאי טעמא אתי' ביה אף אנו נאמר דדוקא לקולא לגבי דידיה אמרינן לחומרא לא אמרינן, דממקום שבאת מהשביח והכסיף. [אולי חסר כאן איזה תיבה]. והראב"ד פירש גזירה שוה זו לא נשנית אלא להקל על שדה אחוזה, שנלמד אותו מעבד עברי לענין השביח והכסיף כדאיתא בערכין, אבל להחמיר על עבד הנמכר לגוי לא נאמרה, שאין לנו להחמיר עליו ולהקל לגוי אלא אם כן נתפרש בו.

והא דאמר אביי אם תמצא לומר נגאל לחצאין משכחת לה לחומרא. ולא קאמר אם תמצא לומר אינו נגאל לחצאין משכחת לה לחומרא וכו'. פירש הראב"ד משום דאביי לסיועי לרב ששת אתא. כלומר לא תיחוש לה להך דרשה דקא דרשת ביה ונגאל כולו ולא חציו, דאף על גב דלקולא אזלינן ביה ולא לחומרא, אף כשתמצא לומר נגאל לחצאין אינו קולא גרידא לגביה, דיש בו להקל ולהחמיר ולהאי פירושא לא תיקשי לן אמאי לא קאמר או דלמא היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי כדאמר בסמוך, דהכא על כרחין איכא לגזירה שוה לגבי שדה אחוזה למילף עליה מעבד עברי לענין השביח והכסיף.

אי אמרת אין נגאל לחצאין הנך מאה פקדון נינהו. תמיהא לי היכי הוו פקדון, והא איהו לפרעון קבלינהו, דאף כשתמצא לומר דאינו נגאל לחצאין, היינו שאינו יכול לכוף את האדון לקבל פדיונו לחצאין, אף על גב דבעלמא הוי פרעון, כדאמרינן במציעא (עז, ב) פרעיה זוזא זוזא פרעון הוי, אבל אי ארצייה ואתרצי וקביל לפרעון אמאי לא הוי פרעון, כיון דקבליה קבליה, ואף כשתמצא לומר שאסור לגאול לחצאין כשם אסור לגאול תוך שתי שנים, כדתנן בערכין פרק המוכר שדהו (כט, ב) דתנן התם המוכר שדהו בשעה שהיובל נוהג אינו מותר לגאול פחות משתי שנים שנאמר (ויקרא כה, טו) במספר שני תבואות ימכור לך, ואמרינן עלה בגמרא אחד הלוקח ואחד המוכר קיימי עליה בעשה, אפילו הכי אי עבר וקביל קביל ואפריק עליה. ועוד דבתוך שנישנים איכא עשה משום דכתיב במספר שני תבואות ובעינן שנים (תקנה) [כתקנתן] וליכא, אבל בגאולת חצאין לא אשכחן ואיכא למימר דהכא בדקביל סתם, וכאותה שאמרו במסכת שבועות (מא, ב) ואל תפרעני אלא באפי תרי דתנו הלכתא, אזל ופרעיה בין דיליה לדיליה ואתניסו כו', ואמר אין קבלתינהו מיניה מיהו אמינא ליהוו פקדון בידי עד דמייתי תרי דתנו הלכתא ומקיים תנאיה. והכא כיון דקבלינהו סתם ומדינא לא הוי פרעון, דבר תורה חשבינהו להו כפקדון עד דפרע ליה דמי כוליה. אבל אי אתנו בפירוש שיהא פרעון בין שתמצא לומר נגאל או אינונגאל פרעון הוי, ויהיב ליה מאי דאישתאר עליה ונפיק.

ומהכא נמי משמע דאף כשתמצא לומר נגאל לחצאין, בעבד אינו עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד. ואם קרקע הוא כגון בית בבתי ערי חומה אינו נוטל חצי פירותיו, אלא כולהו פירות דלוקח הוו, עד דפרע ליה כוליה, דאי לא תימא הכי היא נמי כי אתרצי וקביל חצי דמיו הא אפריק פלגיה וזכה בחצי פירותיו מעתה, ואם כן היכי קרינן להו פקדון, אדרבה פרעון גמור הוי, והלכך מסתברא לענין ממשכן שדהו שגואל לחצאין מדינא כדבעינן למיכתב. אי גאל לחצאין פירי מיהא כולהו דמלוה נינהו, דכוליה שדה אשתעבודי אשתעבד לכולה מלוה, ועד דפרע ליה כולה מלוה לא שקיל פירי ולא כלום.

וכן נראה דעת ה' ר' שמואל בר מאיר בבבא בתרא פרק בית כור (קד, ב) גבי היו שם נקעין עמוקין י' טפחים אין נמדדין עמה, ואקשינן נהי דבהדי ארעא לא קדשי ליקדשו באפי נפשייהו, ופירש הוא ז"ל נהי נמי שאינו בכלל השדה לענין פדיון, יפדו בפני עצמן לחשבון בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, ונפקא מינה שנגאלין בפני עצמן. ולפום ריהטא קשיא לי לפירושו דהא מקדיש שדה אחוזה דברי הכל נגאל לחצאין, ואפילו הוי מכלל השדה נגאל הוא לחצאין. אלא שדעת הרב ז"ל דהא דאמרינן גואל לחצאין, לא שיאמר לגזבר הא לך חצי דמיו ותן לי חצי שדה. דגזבר אומר לו שדה הקדשת ולא חצי שדה. אלא לומר שיכול לכופו לקבל חצי הדמים שעד היובל, ונ"מ שחצי השדה אינו נחלט לכהנים ביובל והוא הדין לממשכן שנות לו חצי דמים ולכשיהיה לו חצי דמיו האחרים יתן לו, וכן (משמע) [מצאתי] להרמב"ן נר"ו בממשכן שהדין כנראה שאינו יכול לפדות חציו בחצי דמיו והוא הדין לב' שדות בהלואה אחד.

מדאיבעיא לן. בעבד עברי ובבית בבתי ערי חומה אם נגאלין לחצאין או גמרינן גאולתו גאולתו משדה אחוזה, שמע מינה דמשכונא בעלמא נגאלת לחצאין.


דף כא עמוד א[עריכה]

משום דאיכא למימר עבד עברי הנמכר לגוי יוכיח שיפה כחו לגאול מיד כו'. ואם תאמר אם כן אמאי לא גמיר מעיקרא דדינא מעבד עברי דלית ליה פירכא. יש לומר דמעיקרא בעי למילף קרקע מקרקע, וכי לא קם ליה דינא יליף ליה מעבד עברי.

ההוא לקובעו חובה ואליבא דר' אליעזר. תמיהא לי ולילף מינה אליבא דר' יהושע דהלכתא כותיה, דר' יהושע נמי אית ליה ההוא ברייתא כדמשמע בסמוך דאמרינן ההוא לקובעו חובה, וזו אפילו לר' יהושע, ועל כרחין לדידיה לרבות בתי ערי חומה קאמר דבתי חצרים בהדיא כתיבי. ויש לומר דלר' יהושע לא דרשינן מיניה לרבות בתים כלל, אלא לרבות עבד עברי הנמכר לגוי. ואינו מחוור כלל דהיכי אפשר דקרא דכתיב (ויקרא כח, כד) בכל ארץ אחוזתכם ואנן אמרינן דלא מרבי קרקע אלא עבד עברי ויותר קשה דמי הזקיקו לרב ששת לדחוקי כולי האי.

כדאמר רב נחמן בר יצחק הקרוב קרוב קודם. פירש רש"י דגבי שדה אחוזה כיון שלא פירש הקרוב קרוב קודם כי הכא דפריש דודו ברישא והדר בן דודו ואם לאו משאר בשרו, כתב כאן יגאלנו יגאלנו לרבות כל הגאולות שיהיו כסדר הזה. וקשיא לי דהא גבי נחלות דכתיב (במדבר כז, יא) לשארו הקרוב אליו ודרשינן (ב"ב קי, ב) הקרוב קרוב קודם. ומסתברא דהכי פירושו דאי משום ובא גואלו הקרוב אליו הוה אמינא הקרוב שיש בידו ספק לגאול קודם, ואפילו היה בן דודו אמיד ודודו אינו אמיד בן דודו קודם, דהכי כתיב (ויקרא כה, כה) ובא גואלו הקרוב אליו וגאל מי שיש בידו ספק לגאול, אבל השתא דכתיב יגאלנו רבה כל הגאולות לעכב שיהיו דוקא כסדר הזה, ואם בן דודו אמיד ודודו אינו אמיד אינו נגאל.


דף כא עמוד ב[עריכה]

וחכמים אומרים אין עבד עברי נרצע מפני שנעשה בעל מום. ושאלו בירושלמי (ה"ב) וירצע מן הסחוס פחות מכרשינה. פירוש לפי ששנינו בבכורות (לז, ב) נקבה מלא כרשינה, אבל פחות מכרשינה אינו מום, והשיבו שלא יבא לידי כרשינה, והרמב"ן נר"ו כתב דנראה דמרצע גדול הוא גס ועושה נקב רחב כמלא כרשינה, ומשום הכי היה יודן ברבי דורש שאין רוצעין אלא במילת כדי שלא יפסל.

רב אמר מותר הואיל ואשתרי אשתרי. קשיא לי והא יבמה מן האירוסין דשריא לכהן גדול דבר תורה בביאה ראשונה, (יבמות כ, ב), ואפילו הכי בביאה שניה אסירא ולא אמרינן כיון דאשתרי אשתרי. ויש לומר דהתם לא שרי לה ניהליה קרא בהדיא, אלא דמדרש קא דרשינן משום דעתי עשה ודחי לא תעשה, ובביאה ראשונה דאיכא עשה שרי, שניה דליכא עשה אסירא, אבל כאן דשריא לה בהדיא ולא חלק בין ביאה לביאה, אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי, והא לא דמיא אלא לאשת אח דשריא בהדיא ולא אמר ביאה ראשונה שריא שניה אסירא, ואם תאמר אם כן מאי טעמיה דשמואל דאסר, יש לומר דלא דמי לאשת אח, דהתם מצוה רמיא עליה, וליכא למימר דבביאה ראשונה רמיא עליה מצוה ובביאה שניה אהדריה לאיסוריה, אבל יפת תאר לאו מצוה היא, שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע (יומא פג, א), ולא דמיא אלא למי שאחזו בולמוס שמאכילין אותו עד שיאורו עיניו ומשם ואילך באיסוריה קאי, והכי נמי מביאה ראשונה ואילך דנתקררה הדעת אסור.

כל היכא דקרינא ביה והבאתה אל תוך ביתך קרינא ביה וראית בשביה. לא ידענא אמאי נקט והבאתה, ולא נקט ולקחת לך לאשה דמפורש טפי וסמוך לוראית בשביה.

תנו רבנן וראית בשביה בשעת שביה. פירוש פרט לשנתן עיניו בה קודם שביה, ורש"י פירש ולא שלקחה מתחלה למכרה או לשפחה, אבל בשעת שביה שריא משום יצר הרע. ואם תאמר והא שלא בשעת שביה נמי מדאורייתא בצנעא שריא, כדאיתא בעבודה זרה פרק אין מעמידין (לז, ב) יש לומר דמשום דבשעת מלחמה איכא ישראל טובא ואיכא פרהסיא אסירא, ואי לאו דשריא קרא קנאין פוגעין בו.

אשת אפילו אשת איש. ואם תאמר והא אישות לית להו כדאמרינן (סנהדין נח, ב) אשת רעהו פרט לאשת אחרים, ואמרינן בסנהדרין הבא על העכו"ם חייב עליו משום נשג"ז, אבל אישות לית להו ואפילו מדרבנן, דהא נשג"ז דרבנן דבית דינו של חשמונאי גזרו עליה, ואפילו הכי משום אשת איש ליכא. ויש מפרשים דלאו משום איסור אשת איש אצטריך קרא למעוטי דלא, אלא לפי שאינה מתגיירה יפה לפי שאחר בעלה לבה הולך, שאין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, קא משמע לן דאפילו הכי בשר תמותות שחוטות הן ומותרות.


דף כב עמוד א[עריכה]

והבאתה (אל תוך)

שלא יחלצנה במלחמה. פירש רש"י שלא ישכב עמה עד שיביאנה לביתו. נראה שהוא מפרש שאסור לבא עליה אלא לאחר כל המעשים הללו. והקשו בתוס' והא לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ואי במלחמה אסירא הא איכא משום יצר הרע, ואיכא למימר דכיון דאיכא פת בסלו מיתבא דעתיה, ואכתי קשיא דאי לאחר כל מעשים האלו ובביתו (היא) גיורת [היא] ושריא, ואמאי אצטריך קרא למשרייה, ואף כשתמצא לומר שאינה גיורת גמורה דעל כרחה מתגיירת, מכל מקום כיון דבביתו הוא בצנעא שריא ליה דבר תורה (ע"ז, לו, ב) ואכתי קרא לא צריך. ועוד הקשה [עליו] רבינו תם מדאמרינן בסנהדרין (כא, א) תמר בת יפת תאר היתה, משום דכתיב (שמואל-ב יג, יג) דבר נא אל המלך עלי כי לא ימנעני ממך, ואם לא בא דוד על מעכה אמה אלא לאחר שנתגיירה ולאחר כל המעשים האלו, מי שריא ליה לאמנון, והא אחותה היא דבר תורה, אבל אם בא עליה במלחמה שריא ליה, דבת גויה היתה, ובן בנך הבא מן הגויה (לקמן סח, ב) אינו קרוי בנך אלא בנה.

ופירש רבינו תם דביאה ראשונה אפילו במלחמה שריא, אבל ביאה שניה אסורה אלא לאחר כל המעשים, ושלא ילחצנה במלחמה היינו שלא ידחוק אותה במלחמה לעשות כל המעשים האלו כדי שיבא עליה פעם שניה, אם שוהין במלחמה. והרמב"ם כתב (הלכות מלכים פ"ח ה"ב) ומנין שלא ילחצנה במלחמה שנאמר והבאתה יכניסה למקום פנוי ואחר כך יבעול, וכן כתב ואסור לבעול אותה ביאה שניה עד שישאנה, ובספר היראים מפרש שלא ילחצנה שלא יבא עליה בעל כרחה, אבל מדעתה מותר קודם שתתגייר, ודוד מדעתה בא עליה. ואם תאמר אם כן מאי בשר שחוטות איכא הכא בשר נבלות הוא, יש לומר כיון שדעתה להתגייר תמותות שחוטות קרינא ליה.

ורבינו יצחק זצ"ל מצא בירושלמי שזה מחלוקת של אמוראין, דגרסינן התם בפרק בתרא דסנהדרין ר' יוחנן שלח אמר לרבנין דתמן תרתין מלין אתון אמרין בשם רב ולית היא, (כאן) [כן] אתון אמרין בשם רב יפת תואר לא התירו בה אלא ביאה ראשונה, ואני אומר לא ביאה ראשונה ולא ביאה שניה אלא אחר כל המעשים דכתיב (דברים כא, יג) ואחר כן תבא אליה ובעלתה אחר כל המעשים, ולדברי ר' יּוחנן איכא למימר דסבירא ליה דתמר לא היתה בתו של דוד, אלא בת מעכה מן הגוי, והא דכתיב (שמואל-ב יג, יח) כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים, לא משום שהיתה בתו של דוד, אלא שגדלה עם בנות המלך, וכי קרי לה אמנון אחותו ואבשלום דאמר לה האמנון אחיך, לפי שגדלו יחד כאחים. ורב דאמר בסנהדרין (כא, א) דבת יפת תואר היתה, אזיל לטעמיה דאמרו משמיה בירושלמי דביאה ראשונה מותרת מיד.


דף כב עמוד ב[עריכה]

יכול אף עבד כנעני חוזר לבעלים ביובל תלמוד לומר לעולם בהם תעבודו. ואף על גב דועבדו לעולם דרשינן (לעיל טז, א) לעולמו של יובל, התם משום דאתא ושבתם איש אל אחוזתו וגלי עליה. ואם תאמר מכל מקום כיון דהוקש לקרקעות נימא דהאי לעולם היינו עולמו של יובל. יש לומר אם כן לישתוק קרא מינייהו ואנא ידענא דאי ללמד שלא יצא בשש פשיטא דמנא תיתי. ואם תאמר האי לעולם אצטריך לעשה כדאמרינן (גיטין לח, ב) המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר (ויקרא כה, מו) לעולם בהם תעבודו. יש לומר מכל מקום שמעת מינה שהוא עובד לעולם, דאי לא ליכתוב בהם תעבודו ולא ליכתוב לעולם כנ"ל.

תנא אף בחליפין. ונראין הדברים דאינו קנה עצמו בחלפין, מדלא תנו כן אסיפא דמתניתין גבי קונה את עצמו, וכבר הארכתי בזה בגטין פרק השולח (לט, בד"ה ולא היא) בס"ד.

תנו רבנן כיצד בחזקה התיר לו מנעלו כו'. כל אלו מלאכות של עבד הן, ולפיכך עבד נקנה בהן, אבל תפר או אפה לרבו אין זו חזקת העבדים, שאין אלו אלא אכילת פירות, ואכילת פירות אינה חזקת קניה, והמציע מצעות בנכסי הגר דאמרינן בפרק חזקת (ב"ב נג, ב) דקנה, היינו משום דנהנה גופו מגוף הקרקע, ודוגמתו בעבדים הגביהו הוא לרבו, שגוף האדון נהנה מגוף העבד, ולא כתב כן הרמב"ם (פ"א מהל' מכירה הט"ז ופ"ב מהל' זכייה ה"ב).

הגביהו רבו לו לא קנאו ר' שמעון אמר לא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכל מקום. וקיימא לן כר' שמעון, דהא נקנה אף במשיכה כדאמר שמואל, ורב אשי נמי הכי קאמר, וכל שכן בהגבהה.


דף כג עמוד א[עריכה]

איכא דאמרו קטן הוה ודלא כאבא שאול. זו היא גירסתו של רש"י. ופירוש דאלו לאבא שאול לא היה צריך לכך, דאפילו לאחר מיתה היה יכול לזכות בו. ואינו מחוור דדילמא לא נתכוון אלא כדי שלא יקדימנו אחר (בחזרה) [בחזקה]. והגירסא הנכונה וכאבא שאול. ויש מפרשים מדלא דקדק אחריו לראות אם היה מתעסק בעבודתו בשעת מיתה, שמע מינה כאבא שאול סבירא ליה דאפילו לאחר זמן קטנים המחזיק בהן זכה בהן, ולא נתכוון אלא להוליכו לביתו כדי שלא יזכה בו אחר. ואין זה נכון בעיני, דאם כן למאן דאמר גדול הוה כמאן עבדה, דהא לכולי עלמא גדולים קנו עצמן בני חורין, ואיך לא דקדק אם היה מתעסק בעבודתו משעת מיתה אי לאו. ועוד דהא אמרינן זה פירש למיתה וזה פירש לעבדות, אלמא תקיף עליה עלמא כולי האי, דקודם שנסתלק מעבדות כבר מת (הגוי) [הגר].

ורבינו תם פירש איכא דאמר קטן הוה, שאם היה גדול לא היה מועיל לו אף על פי שזה פירש למיתה וזה פירש לחיים, דאפילו בשעבדות אחרים עליו קודם הוא את הכל לזכות בעצמו, כיון שיש לו יד אבל קטן שאין לו יד, זכה כל הקודם בו כאבא שאול, אבל לרבנן בין גדול בין קטן ואפילו עבדות אחרים עליו קנה עצמו בן חורין, דזכו בו מן השמים, ואינו מחוור בעיני כל הצורך. דאם כן למאן דאמר גדול הוה כמאן ודוחק הוא לומר דלישני נמי פליגי בהאי דינא (נמי) דללישנא קמא אמרינן דעבדות אחרים מעכבת בזכייתו. וללישנא בתרא אמרינן דאין עבדות אחרים מעכבת על יד העבד מלזכות בעצמו, שאין משמעות לשון הגמרא סובלת כן.

מתניתין: וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו. ירושלמי (ה"ג) אמאי לא תנינן וקונה את עצמו בראשי אברים שאינן חוזרין, אמר ר' יוחנן מפני המחלוקת, אית תנאי תני צריך גט שחרור אית תנאי תני אין צריך גט שחרור.

גמרא: והא לא תני הכי דתניא בשטר על ידי עצמו ולא על ידי אחרים דברי ר' מאיר. קשיא לי ודלמא על ידי אחרים דקאמר היינו שלא מדעתו, אבל מדעתו אף על ידי אחרים, ויש לומר דברייתא זו על משנתינו נשנית ופירושא דמתניתין היא.

ושאני כסף הואיל וקני ליה בעל כרחיה מקני ליה בעל כרחו. ואם תאמר כיון דיכול הוא לשחררו בעל כרחו בכסף ולפסלו מן התרומה ולאוסרו בשפחה כנענית, מאי טעמא דר' מאיר דאמר דבשטר על ידי אחרים לא, דחוב הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות, דהא משמע פרק קמא דגיטין (יא, ב) דכל שיכול רבו לפוסלו בתרומה ולאוסרו בשפחה על ידי אחרים לא חשבינן ליה חובתו כשנותן גיטו על ידי אחרים אלא זכותו, דאמרינן התם (יב, א) אמר להם ר' מאיר השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה. וכי תימרו אי בעי זריק ליה גיטא ופסיל ליה, שביק ליה ועריק ליה. ואהדרו ליה רבנן אי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ופסיל ליה כל היכא דאיתיה, כלומר, וכיון שכן כשמוציאו לחירות על ידי אחרים לאו חובתו הוא אלא זכותו, ופרכינן ור' מאיר תינח עבד כהן דאיכא הפסד, אלא עבד ישראל במה מפסידו. ואהדר להו שאוסרו בשפחה מה שאינו יכול לפסלו במכירת אחרים, אלמא אילו יכול לפוסלו בשפחה בכסף על ידי אחרים אף בשטר היה יכול להוציאו לחירות על ידי אחרים ולא חשבינן ליה חובתו, ויש לומר דשאני הכא שאינו בידו של אדון לשחררו בכסף על ידי אחרים, שלא ימצא מי שיתן לו כסף כדי לשחררו.

ואם תאמר אכתי לא ניחא דהא אי בעי מפקיר ליה ואסר ליה בשפחה, דבפרק בתרא דנזיר (סב, ב) מסקינן דר' מאיר כשמואל סבירא ליה דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור. ויש לומר דר' מאיר לית ליה דשמואל כדמוכח הכא מהאי טעמא דאמרן. והא דקאמר התם דכולי עלמא אית להו דשמואל, הכי קאמר דמהכא לא שמעינן מידי דלית ליה לר' מאיר כשמואל, אבל מהא דהכא ודאי שמעינן לה.

האי שטרא לחוד והאי שטרא לחוד. קשיא לי לימא הואיל ומקנה ליה לאחר בעל כרחיה מקנה ליה לעצמו בעל כרחיה, דמאי שנא. ומינה דאפילו בשטר על ידי אחרים, דהאי שטרא והאי שטרא חדא נינהו, דמאי שנא מקנה לאחר ממקנה לעצמו. ויש לומר דאביי הכי קאמר כשם שנכנס אצלו בעל כרחו בכסף כך יוצא ממנו בעל כרחו בכסף, ומשום הכי פריך נימא כשם שנכנס אצלו בעל כרחו בשטר כך יצא ממנו בעל כרחו בשטר, ופרקינן שטר כניסה לחוד ושטר יציאה לחוד.

מכדי שמעינן להו לרבנן דאמרי זכות הוא לעבד כו'. והוא הדין דהוה מצי למימר אם כן בשטר על ידי אחרים אמאי, אלא דאלומי אלים לקושייה דבין בכסף בין בשטר שמעינן להו לרבנן דזכות הוא לו. ואם תאמר אמאי לא אהדר ליה דרבנן לאפוקי שאינו יוצא בכסף על ידי אחרים בעל כרחיה דעבד הוא דקאמרי, ולאפלוגי עליה דר' מאיר דאמר אפילו בעל כרחו, דהא ודאי משמע לכאורה דלרבנן דוקא שלא מדעתו הא בעל כרחו לא, דהא טעמא אמרינן לרבנן משום דזכות הוא לו ולא אשכחן דזכין לאדם בעל כרחו, וכן דעת הרב אלפסי דאין העבד יוצא בעל כרחו על ידי אחרים, וכמו שנכתוב לפנינו, ויש לומר דבשטר על ידי אחרים דקאמרי רבנן לאו בעל כרחיה דעבד קאמר, דשטר בעל כרחו על ידי אחרים לא אשכחן, אלא לשלא מדעתו הוא דאתא, וכיון שכן בכסף על ידי עצמו דקאמרי דומיא דשטר הוא ולאפוקי על ידי אחרים אפילו כהאי גוונא.

ויש אומרים דכסף על ידי אחרים לרבנן אפילו בעל כרחו נמי איתיה, דלא משמע דרבנן מחמרי בהא טפי מר' מאיר, דאדרבה מקילי טפי מר' מאיר גבי עבד, ומסתמא רבנן נמי בכסף בעל כרחו מודו לר' מאיר כטעמייהו דאביי ורבא, והיא הנותנת דלא פריק ליה הכא דכסף על ידי עצמו לאפוקי על ידי אחרים בעל כרחו.

ואם תאמר אם כן כי פריך מכדי שמעינן להו לרבנן דאמרי זכות הוא לעבד כו', דמשמע הא אילו הוה סבירא ליה דחוב הוא לעבד ניחא, הא הוה מי לאלומי קושייה ולימא דאפילו בעל כרחו נמי, משום דרבא דכסף קבלת רבו גרמה לו. איכא למימר דמשום דההוא טעמא אליבא דר' מאיר אתמר, לא פשיטא ליה מלתא דרבנן מודו ביה כי היכי דליקשו מיניה, ואקשו ממתניתין דגיטין (יא, ב) דתנינן בהדיא דזכות הוא לעבד. ול"נ דאפילו בשטר על ידי אחרים בעל כרחיה איתיה לרבנן, וכמו שאני עתיד לכתוב בסמוך, והתם על כרחך משום דזכות הוא לו, שאילו היה חוב לעבד חובתו על ידי אחרים לא אשכחן, הלכך נקט הכא טעמא דזכות כי היכי דתיסוק טעמא בין לכסף בין לשטר.

והא קיימא לן גיטו וידו באין כאחד. פירש רש"י שמעשים בכל יום שהעבד מקבל גיטו, ואי רבנן פליגי עליה דמלתא מי שבקינן רבנן ועבדינן כר' מאיר, ולא היה צריך לכך, דבהדיא מוכחא בפרק קמא דגיטין דסבירא להו לרבנן כן, דאמרינן התם (יב, ב) אמר ר' אלעזר אמרו לו לר' מאיר והלא זכות הוא לעבד כו', אמר להן ר' מאיר השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה, וכי תימרו אי בעי כתב ליה גיטא וזריק ליה שביק ליה ועריק ליה. אלמא לרבנן אי זריק ליה גיטה יצא לחירות, אם כן סבירא ליה דגיטו וידו באין כאחד. ומשמע נמי דמתניתין הוא דתנן בגיטין פרק הזורק (עז, א) הזורק גט לאשתו לתוך ביתה או לתוך חצרה מגורשת כו', ופירש רבא התם טעמא משום דגיטא וחצרה באין כאחד, וגמיר לה ממאן דאמר בעבד בשטר על ידי עצמו, דאלמא דגיטו וידו באין כאחד, וליכא למימר דסתם מתניתין ר' מאיר, דהא עביד רבא עובדא הכי התם, ואי לאו דמתניתין רבנן, לא הוה שביק רבנן ועביד כר' מאיר.

אי הכי נערבינהו ונתנינהו. ואם תאמר ולמאי דכתבינן לעיל דרבנן נמי אית להו בכסף בעל כרחו מדרבא דקבלת רבו גרמה לו, אמאי לא פריק ליה משום דכסף על ידי אחרים אפילו בעל כרחו, ובשטר על ידי אחרים שלא מדעתו אין בעל כרחו לא, איכא למימר דעיקר פלוגתא דרבנן ליתא אלא לאפלוגי אדר' מאיר בכסף על ידי עצמו דוקא, וכיון דתרוייהו על ידי אחרים כשרין, הוה ליה לערבינהו, דהשתא נמי דקתני בכסף על ידי עצמו וכל שכן על ידי אחרים הא לא משמע מינה בעל כרחיה אלא דומיא דשטר על ידי אחרים.

ושלש מחלוקת בדבר. פירש רש"י דבמתניתין גופא איכא ג' מחלוקות ר' מאיר וחכמים ור' שמעון בן אלעזר, ר' מאיר סבר בכסף על ידי אחרים דוקא, ואפילו בעל כרחו, משום דכסף קבלת רבו גרמה לו, אבל על ידי עצמו לא, משום דאין קנין לעבד בלא רבו, ובשטר על ידי עצמו משום דגיטו וידו באין כאחד, ועל ידי אחרים לא, משום דחוב הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות, וחכמים אומרים בכסף בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו, על ידי עצמו דיש קנין לעבד בלא רבו, ועל ידי אחרים דזכות הוא לו, והוא הדין לשטר על ידי אחרים דזכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות, ועל ידי עצמו דגיטו וידו באין לו כאחד. ור' שמעון סבר בשטר על ידי אחרים דוקא, והוא הדין לכסף, מדקתני בברייתא אף בשטר על ידי אחרים, על ידי אחרים אין על ידי עצמו לא בכסף, משום דסבירא ליה דאין קנין לעבד בלא רבו, והלכך בכסף על ידי עצמו לא, ושטר משום דאין גיטו וידו באין כאחד, והלכך בשטר על ידי עצמו לא, וזכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות הלכך בין כסף בין בשטר על ידי אחרים הו איוצא.

ואינו מחוור דהא לא משמע דחכמים דמתניתין היינו חכמים דפליגי עליה דר' שמעון, חדא דהא בתר ר' שמעון קתני במתניתין ובלבד שיהא הכסף משל אחרים, ואם איתא ליקדמיה וליתנייה גבי חכמים, ועוד דסכינא חריפא מפסקא למתניתין, ועוד דמלישנא דגמרא לא משמע הכי, דקתני אלא בכסף בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים בשטר על ידי אחרים אין על ידי עצמו לא, ומני ר' שמעון היא, דאלמא ר' שמעון בכסף בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים סבירא ליה, וחכמים דמתניתין היינו ר' שמעון, ושלש מחלוקת לא במשנתנו עצמה נשנו, והיינו ג' מחלוקת דר' מאיר סבר בכסף על ידי אחרים דוקא משום דקבלת גרמה לו ולא על ידי עצמו דאין קנין לעבד בלא רבו, ואפילו בעל מנת, ובשטר על ידי עצמו דגיטו וידו באין כאחד ולא על ידי אחרים דחוב הוא לו ואין חבין לאדם שלא בפניו, ור' שמעון דהיינו חכמים דמתניתין, סבר דכסף אף על ידי עצמו דיש קנין לעבד בלא רבו בעל מנת, דליכא מאן דפליג בהא אלא ר' מאיר לבדו, ובשטר על ידי אחרים דוקא משום דזכות הוא לעבד, ובהני תרתי אית ליה לר' שמעון כרבנן, אבל על ידי עצמו לא, דלית ליה גיטו וידו באין כאחד, ובהא פליג אדרבנן, דרבנן סבירא להו גיטו וידו באין כאחד כדמוכח בריש פרק קמא דגיטין (יב, ב) ובמתניתין דהזורק (עז, א), ובמאי דפריש עלה רבא כדכתבינן לעיל והיינו ג' מחלוקות, והא דקתני בדר' שמעון אף, לאו אכסף דנפשיה קאי, אלא אכסף דר' מאיר, דשמעיה לר' מאיר דאמר בכסף על ידי אחרים ולא על ידי עצמו, אבל שטר על ידי עצמו אי, ואמר ליה אף בשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו, כלומר כמו שאתה אומר בכסף אף אני אומר כן בשטר, ובמקצת נוסחאות לא גרסי אף, ובתוספתא מפורש כן, דתניא התם בפרק קמא דמכלתין (פ"א הלכה ד) קונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו מפני שהוא נותן משמאל לימינו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים בכסף על ידי עצמו ובשטר על ידי אחרים, ובלבד שיהא כסף של אחרים, ואומר לו על מנת שאין לך רשות (ליפדות) [אלא לפדות בו], ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר אף בשטר על ידי אחרים אבל לא על ידי עצמו עד כאן בתוספתא. וזה מבואר שלא כדברי רש"י, וחכמים היינו ר' שמעון דידיה, דאילו חכמים דעלמא בשטר אף על ידי עצמו סבירא להו, דגיטו וידו באין לו כאחד כדאמרן.

ולענין פסק הלכה. קיימא לן כחכמים דבין בכסף בין בשטר בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים (אפילו בעל כרחו) ומשמע נמי דבכסף שעל ידי אחרים אפילו בעל כרחו, דכיון דאשכחן לר' מאיר דאית ליה הכי משום דקבלת רבו גרמה לו, ולא אשכחן רבנן דפליגי עליה בהדיא, לכאורה אינהו נמי כר' מאיר סבירא להו בהא, כדכתבינן לעיל. ור' אלפסי כתב בכסף על ידי אחרים אף על פי שנתנו לרב שלא מדעתו של עבד דקיימא לן זכות הוא לעבד שיוצא לחירות, משמע דסבירא ליה לרב [ז"ל] דבעל כרחו לא, אלא דוקא שלא מדעתו ושיאמר העבד כששע רוצה אני, אבל צווח לא יצא לחירות, דכי אמרינן זכין לו לאדם שלא בפניו הני מילי בשנתרצה כששמע, אבל בצווח לא, כדאמרינן בפרק יש נוחלין (קלח, א), ובשטר הסכימה דעת רבותינו הצרפתים שאינו בעל כרחו עד שישמע ויאמר רוצה אני, וכן ראיתי דעת רמב"ן נר"ו דשטר על ידי אחרים משום דזכין לאדם שלא בפניו הוא, ולא אמרו זכין לאדם שלא בפניו אלא כששמע ואמר רוצה אני, אבל בצווח לא.

וקישא לי דהא בשמעתא דאמר ר' אלעזר אמרו לר' מאיר כו' דבפרק קמא דגיטין (יב, ב) משמע לכאורה אפילו בעל כרחו נמי, דהא אמר להו ר' מאיר מה תשיבוני על התרומה שאילו עבד כהן שברח אוכל בתרומה וזה אינו אוכל, וכי תימרו כתב ליה גיטא וזריק ליה עריק ושביק ליה, דאלמא משמע דיכול הוא לפוסלו מן התרומה בעל כרחו בשטר על ידי אחרים, דאי לא אף זה שברח אוכל בתרומה, דאי בעי צווח ואמר דלא ניחא ליה דלזכי ליה האי בשטר שחרוריה, ואי לאו דמסתפינא אמינא דהכא אפילו בעל כרחו נמי, ומתנת ממון שאני, דלאו זכות גמור הוא, ואדרבה חוב הוא מצד עצמו דכתיב (משלי טו, כז) ושונא מתנות יחיה, אלא מיהו מצד שנפשו של אדם מחמדתן קרינן ליה זכות, ואף על פי שהוא מצד עצמה חובה זכין לו שלא בפניו, אבל גט שחרור דזכות גמור הוא, דמתירו בבית חורין ומכניסו לכל מצות כישראל זכין לו מכל מקום, ואפילו עומד וצווח בטלה דעתו אצל כל אדם, ואף על פי שבמציאה ובנכסי הגר ובלקט שכחה ופאה דזכות גמור הוא, וגר קטן שהטבילוהו על דעת בית דין שאין זכין לו בעל כרחו כדאמרינן בפרק קמא דכתובות (יח, א) הגדילו יכולין למחות, הכא שאני דאלו איתיה לעבד כאן כייפינן ליה לקבוליה בעל כרחיה, כי ליתיה נמי מזכין ליה בעל כרחיה, ומה שאין כן באשה, דאף על גב דמגרשה בעל כרחה מכל מקום על ידי אחרים לא, משום דחוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו, אבל הכא דזכות הוא לו, ועוד דיוצא בעל כרחו, זכין לו בעל כרחו, ועוד שלא יהא רבו עובד לעבדו ויהא מפסיד רצון נפשו בעקשותו של עבד. וגדולה מזו אמרו (ב"ב יג, ב) טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו, כדי שלא יהא זה מפסיד בעקשותו של זה, ורשב"ג דפליג ואמר אין שומעין לו, הא מתמהינן עליה מאי טעמיה, ומהדרינן משום דאמר ליה אי במתנה לא ניחא לי דכתיב ושונא מתנות יחיה, דאלמא אי לאו דחובה היא לו מצד זה כייפינן ליה כנ"ל.

מאי טעמיה דר' שמעון יליף לה לה מאשה, ואף על גב דרבנן נמי לה לה מאשה גמרי, סבירא להו דלאו לכולהו מילי דעבד גמרינן ליה. אלא לגופו של גט, שיהא גיטו של זה כגיטה של אשה. וטובא איכא בפרק השולח כהאי גוונא דמר משוה להו ומר לא משוה להו כדאמרינן התם (לט, ב) מאי טעמיה דרבי גמר לה לה מאשה מה אשה איסורא ולא ממונא אף עבד נמי איסורא ולא ממונא, ורבנן לא משוה להו אלא מה אשה בשטר אף עבד בשטר.

בעי רבה לר' שמעון בן אלעזר עבד מהו שיעשה שליח לקבל גט מיד רבו מה אשה כו' איכא דאמרי אשה דמצי מקבלא משויה שליח עבד דלא מצי מקבל גיטיה לא משוי שליח. ואם תאמר וכי מגרע גרע כי יהיב ליה אדון מדעתיה דעבד על ידי אחרים, דהא לר' שמעון בשטר על ידי אחרים סבירא ליה. לא קשיא דהכי פירושו בדשוייה עבד שליח לקבל גיטו ואמר לו אדון הא לך כמו שאמר, דאי אמרת לא משוי שליח אינו גט דהא אדון לא מזכי ליה גט מדעתיה אלא כמו שאמר העבד, ושליחותו לאו כלום, אבל אי משוי שליח שפיר דמי דשליח מעליא הוי.


דף כג עמוד ב[עריכה]

דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו. כלומר ונפקא מינה למודר הנאה מכהן שמקריב קרבנותיו וקשיא לן דהא בעיה בנדרים היא פרק אין בין המודר (לה, ב) ולא איפשיטא, ואמאי לא פשיטא לה מהא דרב הונא. ויש מפרשים דהתם בעבודות הכשרות בזר כגון שחיטה והפשט ונתוח קבעי, והא דר"ה בקבלה וחברותיה, דאין כשרות בזר, ומשום הכי קאמר רב הונא דשלוחי דרחמנא נינהו, דכל דלא מצי עביד לא משוי שליח, ואי נמי התם בכהן בכהן והכא בכהן בישראל.

ובתוס' הקשו דהא התם הוה בעי למיפשט מדתנן (שם לו, א) מקריב עליו קיני זבין, ומדתניא אם היה כהן יזרוק עליו דם חטאתו של מצורע ודם אשמו דמצורע דכל הני לא מצו עבדי. ותירצו הם ז"ל דלא חשש לפשוט אלא מברייתא או ממשנה וכיוצא בה באותו הפרק (שם, ב) דאיבעיא להו התורם משלו על של חברו צריך דעת או אין צריך דעת, ולא איפשיטא, ולא פשטוה מדאמר רב הונא בפרק קמא דבכורות הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי, וטעמא נמי התם משום דלא בעו למיפשט אלא ממתניתין או מברייתא, וכן בגיטין פרק השולח (מג, א) דאיבעיא להו מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת חורין מהו ולא איפשיטא . ובפרק החולץ (מה, ב) אמר רב יהודה מי שחציו עבד וחציו בן חורין הולד אין לו תקנה, אלמא קדושיו קדושין, ולא חששו למיפשטה בגיטין מההיא, משום דלא בעו למיפשט אלא ממתניתין או מברייתא.

אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה. יש מדקדק מכאן דאדון שנתן מתנה לעבדו קנה העבד. ואין האדון אוכל פירות כאשה, מדאמרינן בפרקי חזתן (נא, א) הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות שהרי השוו כאן העבד והאשה, וזה אינו, דבהדיא אמרינן בפרק השולח (מב, א) גבי הכותב נכסיו לשני עבדיו דאם אמר חצי חצי אף עצמו לא קנה, כלומר דהוא אינו משוחרר, וכיון שכן אינו יכול לשחרר את חברו שלא קנאו, דאין לו יד לקבל מתנה מיד רבו. ועוד דהא אמרינן לעיל דהמקבל גיטו מיד רבו משום דגיטו וידו באין כאחד, דאלמא בעודו עבד אין לו יד ואפילו לקבל מיד רבו, דאם אית ליה מה צריך לטעם זה, אפילו תמצא לומר אין גיטו וידו באין כאחד מכל מקום יד יש לו לקבל מתנה מיד רבו. ועוד דאמרינן בירושלמי (פ"א שלהי הלכה ג) פשיטא שהעבד מקבל מתנה (לאחר) מאחר לאחר מאחר לרבו, מרבו לעצמו לא, מאחר לעצמו מחלוקת ר' מאיר ורבנן, ודאמרינן הכא אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה לא להשוותן לגמרי בא, ותדע דהא כשתמצא לומר שאין קנין לעבד בלא רבו, היינו שאין לו קנין כלל לא גוף ולא פירות והכל לרבו, מה שאין כן באשה שאין לו בו אלא אכילת פירות בלבד וילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות, וכדאמרינן בגמרא דבני מערבא פרק מציאת האשה לבעלה (כתובות פ"ו ה"א) מה טעם מציאת האשה לבעלה אמר ר' יוסי שלא תהא אשה מברחת זהובים משל בעלה ואומרת מציאה מצאתי, הגע עצמך שנתן לה אחר מתנה קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה, אלמא מתנה אינה כמציאה שהכל לבעל, וגרסינן נמי בירושלמי (שם) אף על גב דעבד ר' מאיר עבד כרבו וזכתה אשה זכה בעלה מודה שאין לבעל אלא אכילת פירות בלבד. ומה שפירש כאן רש"י דאשה כעבד הואיל ובעלה זכאי במעשה ידיה ובמציאתה, לא להשוות מתנה למציאה לגמרי פירש כן.

ור' אלעזר אמר כל כהאי גוונא כולי עלמא לא פליגי דקני עבד וקני רבו. לכאורה משמע דלרב ששת כל כהאי גוונא דאמר לה על מנת שתפדי בו את עצמך אפילו לר' מאיר יש קנין לעבד בלא רבו, ואם תאמר אם כן היכי כייל תנא דמתניתין בכסף על ידי אחרים ולא על ידי עצמו, הא משכחת לה על ידי עצמו בכהאי גוונא. ותירצו בתוס' דכל כהאי גוונא סבירא ליה לרב ששת דלא על ידי עצמו מיקרי, אלא על ידי אחרים, דאפילו לדידיה נמי לא מקני ליה, ואף על גב דלר' אלעזר קרינן ליה על ידי עצמו. התם היא משום דר' אלעזר אית ליה דקני עבד וקני רביה, אבל רב ששת אית ליה דאפילו עבד נמי לא קני ליה אלא לצאת בו לחירות, וכאילו אמר נותן מתנה לאדון קני על מנת שיצא עבדך לחירות. ואם תאמר והא קרינן ליה על ידי עצמו אפילו לרבנן אליבא דר' אלעזר. יש לומר דרבנן לר' מאיר הוא דקאמרי בכסף על ידי עצמו שאתה אומר, אבל לדידין אין זה על ידי עצמו אלא על ידי אחרים, דאפילו לדידיה נמי לא מיקני ליה, וכהאי גוונא איכא בשבועות (מב, א) ובהניזקין (נא, ב) פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו, דהיינו מה שאתם קורין טענת עצמו, אי נמי איכא למימר דמתניתין לאו כללא הוא דעל ידי עצמו כלל וכלל לא, אלא בהני אנפי קאמר, ותדע לך דהא אמרינן בברייתא דאין אשה פודה מעשר שני בלא חומש, ואף על גב דאיכא אנפי שפודה, אלא דבהני אנפי קאמר, ולאו כללא הוא מתניתין נמי לאו כללא הוא. ועוד תדע דהא מעיקרא הוה סבר לאוקמיה פלוגתייהו בנותן מתנה סתם, אבל בתנאי דעל מנת שאין לרבך רשות בהן וכל שכן בעל מנת שתצא בו לחירות יש קנין לעבד, ואף על גב דקתני במתניתין בכסף על ידי אחרים ולא על ידי עצמו, אלמא לכולי עלמא מתניתין לאו כללא הוא.

הא דאמרינן הכא במאי עסקינן כגון דאקני ליה אחר מנה ואמר ליה על מנת שאין לרבך רשות בהן כו' וכי אמר ליה על מנת לאו כלום קאמר. תימה והיאך אפשר לומר כן שאם התנה עליו שלא יקנה רבו שיקנה בעל כרחו של נותן, והרי הוא כפל תנאו, לדברי ר' מאיר, שאם יקנה רבו שלא תהיה מתנתו מתנה כלל. ואם כן היאך קנה רבו ולמה אין מתנתו בטלה. ויש מפרשים שהטעם בזה מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה שתנאו בטל, לפי שכל תנאי שעוקר את המעשה אינו תנאי, לפי שמשעה שאמר לאשה הרי את מקודשת לי או לעבד הרי מתנה זו נתונה לך, חל המעשה, שהרי ראוי היא לחול ולהתקיים שלא יהא לרבו רשות בו ושלא תהא לאשה שאר כסות ועונה על בעלה, ואלו אינן מבטלין מתנאי המתנה ולא כלום, אלא דדברי תורה שאין אישות בלא שאר כסות ועונה ואין יד לעבד בלא רבו, וכיון שחל המעשה לא חל לחצאין, אבל שאר תנאים דעלמא (כמי) [כמו] שהתנו עליו (מבטל) [וביטל] תנאו מדעתו, בטל המעשה בביטולו של תנאי, לפי שהיה כח לתנאי להתקיים בקיומו של מעשה, וכיון שלא נתקיים התנאי נתבטל המעשה, ואינן דומין לזה שמשעה שחל המעשה בטל התנאי, ורבנן דמודו בהכי לדעת ר' אלעזר ופליגי בעל מנת שתצא בו לחירות, משום דסבירא להו דמתנה שתצא בו לחירות לאו מידי יהיב לעבד, כי היכי דנימא ביה מתנה על מה שכתבו בתורה, אלא מתנה הוא דקא יהיב לאדון על מנת שיוציא עבדו לחירות. וכלשון הזה כתב רב האיי גאון ז"ל בספר המקח בשער ה' כגון שאמר לו נותן המתנה הילך מתנה זו על מנת שיוציאך רבך לחירות, וכלומר כדי שיקח הוא מתנה זו ויוציאך בה לחירות ע"כ.

והראב"ד פירש דטעמא דמלתא משום דיד עבד כיד רבו לזכות בו לאדון אמרינן. אבל לא לחוב לו. והלכך סבירא ליה לר' מאיר דכיון דאמר ליה קני קני עבד וקני רביה דכשנתנו לעבד כאלו נתנו לרבו ממש, וכשהתנה עם העבד כאלו התנה עם אחר, ואין זה כשאר תנאין דעלמא דמתנה עם מקבל המתנה בעצמו, ורבנן סברי דמעיקרא קני עבד, אלא דלכי זכי עבד זכי אדון מכח זכיית העבד, והלכך כשהתנה עם העבד הוה ליה כשאר תנאין דעלמא דמתנה עם מקבל המתנה בעצמו, וכיון שכן, תנאו קיים, דאי אמת מכל מקום ליזכי אדון מיד עבד, כבר קדמו תנאי נותן שלא יהא לרבו רשות בו, ואתא ר' אליעזר למימר דאין יד לעבד כלל ואין לו קנין בלא רבו ואפילו לרבנן אבל בשאמר לו על מנת שתצא בו לחירות אפילו הכי לעבד לא יהיב מידי, אלא דאמר לו על מנת שנצא בו לחירות. והא דאמר ר' אלעזר כי פליגי כגון דאקני ליה אחר מנה ואמר ליה על מנת שתצא בו לחירות, ואפילו הכי פליג ר' מאיר דאין קנין לעבד כלל בלא רבו, ואף על גב דייחד לו דבר. קשיא להו לרבוותא הא דתנן בפרק בתרא דנדרים המודר הנאה מחתנו ורוצה לתת מעות לבתו אומר לה הרי המעות הללו נתונין לך ובלבד שלא יהא לבעלך רשות בהן, אלא מה שאת נותנת בפיך, ואמרינן עלה בגמרא אמר רב לא שנו אלא דאמר לה אלא מה שאת נותנת בפיך, אבל אמר לה מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל, ושמואל אמר אפילו אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל, ואמרינן כמאן אזלא האי שמעתא דרב, כר' מאיר דאמר יד אשה כיד בעלה, דאלמא אפילו לר' מאיר כי ייחד לה דבר יש קנין לאשה בלא בעלה ויש קנין לעבד בלא רבו. ויש לומר דר' אליעזר מוקי שמעתיה דרב כרבנן, אבל לר' מאיר אפילו מה שאת נותנת בפיך אינו מועיל.

ועדיין קשה חדא דסתם מתניתין ר' מאיר, ועוד דשמואל דאמר כמאן, דהא לר' אלעזר מה שתרצי עשי בין לרבנן בין לר' מאיר לא אמר כלום, אלא על כרחין משמע דפלוגתא דרב ושמואל דלא כר' אלעזר. ורבינו תם מדקדק משם דלית הלכתא כר' אלעזר אלא כאוקמתא דרב ששת, דפלוגתייהו דרב ושמואל כותיה שייכא, ופסק כר' מאיר כשמעתיה דרב, כוותיה דקיימא לן כרב באיסורי, ואף על גב דפלוגתייהו נמי בממון שייכא כי הכי, וקיימא לן כשמואל בדיני, מכל מקום לענין איסורא איתשיל קמייהו, ולדברי ר"ת בין בעבד בין באשה אין להם קנין כלל אלא במיחד להן דבר, בעבד שתצא בו חירות ובאשה מה שאת נותנת לפיך.

ובתוס' דוחין דפלוגתא דרב ושמואל דהתם בדר' אלעזר שייכא, דלא דמיא מתנה דהתם לדהכא, דהכא לא בשאמר לו נותן על מנת שלא יהא לרבך רשות בו אלא שתצא בו לחירות, ואי נמי שלא יהא לך רשות בו אלא (שתצא בו לחירות) [מה שאת נותנת בפיך], דכל כהאי גוונא לכולי עלמא לא קנה יתהון בעל כי התם, ולא קנה יתהון אדון, דהא מסלק ליה לאדון ולבעל, ולא יהיב ליה לעבד נמי? אלא להא מלתא בלחוד, והכא בדאמר ליה הא לך מנה על מנת שתצא בו לחירות, דר' מאיר סבר כיון דאמר ליה סתם הא לך מנה ולא אמר ליה שלא יהא לך בו אלא שתצא בו לחירות דהויא מתנה גמורה, ואף על גב דאמר ליה על מנת שתצא בו לחירות, לאו כלום הוא, ורבנן סברי כיון דייחד לו דבר לאו מתנה גמורה יהיב, ליה ואין לו בו אלא פדיונו בלבד, אבל לכולי עלמא אי אמר ליה לא יהיה לך אלא שתצא בו לחירות או לא יהא לך בו אלא מה שאת נותנת בפיך, לא קנה אדון, ולא קנה יתהון בעל, והשתא אתי שפיר שמעתיה דרב, דהתם אף כר' אלעזר ואליבא דר' מאיר, והא דקאמר התם אבל מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל, הוא הדין דהוה מצי למימר אבל אמר לה על מנת שתתני לפיך קנה יתהון בעל, כיון דלא אמר שלא יהא לבעלך רשות בהן, דמתנה גמורה קא יהיב לה לכל דבר, אלא שמתנה עמה שתאכל מהן, אלא משום דשמואל פליג נמי אפילו במה שתרצי עשי נקט לה וסבירא ליה לרב דלר' מאיר לא שני ליה בין אשה לעבד, ושמואל נמי מתוקמא שפיר כר' אלעזר, ויחלק שמואל בין קניית עבד לקניית אשה, דטפי אלימא יד אשה מיד עבד, דאף על גב דבעבד קנה יתהון אדון בעל מנת באשה לא קנה יתהון בעל, והיינו דקאמר הכא ר' אלעזר כל כהאי גוונא לא פליגי דקני עבד וקני רבו, ולא מסיק וקניא אשה וקני בעל, דלגבי אשה לא קני בעל כדאמרן, והתם באשה בלבד הוא דאמר שמואל דאפילו מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל, משום דאלימא ידה לקנות בלא בעלה בין לר' מאיר בין לרבנן, ומתניתין דהתם כולי עלמא היא, אבל בעבד מודה דלא קנה, אלא אם כן אמר ליה שלא יהא לרבך רשות בהן אלא שתצא בו לחירות כר' מאיר, אי נמי בעל מנת שתצא בו לחירות כרבנן דהכא, וכדאמרינן לעיל דעדיף טפי יד אשה מיד עבד, ואמרינן נמי בריש פרק הזורק (עח, א) אטו יד אשה מקניא לבעל אלא רבא יד דעבד קא קשיא ליה, כלומר דנקנה לאדון נמי, וגרסינן נמי בירושלמי בשמעתין דהכא לפרוקי מתניתין דעירובין (עט, ב) דקתני אינו מזכה על ידי עבדו ושפחתו הכנענית אבל מזכה על ידי אשתו, וסתם מתניתין ר' מאיר, ואם כן היכי מזכה על ידי אשתו, והא אית ליה יד אשה כיד בעלה, ופריק ר' חנניא בשם ר' פנחס תפתר כהדין תנייא דתני אשתו אינה פודה לו מעשר שני, רשב"א אומר משום ר"מ אשתו פודה לו מעשר שני והדין תניא ר"מ עבד יד העבד כיד רבו ולא (עבד) יד האשה כיד בעלה, ואתיא ההיא דירושלמי כסבריה דשמואל וכדאמרן.

והשתא נמי אתי שפיר מאי דאקשינן התם בנדרים (פח, ב) דר' מאיר אדר' מאיר אליבא דרב מההיא דעירובין, ולא אקשי דר' מאיר אדר' מאיר אליבא דשמואל דההיא דעירובין, (דאלמא) [דהתם] משמע דלשמואל דלא עבד ר' מאיר יד אשה כיד בעלה, דסתם מתניתין דהתם ר' מאיר, והכא בשמעתין אמר דאין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה, דהשתא לא תיקשי מידי, דהא אית ליה לשמואל דשאני ליה לר' מאיר בין אשה לעבד.

והשתא נמי אתי שפיר הא דסתים תלמודא בכמה דוכתא שעל מנת שאין לבעלך רשות בהן לא קנה יתהון בעל, כההיא דאמרינן בפרק בן סורר (עא, א) גבי אינו חייב עד שיאכל משל אביו ומשל אמו, ואמרינן עלה בגמרא אמו. מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה, ופריק דאקני לה אחר על מנת שאין לבעליך רשות בהן. וכן בנזיר פרק מי שאמר (כד, ב) הריני נזיר ושמע חברו גבי אם משלה היתה הבהמה. ופריך בגמרא מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה, ומשני שקמצה מעיסתה, איבעית אימא דאקני לה אחר על מנת שאין לבעליך רשות בהן, וכלהו מוקי לה שמואל אפילו כר' מאיר, דמודה ר' מאיר באשה כל כהאי גוונא דאמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן לא קנה יתהון בעל, וקיימא לן כאוקמתא דר' אלעזר, וכן מפורשת בתוספתא דתניא התם (פ"א ה"ד) ובלבד שיהא כסף משל אחרים ואומר לו על מנת שאין לך רשות אלא ליפדות ע"כ. אלמא פלוגתייהו בהכין ואוקמתיה דר' אליעזר.

ונמצא עכשיו דלר' מאיר אליבא דרב לא שנא עבד ולא שנא אשה בעינן תרתי סלוק בעל ואדון ויחוד דבר, כלומר שלא יהא לבעליך ולרבך רשות בהן אלא מה שאת נותן לפיך או שתצא בו לחירות, ולרבנן לא בעי אלא יחוד דבר בלבד, באומר על מנת שתפדה בו או על מנת שתאכל מהן וכיוצא בו בין בעבד בין באשה, ועבד ואה לדידהו חד דיאנ אית להו, אי נמי באומר לא יהא לך בו אלא שתצא לחירות או לא יהא לך בו אלא מה שאתה נותן לתוך פיך, דכל שאומר לא יהא לך בו אלא כך וכך הרי סילק את האדון ואת הבעל מהן לגמרי כשאר כל אדם, שאפילו לעבד ולאשה לא נתן אלא לדבר המיוחד בלבד, והלכך האומר לאשה על מנת שתפדי בו את המעשר, לר' מאיר אינו פודה, שהרי לא התנה עמה שלא יקנה הבעל ושלא יהיה לה בם אלא שתפדה בו את המעשר, ולרבנן פודה, דהא איכא יחוד דבר, דלדידיה נמי הוה ליה כאלו לא הקנתו אלא לפדות בו את המעשר, ועבד נמי דאין קנין לעבד בלא רבו עד שיהא בו ייחוד דבר. כלומר שתצא בו לחירות או שאתה נותן לתוך פיך, אבל על מנת שאין לרבך רשות בו בלבד קני עבד וקני רביה כאוקמתא דר' אלעזר, ולשמואל בין לר' מאיר בין לרבנן באשה כל שאמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן ומה שתרצי עשי, וכל שכן בשאמר לה שאין לך בהן אלא מה שאת נותנת לתוך פיך, לא קנה יתהון בעל. אלא דקשיא לן למה לי דקתני במתניתין דהתם מה שאת נותנת לתוך פיך, דאפילו בסתם לא קנה יתהון בעל. ואם היינו אומרים דשמואל כרבנן אבל לר' מאיר עד שיאמר מה שאת נותנת לתוך פיך אתי שפיר, וכל הנך דמייתינן לעיל כההוא דנזיר (כד, ב) ודפרק בן סורר (עא, א) אתיין כרבנן. אבל לר' מאיר ליכא חילוק בין אשה לעבד, דבתרוייהו צריך לומר שאין לבעליך או לרבך רשות בהן אלא מה שאת נותנת לתוך פיך, ואף על גב דבירושלמי פליג אליבא דר' מאיר בין אשה לעבד כדכתבינן לעיל, אתיא דלא כגמרא דילן, דהא פרכינן לה בגמרא ולא משני לר' מאיר דשאני עבד מאשה, אלא דאכתי תיקשי לן אמאי לא פריך התם דר' מאיר אליבא דשמואל מהא דערובין אהא דהכא, כדפריך מההיא דעירובין אהאי דנדרים התם אליבא דרב, וצ"ע.

ולענין פסק הלכה. איכא מאן דפסק כשמואל, דהא פלוגתייהו בדינא תליא אי קנה יתהון בעל או לא, והלכתא כשמואל בדיני. ועוד דבין לרב בין לשמואל אליבא דרבנן הכי דינא, וקיימא לן כרבנן, דרבים נינהו, והנגיד רב שמואל פסק כן בשם רב עמרם אבל רבינו תם והראב"ד פסקו רב, משום דכי איתשיל קמייהו לגבי נדרים איתשיל קמייהו, ואיסורי נינהו, וקיימא לן כרב באיסורי, ועוד דהתם בנדרים (פח, ב) אקשינן ופרקינן אליבא דרב, וכיון דרבא ורב אשי מקשו ומפרקי התם אליבא דרב, שמע מינה דכותיה, קיימא להו. ועוד דסתם מתניתין דהתם כותיה דרב. והרמב"ם (פ"ג מהל' זכיה ומתנה הי"ד) פסק שם כשמואל, ואפילו הכי קאמר דעל מנת שאין לבעליך רשות בהן לבד קנה יתהון בעל עד שיאמר לה ומה שתרצי עשי. וסוגית הגמרא מתישבת שם לפירושו, ושם במקומו הארכתי יותר בס"ד. ולגבי עבד קיימא לן כרבנן אליבא דר' אלעזר, והלכך באשה אם אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נותנת לתוך פיך או מה שתלבשי וכיוצא בזה, שיחד לה דבר, לא קנתה יתהון בעל, ואפילו אכילת פירות אין לו בו, הא אם אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן לבד, קנה יתהון בעל וכל שכן בעבד, עד שיאמר לו שאין לך רשות בו אלא שתצא לחירות, אי נמי על מנת שאין לרבך רשות בו אלא שתצא בו לחירות, או שאת נותן לתוך פיך, אבל בעל מנת שאין לרבך רשות בהן בלחוד קנה יתהון אדון, וכן פסק רבינו אלפסי, וכן פסק רב האי גאון בספר המקח בשער ה'. וכתב שם ר' האיי ז"ל ואם קנה העבד כלום, כל זמן שהוא עבד, יהיה יד רבו (ידו) על העליונה, אם רצה יתרצה באותו המקח ולא יחזירנו ויהיה אותו מקח לרבו, ואם לא רצה יחזיר את המקח והמוכר יחזיר את הדמים לרבו, כיון שאין לו קנין בלא רבו ע"כ. וזה כשלקח במעות שלו או שנתנו לו סתם, אבל בעל מנת שאין לרבך רשות בו אלא שתקח חפץ פלוני קנה בלא דעת רבו כמ"ש.


דף כד עמוד א[עריכה]

אלא בזוזי דידה ומעשר דידיה. הכי גריס רש"י. ופירוש זוזי דידה זוזי דנכסי מלוג שלה היא, ואם גאול יגאל איש ממעשרו אמר רחמנא (ויקרא כז, לא) איש ולא אשה, ולאו דוקא אשה, אלא איש ממעשרו ולא אחר, ואשה דנקט רבותא קאמר, כלומר איש ולא אשתו דאפילו אשתו חשיבא כאחר לגביה לענין מעשר, וקשיא לן דנכסי מלוג דידה כדידיה חשבינן ליה לענין פדיה ולהוסיף חומש, כיון שיש לו בהן אכילת פירות, וכדאמרינן במסקנא אלא במעשר דאתיא מבי נשא, ורבנן לטעמייהו דאמרי מעשר ממון הדיון הוא, והוי כשאר נ"מ שלה ושליחותיה קעבדא, ויכולני לתרץ בזו דשאני מעשר שני, דאין לו קרן, דהא אינו יכול ליקח בו קרקע שיאכל הוא את פירותיו, אלא קרנא קא אכיל, והלכך כשתמצא לומר דממון הדיוט הוא, הרי הוא כשלו ושליחותיה קא עבדא, אבל הא דאמרינן אלא דיהיב לה אחר מנה על מנת שתפדה בו את המעשר קשיא דהא בשנתנו לה אחרים אין לבעל אלא אכילת פירות וכדכתיבנא לעיל, ואפילו הכי אמרינן דלמאן דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה אינה פודה בו את המעשר דלשיחותיה קא עבדא, ובהא נמי איכא למימר דכיון דלדבר זה בלבד נתנו לו כאלו כולו של בעל חשבינן לה, מה שאין כן בנכסי מלוג? שלה דיש לו קרן ויש לו פירות והקרן קיימת לה, והלכך כשהיא פודה את המעשר בקרן שלה הויא לה כאחר לגבי מעשר הבעל ואינה מוסיפה את החומש. כנ"ל לתרץ דברי רבינו, ומכל מקום לא היה צריך לכך, אלא משכחת לה בזוזי דידה לגמרי במתנה שנתן לה בעל, וכדאמרינן בפרק חזקת (נא, ב) במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות.

אבל בעיקר הגירסא תמיהא לי אם לרבות אשתו שאינה כגופו אלא כאחר, לא הוה ליה לתלמודא לסתום עיקר תלמודו ולאמרו בלשון שאין משמעו מפני כך אלא לחלק בין פדיית איש לפדיית אשה, אלא הוה ליה למימר איש אמר רחמנא ולא אשתו,והגירסא המיושרת היא הנמצאת בספרים ישנים, והיא גרסתו של ר"ח ז"ל אלא בזוזי דידה ומעשר דידה איש אמר רחמנא ולא אשה. והכי פירושו איש מוסיף חומש ולא אשה אפילו אלמנה או גרושה ואפילו במעשר דידה, והא דאמרינן בתורת כהנים פרשת (בהר סיני) [בחוקותי] אם גאל יגאל לרבות את האשה דבעל בזוזי דנכסי מלוג שלה, דומיא דיורש שפודה במעשר שבא לו ממקום אחר. והא דאמרינן התם אסיפא דההוא איש פרט לקטן ולא קאמר פרט לקטן ולאשה, משום דאיש פרט לקטן שאינו בר פדיה כלל ואם פדה אינו פדוי, מה שאין כן באשה דבת פדיה היא.

ואם תאמר כיון דאצטריך למיכתב איש למעט את הקטן, מנא לן מיעוטא דאשה שאינה מוספת חומש. יש לומר דקטן לא צריך קרא, ועיקר איש כי כתיב למעט את האשה הוא דכתיב.


דף כד עמוד ב[עריכה]

וכולן עבד יוצא בהן לחירות. פירש כשהפיל שינו או סימא עינו בפי עדים ועמד בבית דין ובאו עדים קודם שהודה. הא אם לא היו שם עדים אינו יוצא לחירות, דאין קנסות אלא בבית דין ובעדים, ואף על גב דעבד כמאן דתפס דמי דהא אינו מחוסר גוביינא, אפילו הכי תפיסתו לא מהניא ליה אלא בעדים, ואם הודה רבו בכך נפטר, ושוב אינו יוצא לחירות בכך, וכדאמרינן (ב"ק עד, ב) אמר ליה רבן גמליאל לר' יהושע אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות, אמר לו ר' יהושע אין בדבריך, כלומר שכבר הודית, ואפילו לצאת ידי שמים אינו חייב, כדגרסינן בירושלמי בפרק אלו נערות (פ"ג ה"י) מה שיאמרו לו צא ידי שמים נשמיענה מן הדא מעשה בר"ג שהפיל שינו של טבי עבדו, אתא לגבי ר' יהושע אמר לו טבי עבדי מצאתי עילה לשחררו, אמר לו מה בידך ואין קנסות אלא בב"ד ובעדים, ויאמרו לו צא ידי שמים, הדה אמרה שאין אומרים לו צא ידי שמים.

אלא הואיל ומדרש חכמים הוא. ואף על גב דמדרש חכמים דאורייתא הוא. מכל מקום צריך גט שחרור, שכיון שאינו מפורש בתורה ואין הכל בקיאין בו, חיישינן שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבד אתה. ודוגמתה חששו בההוא דגיטין פרק השולח (מ, א) מקרקש ליה בזוזי וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה, וכבר כתבתיה שם בארוכה בס"ד.

הכהו על אזנו וחרשו עבד יוצא בהן לחירות. הקשו בתוספות מדתנן בבכורות (מה, ב) החרש והשוטה והשכור כשרין בבהמה ופסולין באדם, ובאדם נמי אינו פסול מטעם מום, אלא דאינו שוה בזרעו של אהרן כדדרשינן בריש פרק מומין אלו בין קבועים מדכתיב (ויקרא כא, כא) כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן איש ששוה בזרעו של אהרן ונפקא מינה דלא מחיל עבודה אף על פי שהמום מחלל עבודה כדכתיב (שם כג, א) מום בו ולא יחלל, ומשמע שיש להשוות יוצא בשן למומין דבכור, דהכי נמי דרשינן התם ובעינן מומין שבגלוי ואינן חוזרין, ולקמן נמי דמייתי מומין דבכור כדאמרינן ותנן נמי גבי מומין והוא שנטל רוב הלשון או רוב המדבר שבלשון, דאלמא שוין הן לכאורה, ויש לומר דאינן שוין, דהא עבד יוצא בהפלת שן אף על פי שאינה גלויה לגמרי כשיניו הפנימיות, והתם בעיא מום גלוי לגמרי, והיינו טעמא דבעי דומיא דפסח ועור דהוי גלוי גמור, והכא דומיא דשן שאינו גלוי גמור, והלכך אפילו חרשות מוציאות, כך תירצות בתוס'.

הא דאמרינן מיבעי להו לכדתניא הושיט ידו למעי שפחתו וסימא עובר שבמעיה. קשיא להו לרבוותא דמהכא משמע דרבנן בעו כונה, ובשלהי פרק כיצד הרגל (כו, ב) אמרי אמר רבא היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה לעין עבד. פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן, דאלמא לרבנן לא בעינן כונה כלל, ותירץ הראב"ד דהכא לאו משום כונה קאמר, אלא משום דושחתה משמע שהיתה מתוקנת כבר ועין העובר לא היה מתוקן שלא יצא לאויר העולם.

והרמב"ן נר"ו הקשה עליו, דהא ר' אליעזר טעמא קאמר ושחתה עד שיתכון לשחתה, אלמא בכונה תליא מילתא, ובתוס' תירצו דשאני הכא דאיכא תרתי לטיבותא, חדא דנתכוון להנאתה, ועוד דלא נתכוין לעין כלל. ולדידי קשיא לי דהא כונת הנאה לא מהניא, כדאמרינן היה רבו רופא ואמר לו כחול לי עיני וסימאו שיחק באדון, ואי משום שלא נתכוון לעין, הא לא בעינן כונה, כדמשמע מההיא דפרק כיד (כו, ב) וכיון דלא האי מהנה ולא האי מהנה כי (פרכיניה) [ארכביה] אתרתי אמיא מהנה. ונראין דברי ראב"ד. והא דאמרינן מיבעי להו לכדתניא ר' אליעזר אומר, לכדתני ר' אליעזר אצטריך להו ולא כטעמיה דר' אליעזר,משום דאיהו בעי כונה ואינהו משום ושחתה עד שישחית את המתוקן. ומשום דר' אליעזר תני לה בהדיא נקט דר' אליעזר, אף על גב דרבנן לאו כטעמיה סבירא להו. אי נמי יש לומר כל שאינה מתוקנת כבר אפילו נתכוין לחטטה לא קרינן ביה מתכוין לשחתה, ואין השחתה אלא במה שהוא מתוקן כנ"ל.

היתה עינו סמויה וחטטה עבד יוצא בו לחירות מאי טעמא שויה מחוסר אבר. תמיהא לי היתה שינו נדודה נמי בשאין יכול להשתמש בה כבר והפילה אמאי אינו יוצא בה לחירות, דהא שן נמי אבר הוא, וכדאמרינן מה שן ועין ראשי אברים, וצ"ע.

יבשה גפה. כתב הראב"ד אף על פי שעדיין מחובר בגופו, מחוסר אבר מיקרי, כיון שכל כחו של עוף בכנפיו ויבשו.


דף כה עמוד א[עריכה]

הא דאמרינן נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לבא בו מים בעינן כדר' זירא. קשיא לן והא לא דמיא לדר' זירא, דבשלמא בדר' זירא בעיא ראוי לבילה משום דכתיב (ויקרא ז, י) בלולה בשמן ולכתחלה בילה צריכה, וגבי אלם ואלמת בפרק מצות חליצה (קד, א) לפי שאינם בואמר ואמרה, ובקריאת בכורים בפרק המוכר את הספינה (פא, ב) משום וענית ואמרת, וכן בכל שאר המקומות שהוזכרו דברי ר' זירא כיוצא באלו, אבל כאן שאין צריך ביאת מים ואפילו לכתחלה, למה הוצרך למקום ראוי לביאת מים, ויש מפרשים דמדרבנן בעלמא לפי שצריך טבילה כל גופו דבר תורה תקינו דלשון ושינים שפעמים מגולין יהו צריכין ראוין לבוא בו מים. ובתוס' מתרצים דמכל בשרו דרשינן ליה דאף על גב דכל בשרו למעט בית הסתרים, מכל מקום כיון דכתיב כל מרבים להו לבית הסתרים לענין זה שיהיו ראוין לביאת מים.


דף כה עמוד ב[עריכה]

מתניתין בהמה גסה ניקנית במסירה והדקה בהגבהה. פירש רשי במסירה דוקא ולא במשיכה, לפי שאין דרכה בכך להוליכה בפניו. ואינו מחוור דכיון שניקנית במסירה כל שכן במשיכה החשובה ממנה, וכדמשמע בפרק הספינה, דאמרינן התם (עו, א) גבי ספינה נקנית במשיכה במאי אוקמיתיה כרבי, אי הכי תיקני נמי במסירה, מדקאמר נמי במסירה משמע דמשיכה עדיפא. ועוד תניא ספינה נקנית במסירה דברי רבי, וחכמים אומרים לא קנה עד שימשכנה, מדקאמר עד, שמע מינה דמשיכה עדיפא, והלכך הדין נותן שאם בקנין גרוע דהיינו מסירה נקנית כל שכן במשיכה דעדיפא מינה, ועוד מדאמרינן בגמרא אשכחינהו שמואל לתלמידי דרב אמר להו מאי קאמר רב בבהמה גסה, אמרו ליה הכי אמר רב בהמה גסה נקנית במשיכה, והא אנן במסירה תנן, ולפי דברי רש"י אית לן לפרושי דהכי קאמר להו שמואל והא אנן במסירה דוקא תנן. וזה קשה דהא שמואל גופיה אית ליה במשיכה, וכדאמרינן בריש פרק קמא דמציעא (ח, ב) היה רכוב על גבי בהמה אמר רב יהודה שמעית מינה דמר שמואל תרתי רכוב ומנהיג חד קני וחד לא קני, ואמרינן מאי רכוב ומאי מנהיג, אלמא רכוב לחודיה ומנהיג לחודיה, מי איכא למאן דאמר מנהיג לחודיה לא קני, כלומר דהא משיכה מעלייתא הוא ובהמה גסה נקנית הוא במשיכה. ועוד דר"מ גופיה משמע דאית ליה דנקנית במשיכה, וכדאמרינן התם בההיא שמעתתא השתא יושב לר' מאיר קני מנהיג לא כל שכן. ועוד אמאי לא בעינן פיל במציעא ובנכסי הגר, לרבנן במאי קני ליה, כדבעינן פיל לר' שמעון במאי קני ליה. ומיהו אפשר לדחות באלו, דשאני מציאה והפקר, דכיון שאי אפשר במסירה דליכא מאן דמסר לה קני ליה במשיכה, וקצת משמע כן מדאמרינן התם (ט, ב) מנהיג לחודיה מי איכא מאן דאמר דלא קני, ומאי קושיא אין איכא ר' שמעון דאמר הכא דזה וזה בהגבהה, אבל ודאי קשה מדתניא התם ר' אליעזר אומר רכוב בשדה ומנהיג בעיר קנה ומוקמינן ליה התם במקח וממכר, והוא ניהו דאמר הכא במסירה, דאלמא לא שנא הכי ולא שנא הכי קנה, והתם איכא למימר דהכי קאמר מי איכא למימר דסבירא ליה לשמואל כר' שמעון דמי איכא מאן דשביק רבנן ועביד כר' שמעון, אי נמי דאי כר' שמעון לא רכוב ליקני ולא מנהיג ליקני, כנ"ל פירושה דההיא מלתא.

ומכל מקום נחזור לענין שמועתינו דכיון דבמסירה קונה כל שכן במשיכה, ואף על גב דאין דרכה בכך, ועיקר טעמא דנקנית לר' מאיר במסירה ולא בעי משיכה אינו אלא משום דאין דרכה במשיכה, דאילו היה דרכה בכך לא היתה נקנית אלא במשיכה. ותדע לך דאלו דברים שאין דרכן להגביה אם הגביהן מי לא קני, הא ודאי א"א, דמצינו הגבהה שקונה בכל מקום, ועוד דאמרינן לעיל (כב, ב) הגביהו רבו לא קנאו ר' שמעון אומר קנאו שלא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכל מקום, אף על פי שאין דרכן של בני אדם להגביה עבדיהם, אלא ודאי הכי קאמר במסירה וכל שכן במשיכה, והיינו דמקשי להו שמואל לתלמידי דרב והא אנן במסירה תנן, כלומר אף במסירה. וקשיא לרב דאמר במשיכה ולא במסירה.

ומסירה זו פירש רבינו יצחר בר מרדכי דהיינו בשמסרו לו מוכר מיד ליד, אבל באמירה בעלמא לא, כדאמרינן בפרק קמא דמציעא (ט, א) מאי לשון מוסרה כאדם המוסר דבר לחברו מחברו קני, דהא קא מסר ליה, אלא במציאה ובנכסי הגר מאן קא מסר ליה דליקני. ואינו מחוור אלא באמירה בעלמא הוא, וכדמשמע בפרק הספינה (ב"ב עו, א) דאמרינן התם אי דאמר ליה לך חזק וקני כולי עלמא לא פליגי דקני, כלומר במסירה, הכי במאי עסקינן דאמר ליה לך משוך וקני מר סבר קפידא הוי, כלומר במשיכה דוקא, ומר סבר מראה מקום הוא לו, אלמא מדקא אמרינן דאמר ליה לך חזק לך משוך ולא קאמר תא חזוק תא משוך, משמע דלאו מיד ליד מסר ליה אלא באמירה בעלמא, והתם הכי קאמר במציאה ובנכסי הגר מאן מסר ליה באמירה וברשות מי החזיק בהן דליקני. ואף על פי שרש"י ז"ל פירש כאן במסירת בעלים מוסרין אותה באפסר או בשערה ללוקח, לאו בדוקא נקיט ליה, אלא אורחא דמלתא נקט, ושמא סובר הוא כדברי רבינו יצחק בר מרדכי ז"ל, וכבר דחינו דבריו ז"ל. ורבינו יצחק הזקן ז"ל כך הוא סבור שאינו צריך אלא באמירה, וכן פירש רש"י בפרק הספינה (עה, ב) אחזה בטלפה במצות המוכר.

גמרא: הוא דאמר כי האי תנא דתניא וחכמים אומרים זה וזה נקנין במשיכה. כלומר ולא במסירה, ואפילו ברשות הרבים דלא קניא משיכה לא קניא לה במסירה עד שימשכנה מרשות הרבים לסימטא, דכל שתקנו לו קניה חשובה לא מהניא ביה קניה גרועה ממנה, אף על פי שאינו יכול, ואפילו ברצון המוכר לא קנה. ותדע לך מדמקשינן בסמוך אלא מעתה פיל לר' שמעון במאי קני ליה ומאי קושיא לימא ליה במשיכה ומדעת הבעלים, ואף על פי שתירץ הראב"ד ז"ל דהתם באלם שאינו יכול לדבר, אינו מחוור דהא אפשר לו ברמיזה או בכתיבה וכדתניא (גיטין עא, ?) כשם שבודקין אותו לגטין בודקין אותו למשאות ולמתנות, והא דאמרינן לקמן (כו, א) ואי פריש פריש, ומשמע דקניות בדעת הבעלים תלויה, ליתא דהתם מדינא בשטרא בלחוד או בכספא בלחוד הוא דקני, אלא שחשו חז"ל דבמקום שכותבין את השטר בשלא נתן את הדמים לא מסכה דעתייהו, וכיון דפירשו דסמכה דעתייהו פירשו. והא נמי דאמרינן בפרק הספינה (פו, א) גבי כליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה לוקח, דאי אמר ליה מוכר קני קני, התם נמי משום שאין לו רשות להניח שום כליו הוא, שאין כליו של אדם קונה אלא במקום שיש לו רשות להניחו, וכיון דאמר ליה מוכר קני, הרי שנתן לו רשות להניח כליו שם, והלכך קני, דכליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו. והאי נמי דאמרינן בפרק הספינה (ב"ב עו, א) במאי אוקימתא כר' תיקני נמי במסירה דתניא נקנית במסירה דברי רבי כו', ופרקינן לא קשיא כאן ברשות הרבים כאן בסימטא, היינו טעמא משום דעיקר קנייתה במסירה שהיא גרועה וכל שהיא עומדת בסימטא דאי אפשר לה במסירה, דאין מסירה קונה בסימטא, לא קנה עד שימשכנה.

ר' שמעון אומר זה וזה בהגבהה. מסתברא דר' שמעון לא פליג אלא בבהמה, משום דאפשר לה בהכי ואפילו פיל כדמשני ואזיל, אבל בספינה וכלים גדולים שאי אפשר להן בהגבהה, מודה הוא דבמשיכה או במסירה קנה, שאין ר' שמעון חולק לבטל כל הקניות חוץ מן ההגבהה. והראב"ד ז"ל שדחק עצמו בכך, לא נראו דבריו.

אמר אביי בחליפין. מהא משמע דחליפין אינן קונין לא מדין שטר ולא מדין כסף, דהא מטלטלין אינן נקנין בכסף ושטר, אלא חליפין קנין בפני עצמו הוא כנ"ל.

ומהא דאמרינן אי נמי שוכר את מקומו. שמעינן דשכירות מקום אינו מדין משיכה.

שמעת מינה כליו של אדם ברשות מוכר קנה לוקח הכי במאי עסקינן בסימטא. והוא הדין דהוה מצי לתרץ בדאמר ליה מוכר קני, כדאמרינן התם בפרק הספינה (עו, א) דאי אמר ליה מוכר קני קני.


דף כו עמוד א[עריכה]

אי נמי בחבילי זמורות. פירש רש"י שמעלהו על הזמורות, שחבילה סתמא גבוה מן הקרקע ג' טפחים, ונפיק ליה מתורת לבוד, והויא לה הגבהה מעלייתא. אבל בכלים לא מצי למימר שיקנה מדין הגבהה, לפי שסתם כלים אינן גבוהים ג' טפחים. וזה קשה דהגבהה בפחות מג' טפחים הויא הגבהה, כדאמרינן בבבא קמא פרק המניח את הכד (כט, ב) גבי ההופך את הגלל ברשות הרבים ובא אחר והוזק בו חייב, וסתם הפיכה אינו מגביה מן הקרקע ג' טפחים, ואמרינן עלה לא שנו אלא שנתכוון לזכות בו, אבל לא נתכוון לזכות בו פטור, אלמא כל שנתכוון לזכות בהגבהה מועטת בהפיכה קנה. ומיהו רש"י בעצמו נשמר שם מן הקושיא הזאת, ופירש ואף על פי שאינה הגבהה מעלייתא להתחייב בנזקיו, מיהא קנה מידי דהוה בורו.

ועוד הקשה עליו ר"ת מהא דאמרינן בעיורבין (עט, ב) ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים וצריך להגביהה כל שהוא, וכמה כל שהוא, טפח, ויש מי שפירש דשיתופי מבואות דמדרבנן שאני, וכדאמרינן בפרק האומר בגיטין (סה, א) גבי קטן שלא הביא שתי שערות זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים, ואקשינן כיצד משתתפים במבוי מניח את החבית כו' ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים, האי שפחה היכי דמיא כו', אלא לאו דלא אתיא שתי שערות, ומשני שאני שתופי מבוי דרבנן, אלמא בזכיה מועטת זוכה אדם בעירוב דרבנן.

אבל רמב"ן נר"ו כתב דמפורש אמרו בירושלמי (ב"ק פ"ג ה"ב) גבי ההופך את הגלל דהוא הדין להגבהת מטלטלין, דגרסינן התם אמר חזקיה והוא שנתכוין הגלל דהוא הדין להגבהה מטלטלין, דגרסינן התם אמר חזקיה והוא שנתכוין לזכות, אבל לא נתכוין לזכות לא, בדא מלתיה דחזקיה אמרה שהפיכה במטלטלין קניא, שמע מינה דאפילו הגבהת טפח הויא הגבהה וקניא.

ועוד קשה לדברי רש"י דמכל מקום אף על פי שהן גבוהין מן הקרקע כמה, מסתמא הזמורות בטלין לגבי קרקע המוכר, וכאלו לא הגביה כלל, ויש מפרשים שהזמורות מאכל הפילין, והלכך מביא חבילי זמורות ותולין למעלה והפיל קופץ למעלה והויא ליה הגבהה מחמתו, כדתניא כיצד במשיכה קורא לה והיא באה, ואמרינן נמי בחולין (קמב, א) זיל טרוף אקן כי היכי דלתגבהו ותקנינהו, אלמא כל שנגבהין מחמת מעשיו הויא לה הגבהה אף על פי שאינו מגביה ממש בידיו. וקשיא לי אם אינו מגביהו ממש, כיון שעומד באויר של חצרו של מוכר היכי קני ליה לוקח, והא קיימא לן דאויר חצרו כחצרו וכל שסופו לנוח כנח על גבי קרקע חשבינן ליה, כדאמרינן במציעא (קב, א) בפרק השואל גבי הקולט מן האויר הרי אלו שלו, וצ"ע.

אמר רב לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר ואי פירש. אי בעינא בכספא איקני או בשטרא איקני קנה, דהא לאו מחוסר קניה הוא, דמדינא שטרא לחודיה וכסף לחודיה קני ומשום דלא סמכא דעתייהו הוא, וכיון דפרישו פרישו. ואיכא מאן דאמר דהוא הדין לחזקה שאינו קונה עד שיכתוב את השטר ונסתייעו מהא דאמרינן לקמן (כז, א) יפה כח חזקה מכח שניהם שאם מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כו', דאלמא לא אשכחן ייפוי כח לחזקה מן הכסף אלא בהא בלחוד. ואיכא מאן דאמר דאין לאחר חזקה כלום ואפילו בלא דמים נמי קנה, והדמים אצלו חוב, אלא אם כן פירש עד שיתן דמים או בדעייל ונפיק אזוזי, וכן דעת רבותינו הצרפתים, וכן כתב רב האיי גאון בתשובה. ולפי דבריהם לקמן חדא מינייהו נקט, והוא הדין לייפוי כח זה שאין לאחר חזקה כלום, ועדיפא מינה נקט דאפילו בחזקה דחדא קני אידך. ותדע לך מדלא מפליג בחזקה (אלא) הכא בין נתן דמים ללא נתן, ובין מקום שכותבין את השטר למקום שאין כותבין, כדמפליג בכסף ובשטר.

והא דאמר במס' מציעא (עח ב) רבן שמעון בן גמליאל אמר מלמדין אותו שלא יחזרו בהן, כיצד כותב אני פלוני מכרתי שדה לפלוני באלף זוזי ונתן לי ת"ק זוז והריני נושה בו ת"ק זוז. ולא קאמר מלמדין אותן שיקנה לו בקנין או בחזקה, מסתבר לי דהיינו טעמא דתקנתא פסיקא קא משמע לן, דאי בקנין ובחזקה בדעייל ונפיק אזוזי [לא קנה והשתא אפילו עייל ונפיק אזוזי קנה דאזוזי מלותו הוא דעייל ונפיק אזוזי] מכירתו לא עייל דהא זקפן עליו במלוה דהוי כנפרע, והכי נמי משמע התם דהא דרבן שמעון בן גמליאל דאמר מלמדין אותם משום חששא דעייל ונפיק אזוזי הוא, מדמקשינן התם טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא קני, והתניא הנותן ערבון כו' אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בזמן שאמר ערבוני יקן, אבל מכר שדה באלף זוז ונתן לו מהם ת"ק זוז קנה ומחזיר את השאר אפילו לאחר כמה שנים, ומשני לא קשיא הא דעייל ונפיק אזוזי הא דלא עייל ונפיק אזוזי, אלמא תקנת רבן שמעון בן גמליאל כי היכי דלא ליהדרו בהו כדעייל ונפיק אזוזי הויא. ואי נמי רבן שמעון בן גמליאל לארווחי קניות הוא דאתא ולא ליגרועי מקניות, שיהא מלמד שלא יקנו אלא בחזקה וקנין. ואדרבה מאידך דרבן שמעון בן גמליאל משמע הכי, מדאמרינן דבדלא עייל ונפיק אזוזי קנה ומחזיר לו את השאר אפילו לאחר כמה שנים, ואי בחזקה לחודיה לא קני, אפילו כי לא עייל ונפיק אזוזי לא ליקני, דהא כסף במקום שכותבין את השטר אף על גב דלא שייך ביה עייל ונפיק אזוזי, אמרינן דלא קני, משום דלא סמכא דעתייהו כנ"ל. ואף על פי שיש לדחות ראיה זו, דשאני חזקה דכיון דאחתיה בגויה ולא עייל ונפיק אזוזי, הוה ליה כאילו פירש בחזקה תיקני, דהוה ליה כמוכר שדהו מפני רעתה, דאי לאו דגמר וזבין לא שביק ליה אכיל ליה עד דשקיל זוזי. אי נמי משום דמסתפי דלא ליחזיק עליה וכפר ליה בדמי זביני, אבל בכסף או בשטר לא סמכה דעתייהו, וכי כתיב ליה את השטר ולא עייל ונפיק אזוזי לא מוכחא מלתא דגמר ומקנה, דדלמא אמר כל היכא דלא אחזיק בקרקע לא איכפת לי. איהו כי נחית ליה יהיב לי זוזי, ואי לא לא שבקינא ליה למיכל ליה לארעא.

והא דתנן בפרק חזקת (מב, א) במה דברים אמורים בחזקה שיש עמה טענה, כגון לוקח אומר לקחתי ומוכר אומר לא מכרתי, אבל בחזקה שאין עמה טענה, כגון נותן מתנה והאחין שחלקו והחזיק בנכסי הגר נעל וגדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה, ואיכא מאן דמייתי ראיה מהכא דמדשבקיה למוכר ונקט הא, שמע מינה דחזקה לא קני במכר בלא דמים, ליתא, דטעמא דהתם משום דאורחא דהנהו תלתא דהיינו אחין שחלקו ונותן מתנה ומחזיק בנכסי הגר לקנות בחזקה, אבל מכר אורחיה למיקני בכספא במקום שאין כותבין את השטר, ובמקום שכותבין את השטר אין דרך שיתן לו המוכר רשות להחזיק עד שיתן לו דמים, ונמצא שאין נוהגת שם קניית חזקה לבדו. ואף רבינו הרמב"ן נר"ו כתב כן בפרק חזקת במקומה. ועוד הביא ראיה הוא נר"ו דחזקה במכר בלא דמים קונה היא, מדגרסינן בפרק שור שנגח את הפרה (נב, א) המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה, ומפרש התם כיון שמסר לו מפתח קנה בחזקה, דלא צריך למימר ליה לך חזק וקני, ולכאורה משמע קנה בחזקה בלא מתן דמים מדקאמר קנה ולא קאמר הרי זו חזקה, והסברא מכרעת דחזקה בקרקע במקום משיכה במטלטלין וקנה בלא מתן דמי עכ"ל. ולכאורה הכי משמע מהאי דשני שטרות דמייתינן לקמן (כז, א) דאמרינן זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה, דאלמא בחזקה לבד קנה, ואפילו תמצא לומר דבמתנה קא מיירי, מכל מקום שמעית מינה דשטרא לא מעכבא, ומינה דבמכר נמי לא מעכבא לא שטרא ולא כספא.

אלא מהכא ואקח את ספר המקנה. ואי קשה לך והא התם כסף היה ביה, כדכתיב (ירמיה לב, ט) ואשקלה לו את הכסף, איכא למימר דעיקר קניה בשטר הוה מדכתיב ספק המקנה, וכסף דמים בעלמא הוי ולא לקנייה.

אמר שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים. ואם תאמר והא מהכא ילפינן שטר, מואקח את ספר המקנה, וההוא שטר מכר הוה, איכא למימר התם מוכר שדהו מפני רעתה הוה, כדכתיב (שם, כד) הנה הסוללות באו העיר ללוכדה. ול"נ דלאו קושיא הוא, דהא דאמרינן בשטר מכר לא קנה, לאו משום דכסף מעכב בקניית שטר, דהא אי פריש פריש, אלא דרבנן הוא דתקון משום דאפשר דלא סמכה דעתיה, וקרא דינא ודשמואל תקנתא דקם אדעתא דאינשי.

ואיכא מאן דאמר דהא דשמואל בדעייל ונפיק אזוזי היא, הא לאו הכי קנה בלא נתינת דמים, וכדאמרינן בפרק השוכר דמציעא (עח, ב) האי מאן דמזבין מידי לחבריה וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני כו', והכא נמי לא שנא, ואיכא מאן דאמר דמדלא מפרש הכא וקאמר סתם אבל בשטר מכר לא קנה, לא שנא הכי ולא שנא הכי לא קנה עד שיתן דמים, דלא סמכא דעתיה, דהא מכיון דכתב ליה את השטר, אם איתא דקנה מעתה במה יכופנו על דמיו, לפיכך ירדו חכמים לדעתו של מוכר שאינו רוצה שיקנה עד שעת נתינת דמים, וכתיבת השטר ספרא הוא דאיתרמי ליה סבר כי אתי לא איטריד בכתיבת השטר. אי נמי דאיכא למימר דבשטר כיון דלא נחית לארעא כי לא עייל ונפיק אזוזי לאו גלויי דעתא איכא, דאימר מימר אמר כי לא אכול ארעא מאי אצווח ומאי אטריד, אבל בחזקה כי לא עייל ונפיק אזוזי גלי דעתיה דגמר והקנה, דאי לאו הכי לא הוה שתיק ליה כיון דחזי ליה אכיל ארעיה, וזה נראה נכון. וכן במשיכת מטלטלין מהאי טעמא גופיה הוא, דאי לא עייל ונפיק אזוזי דקנה, כיון דאחזקיה במטלטליו ולא קפיד אזוזי איכא גלויי הדעת טפי וקני. ובקנין איכא פלוגתא ביני רבוותא אי קני בלא קדמי או לא. ואיכא מאן דאמר דהוה ליה כשטר, דהא סתם קנין לכתיבה עומד ולא עדיף משטר, ואיכא מאן דאמר משעת קנין קנה דאין לאחר קנין כלום, ומסתברא כותיה, דאלים כח קנין ומשעת קנין מיקניא קני לה, וכדאמרינן בפרק קמא דמציעא (טז, ב) המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים, אי משום כתב ללוות ולא לוה הא שעבד נפשיה, אלמא אין הדמים מעכבין אשטרא אקנייתא.

ועד שיתן דמים דקאמרינן, כל הדמים קאמר, דהא טעמא משום דלא סמכא דעתיה הוא, ולא משום תורת קניה, והלכך עד שיתן כל הדמים לא קנה, ולא כן כתב הראב"ד בשמועה שלפנינו.

ולענין שטר, איכא מאן דאמר דהני שטרי דידן שטרי ראיה הן ולא שטרי קניה, והלכך דהשתא כמקום שאין כותבין את השטר דמי, ואי נמי פירש אי בעינא בשטרא אקנא וכתב לו את השטר בזה לא קנה, ושטר קניה היינו דוקא כגון שכתב לו שדי מכורה לך שדי נתונה לך, וליתא מדאמרינן בחזקת הבתים (נא, א) ולא באשה בנכסי בעלה, הא ראיה יש, ולימא ליגלויי זוזי הוא דבעא כו' שטר מתנה כו', דל זוזי מהכא תקנה בשטרא, מי לא תנן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף בשטר ובחזקה, ואם איתא לישני ליה דהתם בשטר זביני כגון שדי מכורה לך והכא בשטר ראיה. ואף על פי שיש לדחות ראיה זו, כך נראין הדברים שאף על פי שאינו כותב והריני מוכר לו אלא ומכרתי לו לאו שטר הודאה הוא אלא שטר מכר וכדכתיב (בראשית כג, יג) נתתי כסף השדה דמתרגמינן אתן, וכההוא שאמרו בגיטין פרק השולח (מ, ב) נתתי שדה פלונית לפלוני כו' ואמרינן עלה וכולן בשטר, כלומר שיכתוב לו עכשיו בשטר לשון זה, ואי מדין הודאה אין צריך לשטר, ומיהו יש מי שמפרש שם דאאתננה לו נתונה לו קאי, אבל בנתתיה לו לא צריך, דקנה מדין הודאה, והראשון עיקר.

רב אשי אמר במתנה בקש ליתנה לו. פירש רש"י מתניתין במתנה מיירי, ולמה כתב לו בלשון מכר, כדי לייפות את כחו לגבות ממנו אם יטרפוה בעלי חוב. וקשיא לי, חדא דלא הוה ליה למימר בכי האי לישנא, אלא הכא במאי עסקינן במתנה, ולמה כתב לו בלשון מכר. ועוד, אי משום הא, למה לי דכתב ליה שטרא אחרינא, ליכתוב ליה שטר מתנה באחריות. ועוד, דאמרינן בפרק חזקת (נא, א) ולא לאשה בנכסי בעלה, דל זוזי מהכא תיקני בשטרא, דתנן נכסים שיש להם אחריות כו', ולאו אתמר עלה אמר שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה כו', ופרכינן ולא מותיב רב המנונא בשטר כיצד, ופרקינן ולאו מותיב לה ומפרק לה במוכר שדהו מפני רעתה, ורב ביבי מסיים משמיה דרב נחמן במתנה בקש ליתנה לו, ולמה כתב לו בלשון מכר כו', כלומר רב ביבי מסיים בהא דמוכר שדה מפני רעתה, אלמא במכר מיירי ולא במתנה כמו שפירש רבינו, והא דקאמר במתנה בקש ליתנה לו, בשטר מתנה קאמר, כדי למהר קנייתו מפני שהוא רעה בעיני אדוניה, דכיון שכתב לו שטר מתנה הוה ליה כמפרש בשטרא תקני, ושטר מכר דכתב לו כדי ליפות את כחו משום אחריות שבו.

ואם תאמר לכתוב ליה אחריות בשטר המתנה, איכא למימר דלא ניחא ליה ללוקח דליתן דמי וליפוק עליה קלא דמקבל מתנה מיניה, ובירושלמי יהבי ביה טעמא. דגרסינן התם, אמר ר' יוחנן ממלוחיה ייפה כחו בשני דברים שיש שעבוד למכירה ואין שעבוד למתנה, והמוכר לא מכר את הכל והנותן מתנה נתן את הכל.


דף כו עמוד ב[עריכה]

מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים וכו'. ואוקמוה רבנן כר' אליעזר בבריא, בפרק מי שמת (קנו, ב) המחלק נכסיו על פיו.

אמרו לו אין לו תקנה עד שיקנה על גבי קרקע. ובשאין מקבל המתנה שם, כדאמרינן בסמוך. ומהכא איכא למשמע שאין לסמוך אארבע אמות דקבורה, וכן משמע מההיא דמציעא (מו, א) דהיה עומד בגורן ואינו צריך לפנים.

והא דקתני הכא צפונו ודרומו. לאו עיכובא הוא, ואין אגב צריך יחוד מקום בדרום או בצפון, והכא לפי שהקרקע עצמו היה מחלק ביניהם, סיים להם את הקרנות, וההיא דרב פפא דאקנינהו אגב אסיפא דביתיה (ב"מ מו, א) לאו בדוקא.

הא דאמרינן: אין לו תקנה עד שיקנה על גבי קרקע. הוא הדין להודאה, וכדאמרינן (ב"ב קמט, א) נפק אודיתא מבי איסור, אלא שאלו נכסים ידועים לו ובא לישאל באיזה קניה יכול להקנותם, והודאה לא מדרך הקנאה.

אלא מאי לדמי ניקנינהו ניהליה במשיכה דליתיה למקבל מתנה, וניקנינהו ניהליה על ידי אחר לא סמכא דעתיה. כך היא גירסת ר"ח, וכן היא בתוס'. ולגירסא זו קם ליה הכי נמי מסתברא, והלכך אין לו תקנה אלא באגב, אבל בחליפין לא, דמעות אין נקנין בחליפין, אבל גרסת רש"י וכן היא נמצאת בספרים אלא מאי לדמי נקנינהו ניהליה במשיכה אלא מאי אית לך למימר דליתיה למקבל מתנה הכי נמי דליתיה למקבל מתנה, ולא קם ליה הכי נמי מסתברא, ולפיכך הוצרך רש"י לפרש ואחר לא היה שם שחפץ בהנאתו של קונה ליתן כליו בשבילו, ואינו מחוור דהא סודר קני על מנת להקנות הוא כדאיתא בנדרים (מח, א) ואין הסודר קנוי למקנה, ולעיל (ו, ב) נמי אמרינן גבי על מנת שתחזירהו לי בכולהו קני לבד מאשה, גבי על מנת שתחזירהו לי בכולהו קני לבד מאשה, גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, דאלמא חליפין דהיינו קנין סודר חוזר הוא ואינו קנוי קנין עולם אלא לשעה. וראב"ד פירש שלא היה שם מי שיטרח בשביל הקונה. וגם זה אינו נכון, דהא במשיכה איכא טירחא יתירא, ואפילו הכי אקשינן וניקנינהו ניהליה אגב אחר.

ויש מרבותינו שפירשו וניקנינהו ניהליה על ידי אחר בחליפין, לא סמכא דעתיה, שאינו רוצה לשתף יד אחר בדבר, שהוא מתיירא אם היה לו שייכות בנכסים אגב הקנאת החליפין דלמא שמיט ואכיל להו, והקרקע שקנה סמוך למקבלי המתנה היה, והם בעצמם החזיקו בשדה לקנות אגבן הצאן והחביות שבכאן, וגם זה אין הדעת נוחה הימנו, חדא דאמאי לא סמכה דעתיה, והיכי מצי שמיט ואכיל להו, דהא לא מפיק נותן כלום מתותי ידיה, ועוד דהא לכאורה לא משמע הכי, דקרקע זה שקנה היה סמוך למקום מקבלי המתנה אלא סמוך למקום נותן, וכדאמרינן במעשה דמרוני שהיה בירושלים הלך ולקח בית סלע סמוך לירושלים, אלמא סמוך למקומו של נותן היו ולא למקומו של מקבל. וראיתי בתוס' שהיו מקצת מן הגדולים מוכיחין מכאן דאין קונין לאדם בחליפי סודר שלא בפניו. ור"י ז"ל דחה דבריהם, מדתנן בפרק גט פשוט (ב"ב קסז, ב) כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו. ואוקימנא לה בפרק קמא דמציעא (יג, א) בשטרי אקנייתא. ושמועתנו צ"ע לפי גירסת הספרים, וגירסת ר"ח ז"ל עיקר.


דף כז עמוד א[עריכה]

ומקומו מושכר לו. שכר זה מזה. אלמא בעינן צבורין. והכא באגב הוא דאקנו ולא בשכירת מקום, ואף על גב דקתני ומקומו מושכר לו, וכדאמר בפרק קמא דמציעא (יא, ב) וכי ר' עקיבא ור' יהושע בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין דחצר שאינה משתמרת לדעת ר' עקיבא ור' יהושע היתה, ובעינן עומד בצד שדהו, אלא מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להן, ואף על גב דר' אבא לא קבלה התם ואמר דמשום חצרם קנו, דר' אבא ליתא.

חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. פירוש בין בשטר מכר בין שטר מתנה בין באחריות בין שלא באחריות, דסתמא קאמר חוזר בשטר, ואם תאמר כיון דקנה שדה כי חזר בו בשטר מאי מהני ליה בשטר מתנה ואי נמי במכר, אי משום האחריות שבו, הא רב הוא דאמר פרק חזקת (מא, ב) המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים, וכיון שאין לו פסידא בדבר אינו יכול למחות, כדאמרינן בפרק גט פשוט (קסח, א) מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לבית דין ובית דין כותבין לו שטר אחר, ואין החייב יכול למחות, ואף על פי שיש לדחות דשאני התם, שהיה בידו שטר מתחלה, מכל מקום קשיא אמאי קא הדר ביה ומאי נפקא ליה מינה ויש לומר (דמ"מ) [ד]על ידי עדים ליכא קלא כולי היא אלא על ידי חקירה ולא זילי נכסיה, אבל בשטר איכא קלא טפי וזילי נכסיה.

והראב"ד פירש בפרק המוכר את הספינה (עז, א) דנפקא מינה לענין אחריות, דהא דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים, דוקא בשקבל עליו את האחריות מפורש, וכיון שחזר בו בשטר אי טרפו לה מיניה לא גבי מיניה, ובשטר הוא דאמרינן אחריות ט"ס הוא. וקשה לי דאם כן אמאי חוזר בשטר, ליכתבו ליה שטרא שלא באחריות מפורש והאי עדיף ליה טפי. ועוד דהא משמע התם דטעמא דאחריות ט"ס, דאמרינן היינו משום דחזקה לא שדי איניש זוזי בכדי, וכיון שכן, בין בשטר בין בעל פה אחריות ט"ס הוא, ועוד דלכולהו בשטר מתנה מאי איכא למימר.

ורש"י פירש חוזר בשטר אם אמר אין רצוני שיהא ראיה בידו, כלומר ששלוחיו הם של מקנה וכל שמבטל שליחותן בין בטענה בין שלא בטענה הרשות בידו.

ויש מקשים עוד היאך הוא חוזר בשטר, כיון שזכו אלו בשדה על דעת שיכתבו לו את השטר אטו מוכר שדה לחברו והתנה עמו שיכתבו לו את השטר לאחר שהחזיק בשדה וכי יכול הוא לחזור בכתיבת השטר.

ומקצת מרבותינו הצרפתים היו מורים בדין זה דאין הכי נמי שיכול הוא לחזור ולעכב בכתיבת השטר, אלא שהלוקח יכול לומר לו אנא אדעתא דכתבתי לי שטרא נחתי לארעא, אי לא ניחא לך ליהדרו זביני, והיינו דלא קא חשיב הכא ד' שטרות, דאם איתא ליחשוב ד' שטרות ולומר מכר לו את השדה ואמר לעדים כתבו לו את השטר אינו חוזר לא בזה ולא בזה, ורש"י הוסיף דאפילו בשטרי אקנייתא דקיימא לן דסתם קנין לכתיבה עומד, ואלים כח הקנין, חוזר הוא בשטר, ולא אמרו לכתיבה עומד אלא שאינו צריך לימלך בו, וכדאמרינן (כתובות נה, א) קנו מידיה לא צריך לאימלוכי ביה, אבל אי מעכב בידו הרשות בידו. ומקצת מרבוותא ז"ל אמרו כיון דסתם קנין לכתיבה עומד, כותבין בעל כרחו, ואין יכול לחזור בו, והא דלא קאמר הכא ד' שטרות הן וליחשוב קנו מידו, היינו טעמא משום דהיינו הך, דכיון שהחזיק בשדה קנה שטר בכל מקום שהוא, כלומר אינו חוזר בין בזה ובין בזה, ותרי בחד גוונא לא קא חשיב, דהכי קאמר ג' שטרות הן שדינן חלוק זה מזה, וכן בשטרי דלא אקנייתא אם פירש שיכתבו לו את השטר והחזיק בקרקע על ידי כך, שוב אין יכול לחזור בו. וכותבין לו את השטר על כרחו, והא דאמרינן בשמעתין שיכול לחזור בו בכתיבת השטר, היינו לפי שלא אמר לעדים שיחזיקו על דעת כתיבת השטר, אלא תרי מילי קאמר להו שיחזיקו בקרקע ועוד שיכתבו לו את השטר, והלכך כל שלא כתבו אתה שטר יכול לחזור בו, דשלוחים שוינהו, והרי הוא מבטל שליחותו כדברי רש"י שכתבנו למעלה, ולא דמי ללוקח שהחזיק בקרקע על דעת כתיבת השטר, דכיון שהחזיק נתחייב המוכר בכתיבת השטר, ואיכא למימר נמי דהיינו דנקט לה בשאמר לעדים כלומר זכו בשדה זו לפלוני, ולא נקט אמר לחברו כה בשדה זו ואכתוב לך את השטר חוזר בשטר. אלא שיש לדחות, דלרבותא נקט וכתבו לו את השטר דאף על גב דכבר אמר להו לסהדי דליכתבו ליה שטרא, אפילו הכי יכול לחזור בו.

על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בזה ובין בזה. ואם תאמר והא קיימא לן (לעיל ח, א) כל האומר על מנת כאומר מעכשיוח דמי, והלכך (מקיימין תנאים וכותבין) [לקיימי לתנאיה וליכתבו] את השטר, ויש לומר דלא אמרו כאומר מעכשיו אלא במתנה עם בעל דבר, אבל הכא דשוינהו שלוחין הכי קאמר להו, זכו בשדה לפלוני על מנת שלא תעכבו בכתיבת השטר כל זמן שלא אמחה בידכם. ועוד יש לומר דבכהאי גוונא בבעל דבר חוזר בו, דלא דמי לשאר תנאין דעל מנת דעלמא, דבשלמא האומר לאשה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז או שתעשה כך, אמרינן (גיטין עד, ב) שאין יכול לחזור בו, לפי שמשעת נתינת הגט הרי זו מגורשת ובלבד שיתקיים התנאי, אבל כאן שתלה קניית השדה בכתיבית השטר, כל שלא נכתב השטר לא קנה השדה, והנכון שנאמר שאין עד אחד קם לשבועה בטענת שמא, וכדמשמע נמי בריש פרק שבועת הדיינין דאמרינן התם (לח, ב) לא שנו אלא בטענת מלוה והודאת לו, אבל בטענת מלוה והעדאת עד אחד אפילו לא טענו אלא בפרוטה כו', דאלמא טענת מלוה בעי, וכן משמע בריש פרק קמא דמציעא (ד, א) דאמרינן התם הצד השוה שבהן שעל ידי טענה וכפירה הן באין כו', וכן נראה לי לומר מההיא דאבימי בריה דר' אבהו דפרק הכותב (פה, א) ושם אכתוב בס"ד. והשתא אתי שפיר מאי דלא יליף שמא דממון מסוטה, דמה שניתן ליתבע בעד אחד הוא דילפינן מסוטה בקל וחומר, אבל שמא דלא ניתן ליתבע בעד אחד לא ילפינן מינה, אלא הואיל ונאמרה שבועה בפנים ובחוץ, וכן פירשו בתוס'. ואם תאמר למה ליה קל וחומר, ליליף מגזירה שוה דשבועה שנאמרה בפנים ונאמרה בחוץ. ויש לומר דהאי לאו גזירה שוה היא אלא מה מצינו, ואי לאו קל וחומר ממונא מאיסורא לא ילפינן, אבל השתא דילפינן עיקר גלגול בממון מקל וחומר דרשינן מה מצינו בסוטה שמגלגלין, ומגלגלין בה שמא, אף בממון שמגלגלין, בשמא נמי מגלגלין.

והשתא דילפינן לה מסוטה בגזירה שוה, מגלגלין שמא על ברי וברי על שמא ושמא על שמא, דסוטה נמי שמא על שמא מגלגלין, ויש מי שאומר דדוקא שמא על ברי הוא שמגלגלין, אבל על שמא אין מגלגלין, דסוטה כברי חשבינן לה דרגלים לדבר הואיל שקינא לה ונסתרה, כדאמרינן בריש פרק קמא דנדה (ג, א) ובסוטה (כח, ב) ואינו מחוור, שאם אתה אומר כן אף ברי על שמא לא יגלגל, וזו ודאי מגלגלין כדאמרינן בפרק המפקיד, גבי הא דתנן (ב"מ לד, ב) סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור. ואם איתא לדרב הונא דאמר משביעין אותה שבועה שאינה ברשותו מגו דמשתבע שאינה ברשותו לשתבע נמי כמה היה שוה, והתם דברי על שמא הוא דמספק אתה משביעו שאינה ברשותו, ואף על פי כן מגלגלין. ועוד דאמרינן בפרק השואל את הפרה (ב"מ צח, ב) אשתבע לי מיהת דכדרכה מתה, דמגו דמשתבע דכדרכה מתה משתבע נמי דשכורה מתה, אף על פי דשבועה דכדרכה מתה בספק אתה משביעו, ועוד דאמרינן בפרק כל הנשבעין בסופו (מח, ב) מהו לגלגל בדרבנן, ופשטוה מהא דתניא ליה ממנו ערב שביעית ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס אין מגלגלין, טעמא דלוה הימנו ערב שביעית, דאתי שביעית אפקעתיה לשבועתא, הא שאר שני שבוע מגלגלין. אלמא מגלגלין על שמא, דהא שבועת השותפין שמא היא, ועוד דתנן התם (מה, א) אלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין כו' חלקו השותפין פטורין, נתגלגלה עליהן שבועה ממקום אחר מגלגלין, ומסתמא אפילו נתגלגלה עליהן כזו של שותפין קאמר, מדלא תני נתחייבו שבועת התורה, אי נמי שבועת ברי אלמא כשבועת אלו השנוים כאן קאמר, דאלמא שמא על שמא נמי מגלגלין, וכן כתב הראב"ד בפרק השואל במציעא (צח א) ואם איתא דסוטה שנסתרה כברי היא, מנלן דמגלגלין על שמא, אלא ודאי ספק היא, וממנה אתה דן שמגלגלין על הפסק.

ואי קשיא לך הא דתנן (שם) זה אומר שכורה מתה ביום שהיתה שכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור. ואם איתא שמגלגלין שמא על שמא מגו דמשתבע דכדרכה מתה לישתבע דשכורה מתה. יש לומר דהתם ומתה גרסינן במתניתין, כלומר שהוא ידוע שמתה כדרכה ואין כאן שבועה כלל, אבל אילו היה חייב שבועה דכדרכה מתה אפילו שבועה דשכורה מתה היה נשבע בגלגול כדאמרן.

מתני': כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. נראה שכך הוא גרסתו של רש"י, וכן הוא ברוב הספרים. ופירש כיון שזה המוכר במעות אלו שנתן לו לוקח נתחייב הלוקח בחלופיו, כלומר אם נגנב או נאבד ברשותו נגנב, דהא זכה בחליפיו, אף על פי שלא משך. ואין הלשון מחוור, דהוה ליה למימר כיון שזכה זה זכה זה בחליפיו. ורבינו תם פירש כיון שזכה זה במעות שלקח נתחייב בחליפיו ליתנן ללוקח ושוב אינו יכול לחזור בו, ולא גרסינן נתחייב זה בחלופיו, אלא כיון שזה זכה נתחייב בחלופיו.

גמרא: שמע מינה מטבע נעשה חליפין. הקשו בתוס' והא אמרינן מעות אינן קונות קנין גמור אלא למי שפרע. ותירץ רבינו תם ז"ל דהכא בשפירש שיקנה כנעל או סודר הוא ונעשה חליפין. ור"י ז"ל אומר דאפילו בסתם ובשנותן לו המטבע כדי להחזירו כסודר, ואם כן כבר גלה דעתו שרוצה שיקנה כסודר וריב"ם ז"ל פירש דלמאן דאמר מטבע נעשה חליפין, היינו כשאמר מעות הללו בחפץ זה, ושניהם בעין, אז נקנה החפץ על ידם, אבל כשאין לו חפץ זה בכך וכך מעות, ובשעת נתינת המעות לא הזכיר החפץ, אז הם דמים ולא חליפין, והביא ראיה מהא דאמר רב הונא בפרק הזהב (ב"מ מז, א) מכור לי באלו קנה, וחשיב ליה חליפין כדאיתא התם.


דף כח עמוד ב[עריכה]

הניחא לרב ששת דאמר פירי עבדי חליפין אלא לרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי כיצד. פירש רש"י: דבין למאי דקא סלקא דעתא מעיקרא בין למאי דקא סבירא ליה נמי השתא קשיא ליה דשור ופרה וחמור בין חיין בין שחוטין פירי נינהו, ואין נעשה חליפין אלא נעל דוקא, כלומר כלי, דהא טעמא משום דכתיב שלף איש נעלו נעל אין מידי אחרינא לא, ולדבריו הוא הדין דהוה מצי למיפרך הכי מעיקרא אאוקמתא דרב יהודה, אלא דנטר עד דאקשי' אמאי דקא סלקא דעתא מעיקרא, ולבסוף אקשי לתרוייהו, ושטה פשוטה היא זו בתלמוד בהרבה מקומות, ומאי דקאמר נמי מאי כיצד, ולא קאמר היאך שור ופרה נעשה חליפין, דמשמע דלא קשיא ליה אלא לשון כיצד, נראה לי דמשום דמתניתין לכולי עלמא לאו כפשטה מתוקמא, אלא דמר פירש לה הכי ומר פירש לה הכי, לא מצי לאקשויי מגופא דמתניתין ולומר אלא לרב נחמן היאך שור ופרה נעשין חליפין, דלמא רב נחמן נמי אית ליה בגויה תירוצא לטעמיה, ומשום הכי מיבעיא ליה היאך הוא מפרש כיצד דמתניתין, כי היכי דלא תיקשו ליה, ועד דלא ידע היאך הוא מפרשא לא מותיב תיובתא מינה, ובתר דפרשה דיש דמים כחליפין קאמר, תו לא קשיא עליה ולא מידי, והיינו נמי דקא מקשה הניחא לרב ששת, אלא לרב נחמן, ולא אמר נמי תיהוי תיובתיה דרב נחמן, דבכולי תלמודא לא אמרינן הא ניחא אלא בפירוקי, ולומר הניחא האי פירוקא לפלוני אלא לפלוני מאי איכא למימר, כלומר אין פירוק זה כלום לדבריו, אבל היכא דאיכא לאותובי מגופא דמתני' ומתני' לא אמרינן כי האי לישנא, אלא לימא תהוי תיובתיה דרב נחמן מיהא. ולמאי דפרשינן אתי שפיר דכיון דגופא דמתניתין על כרחין לאו כפשטא מתוקמא ובעיא פירוקא, לא מצי לאותובי מינה.

אלא מיהו איכא לאקשויי לפירושו של רש"י מהא ברייתא דמייתינן בפרק הזהב (ב"מ מז, א) היה תפוס פרתו ועומד ובא חברו ואמר ליה פרתך למה, לחמור אני צריך, יש לי חמור שאני נותן לך, פרתך בכמה כו', משך בעל החמור את הפרה ולא הספיק למשוך את החמור עד שמת החמור, לא קנה בעל החמור את הפרה, ודייקינן שמע מינה חליפין ומקפיד עליהן לא קנה, ומאי קושיא שאני התם משום דפירי נינהו, ופירי לא עבדי חליפין, ורבא נמי דפירקה כגון דאמר ליה חמור בפרה וטלית ומשכה לפרה ולא משכה לטלית, דלא הויא משיכה מעלייתא, אלמא אי לאו הכי קנה, וסתמא דמלתא רבא כרב נחמן רביה סבירא ליה בפירי דלא עבדי חליפין וקיימא לן כותיה.

ועוד דגרסינן במסכת כתובות בפרק המדיר (עו, א) אמר רב יהודה אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת חמורו, על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה, אלמא לאו פירי נינהו, ועבדי חליפין, ולא מסתברא לאוקמינהו לר"י? ורב ושמואל דלא כרב נחמן.

ועוד תנן בהשואל (ק, א) המחליף פרה בחמור וילדה, זה אמר ברשותי ילדה וזה אומר ברשותי ילדה, דאלמא במשיכת החמור נקנית הפרה, דאי בשמשכו שניהם זה חמור וזה פרה ניחזי ולד ברשותיה דמאן קאי, אלא ודאי כגון שמשך בעל הפרה את החמור ולא הספיק בעל החמור למשוך את הפרה עד שילדה, זה אומר אחר שעמדה ברשותי ילדה וזה אומר ברשותי ילדה קודם שמשכתי את החמור, אלמא לאו פירי נינהו, ומיקנו בחליפין.

ועוד דגרסינן בירושלמי (פ"א, ה"ו) תמן תנינן זה הכלל כל המטלטלין קונין זה את זה, רבא בר הונא בשם רב אפילו צבור בצבורין, אמר ליה ר' אלעזר לא שנינו אלא כל הנעשה דמים באחר, ובלבד דבר שצריך לישום, אתיא דרב הונא כר' יוחנן, ור' אלעזר בשטתיה, דתניא תמן (בכורות נו, ב) האחין השותפין שחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה, אמר ר' אלעזר והן שחלקו גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים, אבל אם חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים הוא חלקו משעה ראשונה, אמר ר' יוחנן אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים כלקוחות הן, דתניא תמן הלקוח ושניתן לו במתנה, פטור ממעשר בהמה. דאלמא משמע לכאורה דההיא דמטלטלין קונין זה את זה אפילו בגדיין ותיישין היא.

ועוד קשיא דאם כן אוקמתא דרב יהודה לא קאמר אליבא דרב נחמן, ואנן כרבנן קיימא לן, ולית לה אוקמתא למתניתין, אלא דיש דמים שהם כחליפין, ואוקמתא דחיקא היא, ולאו רויחא.

על כן נראה דאמאי דקא סלקא דעתך מעיקרא בלחוד קשיא, משום דאוקימנא דהכי קאמר פירי נמי עבדי חליפין, וגרסינן בה כיצד החליף בשר שור בפרה או בשר חמור בשור דבשר פירא הוי, אבל שור ופרה חיין לא פירי נינהו, אלא דומיא דנעל, מה נעל ראוי להשתמש בו אף אלו ראוין להשתמש בהן, ועל כרחין נעל לאו דוקא, דהא במטבע לא פליגי, אלא משום דדעתייהו אצורתא, וצורתא עבידא דבטלה, והוה ליה כדבר שאין גופו ממון, דומיא דשטרות, הא לאו הכי לכולי עלמא נעשה חליפין, ונקנה בחליפין, וכדאמרינן התם (ב"מ מו, ב) אמר ריש לקיש ואפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות, ואוקימנא בדינרא אנקא ואניגרא דחד פסלתו מלכות וחד פסלתו מדינה, וכי ממעטינן התם (מז, א) במנא לאפוקי מדרב ששת דאמר פירי עבדי חליפין ביה למעוטי מטבע, אם איתא למה ליה למעוטי מטבע מביה, הא אימעיט ממנא, אלמא לא ממעטינן מנעל אלא פירי דוקא, שההפסד מצוי בהם. ועוד, דאין ראוי להשתמש בהן, אבל כל שאר המטלטלין קונין זה את זה. דהוו כעין נעל, ואפילו אי גרסינן בה החליף שור בפרה לאו חיין קאמר, אלא שחוטין, וכן פירש הרב אלפסי בהלכות בפרק הזהב (ב"מ מה, ב).

ואי קשיא לך לריש לקיש דמוקמינן כרב ששת על כרחין, אמאי, לימא כל הנעשה דמים באחר דהיינו מטבע, וכל הנישום דמים באחר נמי עבדי חליפין, כיצד החליף שור בפרה דשור ופרה חיין מטלטלי נינהו ולא פירי, לא היא, דהשתא מטבע קתני רישא דנעשה חליפין ולא אמרינן דעתיה אצורתא, שאר מטלטלין צריכי למימר, ואם תאמר ואמאי לא קאמר הכי קתני וב"ח נמי עבדי חליפין כיצד כו', וקא משמע לן דלאו פירי נינהו, יש לומר דתנא לא מפסקא ליה מאי נינהו פירי ומאי נינהו מטלטלי, ולא אצטריך לאשמועינן הכי, ועוד דמעיקרא הוה ליה לאשמועינן דפירי לא עבדי חליפין.

ורבינו תם פירש דג' עניני קנין הן. ונפקן מקרא דעל הגאולה ועל התמורה וכדדרשינן בפרק הזהב (מז, א) על הגאולה זו מכירה, ועל התמורה זו חליפין שלף איש נעלו ונתן לרעהו, זהו קנין שלישי. והכי פירושו, על הגאולה זו מכירה לר' יוחנן בכסף ולריש לקיש במשיכה, תמורה זו חליפין כגון שמחליף דבר בדבר שוה בשוה, לקיים כל דבר שלף איש נעלו, דהיינו קנין נעל וסודר שאינו דמי החליפין, אלא שנותנין אותן לקיים הדבר לבד, ובחליפין אלו נחלקו רב ולוי במטבע אם נעשה חליפין לקנות או ליקנות, וכן רב ששת ורב נחמן בפירות, אבל שוה בשוה כל דבר נעשה חליפין ונקנה בחליפין, והלכך שור בפרה וחמור בשור שוה בשוה נקנה הוא, וזה הוא המחליף פרה בחמור, ושורך בכמה, דנקנין בחליפין שוה בשוה, ובכליו של לוקח, ואפילו ללוי דאמר בכליו של מקנה, דכל הני פלוגתא אינן אלא בחלופי קיום דבר, כלומר דומיא דנעל דאינו שוה בשוה, והשתא אתי שפיר לרב נחמן לישנא דכל הנישום, ואף על גב דשור ופרה חשיבי פירי, וכן המחליף פרה בחמור דכולהו שוה בשוה מיירו.

ואם תאמר, אם כן אפילו למאי דקא סלקא דעתך מעיקרא מאי קושיא נוקמה שוה בשוה, ויש לומר דמשמע ליה דפירי נמי עבדי חליפין בענין של חליפי מטבע דאיירי ברישא, דהוי בתורת נעל, ואף על גב דלמאי דשני נמי יש דמים שהן כחליפין, לא הוו בתורת נעל כמו מטבע דרישא, אלא בתורת דמים, מכל מקום דמיא לרישא דאיירי בקנין מטבע..

ואם תאמר ורישא נמי אמאי משמע ליה בתורת קנין נעל. ודייק מינה דמטבע נעשה חליפין, דלמא שוה בשוה, יש לומר דשוה בשוה נמי לא אמרינן דמיקנו בחליפין, אלא חפץ בחפץ ומטלטלין במטלטלין, אבל מטבע בטלית. לא זו היא שיטת התוס' בשם ר"ת.

ולדידי קשיא לי טובא, דאם כן מאי קא מקשה התם בפרק הזהב (מו, ב) למאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין מדתנן כל המטלטלין קונין זה את זה, ואמר ריש לקיש ואפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות, ואצטריך לשנויי בדינרא אנקא ואניגרא דחד פסלתו מלכות וחד פסלתו מדינה, כלומר דלאו דעתייהו אצורתו, דכבר בטלה, דהא שוה בשוה נינהו, ובכי הא לא איפליגו רב ולוי, כלל ואפילו במטבע דלא בטלה צורתה, ועוד דתניא בתוספתא (פ"א, ה"ו) המחליף מטלטלין במטלטלין קרקע בקרקע מטלטלין בקרקע קרקע במטלטלין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. דאלמא אף בשאינו מינו נעשה חליפין, ונקנה בחליפין, ומסתברא דכל שהוא שוה בשוה שאינו כעין קנינו של נעל ושל סודר קונין זה את זה, בין שהחליפין ממין אחד כפרה בשור בין שאינן ממין אחד כגון קרקע במטלטלים ומטלטלין בקרקע, וכדתניא בתוספתא חוץ ממטבע, לפי שהוא כדבר שאין גופו ממון דדעתייהו אצורתא, וצורתא עבידא דבטלה, אבל בחליפין כעין סודר כלי אין מידי אחרינא לא, דנעל דוקא, והא דלא ממעטינן התם מטבע ממנא וממעטינן ליה מביה, משום דאף הוא כעין כלי הוא שראוי לשקול בו משקלותיו, אי נמי שראוי לתלות בצאור הבנים, וכן אמרו משמו של רבינו יצחק ז"ל.

יש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה. פירש רש"י: דחדא קתני כל הנישום בתורת דמים ומחליף באחר נתחייב זה בחליפיו. ויש מי שפיר דכי היכי דלכולהו אוקמתא מתניתין תרתי קא תני, להא אוקמתא נמי תרתי קתני, דברישא קתני כל הנישום דמים באחר, דהיינו מטלטלין, כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו,.ויש דמים נמי שקונין כחליפי כלי כיצד. ואית דגרסי נמי ויש דמים, לומר דענין מוסף הוא, ומתני' תרתי קתני, כדאמרן.

יש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה. פירש הרב אלפסי בהלכות: כגון שמכר לו שור במנה, ומשך זה את השור, ונתחייב לו בדמיו, ואמר לו לוקח פרה יש לי שאני נותן לך באותן דמים שיש לך אצלי, כיון דהא מלתא דלא שכיחא היא מעות כאלו קונין. ואיכא למידק מדגרסינן לקמן בפרק האיש מקדש (מז, א) המקדש במלוה אינה מקודשת כו', ושוין במכר שזה קנאו, ואקשינן ואי מלוה להוצאה ניתנה, במה קנאו, אלמא לא מיקנו זביני במלוה ואפילו מעות בעינייהו, וכל שכן היכא דליתנהו בעינייהו, כי הכא, ושמא הכא במחילת המלוה הוא קונה את הפרה, וכמו שפירש רש"י גבי בהנאת מלוה מקודשת, וכל שכן במחילת המלוה, דהא יהבה איהי פרוטה בהנאה זו לאדם אחר שיפייס את זה שימחול לה מלוה זו, דלא אמרו אינה מקודשת, ובמכר לא קנה, אלא בקונה בגופה של מלוה, דהיא אינה בעולם.


דף כט עמוד א[עריכה]

פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים מה שפדה פדוי. אמאי הכא נמי נימא לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש אטו הדיוט לאו מי שפרע בעי לקבולי. והא דאמרינן בפרק הנזקין (נב, א) גבי יתמי יהבי להו ליתמי זוזי אפירי, אייקור לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, כלומר וחוזרין בהן, לאו למימרא דבהקדש כן, דהא אמרינן הכא דהקדש אינו חוזר בו, אלא משום דיתומים כהקדש ולא גריעו משאר הדיוטות כמותן שחוזרין בהן עד שעת משיכה, דבהקדש שמים היינו טעמא שאין הגזבר חוזר בו, משום דמדאורייתא מעות קונות, וכיון שזה נתן מעות וקנה דבר תורה ואף הדיוט החוזר בו מקבל עליו מי שפרע, אינו בדין שהקדש שמים יתנהג במדה שמקבלין עליה מי שפרע, דאילו בשמשך ולא נתן מעות שחוזר בו אף על פי שהדיוט קנה, התם הוא משום דעומד הוא אדינו דמעות קונות דבר תורה ולא משיכה, אבל ביתומים דהדיוטות הן חוזרין הן כשאר הדיוטות שכמותן, ומי שפרע אין כאן, דאלו יתומים לא עשו ולא כלום לא קנו ולא חזרו ולמה יקבלו מי שפרע, ואפטרופא נמי אינו מקבל מי שפרע שהרי לא מרצונו הוא חוזר בו, אלא מפני שאין המקח שלו אינו יכול לקיימו, כיון דיש בו צד ביטול ואם הוא מוכרח על חזרתו למה נקלל ומי שפרע למה יקבל. וכן הדברים פשוטים שאין האפטרופוס מקבל מי שפרע. וכן מוכח בההוא מעשה (גיטין נב, א) דהנהו יתמי דהוו סמיכי גבי סבתא, דאמרו ליה קרובים לרב נחמן והא לא נקיטי דמי, אמר להו אם כן היינו דרב חנילאי, ולא אמר להו תקבל סבתא מי שפרע. וכן בדין דהיא אנוסה על חזרתה, אלא שבאו בני המשפחה וערערו והיא תקבל מי שפרע, אלא ודאי כדאמרן, ופשוט הוא. ומינה לכל שליח שנודע למוכר או ללוקח שהוא שליח שחוזר בו, ואין השליח מקבל מי שפרע כנ"ל.

אחר כך מצאתי כן לרש"י ז"ל בשלהי פרק איזהו נשך (ב"מ עד, ב) בעובדא דההוא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה, דאקשינן התם ותיפוק ליה דהוה ליה שליח, ופירש רש"י: ותיפוק ליה דאין כאן מי שפרע גבי לוקח נדוניא זו דהא שליח שוייה אל בית חמיו עשאוהו שליח לפסוק, וחמיו חוזר בו, ומה בידו של זה לעשות שבית מקללין אותו, וחמוה נמי לאו בר קבולי מי שפרע הוא, דמצי אמר ליה היה לך לפסוק כשער הגבוה, ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ובדבר עוות במה שהיה לו לתקן לא נעשה שליחו ע"כ. והרב אלפסי והגאונים לא פירשו כן. והא דאמרינן הכא אטו הדיוט לאו מי שפרע בעי לקבולי, לאו למימר שאם נתנה חזרה נמי בהקדש כהדיוט, שיהא גזבר מקבל עליו מי שפרע, והדיוט דכותיה. כלומר, שאין המקח שלו מקבל עליה מי שפרע, מעולם כיון דאין המקח שלו אין מקבל עליו מי שפרע, אלא לומר דכיון דמדה זו מגינה שמקבלים עליה ההדיוטות מי שפרע על מקחן, אינו בדין שיתנהג בה ההקדש, ואפילו כי משך פירות מהקדש ולא נתן מעות שההקדש חוזר בו, אף על פי שהוא מקח גמור אצל ההדיוט, אין הגזבר מקבל עליו מי שפרע, וכן כתב הרמב"ם (הל' מכירה פ"ט, ה"ב). ומהא דאמרינן אטו הדיוט לאו מי שפרע בעי לקבולי, משמע דהוא הדין והוא הטעם לגזבר שנתן מעות של הקדש ולא הספיק למשוך את הפירות עד שהוזלו שאינו חוזר בו, דכיון שהמעות קונות דבר תורה, והדיוט שבא לחזור בו מקבל עליו מי שפרע, הקדש אינו חוזר בו. והרמב"ם שכתב בהלכות מכירה פ"ט אם הוזלו הפירות חוזר, שהרי לא משך, ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, עשאו כאותה של יתומים שכתבנו למעלה. וגם הראב"ד הודה לו בדין זה בספר ההשגות, וכתב אם רצה חוזר, ואם רצה ממשכן ונוטל ממנו כשעת הזול, וזו היא ששנינו (שקלים פ"ד, מ"ה)מי שקבל לספק סלתות משלש ועמדו מארבע מספק מארבע שיד הקדש על העליונה ע"כ. ולא ידעתי מה הפרש יש בין הקדש שקבל מעות על פירות הקדש דאינו חוזר, כיון דאית ביה מי שפרע לגבי הדיוט כי האי גונא, ובין הקדש שנתן מעות הקדש שאף בזה מי שפרע יש אצל ההדיוטות.


  1. ^ עיין (ויקרא חובה פרק יח ) שהגירסא אחרת -- ויקיעורך