ביאור:בבלי קידושין דף נח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת קידושין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

הראוים ליקרב, מנין לרבות בעלי מומין [שאסורים בדיעבד באכילה אם נשחטו בעזרה]? מרבה אני בעלי מומין שכן מין המכשיר; ומנין לרבות את החיה [שאסורים בדיעבד באכילה]? מרבה אני את החיה שהיא בשחיטה כבהמה; מנין לרבות את העופות [שאסורים בדיעבד באכילה]? תלמוד לומר: 'ושחטו' 'ושחט אותו' 'ושחט אותו' [1]; [הלכה י] יכול לא ישחוט - ואם שחט ישליכנו לפני כלבים [ואין איסור הנאה]? תלמוד לומר: (שמות כב ל: ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו) לכלב תשליכון אותו: אותו אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך חולין שנשחטו בעזרה [2].

אשכחינהו מר יהודה לרב יוסף ולרב שמואל בריה דרבה בר בר חנה דהוו קיימי אפיתחא דבי רבה; אמר להו: תניא [3]: המקדש בפטר חמור [4], בבשר בחלב [5], ובחולין שנשחטו בעזרה: רבי שמעון אומר: מקודשת, וחכמים אומרים: אינה מקודשת - אלמא חולין שנשחטו בעזרה לרבי שמעון - לאו דאורייתא [6], ורמינהו: רבי שמעון אומר: חולין שנשחטו בעזרה – ישרפו, וכן חיה שנשחטה בעזרה [7]!? אישתיקו. אתו לקמיה דרבה, אמר להו: פלגא [8] אוקמינכי; הכא במאי עסקינן [9]? - כגון שנשחטה ונמצאת טריפה, ורבי שמעון לטעמיה [10], דתניא: השוחט את הטריפה [11] וכן השוחט ונמצאת טריפה - זה וזה חולין בעזרה; רבי שמעון מתיר בהנאה, וחכמים אוסרים.

[המקדש בערלה, בכלאי הכרם, בשור הנסקל, ובעגלה ערופה, בצפורי מצורע, ובשער נזיר, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחולין שנשחטו בעזרה - אינה מקודשת;] מכרן וקידש בדמיהן – מקודשת: מנלן [12]? מדגלי רחמנא בעבודת כוכבים: ’[דברים ז,כו: ולא תביא תועבה אל ביתך] והיית חרם כמוהו [שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא]: כל שאתה מהייה הימנה הרי הוא כמוהו' - מכלל דכל איסורים שבתורה שרו. ונילף מינה? משום דהוה עבודת כוכבים ושביעית שני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. עבודת כוכבים - הא דאמרן; שביעית מאי היא? [ספרא בהר פרשתא ב פ"ג הלכה ג] (ויקרא כה יב: כי) יובל היא 'קודש תהיה 'לכם [מן השדה תאכלו את תבואתה]: מה קודש תופס את דמיו - אף שביעית תופסת דמיה; אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין - אף שביעית תופסת דמיה ויוצאה לחולין? תלמוד לומר: 'תהיה' - בהוייתה תהא; כיצד? לקח בפירות שביעית בשר - אלו ואלו מתבערים בשביעית; בבשר דגים - יצא בשר [13] נכנסו דגים; בדגים יין - יצאו דגים נכנס יין; ביין שמן - יצא יין נכנס שמן; הא כיצד: אחרון אחרון נתפס בשביעית, ופירי עצמו [14] אסור [15]'. הניחא למאן דאמר 'אין מלמדין', אלא למאן דאמר מלמדין - מאי איכא למימר? מיעוטי כתיבי: כתיב הכא (דברים ז כו: ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו) כי חרם הוא, וכתיב התם (ויקרא כה יב) יובל היא [כתיב: הוא] – 'היא' אִין, מידי אחרינא – לא.


משנה: המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות [16] ובמי חטאת* ובאפר חטאת - הרי זו מקודשת, ואפילו [17] ישראל [18].

  • [כיצד קונה אדם אשה במי חטאת? האם מי החטאת הם שלו? אולי הגזבר מוכר כמות של מי חטאת לאדם הצריך הזאיה, והוא יכול למכור או לתת לאשה את מי החטאת המיועדים לו ולקדש אותה במי חטאת אלה; ום היא לא זקוקה – היא יכולה למכור למי שזקוק, ונמצא שמי החטאת שוים פרוטה]

גמרא: אמר עולא: טובת הנאה אינה ממון [19]. איתיביה רבי אבא לעולא: 'המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות במי חטאת ובאפר פרה הרי זו מקודשת ואפילו ישראל'? אמר ליה: הכא [האיש המקדש -] בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן, וקא סבר [התנא] 'מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין' [20].

בעא מיניה רבי חייא בר אבין מרב הונא: טובת הנאה ממון או אינה ממון? אמר ליה [רב הונא]: תניתוה [שטובת הנאה ממון]: המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות במי חטאת ובאפר פרה הרי זו מקודשת ואפילו ישראל! אמר ליה [רבי חייא בר אבין]: ולאו אוקימנא בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן [ואם כן הוא מקדש בתרומה עצמה ולא בטובת הנאה, ואין מכאן ראיה שטובת הנאה – ממון]?


עמוד ב

אמר ליה [רב הונא]: "הוצאה את" [21]. איכסיף. הוא סבר משמעתא קאמר ליה; אמר ליה: הכי קאמינא: רב אסי דהוצל קאי כותיך.

נימא כתנאי [22]: 'הגונב טבלו של חבירו - משלם לו דמי טבלו של חבירו [23], דברי רבי; רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אינו משלם אלא דמי חולין שבו [24]' מאי? לאו בהא קמיפלגי: דמר [רבי] סבר טובת הנאה ממון ומר [רבי יוסי ברבי יהודה] סבר טובת הנאה אינה ממון? לא, דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון, והכא בטבלים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן, וב'מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין' קמיפלגי [25]: מר [26] סבר כמי שהורמו דמיין [27] ומר [28] סבר: לאו כמי שהורמו דמיין [29];

ואיבעית אימא דכולי עלמא כמי שהורמו דמיין, וטובת הנאה אינה ממון [30]; והכא בדשמואל קמיפלגי, דאמר שמואל: 'חיטה אחת פוטרת את הכרי' דמר אית ליה דשמואל [31] ומר [רבי יוסי ברבי יהודה] לית ליה דשמואל [32];

ואיבעית אימא דכולי עלמא לית להו דשמואל, והכא היינו טעמא דרבי: דקנסוהו רבנן לגנב [33];

ואיבעית אימא דכולי עלמא אית להו דשמואל, והכא היינו טעמא דרבי יוסי ברבי יהודה: דקנסוהו רבנן לבעל הבית, דלא איבעי ליה לשהויה לטיבליה.

תנן: המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות, 'במי חטאת ובאפר פרה '- הרי זו מקודשת, ואף על פי ישראל; ורמינהו [34] הנוטל שכר לדון - דיניו בטלים; להעיד - עדותו בטלה; להזות ולקדש [35] - 'מימיו מי מערה [36] ואפרו אפר מקלה [37]'? אמר אביי: לא קשיא: כאן בשכר הבאה [38] ומילוי [39], כאן [40] בשכר הזאה וקידוש [41]; דיקא נמי [42] דקתני הכא [במתניתין] במי חטאת ובאפר פרה [43], וקתני התם [בברייתא] להזות ולקדש - שמע מינה.

הדרן עלך 'האיש מקדש'

-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-[עריכה]

קידושין נח,ב פרק שלישי: 'האומר'

משנה: האומר לחבירו "צא וקדש לי אשה פלונית" והלך וקדשה לעצמו - מקודשת לשני; וכן האומר לאשה "הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום" ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום - מקודשת לשני: בת ישראל לכהן תאכל בתרומה; "מעכשיו ולאחר שלשים יום" ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום - מקודשת [44] ואינה מקודשת [45]: בת ישראל לכהן או בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה [46].

גמרא: האומר לחבירו "צא וקדש...[לי אשה פלונית" והלך וקדשה לעצמו – מקודשת לשני]: תנא: מה שעשה עשוי, אלא שנהג בו מנהג רמאות; ותנא דידן? 'הלך [’והלך וקדשה’]’ [’והלך' – מלה מיותרת, והיה די לומר: 'וקדשה’] נמי דקתני = 'הלך ברמאות'. מאי שנא הכא דקתני האומר 'לחבירו

הערות[עריכה]

  1. ^ כיון דאיתרבו הנך מינייהו לענין איסור שחיטה - איתרבו נמי לענין אכילה כתמימים
  2. ^ והכי משתמעי חולין מיניה: דאילו האי קרא מיירי בבשר היוצא חוץ ממחיצתו, כגון עובר שהוציא את ידו בשחיטת אמו ילפינן לה (חולין סח א) מהאי קרא לאיסורא: 'ובשר בשדה' (שמות כב ל) - כגון שיצא בשר חוץ למחיצתו בגלוי, כשדה, שאין לו מחיצה - הרי הוא כטרפה ו'לא תאכלו'; ומיעט בסיפיה 'לכלב תשליכון אותו' - למעוטי חולין שנשחטו בעזרה; ודריש הכי: 'אותו' - הוא דנאסר ביציאת מחיצה, ולכלב תשליכון אותו: דמותר בהנאה, ולא חולין שנשחטו בעזרה הנאסרין על ידי כניסת מחיצה, דאסורין אף בהנאה
  3. ^ ברייתא היא
  4. ^ בפטר חמור מחיים; רבי שמעון לטעמיה דאמר (לעיל נז,ב) מותר בהנאה
  5. ^ רבי שמעון לטעמיה דאמר לעיל (שם) 'ומותר בהנאה'
  6. ^ ובחולין בעזרה קסבר איסורו לאו דאורייתא: לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו, ולא דריש 'בריחוק מקום' הכי, אלא מדרבנן, דילמא אתי למימר 'קדשים שנפסלו לאחר שחיטה הן, שלא נזרק דמן', וקא מתהני מינייהו ואתי ליהנות מקדשים שלא נזרק דמן
  7. ^ ולא סגי להו בקבורה; אלמא איסורו מן התורה! דאי מדרבנן - מי מחמרינן כולי האי?: נהי דבבהמה גזור אטו פסולי המוקדשין: דלא נימרו קדשים פסולין נקברים; אלא חיה - אי עיקר איסור דידה לאו דאורייתא - מהיכא תיתי? הא ליכא למיגזר אטו קדשים, ולמה היא בשריפה? ואפילו בקבורה? אלא ודאי איסורן מן התורה, ושריפתן מדברי סופרים: בבהמה גזור דילמא אתי למימר 'קדשים פסולין לקבורה', והתורה אמרה ישרפו; ובחיה נמי גזרו: שלא תחלוק בדין חולין שנשחטו בעזרה, שהשוו חכמים דבריהן בכל מקום שלא יפקפקו בהם
  8. ^ קנטרן רגיל לחלוק על חביריו
  9. ^ דאמר רבי שמעון מקודשת
  10. ^ דאמר לענין כיסוי הדם (חולין פה א) ואותו ואת בנו (חולין פ א) ותשלומי ארבעה וחמשה (בבא קמא עא א): שחיטה שאינה ראויה לאכילה לא שמיה שחיטה, וכל חיוב ואיסור הבא על ידי שחיטה - אינו חל עליה; הילכך איסור חולין הללו על ידי שחיטה בא עליה, והא לאו שחיטה היא
  11. ^ הניכרת
  12. ^ דלא תפסי דמייהו
  13. ^ מקדושת שביעית, דבפירות גופייהו כתיב בו 'תהיה' - בהווייתו תהא; אבל חילופיהם - הן יוצאין לחולין
  14. ^ הפירי הראשון
  15. ^ לאחר הביעור, שלא יצא מקדושתו
  16. ^ הזרוע והלחיים והקיבה
  17. ^ הוא
  18. ^ וקא סלקא דעתן אף על פי שאין לו בכל אלו אלא טובת הנאה: שבידו לתתם לכל מי שירצה, וגם היא לא זכתה אלא בטובת הנאה זו, שהיא צריכה ליתנם לכהן, והמעשר ללוי - ומיקדשה בטובת הנאה זו, דקסבר טובת הנאה ממון
  19. ^ לקדש בו האשה
  20. ^ הואיל ועומדת לתרום, ונגמרה מלאכתו לכך, וזכה הכהן בחייו בתרומה שבו, שלא הוטל עליו אלא להפרישה ולקיימה לעצמו - אף יורש זה יפרישנה וימכרנה לכהנים, וכן היא תמכרנה; והוא הדין נמי דמצי [עולא] לאוקמה בתרומה [ולא הטבלים] שנפלה לו מבית אבי אמו כהן, אלא הא קשיא ליה: אם כן מאי קא משמע לן מתניתין? פשיטא דמקודשת
  21. ^ מוצא את משמועה זו נראה שאין אתה חכם בה; אי נמי קטיל קני באגמא את, לשון הוצא ודפנא (סוכה כג א)
  22. ^ טובת הנאה ממון או אינה ממון
  23. ^ אף דמי תרומה ומעשר שבו
  24. ^ אבל בתרומה ומעשר אמר ליה "לאו בעל דברים דידי את" וכשיבא כהן גם הוא לתובעו - ידחהו ויאמר "לא לך אתננה כי אם לכהן אחר"
  25. ^ הכי גרסינן: לא, דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון והכא במתנות שלא הורמו קמיפלגי: וכגון שנפל לו טבל זה מבית אבי אמו כהן
  26. ^ רבי
  27. ^ וזכה אבי אמו בתרומה ומעשרות שבו, שאף מעשר ראשון לכהנים, מדקנסינהו עזרא ללוים
  28. ^ ורבי יוסי [ברבי יהודה]
  29. ^ וצריך היורש הזה לתתן לכהן, ואין לו בהן אלא טובת הנאה, והיא אינה ממון
  30. ^ והכא לאו דנפלו לו מבית אבי אמו כהן עסקינן, אלא שגדלו בארצו
  31. ^ וטעמא דרבי משום דאית ליה דשמואל, דאמר חטה אחת פוטרת את הכרי; הילכך אמר ליה בעל הטבל אל הגנב "כולה דידי הוא, דפטרנא נפשי בחטה אחת לתרומה"; וכי פליג רבי עליה דרבי יוסי ברבי יהודה - בתרומה לחודה פליג, אבל במעשר מודה ד[יכול הגנב לומר לו] "לאו בעל דברים דידיה הוא"
  32. ^ הילכך בתרומה נמי לא מצי תבע ליה; והוא הדין דמצי לאוקמיה נמי בטבלים שנפלו לו, ודכולי עלמא כמי שלא הורמו דמיין, וטובת הנאה אינה ממון, וקמיפלגי בדשמואל; אלא אי אוקמת הכי - אוקמת ליה מתניתין, דקתני 'מקודשת', דלא כתרוייהו: דכיון דטובת הנאה אינה ממון ומתנות שלא הורמו כלא הורמו דמיין - היכי מיקדשא? הא אין לו בתרומה אלא טובת הנאה, ואפילו נפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן!? אבל השתא: דאמרינן 'כמי שהורמו דמיין' ופלוגתייהו בטיבלא דאתי מארעיה - מתרצא מתניתין כדשנינן לעיל, ודברי הכל
  33. ^ שלא תהא תרומה אצלו ממון שאין לו תובעים, ונמצא חוטא נשכר
  34. ^ משנה היא בבכורות [פ"ד מ"ו]:
  35. ^ להזות על הטמא ולקדש מי חטאת; כשנותן האפר במים קרי 'קדושה'
  36. ^ סרוחים הם
  37. ^ כלומר סתם אפר שבא מן הקלוי באש
  38. ^ האפר ממקום למקום
  39. ^ ושכר מילוי המים, דמילתא דטירחא היא, ורחמנא לא רמיא עליה, ושרי למשקל אגרא, ומקודשת
  40. ^ ומתניתין דבכורות
  41. ^ דליכא טירחא, ושכר לימוד [##??] מצוה הוא נוטל, והתורה אמרה (דברים ד): ראה למדתי אתכם וגו' כאשר צוני וגו': מה אני בחנם - אף אתם בחנם (נדרים לז א)
  42. ^ דמתניתין לאו אהזאה וקידוש קאי
  43. ^ שעדיין אינן מעורבין
  44. ^ לשניהם
  45. ^ דאסורה לשניהם, אלא אם כן נתן האחד גט ולאדם אחר אסורה עד שיתנו שניהם גט; ובגמרא פליגי בה ומפרש טעמא
  46. ^ שמא אינן קדושין; ובת כהן לישראל נמי לא תאכל בתרומת בית אביה, שמא הוו קידושין, וזר פוסל בקדושין את בת כהן מן התרומה