ביאור:בבלי קידושין דף פא
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת קידושין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
לאתרויי ביה [1].
אמר רב יהודה אמר רב: לא שנא [2] אלא בעיר, אבל בדרך - עד שיהיו שלשה, שמא יצטרך אחד מהם להשתין [3], ונמצא אחד מתייחד עם הערוה. נימא מסייע ליה: מוסרים לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך: תרי ואיהו - הא תלתא! התם - כי היכי דניהוו עליה סהדי [4]. רב ורב יהודה הוו קאזלי באורחא; הוה קאזלא ההיא אתתא קמייהו. אמר ליה רב לרב יהודה: "דל כרעיך [5] מקמי גיהנם". אמר ליה: "והא מר הוא דאמר 'בכשרים שפיר דמי'"!? אמר ליה: "מי יימר דבכשרים כגון אנא ואת [6]"? - "אלא כגון מאי"? "כגון רבי חנינא בר פפי וחביריו [7]".
אמר רב: מלקין [8] על ייחוד, ואין אוסרין [9] על הייחוד [10]. אמר רב אשי: לא אמרן [11] אלא בייחוד פנויה, אבל בייחוד דאשת איש - לא, שלא תהא מוציא לעז על בניה [12]. מר זוטרא מלקי [13] ומכריז [14]. אמר ליה רב נחמן מפרהטיא לרב אשי: מר נמי לילקי ולכריז? אמר ליה: איכא דשמע בהא ולא שמע בהא.
אמר רב: מלקין על 'לא טובה השמועה' [15], שנאמר (שמואל א ב כד) אַל בני כי לא טובה השמועה [אשר אנכי שמע מעברים עם ה’].
מר זוטרא מותיב לה אפסירה [16] על כתפיה ומקרי ליה [17] 'אַל בני' [18].
אמר רבה: בעלה בעיר - אין חוששין משום ייחוד [19].
אמר רב יוסף: פתח פתוח לרשות הרבים - אין חוששין משום ייחוד.
רב ביבי איקלע לבי רב יוסף; בתר דכרך ריפתא; אמר להו: "שקולי דרגא מתותי ביבי [הוציאו את הסולם מתחתי]" [20]. והא אמר רבה 'בעלה בעיר אין חוששין משום ייחוד'!? שאני רב ביבי, דשושבינתיה הואי [21] וגייסא ביה.
אמר רב כהנא: אנשים מבחוץ [22] ונשים מבפנים - אין חוששין משום ייחוד [23]; [24] אנשים מבפנים ונשים מבחוץ - חוששין משום ייחוד [25]. במתניתא תנא איפכא [26]. אמר אביי: השתא דאמר רב כהנא הכי, ותנא מתניתא איפכא - אנא נעביד לחומרא. אביי [27] דייר [28] גולפי [29]; רבא דייר קנה [30].
אמר אבין: סקבא דשתא [31] ריגלא [32]
הנך שבוייתא דאתאי לנהרדעא; אסקינהו לבי רב עמרם חסידא [33]; אשקולו דרגא מקמייהו [הוציאו את הסולם מתחתם]; בהדי דקא חלפה חדא מנייהו [34] נפל נהורא באיפומא [35]; שקליה רב עמרם לדרגא דלא הוו יכלין בי עשרה למדלייא [להרים אותו]- דלייא לחודיה, סליק [36] ואזיל; כי מטא לפלגא דרגא - איפשח [37]; רמא קלא "נורא בי עמרם [38]"; אתו רבנן [39], אמרו ליה: כסיפתינן! אמר להו: מוטב תיכספו בי עמרם בעלמא הדין - ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי. אשבעיה [40] דינפק מיניה - נפק מיניה כי עמודא דנורא. אמר ליה: חזי דאת נורא, ואנא בישרא - ואנא עדיפנא מינך.
רבי מאיר הוה מתלוצץ בעוברי עבירה [41]. יומא חד אידמי ליה שטן [42] כאיתתא בהך גיסא דנהרא [43]. לא הוה מברא [44]. נקט מצרא [45] וקא עבר; כי מטא פלגא מצרא - שבקיה [46]; אמר: "אי לאו דקא מכרזי ברקיעא 'הזהרו ברבי מאיר ותורתו' - שויתיה לדמך [הייתי גורם לכך שערך דמך היה שוה] תרתי מעי". רבי עקיבא הוה מתלוצץ בעוברי עבירה. יומא חד אידמי ליה שטן כאיתתא בריש דיקלא. נקטיה לדיקלא וקסליק ואזיל. כי מטא לפלגיה דדיקלא – שבקיה, אמר: "אי לאו דמכרזי ברקיעא 'הזהרו ברבי עקיבא ותורתו' - שויתיה לדמך תרתי מעי". פלימו הוה רגיל למימר כל יומא "גירא בעיניה דשטן". יומא חד - מעלי יומא דכיפורי הוה - אידמי ליה כעניא; אתא [השטן] קרא אבבא [בשער] "אפיקו ליה ריפתא". אמר ליה [השטן]: "יומא כי האידנא - כולי עלמא גואי ואנא אבראי?", עייליה וקריבו ליה ריפתא. אמר ליה [השטן]: "יומא כי האידנא - כולי עלמא אתכא ואנא לחודאי"! אתיוהו, אותבוהו אתכא [47]; הוה יתיב מלא נפשיה שיחנא וכיבי [48] עליה, והוה קעביד ביה מילי דמאיס; אמר ליה [פלימו]:
תיב שפיר [49]! אמר ליה [השטן]: "הבו לי כסא [50]". יהבו ליה כסא. אכמר [51], שדא ביה כיחו [52]. נחרו ביה [53]. שקא [54] ומית [55]. שמעו דהוו קאמרי [56] "פלימו קטל גברא! פלימו קטל גברא"! ערק [57] וטשא [58] נפשיה בבית הכסא [59]; אזיל [השטן] בתריה, נפל [פלימו] קמיה [לפניו]. כי דחזייה [60] דהוה מצטער - גלי ליה נפשיה. אמר ליה: "מאי טעמא אמרת הכי [61]"? - "ואלא היכי אימא" [62]? אמר ליה: לימא מר "רחמנא נגער ביה בשטן".
רבי חייא בר אשי הוה רגיל - כל עידן דהוה נפל לאפיה - הוה אמר: "הרחמן יצילנו מיצר הרע". יומא חד שמעתינהו דביתהו, אמרה: "מכדי הא כמה שני דפריש ליה מינאי [63]! מאי טעמא קאמר הכי?" יומא חדא הוה קא גריס בגינתיה, קשטה נפשה [64], חלפה ותנייה קמיה [65]. אמר לה: "מאן את"? אמרה: "אנא חרותא [66] דהדרי מיומא [67]. תבעה; אמרה ליה: "אייתי ניהליה להך רומנא דריש צוציתא [68]"! שוור [69], אזל אתייה ניהלה. כי אתא לביתיה - הוה קא שגרא דביתהו תנורא. סליק וקא יתיב בגויה [70]. אמרה ליה: "מאי האי"? אמר לה: "הכי והכי הוה מעשה". אמרה ליה: "אנא הואי". לא אשגח בה עד דיהבה ליה סימני. אמר לה: "אנא מיהא לאיסורא איכווני". כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה עד שמת באותה מיתה, דתניא: ’[במדבר ל,יג: ואם הפר יפר אתם אישה ביום שמעו כל מוצא שפתיה לנדריה ולאסר נפשה לא יקום] אישה הפרם וה' יסלח לה [71] - במה הכתוב מדבר [72]? באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה שהפר לה בעלה, והיתה שותה יין ומטמאה למתים [73]'.
רבי עקיבא, כי הוה מטי להאי פסוקא - הוה בכי, אמר: 'ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, אמרה תורה צריכה כפרה וסליחה, מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר - על אחת כמה וכמה! כיוצא בדבר אתה אומר (ויקרא ה יז: ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה) ולא ידע ואשם ונשא עונו; כשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה - היה בוכה: ומה מי שנתכוין לאכול שומן ועלה בידו חלב, אמרה תורה 'ולא ידע ואשם ונשא עונו' - מי שנתכוין לאכול חלב ועלה בידו חלב על אחת כמה וכמה. איסי בן יהודה אומר: 'ולא ידע ואשם ונשא עונו': על דבר זה ידוו כל הדווים [74].
מתייחד אדם עם אמו [ועם בתו, וישן עמהם בקירוב בשר]: אמר רב יהודה אמר רב אסי: מתייחד אדם עם אחותו [75], ודר עם אמו ועם בתו [76]. כי אמרה קמיה דשמואל, אמר: אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה ואפילו עם בהמה! תנן: מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וישן עמהם בקירוב בשר -ותיובתא דשמואל! אמר לך שמואל: וליטעמיך הא דתניא: אחותו וחמותו ושאר כל עריות שבתורה - אין מתייחד עמהם אלא בעדים' - בעדים אִין, שלא בעדים – לא! אלא תנאי היא, דתניא: אמר רבי מאיר: הזהרו בי מפני בתי! אמר רבי טרפון [77]: הזהרו בי מפני כלתי [78]. ליגלג עליו אותו תלמיד. אמר רבי אבהו משום רבי חנינא בן גמליאל: לא היו ימים מועטים עד שנכשל אותו תלמיד בחמותו.
'אפילו עם בהמה': אביי מכלליה מכולה דברא [79]; רב ששת מעבר ליה מצרא; רב חנן מנהרדעא איקלע לרב כהנא לפום נהרא; חזייה דיתיב וקא גרס וקיימא בהמה קמיה; אמר ליה: לא סבר לה מר 'אפילו עם בהמה'? אמר ליה: לאו אדעתאי.
אמר רבא מתייחד אדם עם שתי יבמות [80], ועם שתי צרות, עם אשה וחמותה, עם אשה ובת בעלה [81], עם אשה ותינוקת שיודעת טעם ביאה [82] ואין מוסרת עצמה לביאה [83].
הגדילו זה ישן בכסותו [ואם הגדילו זו ישנה בכסותה וזה ישן בכסותו]: וכמה? אמר רב אדא בר רב עזא: אמר רב אסי: תינוקת בת תשע שנים ויום אחד [84] תינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד [85].
איכא דאמרי: תינוקת בת שתים עשרה שנה ויום אחד, תינוק בן שלש עשרה ויום אחד. וזה וזה [86] כדי שיהיו (יחזקאל טז ז: רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים) שדים נכונו ושערך צמח [ואת ערם ועריה] [87]. אמר רפרם בר פפא, אמר רב חסדא: לא שנו אלא שאינה בושה לעמוד לפניו ערום, אבל בושה לעמוד לפניו ערום [88] – אסור; מאי טעמא? יצר אלבשה [עלול לקרות].
רב אחא בר אבא איקלע לבי רב חסדא חתניה; שקליה לבת ברתיה [שהיתה נכדתו], אותבוה בכנפיה [על ברכיו]. אמר ליה [רב חסדא]: לא סבר לה מר דמקדשא [89]? אמר ליה: עברת לך אדרב, דאמר רב יהודה אמר רב - ואיתימא רבי אלעזר: אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה"! - "מר נמי עבר ליה אדשמואל, דאמר שמואל "אין משתמשים באשה"! אמר ליה: "אנא כאידך דשמואל סבירא לי, דאמר שמואל:
הערות
[עריכה]- ^ שאם יבא עליה - אין מים בודקין אותה
- ^ דאמר אשה מתייחדת עם שני אנשים
- ^ ובעי להתרחק לצניעות
- ^ אם יבא עליה ויעידו לפני בית דין ולא ימחו עליה מגילה
- ^ מהר ללכת שנקדמנה
- ^ בתמיה
- ^ רבי צדוק ורב כהנא בפרק קמא (לעיל מ,א)
- ^ מרדות
- ^ אשת איש על בעלה
- ^ מחמת ייחוד
- ^ דמלקין
- ^ שיאמרו "ראוה שזינתה, לכך הלקוה, והאידנא ליכא מיתת בית דין למיקטלינהו"
- ^ על ייחוד אשת איש
- ^ ומכריז עליה שלא זינתה אלא נתיחדה
- ^ מי שיוצא קול עליו שהוא עובר עבירות - מלקין אותו, ד'לא טובה השמועה' - לאו הוא, דכתיב בבני עלי 'אַל בני': לאו יש כאן, על 'לא טובה השמועה'
- ^ קבשטר"א
- ^ קורא לפניו
- ^ להודיע שעל לאו זה הוא לוקה
- ^ להלקות, דמסתפי מבעל, השתא אתי
- ^ שאכלו בעליה, וירדו רב יוסף ואשתו והוא נשאר בעליה; [הוציאו את הסולם] שלא ירד ויתיחד
- ^ בעלת ברית לו
- ^ בבית החיצון
- ^ שהחיצונים אין להם דרך לפנים, ואיך יתייחד האיש אחד עם הנשים?
- ^ אבל הפנימים יש להם דרך לחוץ; הילכך:
- ^ חוששין שמא יצא אחד מהם ויתייחד עם הנשים
- ^ אנשים בחוץ ונשים בפנים - חוששין שמא יכנס האחד לפנים, ולא ירגישו בו חביריו; אנשים בפנים ונשים בחוץ - אין חוששין שמא תכנס היא לפנים, ואם תכנס היא לפנים - לא איכפת לן, דאשה מתייחדת עם שני אנשים; ואם אחד מהן יוצא לבין הנשים - אין זה ייחוד, דמיסתפי שמא יצא אחד מהן אחריו, שהרי דרך הפנימיים על החיצונים
- ^ מקום קבוצת אנשים ונשים, או לדרשה או לחופה
- ^ 'דייר' לשון 'דרי דרי' (מגילה יב א): שורות שורות
- ^ היה מסדר קנקנים של חרס הרבה ביניהם, שאם יבאו זה אצל זה יקשקשו וישמע קול
- ^ מסדר קנים שהעובר עליהן קולם נשמע
- ^ ריעוע של ימות השנה ליחוד ולעבירה
- ^ ימות הרגל, שיש קבוצת אנשים ונשים לשמוע דרשה, ונותנים ונושאים זה עם זה; 'סקבא' = דדרישדור"א בלע"ז, כמו 'דמסקב להו לחמרייהו' (בבא מציעא כז ב)
- ^ שצוה עליהם לפדותם ונתנום בעלייתו
- ^ שהיתה עוברת אצל פי ארובה שמן העלייה לבית
- ^ נפל אור בבית דרך פי העליה שהיו פניה מאירות
- ^ לתובעה
- ^ הרחיב ופיסק רגליו לעמוד במקומו בחזקה להתגבר על יצרו
- ^ הזעיק בני השכונה ליאסף ולבא לכבות הדליקה כדי שיחדל מיצרו שיתבייש מהן
- ^ שהיו סבורים שהיה שם דליקה
- ^ רב עמרם ליצר הרע שיצא ממנו
- ^ אומר שנקל הוא להתגבר על יצרו אם היו רוצים
- ^ דהוא יצר הרע
- ^ לצד השני שמעבר המים
- ^ ספינות המעברות
- ^ חבל מתוח משפת הנהר אל שפתו, ואוחזין בו לבא על דף קצר המוטל ברוחב הנהר
- ^ היצר לרבי מאיר
- ^ על השלחן אוכלין
- ^ ולנ"ץ המוציאין ליחה ומאוסין
- ^ שב כהוגן שלא תמאיסנו
- ^ מזגו לי כוס
- ^ שוטי"ר בלע"ז
- ^ השליך בתוכו את כיחו: ליחה היוצאה מן הריאה
- ^ גערו בו
- ^ הלקיח, כמו 'שקל'
- ^ הוא החזיק עצמו כמת
- ^ השמיעו לאנשי ביתו קול יוצא מבחוץ ואומרים
- ^ פלימו כסבור שבאים עליו נוגשי המלך להורגו
- ^ נחבא
- ^ חוץ לעיר
- ^ שטן לפלימו
- ^ למה הורגלת לקללני
- ^ לדחותך מעלי שלא תחטיאני
- ^ מחמת זקנה ומה ירא מיצר הרע
- ^ בתכשיטיה קישוטי בשמים ואפרסמון
- ^ עברה לפניו ושנתה פעם שניה
- ^ שם זונה ניכרת בעיר
- ^ שחזרתי היום הלום
- ^ ענף קטן שבגובה הדקל
- ^ קפץ
- ^ להמית את עצמו
- ^ צריכין סליחה
- ^ מאחר שאישה הפרה מה שעברה ומה זו סליחה
- ^ מיד; ואף על פי שבהיתר, כיון שהיא לאיסור נתכוונה - צריכה סליחה
- ^ שיש להם לב לדוות - ידוו על זה שאינו מתכוין, ויש כאן נשיאות עון
- ^ לפרקים אבל אינו דר תמיד ביחוד אצלה בבית
- ^ דלא תקיף יצריה עלייהו, דאהנו ביה אנשי כנסת הגדולה דלא מגרי בקרובתא מכי כחלינהו ונקרינהו לעיניה כו' (סנהדרין סד א)
- ^ לאנשי ביתו
- ^ להיות עמי ועם כלתי שלא אתייחד עמה
- ^ כשהיה הולך בשדה בגירסא לייחוד - היה מונע הבהמות מכל השדה; דבר אחר: שאינו מניח להיות רועה והבהמות בשדה אחד
- ^ נשי שני אחין ששונאות זו את זו כשתי צרות שדואגות שמא תפול ליבום לפני בעלה ותיעשה לה צרה
- ^ אשה וצרתה, ואשה וחמותה, ובת חמותה, ובת בעלה - כולן שונאות זו את זו, וטעמא מפרש ביבמות בפרק 'האשה שהלכה' (קיז,א)
- ^ כלומר: מה היא ביאה, שתדע לספר דברים בשוק
- ^ מתוך קוטנה עדיין לא לבשה יצר, הילכך אין כאן משום דעת קלה, שלא תהא נוחה להתפתות
- ^ והביאה שערות; דכי איכא 'שדים נכונו ושערך צמח' (יחזקאל טז ז) [ראה להלן בגמרא] - הוא דמגרו בה; וסבר לה כמאן דאמר (בנדה מו,א): 'בת תשע שנים ויום אחד שהביאה שערות - סימן הן'; מכאן ואילך - אבל קודם לכן שומא
- ^ קרי ליה 'הגדיל', ולא יישן עם אמו עוד בקירוב בשר
- ^ בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא
- ^ דתינוקת בעינן 'שדים נכונו' בסימני נערות בסימנין [שבדדים] דהיינו 'בוחל' כדתנן במסכת נדה (פ"ה מ"ז, דף מז,א) 'בוחל' - אלו ימי הנעורים'; ו'שערך צמח' [מה מקום סימן זה אם הסימן המובהק הוא בוחל]? אלא דללישנא קמא - אי אתיא שערות מתשע שנים ולמעלה - הוי סימן גמור, וללישנא בתרא - הוי שומא עד בת שתים עשרה שנים ויום אחד
- ^ בידוע שיש בה טעם ביאה
- ^ אין אדוני יודע שהיא מקודשת ויש לו להתרחק מאשת איש