ביאור:בבלי קידושין דף יג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת קידושין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
כי אמרה "לא" - נמי הוו קידושין [1]!? אמאי? והא קאמרה "לא"? אלא לאו רצתה = דאמרה "אִין", לא רצתה = דאישתיקה משתקה [2], ושמע מינה: שתיקה דלאחר מתן מעות - ולא כלום היא [3]!!
קשו בה בפום נהרא משמיה דרב הונא בריה דרב יהושע: מי דמי [4]? התם [5] - [6] בתורת פקדון יהבינהו ניהלה [7]; [8] סברה: אי שדינא להו ומיתברי - מחייבנא בהו [9]; [10] הכא [11] - [12] בתורת קדושין יהבינהו ניהלה [13], ואי איתא דלא ניחא לה [14] – לישדינהו [15]!!? פריך רב אחאי: אטו כולהו נשי - דינא גמירי [16]? הכא נמי סברה "אי שדינא להו ומיתברי מיתחייבנא באחריותייהו". שלחה רב אחא בר רב לקמיה דרבינא: כהאי גוונא – מאי? שלח ליה: אנן לא שמיע לן הא דרב הונא בריה דרב יהושע [17]; אתון דשמיע לכו - חושו לה [18][19]!
ההיא איתתא דהוה קא מזבנה וורשכי [20] [יש מפרשים: מחרוזות; ויש מפרשים: רצועה ממשי; ויש מפרשים: חבילת חוטי משי; ויש מפרשים: אזור, חגורה]; אתא ההוא גברא, חטף וורשכא מינה. אמרה ליה "הבה ניהלי"! אמר לה: "אי יהיבנא ליך - מיקדשת לי"! שקלתיה ואישתיקה; ואמר רב נחמן: יכולה למימר "אִין, שקלי, ודידי שקלי"! איתיביה רבא לרב נחמן: קידשה בגזל [21] ובחמס [22] ובגניבה 'או שחטף סלע מידה וקדשה '– מקודשת? התם – בדשדיך [23]; ומנא תימרא דשני לן בין שדיך ודלא שדיך? דתניא: אמר לה "כנסי סלע זו שאני חייב ליכי" וחזר ואמר לה "התקדשי לי בו" בשעת מתן מעות: רצתה – מקודשת, לא רצתה - אינה מקודשת; לאחר מתן מעות - אפילו רצתה אינה מקודשת; מאי רצתה ומאי לא רצתה? אילימא רצתה = דאמרה "אִין", לא רצתה = דאמרה "לא" - הא אישתיקה הוו קידושין? ונתני 'מקודשת' סתם [24], כי התם [25]?! אלא רצתה = דאמרה "אִין", לא רצתה = דאישתיקה [26], ו[27]קא תני דאינה מקודשת; מאי טעמא? יכולה למימר "אִין, שקלי, ודידי שקלי!" [28]; ואלא [29] קשיא הך דקדשה בגזל ובחמס ובגניבה, או שחטף סלע מידה וקדשה – מקודשת אלא לאו שמע מינה: הא דשדיך הא דלא שדיך! כי נח נפשיה דרב אסי, עיילו רבנן לנקוטינהו לשמעתתיה [30]. אמר להו ההוא מרבנן, ורבי יעקב שמיה: הכי אמר רבי אסי אמר רבי מני: כשם שאין אשה נקנית בפחות משוה פרוטה - כך אין קרקע נקנית בפחות משוה פרוטה. אמרו ליה: והתניא: אף על פי שאין אשה נקנית בפחות משוה פרוטה - קרקע נקנית בפחות משוה פרוטה? אמר להו: כי תניא ההיא – בחליפין, דתניא: קונין בכלי [31], ואף על פי שאין בו שוה פרוטה. הדר יתבי [32] וקאמרי: הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין - לא יהא לו עסק עמהן.
אמר רבי אסי [33]: אמר רבי יוחנן: 'וקשין לעולם [34] - יותר מדור המבול, שנאמר (הושע ד ב) אָלֹה וכַּחֵש ורצוח וגנוב ונאוף פרצו [35] ודמים בדמים נגעו. מאי משמע [36]? כדמתרגם רב יוסף [37]: 'מולדין בנין מנשי חבריהון חובין על חובין מוסיפין', [38] וכתיב (הושע ד ג) על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה בחית השדה ובעוף השמים וגם דגי הים יאספו; ואילו בדור המבול לא נגזרה גזירה על דגים שבים שנאמר (בראשית ז כב: כל אשר נשמת רוח חיים באפיו) מכל אשר בחרבה מתו - ולא דגים שבים, ואילו הכא - אפילו דגים שבים. ואימא עד דעביד לכולהו? לא סלקא דעתך, דכתיב (ירמיהו כג י: כי מנאפים מלאה הארץ) כי מפני אָלָה אבלה הארץ [יבשו נאות מדבר ותהי מרוצתם רעה וגבורתם לא כן] [39]. ואימא 'אָלה' לחוד והנך לחודיהון?
מי כתיב 'ופרצו' [40]? 'פרצו' כתיב [41]. הדור יתבי וקאמרי: הא דתנן האשה [42] שהביאה חטאתה ומתה - יביאו יורשין עולתה; אמר רב יהודה אמר שמואל: והוא שהפרישתה מחיים [43], אבל לא הפרישתה מחיים – לא [44]; אלמא קסבר [45] שיעבודא לאו דאורייתא [46]. אמר רב אסי [47] אמר רבי יוחנן: 'אף על גב שלא הפרישה מחיים' - אלמא קסבר שיעבודא הוה דאורייתא. והא פליגי בה חדא זימנא [48]: דרב ושמואל דאמרי תרוייהו 'מלוה על פה אינה גובה מן היורשין [49] ולא מן הלקוחות' [50], ורבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו 'מלוה על פה גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות'. צריכא: דאי איתמר בהא - בהך קאמר שמואל, משום דלא מלוה כתובה בתורה היא [51], אבל בהך [52] - אימא מודה להו לרבי יוחנן ולריש לקיש? ואי אשמעינן בהא - בהא קאמר רבי יוחנן, דמלוה כתובה בתורה - ככתובה בשטר דמיא, אבל בהך אימא מודה ליה לשמואל? – צריכא. אמר רב פפא: הילכתא: מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות: 'גובה מן היורשין' - שיעבודא דאורייתא; 'ואינו גובה מן הלקוחות' - דלית ליה קלא [53].
וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל: בשלמא גט, דכתיב (דברים כד א: כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר) וכתב לה ספר כריתות [ונתן בידה ושלחה מביתו] [54]; אלא מיתת הבעל מנלן? - סברא הוא: הוא אסרה והוא שרתה [55]. והא עריות [56] דאסר להו [57], ו[58]לא שרי להו [59]? אלא מדאמר רחמנא יבמה, שאין לה בנים – אסורה - הא יש לה בנים מותרת! ודילמא אין לה בנים אסורה לעלמא ושריא ליבם, ויש לה בנים לכולי עלמא נמי אסורה!? אלא: מדאמר רחמנא אלמנה לכהן גדול אסורה - הא לכהן הדיוט שריא. ודילמא לכהן גדול בלאו, לכולי עלמא בעשה [60]. האי 'עשה' - מאי עבידתיה [61]?: אי דאהניא מיתת הבעל - תישתרי לגמרי!? אי דלא אהניא מיתת הבעל [62] - תוקמה במילתא קמייתא [63]!? אלמה לא [64] אפיקתה [65] ממיתה [66] ואוקימתה על עשה [67], מידי דהוה אפסולי המוקדשים: דמעיקרא [68] אית בהו מעילה ואסירי בגיזה [69] ועבודה; פרקינהו - מעילה לית בהו [70], בגיזה ועבודה אסירי [71]!? אלא מדאמר קרא (דברים כ ז: ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישב לביתו) פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה.
מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי: אימא מאן 'אחר' – יבם? אמר רב אשי: שתי תשובות בדבר: חדא: דיבם לא איקרי 'אחר'; ועוד: כתיב (דברים כד ג) ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות [ונתן בידה ושלחה מביתו] או כי ימות האיש האחרון [אשר לקחה לו לאשה] - ואיתקש מיתה לגירושין: מה גירושין - שריא וגומרת, אף מיתה שריא וגומרת. [72]
והיבמה נקנית בביאה: בביאה מנלן? אמר קרא
הערות[עריכה]
- ^ בתמיה
- ^ ו'לא רצתה' דקאמר - הכי קאמר: 'לא אמרה "רוצה אני"'
- ^ דהאי דשתקה משום דלא איכפת לה הוא
- ^ שתיקה דהכא לשתיקה דהתם
- ^ גבי כנסי בפקדון
- ^ מעיקרא
- ^ בתורה שמירה קבילתיה
- ^ כי הדר אמר "התקדשי לי בו"
- ^ הילכך לא שדתינהו; והאי דלא מחאי - משום דלא איכפת לה
- ^ אבל
- ^ גבי ציפתא
- ^ מעיקרא
- ^ בתורת קידושין קבלתיה; ונהי דציפתא לית בה שוה פרוטה
- ^ כי הדר ואמר "תקדוש בזוזי דאית בה" - אי לא ניחא לה
- ^ דהא לא נתחייבה בשמירתה! ומדלא שדתינהו - שמע מינה: נתרצית בקידושין
- ^ וידעה כיון דלא קבלה נטירותא עלה - אי שדיא להו לא תחייב
- ^ לא הוא אמר לנו ולא אחר משמו
- ^ ואצרכוה גיטא
- ^ Note:לרבי יוסי הגלילי! מדוע הקדים לומר: 'אנן לא שמיע לן הא דרב הונא בריה דרב יהושע'? הרי עכשיו שמע! ועוד: מדוע אמר 'אתון דשמיע לכו' אין כל זה מיותר? נראה שלא רצה לומר 'אצרכוה גיטא', כי היה נראה שהוא מסכים לפסק גם למקומו. לפיכך הקדים והבדיל ביניהם לבינו, ולומר: היות והוא רב שלכם – אתם חייבים לשמוע לו, אך אנחנו כאן – איננו חייבים. לחילופין – ושלא על פי רש"י - ניתן לפרש: 'לא שמיע לן' כמו 'לא סבירא לן', וכן 'אתון דשמיע לכו' כמו 'אתון דסבירא לכו', ואולי כוונתו: היות וחששתם לדבריו לבוא ולשאול – עליכם לחייבה גט, שהרי חששתם. ומנין שהמילה 'שמיע' פירושו 'סבירא'? כמו עירובין קב,ב: : אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יהודה. אמר רב חסדא: לא שנו אלא שפירשה על גבי כלי, אבל פירשה על גבי קרקע - דברי הכל אסור. אמר מר בר רב אשי: הוה קאימנא קמיה אבא, נפלה ליה אבי סדיא וקא מהדר ליה. אמינא ליה: לא סבר לה מר להא דאמר רב חסדא 'מחלוקת שפירשה על גבי כלי, אבל פירשה על גבי קרקע אסור', ואמר שמואל 'הלכה כרבי יהודה'? אמר לי: "לא שמיע לי"; כלומר: 'לא סבירא לי'. וכן פסחים מא,א;מועד קטן יב,ב; כתוובת פג,ב; כתובות צז,א; בבא בתרא יג,ב; בבא בתרא קסה,א; סנהדרין כח,ב; חל
- ^ בינדלו"ש
- ^ דלא יהיב דמי
- ^ דיהיב דמי, אבל לא נתרצו בעלים מעולם למכור
- ^ שדבר בה קודם לכן, ונתרצית להתקדש לו, דהתם כי שתקה - משום דניחא לה הוא
- ^ ולא איצטריך לפלוגי ולמימר דכי אמרה "לא" אינה מקודשת, שאף הקטנים יודעים בו
- ^ כדתנא בההיא דלעיל: 'בשעת מתן מעות – מקודשת'
- ^ וקבילתיה
- ^ אפילו הכי
- ^ ולאחר מתן מעות, אפילו רצתה, דאמרה "אִין" - לא מקדשה' דמעיקרא קבלתיה בחובה' וכי הדר אמרה "אִין" - לא קיהיב לה מידי
- ^ מסקנא ד'מנא תימרא' היא
- ^ נתקבצו לבית המדרש ואמרו: כל ששמע שמועה חדשה מפיו - יאמרנה באזני חביריו, כדי לצרפם, שלא ישתכחו
- ^ בחליפין: 'שלף איש נעלו' (רות ד ז)
- ^ בשמעתיה דרבי אסי
- ^ עלה
- ^ דיינים המורים הוראה בעריות ואינם בקיאין
- ^ כמו 'וכן יפרוץ' (שמות א יב): מולדין בנין
- ^ מהכא 'קשים לעולם'
- ^ דהוה בקי בתרגום נביאים שתרגם יונתן בן עוזיאל, דהאי 'פרצו ודמים בדמים נגעו' - באשת איש קאי
- ^ דקאי 'על כן תאבל' אאשת איש:
- ^ בעלמא כתיב; מיהא שמעינן מינה דאכל חדא קאמר 'על כן תאבל', דהא 'אלה' - חדא מהנך דקרא קמא היא
- ^ דמוסיף על ענין ראשון, דניקו [שנעמיד] 'על כן' אכולא מילתא
- ^ ומילתא באפי נפשה היא, ועלה לחודה כתיב 'על כן תאבל'
- ^ יולדת
- ^ ואשמעינן דקריבה לאחר מיתה
- ^ לא אשמעינן תנא לכוף את היורשין להקריבה, שלא נתחייבו הנכסים
- ^ הא דאמור רבנן 'נכסי משתעבדי על חוב המוטל על המת'
- ^ לומר דנכסוהי דאינש ערבין ביה ומשתעבדים מדין ערב ויהיו מלוה על פה ומלוה של שטר שוין; אלא מלוה בשטר שהוא שיעבדו דכתב ליה 'נכסי אחראין לך' – משתעבדי, מלוה על פה - לא משתעבדי
- ^ והא נמי לנקוטינהו לשמעתיה אמרוהו התם
- ^ הני אמוראי גופייהו: שמואל ורבי יוחנן
- ^ דשיעבודא לאו דאורייתא, וכל שכן
- ^ אבל מלוה בשטר - הוא עצמו שיעבדו, דכתב ליה 'כל נכסיי דאית לי אחראין לשטרא דנן'
- ^ לא הוטל עליו חובה מאת המלך אלא מעסקי מעשה עצמו
- ^ דיולדת דמצות המלך היא עליה, אימר חמירא ככתובה בשטר
- ^ ואיהו דאפסיד אנפשיה; ואף על גב דשיעבודא דאורייתא - עבוד רבנן תקנתא ללוקח דלא הוה ידע
- ^ וגו' [פסוק ב] [ויצאה מביתו והלכה] והיתה לאיש אחר
- ^ כשאינו בעולם נפטרה הימנו, שהרי בו היתה קשורה
- ^ כגון אשת אביו וכלתו ואשת אחי אביו
- ^ שעל ידי קדושי הבעל נאסרו לקרוביו
- ^ כשימות הבעל
- ^ שאסורות לקרוביו לעולם
- ^ ויצאה... והיתה לאיש אחר על ידי גירושין, ולא על ידי מיתה; ד'ושלחהּ' - לזו ולא לאחרת משמע, ולאו הבא מכלל עשה - עשה
- ^ שיהא הוא עומד בפניה ואיסור לאו וכרת שבה פקעו
- ^ דאשמיעך קרא דאין מיתה משלחת
- ^ ולא איצטריך למיכתב לאו בכהן גדול
- ^ לשון קושיא הוא: וכי לא דבר הגון הוא כן:
- ^ מיתת הבעל
- ^ מחיוב מיתת בית דין
- ^ באיסור עשה
- ^ קודם פדיונן
- ^ כדאמרינן דכתיב לא תגוז
- ^ ומותרין לאכילה לכל אדם
- ^ כדאמרינן בבכורות (טו,א, על הפסוק (דברים יב טו: רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל)) 'תזבח' - ולא גיזה; 'בשר' - ולא חלב; ודריש ליה בפסולי המוקדשין לאחר פדיונן
- ^ והאי דלא יליף ליה ממשמעות דקרא, דכתיב בתריה: 'לא יוכל בעלה הראשון כו' - הא לאחר שרי - משום דאיכא למפרך כדלעיל: לזה בלאו ולכולי עלמא בעשה.