ביאור:בבלי קידושין דף כד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת קידושין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
'אין אשה פודה מעשר שני בלא חומש [1]; רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: אשה פודה מעשר שני בלא חומש [2]'; היכי דמי?: אילימא בזוזי דבעל ומעשר דבעל - שליחותיה דבעל קא עבדה [3]!? ואלא בזוזי דידה [4] ומעשר דידיה [5]? (ויקרא כז לא: ואם גאל יגאל) איש [6] [חמשיתו יסף עליו] אמר רחמנא, ולא אשה [7]!? אלא - לאו כי האי גוונא: דאקני לה אחֵר מנה, ואמר לה: "על מנת שתפדי בו את המעשר" [8], ואיפכא שמענא להו [9]!? אמר אביי: איפוך! רבא אמר: לעולם לא תיפוך, והכא במעשר דאתא מבי נשא עסקינן [10]. ורבי מאיר לטעמיה, דאמר [11]: מעשר - ממון הקדש הוא [12], [13] ולא קני ליה בעל [14]; ורבנן לטעמייהו, דאמרי: ממון הדיוט הוא [15] וקני ליה בעל הילכך שליחותא דבעל קעבדא [16].
תנא [17]: 'יוצא בשן ועין וראשי אברים [18] שאינן חוזרים [19]'. בשלמא שן ועין – כתיבי [שמות כא,כו: וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושחתה לחפשי ישלחנו תחת עינו [20] ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו תחת שנו]; אלא ראשי אברים מנלן? [21] דומיא דשן ועין: מה שן ועין - מומין שבגלוי ואינן חוזרין, אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין. ואימא ניהוו שן ועין כשני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין [22]? צריכא [23]: דאי כתב רחמנא 'שן' הוה אמינא: אפילו
שן דחלב [24] - כתב רחמנא 'עין'; ואי כתב רחמנא 'עין' הוה אמינא: מה עין שנברא עמו - אף כל שנברא עמו, אבל שן – לא!? צריכא. ואימא 'כי יכה' – כלל; שן ועין – פרט; כלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט: שן ועין אִין, מידי אחרינא לא!? 'לחפשי ישלחנו' [25] - חזר וכלל; כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש: מום שבגלוי ואינן חוזרים - אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין. אי מה הפרט מפורש: מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר אף כל מומין שבגלוי ואינו חוזר ובטל ממלאכתו [26]? אלמה תניא 'תלש בזקנו ודילדל בו עצם [27] - עבד יוצא בהם לחירות [28]? 'לחפשי ישלחנו' ריבויא הוא [29]. ואי ריבויא הוא - אפילו הכהו על ידו וצמתה [30] וסופה לחזור נמי!? אלמה תניא הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור - אין עבד יוצא בה לחירות? אם כן [31] - 'שן' ו'עין' - מאי אהני ליה [32]?
תנו רבנן: 'בכולם [33] עבד יוצא בהם לחירות, וצריך גט שחרור [34] - דברי רבי שמעון; רבי מאיר אומר: אינו צריך. רבי אלעזר אומר: צריך; רבי טרפון[35] אומר: אינו צריך; רבי עקיבא אומר: צריך. המכריעים לפני חכמים אומרים: נראין דברי רבי טרפון בשן ועין, שהתורה זכתה לו [36], ודברי רבי עקיבא בשאר אברים, הואיל וקנס חכמים הוא.' 'קנס הוא'? קראי קא דרשינן! אלא: הואיל ומדרש חכמים הוא. מאי טעמא דרבי שמעון? יליף 'שילוח' [לחפשי ישלחנו] 'שילוח' [וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו (דברים כד א)] מאשה: מה אשה בשטר - אף עבד נמי בשטר. ורבי מאיר? אי כתב 'חפשי' לבסוף, כדקאמרת [37]; השתא דכתב 'לחפשי ישלחנו' - הוה ליה חפשי מעיקרא [38].
תנו רבנן: הכהו על עינו וסמאה, על אזנו וחרשה - עבד יוצא בהן לחירות; נגד עינו ואינו רואה, כנגד אזנו ואינו שומע [39] - אין עבד יוצא בהן לחירות. אמר רב שִׁמְן לרב אשי: למימרא דקלא לאו כלום הוא? והתני רמי בר יחזקאל[40]: 'תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית, ותקע בו, ושברו [41] - משלם נזק שלם [42]' ואמר רב יוסף: אמרי בי רב: 'סוס שצנף וחמור שנער, ושברו כלים [43] בתוך הבית - משלמים חצי נזק [44]' [ומכל מקום: בין לסומכוס ובין לחולקים עליו – יש חיוב נזיקין בגין נזקים שנובעים מעשיית קול]? אמר ליה: שאני אדם [45], דכיון דבר דעת הוא [46] - איהו מיבעית נפשיה [47], כדתניא: 'המבעית את חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. כיצד? תקע באזנו וחרשו – פטור; אחזהו ותקע באזנו וחרשו – חייב'.
תנו רבנן: הכהו על עינו וכהתה [48], על שינו ונדדה: אם יכול להשתמש בהן עכשיו - אין עבד יוצא בהן לחירות, ואם לאו - עבד יוצא בהן לחירות.; תניא אידך: הרי שהיתה עינו כהויה וסמאה, שינו נדודה והפילה: אם יכול להשתמש בהן [49] כבר - עבד יוצא בהן לחירות, ואם לאו - אין עבד יוצא בהן לחירות.; וצריכא [50]: דאי אשמועינן הך קמייתא, משום דמעיקרא נהורא בריא והשתא נהורא כחישא [51], אבל היכא דמעיקרא נמי נהורא כחישא [52] אימא לא [53]; ואי אשמועינן הא - משום דסמיא לגמרי, אבל התם דלא סמיא לגמרי אימא לא; – צריכא.
תנו רבנן: 'הרי שהיה רבו רופא, ואמר לו לכחול לו עינו – וסמאה, לחתור לו שינו [54] - והפילה - שיחק באדון ויצא לחירות; רבן שמעון בן גמליאל אומר: (שמות כא כו: וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו) ושחתה [לחפשי ישלחנו תחת עינו] - עד שיתכוין לשחתה.' ורבנן, האי 'ושחתה' מאי עבדי ליה? מיבעי להו לכדתניא: 'רבי אלעזר אומר: הרי שהושיט ידו למעי שפחתו [55], וסימא עובר שבמעיה – פטור [56][57]'. מאי טעמא? דאמר קרא 'ושחתה' - עד שיכוין לשחתה. ואידך? מ'ושחת' 'שחתה' נפקא [58]. ואידך – 'שחת' 'שחתה' לא דריש.
אמר רב ששת: הרי שהיתה עינו סמויה, וחטטה [59] - עבד יוצא בהן לחירות; מאי טעמא? - מחוסר אבר הוא. ותנא תונא [60]: 'תַמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות [61]; יכול יבשה גפה נקטעה רגלה נחטטה עינה? תלמוד לומר: (ויקרא א יד: ואם) מן העוף [עלה קרבנו לה' והקריב מן התרים או מן בני היונה את קרבנו] - ולא כל העוף [62].
אמר רב חייא בר אשי אמר רב: היתה לו
הערות[עריכה]
- ^ קא סלקא דעתא במעשר שני שהוא משדה בעלה שהיא כבעלה, וקרינן ליה 'ממעשרו' וכדמפרש לה ואזיל
- ^ דלאו דידה הוא, ואין מוסיפין חומש על פדיון מעשרות והקדשות אלא בעלים
- ^ ומאי טעמא דמאן דאמר פודין בלא חומש
- ^ דנכסי מלוג
- ^ משדותיו
- ^ ממעשרו
- ^ ממעשר בעלה, דאשה - כאחֵר דמיא
- ^ שתהיה כאיש אחר לפדות בלא חומש
- ^ רבנן סברי: כי אמר לה 'קני' - קנה ליה בעלה, וכי אמר לה "על מנת" - לאו כלום הוא; הילכך זוזי הוו נמי דבעל, ושליחותיה עבדא: 'איש ממעשרו' קרינא ביה; ורבי מאיר סבר: לדידה גופה לא אקני לה אלא להכי: שתהא כאיש אחר לפדות בלא חומש
- ^ שמת אביה, והיה לו מעשר שני, וירשתה עם שאר נכסים, וירושה הבאה לה לאחַר מכאן - נכסי מלוג הן, וילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות
- ^ לקמן בפרק ב'
- ^ ממון גבוה הוא, ואכילתו משולחן גבוה הוא; הילכך אינו כשאר נכסים למקנייה בעל בתקנתא דתקון רבנן 'פירות לבעל'
- ^ הילכך
- ^ וכי פרקה ליה בזוזי דבעל - לאו ממעשרו הוא, דזוזי דחד [ממנו] ומעשר דחד [שלה]
- ^ וחיילא עליה תקנתא דרבנן, ופירות לבעל כשאר נכסי מלוג
- ^ וכיון דבזוזי דבעל פרקה - בעי חומש
- ^ אמתניתין קאי
- ^ כ"ד הם, ושנויים אצל נגעים (פ"ו מ"ז), ומייתי להו לקמן בשמעתין (כה,א)
- ^ אם נטלן, כשן ועין
- ^ פסוק כז
- ^ וגמר במה מצינו:
- ^ מדלא כתיב אחד ונגמור כולהו מיניה
- ^ דלא גמר חד מחבריה, הילכך לא 'באין כאחד' נינהו
- ^ שן שינק בה דעתיד להחליפה כגון בעבד קטן
- ^ ריבה לו שלוחים, מדלא כתיב 'חפשי הוא' או 'יצא חפשי'
- ^ העין נסמת מראות, והשן מללעוס
- ^ השמיטו ממקומו ומחובר בבשר
- ^ אם עצם שאינו חוזר הוא, וסופו ליבש וליפול, ואף על גב דליכא ביטול מלאכה, דהא עצם דזקן [יש מפרשים שכוונת רש"י לשן – אולי לשן בינה דוקא] לאו מידי הוי עביד - כיון דבגלוי הוא ואינו חוזר הרי הוא כעשרים וארבעה ראשי אברים
- ^ אינו לשון כלל להיות נידון בכלל ופרט אלא בריבה ומיעט וריבה, וריבה הכל
- ^ יבשה
- ^ דלא ממעט מידי
- ^ מיעוט דשן ועין למאי מיעט
- ^ אראשי אברים קאי
- ^ להתירו בבת חורין
- ^ Note:ישום מהדיון הנ"ל. הרבייתא אומרת דרשני, שהרי סדר הדורות הפוך: רבי שמעון ורבי מאיר ורבי אלעזר לפני ר
- ^ דכתיב בהדיא
- ^ דלאו חיפושו אלא בשילוח
- ^ וכי אתא 'ישלחנו' - לשאר ראשי אברים אתא
- ^ שהכה בכותל והבעיתו בקול ואינו רואה או נתחרש
- ^ Note:טרפון ורבי עקיבא?
- ^ בקול
- ^ כסומכוס מוקמינן לה בבבא קמא, דאמר: בהמה שהזיקה בצרורות משלם נזק שלם
- ^ בקולם
- ^ כדין צרורות לרבנן, דפליגי עליה דסומכוס בבבא קמא, ואמרי: אינו משלם אלא חצי נזק צרורות
- ^ האי ניזק
- ^ וכי מיבעית
- ^ מדעתיה קא מיבעית: שנותן לבו אל פחד קול הבא פתאום
- ^ ולא נסמית לגמרי, שרואה במקצת
- ^ במראה זה
- ^ הני תרתי 'יצא לחירות' לאשמועינן דהיכא דאין יכול להשתמש - אף על גב דלא סמאה לגמרי - הויא השחתה, והיכא דסמאה לגמרי - אף על גב דכהויה הויא מעיקרא - הואיל והיה יכול להשתמש למראיתה בדוחק הויא השחתה
- ^ שאין יכול להשתמש
- ^ ואף על גב דיכול להשתמש בו
- ^ אימא לאו 'עין' הוא
- ^ לנקרה ולגרר סביב מושבה
- ^ להוציא עוברה
- ^ דלא נתכוין לעין כלל, אבל "כחול לי עיני" - דנתכוין לעין - אף על גב שלא נתכוין לשחתה חייב
- ^ Note: אחיו של רב יהודה לולא רש"י היה אפשר להבין שהגמרא מסבירה את הפטור משום שלא נתכוין לשחתה; אך רש"י מסביר שלא נתכוין לעין כלל. ולפי רש"י יוצא, שההמשך [מאי טעמא] הוא דברי החולק על רבי אלעזר – אולי רבן שמעון בן גמליאל, והוא אומר: לא בגלל שלא נתכוין לעין כלל, אלא מאי טעמא? בגלל שלא נתכוין לשחת את העין. ואז יוצא, שהאידך, שלומד מ'ושחת' 'שחתה' הוא שוב רבי אלעזר, שלומד עד שיתכוין לשחתה – והרי רש"י פירש לעיל שפטור רק אם לא נתכוין כלל? אך לפי המשך הרש"י נראה שאידך הוא החולק על רבי אליעזר, הרי כתב רש"י: 'נפקא לן הא דר"א'?! אך אם נאמר שה'אידך' הוא החולק על רבי אלעזר – מה הכוונה 'נפקא לן הא דר"א? לפי זה אין מחלוקת! ולכן לכאורה מוכרח רש"י לפרש שה'אידך' הוא ר"א עצמו, וזאת כוונת רש"י: שר"א לומד מ'ושחת' ושחתה'. – ומכאן ראיה שפירוש סימן התנא 'ר"א' – כאן הוא רבי אלעזר, ולא רבי אליעזר, שהרי וראינו שרבי אליעזר אינו לומד 'עבד- ה
- ^ נפקא לן הא דרבי אלעזר: פרט לזה שלא נתכוין לשחת כלל, ו'שחתה' משמע בעִסוק בה הכתוב מדבר, ואפילו הכי מתכוין לשחתה בעינן
- ^ הוציאה לחוץ
- ^ כלומר מצינו תנא שלנו המסייענו בזאת
- ^ האי קרא דריש, הנאמר בכל הקרבנות: (ויקרא כב יח) איש איש מבית ישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם (פסוק יט) לרצונכם תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים; מדלא כתיב 'לרצונכם זכר תמים' ולישתוק – לימדך: שאין מקפיד על תמות וזכרות אלא על אלו
- ^ אלמא אף על גב דסמויה מעיקרא, כי חטטה - משוי ליה מומא