קטגוריה:שמות יב ג
נוסח המקרא
דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית
דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת.
דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כׇּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃
דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵ/אמֹ֔ר בֶּ/עָשֹׂ֖ר לַ/חֹ֣דֶשׁ הַ/זֶּ֑ה וְ/יִקְח֣וּ לָ/הֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְ/בֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַ/בָּֽיִת׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
אונקלוס (תאג'): | מַלִּילוּ עִם כָּל כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל לְמֵימַר בְּעַסְרָא לְיַרְחָא הָדֵין וְיִסְּבוּן לְהוֹן גְּבַר אִמַּר לְבֵית אַבָּא אִמְּרָא לְבֵיתָא׃ |
ירושלמי (יונתן): | מַלִילוּ עִם כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימַר בְּעַשְרָא לְיַרְחָא הָדֵין זִמְנֵיהּ קָבִיעַ בַּהֲדָא זִימְנָא וְלָא לְדָרַיָא וְיִסְבוּן לְהוֹן אִימַר לְבֵית גְּנִיסְתָּא וְאִין סַגִּיאִין מִמִּנְיָנָא יִסְבוּן אִימְרָא לְבֵיתָא: |
רש"י
"אל כל עדת ישראל וגו' בעשור לחדש" - (מכילתא) דברו היום בראש חודש שיקחוהו בעשור לחודש
"הזה" - פסח מצרים מקחו בעשור ולא פסח דורות (פסחים צו)
"שה לבית אבות" - (שם) למשפחה אחת הרי שהיו מרובין יכול שה אחד לכולן ת"ל שה לבית
[ה] דברו היום בראש חודש וכו'. במכילתא מפיק ליה מדכתיב "החדש הזה לכם דברו" רוצה לומר בראש חודש "דברו". ונראה דפירושו דאי רוצה לומר שידברו איזה ימים בחודש או בעשר בחדש הוי ליה למכתב 'תדברו' בתי"ו האיתן, שהוא לשון עתיד, אבל "דברו" הוא ציווי מיד, כי הציווי משמע מיד. והתוספות בפרק קמא דפסחים (דף ו:) לא פרשו כך, עיין שם:
[ו] ועוד יש בו מדרש וכו'. דאם לא כן לכתוב 'ואם מעט הבית' מאי "ואם ימעט" ביו"ד, אלא פירושו ואם רוצים להתמעט, ולפיכך מדבר בלשון עתיד:
[ז] לפי אכלו הראוי לאכילה כו'. אבל אין פירושו מה שראוי לאכילה לכל אחד ואחד, שהרי הפסח נאכל על השובע:
[ח] תכוסו תתמנון. לא שיהא מונין אחרים, אלא 'תתמנון' עצמם:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
דַּבְּרוּ אֶל כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ – דַּבְּרוּ הַיּוֹם בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁיִּקָּחוּהוּ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ (מכילתא כאן).
הַזֶּה – פֶּסַח מִצְרַיִם מִקָּחוֹ בֶּעָשׂוֹר, וְלֹא פֶּסַח דּוֹרוֹת (פסחים צ"ו ע"א).
שֶׂה לְבֵית אָבוֹת – לְמִשְׁפָּחָה אַחַת. הֲרֵי שֶׁהָיוּ מְרֻבִּין, יָכוֹל שֶׂה אֶחָד לְכֻלָּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "שֶׂה לַבָּיִת" (ראו מכילתא כאן).
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
שה לבית אבות. למשפחה אחת ואם היו בני המשפחה מרובים יכול שה אחד לכולם ת"ל שה לבית.
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ובדרך דרש צום להנהיג את ישראל בהנהגת התורה והמצות להודיעם חוקי ה' ותורותיו ולהנהיגם בדרך ישרה, ולזה אמר דברו ואמר לאמר פירוש כדי שיהיו מעולים, על דרך אומרו (ישעי', ג) אמרו צדיק וגו':
עוד ירצה כי מתחלה ידבר אל הזקנים כמו שמצינו לו שכן עשה משה דכתיב (פסוק כ"א) ויקרא משה לכל זקני ישראל, והוא אומרו דברו אל כל עדת ישראל, לאמר שיאמר להעם, והוא גם כן מה שאמר שם הכתוב ויאמר אליהם:
ויקחו להם וגו'. קשה למה אמר ו' בתחלת ענין. ואולי כי רמז לדברים הנאמרים בדברי משה לישראל דכתיב משכו וקחו וגו' ואמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה שם) משכו ידיכם מעבודה זרה וגו', ודבר זה לא נאמר בדברי ה' והנה מדברי משה נשמע כי כן נאמר לו בנבואה, והוא אומרו ויקחו בתוס' ו' רמז שקדם דיבור ומה הוא משכו שאמר משה. עוד ירצה להיות שאמר בעשור יכול לקח בעשור ישחט לא לקח בעשור לא יקח בי"א בי"ב בי"ג, תלמוד לומר ויקחו לרבות אחר כך ובמכילתא (כאן) למדו דין זה של לקיחה בי"א בי"ב בי"ג מדין קל וחומר ודבר הבא בקל וחומר אם נמצא לו רמז בכתוב נסכים לומר כי לזה נתכוון. עוד ירמוז בדקדוק עוד תיבת להם. עוד אומרו תיבת איש שלא היה צריך לומר אלא ויקחו שה לבית וגו', אכן ירצה על דרך אומרים ז"ל (תנחומא) בפסוק ויקחו לי תרומה וזה לשונו אמר הקדוש ברוך הוא קחו אותי עמכם, והוא אומרו כאן לצד כי זו מצוה ראשונה הודיעם השגת המצוה כי בעשותה ישרה עליו ה' שכינתו בסוד (דברים כ"ח, י') וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, גם אמרו כי תיבת מצוה יש בה שם הוי"ה חצי בא"ת ב"ש וחצי בפשוט (תיקוני זוהר תיקון כ"ט) והוא אומרו ויקחו להם איש פירוש על דרך אומרם ז"ל (סוטה כ"ט מ"ב ב) איש אין איש אלא הקדוש ברוך הוא, כי במצוה זו יקחו להם לקיחה גדולה ועצומה והוא איש שהוא אלהינו מלכנו:
וראיתי לתת לב למה לא צוה ה' בפסח מצרים על הטמאים והערלים ובני הנכר שלא יאכלו מפסח, הן אמת כי אזהרת הטמאים לפי מה שכתבנו בפרשה זאת חקת התורה יש טעם נכון בדבר, אבל הערלים ובני הנכר למה לא צוה אותם ה'. והנה לפי דבריהם ז"ל הוזהרו ישראל על שניהם על המילה כאמור בדברי קבלה (יחזקאל, טז) ואראך מתבוססת בדמיך, ואמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה י"ט) דם פסח ודם מילה, ועל בן נכר דרשו רז"ל (שם ט"ז) בפסוק משכו וגו' משכו ידיכם מע"ז הרי שהזהיר על הדבר כי קודם מצות הפסח יצאו מכלל עובדי עבודה זרה ויכנסו בכלל ישראל, וכל זה אינו מספיק לקושייתינו כי למה לא באו הדברים בדברי ה' בעיקר המצוה:
והנה בסוף הפרשה אחר שסדר יציאת ישראל ממצרים נאמרה פרשת זאת חקת הפסח וגו' כל בן נכר וגו' וכל עבד וגו'. וראיתי לר' אברהם בן עזרא ז"ל שכתב כי פרשה זו נאמרה לפסח דורות והוסיף מצות אחרות וכו', ואם נתכוין לומר כי בן נכר וערל הם מצות מוספות בפסח דורות דבריו כאן בטלים הם כפי דברי רבותינו ז"ל, וגם ממה שגמר אומר הכתוב שם בפרשת ערל ובן נכר ואמר (פסוק נ') ויעשו בני ישראל כאשר וגו', ואם לפסח דורות נאמרה פרשה זו לא היה לו לומר ויעשו בני ישראל כאשר צוה וגו' שמשמע שעשו ישראל כל האמור בפרשה, גם מה שאמר שיכוין על פסח שעשו במדבר סיני הם דברים בעלמא ומי ישמע אליו ואין צריך לומר לקבל דבריו בזה, הגם שהרב ז"ל חש לקמחיה ואינו חולק על דברי רבותינו אלא בדבר שאין בו הוראה לעתיד אף על פי כן גם במה שלפנינו חולק בלא עומק המכריח וכיוצא בו:
וראיתי לרבותינו ז"ל במכילתא שאמרו וזה לשונם זאת חקת הפסח בפסח מצרים ובפסח דורות הכתוב מדבר דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר בפסח מצרים הכתוב מדבר אין לי אלא פסח מצרים פסח דורות מנין תלמוד לומר ככל חוקותיו וגו' יעשו אותו על כרחם, הרי דלכל דעת התנאים בפסח מצרים הכתוב מדבר ונעקרו דברי ר' אברהם בן עזרא והיו כלא היו, ולפי זה אפשר שירמוז הכתוב באמרו ויקחו פירוש מלבד מצות מילה ומצות משיכתם מעבודה זרה שהוא בחינת בן נכר שצוה ה' הוסיף עוד לומר ויקחו וגו', ואומרו להם כאן רמז שלילת בן נכר וערל שלא יוכלו לאכול בפסח כמו שבא הדבר מבואר בנבואת זאת חקת הפסח:מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
יב. דברו אל כל עדת (בני) ישראל . רבי ישמעאל אמר וכי שניהם מדברים היו? והלא כבר נאמר ואתה דבר אל בני ישראל לאמר (שם לא). ומה תלמוד לומר דברו? אלא, כשהיה משה מדבר היה אהרן מרכין אזנו לשמוע באימה ומעלה עליו הכתוב כאלו שומע מפי הקב"ה. ר' אחא ב"ר יאשיה אומר, וכי שניהם מדברים היו? והלא כבר נאמר ואתה דבר אל (כל) [בני] ישראל ומה תלמוד לומר דברו? אלא (כיון שמשה מדבר היה, אהרן מימינו ואלעזר משמאלו ואיתמר מימינו של אהרן והדבור יוצא מביניהם כאלו השלשה מדברים. ר' שמעון בן יוחאי אומר) משה היה חולק כבוד לאהרן ואומר למדני (והדבור יוצא מביניהם) ואהרן היה חולק כבוד למשה ואמר לו למדני והדבור יוצא מביניהם כאילו שניהם מדברים.
יג. דברו אל כל עדת (בני ) ישראל . הדבור הזה בראש חודש. ולקיחה בעשור. ושחיטה בי"ד. אתה אומר הדבור היה בראש חודש ולקיחה בעשור ושחיטה בי"ד, או אינו אלא הדבור ולקיחה בעשור ושחיטה בי"ד? תלמוד לומר החדש הזה לכם, דברו. אימתי היה הדבור בראש חודש הא אין עליך כלשון האחרון אלא כלשון הראשון הדבור בראש חודש ולקיחה בעשור ושחיטה בי"ד. ר' אחא בר' יאשיה אומר הדבור בראש חודש ולקיחה בעשור ושחיטה בארבעה עשר. אתה אומר כן, או אינו אלא הדבור ולקיחה בראש חודש ושחיטה בי"ד? תלמוד לומר דברו אל כל עדת (בני) ישראל- שאין תלמוד לומר [לאמר] אלא להפסיק הענין. הא אין לך לדון כלשון האחרון אלא כראשון- הדבור בראש חודש ולקיחה בעשור ושחיטה בי"ד. רבי יוסי הגלילי אומר הדבור בראש חודש ולקיחה בעשור ושחיטה בי"ד. אתה אומר כן, או אינו אלא הדבור בראש חודש ולקיחה ושחיטה בעשור? תלמוד לומר והיה לכם למשמרת עד י"ד יום. אם אמרת כן עקרת את כל הכתוב. הא אין עליך לדון וגו' . בעשור לחדש הזה ויקחו. אין לי אלא עשירי שהוא כשר ללקיחה ארבעה עשר מנין? אמרת ק"ו, ומה עשירי שאינו כשר לשחיטה כשר ללקיחה. י"ד שהוא כשר לשחיטה אינו דין שיהא כשר ללקיחה. י"ג מנין? אמרת ק"ו ומה אם עשירי שאינו קרוב לשחיטה כשר ללקיחה י"ג שהוא קרוב לשחיטה אינו דין שיהא כשר ללקיחה. והוא הדין לאחד עשר לשנים עשר
יד. בעשור לחדש . להוציא פסח דורות. שפסח מצרים מקחו מבעשור. ופסח דורות מקחו כל זמן.
טו. ויקחו להם . וכי כלן היו לוקחין? אלא לעשות שלוחו של אדם כמותו. מכאן אמרו, שלוחו של אדם כמותו
טז. איש שה לבית אבות. בכלל שה גדי וטלה, שנאמר שה כשבים ושה עזים (דברים יד)
יז. שומע אני שה אחד לכלן, תלמוד לומר שה לבית אבות. אין לבית אבות אלא למשפחות. שנאמר למשפחותם לבית אבותם (במדבר א). והרי שהיו עשר (משפחות) לבית אב אחד, שומע אני שה אחד לכלם. תלמוד לומר שה לבית (אבות).
מלבי"ם - התורה והמצוה
יא. דברו אל כל עדת ישראל. כבר התבאר ( ויקרא רמא ) ששם עדת ישראל הונח בעצם על סנהדרי גדולה, ור' יאשיה לשיטתו שפירש לקמן ( בא עג ) על מה שאמר ויקרא משה לכל זקני ישראל - שעשאם בית דין. ואז"ל שעשאם בית דין על משיכת הצאן, רק שאז צוה אותם על קדוש החודש ועבור שנים, וזה מסר לעדת ישראל שהם הסנהדרין. כמו שלמד זה בסנהדרין (דף יא) ממה שאמרו לשכנו תדרשו, ומצות לקיחה מבעשור, צוה אל כל ישראל.
יב. דברו אל כל עדת ישראל. זה נמצא ג' פעמים: א] פה, ב] פרשת שמיני, דברו אל כל עדת ישראל, זאת החיה וכו' ג] בפ' זבין.
והתורה בארה שרק משה היה המדבר כמו שכתוב ואתה דבר אל בני ישראל, אך את שבתותי תשמרו (שמות לא יג'). שמלת ואתה הנוסף על הפעל בא למעט שלא ידבר על ידי שליח, כמו שאמרו במכילתא שם.
ופירש ר' ישמעאל מה שאמרו פה- דברו, בלשון רבים, הגם שרק משה דבר כמו שאמר ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם. כי אהרן היה אז הראש בית דין שאמר מקודש ושמע באימה דברי משה, ומעלה עליו כאילו שומע מפי הקב"ה ומדבר. ור' אחא ב"ר יאשיה מפרש מה שאמר בפרשת זאת החיה, דברו בלשון רבים, כי שם כתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם .
ופרשו בספרא שפי' שיאמר לאלעזר ואיתמר [שנזכרו שם מקודם ,עיין מה שפרשנו שם], שהם ידברו אל בני ישראל. ורצה לומר שהם חורו הדינים לפני ישראל במעמד משה כמו שפרשו בעירובין (דף ט') "כיצד סדר משנה? וכו' ". ופה לא נסתלק משה עד שחזרו הדברים בפניו. וזהו שאמרו 'היה אהרן מימינו ואלעזר וכו '. [ומבואר שזה היה אחר שמת נדב ואביהוא, וזה כמו שאמרו שקאי על פ' זאת החיה]. ורשב"י מפרש, מה שאמר דברו בפ' זבים, ששם לא צוה לאלעזר ואיתמר רק למשה ואהרן ומשה כבד לאהרן שידבר, ואהרן חלק כבוד למשה ודבר משה לבדו.
יג. דברו אל כל עדת ישראל . לכאורה יש לפרש דברו בעשור, שבעשור דברו אל בני ישראל, שכן מורה האתנחתא שמוסב למעלה. אך שהלא מה שאמרו דברו אל כל עדת ישראל שפירשו הסנהדרין (כנ"ל בא יא) הוא מצד מצות קדוש החדש ועבור שנים שצריך להעשות על ידי הסנהדרין כנ"ל. ואם כן, בודאי היה הדבור בכח. וזהו שאמרו, תלמוד לומר החדש הזה דברו.
והנה, מה שאמר בעשור לחדש ויקחו , אינו מעכב כמו שמסיק בסוף דבריו שגם י"ד כשר ללקיחה. ופי' בעשור ויקחו, שלא יקחו קודם. אולם הלא יש לפרש שמה שאמר בעשור ויקחו, היינו שלא יקחו אחר כך, אבל קודם העשור יוכל לקחת. ומוכיח זה ר' אחא בר"א ממה שהעמיד האתנחתא על בעשור לחדש הזה, שפי' שעקר הדבור יתחיל בעשור, שהגם שהיה הצווי תיכף לא היה כשר ללקיחה ולא חל הדבור עד יום העשור.
וזהו שאמר, דברו אל כל עדת ישראל להפסיק הענין. רצה לומר שבא טעם מפסיק על בעשור לחדש הזה, להורות שלא חל הדבור קודם לכן. ור' יוסי הגלילי למד, שמה שאמר ושחטו אותו בארבעה עשר זה מעכב לכולי עלמא, דהא כתיב והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום שלא ישחטו קודם לכן, שאם כן תעקר כתוב מפורש. ועוד למד מקל וחומר, שגם אח"כ כשר ללקיחה. ויש ראיה לזה ממה שאמר ויקחו, ולא כתב ולקחו. מזה מבואר שהוא פעולה בלתי נגמרת רק נמשכת על פי הכלל שיסדתי בספר התורה והמצוה תזריע ( תזריע ו ) ובאילת השחר ( כלל מ"ב ) עי"ש.
יד. בעשור לחדש הזה . כבר התבאר בס' התו"ה צו ( צו כג) שכנוי הרומז הזה, מורה תמיד נרמז קרוב שהוא לפנינו, וכל מקום שבא על נרמז בלתי קרוב, דרשוהו חז"ל למעוט. ודרש במכילתא מובא פסחים (דף צו) שבא להוציא פסח דורות וכן תרגם יונתן בעשרא לירחא הדין זמנא קבוע בהדא ומנא ולא לדריא.
טו. ויקחו להם איש . כבר בארתי ( ויקרא יט) שכל מקום שדבר הכתוב בלשון כזה שבא שם הכללות בלשון יחיד והפעל בלשון רבים, מורה שבא הצווי אל הרבים ואל היחיד כאחד. שאם היה אומר ויקחו להם שה לבית אבות, היה הצווי על כל הבית אב שיקחו כאחד, ואם היה אומר ויקח איש שה לבית אבות, לא היה הצווי רק על איש אחד מכל בית אב שיקח בשביל כולם. אבל כשאמר ויקחו להם איש, בא החיוב שכולם יקחו על ידי איש אחד, והוא שליח כולם. ובבחינה זו הגם שאחד הוא הלוקח דינו כאלו כולם לוקחים כי שלוחו ושל אדם כמותו. ומכאן למד לכל מקום ששלוחו של אדם כמותו.
ומבואר בקידושין (דף מא),שזה לר' יונתן, דסבירא ליה שמה שאמר, ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל , מלמד שכל ישראל יוצאים בפסח אחד. ואי אפשר ללמוד משם שליחות, דשאני התם דאית ליה שותפות בגויה, אבל ר' יהושע בן קרחה, שסבירא ליה דאין כל ישראל יוצאים בפסח אחד למד שליחות מן ושחטו אותו. וסבירא ליה, שמה שאמר ויקחו להם איש שה, מלמד שאיש זובח ואין קטן זובח. ור' יונתן למד זה, מן איש לפי אכלו, וסבר דאין שוחטין את הפסח על היחיד. וריב"ק סבירא ליה שוחטין את הפסח על היחיד. והמכילתא לקמן ( בא כט ) הביא דרשת ריב"ק מן ושחטו אותו. וצ"ל כאן מכאן אמרו שלוחו של אדם כמותו דברי ר' יונתן.
טז. ויקחו שה . שה כולל טלה וגדי,וכן שם צאן כולל שניהם. רק שם צאן בא על המין או על הרבוי, יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן (ישעיה ו'). ולא בא על היחיד כמה שאמר ושה אחת מן הצאן (יחזקאל מה) ארבע צאן תחת השה (שמות כא). ועל כן אמר לקמן משכו וקחו לכם צאן, רצה לומר צאן הרבה, ופה רצה לומר שה אחת לבית אב.
יז. שה לבית אבות שה לבית . הבית אב כולל תחתיו כמה משפחות. הבית אב הוא השורש הראשון והמשפחות הם הענפים המסתעפים ממנו, כמו שאמרו פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם, ויהיו אלה בני לוי וגו', גרשון וקהת ומררי, ואלה שמות בני גרשון למשפחותם לבני ושמעי וגו' לגרשון משפחת הלבני ומשפחת השמעי וגו'. ונשיא בית אב לגרשוני וכו' (במדבר ג'). מבואר, שגרשון היה הבית אב ותחתיו שתי משפחות. וכן קהת היה הבית אב, ותחתיו ארבע משפחות. והבית הוא למטה מן המשפחה, כמו שכתוב והיה השבט אשר ילכדנו ה' יקרב למשפחות והמשפחה לבתים והבתים לגברים (יהושע ז).
אולם, לפעמים תחשב המשפחה כבית אב לערך המשפחה אשר תחתיה וכמשפחה בערך הבית אב אשר לפניה, כמו (במדבר כו) למכיר משפחת המכירי ומכיר הוליד את גלעד, לגלעד משפחת הגלעדי, אלה בני גלעד איעזר משפחת האיעזרי , נמצא מכיר משפחה בערך מנשה ובית אב בערך איעזר. ומטעם זה, קרא לגרשון קהת ומררי, פעם בשם בתי אבות (במדבר ג יז) ופעם בשם משפחות (שם כו נז), כי הכל לפי הענין. שלמעלה חלק את גרשון קהת ומררי לשלש מחלקות בענין נשיאת כלי המשכן, שכל אחד היה לו פקודה אחרת. ולענין זה קראם בתי אבות. אבל בפרשת פנחס, חלק י"ב שבטי י-ה לבתי אבות, והיה לוי הבית אב ובניו הם משפחות.
ותראה שבמספר הראשון בפ' במדבר אמר תמיד שאו את ראש וכו' למשפחותם לבית אבותם, שכן אמר בכל השבטים, לבד במספר בני לוי - אמר פקד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם. כי מספר ישראל היה לגלגלותם כמבואר שם, ואם כן התחילו מן הגברים וכל אחד התיחס ממטה למעלה למשפחה הקרובה ואחר כך למשפחה העליונה עד הבית אב הראשון. והיו תחלה למשפחותם ואחר כך לבית אבותם, כמו שכתוב ויתילדו על משפחותם לבית אבותם. אבל בבני לוי, שרצה להגביל חלוקה בין שלושת בניו, התחיל מראש היחוס והלך למטה, כמו שאמר ויהיו אלה בני לוי וגו' גרשון וקהת ומררי, ובני קהת למשפחותם. והיו תחלה לבית אבותם ואח"כ למשפחותם. וכשבא למנות בני לוי, שמנאם מלמטה למעלה אמר ( במדבר ד ) ,למשפחותם לבית אבותם.
ומה שאמר פה שה לבית אבות שה לבית, מבואר ואינו מדבר בבית אב העליון, שתחת הבית אב העליון הוא המשפחה לא הבית כנ"ל, רק שמדבר בבית אב האמצעי שהוא המשפחה שתחתיו הוא הבית. וזהו שאמרו במכילתא, אין לבית אבות אלא למשפחות שנאמר, לבית אבותם למשפחותם. ומבאר שמה שמודיע זאת, כי אם יאמר ויקחו להם שה, הוי אמינא שה אחד לכולם [רצה לומר לכל ישראל]. [ויותר נראה להגיה, יכול שה לכל אחד? רצה לומר שאם יכתוב ויקחו להם איש שה, הוי אמינא שכל איש ואיש יקח שה לכן אמר שדי בשה לכל הבית אב] ובזה יש לטעות, שאם יש עשר משפחות לבית אב [רצה לומר משפחות תחתונות שהם בתים], יהיה די בשה אחד לכולם תלמוד לומר שה לבית. ועל כן אמר אחר כך, משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם והמשפחה כולל משפחה הגבוהה ומשפחה הנמוכה.
- פרשנות מודרנית:
תרגום ויקיטקסט: דברו אל כל עדת ישראל ואמרו להם, שביום העשירי לחודש הזה, יקח לו כל איש, ראש משפחה גדולה, שה לבית האבות (המשפחה) שלו; ומשפחות קטנות הגרות באותו בית יקחו להן שה אחד לכל הבית;
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמות יב ג.
למה בעשור לחודש הזה?
עשור בלשון ימינו מציין 10 שנים, אבל בלשון המקרא גם 10 ימים . ה' מדבר עם משה ואהרן ב-1 לחודש - ראש חודש ניסן, ואומר להם להגיד לבני-ישראל, שב-10 לחודש יקחו שֶׂה שאותו יקריבו בחג הפסח - ב-14 לחודש.
ולמה צריך לקחת את השה 4 ימים מראש? כמה סיבות:
1. סיבה הלכתית: "למדך הכתוב שהוא טעון בקור ארבעה ימים, ולכך הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים" (ר' בחיי) : קרבן צריך להיות תמים ללא כל מום, אבל יש מומים שאינם מתגלים מייד. ולכן השה "טעון בִּקּוּר" - צריך לבקר ולבדוק אותו במשך ארבעה ימים כדי לוודא שאין בו מום.
2. סיבה פוליטית: השֶׂה היה אֵל מצרי, כמו שנראה מ (שמות ח כב): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה... כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לה' אֱלֹהֵינוּ; הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?!". לקיחת שה ושחיטתו מבטאת התנתקות והתנערות מהדת ומהתרבות המצרית. כך דרשו חז"ל על (שמות יב כא): "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח", (שמות רבה טז ב): "משכו ידיכם מעבודת כוכבים, וקחו לכם צאן, ושחטו אלהיהם של מצרים, ועשו הפסח".
אחת המטרות של מכות מצרים היתה להכות את אלילי מצרים כדי שהמצרים יכירו ביחידות ה'. מטרה זו נזכרה בפרט במכת בכורות, (שמות יב יב): "וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים , אֲנִי ה'". אולם במכות הקודמות ה' עשה הכל בעצמו. כאן, במכה האחרונה, רגע לפני שבני-ישראל יוצאים ממצרים, ה' רצה לתת להם להשתתף במהלך ולהכות בעצמם את אחד מאלילי מצרים.
ולמה דווקא בעשור לחודש ? כדי שזה לא ייראה כמו סתם סעודה משפחתית, אלא כהפגנה גלויה נגד תרבות מצרים. שכל המצרים יראו שבני-ישראל הולכים לשחוט את אלהיהם. עד עכשיו בני-ישראל פחדו מהמצרים ונמנעו מפגיעה באליליהם (שמות ח כב, למעלה) . עכשיו, בני-ישראל צריכים להתגבר על הפחד. הם צריכים לצאת לחירות רוחנית לפני שהם יוצאים לחירות גשמית.
גם בתוך עם-ישראל היו אמונות תפלות שהיה צריך "לנער" מהם. הם האמינו במזלות והורוסקופים, והיו עלולים לחשוב שיצאו בכוח המזל של חודש האביב - מזל טלה (רמב"ן על שמות יב ג): "בעבור כי מזל טָלֶה - בחדש ניסן כוחו גדול, כי הוא מזל הצומח. לכך ציוה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכוח מזל יצאנו, משם אלא בגזרת עליון".
למה גם שה לבית אבות וגם שה לבית ?
בית אבות בלשון ימינו הוא מציין מושב זקנים ב"לשון נקיה" (ניסן נצר, "עברית של שבת" על שמות יב ג, עמ' 63) . אולם בלשון המקרא בית אבות הוא כינוי למשפחה מורחבת. הביטוי נזכר לראשונה ב (שמות ו יד): "אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם : בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל: חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרֹן וְכַרְמִי; אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵן"; הוא מסמל את ההקפדה של בני-ישראל על שמירת התא המשפחתי, גם בתוך ארץ מצרים שהיתה ידועה בגילוי עריות (ראו ויקרא יח, כ) .
שה לבית אבות הכוונה שכל משפחה מורחבת צריכה לקנות שֶׂה אחד. אם כך, מדוע נאמר גם שה לבית ? כמה תשובות:
1. בלשון המקרא גם בית הוא משל למשפחה , ויש כאן ביטוי כפול שמטרתו להדגיש, שכל משפחה ומשפחה צריכה לקחת שה. כפילויות מעין זו נמצאות גם ב (שמות טז כא): "וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ"- בכל בוקר ובוקר; (ויקרא כד ח): "בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד"- בכל שבת ושבת; ועוד.
2. שני הביטויים מתארים שני מצבים שונים:"שה לבית אבות - למשפחה אחת. הרי שהיו מרובין, יכול שה אחד לכולן? תלמוד לומר: שה לבית" ( רש"י , וכן מכילתא ואבן-עזרא) . ולענ"ד יש לפרש להיפך: אם המשפחה גדולה - יש לקחת שה אחד למשפחה; אולם אם המשפחה קטנה מדי, ויש כמה משפחות קטנות באותו בית - יש לקחת שה אחד לכל הבית. והפסוק הבא ממשיך ואומר, שאם גם הבית קטן מדי - יש לקחת שה אחד יחד עם השכנים; ובפסוק הבא נסביר מדוע זה חשוב .
3. שתי המשמעויות של המילה בית - משפחה ומקום-מגורים - מאפיינות אדם בן חורין:
- לעבד אין משפחה, (שמות כא ד): "אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת - הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ".
- לעבד אין מקום מגורים - הוא דר אצל אדוניו.
כשעבד יוצא לחופשי, הוא מקבל מחדש את הבית על שתי משמעויותיו, ויקרא כה י: "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ , וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" ( פירוט ); וראו גם: דרור = חופש המגורים . ולכן גם בפסוק שלנו נזכרה המילה בית בשתי משמעויותיה (ע"פ הרב יעקב מדן, "בנה ביתך", דף קשר 119 ה'תשמ"ח ) .
הקבלות
שה נזכר גם במצוות פדיון פטר חמור, (שמות יג יג): "וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה".
פסוקים נוספים שאפשר לראות בהם "שחיטה" של מזלות - בביאור:שחיטת המזלות.
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2018-04-04.
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • ספריא • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "שמות יב ג"
קטגוריה זו מכילה את 17 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 17 דפים.