ביאור:שמות יב ג

שמות יב ג: "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת, שֶׂה לַבָּיִת."

תרגום ויקיטקסט: דברו אל כל עדת ישראל ואמרו להם, שביום העשירי לחודש הזה, יקח לו כל איש, ראש משפחה גדולה, שה לבית האבות (המשפחה) שלו; ומשפחות קטנות הגרות באותו בית יקחו להן שה אחד לכל הבית;

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמות יב ג.

למה בעשור לחודש הזה?

עשור בלשון ימינו מציין 10 שנים, אבל בלשון המקרא גם 10 ימים . ה' מדבר עם משה ואהרן ב-1 לחודש - ראש חודש ניסן, ואומר להם להגיד לבני-ישראל, שב-10 לחודש יקחו שֶׂה שאותו יקריבו בחג הפסח - ב-14 לחודש.

ולמה צריך לקחת את השה 4 ימים מראש? כמה סיבות:

1. סיבה הלכתית: "למדך הכתוב שהוא טעון בקור ארבעה ימים, ולכך הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים" (ר' בחיי) : קרבן צריך להיות תמים ללא כל מום, אבל יש מומים שאינם מתגלים מייד. ולכן השה "טעון בִּקּוּר" - צריך לבקר ולבדוק אותו במשך ארבעה ימים כדי לוודא שאין בו מום.

2. סיבה פוליטית: השֶׂה היה אֵל מצרי, כמו שנראה מ (שמות ח כב): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה... כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לה' אֱלֹהֵינוּ; הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?!". לקיחת שה ושחיטתו מבטאת התנתקות והתנערות מהדת ומהתרבות המצרית. כך דרשו חז"ל על (שמות יב כא): "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח", (שמות רבה טז ב): "משכו ידיכם מעבודת כוכבים, וקחו לכם צאן, ושחטו אלהיהם של מצרים, ועשו הפסח".

אחת המטרות של מכות מצרים היתה להכות את אלילי מצרים כדי שהמצרים יכירו ביחידות ה'. מטרה זו נזכרה בפרט במכת בכורות, (שמות יב יב): "וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים , אֲנִי ה'". אולם במכות הקודמות ה' עשה הכל בעצמו. כאן, במכה האחרונה, רגע לפני שבני-ישראל יוצאים ממצרים, ה' רצה לתת להם להשתתף במהלך ולהכות בעצמם את אחד מאלילי מצרים.

ולמה דווקא בעשור לחודש ? כדי שזה לא ייראה כמו סתם סעודה משפחתית, אלא כהפגנה גלויה נגד תרבות מצרים. שכל המצרים יראו שבני-ישראל הולכים לשחוט את אלהיהם. עד עכשיו בני-ישראל פחדו מהמצרים ונמנעו מפגיעה באליליהם (שמות ח כב, למעלה) . עכשיו, בני-ישראל צריכים להתגבר על הפחד. הם צריכים לצאת לחירות רוחנית לפני שהם יוצאים לחירות גשמית.

גם בתוך עם-ישראל היו אמונות תפלות שהיה צריך "לנער" מהם. הם האמינו במזלות והורוסקופים, והיו עלולים לחשוב שיצאו בכוח המזל של חודש האביב - מזל טלה (רמב"ן על שמות יב ג): "בעבור כי מזל טָלֶה - בחדש ניסן כוחו גדול, כי הוא מזל הצומח. לכך ציוה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכוח מזל יצאנו, משם אלא בגזרת עליון".

למה גם שה לבית אבות וגם שה לבית ?

בית אבות בלשון ימינו הוא מציין מושב זקנים ב"לשון נקיה" (ניסן נצר, "עברית של שבת" על שמות יב ג, עמ' 63) . אולם בלשון המקרא בית אבות הוא כינוי למשפחה מורחבת. הביטוי נזכר לראשונה ב (שמות ו יד): "אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם : בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל: חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרֹן וְכַרְמִי; אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵן"; הוא מסמל את ההקפדה של בני-ישראל על שמירת התא המשפחתי, גם בתוך ארץ מצרים שהיתה ידועה בגילוי עריות (ראו ויקרא יח, כ) .

שה לבית אבות הכוונה שכל משפחה מורחבת צריכה לקנות שֶׂה אחד. אם כך, מדוע נאמר גם שה לבית ? כמה תשובות:

1. בלשון המקרא גם בית הוא משל למשפחה , ויש כאן ביטוי כפול שמטרתו להדגיש, שכל משפחה ומשפחה צריכה לקחת שה. כפילויות מעין זו נמצאות גם ב (שמות טז כא): "וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ"- בכל בוקר ובוקר; (ויקרא כד ח): "בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד"- בכל שבת ושבת; ועוד.

2. שני הביטויים מתארים שני מצבים שונים:"שה לבית אבות - למשפחה אחת. הרי שהיו מרובין, יכול שה אחד לכולן? תלמוד לומר: שה לבית" ( רש"י , וכן מכילתא ואבן-עזרא) . ולענ"ד יש לפרש להיפך: אם המשפחה גדולה - יש לקחת שה אחד למשפחה; אולם אם המשפחה קטנה מדי, ויש כמה משפחות קטנות באותו בית - יש לקחת שה אחד לכל הבית. והפסוק הבא ממשיך ואומר, שאם גם הבית קטן מדי - יש לקחת שה אחד יחד עם השכנים; ובפסוק הבא נסביר מדוע זה חשוב .

3. שתי המשמעויות של המילה בית - משפחה ומקום-מגורים - מאפיינות אדם בן חורין:

לעבד אין משפחה, (שמות כא ד): "אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת - הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ".
לעבד אין מקום מגורים - הוא דר אצל אדוניו.

כשעבד יוצא לחופשי, הוא מקבל מחדש את הבית על שתי משמעויותיו, ויקרא כה י: "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ , וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" ( פירוט ); וראו גם: דרור = חופש המגורים . ולכן גם בפסוק שלנו נזכרה המילה בית בשתי משמעויותיה (ע"פ הרב יעקב מדן, "בנה ביתך", דף קשר 119 ה'תשמ"ח ) .

הקבלות

שה נזכר גם במצוות פדיון פטר חמור, (שמות יג יג): "וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה".

פסוקים נוספים שאפשר לראות בהם "שחיטה" של מזלות - בביאור:שחיטת המזלות.

הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:שה לבית אבות

קיצור דרך: tnk1/tora/jmot/jm-12-03

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2018-04-04.