קידושין מג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אוכן בדיני ממונות וצריכא דאי אשמעינן בקידושין משום דלמיסרה קאתי אבל גירושין ניחוש שמא עיניו נתן בה ואי אשמעינן גירושין משום דאיתתא לבי תרי לא חזיא אבל ממונא אימא הני מיפלג פלגי צריכי מאי קסבר אי קסבר המלוה חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים הני נוגעים בעדות נינהו דאי אמרי לא פרעניה אמר להו פרעוני אלא לעולם קסבר בהמלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים ומגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה יכולין למימר פרעניה למלוה גוהשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי הני עדים דיהיבנא ליה ומשתבע מלוה דלא שקיל ליה ופרע ליה לוה למלוה:
האיש מקדש את בתו:
תנן התם דנערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה אמר רבי יהודה אין שתי ידים זוכות כאחד אלא אביה מקבל את גיטה הוכל שאין יכולה לשמור את גיטה אין יכולה להתגרש אמר ר"ל כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקידושין ורבי יוחנן אמר מחלוקת לגירושין אבל לקידושין ודברי הכל אביה ולא היא ואמר ר' יוסי בר' חנינא מאי טעמיה דר' יוחנן אליבא דרבנן גירושין דמכנסת עצמה לרשות אביה בין היא ובין אביה קידושין דמפקעת עצמה מרשות אביה אביה ולא היא והרי מאמר דמפקעת עצמה מרשות אביה ותנן
רש"י
[עריכה]
וכן בדיני ממונות - אם שלח חוב למלוה ע"י שנים:
דלמיסרה קאתי - הלכך מה להם לאוסרה עליהם ועל כל העולם בשקר:
דאיתתא לבי תרי לא חזיא - וכיון דתרי נינהו לא משקרי:
מאי קסבר - ר"נ דאמר וכן בדיני ממונות:
אי קסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים - ואין נאמן לומר פרעתי היכי מהימני לומר נתננום למלוה הרי נוגעים בעדותם הן:
דאי לא - שאם לא יאמרו מעידין אנו שקבלם המלוה אמר להן לוה פרעוני מה שמסרתי לכם דפעמים שמסרו להם בעדים:
אהדרינהו ללוה - למשלח ואין עליהם אפי' שבועה שהרי אין הודאה במקצת כאן:
יכלי למימר - נמי יהיב יהבינא למלוה ודבריהן קיימין ובתורת עדות שאינם נוגעין בעדותן:
והשתא דתקון רבנן שבועת היסת - שאפילו מי שאינו מודה במקצת הטילו עליו שבועה מהשתא אפי' סבירא לן המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים אפ"ה נוגעין בעדותן דאי אמרי אהדרינהו ניהלך בעי אשתבועי לפיכך הן מעידין שקבל מלוה מידם כדי שיפטרו מן השבועה ונוח הוא להם להפסיד הממון למלוה מלהשבע בשקר דאע"ג דחשידי אממונא לא חשידי אשבועתא הילכך בממון לא אמרינן הן הן עדיו וכיון דעדים לא הוו הרי הדין הזה כדין הקצוב בשבועות (דף מד:) גבי חנוני על פנקסו משתבעי אינהו דיהבו להו למלוה ונפטרין מן השולח דהוא האמינן בשבועה שמסר להן מעותיו אבל מלוה אומר שאין נאמנין לו בשבועה ומשתבע דלא שקיל מידייהו ופרע לוה למלוה:
נערה המאורסה - ה"ה לקטנה והאי דפליגי בנערה להודיעך כחו דר' יהודה:
היא ואביה - או היא או אביה היא שהרי גדולה היא ויש לה יד ואמרה תורה (דברים כד) ונתן בידה ואביה שהתורה זיכתה לו לקבל קידושיה ואיתקש יציאה להוייה ודוקא נערה אבל קטנה אביה ולא היא ודוקא מן האירוסין אבל מן הנישואין היא ולא אביה דמשנשאת אין לאביה רשות בה:
אין שתי ידים זוכות כאחד - בגוף אחד:
וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש - אפילו על ידי אביה דהא שוטה היא וא"ר יצחק ושלחה מביתו (שם) מי שמשלחה ואינה חוזרת יצתה זו שמשלחה וחוזרת במסכת יבמות פ' חרש שנשא (דף קיג:):
כך מחלוקת בקידושין - מגירושין נשמע לקידושין דלרבנן אם קדשה עצמה מקודשת ולר' יהודה אינה מקודשת:
מ"ט דר' יוחנן אליבא דרבנן - דשני ליה בין קידושין לגירושין:
גירושין דמכנסת עצמה - בקבלת גיטה לרשות אביה אמרינן דאביה נמי ניחא ליה שתקבל היא והוי גיטא:
מאמר - קידושי יבם ביבמתו קרויה מאמר:
תוספות
[עריכה]
וכן בדיני ממונות. תימה דאמר בירושלמי וכן בקדושין הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא וי"ל דההיא בתר דתקון רבנן שבועת היסת:
לעולם קסבר המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים כו'. תימה דמשמע דאי הוה אמרינן דצריך לפורעו בעדים לא ניחא שפיר וליתא דאפי' למ"ד דצריך לפורעו בעדים ניחא שפיר דמהמני דהא קי"ל (שבועות דף מה:) דאפי' למ"ד המלוה לחבירו בעדים צריך לפורעו בעדים המפקיד לחבירו בעדים אין צריך להחזירו בעדים דנאמן הוא לומר החזרתיו לך במיגו דאי בעי אמר נאנסו והכא איירי בפקדון דהא פקדון נינהו אצל העדים שהלוה מסר להני כדי להוליכו וא"כ נאמנים לומר פרענום מגו דיכולים לומר החזרנום ללוה וי"ל דמ"מ אפי' גבי פקדון אין נאמנים אלא בשבועה כדאמר התם (ב"ב ד' ע:) אטו כי אמר נאנסו מי לא שבועה בעי וכל עד שאינו נאמן בלא שבועה אין ממש בעדותו כמו שאפרש בסמוך:
והשתא דתקון רבנן שבועת היסת כו'. וא"ת מ"מ למה לא יהיו העדים נאמנים לאחר שנשבעו לומר פרענום שהרי שוב אינם נוגעים בעדות ואומר ר"י דלכך אין נאמנים לאחר שנשבעו משום דרחמנא אמר (דברים יט) על פי שנים עדים יקום דבר דמשמע הנאמנים בדיבור בלבד אבל העדים הטעונים לישבע קודם שיאמנו דבריהם אין ממש בעדותם ויש מקשים היאך אמרינן מגו דיכלי למימר אהדרי' ללוה כיון דשנים הם הא אמר בפרק האשה שנתארמלה (כתובות דף יח:) לא שנו אלא דאמרי אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסים מחמת ממון אין נאמנים ומקשה התם ר"י אמאי לא יהו נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון במיגו דאי בעי אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות ומתרץ ר"י דבשני עדים לא שייך לומר מגו שיהו נאמנים במגו לפי שאין האחד יודע מה בדעת חבירו לטעון א"כ הכא אמאי נאמנים במגו ואומר הר"ר יעקב מקוצי דבטענה שנפטרים בה מממון כי הכא בטוחים הם זה על זה שיאמרו דבר אחד ולכך אמרינן הכא דנאמנים במגו אבל בההיא דפ' האשה שנתארמלה (שם) דליכא דררא דממונא לגבי העדים התם ודאי אין נאמנים במגו כי אין עד אחד יודע מה בדעת חבירו לטעון:
תנן התם נערה המאורסה היא ואביה מקבלין גיטה. פי' הקונטרס דוקא נערה אבל קטנה דברי הכל אביה ולא היא ואע"ג דאמרינן בפרק התקבל (גיטין דף סה.) ג' מדות בקטן וקאמר וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה פי' שמקבלת גיטה צ"ל דמיירי ביתומה או בנשואה ואפי' יש לה אב אבל מן האירוסין אביה ולא היא ומיהו קשה דלקמן בשמעתין קאמר קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גיטה לידה משמע אבל כשהגיע גט לידה מגורשת ואע"ג דמוקי כשאין לה אב היינו משום דקשיא ליה דיוקא דהא נערה ה"ז גט אבל מ"מ מתחלה הוה ס"ד דמיירי בשיש לה אב ואפ"ה משמע כשיגיע גט לידה מגורשת ש"מ קטנה יש לה יד לקבל גיטה לכך פי' ר"י בר"מ דנקט נערה וה"ה קטנה והא דנקט נערה להודיעך כחו דר' יהודה דאפי' בנערה אביה ולא היא ושוב חזר בו רש"י והגיה בפירושו דנקט נערה וה"ה קטנה. [וע"ע תוס' גיטין סד: ד"ה נערה]:
וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש. פי' בקונטרס לא ע"י עצמה ולא ע"י אביה לפי שהיא כשוטה ושוטה ממעטינן בפ' חרש (יבמות דף קיג:) ממשלחה ואינה חוזרת וא"כ לפ"ז קטנה שאינה יודעת לשמור גיטה אינה מתגרשת לא ע"י אביה ולא על ידיה ור"מ פי' דקטנה מתגרשת ע"י אביה ומביא ראיה מירושלמי דקאמר התם מה טעם שוטה אינה מתגרשת פליגי בה אמוראי חד אמר משום גרירה פירוש שלא יהו נמשכים אחריה להפקירה וחד אמר משום שאינה יכולה לשמור את גיטה פי' שחוזרת ובעי מאי בינייהו איכא בינייהו תלת מילי עבר וגירש יש לה אב ויכול לשמור גיטה עתים שוטה ועתים חלומה ופר"ת עבר וגירש למ"ד משום גרירה מגורשת דכיון דלא הוי האי איסורא דנגררת אלא מדרבנן שרי בדיעבד למ"ד משום דמשלחה וחוזרת אינה מגורשת דכיון דהוי האי איסורא דאורייתא אסור אפי' בדיעבד יש לה אב ויכול לשמור גיטה למ"ד משום גרירה אסור לגרשה לכתחילה ולמ"ד משום דמשלחה וחוזרת אפי' לכתחילה מתגרשת דזו אינה חוזרת לפי שאביה משמרה שלא תחזור עתים שוטה ועתים חלומה למ"ד משום גרירה אסור לגרשה לכתחילה דילמא ינהגו בה מנהג הפקר למ"ד משום דמשלחה וחוזרת זו אינה חוזרת כשמגרשה כשהיא חלומה ויכול לגרשה כשהיא חכמה א"כ משמע מתוך הירושלמי דקטנה כשיש לה אב יכולה להתגרש כדפרישית יש לה אב לשמור את גיטה למ"ד משום דמשלחה וחוזרת מתגרשת דזו אינה חוזרת שאביה משמרה שאינה חוזרת אע"ג דקאמר התם דמשום גרירה אסור ה"מ בגדולה והיא שוטה לפי שיש לה תאוה ובני אדם להוטים אחריה דנהי נמי שאינה חוזרת מ"מ איכא למיחש משום גרירה אבל בקטנה דלאו בת תאוה ליכא למיחש כלל ומתגרשת:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק ב (עריכה)
מב א מיי' פ"א מהל' שלוחין הלכה ז', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קכ"א סעיף ט':
מג ב מיי' פי"א מהל' מלוה ולוה הלכה א', סמג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' ע' סעיף א':
מד ג מיי' פ"א מהל' שלוחין הלכה ז', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קכ"א סעיף ט':
מה ד מיי' פ"ב מהל' גירושין הלכה י"ח, סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף ב':
מו ה מיי' פ"ב מהל' גירושין הלכה י"ט, טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף ו':
מז ו מיי' פ"ג מהל' אישות הלכה י"ג, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ל"ז סעיף ד':
ראשונים נוספים
אבל גרושין ניחוש שמא עיניו נתן בה. קשה לן דתניא (גיטין ג' ע"א) עדים החתומים על השטר של מקח או על גט אשה לא חשו חכמים לדבר ואם תאמר הא אתא רב נחמן לאשמועינן אגב אורחיה והא הכא לא לקחו כלום בגירושין והוו להו כשאר כל שני עדים שהם נאמנין דבר תורה וי"ל דעדים דעלמא דנאמנין משום דלא שייכי בה אבל הכא כיון דשוינהו שלוחין מימר אמרי בעל המוני מהימן לדידן ולא דייק בתר סהדותא דידן, קא משמע לן רב נחמן:
ודאמרינן אי קסבר צריך לפורעו בעדים הני נוגעין בעדותן הן. פי' אם מסר להם בעדים ואי קשיא לוקמא כגון שמסר להם בלא עדים אם כן פשיטא שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אינהו אמרי שליח שוינן ואינהו אמרי עשינו שליחותו וליכא חשדא כלל ובין בקדושין בין בגירושין נמי ולמה לי כל הני אי נמי קושטא בעו למימר ליה:
והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי הני עדי' וכו'. פי' דכיון דעל כרחם יש להם לומר פרעיניה למלוה דאי אמרו אהדרינהו ללוה משתבעי נוגעין בעדותן הן ואי אמרת ליהמניה בשבועה יכול מלוה לומר לא מהימני לן בשבועה את הימנתינהו ותמהני למה לי שבועה לעדים נהי נמי דלא מהימניה עליה דמלוה נהימנינהו הלוה בלא שבועה דהא לא מצי טעין טענת ברי שלא נתנו למלוה ואף על גב דליכא מיגו אלא בשבועה הרי הטענה הזו בעצמה ראוי להאמין עליה ועשו שליחות ואיכא למימר כיון דע"כ חייבין ליתן או ללוה או למלוה ושניהם טוענין אותו טענ' ברי זה שלא נתן וזה שלא החזיר מצרפין טענו' וחשבינן ליה טענת ברי וחייבין לישבע היסת אעפ"י שכל טענה בפני עצמה אינה ברי גמור שאין המלוה יודע אם החזירו ללוה ואין הלוה יודע אם נתנו למלוה:
הא דתנן נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה. פירש רש"י ז"ל שהוא הדין לקטנה והא דקא מפלגי בנערה להודיעך כחו דר' יהודה והא דאמר ר"ש ב"ל כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקדושין לענין נערה ששנויה במשנתינו בפי' קאמר דאילו בקטנה מודו כלהו דקדושין אביה ולא היא דאפי' מת אביה אינה מתקדשת אלא למיאון.
אבל הרי"ף ז"ל כתב בגיטין גבי ההיא דאמרי' וכנגדן בקטנה מתגרשת בקדושי אביה בשאין לה אב אבל יש לה אב אביה ולא היא ואף רש"י עצמו כתב שם מתגרשת בקדושי אביה אם קבל בה אביה קדושין ומת ונראה שחזר בו באחת מהן וראיתי בתוס' שגם כאן פי' מתחי' נערה ולא קטנה וחזר והגיה בסוף שה"ה בקטנה ואיני יודע מה טעם בקטנה שאביה ולא היא יותר מנערה ואפשר דנערה מתורת שליחות איתרבאי כדק"ל לקמן דאינה עושה שליח וכיון שכן קטנה דלית' בת שליחות ולא בת זכיה בשל אחרים אין לה יד כלל ואע"ג דאמרינן בגיטין דף ס"ד ע"ב יד יתירה זכי לה רחמנ' לאו דוק' דאם כן יהא עושה היא בידה שלה שליח כשם שאביה עושה שליח ביד יתירה שלו אלא ש"מ שאין לה אלא שתכניס עצמה לרשות אביה ותזכה לו בגדולה ולא בקטנה.
ורבותי מקשים מהא דאמרינן לקמן אתיביה קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה הא הגיע גט לידה מיה' הוי גט וקס"ד לאוקמה בשיש לה אב ובודאי קושי' היא וצריכה לפנים אלא שיש לומר כיון דלמסקנא ניח' תריצנא במה דברים אמורים כשאין לה אב אבל יש לה אב אם אמר אביה וכו' ולא קתני כשיש לה אב בדידה כלום לא דייקינן למאי דס"ד מעיקר' שמצינו בכמה מקומות בתלמוד דיכיל למימר ולטעמיך ולא אמר אף אנו נאמר שהיה יכול לומר ולטעמיך כשיש לה אב הגיע גט לידה נמי לא תהוי גט ובפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קי"ט ע"ב) שתים כיוצ' בזה מתיבי אמר רבי חידקא שמעון השקמוני היה לו חבר מתלמידי ר' עקיב' וכו' ואי ס"ד ארץ ישראל מוחזקת היא מאי קא מסתפקא לי' ואי נמי אינה מוחזקת קשה מאי קא מסתפק' ליה ולא אמרינן ולטעמיך ועוד אחרת שם דף ק"ל ע"א האי מלא יוכל לבכר נפק' כלומר לרבי יוחנן בן ברוקה והוה יכול למימר ליה ולטעמיך ולרבא מי ניח' דוק ותשכח ובפרק זה דף מ"ח ע"א אע"פ שאינה כיוצ' באלו דקאמרינן בהא דתני' עשה לי שירים ונזמים וכו' רבי מאיר או' מקודשת וחכמים אומרים וכו' וקס"ד לאוקמה במקדש במלוה דרבי מאיר סבר מקודשת וקשה לרב וה"ל למימר וליטעמיך קשה דרבי מאיר אדרבי מאיר דתני' רבי שמעון אומר משום רבי מאיר מלוה הרי היא כפקדון וכו' כדאית' התם ואות' שפירשנו למעלה נמי כיוצא באלו.
והרב אב"ד נמי מוקי לה במקבלתו מדעת אביה ואפי' הכי נערה לא [עושה שליח] שלא נתן לה רשות לעשות שליח אלא אם כן פירש דהכי הוא סתם מלתא. ועוד דק"ל מילי לא ממסר לשליח הלכך נערה אי מדין עצמה אין לה [כח לעשות שליח] מתורת שליחותו של אביה אין לה שליח כלל ואפי' פירש.
ואין דברי הרב מתחוורין לי, שיש במשמע שאפי' לדעת אביה ולא היא כפי הסבר' הזו. ועוד אפשר לי לדחק ולמימר דלרבא דסבר נערה עושה שליח לאו מטעם שליחות אתרבאי אלא יד אביה יד יתירה היא דזכי לה רחמנ' ואפשר דאפי' קטנה נמי. אבל מאחר דק"ל דמשום יד אביה אתרבאי ואינה עושה שליח אלמא אינה אלא שליח אביה שנתנה לו התורה רשות לזכות לו ולהכניס עצמה לרשותו. מעתה קטנה שאינה בתורת שליחות אביה ולא היא שאין לקטנה שיש לה אב יד לשום דבר בין להכניס עצמה לרשות אביה בין להפקיע אבל בנערה כיון שיש לה דעת ירדה תורה לסוף דעתו של אב שהוא רוצה שתכניס עצמה לרשותה ודבר זה צריך תלמוד.
ומצאתי סיוע לדברי רבינו ז"ל בתוספת' דקידושין פרק ד' ובירושלמי שנויה קדשתי בתי הקטנות בכלל גירשתי בתי הקטנות בכלל ואין הגדולות בכלל נתגרשה בתי אין הקטנות בכלל פירוש לפי שנתגרשה על ידי עצמה קאמר ואין הקטנות יכולות להתגרש אלא על ידיו ופי' קטנות קטנות ממש אבל נערות ישנן בין בכלל נתגרשה ובין בכלל גרשתי ואע"ג דכל קטנות דרישא אף נערות נמי הדין כן מיהו קטנות ממש קתני וזה סמך לדברי הרי"ף ז"ל אף ע"פ שיש לומר סתמא כרבי יהודה דאמר אביה ולא היא ומאי קטנות אפי' נערות.
ושוב מצאתי בירושלמי בפרק התקבל (גיטין ו,ב) נשאת היא ולא אביה קטנה אביה ולא היא נשאת בין היא בין אביה אם יש בה דעת היא ולא אביה פי' קטנה המאורסה אביה מקבל את גיטה ולא היא נשאת בין היא בין אביה שוין הם בדבר ואינה מתגר' שכיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה ואם יש בה דעת היא ולא אביה ומדלא פליג בריש' בין יש בה דעת לאין בה דעת שמע מינה קטנה המאורסה לעולם אביה ולא היא, וזו ראי' גמורה לדברי הרי"ף ז"ל:
וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש. פרש"י ז"ל אפי' ע"י אביה ולפי דברי הרי"ף ז"ל נאמר כן דהא אפי' קטנה היודעת לשמור את גיטה אינה מתגרשת אלא על ידי אביה ולא מחוור דכיון דאביה מקבל את גיטה למה לי שמירתה אי משום דאמרינן מי שמשלחה ואינה חוזרת יצתה זו שמשתלחה וחוזרת כדפי' רש"י ז"ל הא אינה יודעת לשמור את גיטה תנן ולא משום שמירת עצמה נגעו בה.
ואחרים פירשו אינה יכולה להתגרש על ידה אבל על ידי אביה מתגרשת היא וכן כתב בה"ג ז"ל בהלכו' מיאון.
ור"ת ז"ל כך היה אומר, שאעפ"י שאינה יודעת לשמור את גיטה אביה שומר ומתגרשת ע"י ומביא ראיה ממאי דגרסינן בירושלמי במסכת יבמות בפרק חרש גבי הא דתנן נשתטית לא יוציא עולמית דבי רבי ינאי אמרו מפני גרירה פירוש שמשלחה וחוזרת אי נמי שנגררת אחר ילדים כלומר שלא ינהגו בה מנהג הפקר כדאמרינן בגמ' דילן ע"כ רבי זעיר' ור' אילא תרויהון אמרי שאינה יכולה לשמור את גיטה רבי נחמי' בר מר עוקבא בשם רב אחא אמר תלת פי' איכ' בינייהו ג' דברים עבר וגירש מ"ד מפני גרירה גירש מ"ד שאינה יכולה לשמור את גיטה אסורה כלומר אינה מגורשת ואפי' דיעבד אסורה יש לה אב מאן דאמר מפני גרירה אסור ומאן דאמר שאינה יכולה לשמור את גיטה יש לה אב יכולה לשמור את גיטה פעמים שוטה פעמים חלומה וכו' וכיון דלא בעי' בגמר' אלא שמירת גיטה ולא פירשו בה שמירת עצמה כלל שמע מינה שאעפ"י שאינה יודעת לשמור את גיטה מחגרשת על ידי אביה שהרי אביה יודע לשמור את גיטה וידו כידה ורבינו האיי גאון ז"ל פי' בתשובה דכי פליגי בנערה אבל בקטנה אביה ולא היא אעפ"י שיודעת לשמור את גיטה כדברי הרי"ף ז"ל ופי' [דכל שאינה יודעת לשמור את גיטה] אינה יכולה להתגרש על ידי עצמה ואפי' מן הנשואין או שמת אביה שאם יודעת לשמור מתגרשת על ידי עצמה וכשאינה יודעת לשומרו אינה מתגרשת אבל על ידי אביה משלא נשאת מתגרשת היא ומעתה לא מצינו חבר לרש"י ז"ל שאמ' אינה מתגרשת אפי' ע"י אביה:
הא דאמרינן מאמר שמפקעת עצמה מרשות אביה. לא משום הפרת נדרים דהא אמרינן במסכת יבמות דף כ"ט ע"ב שאין היבם מפר נדרי יבמתו [ע"י מאמר] אלא שמפקעת עצמה שאין האב יכול לקבל ממון ולמוסרה לאחד מן האחים שהרי במאמר זה נפסלה מן האחין, וזה כונסה:
אי קסבר המלוה את חברו בעדים (כו' ואי) אין צריך לפרעו בעדים הני עדים למה לי: דקא סלקא דעתיה דמקשה דכיון דחזקה שליח עושה שליחותו, ועוד דאינהו אמרי פרענא ומהימני, יכול לוה למימר ליה בברי פרעתיך, ונפקא מינה כששלח לו על ידי קרובים דאינם נאמנים מחמת עדות, נאמנים הם לסמוך עליהם ולטעון על ידם טענת ברי שפרעו. ואהדר ליה כיון דלאו איהו אמר לו אנא פרעינהו ניהלך, אלא על ידי שליח לאו ברי גמור הוא לומר על ידיהם פרעתיך אלא שאם כשרים הם שנים נאמנים מתורת עדות.
והשתא דתקון רבנן שבועת היסת מישתבעי הני עדים ומשתבע מלוה: ואם תאמר ליהמנינהו בשבועה, דכיון דמשתבעי אסתלקיה נגיעת עדותן וחזרו לכשרותן. יש לומר כיון דאתה מצריכן שבועה נפקי להו מתורת עדים והוו כבעלי דבר.
ואם תאמר עדים אמאי צריכין שבועה, דאיהו לא ידע אי פרעינהו אי לא, ומספק היאך הוא משביען, ועוד חזקה שליח עושה שליחותו. ויש לומר כיון דחייבין הם ליתן למלוה או ללוה ושניהם טוענן אותם ברי זה שלא נתנו וזה שלא החזירו. מצרפין טענותיהן לטענת ברי, וחייבין לישבע היסת.
ואם תאמר ומלוה למה הוא נשבע, והלא זה אומר לו הלויתני ואינו יודע אם החזרתי לך אם לאו. כיון דעדים נוגעין בעדותן הן. יש לומר דהכי נמי כיון שזה ברי ששלח לו, וחזקה שליח עושה שליחותו, והעדים טוענין ברי שנתנו לו, עושין טענתו כברי, ועוד שהוא נוטל.
ואם תאמר יפטור הלוה העדים בין נתנו בין לא נתנו, דהשתא לאו נוגעין בעדותן הו ונאמנים, יש לומר דאין סלוק מועיל אלא בשאין לעדים הנאה והפסד בסלוק זה יתר על מה שהיה מכבר. כאותה שאמרו (ב"ב מג, א) בבני העיר שנגנב להם ספר תורה, ושותף שכתב לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו, אבל הכא דיש להן הנאה בדבר אינם נאמנים, וכבר הארכתי בזה בבבא בתרא בפרק חזקת (?, ?) בס"ד.
וכתב ר' אלפסי דעדים משתבעי שבועת היסת. ומלוה משתבע שבועת המשנה דהא נוטל הוא, וכל הנוטלין נשבעין בנקיטת חפץ, כאותן השנויין במשנתנו שבפרק כל הנשבעין (מד, ב) וכן עיקר, דעדים אין אתה מצריכן שבועה אלא מדרב נחמן, דאם אמרו החזרנו נשבעין היסת ונפטרין, השתא נמי דאמרו פרענא למלוה משתבעי היסת ומיפטרי. והר"ז הלוי ז"ל שכתב דאף עדים נשבעין בנקיטת חפץ, לא נראו דבריו.
ורבוותא ז"ל פירשו דהיכא דמית מלוה או שלוחין אין כאן שבועה, דהא עיקר שבועה כאן אינה אלא משום דמצטרפין טענת הלוה והמלוה לגבי שלוחין לעשות טענת הלוה עליהן כברי כדכתבינן לעיל, וכיון דמית מלוה, הויא לה טענת לוה שמא, ואין נשבעין היסת בשמא, וכן אתה אומר בשמתו עדים, שאין על המלוה טענת ברי, והלכך אין עליהם אלא חרם התקנה, וכן הדין לפועלים עם חנוני שורת הדין שיהיו נוטלין בלא שבועה, דהוה ליה גזלתיך והפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו, אלא כיון דאיכא מכחישין הצריכוהו לישבע וליטול, הלכך כשמת החנוני שמכחישין נעמידם על דינם ונוטלין שלא בשבועה, וכן כתב הר"י ן' מיגאש בפרק כל הנשבעין. אבל כשמתו פועלים וחנוני תובע, יש מקצת מהראשונים דאמרו דנוטל בלא שבועה, מפני שאין בעל הבית מפסיד כלום ואינו משלם אלא תשלום אחד, וכן כתב הרמב"ם (הל' מלוה ולוה פט"ז ה"ה).
והרמב"ן נר"ו חלק עליהם מפני שהחנוני מן הדין אינו נוטל מבעל הבית כלום, מני שהוא כמנה לי בידך והלה אומר אינו יודע שהוא פטור, אלא תקנה התקינו לו חכמים ז"ל שישבע ויטול, והלכך אף על פי שמתו פועלים אין חנוני נוטל בלא שבועה, ובשמתו פועלים נמי יורשין באים ונפרעין מבעל הבית בשבועת היורשין, כדקיימא לן דכל הנשבעין ונוטלין שמתו או שהם חשודין על השבועה שמעמידין על דינן, דהא קיימא לן הבו דלא לוסיף עלה כדמפורש בשלהי פרק כל הנשבעין (שבועות מז, א), הלכך פועלין שמתו בני פועלין נוטלים הן מבעל הבית בשבועת היורשין, וכיון שבעל הבית נפסד, חנוני נמי אינו נוטל אלא בשבועה, והביא ראיה ממתניתין (שם מה, א) דתן לבני סאתים חטים, דהא אפילו לבני קטן קאמר והוא אינו מכחישו ואינו נשבע בין גדול בין קטן, דהא לו מידי שקיל מאביו, ואפילו הכי קתני עלה דחנוני נשבע.
תנן התם נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה: ודוקא מאורסה, אבל נשאת, שוב אין לאביה רשות בה. ורבותינו בעלי התוס' ז"ל פירוש דהוא הדין לקטנה, ונערה דנקט להודיעך כחו דרבי יהודה. ור' אלפסי והראב"ד והרב אב ב"ד ז"ל אמרו דוקא בנערה, אבל בקטנה לכולי עלמא אביה ולא היא, ונראין דבריהם, וכבר הארכתי בה בפרק התקבל (סד, ב) בגיטין בס"ד, וכן פירש רש"י אבל בקטנה אביה ולא היא.
והא דאמרינן אינה יודעת לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש. פירש רש"י אינה מתגרשת כלל, לא על ידה ולא על ידי אביה, ואינו מחוור. ורבינו תם ז"ל פירש דוקא על ידי עצמה לפי שאינה יודעת לשמור את גיטה, אבל על ידי אביה ועוד ארוסה מתגרשת, וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל, וכבר הארכתי בה בפרק התקבל בס"ד.
הא דאמר ריש לקיש כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקידושין. אף לדברי מי שמפרש מתניתין דנערה המאורסה אפילו בקטנה, בקדושין מיהא דוקא אביה ולא היא, דהא אפילו בשאין לה אב אינה מתקדשת דבר תורה אלא למיאונין מדבריהם. אלא ריש לקיש למאי דתנן מפורש במתניתין דהיינו נערה קאמר, אבל בקטנה לכולי עלמא אביה ולא היא.
והא מאמר דמפקעת עצמה מרשות אביה: הקשו בתוס' ממאי מפקעת עצמה, אי לענין נדרים. והלא אינו מפר אפילו בשותפות לר' עקיבא דאמר בנדרים פרק נערה המאורסה (עד, ב) דלא יפר לא לאחד ולא לשנים, ומוקי לה בגמרא כגון שעשה בה מאמר, ויש לומר דמפקעת עצמה מיד אביה שאין יכול עוד למוסרה לאחד מן האחין ולקבל מהן ממון, שזה פסלה מן האחין במאמר והוא כונסה.
מאי קסבר אי לימא קסבר המלוה את חבירו בעדים וכו' בדין הוא דמצי לאוקמו' דקסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים והב"ע שלוה הוא בעדים ולפיכך צריך עידי פרעון והוא נתן לשלוחין אלו שלא בעדים ולפי' אינם צריכין עדים שהחזירו לו ואינם נוגעין בעדותן דהא סתמא דמלתא שפיר אפשר הכי דמלוה לא מוזיף אלא בעדים ושלוחי אינם נעשים שלוחיו בעדים כיון דלא מהימן בהו והא דלא תריץ הכי משום דא"כ פשיטא שהם שלוחיו ועדיו ומאי קמ"ל ועוד דקושטא דמלתא בעי לשנויי דהא קי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרע בעדים ופריק לעולם קסבר המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ודקאמרת עדים למה לי אי דקאמר לוה בברי' פרעתי' ה"נ דמהימן אבל היכא דקאמר שליח ואיהו לא טעין בברי' לא דלא הימנוה רבנן אלא כשטוען בברי פרעתיך אבל לשלוחו לא האמינוהו על המלוה ולפיכך צריך שיעידו לו עדים והני שלוחין מהימני מתורת עדי' דמגו דיכיל לומר אהדרינוהו ללוה יכלי למימר פרעניה למלוה ואע"ג דאמרינן בעלמא שכל עד שאינו נאמן מתוך עדותו אינו נאמן במגו התם הוא כשאינו נאמן מתוך פסול עדות אחר אבל הכא כשר לעדות הוא אלא שאתה אומר שנוגע בעדותו ובהא אמרינן דלאו נוגע בעדות הוא דהא אי בעי אמר אהדריניה ללוה וכ"ת והיכי יכלי למימר אהדריניה למלוה דהא קי"ל דהולך במלוה כזכי ואיכא למימר דמצי אמרי דאדעת' דמצי למהדר ביה יהבינהו ניהלינהו ובהא מפטרי מיני' דמלוה במגו דאי בעי אמרי יהביניה ניהלך ולגבי לוה גופא בלאו ה"נ יכלי למימר ליה אהדרינן לך דאיהו לית ליה למטען עלייהו דהולך כזכי ולא מצי מהדר להו ניהלה דהאי לאו טענה דידיה אלא טענה דאיכא למלוה עליהן והם ידונו עמו ע"ז. כנ"ל לתרץ דברי רבותינו ז"ל שפסקו ז"ל בפ"ק דגיטין הלכה כרב דאמר דהולך במלוה כזכי אע"פ שלא הוחזק בה כפרן. אבל מורי נר"ו פסק כשמואל דהולך במלוה לאו כזכי אלא א"כ הוחזק עליה כפרן:
והשתא דתקון רבנן שבועת היסת הני שלוחי נוגעין בעדות הן דאלו אמר אהדריניה ללוה הוי מחייב שבועת היסת והשתא דאמרי יהביניה למלוה פטרי נפשייהו מאותה שבועה הלכך אין כאן עדות ולא מהימני עליה דמלוה אבל מהימנא בשבוע' עלה דלו' דהא המנינהו ומשתבעי ליה דיהבינהו למלוה ומשתבע מלוה דלא שקיל דהא לא טעין עליה לוה בברי דפרעי' ושקיל. וכ"ת וליהמנו עדים אלו בשבועה מיהת מגו דמהימנא על' דלוה בשבועה הא ליתא שכל עד שאינו נאמן בדיבורו מתורת עדות יצא מכלל עד ואינו נאמן בשבועה וכל שבועת עדות האמורה בכל מקום אינה שיעידו אמת אלא שיבואו ולא יכבשו עדותן ואם נשבעו שאין יודעים לו עדות וחזרו והודו דמחייבי קרבן שבועת העדות ועל זה סמכו בכל מקום להחרים על מי שיודע עדות לחברו שיבא ויעיד לו ואינו נוהג אלא בראוין להעיד ואין קרובין ופסולי עדות בכלל השבועה וחרם מן הסתם מכל מקום אין ראוי להחרים עליו בשבת אבל להכריז עליו כמו שנוהגין בחזרת אבד' דמצוה היא וחפצי שמים מותרים. וכן כתוב בתשובת הגאונים ז"ל ואיכא דקשיא ליה כיון דהני עדים לא מפסלי אלא משום נגיעת עדות דבעו למפרע ללוה או לאישתבועי ליה ליפטרונהו לוה מממון ושבועה ותו לא נגעו בעדות וליתו ולסהדי וכדאמרינן בבא בתרא גבי בני העיר שנגנב ס"ת שלהם אין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר דאקשינן וליסלקו בי תרי מינייהו וליסהדי:
והנכון דאנן בעינן בעדות תחלתו וסופו בכשרות הלכך התם כ"כ דלא סליקו נפשייהו הרי הם כבני העיר ובעלי דבר נינהו ולא עדים כלל: וכדאמרינן התם במכות ארובע יציל נרבע יציל במקיימי דבר הכתוב מדבר ומכי סליקו נפשייהו והוו עדים והוו להו תחלתן וסופן בכשרות אבל הכא מקמי דלפטרינהו לוה אינם בעל דבר לגבי מלוה אלא עדי' והוו להו נוגעים בעדות ופסלי ליה וכי פטרינהו לוה השתא ואיתכשרו הוו להו תחלתן בפסלות וסופן בכשרות וכן תירץ הרב רבי' אשר ברבי משולם. ועוד נ"ל דקושיא מעיקרא ליתא דהתם כי מסלקי נפשייהו לאסהודי לאחריני לא מרווחי מידי אבל הכא הרי העדים מרויחים שפוטר אותם כדי שיעידו ודומה כאלו משכירם שיעידו לו:
והני שביעתא דמכתבעי מלוה ועדים ללוה. פירש"י ז"ל דשבועה כעין דאורייתא הוא דומיא דחנוני על פינקסו שהחנוני והפועלים נשבעים לבעל הבית שבועת המשנה שהיא כעין של תורה ולא נהירא דהתם הוא לפי שנשבעים כלם ונוטלים מבטל הבית אבל הכא תינח דמלוה משתבע כעין דאורייתא מפני שנשבע ונוטל אבל העדים שנשבעים ולא משלמין אין עליהם אלא היסת. וכי תימא והא טענת לוה עליה דמלוה ועדי' טענת שמא היא ואמאי משתבעי כלל דהא אין נשבעין בטענת שמא אלא שותפין ושומרין ונושא ונותן בתוך הבית והשנויים בפ' הנשבעים במשנת אלו נשבעין שלא בטענה ואין עדים אלו ולא המלוה מכללם ואיכא למימר דאי דתבע לכל חד מנייהו באנפא נפשי' הכי נמי דלא משתבע כלל וגבי מלוה בלא שבועה אבל הכא שכולן בפנינו וטענותיהן כאחד מצטרפים טענת עדים עם טענת הלוה לגבי מלוה והויא ברי וכן נמי מצטרפינן טענת לוה בהדי טענת מלוה דלא שקיל לגבי עדים והוי ליה כברי ולשתבע האי באפי האי כי היכי דליכספו כדאמרינן התם בחנוני על פנקסו ולית הלכתא כבן ננס דאמר התם אלו ואלו באין לידי שבועת שוא אלא כרבנן. וההוא עובדא דאבימי שבפ' הכותב דלא מהימן שליח עליה דמלוה בתר דתקון רבנן הוה. והא דאמרינן בירושלמי חד בר נש אפקיד גבי חבריה ועבד שליח עד וכפר ביה ואתא עובדא קומי רבי ירמיה וחייבו שבועה על ידי הכתף. איכא למימר כי המפקיד היה אצלו ממש אלא שנמצא שם הכתף והמפקיד טוען לנפקד בברי ואין לו על העד שום תביעה ומשום הכי לא הוי נוגע בעדות ומהימן לחיובי שבועת התורה לנפקד וכן כל כיוצא בזה דכל היכא דליכא נגיעת עדות לשלוחין דלית לי' להאי עלייהי לא תביעת ממון ולא תביעת שבועה מעיקרא כלל שכשרין לעדות כגון שאמר המלוה שקלתינהו מיינהו מיהו סטראי נינהו או מתנה הוו מהימנו שליחין לומר דלאו סטראי נינהו אלא פרעון וכן כל כיוצא בזה:
תנן התם נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה פרישנא התם דיד יתירה זכי לה רחמנא רבי יהודה אומר אין שתי ידים זוכות כאחד אלא אטה מקבל גיטה ולא היא. פי' ולא הוא שלא מדעתו של אב אבל מדעתו ובשליחותו מקבלה דהא נערה בת שליחות היא וכדאיתא בפ"ק דמכילתין. פירש"י ז"ל דכי היכי דפליגי בנערה הכי נמי פליגי בקטנה שיודעת לשמור את גיטה שהיא או אביה מקבלין את גיטה וכשם שיש לה יד לקבל גיטה כשאין לה אב כך יש לה יד כשיש לה אב והא דנקט נערה להודיעך לאו דרבי יהודה דאפילו נערה אביה ולא היא ומביאין ראיה לדבריו מהא דאמרי' לקמן תא שמע קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע לידה הא נערה הרי זה גט ואוקימנא כשאין לה אב מכלל דמאן דמותיב מינה סבר דמתניתין שיש לה אב ואם איתא דקטנה בחיי אביה אין לה יד לימא ליה ולטעמיך דמוקמת מתניתין כשיש לה אב כי מטי גיטה לידה אמאי מגרשא אלא לאו ש"מ דקטנה נמי יש לה יד בחיי אביה לקבל גיטה. וכ"ת א"כ היכי אמר ר"ל כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקידושין דהא בקטנה אמרי רבנן שמקבלת גיטה ואלו בקדושין ליכא מ"ד שיש יד לקטנה לקבל קדושין ואיכא למימר דריש לקיש אפשטה דמתנית' קאי דמיירי בנערה ובדידה קאמר כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקידושין אבל בקטנה מודה הוא שאין המחלוקת שוה לרבנן זו היא שיטתו של רש"י ז"ל אבל מדברי רבי' אלפסי זכרונו לברכה שכתב במסכת גיטין מוכח דס"ל דדוקא בנערה הוא דפליגי כפשטה דמתטתין ובה אמרי רבנן דמקבלת גיטה מפני שיש לה יד בעלמא ולא שליחות וראויה לזכייה ושליחות אבל קטנה דלית לה יד בעלמא אפילו רבנן מודו שאין לה יד לקבל גיטה כשיש לה אב ואע"ג דכי אין לה אב יש לה יד לקבל גיטה בקדושי אביה התם כיון שאין לה אב נתרוקנה אצל יד אביה וקיימא בחריקיה אבל בשיש לה אב לית לה יד כלל לא לקדושין ולא לגירושין כלל. והשתא א"ש הא דר"ל דאמר כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקידושין. ומה שהביאו ראיה לדברי רש"י ז"ל דהתם מהא דלקמן דלא אמר ליה ולטעמיך הא כתיבנ' לעיל דטובא איכא בתלמודא דכוותי' דמצי למימר וליטעמיך ולא אמר אלא דמפרק קושיא ורבינו ז"ל הביא ראיה לדברי אלפסי ז"ל מדאמרינן בתוספתא האומר קדשתי את בתי הקטנות בכלל ואין הגדולות בכלל פי' שאין בידו לקדש הגדולות עכשיו וכיון שכן אף למפרע אינו נאמן עליהם שקדשן כשהן קטנות נתקדשה בתי הגדולות הן בכלל והקטנות אין בכלל פי' דנתקדשה משמע מעצמה וקטנה אינה יכולה להתקדש מעצמה שלא ברצון אביה הלכך אין הקטנות בכלל האיסור ויכול הוא לחזור ולקדשן והיינו דאשמועינן דאלו אגדולות איהו לא מהימן למסרינהו אלא א"כ יש עדים כדבריו. גרשתי בתי הקטנות הן בכלל פי' ואע"ג שאין האב נאמן להתיר את בתו מיירי באומר קדשתיה וגרשתיה תוך כדי דיבור והפה שאסר הוא הפה שהתיר ואין הגדולות בכלל. פי' שאינו יכול לגרשן. נתגרשה בתי הגדולות בכלל ואין הקטנות בכלל פי' משום דנתגרשה משמע על ידי עצמה וקטנה בחיי אביה אין לה יד להתגרש והיינו כדברי רבינו אלפסי ז"ל וליכא למימר דההיא כשאין בה דעת מיירי דהא סתמא קתני ואין הקטנות בכלל וכל קטנה במשמע אפילו יש בה דעת דומיא דרישא דקידושין שאינה בכלל אפילו יש בה דעת ועוד הביא ראיה רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל מן הירושלמי דגרסינן התם נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה קטנה אביה ולא היא נשאת היא ואביה ואם יש בה דעת היא ולא אביה ופי' ברור דנערה בין היא בין אביה מקבלין את גיטה כרבנן וקטנה אביה ולא היא אפילו לרבנן ואם נשאה היא ואביה שוים בדבר שאם אין בה דעת אינה מתגרשת לא ע"י אביה שיצאה מרשותו בנישואין ולא על ידה לפי שאין לה דעת לשמור גיטה ומדפליג בנשאת בין יש בה דעת בין אין בה דעת ולא מפליג הכי במאורסה מכלל דרישא דקתני קטנה אביה ולא היא אפי' בשיש בה דעת היא כדברי רי"ף ז"ל וכן עיקר:
והא דקתני סיפא וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש. פירוש רש"י זכרונו לברכה אינה יכולה להתגרש כלל לא ע"י ולא ע"י אביה לפי שמשלחה וחוזרת ואתיא מתניתין בין לרבנן בין לרבי יהודה דלכ"ע אם יש בה דעת מתגרשת על ידה בשאין לה אב וע"י אביה בשיש לה אב ולרבנן אפילו בשיש לה אב על ידיה והשתא שאין לה דעת אין לה יד כלל לא בחיי אביה ולא לאחר כן. ולא נהירא דכי אין בה דעת אמאי אינה מתגרשה על ידי אביה שהרי אביה שומר את גיטה ואביה משמר את עצמה שלא להיות חוזרת לבעלה ושלא ינהגו בה מנהג הפקר דהא לאו שוטה היא שלא תהא נשמעת לו ועוד דהא מתניתין א"י לשמור את גיטה קתני שאינה מבחנת בין גט זה לנייר כתוב דעלמא אבל יודעת היא לשמור עצמה. לכך נראה פי' ר"ת ז"ל שכתב דהכי קתני אינה יכולה להתגרש ע"י עצמה אבל ע"י אביה מתגרשת בשיש לה אב מן האירוסין שאביה משמרה ומשמר את גיטה והביא ראיה לדבריו מן הירושלמי דאמרינן ביבמות פרק חרש נשטית לא יוציא דבי רבי ינאי אמרו מפני גרירה פי' שנגררת אחר בעלה שמשלחה וחוזרת או שנגררת אחר הבחורים וינהגו בה מנהג הפקר. רבי אילא ורבי זעירא תרוייהו אמרין מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה רבי נחמיה בשם רבי יהודה אמר תלת איכא בינייהו פירוש תלת מילי איכא בין רבי ינאי ורבי אילא ורבי זעירא עבר וגירש מ"ד מפני גרירה מגורשת מ"ד מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה מגורשת פירש כיון דאין לה יד לקבל את גיטה הרי הוא כמונח ע"ג קרקע יש לה אב מ"ד מפני גרירה אסור פי' דכיון דשוטה היא אינה נשמעת לאביה ואיכא נמי חשש גרירה מ"ד מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה הרי יש לה אב פי' אביה מקבל את גיטה דאלמא כל שיש לה אב יכולה לשמור את גיטה חשבינן לה וליכא למיחש לה לגרירת בעלה ולא לגרירת בחורים דהתם הוא בשוטה שאין אביה יכול לשומרה שאין הוא נשמעת לו כדאמרן אבל קטנה נשמעת היא לאביה והוא משמרה מלכת אחר הבחורים ומלחזור לבעלה ולפי שיטה זו דסופה בשאין לה אב מיירי איצטרך בין לרבי יהודה בין לרבנן דכולהו מודו דבשאין לה אב מתגרשת ע"י עצמה בשיש בה דעת אבל עכשיו שאין בה דעת אינה מתגרשת וה"ה אפילן בשיש לה אב ונשאת שהרי אין לאביה רשות בה לקבל גיטה ואינה יכולה להתגרש הא כל שיש לה אב מן האירוסין אפי' יש בה דעת נמי אינה מתגרשת על ידי עצמה אפילו לרבנן כדכתיבנא לפום שיטתא דרבינו אלפסי ז"ל והרי זה מבואר יפה מפי רבינו נר"ו:
אמר ר"ל כמחלוקת בגירושין כו'. ורבי יוחנן אמר מחלוקת בגירושין אבל בקדושין דה"ה אביה ולא היא אפי' בנערה וכן הלכה. מאי טעמא דרבי יוחנן אליבא דרבנן כו' והרי מאמר דמפקעת עצמה מרשות אב פירוש לא לענין מעשה ידיה ומציאתה דאכתי ברשותי' היא עד שעת נישואין דמאורסה היא ולא לענין הפרת נדרים דהא אפילו קודם לכן כיון שמת הארוס הראשון אין אביה מיפר נדריה ולא היבם כדאיתא בפרק יוד דנדרים אלא אין הפקעה זו אלא דשוב אינו יכול למוסרה לאחד מן האחים אבל קודם מאמר היה יכול לקבל ממון מאיזה מהם שירצה ומוסרה לו. רבינו הגדול ז"ל:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק ב (עריכה)
הני נוגעין בעדותן נינהו פי' ובקדושין דאמרן הן הן עדיו כגון שלא מסר כסף בידן אלא פטר או שאמר להן קדשו לי אשה משלכם אבל אם מסר כסף בידן נוגעין בעדותן הן ואינן עדים ואין האשה מקודשא על פיהן ואינה צריכה גט דהוה להו קדושין בלא עדים ואפילו שניהם מודים אינן קדושין כלל. וראיתי כתוב משם רבינו חננאל זצוק"ל שיש בירושלמי חלוקה בדבר זה אם הן נתמנים בכסף וא אם הן נוגעין.
מיגו דיכולין למימר אהדרינה ללוה יכולין למי למימר פרעניה ומלוה פי' ומלו מיפקע בעדותן ופטר לוה. ודוקא כשהן שני' אבל אם היה אחד והוא אומר נתתי המעות למלוה ומלוה אומר לא נתן לי כלום הוא פטור מפני שכופר בכל ומלוה בא ונפרע ממנו באל שבעוה מפני שאומר לו הרי אתה מודה כי הלויתיך ואתה לא פרעתני למה אתחייב שבועה בדבר זה שאור כי פרעני בדואי גבי חנוני על פנקסו דמשתבע חנוני והשתא דתקון נמי שבועת היסת דמשתבע השליח משתבע נמי אידך ושקיל כדי להפס דעתו של בעל. אבל הכא השליח מיפטר בולא כלום אינו דין שנשביע המלוה אלא גובה מן הלוה בלא שבועה ולוה הוא דאפסדי אנפשיה. ואע"ג דקיימא לן עד אחד מחייבו שבועה אינו נשבע דהוה ליה נשבע ונוטל בודאי בפקדון אם שלח פקדונו על ידי שליח והשומר כופר השליח הוא עד אחד ומחייבו שבועה דאורייתא וכן כתב רבינו יצחק מפאס משם הירושלמי אבל גבי מלוה אין לומר כן שהוא יש לגבות וכיון שזה מודה כי הלוהו אינו נפטר בדברי שלוחו ואינו יכול להשביעו אלא גובה ממנו בלא שבועה.
והשתא דתקינו רבנן שבועת היסת מישבעי הני עדים דיהיבנ' להי פי' וה"ה אי הוה חד משתבע שבועת היסת דיהב ליה ונפטר מידי לוה כדין כל כופר בכל.
ומשתבע מלוה דלא שקיל ומשל' לוה למלוה פי' כיון דנתחייב השליח שבוע' אין המלוה נפרע אל אבשבוע' מן הלוה כדי להפיד דעתו כדאמרינן גבי חנוני דכיון דנשבע חנוני משביענין נמי לפועלין. ורבינו יצחק מפאס זצוק"ל כתב דאינהו מישתבע בשבועה היסת ומיפטרי מלוה. ומלוה מישתב' בגזר' כעין שבועת התורה דאל פרעו ליה מידי הנך שלוחים ופרע ליה לוה למלוה. ואינו נראה לי דמה צורך להשביע את המלוה כלל אי לאו להפיס דעתו של לוה ומפני שנשבע לו השליח כי פרעו. והלכך באותה שבועה שנשבע השליח כך הוא נשבע המלוה מה זה בשבועת היסת אף זה בשבועת היסת. ולא דמי לפועלין דהתם חנוני נשבע כעין דאורייתא כי לא ניתקנה שבועת היסת בימי התנאים. וגם הפועלין נמי נשבעין כעין דאורייתא. אבל הכא דאין השליח נשבע אלא היסת בימי התנאים היה פטור לגמרי וגם המלוה הי' נפרע בלא שום שבועה כדכתבית לעיל. והשתא דתקון היסת לשליח מלוה נמי לא משתבע אלא שבועה היסת כדי להפיס דעתו של לוה ומיפרע מיניה.
תנן התם נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה. פירש המורה נערה המאורסה והוא הדין לקטנה. והאי דפליגי בנערה להודיעך כוחו דרבי יהודה. וקשיא דידיה אדידיה דכאן פירוש דהוא הדין לקטנה שיש לה אב שהיא יכולה לקבל גיטה ולא בעינן עד דמטי גיטה לידה דאב ובגיטין בפ' האומר התקבל פי' עערה המאורסה היא ואביה מקבלין גיטה. או היא או אבי ההיא יש לה יד דהא גדולה היא ואביה נמי זכאי לקבלו ומכל מקום יד דידה כדקיימא קיימי דהא גדולה היא ואם היתה יתומה היא מהוה עצמה והיא מקבלת גיטה והשתא נמי לא שנא. מוכח מדבריו דדוקא גדולה יש לה יד בחיי אביה אבל קטנה לא. ובמאי דאמרינן נמי התם בשלש מדות כו' וכנגדו בקטנה מתגרשהת בקידושי אביה פי' משהגיעה לימים הללו משלחה ואינה חוזרת קרינא בה ומתגרשת בקבלת עצמה אפי' קיבל בה אביה קידושין ומת. ומשמע דוקא אם מת אבל אם אביה בחיים אין לה יד דדוקא נערה תנן ולא קטנה. ובפרק בתרא דגיטין נמי בהלכתא הרי את מותרת אמרי' תניתוהו קטנה מתגרשת בקידושי אביה ופירש קטנה מתגרשת אם קבלה גיטה לאחר מיתת אביה. גם רבינו יצחק מפאס זצו"קל כתב בפ' האמ' וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה. פי' אחר מיתת אביה אבל בחיי אביה והיא ברשות אביה אביה מקבל גיטה ולא היא גם רבינו שלמה בן היתום זצוק"ל כתב משם גאון דוקא נער' מאורסה תנן אבל קטנה אין לה יד בחיי אבי' גם אני כתבתי בקונטרס' תשובותיו וכנגדו בקטנ' מתגרש' בגרושי אביה כגון שמת אביה אם היא ארוסה ואם נשאת כבר יצאה מרשות אביה והיא מקבלת גיטה אפילו אביה קיים וכפי מה שפירש המורה כאן נ"ל עיקרא חא דסברא היא דכיון דס"ל לרבנן דשתי ידים זוכות כאחת למה נרצה לחלק בין נערה לקטנה מכי יודעת לשמור את גיטה היא ראויה לקבלו ואין לחלק בין נערה לקטנה אלא גבי קדושין ומשום דבעינן דעת אשה בקדושין אבל בגירושין שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה למה נרצה לחלק בין גדולה לקטנה מכי אית לה יד לשמור את גיטה היא ראויה לקבלו:
ותו דהתם בגיטין סתמא קאמר וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה. ומשמע בין ליתיה לאב בין אותיה לאב דאם איתה דיש חילוק ביניהם הוה ליה לפלוגי מילתא ודוקא אם אין לה אב אבל אם יש לה אב אינה מתגרשת בקבלתה עד שתהיה נערה מדלא קא מפלגי הכי ש"מ דאע"ג דיש לה אב האי מתגרשת בקבלתה. ותו דלקמן בהלכתין מוכח בפי' דקטנה מקבלת גיטה אפילו בחיי אביה כדבעינן לפרושי לקמן. וכך כתב בעל הלכות גדולות בהלכות מיאון שחיבר. וכנגדו בקטנה מתגרשת בקדושי אביה. בציר מהכי לא הוי גיטה ואל מגרשא עד שמקבל ליה אבוה לגיטה שכן אב מקבל גט לבתו הקטנה בעל כורחה. משמע מדבריו דוקא בבציר מהכא דלית לה יד בעינן שיקבלנו האב הא אם יש לה יד לא בעינן שיקבלנו האב אלא היא מקבלתו ואע"פ שיש לה אב וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש. עיין מה שכתבתי על דברי המורה בגיטין בפ' האומר התקבל.
מתוך: תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק ב (עריכה)
בדיני ממונות. אם אומר לשנים הוליכו מנה לפלוני שאני חייב לו הם השלוחים והם עדי הפרעון:
עדים למה לי אע"ג דהלוה לו בעדים כי אמר פרעתי מהימן. צריך לפרעו. ונמצא לוה צריך לעדים כשיפרענו:
אלא אמאי נאמנים נוגעים בעדות נינהו. דאי אמר מלוה לא נפרעתי אמר להם לוה פרעוני מה ששלחתי בידכם והם אינם נאמנים לומר החזרנו לך המנה אם נתן להם בעדים ושמא עכבו המנה בידם וטוענין שנתנוהו למלוה:
אנא פרעתיך אם הלוה טוען שהוא פרע המלוה היה נאמן אבל הוא טוען ששלח לו מעותיו על ידי אלו נמצא שהוא אינו יודע וצריך עדים לפרעון אלו:
הני שלוחין הם כשרים לעדות זו שאינם נוגעים בעדותן שהרי הם פטורים מן הלוה שבכל טענה שיטענו לפטור את עצמם הם נאמנים ואע"ג דאיכא סהדי דאמר להו באפייהו הוליכו זה לו מגו דאי בעי אמרי החזרנו לך דהא א"צ להחזיר לו בעדים וזה כשמואל דאמר פ"ק דגיטין שאם בא לחזור חוזר כמו שביארנו שם הילכך הואיל והם פטורים מן הלוה כשטוענים שנותנו המנה למלוה אע"ג דמלוה לא מודה מהמני נמי לעדות שלמה דהיינו גבי מלוה שהרי אין נוגעים בעדותם כדפרישנא. אבל השתא דתקון רבנן שבועת היסת בכל טענה אפי' כופר בכל דאי אמרי מהדרינן ללוה לא מהמני בדבורא בלחוד ליכא מנו ונוגעים בעדותן הם שאם לא יודה המלוה הפרעון אינם נפטרים מן הלוה אלא בשבועה אינם נאמנים לגבי מלוה כמו עדים הילכך משתבעי אינהו דיהבו למלוה שבועת היסת דהוי להו כמאן דאמר מנה לי בידכם שהרי נתתיו לכם לפרעו לפלוני ולא עשיתם והם טוענים אין לך בידינו כלום שהרי פרענוהו לפלוני כמו שאמרת לנו ונשבעים היסת ונפטרו מן הלוה והמלוה נשבע שבועת המשנה שלא נטל דומיא דחנוני על פנקסו שנשבע כעין שבועת התורה שנתן לפועלים שכרן כמו שאמר לו בעל הבית ופרעו בעל בית כך פי' הרי"ף. והר"ם נראה שפי' שהמלוה נשבע שבועת היסת ג"כ שהשליח נשבע על טענת המלוה והמלוה על טענת השליח כמו שכתוב בשלוחין ודוקא דשלשתן שם והשליח מכחיש בעל החוב שאומר שלא פרעו והשליח אומר שפרעו אבל אם אינו זה בפני זה אין המשלח יכול להשביע היסת לא השליח ולא המלוה שאין כאן מי שטוען עליו ודאי כדי שישבע היסת אלא מחרים חרם סתם ומשלם חובו וכן עיקר דלא [דמי] לחנוני דהתם אין בעל הבית יודע שהוא חייב לו כלום אבל הלוה שהוא חייב לו ואינו יודע אם פרעו אם לאו וכ"ש נראה דלא גריס ועדים מפטר פטירי ופירש דעדים נאמנים לגבי מלוה מנו דאי בעי אמרי אהדריניה ללוה וזה תימה דהיכן מצינו מגו דחד גברא לאידך גברא והיאך יהיו נאמנים כנגד המלוה מגו דאי בעי אמרי החזרנו ללוה אי לאו משום טעמא דפרישנא ופירש"י והשתא דתקון רבנן שבועת היסת ליכא מגו דהאי דאמרי פרענו למלוה שלא רצו לישבע ואי אמרי אהדריניה ללוה נשבעין שבועת היסת וכי אמרי פרענו למלוה אם המלוה מכחישם אמאי לא מחייבי שבועת היסת ופירש שם עדים נשבעים שבועת המשנה דומיא דפועלים מי דמי התם חנוני שליח לתת להם שכרם וחזקתו שעשה הכא הם שלוחים לתת למלוה וחזקתם שעשו. ועוד התם פועלים נשבעים ונוטלים והכא נשבעים ונפטרים והוי כמנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי שאינו נשבע אלא היסת. והעיקר דעדים נשבעים היסת והואיל והם נשבעים היסת מלוה נמי ישבע היסת דמלוה דמכחישי ליה סהדי מישתבע ולא דטעון ליה. ללוה דתניא טענה טעות שמא היא כמו שביארנו בכל הנשבעין אית דמקשו דהכא אמרי' דיכלי למימר אהדריניה ללוה למ"ש הרי"ף בתשובת שאלה גבי ההיא דגרסי' בגיטין פ"ק הולך מנה לפלוני שאני חייב לו ורצה לחזור אינו חוזר שאם החזירם ללוה הדין עם השליח והשתא ליכא מגו דאי אמרי אהדריניה ללוה יבא המלוה ויתבע הממון מהם ומתרצי דלא איירי הרי"ף ז"ל אלא כשהלוה עני ומשום דינא דגרמי או גרמא דנזקין הוא דקא נגעה בה אבל אם הוא עשיר לא והכא מיירי שהוא עשיר. ירושלמי וכו' מסתברא דהלכתא כר' יוסי ואפי' קדשה בקדושי כסף אמרי' הן הן שלוחיו הן הן עדיו:
תנן התם בגיטין פ' התקבל לי גיטי:
נערה אבל קטנה דברי הכל דידה לאו כלום אלא דאביה כמו שנבאר למטה אבל לקדושין דלרבנן בין היא בין אביה מקבלין קדושיה. מאי טעמא דר' יוחנן דמשוי חלוק לרבנן בין קדושין לגיטין:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה