קידושין נח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
א"ל הוצאה את איכסיף הוא סבר משמעתא קאמר ליה א"ל הכי קאמינא רב אסי דהוצל קאי כותיך נימא כתנאי אהגונב טבלו של חבירו משלם לו דמי טבלו של חבירו דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר טובת הנאה ממון ומר סבר טובת הנאה אינה ממון לא דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון והכא בטבלים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ובמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין קמיפלגי מר סבר כמי שהורמו דמיין ומ"ס לאו כמי שהורמו דמיין ואיבעית אימא דכולי עלמא כמי שהורמו דמיין וטובת הנאה אינה ממון והכא בדשמואל קמיפלגי דאמר שמואל בחיטה אחת פוטרת את הכרי דמר אית ליה דשמואל ומר לית ליה דשמואל ואיבעית אימא דכולי עלמא לית להו דשמואל והכא היינו טעמא דרבי דקנסוהו רבנן לגנב ואיבעית אימא דכולי עלמא אית להו דשמואל והכא היינו טעמא דרבי יוסי בר' יהודה דקנסוהו רבנן לבעל הבית דלא איבעי ליה לשהויה לטיבליה תנן המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות במי חטאת ובאפר פרה הרי זו מקודשת ואף על פי ישראל ורמינהו גהנוטל שכר לדון דיניו בטלים דלהעיד עדותו בטלה הלהזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה אמר אביי לא קשיא כאן ובשכר הבאה ומילוי כאן בשכר הזאה וקידוש דיקא נמי דקתני הכא במי חטאת ובאפר פרה וקתני התם להזות ולקדש שמע מינה:
מתני' זהאומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקדשה לעצמו מקודשת לשני חוכן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני בת ישראל לכהן תאכל בתרומה טמעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת בת ישראל לכהן או בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה:
גמ' האומר לחבירו צא וקדש תנא ימה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות ותנא דידן הלך נמי דקתני הלך ברמאות מאי שנא הכא דקתני האומר לחבירו
רש"י
[עריכה]
הוצאה את הוא סבר משמעתא קאמר ליה - מוצא את משמועה זו נראה שאין אתה חכם בה אי נמי קטיל קני באגמא את לשון הוצא ודפנא (סוכה דף כג.):
לימא כתנאי - טובת הנאה ממון או אינה ממון:
משלם לו דמי טיבלו - אף דמי תרומה ומעשר שבו:
אלא דמי חולין שבו - אבל בתרומה ומעשר אמר ליה לאו בעל דברים דידי את וכשיבא כהן גם הוא לתובעו ידחהו ויאמר לא לך אתננה כי אם לכהן אחר: ה"ג לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון והכא במתנות שלא הורמו קמיפלגי. וכגון שנפל לו טבל זה מבית אבי אמו כהן רבי סבר כמי שהורמו דמיין וזכה אבי אמו בתרומה ומעשרות שבו שאף מעשר ראשון לכהנים מדקנסינהו עזרא ללוים:
ורבי יוסי סבר לאו כמי שהורמו דמיין - וצריך היורש הזה לתתן לכהן ואין לו בהן אלא טובת הנאה והיא אינה ממון:
ואיבעית אימא דכ"ע כמי שהורמו דמיין וטובת הנאה אינה ממון - והכא לאו דנפלו לו מבית אבי אמו כהן עסקינן אלא שגדלו בארצו וטעמא דרבי משום דאית ליה דשמואל דאמר חטה אחת פוטרת את הכרי הילכך אמר ליה בעל הטבל אל הגנב כולה דידי הוא דפטרנא נפשי בחטה אחת לתרומה וכי פליג רבי עליה דר' יוסי בר' יהודה בתרומה לחודה פליג אבל במעשר מודה דלאו בעל דברים דידיה הוא:
ורבי יוסי לית ליה דשמואל - הילכך בתרומה נמי לא מצי תבע ליה וה"ה דמצי לאוקמיה נמי בטבלים שנפלו לו ודכ"ע כמי שלא הורמו דמיין וטובת הנאה אינה ממון וקמיפלגי בדשמואל אלא אי אוקמת הכי אוקמת ליה מתניתין דקתני מקודשת דלא כתרוייהו דכיון דטובת הנאה אינה ממון ומתנות שלא הורמו כלא הורמו דמיין היכי מיקדשא הא אין לו בתרומה אלא טובת הנאה ואפילו נפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן אבל השתא דאמרינן כמי שהורמו דמיין ופלוגתייהו בטיבלא דאתי מארעיה מתרצא מתני' כדשנינן לעיל ודברי הכל:
קנסוהו לגנב - שלא תהא תרומה אצלו ממון שאין לו תובעים ונמצא חוטא נשכר:
להזות ולקדש - משנה היא בבכורות הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה:
להזות - על הטמא ולקדש מי חטאת כשנותן האפר במים קרי קדושה:
מי מערה - סרוחים הם:
אפר מקלה - כלומר סתם אפר שבא מן הקלוי באש:
בשכר הבאה - האפר ממקום למקום ושכר מילוי המים דמילתא דטירחא היא ורחמנא לא רמיא עליה ושרי למשקל אגרא ומקודשת ומתניתין דבכורות בשכר הזאה וקידוש דליכא טירחא ושכר לימוד מצוה הוא נוטל והתורה אמרה (דברים ד) ראה למדתי אתכם וגו' כאשר צוני וגו' מה אני בחנם אף אתם בחנם (נדרים דף לז.):
דיקא נמי - דמתניתין לאו אהזאה וקידוש קאי דקתני מי חטאת ואפר חטאת שעדיין אינן מעורבין:
מתני' האומר מקודשת ואינה מקודשת - לשניהם דאסורה לשניהם אלא אם כן נתן האחד גט ולאדם אחר אסורה עד שיתנו שניהם גט ובגמרא פליגי בה ומפרש טעמא:
בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה - שמא אינן קדושין ובת כהן לישראל נמי לא תאכל בתרומת בית אביה שמא הוו קידושין וזר פוסל בקדושין את בת כהן מן התרומה:
תוספות
[עריכה]
מימיו מי מערה. פי' בקונטרס מים סרוחים ובחנם דחק לפרש כן דמצי לפרש מי מערה ממש כלומר מכונסים ואינן מים חיים ואנן מים חיים בעינן ואפרו אפר מקלה פירוש שעבר על דברי תורה דכתיב (דברים ד) ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים מה אני בחנם אף אתם בחנם וזה שעשה בשכר עבר על דברי תורה ומקרא ממש לא נפק ליה דהא לא שמעינן מיניה היכא דעבד בשכר דלא מהני אלא אסמכתא בעלמא הוא דלא מהני אפילו דיעבד:
מתני': האומר. והלך וקידשה לעצמו מקודשת. וא"ת מה חידוש יש כאן פשיטא ויש לומר דמיירי כגון דאמר השליח לאשה בשעת קדושין פלוני שלחני לקדשך לו ובתוך כך אמר לה הרי את מקודשת לי והיא ידעה דקידשה לנפשיה דאל"כ לא היתה מקודשת לו ואשמועינן חידוש דמהו דתימא הא דקאמר לי לצורך משלחו קאמר קמ"ל דלא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק ב (עריכה)
קפה א מיי' פ"ב מהל' גניבה הלכה ד':
קפו ב מיי' פ"ג מהל' תרומות הלכה א':
קפז ג מיי' פכ"ג מהל' סנהדרין הלכה ה', סמג לאוין רס, טור ושו"ע חו"מ סי' ט' סעיף ה':
קפח ד טור ושו"ע חו"מ סי' ל"ד סעיף י"ח בהג"ה:
קפט ה ו מיי' פ"ז מהל' פרה אדומה הלכה ב', סמג עשין רלו:
מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק ג (עריכה)
א ז מיי' פ"ט מהל' אישות הלכה י"ז, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ל"ה סעיף ט':
ב ח מיי' פ"ז מהל' אישות הלכה י"א, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' מ' סעיף ב':
ג ט מיי' פ"ז מהל' אישות הלכה י"ב, טור ושו"ע אה"ע סי' מ' סעיף ג':
ד י מיי' פ"ט מהל' אישות הלכה י"ז, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ל"ה סעיף ט':
ראשונים נוספים
דמר סבר טובת הנאה ממון. פי' ומאי דמי טבלו לפי טובת דמי הנאה שבו שהם דמי חולין שבו לגמרי ודמי הנאת התרומה:
ה"ג רש"י ז"ל ואיבעית אימא דכ"ע מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וטובת הנאה אינה ממון. וכן היא גרסתו של ר"ח ז"ל ונסחי דכתיב בהו לאו כמי שהורמו דמיין משבשן דאי הכי מתני' אמאן מהנך תנאי תרמייה.
ואי ק"ל הא דאמרינן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ו ע"ב) גבי ירוש' בנו הבכור שנוטל בזרוע לחיים וקיבה ואמרינן עלה וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ואוקימנא כר' איכא למימר ההוא תנא סבר לה כותיה דר' בחדא ופליג עליה בחדא אי נמי איבעית אימא קאמרינן כלומר מהכ' ליכא למיפשט דבהא פליגי ואי מההוא אין תפשוט.
וכתב ר"ח ז"ל דאע"ג דאיכא שמעתתא דסלקן דטובת הנאה אינה ממון ק"ל דממון היא דהכי אסיק רבא למתני' דבמסכת נדרים דף פ"ה ע"א בפרק ואלו נדרים דטובת הנאה ממון:
הא דתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלין להעיד עדויותיו בטלין. כל דיניו קאמר ולא זה בלבד קאמר שנטל עליו שכר ומשו' הכי לא קתני אין דינו דין ואין עדותו עדות.
ומפורש בירושלמי פ"ק דסנהדרין כך היא מתנית' החשוד להיות נוטל שכר לדון דיניו בטלין ובתוספתא דבכורות כך היא שנויה החשוד להיות נוטל שכרו ומעיד כל הדינין שדן וכל העדויות שהעיד הרי אלו בטלין ונראה שאינו בכלל הפסולין מדבריהם שהי' צריך הכרזה אלא מעצמם הם בטלין שכיון שהיה יודע לו עדות ולא רצה לומר אלא מחמת שכר אין זו עדות והחשוד בכך עדויותיו בטלין עד שיודע לך שלא נטל שכר בעדות זו ובכך הוא עדות כשרה אעפ"י שלא עשה תשובה וכן אם החזיר ממון לבעלים וחזר והעיד באותו עדות עצמה היו מקבלין הימנו שאין זה פסול לא מתחלתו ולא בסופו אלא שכל זמן שהוא נוטל בו שכר קנסוהו חכמים לבטל מעשיו משום דקא עבר על מה אני בחנם אף אתה בחנם ואעפ"י שנטל משניהם:
והלך זה וקדשה לעצמו מקודשת לשני. תמיה לן, פשיטא אטו משום שנהג מנהג הרמאין לא תהא מקודשת ואי לאשמועינן שנהג מנהג הרמאין אתא הוה ליה למיתני הכי בהדיא אף ע"ג דקתני והלך ואפשר דמשום סיפא תנא הכי דבעי למיתנא מקודשת לשני ולאו טעמא הוא ואיכא דאמר ס"ד אמינא יהא כמו שלא מדעתה שאלו היתה יודע' שהלה עשאו שליח לקדש' לא היתה מתקדש' לו, קמ"ל:
ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני. מדלא קתני אינה מקודשת לראשון שמע מינה שאם גרשה שני בתוך שלשים חלו קדושי ראשון וכן מפורש בירושלמי לפיכך אם מת השני בתוך שלשים יום או גירש חלו עליה קדושי ראשון לאחר שלשים מת לאחר שלשים או גירש לא חלו עליה קדושי ראשון ועוד אמרו הם שאם מת השני והיה לו אח מכיון שהיא זקוקה ליבום לא חלו עליה קדושי ראשון ומסתברא לן דהשתא דק"ל יבמהשנתקדשה בעניותנו צריכה גט הא נמי צריכה גט מראשון משום דזיקתה אינה מונעת שלא יחולו בה קדושין וירושלמי סבר כרב דאמר אין קדושין תופסין בה דליכא למימר מכיון שהיא זקוקה לאחר אינה מתרצה בקדושין הללו של ראשון דאפי' לרבי יוחנן דאמר חוזרת לא אמר אלא כשחזרה ואמרה כן ומשום דאתי דיבור ומבטל דבור אבל בלא חזרה בדבור ממש לא ועוד דאדרבא ביבום לא ניחא להו לנשי ואם תאמר משעה ראשונה שפשטה ידה וקבלה קדושין חזרה בה, (אי נמי) [א"כ] כשמת שני בתוך שלשים ואין לה יבם נמי לא תהא מקודשת לראשון:
מקודשת לשני בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. תמיה לי למתנא הכי אם התירוה לשני ולא אסרוה מחמת ערוה החמורה היאך יאסרו עליה אכילת תרומה הקלה וכן נמי סיפא דקתני בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל למה לי פשיטא ומצאתי עלה בירושלמי לכן צריכה שאפי' השני כהן ולפי זה אפשר דסד"א כיון שהשני כהן ואביה כהן אין כח בקדושי ראשון להוציאה מחזקתה שהיתה אוכלת ברשות אביה קמ"ל ומשום סיפא תנא רישא:
לימא כתנאי הגונב טבלו של חברו משלם לו דמי כולו כו' מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר טובת הנאה ממון: פירוש ומאי דמי כולו, דמי כל חלקים שבו בין מעשרות שבו בין חולין שבו ולעולם דמי מעשרות לפי טובת הנאה שיש לו בהם, ודמי חולין לגמרי.
הכי גריס רש"י ז"ל: ואיבעית אימא דכולי עלמא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וטובת הנאה אינה ממון. ומתניתין בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן וכולי עלמא היא, ואיכא ספרים דגרסי מתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמיין, וטובת הנאה אינה ממון. וליתא דאם כן מתניתין אמאן תרמייה, לא רבי ולא ר' יוסי בר יהודה. וכתב ר"ח אף על גב דאיכא שמעתתא דסלקן דטובת הנאה אינה ממון, קיימא לן דממון הוא, דהכי אסיק רבא למתניתין דבמס' נדרים דטובת הנאה ממון גבי מתניתין דקונם כהנים ולויים נהנין לי (פה, א).
מימיו מי מערה: פירוש מים מכונסים ולהזאה מים חיים בעינן, ולא כן פירש רש"י ז"ל.
הא דתנן הנוטל שכר לדון דינו בטלין להעיד עדותו בטלים מדקתני דיניו בטלים, ולא קאמר אין דינו דין, שמעינן מינה דלא זה בלבד שנטל ממנו שכר בטלה, אלא כל דיניו בטלים, ואפילו אותן שלא נודע שנטל ממנו כלום, והכי איתא בתוספתא דבכורות (פ"ה, ה"ה) החשוד להיות נוטל שכרו ומעיד כל הדינין שדן וכל העדיות שהעיד הרי אלו בטלין. ובירושלמי בפרק קמא דסנהדרין (ה"א) גרסינן כך היא מתניתא החשוד להיות נוטל שכר לדון דיניו בטלין, וכתב הרמב"ן נר"ו דנראה דאין צריך הכרזה כפסולי עדות דרבנן דמעצמן הן בטלין, דכיון שלא רצה להעיד לו אלא בשכר, ממילא נתבטלה עדותו, וכיון שהוא חשוד בכך, אנו אומרים שכל עדות שהעיד בשכר העיד, ונתבטלה עדותו, דמה אני בחנם אף אתה בחנם, אבל אם נודע לנו בבירור שלא נטל שכר, עדותו קיימת, ואף על פי שלא עשה תשובה, שאין אנו פוסלין אותו אלא עדותיו מטעם מה אני בחנם וכו', וכן אם נטל שכרו להעיד ואחר כך החזיר ממון לבעלים, וחזר והעיד באותה עדות עדותו קיימת, כמו שאמרנו שאינו פסול לא מתחלתו ולא בסופו, אלא שכל זמן שהוא נוטל שכרו קנסוהו חכמיה לבטל מעשיו, משום דעבר על מה אני בחנם אף אתם בחנם, ואף על פי שנטל משניהם שאין שם משום הטיה, ושלא בדרך שוחד אלא בשכר דליכא משום לא תקח שוחד כדאיתא בריש פרק שני דייני גזירות.
- סליק פרק שני
והלך וקדשה לעצמו מקודשת לשני: יש לדקדק מאי קא משמע לן פשיטא, אטו משום דנהג בה מנהג רמאות לא תהא מקודשת. ויש אומרים דהא קא משמע לן, דסלקא דעתך אמינא יהא כהטעה אותה, שאילו היתה יודעת שהלה עשאו שליח לקדשה לא היתה מתקדשת לו, קא משמע לן. ואפשר לומר דסלקא דעתך אמינא כיון שנהג בה מנהג רמאות ועשה שלא כהוגן, לפיכך יעשו לו שלא כהוגן, וליפקעינהו רבנן לקדושי מינה, כההיא דיבמות (קי, ב) דאותביה אבי כורסיא ואתא אחרינא וחטפה מיניה, קא משמע לן.
ובתוס' פירשו דהכא בשאמר לה שליח פלוני אמר לי לקדשך לו, ואחר כך אמר לה הרי את מקודשת לי דסלקא דעתך אמינא מקודשת לי לצורך המשלח קאמר, קא משמע לן דאינה אלא לשני, וזה אינו מתיישב לפי לשון המשנה, דאמר אף על פי שנהג בה מנהג רמאות.
ירושלמי (ה"א): לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמו קדשתי והיא אומרת לראשון, השני כאומר לאשה [לעצמי] קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני והיא כאומרת לראשון קדשתני והוא אומר לא קדשתיך. אמרה איני יודעת חזקה לשני הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קדשתי והיא אומרת לראשון חזקה לראשון, אמרה איני יודעת שניהם נותנים גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס. ופירש הרמב"ם (הל' אישות פ"ט, הי"ח) הוחזק עשאו שליח בעדים לא הוחזק שלא עשאו שליח בעדים, והראב"ד פירש בהשגות לא הוחזק שלא הוחזק אצלה שעשאו שליח בעדים, שלא היה השליחות מפורסם במקום האשה, אבל הוא שאמר לה פלוני עשאני שליח בעדים לקדש אותך, ולאחר שעה קדשה סתם, והוא אומר לעצמי נתכוונתי והיא אומרת למשלח נתכונתי, כיון שלא היה השליחות מפורסם הראשון מותר בקרובותיה. כמי שאמר (לה) לא קידשתיך שהשליח מוחה על ידו, אבל כל שהוחזק בעדים אף הראשון אסור בקרובותיה, שאין מחאת השליח מחאה אצלו לבטל שליחותו.
האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום כו': ירושלמי: ר' אבהו בשם ר' יוחנן הרי זה עולה שלשים יום, כל שלשים יום הרי זו עולה, לאחר שלשים יום יצאה לחולין מאליה כו', הרי את מקודשת לי שלשים יום הרי היא מקודשת, מה בין הקדש ומה בין אשה, מצינו הקדש יוצא בלא פדיון ולא מצינו אשה יוצאה בלא גט, (כריתות) הרי זה גיטך שלשים יום אין זה גט כריתות. אמר ר' יצחק בר אלעאי הדא דתימא מקודשת בשקדשה בכסף, אבל אם קדשה בשטר, הואיל ולא למדו כתב קדושין אלא מגרושין, מה גרושין אינה מגורשת אף בקדושין אינה מקודשת.
ומסתברא דמקודשת, לפום מאי דאסיקנא בריש פרק המגרש (פד, א) היום אי את אשתי ולמחר את אשתי בין לרבנן בין לר' אליעזר כיון דפסקה פסקה, כלומר ומגורשת גמורה היא, והרי כאן כריתות, והלכך אף בקדושי שטר כן ור' יצחק דירושלמי סבר דשיורא בגט הוי ואין זה כריתות. והא דאמרינן התם (שם) מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן היום אי את אשתי כו', לאו לאפוקי לגמרי קאמר, כלומר דלית הלכתא כרב נחמן דאמר כיון דפסקה פסקה אלא לרווחא דמלתא תקון הכי, כדי שלא להוציא לעז על הבנים, וכמו שפירש רש"י שם, ושם הארכתי בס"ד.
ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני: פירש הרמב"ן נר"ו מדלא קתני ואינה מקודשת לראשון, שמע מינה דלא פקעי קדושי ראשון לגמרי עד לאחר שלשים יום, ואם גרש שני בתוך שלשים יום או שמת חלו קדושי ראשון לאחר שלשים, והכי איתא בירושלמי (שם) לפיכך אם מת השני בתוך שלשים יום או גרש חלו קדושי הראשון לאחר שלשים, מת לאחר שלשים או גרשה לא חלו כלל קדושי הראשון. וגרסינן תו בירושלמי (שם) שאם מת השני והיה לו אח מכיון שהיא זקוקה ליבום לא חלו עליה קדושי הראשון, וכתב הוא נר"ו דההיא דירושלמי אתיא כרב דאמר ביבמות (צב, ב) שאין קדושין תופסין ביבמה. והשתא דקיימא לן כשמואל דאמר יבמה שנתקדשה בעניותנו צריכה גט, הא נמי צריכה גט מראשון, משום דזיקתה אינה מונעת קדושי הראשון מלחול.
וכן נראה מדברי הרמב"ם (הל' אישות פ"ז, הי"א) כדבריו וזה לשונו: בא שני וקדשה בתוך שלשים הרי זו מקודשת לשני לעולם, לפי שבשעה שקדשה השני לא היתה מקודשת ותפסו בה קדושי שני ונעשית אשת איש, ולאחר ל' יום כשיבאו קדושי ראשון מצאו אותה אשת איש. ונמצא הראשון כמי שקדש אשת איש, שאין קדושין תופסין בה ע"כ.
וקשיא לי בהא טובא, חדא דהא קיימא לן כר' יוחנן דאמר לא בא אחר וקדשה וחזרה בה, אתי דבור ומבטל דבור, וכשחזרה בה בדבור, בודאי פקעי קדושי ראשון לגמרי, דאפילו חזרה תוך שלשים יום ורוצה להתקדש לו, אף על פי כן אינה מקודשת, דהא בטלה דבוריה לגמרי, וכדמוכח נמי הא דפרכינן לקמן הלכתא אהלכתא מהא דאיבעיא להו מהו שיחזור ויגרש בו, וכיון שכן כל שכן כשפשטה ידה וקבלה קדושין משני דהוי ביטול אלים טפי, דאיכא מעשה ואתי מעשה ומבטל דבור. ותדע לך דהא גבי מתניתין דבא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני, איפליגו ר' יוחנן וריש לקיש, ואמרו לא בא אחר וקדשה בתוך שלשים וחזרה בה מהו, דאלמא לכולהו בשבא אחר וקדשה אתי מעשה ומבטל דבור דקמא לגמרי, כי היכי דמבטל ליה חזרתה לר' יוחנן, וכל שכן דלא גריע מחזרת דבור בעלמא, דכל שעמדה וקדשה עצמה אין לך מיאון גדול מזה, וכאותה שאמרו ביבמות פרק בית שמאי (קח, א) כיצד היא ממאנת אומרת איני רוצה בקידושין? שקדשוני אמי ואחי, ואמרינן התם עמדה וקדשה עצמה מאי, ואסיקנא דהן הן קדושיה הן הן מיאוניה.
ועוד דאמרינן לקמן גבי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת, אמר אביי ולטעמיה דרב בא אחד וקדשה מעכשיו ולאחר שלשים יום, ובא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר עשרים יום, ובא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר עשרה ימים, מראשון ומאחרון צריכה גט, מאמצעי אין צריכה גט, מה נפשך אי תנאה הוי דקמא קדושי דהנך לאו קדושי, ואי חזרה הוי דבתרא קדושי דהנך לאו קדושי, אלמא מדקאמר אי חזרה הוי קדושי קמא לאו קדושי משמע, דנתבטלו קדושי ראשון לגמרי משעת קדושי שני ולא שיהיו תלוין קאמר.
ועוד דאמרינן לקמן (שם עמוד ב) מקודשת לשני אמר רב מקודשת לשני לעולם ושמואל אמר מקודשת לשני עד שלשים יום לאחר שלשים יום פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון. ויתיב רב חסדא וקא קשיא לי קדושי שני במאי פקעי, ולא אשכח בה פירוקא עד דאמר ליה רב יוסף דאסיפא אתמר, ואם איתא מאי קשיא, לימא דכשפשטה ידה וקבלה קדושין משני לאו חזרה גמורה היתה, אלא שאם מת ראשון או חזר בו תוך שלשים יום שתהא מקודשת לשני, הא כל שלא חזר בו ולא מת ראשון תוך שלשים יום מקודשת לראשון ופקעי קדושי שני, דהא לא בטלה קדושין לגמרי בקבלת קדושי שני, כי היכי דלא בטלה אותם אם מת או גירש שני תוך שלשים, אלא משמע דכל שפשטה ידה וקבלה משני נתבטלו של ראשון לגמרי, ולעולם אינה צריכה ממנו גט, ואם מת שני או גירש צריכה קדושין מראשון, והא דלא תני במתניתין ואינה מקודשת לראשון לאו קושיא, כיון דקאמר מקודשת לשני ממילא אינה מקודשת לראשון, דאי לא כן רישא דקתני והלך הוא וקדשה לעצמו מקודשת לשני ולא קתני ואינה מקודשת לראשון מאי דייקת מינה, דהתם ליכא למידק מינה שאם מת או גירש שני שיהא מקודשת בראשון, וההיא דירושלמי אתיא דלא כגמרין.
בת ישראל לכהן תאכל בתרומה: לומר שהיא מקודשת לשני לגמרי, ואין כאן חשש משום קדושי ראשון שתהא מקודשת לשני לחומרין בלבד.
לימא כתנאי הגונב טבלו כו'. מאי לאו בהא קמיפלגי דמאן דאמר משלם דמי טבלו כלו סבר טובת הנאה כממון גמור של בעלים חשיב. ומ"ד דמי חולין שבו סבר טובת הנאה אינם ממון הילכך אין לו בו אלא דמי חולין וכהנים נמי לא מצו תבעי דמדחי לכל חד וחד מנייהו ואפשר דלמ"ד טובת הנאה ממון דמי טבלו דנקט היינו דמי חולין לגמרי ודמי טובת הנאה של תרומת ומעשרות. א"נ דלמ"ד טובת הנאה ממון חשוב הוא כאלו כלו שלו לגמרי משום ההיא טובת הנאה דאית ליה בגויה וכדתנן המקדש בתרומות ומעשרות ומשמע השתא דומיא דכהן דמקדש בתרומה ממש ולא בטובת הנאה שיש לו בה וכן עיקר:
ה"ג ואב"א דכ"ע מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וטובת הנאה א"מ וכן גרס רש"י ז"ל ופירש"י ז"ל דהשתא לא מוקמינן לה בישראל שנפלו טבלים מביס אבי אמו כהן אלא בתרומה דנפשיה מוקמי' לה וא"כ לא היו צריכין השתא לטעמא דמתנות שלא הורמו אי כמו שהורמו דמיין או לא כלל וכיון דנים כמו שהורמו או כמי שלא הורמה הוה אתיא שפיר אלא דניחא לן לגלויי דמתני' היינו משום דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין כדאוקים לעיל תדע דהא מצינן לפרושי מתני' נמי בישראל שנפלו לו טבלים: הכא בדשמואל קא מפלגי דלא עבדינן הכי משום דא"כ מתני' אמאן תרמייה דהא מתני' פתרי' אלא או מטעמא דטובת הנאה ממון או מטעמא דמתנות כהונה שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכ"ג רש"י וכ"ג ר"ח ז"ל ואי קי"ל דהא בפ' יש נוחלין תניא גבי בכור ונוטל בזרוע ולחיים וקיבה ואוקימנא דקסבר מתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמיין וההיא מתני' אוקים כר' דקתני שנוטל בשבח נכסים ששבחו לאחר מיתת אביהם והיכן אמרינן הכא דרבי ס"ל כמי שהורמו דמיין. ואיכא למימר דמתניתין דהתם לאו רבי היא אלא תנא אחרינא דסבר כרבי לענין שבח ששבחו נכסים ופליגי עליה במתנות שלא הורמו. א"נ דאנן הכי קאמרינן הכא דאפשר דס"ל לרבי בעלמא דמתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמיין אבל ממתני' דהכא ליכא למשמע מינה ועם זה הכל מתורץ יפה כתב ר"ח ז"ל דאע"ג דאסקינן הכא דלכ"ע טובת הנאה אינה ממון אנן כרבא קי"ל דהוא בתרא דאסיק במסכת נדרים פ"ד דנדרים דטובת הנאה ממון וכן פסק רבינו הרמב"ן זצ"ל הילכך לרבא מתני' אתיא כפשוטה בתרומות ומעשרות שלו:
הנוטל שכר לדון דיניו בטלים להעיד עדותו בטלה. פירוש ואפילו נטל שכר משניהם ושלא בתורת שוחד כלל דקנסוה רבנן משום דעבר על מה אני בחנם וגרסי' בירושלמי כך היא מתני' החשוד להיות נוטל שכר לדון כלומר דמסתמא כל דיניו בטלין מכיון דחשיד שקבל שכר בדין א' או בעדות א' וכן אמרו בתוס' הנוטל שכרו לדון כל הדינין שדן וכל העדות שהעיד הרי אלו בטלין והיינו נמי דלא תנן דינו בטל אלא דיניו בטלים וכתב רבינו הגדול שאם החזיר השכר חוזר ומעיד באותה עדות דכיון דלאו פסולא אחרינא הוה אלא משום קנסא מכיון דאהדריה לאגרי' וחזר והעיד תחלתו וסופו בכשרות ומהאי טעמא נמי כל שנודע לך שלא נטל שכר על אותו דין או אותה עדות מעשיו קיימין שאינו פסול לעדות עד שתפסלנו עד שיחזור בתשובה לגמרי אלא כל עדות ודין שלא נטל עליהם שכר כשרים ואינו נפסל אלא במה שנטל שכר או במה שהוא ספק אם נטל אם לאו והתם מיפסל ולא בעי הכרזה כשאר פסולי עדות דרבנן דכיון שהיה יודע שלא היה לו ליטול שכר והוא היה יודע לו עדות ולא רצה להעיד אלא בשכר אין זו עדות כלל ומאליה בטלה עדותו כמאן דליתא כלל ואפשר שאין עדות כשרים נפסלת מפני צרופיו ובכלן לא אסרו שכר אלא במי שאינו בטל ממלאכתו אבל שכר בטילתו הוא נוטל וכדתנן בסיפא דהך מתניתין בבכורות ובכל נותן לו שכרו כפועל ופירש אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה וגרסי' בירושלמי חד בר נש אזיל מידון קמי רב הונא אמר ליה אייתי חד בר נש דיסוק תחותאי לדיקלא רב הונא הוה ידע סהדי לחד בר נש אמר ליה איתא אסהיד עליו אמר ליה הב לי אגר' ותני כן נותנין לדיין שכר בטילתו ולעד שכר עדותו ובגמ' דילן נמי איתא בפ' שני דייני גזירות:
לפיכך ציבור שקובעין דיין או עדים להיות מזומנים לכל הצריכין מותר לקבוע לו שכר משל ציבור שהרי הם צריכים להיות בטלים מכל עסקיהם כדי שיהו מזומנים לכל וכדאמרי' התם הנוטל שכרו להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו אלא א"כ היה מומחה לרבים כאילא ביבנה שהתירו לו חכמים להיות נוטל שכרו ארבעה איסרות בבהמה דקה וששה בבהמה גסה בין תם בין בעל מום וכ"ש שכר טבחים ובודקים שהוא מותר דהנהו פועלים נינהו ולאו שכר הוראה הוא אלא שכר פעולה ועדיף משכר הבאה ומלוי דשרי וזה מבואר ונכון:
להזות ולקדש מימיו מי מערה. פירש"י ז"ל דהוו להו סרוחים ואין צורך דבלאו הכי נמי מיפסלי אפי' היו צלולים משום דהן מכונסים ובעי' מים חיים:
אמר אביי לא קשיא מתני' בשכר הבאה ומלוי. פי' דהוי אגר טירחא ופעולה ולאו אגר הוראה ומצוה וה"ה בעדות ודין כל כי האי גוונא כגון שכר הליכה וכיוצא בהן. ומתניתין דבכורות בשכר הזאה וקידוש דהוי שכר הוראה ומצוה ואסירי וכ"ת ואפי' הוא מתני' בשכר הזאה וקידש נהי דדינו בטל ומימיו מי מערה מ"מ כיון שנטל שכר זכה בו הא ליתא דכיון דאין במעשיו כלום אינו ראוי ליטול עליו שכר דהא לא עבד ולא מידי ובמאי כו' מיקדשא ליה דהא לא אהנייה מידי:
דיקא נמי דקתני במתני' דהכא במי חטאת ואפר חטאת. פי' ומדקתני מי חטאת באנפי נפשיה ואפר חטאת באנפי נפשיה מכלל שעדיין לא נתערבו וליכא קידוש והזאה שהקידוש הוא נתינת האפר לתוך המים חיים ולהזות בו אחר כך. והכי קתני להזות ולקדש ש"מ:
פרק שלישי
האומר לחברו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקדשה לעצמו מקודשת לשני וכ"ת מק"ל פשיטא דאי לאשמועי' שהלך במנהג רמאות הא הוה ליה למתני הכי בהדיא טפי ולא למסמך אמאי דקתני והלך איכא למימר דסד"א דהוא בהטעה דאמרה ליה אלו ידענא דפלוני עשאך שליח לקדש אותי לא הוה מקדישנא קדושי טעות קמ"ל. א"נ דסד"א דכיון שעשה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקידושי מיניה כדאשכחן ביבמות פרק ב"ש בההיא דאיקדשא כשהיא קטנה וכי גדלה אותבוה אבי כורסייה ואהדרוה ואתא איניש אחרינא חטפא מיניה ואמרי' דלא אצרכוה גיטא מבתרא משום דהוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה והוה אמינא דליעבד הכי בהא קמ"ל:
וכן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום ובא אחר וקדשה תוך ל' יום מקודשת לשני. פי' מדלא קתני שאינה מקודשת לראשון שמעי' דלא פקעי קידושי ראשון לגמרי ולא חזרה מיניה לגמרי ואם גרשה שני או מת תוך ל' יום חיילי' עליה קדושין וכן מפורש בירושלמי לפיכך אם מת השני או גירש תיך ל' יום חיילי' עליה קדושין לאחר ל' יום מת לאחר ל' יום או גירש לא חלו עליה קדושי הראשון דכל כמה דלא פקעי קידושי שני תוך ל' לא חלו קידושי ראשון עוד אמרו שם שאם מת תוך ל' והיה לו אח מכיון שלאחר ל' יום היא זקוקה ליבם לא חלו עליה קדושי ראשון אלא א"כ חלץ יבם תוך ל' יום ולאו משום חזרה הוא שמתרצה ביבם וחזרה מקדושי ראשון דא"כ כ"ש שהיה לנו לומר כן שחזרה בה כשקבל קידושי שני דהא איתתא טפי ניחא לה בקידושי שני מיבום של זה דאיתתא מסתמא לא ניחא לה ביבום אלא ודאי דקידושין וכ"ש זיקא לא חשיבה חזרה כלל ואפי' כר' יוחנן עד שתחזור בה בפי' אלא משמע דבירושלמי סברי לה כרב דאמר ביבמות היבמה אין קדושין תופסין בה וכיון שכן לא חיילי בה קידושי ראשון אבל לדידן דקי"ל כשמואל דאמר בעניותנו צריכה גט הא נמי צריכה גט מראשון משום דחזקתה אינה מדעתה כדי שלא יחולו בה קידושין וזו שיטת רבינו הרמב"ן זצ"ל:
ויש מן החכמים שדוחים זה הירושלמי ואמרי דודאי חזרה הוי ולא חיילי בה קידושי ראשון לעולם ושיטת הירושלמי אתיא למאן דמתני לה בגמ' לפלוגתא דרב ושמואל אהאי רישא דמתני' ואליבא דרב דאמר לאחר ל' יום פקעי קידושי שני וגמרי קידושי ראשון והא דחינן לה בגמ' דילן ואוקימנא פלוגתייהו דרב ושמואל אסיפא ולדידי מסתבר דאדרבה מהתם סייעתא להאי שיטתא דירושלמי דהא בלישנא קמא הוה אמר רב לאחר ל' יום פקעי קידושי שני ממילא דלא אירציא ליה אלא בעודה פנויה וגמרי קידושי ראשון ואנן לא אקשי' להאי סברא דרב אלא מאי דקאמר דפקעי מאיליהן קדושי שני ואקשי' קדושי שני במה יפקעו דהא כל קידושי דחיילי כלל א"א דפקעי כלל בלא גט ובלא מיתה אבל לא קשיא לן מאי דקאמר דגמרי קידושי מדלא פרכינן לה נמי ש"מ דכל היכא דפקעי קידושי שני תוך ל' יום כגון במיתה או גירושין ודינן ליה לרב דגמרי קידושי ראשון כנ"ל:
בת ישראל לכהן כו'. תאכל בתרומה הא ודאי פשיטא דכיון שלא אסרוה לשני ערוה החמורה היאך יאסרו עליה אכילת תרומה הקלה אלא משום סיפא נקט לה דקתני מקודשת ואינה מקודשת לשניהם בת כהן לישראל או בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה דבת ישראל והשני כהן לא תאכל בתרומה שמא מקודשת לראשון שהוא ישראל ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה אשמועי' מאי דפרישו בירושלמי דאפי' שניהם כהנים פי' או אביה וראשון או אביה ושני סד"א אין כח בקידושין האחר להוציאה מחזקתה שהיתה אוכלת בתרומת אביה קמ"ל:
גמרא מה שעשה עשוי. פי' ולא קנסינן ליה שלא יכנוס והיינו דקמ"ל תנא תוספאה אלא שנהג בו מנהג רמאות פי' ואע"ג דעבר משום מצוה ותנא דידן רמיז לה דקתני לישנא יתירה והלך לומר הלך ברמאות הא דאמרי' אדהכי והכי הדרי בהו משום דהאי בזוג שני הוי דאלו זוג ראשון האמר שמואל בת פלוני לפלוני אפי' מעבר לים ומיהו אפילו בזוג ראשון משכחת לה ושמא יקדמנו אחר ברחמי כדאיתא התם:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק ב (עריכה)
ומר סבר טובת הנאה ממון. פירש ואם יאמר לו אני אתן לך כפי טובת הנאה שבהן אין שומעין לו שכיון דבר תשלומין נינהו חייב ליתן לו הפירות כאשר היו.
לא דכולי עלמא טובת הנאה אינו ממון והכא במתנות שלא הורמו קא מיפלגי. פי' אינו ממון והכא במתנות שלא הורמו קא מיפלגי. פי' וטיבלו משדהו הוא אלא שעדיין לא הורמו ואינן חלקו של כהן עדיין דלאו כמי שהרומו דמיין הילכך משלם דמי כולו שהוא אומר לו אני הייתי רוצה למכור טיבלי לאחרים ומר סבר כמי שהורמו דמיין והילכך אין לו לתובעו דטובת הנאה אינו ממון.
חטה אחת פוטרת את הכרי. ראיתי מקשים והא תתן לו כתיב ובעינן כדי נתינה כדדשי גבי ראשית הגז. ונראה לי לתרץ דבודאי מצוה ליתן לו דבר חשוב כדתנן בפ' ראשית הגז וכמה הוא נותן לו משקל ה סלעים שנאמר תתן לו שיהא בו כדי נתינה. והכי נמי תנן בשלהי פיאה אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חיטים וקב שעורי' כו' עד מדה זו חמורה בכהנים ובלוים בישראל. פי' גם כשמחלק תרומה בגורן לכהנים או מעשר ראשון ללוים לא יפחות לכל אחד מחצי קב שיהא בו כדי נתינה. אבל מיהו אע"פ שמנותו בכך אם אינו רוצה לקיים מצוה זו ותרם חטה אחת מכל הכרי נותנן ויצא מידי טבלו אלא שלא קיים מצות נתינה. וה"נ תנן בפ"ב דתרומות אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם שוגג תרומתו תרומה מזיד לא עשה כלום ומייתי' לה במסכת פסחים בפרק כל טעה וביבמות בפ' האשה פי' אין תורמין מן הטמא על הטהור דאמר קרא תתן (תתן לו ולא לאורו כצ"ל.) ולא לחורו ואע"פ שמצותו בכך אם תרם ניתקן טובא ואע"פ שאוסר מצוה. והא דקתני במזיד לא עשה כלום פליגי בה בהאשה רבה רב חסדא אמר לא עשה כלום דאפילו ההוא גרידא הדר לטבליה. (תיבת ור"ז ע"ש וצ"ל או רבה או ר' נתן ב"ר אושעי' דחולק שם עם ר"ח.) ורב זבי אמר לא עשה כלום (תיבת דאפי' ההוא ע"ש.) דאפילו ההוא לתקן את השירים אבל תרומה הוי וכל זה משום קנסא אבל תרומתו מן דינא תרומה היא אע"פ שחיסר מצוה.
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק ג (עריכה)
פרק האומר
מקודשת לשני. אתא לאשמועינן דלא תימא שארית ישראל לא יעשו עולה ולהקניט עשה ולא בכל לב וכן האשה נמי אלא קדושין הן.
ותנא דידן מאי הלך. כלומר למה אינו קורא אותו רמאי ומהדר דהכי קאמר הלך ברמאו' דאי לאו הכי אמאי תני ליתני וקידשה.
מתוך: תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק ב (עריכה)
הנוטל שכרו. משנה בבכורות פ' עד כמה:
להזות. על הטמא:
ולקדש. כשנותן אפר פרה במי חטאת הרי קדוש:
מי מערה. סרוחים שאינן שוים:
אפר מקלה. אפר פרה אפר הבא מן הקלוי באש וא"כ היאך מקודשת:
בשכר הבאת האפר או המים ממקום למקום או מילוי המים יכול ליטול שכרו דמילתא דטרחא היא ולא רמא עליה רחמנא ושרי למשקל אגרא כ"פ ר"ש ואיכא מ"ד הטעם אין זה עיקר המצוה:
כאן בשכר הזאה וקדוש שאין בו טורח ושכר לימוד המצוה הוא נוטל ומה אני בחנם אף אתה בחנם. א"נ שהוא עיקר המצוה לאידך פירושא אסור ליקח שכר. איכא מאן דמפרש דמתני' מתוקמא שקדשה בשכר שהביא לה המים והאפר והעיקר שקדשה במי חטאת שהיו לו שלא הסיח דעתו מהם וכן שהיה לו אפר פרה שאם יכול ליקח שכר הבאה ומילוי כ"ש שיכול למוכרן ואינו מחוייב ליתנם לה [בחנם] וכן נראה דעת הר"ם שהביא ל' המשנה ושמעינן מיהא שאין לאדם ליקח שכר ממצוה ואם יש לו טורח בה מותר כפירוש ר"ש:
סליק פירקא
מתוך: תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק ג (עריכה)
מקודשת לשני. שתלו קדושי ראשון והרי היא אשת איש. תאכל בתרומה אם נשאה [א"נ] לדין תורה שארוסה אוכלת בתרומה דבר תורה:
מקודשת ואינה מקודשת וצריכה גט משניהם:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה