עיקר תוי"ט על סנהדרין ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה סנהדרין ו: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) נגמר. לחובה. ואיידי דסקילה רישא דכולהו ד' מיתות היא, מפרש מילי דידה ברישא. רש"י:

(ב) (על הברטנורא) כמו ששה מילין כמו שהיה בין ב"ד של מרע"ה שהיה לפני פתח אוהל מועד ובין מתנה ישראל. הר"מ. ועיין תוי"ט:

(ג) (על המשנה) רחוק כו'. מתרחק מזה שהסודרין בידו מלא עיניו ובלבד שיוכל לראותו אם יניף בסודרין. רש"י:

(ד) (על המשנה) ומעמידו. עד שיחקרו בית דין אם יהא טעם בדבריו של זה. רש"י. ועתוי"ט:

(ה) (על המשנה) ארבע וחמש. הר"מ כתב אפילו כמה פעמים ובריש פרק י"ח דשבת כתב גם כן הר"ב דלאו דוקא:

(ו) (על המשנה) ממש. קצת ראיה הדומה לזכות. רש"י:

(ז) (על הברטנורא) הכי אמר אביי בגמרא. ולישנא דר"י דריש פרק ה' נסיב. אבל ודאי כשמזכיר ביום פלוני מזכירו בסגנון שיהא ניכר מתוכו בכמה בחדש, באיזה חודש, שנה ושבוע. ואף רבנן מודו דסגי בהכי, דלא שייך טעמא דכדי שתטרוף כו'. ועתוי"ט:

(ב)

(ח) (על הברטנורא) לשון הכתוב כאשר זמם לעשות וה"פ שעדיו הם שזממו להעיד עליו. ועתוי"ט:

(ג)

(ט) (על המשנה) מפשיטין. לפי שהוא ממהר למות. הר"מ:

(י) (על המשנה) מלפניו. פירש"י ערותו:

(יא) (על הברטנורא) הוא לשון הברייתא ופירש"י שעליה:

(יב) (על המשנה) ואין האשה כו'. טעמא דלא עבדינן לה תרתי להמיתה וליסרה בבזיון כזה, דכתיב ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה ולא תבזהו. ועתוי"ט:

(ד)

(יג) (על המשנה) ב' קומות. תנא וקומה שלו, הרי כאן שלש. גמרא. ועתוי"ט:

(יד) (על המשנה) דוחפו כו'. בגמרא יליף להו מקרא. ועתוי"ט:

(טו) (על המשנה) על לבו. לשון הר"מ, דוחפו על מתניו מאחוריו והוא נהפך ונופל על לבו לארץ:

(טז) (על הברטנורא) פירש בערוך, אפוי בקידה:

(יז) (על המשנה) ונותנה. נתינה זו לאו דוקא, דסקילה משמע על ידי השלכה. ועתוי"ט:

(יח) (על המשנה) בראשונה. לפי שאותו הדבר אצלם אמת שהשיגוהו בחושיהם, והוא אצלנו ספור דברים שאין אנו יודעים אלא מה ששמענו מהם, ולפיכך צוה השם יתברך שיהיו העדים ממונים על הענין. וזהו ענין נראה. הר"מ:

(יט) (על המשנה) כל הנסקלין. ואין האשה כו'. בגמרא פליגי בדרשא דקראי. ועתוי"ט:

(כ) (על הברטנורא) שעה הוצרכה לכך. שהיו בנות ישראל פרוצות בכשפים, ועשה סייג לשעה ותלאן לפרסומא למלתא. ודן את כולן ביום אחד מפני קרוביהן שלא יתקשרו להצילן. רש"י:

(כא) (על הברטנורא) מקבור תקברנו יתירא נפקא לן. רש"י:

(כב) (על הברטנורא) כלומר שמחוסר קציצה. ועתוי"ט

(כג) (על המשנה) מתחלל. שמזכירין שזה ברכו. רש"י. ולפיכך אמרו בגמרא שמשהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין את דינו וממיתין אותו ואחר כך תולין אותו אחד קושר ואחד מתיר כו':

(ה)

(כד) (על המשנה) כביכול. נאמר בהקב"ה כאדם שיכול להאמר בו כן. רש"י. ונמצא כ"ב משמשים ביחד בתחילת התיבה ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה. תשבי. ועתוי"ט:

(כה) (על הברטנורא) ומדכתיב קללת, מפיק ליה ר"מ, וכמאן דאמר קיל לית. ופריך האי כבד עלי כו' מבעי ליה, כלומר ולמאי מכנה ואומר איני קל. ומסיק אלא כמ"ד קיל לי עלמא. פירש"י אני מכנה ואיני רוצה להזכיר כבדות בעצמי. גמרא:

(כו) (על המשנה) עובר. מרבויא דתקברנו. גמרא:

(כז) (על הברטנורא) בגמרא מוכחי ליה מקרא:

(ו)

(כח) (על הברטנורא) רש"י. ור"ל בזיון העיכול. ועתוי"ט:

(כט) (על הברטנורא) פירוש הראשון הוא פירש"י במשנה. ופירוש השני הוא מהר"מ לפי המסקנא, שהכפרה נגמרת בצערא דחיבוט הקבר פורתא. ובין להס"ד ובין להמסקנא אבלות הליקוט יש לו. אלא דלהס"ד עד שעת הליקוט שהוא בתר העיכול אין מתאבלין כדי שתהא בזיונן כפרה (והר"מ מפרש שאין ראוי להתאבל עליהן כשעדיין לא נתכפרו) ואין כאן דחוי כלל שום אבלות. ולהמסקנא טעם דשתהא בזיונן (או שאין ראוי כו') אין מספיק אלא עד התחלת העיכול דכיון שאז נגמרה כפרתן ראוי להתאבל עליהן, והוצרך לטעם דהואיל ואידחי. ולפ"ז מ"ש הר"ב וכן הר"מ עד שיתעכל, לאו דוקא הוא אלא כלומר עד שיתחיל להתעכל. ועתוי"ט:

(ל) (על המשנה) אוננין. דאין זה כבוד להרוג ואין כפרתו נמנעת בכך, שאין אנינות אלא בלב. רש"י. ועתוי"ט: