תוספות יום טוב על ביצה ב

<< · תוספות יום טוב · על ביצה · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

ועושה תבשיל מעיו"ט. כתב הר"ב לשם ערוב תבשילין ונקרא שמו עירוב שהוא מערב צרכי שבת על צרכי יו"ט לעשותן יחד. הראב"ד רפ"ו מהי"ט:

וסומך עליו לשבת. פי' הר"ב דמתוך שמערב יו"ט זוכר השבת יברור מנה יפה כו'. ואפילו ביו"ט עצמו היה יכול לעשות הערוב לפני סעודת יו"ט אלא גזירה שמא יפשע. ישכח. ולא יערב משום דטריד. גמ'. ובין לפירוש זה ובין לאית דאמרי שכתב הר"ב. אינה אלא מדברי סופרים. וכתבו התוס' ברפ"ק בד"ה והיה כו'. דתימה הואיל והכנה דאורייתא [כמ"ש הר"ב לעיל שם מוהכינו] האיך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת ע"י עירוב תבשילין. וכי אתי תקנתא דרבנן לעקור הכנה דאורייתא. ונראה ליישב דהואיל ואי מקלעי אורחין חזי ליה השתא נמי חזי ליה. ע"כ. כדאיתא בפירקין דכ"א. והכי קיי"ל דאמרינן הואיל. כדפסק הר"ב במשנה ג' פ"ג דפסחים ושם הקשו בתוס' דף מ"ו א"כ בטלת כל [איסור] מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה. וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל. ע"כ. ומ"ש הר"ב וצריך לזכות כו'. מסיים הרמב"ם על הדרך שבארנו בערובי חצירות. ר"ל בפ"ז דערובין:

ובית הלל אומרים תבשיל אחד. עיין בפי' הר"ב למשנה ו':

בדג וביצה שעליו. לשון רש"י שהיו טחין ביצה על הדג כשצולין אותו. ועיין במשנה ז' פ"ד דתענית:

אכלו או שאבד. לשון הר"ב אותו תבשיל שבישל מערב שבת. וז"ל רש"י אכלו או שאבד קודם שבישל כל צרכי שבת. ע"כ. א"כ י"ל דברי הר"ב דה"ק מערב שבת קודם שבישל כו'. ואין צריך להגיה מעיו"ט: לא יבשל אדם בתחלה. ולפירוש קמא דטעמא דערוב תבשילין משום כבוד שבת. אפילו הכי מוטב שלא יתעדן שבת אחת ויתעדן שבתות הרבה. שאם אתה מתיר לו לבשל כשנאבד ערובו. אף הוא יתרשל בו ולא ישמרנו. או יאבד או יאכל ולא יזכור לשבת כלל. הר"ן: ואם שייר ממנו כל שהוא. פירש הר"ב אבל מתחלתו כו'. ולא דמי לערובי חצרות דלית הלכתא כרבי יוסי דאמר שיורי ערוב בכל שהוא. כמ"ש הר"ב במשנה ט' פ"ז דערובין. דהא התם חמיר נמי לענין תחלתו. דבעינן כגרוגרת ולרבים שעור ב' סעודות. ואילו הכא לעולם בכזית. כך נ"ל לדעת הר"ב. אלא דבגמרא גרסינן מאי כל שהוא [לאו] אע"ג דליכא כזית. לא דאית ביה כזית. ופי' רש"י ולגבי ככר שלם קרי ליה כל שהוא. ע"כ. וכי תימא דדחויא בעלמא הוא. הא מייתי ברייתא דתני תחלתו וסופו אין לו שיעור. מאי לאו אין לו שיעור כלל. לא אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. וכיון דהר"ב יהיב ליה לתחלתו שיעור למטה. ש"מ דס"ל דהאי שינוייא דאברייתא לאו דחייה הוא. וא"כ סופו דמדמה לתחלתו. ודאי דלכולא מלתא מדמה. דאין סברא כלל לומר דלצדדין קתני. דסופו אין לו שיעור כלל. ותחלתו אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. כיון דבחדא בבא תני להו. וכן הרמב"ם סתם וכתב ערוב תבשילין שיעורו אין פחות מכזית כו'. ולא חילק בין תחלתו לסופו. והטור סי' תקכ"ז כתב בהדיא דכזית שיעורו בין בתחלתו בין בסופו. וצ"ע על הר"ב:

משנה ב

מטבילין. כתב הר"ב שחייב אדם לטהר עצמו ברגל. דכתיב (ויקרא י"א) ובנבלתם לא תגעו ומוקים לה במסכת ר"ה (דף ט"ז) ברגל. ל' רש"י. וטעמא איתא התם דא"א לומר שיהיו מוזהרים ישראל בטומאת נבילה. דהא בטומאת מת החמורה כתיב (שם כ"א) אמור אל הכהנים בני אהרן. ולא ישראל. טומאה קלה לא כ"ש שאין ישראל מוזהרין:

[*ואדם בשבת. פי' הר"ב דשבת דנקט הכא להודיעך כחן דבית הלל וכו'. ובים של שלמה כתב דדוקא קתני בשבת. כדי לטהר עצמו קודם כניסת הרגל]:

ואדם בשבת. פי' הר"ב דנראה כמיקר וכמצטנן ורוחץ לתענוג. ואפילו אם טובל במים סרוחים לפעמים אדם מיקר עצמו במים סרוחים. ובימות הגשמים דליכא למימר דמחזי כמיקר נראה כיורד לרחוץ עצמו מטיט וצואה שבגופו. גמרא. וכתב בית יוסף סי' שכ"ו שצריך לומר שאפילו במים סרוחים נמי אדם עשוי לרחוץ להעברת טיט וצואה. ע"כ. ובדברי הרמב"ם יש לי מבוכה גדולה שבפירושו דהכא מפרש כהר"ב דטעמא דכלים אסורים דמחזי כמתקן מנא ורבא אמרה בגמ'. וכך כתב בחבורו פכ"ג מה"ש. ואילו בפרק ד' מהלכות יו"ט כתב טעמא דכלים אסורים גזירה שמא ישהה אותם מלטבול ויבא לידי תקלה כדאמר רב ביבי בגמרא. ואיכא בינייהו לפענ"ד לענין טבילת כלים חדשים. דלהשהות ליכא חששא. דלא שייך תקלה לגבייהו דאין משתמשין בהן כל עיקר עד שיטבלו. ואילו לתקון מנא איכא. והמגיד גם הכסף משנה לא העירו בזה וצריך עיון. [*וראיתי בספר ים של שלמה סימן י"ט שמסיק דאף לרב ביבי אסור להטביל כלים חדשים משום שמא ישהה וישתמש בו. ודבגמרא דאמר תניא כוותיה דרב ביבי לא לומר שהטעמים האחרים דחויים. אלא לומר דאף כלים חדשים אסור לטבול שמא ישהה. והביא ראיה לדבריו ע"ש שהאריך ואומר אני עוד ראיה מדמסדר [הש"ס] טעמא דרבא אחר תניא כוותיה ש"מ דתניא כוותיה אינו עיקר לענין טעם דבעינן במשנתינו]:

משנה ג

שמשיקין את המים. פי' הר"ב ממלא מהן כלי אבן שאינו מקבל טומאה. עיין לקמן. ומ"ש ונותנן במקוה מים מלוחים כו' דאל"ה ל"ל להשיקם כיון שיש לו בלאו הכי מים יפים לשתות וכמ"ש הרמב"ם:

אבל לא מטבילין. פירש הר"ב שאין נותנין אותן בכלי עץ טמא שצריך טבילה כו'. וכן ל' רש"י. ומשמע דאילו בכלי עץ שאינו טמא רשאי למלאותן ולטבלן בו ואע"ג דהשתא מקבל טומאה מהמים. הך טומאה ליתא אלא מדרבנן. וגם נטמא ביום טוב עצמו. וקיי"ל דבחד מהני גווני מותר לטובלו ביו"ט. כדאיתא בברייתא ופסקה הרמב"ם בפ"ד מהל' יו"ט. וקשיא דא"כ ברישא גבי השקה ל"ל לפרושי כלי אבן שאינו מקבל טומאה. וכן הוא בברייתא בגמרא אפילו כלי עץ נמי ומטעמא דפרישית. י"ל דז"ש כלי עץ טמא לאו דטמא בלאו הני מים אלא דעכשיו מתטמא. ומש"ה הוא דקרי ליה טמא. וטעמא כדכתבו התוספות [י"ח ע"ב ד"ה ושוין] דאין לגרום הטומאה לכלי בידים כדי שיטבלנו. דדוקא כשנטמאו כבר בולד הטומאה הוא דמטבילין אותו. אבל אסור לטמאותו ע"מ להטבילו ביו"ט. והרמב"ם מפרש נמי למתניתין בכלי עץ טהור ועכשיו מיטמא ע"י המים. אבל כתב דמתניתין בשבת מיירי. ואיכא אוקימתא הכי בגמ'. וגם התוס' כתבו דלההיא אוקימתא ניחא:

ומטבילין מגב לגב. כתב הר"ב מי שהטביל כו' לדרוך זיתים כו' ונמלך לדרוך ענבים כו'. וכן לשון הרמב"ם. ונראה דגירסתם בברייתא שבגמרא כך היא כיצד מגב לגב הרוצה לעשות גתו ע"ג בדו. ובדו ע"ג גתו. ודלא כרש"י דגורם כדו בכ"ף כדלקמן. וטעמא דנקטה ברייתא בתרי גווני ולא בשמן. או יין. משום דלא שכיחי שיהא נמלך במשקה אחד. והני טבילות שנויין בפ"ב דחגיגה. ולשון גב השנוי במשנתנו נ"ל שהוא מל' ולחשוף מים מגבא דישעיה (ל' י"ד). ובאו על גבים לא מצאו מים דירמיה י"ד (ג'). על שם החפירות העשוית מתחת הבד והגת לזוב שם היין והשמן. [*אבל לפירש"י דלקמן יש לפרש כמו מנושא לנושא שהגב שם הוא לנושא משא]:

ומחבורה לחבורה. פירש הר"ב מחבורת פסח כו'. כ"פ רש"י. והך טבילה לא מתניא בשום דוכתא. וכ"כ רש"י שא"צ לחזור ולטבול. אלא שירצה להחמיר על עצמו ומש"ה מותר דטבילה שא"צ היא. ומיהו איהו לטעמיה שכ"כ ג"כ מגב לגב מגת לכד. כלומר שנמלך מגת לעשות בכד וטבילה שא"צ היא ע"כ. אבל הר"ב דתפס גירסת הרמב"ם כמ"ש ה"ל לפרש בהך סיפא כמ"ש הרמב"ם מחבורת אכילת חולין לחבורת אכילת מעשר שני. א"נ כמ"ש המגיד בשם ר"ח מחבורת תרומה לחבורת שלמים וכי תימא דלהר"ב קשיא ליה דא"כ היינו רישא. דלדידיה נמי מי ניחא. דהא הוה זו ואצ"ל זו:

משנה ד

ואין סומכין עליהם. כתב הר"ב והוה ליה משתמש בבעלי חיים ותנן [במשנה ב' פ"ה] אין רוכבין ע"ג בהמה. רש"י. והא דקאמר דבכל כחו היה סומך. בחגיגה פ"ב דף ט"ז דדייק ליה מינה מדאין סומכין ביו"ט:

ובית הלל אומרים מביאים. פי' הר"ב שלמי חגיגה ועולות ראיה. וכ"כ הרמב"ם וכ"פ בפ"ב דחגיגה משנה ג'. ובגמ' נמי מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך וכו'. וחדא מתרתי נקט דה"ה שלמי שמחה דתנן במשנה ג' ד' פ"ק דחגיגה. דהא נמי חובת היום הן. ובברייתא שלמים הבאים מחמת יו"ט ביו"ט בש"א וכו'. ופירש"י מחמת יו"ט חגיגה לשמחה. וכן הרמב"ם בפ"א מהלכות חגיגה פתח עולת ראייה ושלמי חגיגה וסיים נמי בשלמי שמחה:

ועולות. כתב הר"ב עולות ראייה. אבל נדרים ונדבות ד"ה אין קריבין כו'. הואיל ואין זמן היום כלל. ואע"ג דחגיגה וראייה נמי יש להן תשלומין כל שבעה [כדתנן במשנה ו' פ"ק דחגיגה] שרו בה שמא יאנם ולא יקריבוהו בשאר הימים. ותנן [שם] עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו. והכי מפרש לקמן בברייתא רש"י. וא"ת אע"ג דאין זמנן עכשיו יהא רשאי לשוחטן הואיל והבעלים אוכלים ממנו וגם הכהנים ונמצא שכל הבשר נאכל. וי"ל כמ"ש התוס' פ"ג סוף דף כ"ז דעיקר הקרבה בשביל גבוה וכהנים ובעלים משל גבוה קא זכו:

וסומכין עליהן. דס"ל תכף לסמיכה שחיטה ומדרשאי להביאן רשאי לסמוך. והרמב"ם כתב בפ"א מהל' חגיגה אע"פ שסמיכה אינה מעכבת [כדתנן פ"ט דמנחות משנה ח'] לא גזרו עליה משום שבות:

משנה ה

לרגליו. ה"ה לפניו וידיו וחדא נקט. ואפשר דרבותא נקטי דלרחוץ הרגלים בחמין הוה דבר שוה לכל נפש [כדלקמן משנה ז'] יותר מפניו וידיו שכן פניו וידיו רגילים יותר לרחוץ בצונן:

אלא א"כ ראויין לשתייה. ומיירי כגון ששתה [מהן] ומרבה לרחוץ רגליו. דאי לא תימא הכי הא לית להו לב"ש מתוך. והכי איתא בהדיא בירושלמי דלבית שמאי צריך לשתות מהן. תוס'.

ובית הלל מתירין. כתב הר"ב דמתוך כו'. כשיש בו צורך [איזו] הנאה. עיין במשנה ה' פ"ק.

עושה אדם מדורה כו'. ובית הלל קתני לה כדאיתא בברייתא:

משנה ו

רבן גמליאל מחמיר כדברי ב"ש. אע"פ שהוא היה מזרע הלל כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מעשרה פרקים שהקדים לפירוש המשניות:

ואין זוקפין את המנורה. וכתב הר"ב דבית הלל מתירין משום דאין בנין בכלים. ואינו חייב אלא אם כן עושה מלאכה כגון ממחק. או מחתך. או אורג. או תופר. שהן אבות מלאכות לעצמן. אבל חזרת חוליות שאין בהן אלא משום בנין אין בונה אלא בבתים ואהלים. רש"י. [*ופירוש זוקפים עיין במשנה י' פ"ג דעדיות]:

גריצין. פירש הר"ב ככרות עבות ור"ל פת מרובה כמ"ש לקמן אלא דהכי קרי לה עבה בברייתא ומפרשינן בגמרא דקרי ליה עבה משום דנפישא בלישה. א"נ באתרא דהאי תנא פת מרובה פת עבה קרי לה. וז"ש הר"ב ואין הלכה כר"ג. וכן כתב ג"כ במשנה י' פ"ג דעדיות. ובפי' הרמב"ם יש סתירה. דהכא כתב דהלכה כר"ג. ובעדיות כתב דאין הלכה כמותו בכל. וכ"פ בפ' שלישי ורביעי מהל' יו"ט:

[*והרי. עיין מ"ש שם [*) שם מביא פי' הרמב"ם ע"ש הכתוב שלשה סלי חורי (בראשית מ') והוא מהירושלמי כאן ע"ש ובערוך.] בעדיות]:

משנה ז

מכבדים בין המטות. כתב הר"ב מפני שהוא מקום מועט לא חיישינן כו'. וכתב הר"ן וכי תימא מ"מ הרי הוא מזיז עפר ממקומו. איכא למימר דטלטול מן הצד ע"י דבר אחר משום כבוד יו"ט התירוהו ע"כ. ומהאי טעמא נמי לא אסרו לכבד כשיש קליפות ועצמות דלא חזו אפי' למאכל בהמה דאסרי ב"ה לטלטל כמ"ש הר"ב ספכ"ג דשבת. ובפרק המצניע כתב הר"ן בשם הרשב"א טעם אחר בזה דמידי דהוה כגרף של רעי. וכן כתב בשמו המגיד פרק כ"א מה"ש:

המוגמר. עיין במשנה ו' פ"ו דברכות:

[*ועושין גדי מקולס. פי' הר"ב וכו' עיין במשנה א' פ"ז דפסחים]:

וחכמים אוסרים. [*כתב הר"ב] וטעמא דכבוד שמא ישוה גומות. [*וכ"כ] במשנה י"א פרק ג' דעדיות. ולא הוי בכלל הא דר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר דקיי"ל הכי. כמ"ש הר"ב במשנה דלקמן. ובזה הלשון כתב המגיד פכ"א מה"ש. וסיים וכן נראה ממה שגזרו בכמה מקומות שמא יבא להשוות גומות אע"ג דהלכה כר"ש ע"כ. אבל אין לפרש כמ"ש רש"י בפ"ז דשבת דף קכ"ד [ע"ב] דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות דא"כ איסור דאורייתא איכא כמ"ש הרמב"ם בריש הלכות שבת. וכבר כתבנו במשנה ח' פ"ה דפסחים, דאינו אלא שבות. וכ"כ התוס' שם בהדיא דע"כ כבוד לאו משום פסיק רישיה הוא. ואע"ג דראייתם שכתבו יש לדחות אלא שאין להאריך. מ"מ חזינן דס"ל דלאו פסיק רישיה הוא ואפ"ה מסקינן דאסור כמ"ש שם בשמם. אלא היינו טעמא משים דקרוב ביותר דאתי לידי אשוויי גומות הלכך החמירו וגזרו. וז"ל התוס' דפסחים אע"ג דרבוץ שרי לכתחלה לר"ש בכבוד אסור דמשוי ביה גומות יותר מרבוץ:

משנה ח

פרתי יוצאה כו'. עיין ספ"ה דשבת. ומ"ש הר"ב לנוי וכ"כ ג"כ בספ"ג דעדיות. אבל בסוף פ"ה דשבת כתב בין לנוי בין לשמור דכל נטירותא יתירתא משאוי הוא. ופלוגתא דאמוראי [הוא] שם בגמרא וכל הפוסקים פסקו כמ"ש לעיל במס שבת:

ומקרדין. פי' הר"ב מחככין ומגרדין מלשון ויקח חרם להתגרד בו דאיוב [ב' ח'] והגימל מתחלף בקו"ף שהם ממוצא א' גיכ"ק. וכתב הר"ב ואע"ג דעביד חבורה וכן לשון רש"י בפי' המשנה. אבל בגמרא פי' מיהו הך חששא [דחבורה] בקירוד איתא. ונימוקו עמו דפסיק רישא מודה ר"ש כמ"ש לעיל. ומיהו הקשה הרא"ש מהא דתנן במשנה ג' פ"ו דנזיר הנזיר חופף כו' אבל לא סורק. פי' במסרק דהוי פסיק רישא דתולש שער [והוי כגוזז כדתנן סוף פ"י דשבת] וכתב שצ"ל שלא היה עשוי כעין שלנו ולא היה תולש את השער. אבל שלנו ודאי אסור ע"כ. ובשם ר' ירוחם כתב הב"י סי' תקכ"ג דאפילו בשלנו מותר. אע"פ שמשיר שער מאחר שאינו נהנה לא הוי פסיק רישא. ולא דמי לסורק שער שהוא נהנה ע"כ:

ביו"ט. מדאיצטריך למתני ביו"ט. ש"מ דבבא קמייתא דהיינו פרתו כו' לאו ביו"ט. אלא בשבת. וכן פירשה רש"י והר"ן בשבת. ומכאן נ"ל ראיה גמורה למאן דסבירא ליה דאין מצווין על שביתת בהמתו בי"ט שהביאם הב"י בסי' תצ"ה והוא ז"ל תמה עליהן מנא להו והרי דקדוק גמור ממשנתנו. ואל תשיבני ממתניתין דלעיל דתני נמי במציעתא ביו"ט דהתם משום דבסיפא אצטריך לפרש בלילי פסחים הלכך קדים ותנא במציעתא [ביו"ט] דעד השתא בכל יו"ט עסקינן. אבל הכא למאי אצטריך למתני כלל. הא כולה מכילתין ביו"ט עסקינן. ותיובתא למאן דאמר שביתת בהמה אסור גם ביו"ט כמ"ש בב"י שם והטור בסי' תקכ"ב מכללן. שפירש לרישא דמתניתין ביו"ט. ובטעם שאין שביתת בהמה ביו"ט כתב בב"י סי' תצ"ה. משום דלא הוי בכלל לא תעשה כל מלאכה דגבי יו"ט. אלא הארבעים מלאכות ותולדותיהן. ושביתת בהמה אינו מהם. אלא לאו בפני עצמה למען ינוח שורך וגו':

ושוחקין את הפלפלין. עיין במשנה ט' דפ"ק:

אבל מקרצפין. עיין במשנה ב' פרק ה' דבכורות דמלה ארמית היא. תרגום להתגרד בו לאתקרצפה ביה. ערוך. [*ובגמרא דפסחים פ"ק דף י"א מ"ש גבי חמץ דגזור התם במשנה ג' ומ"ש גבי קרצוף דלא גזור. לחם בלחם מיחלף קירוד בקרצוף לא מיחלף]:

משנה ט

ומשום כלי מתכות. כתב הר"ב משום צפויה התחתון שהוא של מתכת מסיים רש"י שהוא עיקר והעץ בטל אצלו. ונמוקו עמו דלא תקשה ממשנה ד' ו' פרק י"א. ומשנה ה' פרק י"ד דכלים:

ומשום כלי כברה. לשון הר"ב אמצעית שהיא מקפת את הכברה. וכן לשון רש"י. ונראה שרצה לומר האמצעית היא הכברה. אלא לפי שיש לה בהכרח סובב המקיפה אסברה לה בהאי לשנא. ומ"ש הר"ב משום כלי אריג. כלומר בגד דכתיב בתורה שהוא ארוג. ומ"ש ואפילו אין הכברה של מתכת כו'. דאילו היא של מתכת ודאי טמאה משום פשוטי כלי מתכות. כ"כ רש"י. כלומר אע"פ שהכברה אינה יכולה לקבל כלום:

משנה י

עגלה של קטן כו' כתב הר"ב ומיוחדת לו לישב עליה. וכ"כ רש"י. וכתבו התוספות דלא נהירא דמאי קמ"ל פשיטא הא אין לך כלי מיוחד גדול מזה. לכך נראה לי דהיינו כלי שעושין לקטנים להתלמד להלוך והיא עומדת על שלשה אופנים ואוחז בו בידיו והיא מתגלגלת לפניו עכ"ל. וכדבריהם מוכח בהדיא בגמרא. דאמרינן עגלה כו' דהא סמיך ?עלוה ולרש"י [והר"ב] דהא יושב עליה מבעי ליה. ועוד דלא הוה צריך לפרושי כלל. וכן העתיק הרמב"ם בפרק כ"ה מהלכות כלים שהרי נשען עליה ולא כתב שהרי יושב עליה:

ואינה נגררת. לשון הר"ב בשבת. וכן לשון רש"י. ותמיהני למה להו לפרושי הכי. דאי משום דתנן ונטלת בשבת. התם רבותא קתני דאפילו בשבת נטלת אבל באיסורא הוי רבותא דאפי' ביו"ט אסורה:

מפני שהיא כובשת. פי' הר"ב מפני שאינה עושה חריץ כו'. ואידך סבר פעמים שאין האופן מתגלגל והוא נגרר וחופר. ואידך סבר לא שכיח הכי. רש"י. ומ"ש הר"ב וכבר אפסיקא הלכתא כרבי שמעון לעיל במשנה ח'. ועיין מה שכתבתי שם בבבת מקרדין כו'.

משנה ביצה, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב