משנה ביצה ב ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת ביצה · פרק ב · משנה ז | >>
אף הוא אמר שלשה דברים להקל: מכבדין בין המיטות, ומניחין את המוגמר ביום טוב, ועושין גדי מקולס בלילי פסחים.
וחכמים אוסרין.
משנה מנוקדת
אַף הוּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים לְהָקֵל:
- מְכַבְּדִין בֵּין הַמִּטּוֹת.
- וּמַנִּיחִין אֶת הַמֻּגְמָר בְּיוֹם טוֹב.
- וְעוֹשִׂין גְּדִי מְקֻלָּס בְּלֵילֵי פְּסָחִים.
- וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:
נוסח הרמב"ם
אף הוא אמר:
- שלשה דברים - להקל,
- מכבדין - בין המיטות.
- ומניחין את המוגמר - ביום טוב.
- ועושין גדי מקולס - בלילי פסחים.
- וחכמים - אוסרין.
- שלשה דברים - להקל,
פירוש הרמב"ם
מכבדין - ידוע. וזה אף על פי שהיתה ארצם עפרית.
ומוגמר - הוא הקטורת להריח, אבל לגמר הכלים דברי הכל אסור.
וגדי מקולס - כלומר מכובד, שהיה ראשו על כרעיו ועל קרבו כמו כבש (המזבח) [הפסח] שהיה נאכל בירושלים.
והלכה כחכמים:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
מכבדין בין המטות - שאוכלין שם. שרגילים להסב ולאכול על גבי מטות. ומפני שהוא מקום מועט לא חיישינן שמא ישוה גומות כא כדחיישינן גבי בית שהוא גדול ואי אפשר שלא יהיה שם גומא:
מוגמר - לבונה על גבי גחלים להריח בה. אבל לגמר את הכלים דברי הכל אסור:
מקולס - כרעיו ובני מעיו תלויין חוצה לו [בצדו] כשצולהו, והיו עושים זכר לפסח דכתיב ביה (שמות יב) ראשו על כרעיו ועל קרבו. מקולס כגבור זה שכלי זייניו עמו. תרגום וכובע נחשת, וקולסא דנחשא. ורמב"ם פירש מקולס מכובד' לשון קילוס:
וחכמים אוסרין - בשלשתן. כיבוד, משום אשוויי גומות. ומוגמר, משום דלאו צורך לכל נפש הוא שאינו אלא למפונקים ולמעונגים ולמי שריחו רע. מקולס, מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ. והלכה כחכמים:
פירוש תוספות יום טוב
מכבדים בין המטות. כתב הר"ב מפני שהוא מקום מועט לא חיישינן כו'. וכתב הר"ן וכי תימא מ"מ הרי הוא מזיז עפר ממקומו. איכא למימר דטלטול מן הצד ע"י דבר אחר משום כבוד יו"ט התירוהו ע"כ. ומהאי טעמא נמי לא אסרו לכבד כשיש קליפות ועצמות דלא חזו אפי' למאכל בהמה דאסרי ב"ה לטלטל כמ"ש הר"ב ספכ"ג דשבת. ובפרק המצניע כתב הר"ן בשם הרשב"א טעם אחר בזה דמידי דהוה כגרף של רעי. וכן כתב בשמו המגיד פרק כ"א מה"ש:
המוגמר. עיין במשנה ו' פ"ו דברכות:
[*ועושין גדי מקולס. פי' הר"ב וכו' עיין במשנה א' פ"ז דפסחים]:
וחכמים אוסרים. [*כתב הר"ב] וטעמא דכבוד שמא ישוה גומות. [*וכ"כ] במשנה י"א פרק ג' דעדיות. ולא הוי בכלל הא דר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר דקיי"ל הכי. כמ"ש הר"ב במשנה דלקמן. ובזה הלשון כתב המגיד פכ"א מה"ש. וסיים וכן נראה ממה שגזרו בכמה מקומות שמא יבא להשוות גומות אע"ג דהלכה כר"ש ע"כ. אבל אין לפרש כמ"ש רש"י בפ"ז דשבת דף קכ"ד [ע"ב] דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות דא"כ איסור דאורייתא איכא כמ"ש הרמב"ם בריש הלכות שבת. וכבר כתבנו במשנה ח' פ"ה דפסחים, דאינו אלא שבות. וכ"כ התוס' שם בהדיא דע"כ כבוד לאו משום פסיק רישיה הוא. ואע"ג דראייתם שכתבו יש לדחות אלא שאין להאריך. מ"מ חזינן דס"ל דלאו פסיק רישיה הוא ואפ"ה מסקינן דאסור כמ"ש שם בשמם. אלא היינו טעמא משים דקרוב ביותר דאתי לידי אשוויי גומות הלכך החמירו וגזרו. וז"ל התוס' דפסחים אע"ג דרבוץ שרי לכתחלה לר"ש בכבוד אסור דמשוי ביה גומות יותר מרבוץ:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כא) (על הברטנורא) וכי תימא מכל מקום הרי הוא מזיז עפר ממקומו, איכא למימר דטלטול מן הצד ע"י דבר אחר משום כבוד יו"ט התירוהו. הר"נ. ומה"ט התירו לכבד עצמות כו' אף על גב דאסור לטלטלן:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
מכבדין בין המטות: כתב הר"ן ז"ל ס"פ המצניע שכתב הרי"ף ז"ל בתשובה דמאן חכמים דאסרי כבוד בשבת וי"ט ר' יהודה היא אבל אנן ס"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר וליכא למיתש לאשויי גומות ע"כ וגם פה כתב דחכמים דהכא היינו ר' יהודה דהא חכמים דבמתני' דר' אלעזר בן עזריה דבסמוך כר' יהודה ס"ל והם עצמם הם חכמים דהכא אבל לר"ש דס"ל דבר שאין מתכוין מותר וקיימא לן כותיה כבוד שרי דלאו פסיק רישיה הוא וכי תימא מכל מקום הרי הוא מזיז עפר ממקומו איכא למימר דטלטול מן הצד ע"י דבר אחר משום כבוד י"ט התירוהו עכ"ל ז"ל: ובגמ' בבלית וירושלמית א"ר אלעזר ב"ר צדוק פעמים הרבה אכלתי אצל רבן גמליאל ולא היו בין המטות אלא סדינין היו פורשין ע"ג הארץ וכיון שהיו האורחין יוצאין היו קופלין אותן א"ל א"כ אף בשבת מותרין לעשות כן של בית ר"ג היו מכניסין את המוגמר במגופה אמר ר' אלעזר ב"ר צדוק פעמים הרבה אכלתי אצל ר"ג ולא היו מכניסין את המוגמר במגופה אלא ערדסקיס פי' כלים שהן נבובין ומנוקבין היו מעשנין מעי"ט וכיון שהיו האורחים נכנסין היו פותחין אותן א"ל א"כ אף בשבת מותרין לעשות כן עכ"ל הירושלמי:
ומניחי' את המוגמר: בערוך ערך גמר נראה דגריס את המגמר בלתי וי"ו בכל דוכתא: וביד פ"ד דהלכות יו"ט סי' ו' ובטור א"ח סי' תקי"א וסי' תק"ך:
ועושין גדי מקולס וכו': פ"ח דהלכות חמץ ומצה סי' י"א וכו' וכתב הר"ן ז"ל איכא מ"ד דדוקא גדי אסור מפני שאין בו אליה ומיחזי דלגבוה סליק אבל טלאים לא וליתא דבתוספתא תניא בהדיא בהא עובדא דתודוס טלאים המקולסים עכ"ל ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
מכבדין בין המטות: [זאפאס]. שהיה דרכן להסב עליהן בשעת אכילה. וקמ"ל דמקום מועט כזה אפילו אינו מרוצף לא חיישינן לאשויי גומות. ונוהגין לאסור אפילו במרוצף, רק לכבד בדבר רך [כבירסטע] או כנף אווז שרי [ של"ז ]:
ומניחין את המוגמר ביום טוב: להניח בשמים על גחלים. וקיי"ל דאסור, דריח אינו נצרך רק למפונקים כלעיל סי' כ"ב. ומכ"ש דאסור להניחן בבגד כדי שיריח הבגד, או לשפוך מים מריחין על בגד שמריח כבר, דאפילו להוסיף ריח בכלי אסור (שו"ע או"ח, תקיא). [ונ"ל דמלת "ביו"ט" קאי גם ארישא, דרק ביו"ט ולא בשבת שרי לר"ג, ולא אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת [כיבמות קי"ט א']. דהרי החמירו בשבות שבת משבות יו"ט [כביצה כ"א ב'], והרי גם הכא אם יעשה גומא רק שבות הוא דהרי א"צ לגומא, ופסיק רישא לא הוה. רק משום דסיפא איירי בפסח, נקט בסוף ב' בבי קמאי ביו"ט]:
ועושין גדי מקולס: הוא כובע מלחמה. ור"ל צלוי שלם ובני מעיו תלויין בשפוד כרוכים ממעל לראשו כמו [העלם] שלובשין במלחמה:
בלילי פסחים: זכר לפסח. ואף אי נימא דרבן גמליאל הוא ר"ג הזקן נכדו של הלל, שהיה חי בזמן שביהמק"ק, אפ"ה היה שייך דין זה שיאמר לבני ח"ל. ולפעד"נ מדהוזכר עם ראב"ע והרי הוא נמנה עמו בנשיאות, וזה היה בן רשב"ג שנהרג בזמן החורבן:
וחכמים אוסרין: דמחזי כאוכל פסח בחוץ. והכי קיי"ל [ת?ט"ו]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת