רמב"ם על ביצה ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על ביצה · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

יום טוב שחל להיות ערב שבת כו': כבר בארנו במה שקדם אמרם חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב. ואמרו עושה תבשיל מערב יום טוב לא פחות מכזית בין לאחד בין לאלף וזהו עירובי תבשילין וצריך ברכה ואדם אחד שיזכה בו למי שלא הניח ואינו צריך ליטול מהם רשות על הדרך שבארנו בעירובי חצרות:

משנה ב[עריכה]

חל להיות אחר השבת בית שמאי אומרים כו': כשהכלים הן טמאין אסור להטבילן ביום טוב ולא בשבת לפי שקודם הטבילה לא היו ראוין להשתמש בהן באותן הדברים שמשתמשין בהם לאחר הטבילה ונראה כמתקן מנא ביום טוב וכשיהיה אדם טמא באחד מן הטומאות מותר לו לטבול בשבת לפי שנראה כמתכוין לצנן גופו בלבד.

משנה ג[עריכה]

ואמרם ושוים שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן אבל לא מטבילין פירוש כי כשהמים הם טמאים שאפשר לו לתתם בכלי אבן ולהכניס אותו הכלי במקוה מים עד שיעלו מי מקוה על פני הכלי שהן בו אותן המים הטמאין ויטהרו המים וזהו ענין משיקין שיעלו המים עליו ומה שהצריך להיות הכלי מאבנים לפי שכלי אבנים אינו מקבל טומאה כמו שיתבאר במסכת כלים ואילו היה נותן אותן המים הטמאין בכלי עץ וכיוצא בו מן הכלים שמקבלים טומאה היה נטמא הכלי באותן המים הטמאין שבתוכו כמו שיתבאר במקומות מטהרות וכשיכניס הכלי במקוה נמצא שמטביל כלי טמא ביום טוב והוא אסור כמו שקדם בתחלת המאמר וזהו ענין אמרם אבל לא מטבילין ושיעורו אבל לא מטבילין כלי טמא על גב מימיו וכל זה בשבת אבל ביום טוב מותר לו להטביל כלי על גב מימיו ויטהר המים והכלי כאחד. ומה שהצריכו לטהר המים לפי שהמים הטמאים הם מתוקין ומי מקוה אינן ראוין לשתיה. ואמר מטבילין מגב לגב רוצה בו כי כשיש אצלו כלים טהורין משתמש בהן בבית הבד של שמן בדרך דמיון והוא חולין ורוצה להשתמש בהם בגת היין והוא תרומה מותר לו להטבילן טבילה שנית ביום טוב לפי שהן. ואם הם טהורים על כל פנים צריכין טבילה אחרת אם ירצה שיעשה בטהרה וכמו כן מחבורה לחבורה הוא שיהיה בו כלי טהור ויאכל בו בחבורה אחת מעשר שני בדרך משל אם רצה לאכול בו בחבורה אחרת מותר לו להטביל אותה הטבילה שנית ביום טוב והעיקר בזו הטבילה מה שאגיד לך דע כי עוד יתבאר בפ' שני מחגיגה כי מי שטבל לחולין אף על פי שהוא טהור בלי ספק אסור לו לאכול מעשר שני עד שיטבול פעם שנית לשם מעשר וכן אם טבל למעשר ורצה לאכול תרומה על כל פנים צריך טבילה אחרת וכן אם היה טהור לתרומה ורצה לאכול קודש יטבול לשם קודש ואלו הטבילות שאדם הטהור טובל אותן בין מעשר ותרומה וקודש הם המותרות לעשות ביום טוב והיתרנו זאת הטבילה ביום טוב לפי שאינה להסיר טומאה אלא לתוספות טהרה אם כן שיעור דבריו כך אם טבל על גבי גתו טובל טבילה אחרת את הכלי על גבי בדו ואם טבל לאכול בו בחבורה זו טובל לאכול בו בחבורה אחרת ביום טוב:

משנה ד[עריכה]

בית שמאי אומרים מביאין שלמים ואין סומכין כו': מחלוקת בית שמאי ובית הלל אינו אלא בשלמים של חגיגה ועולה של ראיה והוא דבר השם יתברך ולא יראו פני ריקם. בית שמאי אומרים חג לה' חגיגה בלבד היא הנקרבת ביום טוב אבל עולות ראיה הם קרבות בשאר ימי החג ובית הלל אומרים לה' כל דלה'. וכן מביאין ראיה ב"ש מן הכתוב עצרת תהיה לכם תהיה לכם ולא לגבוה. ובית הלל מביאין ראיה מן הכתוב עצרת לה' כל דלה': אבל נדרים ונדבות דברי הכל אין קריבין ביום טוב ועוד יתבאר דבר הסמיכה במקומו:

משנה ה[עריכה]

בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו כו': כלל הדברים כי חמים שהוחמו ביום טוב שרוחץ בהן פניו ידיו ורגליו ואינו רוחץ בהם כל גופו אלא אם כן הוחמו מערב יום טוב וחמין שהוחמו מערב שבת רוחץ בהם בשבת פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו ואוסרים ב"ש שיבעיר אדם אש להתחמם בו לפי שעיקרה ממה שאמר אך אשר יאכל לכל נפש אינו נכנס תחתיו הנאות הגוף מבחוץ ובית הלל אומרים כי מאמר השם אך אשר יאכל לכל נפש כלל הנאות הגוף כלם:

משנה ו[עריכה]

שלשה דברים רבן גמליאל מחמיר כו': דעת ב"ש מה שאומר לך והנה כי הם אומרים אין אופין מיום טוב לשבת אא"כ עירב בפת ואין מבשלין אלא אם כן עירב בתבשיל ואין טומנין את החמין אלא א"כ היו חמין טמונין מערב יום טוב. וב"ה אין מצריכין אלא עירובי תבשילין בלבד ולפיכך אמר רבן גמליאל אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת אלא א"כ היו לו חמין כמו שביארנו מדעת ב"ש. וזוקפין את המנורה ענינו כשהמנורה תהיה מחוליות. ב"ש אוסרין להקימה מפני שנראה כבונה. ובית הלל אומרין אין בנין בכלים. וגריצין ככרות לחם גדולות. ורקיקין ככרות דקות. ואין הכוונה גודל הככר ולא קטנו אבל הכוונה רוב הלחם ומיעוטו כי ב"ש אוסרין לאפות פת מרובה ביום טוב ובית הלל מתירין. וחורי מין גדול ממיני מעשה האופים והלכה כר"ג:

משנה ז[עריכה]

אף הוא אמר שלשה דברים להקל כו': מכבדין ידוע. וזה אע"פ שהיתה ארצם עפרית. ומוגמר הוא הקטרה להריח אבל לגמר הכלים דברי הכל אסור. וגדי מקולס כלומר מכובד שהיה ראשו על כרעיו ועל קרבו כמו כבש [הפסח] שהיה נאכל בירושלים והלכה כחכמים:

משנה ח[עריכה]

שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר כו': פרתו של רבי אלעזר בן עזריה כבר קדם הדבור בו בפרק חמישי בשבת. מקרדין הוא הסרת הזבובים הקטנים הנתלין ביריכות הבהמה ועושין שם חבורה כשמסירין אותן. ומקרצפין הסרת הזבובים הגדולים שאינן עושים חבורה כשמסירין אותם. וחכמים סוברין דבר שאין מתכוין אסור כמו רבי יהודה והלכה כרבי אלעזר בן עזריה באומרו מקרדין את הבהמה בלבד כי העיקר אצלנו כמו שהודעתיך פעמים דבר שאין מתכוין מותר:

משנה ט[עריכה]

הרחים של פלפלין טמאה משום שלשה כו': צורת אלו הריחים היתה כמו שאגיד לך. והוא כי הריחים עצמן שטוחנין מסבבין בהם כמו נפה ויורד מהן כל הנטחן ובשולי הנפה כמו קערה קטנה יתכנס מה שיורד מן הנפה וטס של ברזל סובבת בכל ותחזיר הכל גוף אחד נמצא הריחים של מתכות שטוחן שהוא כלי מתכות ומטמא בפני עצמו והנפה המנופה שמניעה מה שיורד ממנה מן הדבר הנטחן היא נטמאת בפני עצמה כפי שהוא כלי בפני עצמו כמו שנטמאת הכברה והקערה שמתקבץ בו הדבר המנופה המטמאה בפני עצמה כמו כלי קיבול. והודיענו שכל חלק מאלו השלשה חלקים כלי בפני עצמו ואפילו פירש אחד מהם מזה הכלל אינו שברי כלים אלא כלי ומקבל טומאה.

משנה י[עריכה]

עגלה של קטן טמאה מדרס וניטלת בשבת כו': וטומאת מדרס שתטמא כשהלך עליו הזב ואפילו היה בינו ובינה דבר מבדיל וכבר נתבאר לך מזה דבר מועט בשבת ועוד יתבאר לך כל משפט המדרס במסכת זבים. והיו אומרים בשם רבי יהודה אינה נגררת אלא על גבי כלים כדי שלא תעשה רושם בארץ והאחד אומר בשמו חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת ענינו שהיא משוה הארץ בלבד ואינה חופרת. ודעת רבי יהודה כבר שמעת אותו כי הוא סובר דבר שאין מתכוין אסור והעיקר מה שהודעתיך דבר שאין מתכוין מותר ולפיכך יהיה הדין כמו שנתבאר בשבת גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ: