לדלג לתוכן

משנה ביצה ב ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת ביצה · פרק ב · משנה ה | >>

בית שמאי אומרים: לא יחם אדם חמין לרגליוטו, אלא אם כן ראויין לשתיהטז.

ובית הלל מתירין.

עושה יז אדם מדורה ומתחמם כנגדה.

משנה מנוקדת

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יָחֵם אָדָם חַמִּין לְרַגְלָיו – אֶלָּא אִם כֵּן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה.

וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.
עוֹשֶׂה אָדָם מְדוּרָה וּמִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ:

נוסח הרמב"ם

בית שמאי אומרין:

לא יחם אדם חמין - לרגליו,
אלא אם כן - היו ראויים לו לשתיה.
בית הלל - מתירין.
ועושה מדורה - ומתחמם כנגדה.

פירוש הרמב"ם

כלל הדברים, כי חמים שהוחמו ביום טוב, שרוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, ואינו רוחץ בהם כל גופו אלא אם כן הוחמו מערב יום טוב. וחמין שהוחמו מערב שבת, רוחץ בהם בשבת פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו.

ואוסרים בית שמאי שיבעיר אדם אש להתחמם בו, לפי שעיקרה ממה שאמר "אך אשר יאכל לכל נפש"(שמות יב, טז) אינו נכנס תחתיו הנאות הגוף מבחוץ.

ובית הלל אומרים, כי מאמר השם "אך אשר יאכל לכל נפש" כלל הנאות הגוף כולם:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

לא יחם אדם חמין לרגליו - אוכל נפש התירה התורה, ולא להבעיר אור בשביל רחיצה:

ובית הלל מתירין - דמתוך שהותרה הבערה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה כשיש בה צורך איזו הנאה. ופסק הלכה דחמין שהוחמו ביו"ט רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו, דגזרו יו"ט אטו שבת. וחמין שהוחמו מעיו"ט רוחץ בהן כל גופו ביו"ט:

פירוש תוספות יום טוב

לרגליו. ה"ה לפניו וידיו וחדא נקט. ואפשר דרבותא נקטי דלרחוץ הרגלים בחמין הוה דבר שוה לכל נפש [כדלקמן משנה ז'] יותר מפניו וידיו שכן פניו וידיו רגילים יותר לרחוץ בצונן:

אלא א"כ ראויין לשתייה. ומיירי כגון ששתה [מהן] ומרבה לרחוץ רגליו. דאי לא תימא הכי הא לית להו לב"ש מתוך. והכי איתא בהדיא בירושלמי דלבית שמאי צריך לשתות מהן. תוס'.

ובית הלל מתירין. כתב הר"ב דמתוך כו'. כשיש בו צורך [איזו] הנאה. עיין במשנה ה' פ"ק.

עושה אדם מדורה כו'. ובית הלל קתני לה כדאיתא בברייתא:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(טו) (על המשנה) לרגליו. ה"ה לפניו וידיו וחדא נקט ואפשר דלרבותא נקט דלרחוץ הרגלים בחמין הוה דבר שוה לכל נפש יותר מפניו וידיו שכן פניו וידיו רגילים יותר לרחוץ בצונן:

(טז) (על המשנה) לשתיה. ומיירי כגון ששתה מהן ומרבה לרחוץ רגליו דאלת"ה הא לית להו לב"ש מתוך והכי איתא בהדיא בירושלמי דלב"ש צריך לשתות מהן. תוספ':

(יז) (על המשנה) עושה כו'. וב"ה קתני לה כדאיתא בברייתא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[ב"ש אומרים]:    מתני' מייתי לה בשבת פ' כירה (שבת דף ל"ט:)

לא ַיחֵם:    בניקוד ציר"י תחת החי"ת של יחם. ופשיטא דראויין לשתיה ר"ל צלולים וז"ל רש"י ז"ל שם פ' כירה ראויין לשתיה דמחים להו לשתיה ואי בעי רחיץ בהו פניו ע"כ. וז"ל תוס' ז"ל אא"כ ראויין לשתיה נראה לר"י דוקא שמחמם אותם לצורך שתיה אבל לצורך רחיצה אע"ג דראויין לשתיה אסרי ב"ש דהא בפ' שני דביצה אסרי ב"ש מדורה להתחמם כנגדה ואע"ג דראויה היא לבשל ולאפות ועוד אומר ר"י דמהכא נמי יש לדקדק דאי שרו ב"ש לצורך רחיצה משום דראויין לשתיה א"כ לא אתיא מתניתין אפי' כב"ש דקתני אסורין ברחיצה ומותרין בשתיה ומדקתני ומותרין בשתיה מכלל דראויין לשתיה ואפ"ה קתני דאסורין ברחיצה אלא ודאי (הגהה עיין במ"ש בפ' כירה סי' ד' בשם ה"ר יהונתן ז"ל) לא שרו ב"ש אלא כשעושה לצורך שתיה ונראה לר"י דיכול לחמם אפי' ביותר מכדי שתיה גם לב"ש ודוקא יותר מעט בכדי שיעור רחיצת פניו ידיו ורגליו אבל לצורך כל גופו לא והיינו טעמא שהבלנים חשודין דפעמים שיחממו עיקרן לרחיצה וב"ה מתירין ג"כ דוקא לרגליו אבל לא לצורך כל גופו כדמשמע בכולה שמעתין וכו' ע"כ. ואיתא בתוס' פ"ק דגיטין דף ח' וז"ל תוס' ז"ל כאן וא"ת מאיזה טעם שרו ב"ש ואפי' ראויין לשתיה הא לית להו מתוך וי"ל דמיירי כגון ששותה ומרבה לרחוץ רגליו והכי איתא בהדיא בירוש' דלב"ש צריך לשתות מהן וב"ה מתירין ודוקא לרגליו אבל לכל גופו מודו דאסור דדבר השוה לכל נפש בעינן וזה אינו ראוי אלא לבני אדם מעונגין אבל ידיו ורגליו שוה לכל נפש ע"כ וביד פ"א דהלכות יו"ט סי' ט"ז ובטור א"ח סי' תקי"א:

וב"ה מתירין:    ודוקא חמין לרגליו הוא דשרו ב"ה אבל כל גופו לא כדתנן אמרו להן חכמים אם בי"ט כחמין שהוחמו בי"ט אסורין ברחיצה ומותרין בשתיה:

ועושה מדורה. וכו':    ב"ה קאמרי לה והכי קתני בהדיא בברייתא אבל ב"ש לא שני להו בין הנאת כל גופו להנאת אבר אחד דאפי' הנאת כל גופו דדמי לאוכל נפש כגון מדורה אסיר להו הכי מפרש בגמ':

תפארת ישראל

יכין

בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו:    נ"ל דלרבותא דב"ה נקט רגליו, דמכ"ש פניו וידיו, דאיכא תרתי קשוט ובריאות [כשבת ד"נ ע"ב וק"ח], והו"ל צורך הגוף טפי. ומצוה טפי, מכ"ש דשרי ביו"ט:

אלא אם כן ראויין לשתיה:    ושותה מהן דסבירא לי' דלא שרי ביו"ט רק אוכל נפש:

ובית הלל מתירין:    דמתוך שהותר הבערה לצורך הותר נמי שלא לצורך. אבל כל גופו אסור, שאינו ראוי רק למפונקים, והרי כתיב אשר יאכל לכל נפש, דצריך שיהיו שוה לכל נפש. ואפילו הוחמו מערב יום טוב אסור אטו הוחמו ביום טוב (שו"ע או"ח, תקיא). ולענין טבילת הנשים במקוה חמה ביו"ט, עי' שבת פ"ג סי' ל"ג]:

עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה:    דמתוך שהותר וכו' כב"ה לעיל. מיהו כשאין הקור גדול, אז רק ע"י עכום שרי להסיק [מג"א שם]:

בועז

פירושים נוספים