תפארת ישראל על ביצה ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על ביצה · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

לא יבשל אדם בתחלה מיום טוב לשבת:    בקדירה בפ"ע

ואם הותיר הותיר לשבת:    ואפילו לכתחילה מערים להרבות בקדירה אחת, ואפילו לצורך חול:

ועושה:    ר"ל מן הראוי הוא שיעשה:

וסומך עליו לשבת:    הוא הנקרא עירוב תבשילין [נ"ל שנקרא כך מדמערב בישולו לצורך שבת בבישולו לצורך יו"ט, דבעי"ט התחיל לעשות תבשיל לצורך שבת, ואח"כ ביו"ט בישל לצורך יו"ט, ואח"כ חוזר ומבשל לצורך שבת וגומר, וערמב"ם פ"ו מיו"ט ה"ב וראב"ד שם]. דאע"ג דע"י הואיל אי מקלעי אורחים מותר לבשל מיו"ט לשבת, אפ"ה אסרו חכמים, שמא יבשל נמי לחול. אבל כשיעשה עירוב יזכור. אי נמי הצריכו עירוב, שכשיכינו מעיו"ט יזכור לברור מנה יפה לשבת, ולא יאכל הכל ביו"ט. ומותר לעשות עירוב תבשילין אפילו בספק חשיכה ואפילו אחר ברכו, כל שלא התפללו הקהל תפלת יו"ט. מיהו בשכח, יערוב גם ביו"ט ראשון עצמו בתנאי [חוץ מיו"ט ר"ה], [דאף דאנן בקיאינן בקביעה דירחא כביצה (דף ד:) אפ"ה שייך לומר כך דר"ל אם לא תגזר מלכות גזירה באחרית הימים וא"כ חששתינו לחנם והיום רק קודש, וכו'. וראיתי למרדכי שכתב בשם רבינו משה מטעם זה אין לעשות כן בזה"ז] ויאמר כך, אם היום קודש א"צ כלום, ואם היום חול ברוך אתה ה' וכו' בהדין עירובא וכו'. וראוי לכל גדול העיר שיזכה בעירובו לכל בני עירו, כדי שכשישכח א' מלערוב יסמוך על שלו. מיהו יזכה להם חלק בהעירוב, ע"י שיתן העירוב לאחר ויצוה לו להגביה טפח את העירוב לצרכן. [ועי' עירובין פ"ז מ"ו]:

ובית הלל אומרים תבשיל אחד:    וקיי"ל דלכתחילה צריך פת כביצה וגם תבשיל כזית, ובדיעבד סגי בתבשיל או צלי כזית, והוא שראוי ללפתו עם פת. אבל פת לחוד לא מהני [פרי מגדים]:

או שאבד:    קודם שבישל לשבת:

ואם שייר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת:    ודוקא שנשאר כזית:

משנה ב[עריכה]

חל:    יו"ט:

בית שמאי אומרים מטבילין את הכל מלפני השבת:    כל הצריך לטבול. דחייב לטהר הכל קודם הרגל (ר"ה טז, ב):

ובית הלל אומרים כלים מלפני השבת:    דבטובלן בשבת מחזי כמתקן:

ואדם בשבת:    דנראה כרוחץ לתענוג ולא כמתקן מנא. מיהו בשכח לטבול כלי חדש מעיו"ט. אף דטבילתו רק מד"ס [כרמב"ם פרק י"ז ממ"א וט"ז א"ח שכ"ג סק"ה] אפ"ה לא יטבילנו רק יתננו במתנה לעכו"ם ויחזור וישאלנו ממנו. או ימלאנו מים מהמקוה, ויטבילנו כלאחר יד, ואז לא יברך על הטבילה [ שכ"ג ותק"ט ]:

משנה ג[עריכה]

ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן:    ר"ל מים יפין שנטמאו, והמים שבמקוה אינם יפים לשתייה כאלו שנטמאו, נותן הטמאים בכלי אבן, שאינו מקבל טומאה מהמים, ושוקע הכלי עם המים, בתוך המקוה, עד שישיקו מים למים, וע"י זה נטהרו המים היפין שבכלי מטעם זריעה. והא דלא מחשב כמתקן המים, כטבילת כלי לעיל דמחשב מתקן כלי. היינו טעמא, דמדמשיק מים, על כרחך שאין לו מים לשתייה, ונזהר שלא לטמאן, ומדלא נזהר, הו"ל מלתא דלא שכיח, ול"ג בה רבנן:

אבל לא מטבילין:    ר"ל אבל לא ישיק המים בכלי עץ שמתטמא מהמים מד"ס ויצטרך לטבול הכלי עם המים והרי הו"ל מתקן להכלי. ואפי' בהערמה אסורה. ואע"ג דמצינו בכמה דוכתי שהתירו הערמה הכא שאני דמדטובל ומשקיע הכלי תחת המים מוכח שכוונתו רק להטביל הכלי:

ומטבילין מגב לגב:    שכשטבל כליו להשתמשן על גב זיתיו, ונמלך לשמשן על גב ענביו, או שטבל לתרומה ונמלך שיהיו לקודש:

ומחבורה לחבורה:    בהטבילן לאכול פסחו בחבורה זו ונמלך לאכול פסח בחבורה אחרת, וכגון שחבורה השניי' מקפדת יותר אטהרה מחבורה ראשונה [עי' ספ"ב דחגיגה. ונראה לי דכולהו לא זו אף זו, לא מבעיי' מגב לגב, דודאי טבילה שא"צ היא, רק מדדמי להיסח הדעת, כנתחלפו לו בגדי שבת בבגדי חול [כחגיגה ד"כ ע"ב], אלא אפי' תרומה דודאי אינה טהורה כקודש, דהרי אין בה רביעי לטומאה [כפסחים ל"ח ב']. ולא מבעיי' תרומה וקודש, דלא תקנו בה רבנן טבילה בחד גברא, אלא אפי' חבורות דסוף פ"ב דחגיגה, דמד"ס צריך טבילה, אפ"ה מותר לטבול ביו"ט]. דבכל אלו מחמרין לחזור ולטבול, וכיון שרק חומרא בעלמא היא, לא מחזי כמתקן ומותר להטבילן ביו"ט:

משנה ד[עריכה]

בית שמאי אומרים מביאין שלמים:    שלמי חגיגה שחייב כל אחד להביא ביו"ט. ופלוגתיי' מוזכר כבר (משנה, חגיגה ב, ג):

ואין סומכין עליהן:    דהסומך צריך להניח ידיו בכל כחו על ראש הקרבן והרי אסור להשתמש בבע"ח מד"ס. ולהכי סומך עליו מעיו"ט:

אבל לא עולות:    אפי' עולת ראיי' שזמנה ביו"ט, עכ"פ כתיב לכם ולא לגבוה. חוץ מעולת צבור שזמנן קבוע:

וסומכין עליהם:    ביו"ט, דס"ל תיכף לסמיכה שחיטה. ומלת לכם דרשו לכם ולא לכלבים. מיהו נדרים ונדבות, לכ"ע אסור להקריבן ביו"ט:

משנה ה[עריכה]

בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו:    נ"ל דלרבותא דב"ה נקט רגליו, דמכ"ש פניו וידיו, דאיכא תרתי קשוט ובריאות [כשבת ד"נ ע"ב וק"ח], והו"ל צורך הגוף טפי. ומצוה טפי, מכ"ש דשרי ביו"ט:

אלא אם כן ראויין לשתיה:    ושותה מהן דסבירא לי' דלא שרי ביו"ט רק אוכל נפש:

ובית הלל מתירין:    דמתוך שהותר הבערה לצורך הותר נמי שלא לצורך. אבל כל גופו אסור, שאינו ראוי רק למפונקים, והרי כתיב אשר יאכל לכל נפש, דצריך שיהיו שוה לכל נפש. ואפילו הוחמו מערב יום טוב אסור אטו הוחמו ביום טוב (שו"ע או"ח, תקיא). ולענין טבילת הנשים במקוה חמה ביו"ט, עי' שבת פ"ג סי' ל"ג]:

עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה:    דמתוך שהותר וכו' כב"ה לעיל. מיהו כשאין הקור גדול, אז רק ע"י עכום שרי להסיק [מג"א שם]:

משנה ו[עריכה]

אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת:    אם לא לקח חמין טמונים מעיו"ט לעירוב תבשילין. דס"ל כל מלאכה שרוצה לעשות מיו"ט לשבת, צריך שיעשה קצת ממנה מעיו"ט לעירוב תבשילין. ולא קיימא לן כן:

ואין זוקפין את המנורה ביום טוב:    מנורה של חוליות שנתפרקו זה מזה, אין מחזירין אותן. וקיי"ל דאין בנין וסתירה בכלים, ובלבד שלא יתקע בחוזק [ שי"ד ותקי"ד ]:

ואין אופין פתין גריצין:    פת עבה, מדצריך לישה מרובה ויטריח ביו"ט יותר מדאי:

אלא רקיקין:    עוגות דקות. כל פעם כפי צרכו:

וחורי:    חררות גדולות מאד, אפ"ה לא חיישינן שיאפה יותר מצרכו. והכי קיי"ל (שו"ע או"ח, תקו):

משנה ז[עריכה]

מכבדין בין המטות:    [זאפאס]. שהיה דרכן להסב עליהן בשעת אכילה. וקמ"ל דמקום מועט כזה אפילו אינו מרוצף לא חיישינן לאשויי גומות. ונוהגין לאסור אפילו במרוצף, רק לכבד בדבר רך [כבירסטע] או כנף אווז שרי [ של"ז ]:

ומניחין את המוגמר ביום טוב:    להניח בשמים על גחלים. וקיי"ל דאסור, דריח אינו נצרך רק למפונקים כלעיל סי' כ"ב. ומכ"ש דאסור להניחן בבגד כדי שיריח הבגד, או לשפוך מים מריחין על בגד שמריח כבר, דאפילו להוסיף ריח בכלי אסור (שו"ע או"ח, תקיא). [ונ"ל דמלת "ביו"ט" קאי גם ארישא, דרק ביו"ט ולא בשבת שרי לר"ג, ולא אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת [כיבמות קי"ט א']. דהרי החמירו בשבות שבת משבות יו"ט [כביצה כ"א ב'], והרי גם הכא אם יעשה גומא רק שבות הוא דהרי א"צ לגומא, ופסיק רישא לא הוה. רק משום דסיפא איירי בפסח, נקט בסוף ב' בבי קמאי ביו"ט]:

ועושין גדי מקולס:    הוא כובע מלחמה. ור"ל צלוי שלם ובני מעיו תלויין בשפוד כרוכים ממעל לראשו כמו [העלם] שלובשין במלחמה:

בלילי פסחים:    זכר לפסח. ואף אי נימא דרבן גמליאל הוא ר"ג הזקן נכדו של הלל, שהיה חי בזמן שביהמק"ק, אפ"ה היה שייך דין זה שיאמר לבני ח"ל. ולפעד"נ מדהוזכר עם ראב"ע והרי הוא נמנה עמו בנשיאות, וזה היה בן רשב"ג שנהרג בזמן החורבן:

וחכמים אוסרין:    דמחזי כאוכל פסח בחוץ. והכי קיי"ל [ת?ט"ו]:

משנה ח[עריכה]

פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה:    לר"ה, ואפילו בשבת. וקיי"ל דבין לשמירה או לנוי אסור (שו"ע או"ח, שה). וי"א דביו"ט נמי מצווה על שביתת בהמתו, וי"ח [שם]:

ומקרדין:    כמו מגרדין, [שטריגלין] בל"א:

את הבהמה ביום טוב:    במגרדה ששניה דקות, אע"ג שעושין חבורה, לא ניחא ליה ושרי:

ושוחקין את הפלפלין ברחים שלהם:    וקיי"ל דאסור, דמחזי כעובדין דחול ודוקא ברחיים, אבל במדוכה וע"י שנוי שרי כשאר תבלין (שו"ע או"ח, תקד):

אבל מקרצפין:    במסרק של עץ ששניו גסות ואינו חובל:

אף לא מקרצפין:    הא דנקטו רבנן אין מקרדין, ולא הול"ל רק אף אין מקרצפין. נ"ל דאתו לאשמעינן טעם האיסור, דגזרינן קרצוף אטו קירוד. אמנם סרוק שבזמנינו דמשיר השער המסובך והמטונף, הו"ל פ"ר דניחא ליה ואסור (שו"ע או"ח, תקכג):

משנה ט[עריכה]

הרחים של פלפלין טמאה משום שלשה כלים:    נקט לה הכא איידי דאיירי לעיל ברחיים של פלפלין. וקמ"ל דכשניטל אחד מהן, מק"ט עדיין, מדאינו שבור הכלי עדיין:

משום כלי קבול:    הוא הארגז התחתון שעשוי לקבל התבלין הטחונים:

ומשום כלי מתכות:    הוא העליון שנותנין לתוכו התבלין לטחון ומנוקב בתחתיתו. ואע"ג דמסתמא יש לו גם בית קבול, קמ"ל דטמא גם משום כ"מ ונעשה אבי אבות כשנטמא ממת. מיהו י"ל דאילו היתה של עץ הרי מדמנוקבת בשוליה הוה דינה כפשוטי כלי עץ שאמקט"ו [ועיין פ"ב דכלים]. וכן משמע מרש"י. ואי"ל עכ"פ האיך יטמא העליון משום כ"מ, הרי הו"ל ככ"מ המשמש את העץ שאין דינו ככ"מ [ככלים פי"א מ"ב]. י"ל הכא שאני שהמתכות גם הוא עושה פעולה שלימה בפ"ע, ולא מחשב כהטפל לכלי עץ שמחובר בו:

ומשום כלי כברה:    הוא האמצעי שמתכבר בו הנטחן:

משנה י[עריכה]

עגלה של קטן:    [שטענדער] עם אופנים, כמו שעושין גם בזמנינו לקטן שיתלמד ליליך, שכשהקטן נשען בו, העגלה מתגלגלת והולכת מעצמה לפניו. ונקט לה הכא דרך אגב להשמיעינו דלר' יודא מתר לגררה בשבת ויו"ט:

טמאה מדרס:    אם הקטן זב נעשית מדרס, מדנשען עליו, ומיוחדת להשענתו:

ונטלת בשבת:    דתורת כלי עליה:

ואינה נגררת:    ביו"ט וכ"ש בשבת:

אלא על גבי כלים:    על גבי בגדים. דאל"כ אסור דעושה חריץ, דס"ל דבר שאינו מתכוון אסור. והרי החופר בבית הו"ל תולדה דבונה ובשדה תולדה דחורש:

מפני שהיא כובשת:    שמפני שמתגלגלים האופנים, להכי אינם חופרים רק מעיק ומנמיך וכובש הקרקע, ואינו מזיז עפר ממקומה. וקיימא לן דדבר שאין מתכוון וליכא פסיק רישא, שרי:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]