ביצה כב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מה שאין כן בביצה אמר ליה אנא כנהרדעי סבירא לי דאמרי אף בביצה ומאי דעתיך דלמא מעברי ליה לאלול האמר רב חיננא בר כהנא מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר:
ואין אופין פתין גריצין אלא רקיקין:
תנו רבנן ב"ש אומרים אין אופין פת עבה בפסח וב"ה מתירין וכמה פת עבה אמר רב הונא טפח שכן מצינו בלחם הפנים טפח מתקיף לה רב יוסף אם אמרו בזריזין יאמרו בשאינן זריזין אם אמרו בפת עמלה יאמרו בפת שאינה עמלה אם אמרו בעצים יבשים יאמרו בעצים לחים אם אמרו בתנור חם יאמרו בתנור צונן אם אמרו בתנור של מתכת יאמרו בתנור של חרס אמר רב ירמיה בר אבא שאלית את רבי ביחוד ומנו רב מאי פת עבה פת מרובה איכא דאמרי אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב שאלית את רבי ביחוד ומנו רבינו הקדוש מאי פת עבה פת מרובה ואמאי קרו ליה פת עבה משום דנפישא בלישה אי נמי באתריה דהאי תנא פת מרובה פת עבה קרו ליה מכדי משום דקטרח טרחא דלא צריך הוא מאי אריא פסח אפי' בשאר ימים טובים נמי אין הכי נמי ותנא ביו"ט דפסח קאי תניא נמי הכי ב"ש אומרים אין אופין פת מרובה ביום טוב וב"ה מתירין:
מתני' אף הוא אמר שלשה דברים להקל מכבדין בית המטות ומניחין את המוגמר ביו"ט ועושין גדי מקולס בלילי פסחים אוחכמים אוסרין:
גמ' אמר רב אסי מחלוקת לגמר אבל להריח דברי הכל מותר מיתיבי אין מכבדין בית המטות ביום טוב ושל בית רבן גמליאל מכבדין אמר רבי אליעזר בר צדוק פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל ולא היו מכבדין בית המטות ביום טוב אלא מכבדין אותן מערב יום טוב ופורסין עליהם סדינין למחר כשאורחים נכנסין מסלקין את הסדינין ונמצא הבית מתכבד מאליו אמרו לו אם כן אף בשבת מותר לעשות כן ואין מניחין את המוגמר ביו"ט ושל בית רבן גמליאל מניחין אמר רבי אליעזר בר צדוק פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל ולא היו מניחין את המוגמר ביום טוב אלא מביאין ערדסקאות של ברזל ומעשנין אותן מערב יום טוב ופוקקין נקביהן מערב יום טוב למחר כשאורחים נכנסין פותחין את נקביהן ונמצא הבית מתגמר מאליו אמרו לו א"כ אף בשבת מותר לעשות כן אלא אי אתמר הכי אתמר אמר רב אסי במחלוקת להריח אבל לגמר אסור איבעיא להו מהו לעשן רב ירמיה בר אבא אמר רב אסור ושמואל אמר גמותר רב הונא אמר אסור מפני שמכבה אמר ליה רב נחמן ונימא מר מפני שמבעיר א"ל תחלתו מכבה וסופו מבעיר א"ר יהודה על גבי גחלת אסור
רש"י
[עריכה]
מה שאין כן בביצה - דקדושה אחת הן ולא הקלו בי"ט שני של ראש השנה אלא לענין מת בלבד:
בפסח - קא סלקא דעתך שאינו יכול לשמרה מהחמיץ:
וכמה פת עבה - שהתירו בית הלל:
שכן מצינו בלחם הפנים - שהוא מצה כדאמרינן בכל המנחות באות מצה (מנחות דף נז.) ועביו טפח כשמו לחם הפנים יש לו פנים ואין פנים פחותין מטפח:
בזריזין - של בית גרמו שהיו אומנים וזריזים בדבר:
פת עמלה - בריי"א בלע"ז שהיה טעון ג' מאות שיפה שפשוף בידו וחמש מאות בעיטה באגרוף שף אחת בועט שתים שף שתים בועט שלש במנחות (דף עו.):
עצים יבשים - מט"ו באב היו פוסקין מלכרות עצים למערכה במסכת תענית (דף לא.) ומעצי לשכת העצים היו אופין ומבשלים כל צרכי מקדש:
בתנור חם - שמסיקין אותו בכל יום הן למנחות הן לצלי:
מתכת - במס' זבחים (דף צה:) אמרי' תנור של מקדש של מתכת היה משום שתי הלחם ולחם הפנים שאפייתן וקדושתן בתנור הוה ליה כלי שרת וכלי שרת דחרס לא עבדינן:
ביחוד - ביני לבינו:
ואיכא דאמרי - רב גופיה אמר שאלית את רבי ביחוד:
ומנו - רבו דרב רבינו הקדוש לשון אחר ביחוד בברור כדתנן בשקלים (פ"ו מ"ב) וידעו ביחוד ששם ארון נגנז:
פת מרובה - ולאו משום חמוץ הוא אלא משום דטרח טרחא יתירא למחר וליום אחר:
וב"ה מתירין - כדאמרינן שהפת נאפה יפה כשהתנור מלא:
תניא נמי הכי - דבשאר יום טוב נמי נחלקו:
מתני' מכבדין בית המטות - בית המסיבה שאוכלין שם שהיו מסובין ואוכלין על גבי המטות:
מוגמר - לבונה על גבי גחלים:
מקולס - כרעיו ובני מעיו תלויין חוצה לו בצדו כשצולהו והיו עושין זכר למקדש שכתוב בו על כרעיו ועל קרבו ומקולס לשון גבור מזויין שכלי זיינו תלוין לו בצדו כדמתרגמינן וכובע נחשת וקולסא דנחשא (שמואל א יז):
וחכמים אוסרין - בשלשתן בכבוד משום אשוויי גומות ובמוגמר משום דלאו צורך כל נפש הוא ומהאי טעמא אסרינן ליה בכתובות בפרק ראשון (דף ז.) אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש וזה אינו אלא למפונקים או למי שריחו רע ובגדי מקולס מפני שדומה לקדשים ויאמרו מותר להקדיש ולאכול קדשים בחוץ:
גמ' מחלוקת לגמר - כשאסרו חכמים לא אסרו אלא כשמניחו כדי לגמר בו כלים שנותן המחתה עם הלבונה והגחלים תחת הבגדים להכניס בהן ריח דלאו להנאת הגוף הוא אלא להכשיר כלים אבל מניח לבונה על גבי גחלים להריח ריח מותר שהנאת הגוף הוא ולאוכל נפש דמי והשתא למאי דקאמר רב אסי לא הוי טעמא דרבנן משום דבר השוה לכל נפש כדפרישית לעיל אלא משום דלקשוט כלים הוא מכוין ולקמן הדר ביה מחמת קושיא:
כשאורחים נכנסין - שהן קרויין לסעודת הנשיא לכבוד יום טוב:
ערדסקיאות - אנצינצייר"ש והם נבובים ומנוקבים:
ופוקקין נקביהן - לשמור העשן והריח שלא יצא:
אם כן - לא היו חביריו חלוקין עליו דאף בשבת מותר לעשות כן אלא ודאי ביום טוב היו מניחים לפיכך נחלקו עליו מכל מקום גמרינן מינה דלאו לגמר הוה אלא להריח ולכבוד האורחין ואפלוג רבנן עליה למיסר להניחו ביום טוב אליבא דתנא קמא ולר"א בר צדוק אפי' רבן גמליאל לא התיר ואת אמרת דברי הכל מותר:
מחלוקת להריח - התם הוא דשרי רבן גמליאל להניח ביום טוב כדי להריח כתנא קמא דרבי אליעזר בר צדוק ורבנן אסרי דבעינן דבר השוה לכל נפש:
מהו לעשן - פירות בעשן בשמים לקלוט טעם הבושם:
אסור - דתפנוק יתירא הוא ואין שוה לכל נפש אלא לאיסטניס ובהאי עשן איכא אב מלאכה כדמפרש רב הונא טעמיה דרב מפני שהוא מכבה הגחלים כשנותן אבקת הבשמים עליהן:
ושמואל אמר מותר - דאוכל נפש הוא וראוי אף לעניים אלא שאינו מצוי להם ודמי לנזדמן לו צבי בי"ט כדאמרינן בכתובות (שם):
מפני שמכבה - כדפרישית אינו שוה לכל נפש לפיכך אסור לעשות אב מלאכה בשבילה:
ונימא מר מפני שמבעיר - הבשמים שגם זה אב מלאכה:
אמר ליה תחילתו מכבה וסופו מבעיר - ותרוייהו הוו ביה ואנא קמא קמא נקטי:
על גבי גחלת אסור - דאיכא מכבה ומבעיר:
תוספות
[עריכה]
דנפישא בלישה. פירש רש"י וב"ה מתירין משום דאמר ר"ש בן אלעזר. ממלאה אשה תנור פת וכו' ולא נהירא חדא דאם כן ה"ל לאתויי הא דר' שמעון בן אלעזר כיון דפלוגתייהו בהכי ועוד דלא דמי כלל לפתין גריצין ולמאי אייתינהו הכא לכן נראה לי דפת מרובה. דקאמר היינו פתים גדולים ביותר ועושה לצורך חול הואיל ואין בו טורח כל כך והכי משמע בירושלמי מתוך שאתה מיגעו ממנע ואין עושה אלא כדי צרכו דפת קטן יש בו טורח יותר בעריסת כל אחד ואחד ובין גריצין ובין רקיקין היינו כדי צרכו בלבד וגם הן שוין בעביין אלא דגריצין היינו גדולות ורקיקין קטנות והא דקאמר בסמוך משום דקא טרח טרחא דלא צריך הכי קאמר מתוך שעושה ככרות גדולות אתי למעבד יותר מצורך י"ט:
[ועי' תוספות פסחים לז. ד"ה וב"ה]:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ביצה/פרק ב (עריכה)
צ א מיי' פכ"א מהל' שבת הלכה ג', ופ"ד מהל' יו"ט, ומיי' פ"ח מהל' חמץ ומצה הלכה י"א, טור ושו"ע או"ח סי' של"ז סעיף ב', וטור ושו"ע או"ח סי' תק"ב, וטור ושו"ע או"ח סי' תקי"א סעיף ד', וטור ושו"ע או"ח סי' תע"ו סעיף א':
צא ב ג מיי' פ"ד מהל' יו"ט הלכה ו', טור ושו"ע או"ח סי' תקי"א סעיף ד':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/ביצה/פרק ב (עריכה)
מאי איכא למיחש דלמא עברוה לאלול הא אמר [רב חיננא בר כהנא] משמיה דר' מימות עזרא לא מצינו אלול מעובר. ואין אופין פתין גריצות אלא רקיקין מ"ט כיון דרקיקין נפיש טרחייהו אף הוא אינו אופה אלא כדי מה שיאכל ביו"ט בלבד וכך מפורש בירושלמי:
ת"ר בש"א אין אופין פת עבה בפסח וב"ה מתירין ואוקמה כמה פת עבה טפח שכן מצינו בעובי לחם הפנים טפח ואתקיף לה רב יוסף אם התירו עובי טפח בלחם הפנים שכן עשייתן ע"י כהנים שזריזין הן ואין מניחין אותו להחמיץ והן פת עמילה בשיפה ובבעיטה ונעשים בתנור של מתכת בעצים יבישין ובתנור חם יאמרו בפת של הדיוט שאין בה אחת מכל אלו.
משום רבינו הקדוש אמרו מאי פת עבה פת מרובה כלומר נפישא בלישה ומשום טירחא יתירא אמרו ב"ש ולא תימא בפסח בלבד אלא בכל יו"ט כדתניא בש"א אין אופין פת עבה ביו"ט וב"ה מתירין:
מתני' אף הוא אמר ג' דברים להקל מכבדין המטות.
תניא אין מכבדין את המטות. של בית ר"ג היו מכבדין א"ר אלעזר ב"ר צדוק פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית ר"ג ולא היו מכבדין ביו"ט אלא מכבדין מעיו"ט ופורסין עליהן סדין ולמחר כשאורחין נכנסין היו מסלקים את הסדינים ונמצא הבית מתכבד אמרו לו זה אף בשבת מותרין לעשות כן.
אין מניחין את המוגמר ביו"ט של בית ר"ג היו מניחין א"ר אלעזר בר' צדוק לא היו מניחין מוגמר אלא ערדיסקות של ברזל היו מעשנין מעיו"ט ופוקקים נקבים שלהן ולמחר כשאורחים נכנסים היו פותחין נקביהן ונמצא הבית מתגמר מאיליו אמרו לו זה אף בשבת מותר לעשות כן א"ר אסי מחלוקת לגמר הבית אבל לגמר להריח דברי הכל מותר יש נוסחא אחרינא דברי הכל להריח אסור איבעיא להו מהו לעשן פי' לעשן פירות שהוא מכשירי אוכל נפש ר' ירמיה אמר רב אסור מפני שתחלתו מכבה וסופו מבעיר אמר רב יהודה על גבי גחלת אסור שהוא מכבה ומבעיר אוכל נפש.
אמר ליה כנהרדעי סבירא לי דאמרי אף בביצה: ומיהא אנן לא קיימא לן כנהרדעי אלא כרבא וכרב אשי דהוה בתרא דקאי כוותיה כדמשמע הכא, ובריש פירקין קמא (ו, א) אמרינן בפירוש שמיע לי מיניה דמר דלא סבירא ליה כנהרדעא. ומיהו מהא (דאמרי') [דאמימר] שמעינן לדידן ליו"ט שני של גליות דשרי ולא גזרינן ביה משום שחיקת סממנים וכן כתב הרי"ף ז"ל בהלכות, ואין דעת בעלי התוספות ז"ל כן.
אם אמרו בזריזין: מהא שמעינן דאסור לעשות פת עבה טפח בפסח, ולא אתפרש בגמרא עד כמה שרי, וכל דעביד להו רקיקין שפיר דמי.
ואמאי קרי ליה עבה משום דנפישא בלישה: פירש רש"י ז"ל דפליגי בפלוגתא דתנא קמא (ורשב"ג) [ורשב"א] בריש פרקין (י"ז, א) בית שמאי כתנא קמא דאסר למלאות את התנור פת כיון שהוא לצורך חול ובית הלל כרשב"א. והקשו בתוספות דאם כן הוה ליה לאתויי לעיל הך פלוגתא דבית שמאי ובית הלל. והם ז"ל פירשו דפת מרובה היינו פת גדולה דנפישא בלישה אלא שאינו עבה ממש ודומיא דפתין גריצין ורקיקין דמייתי ליה עלה, ומפרש לה בירושלמי (ה"ו) שמתוך שאתה מיגעו אף הוא אינו אופה אלא כדי צרכו, כלומר מתוך שאתה מיגעו לעשות אותן קטנים ויטרח בהן הרבה לעשות מלישה מועטת פתין הרבה אף הוא אינו בא לאפות לצורך חול ובית הלל לא גזרי, ולעולם גריצין ורקיקים עבים זה כזה אלא שזה קטן וזה גדול.
ומכבדין את המטות ואין חכמים מודים לו: דקדקו בתוס' מכאן וגם הרז"ה ז"ל דאף (דרשב"א) [לר"ש] דאמר דבר שאין מתכוין מותר (אחר) [אסור] לכבד את (הפת) [הבית] ומשום אשווי גומות, דהויא ליה כפסיק רישיה ולא ימות. ורי"ף ז"ל כתב בהלכות [במסכת] שבת (קכד, ב) שאף לכבד שרי לדידן דקיימא לן כר"ש דלא פסיק רישיה הוא וחכמים דהכא היינו ר' יהודה, וכן כתב הוא ז"ל בתשובה [תשו' הרי"ף מכת"י סי' י"ח] וכן דעת רוב הגאונים ז"ל, ובפרק (כ"ג) המצניע (צה, א ד"ה והאידנא) כתבתיה בארוכה בס"ד.
גדי מקולס: יש מפרשים דדוקא נקט גדי, לפי שאין לו אליה חזי כמאן דסלקא לגבוה, אבל שה מקולס אין לחוש דיש לו אליה ואליתו מוכחת עליו. אבל בתוספתא (פ"ב הי"א) משמע דבין זה ובין זה אסור, דתני במעשה דתודוס טלאין המקולסין.
ולימא מר מפני שהוא מבעיר: כלומר: מפני שלא לצורך דבר הראוי לכל נפש.
גרסינן בירושלמי בשלהי מכילתין (פ"ה ה"ב): מהו להדליק נר של אבטלה חזקיה אמר אסור, מתניתא פליגא על חזקיה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת אי אתה מבעיר [אב מבעיר אתה] ביו"ט, אין תימר בדברים שיש בהם אוכל נפש אנן קיימין והכתיב אך אשר יאכל לכל נפש וגו' אלא (כיון) [כינן] קיימין בנר (דלא בטלה) [של אבטלה] א"ר אבין תני בית שמאי אוסרים ובית הלל מתירים, ר' נחום אחוה דר' אילא בעי קמי ר' יוחנן אמר ליה לא תאסור ולא תשרי. ואמרו בתוספות דמגמרא דילן ליכא למידק דאסור מדקא אסר הכא מבעיר, דהכא שאני שמבעיר לצורך מלאכה הא במבעיר לבטלה לא שמענו, ומהא משמע דאסור כיון דר' יוחנן לא רצה להתיר.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/ביצה (עריכה)
אלא תנא ביו"ט דפסח קאי אי קשיא דהכא שרי ביו"ט דפסח למילש עיסה דנפישה בליש' הא ק"ל קבא מגלוגאה לפיסא ותפי לא י"ל קבא מגלוגאה נשתער בתנור א' אבל אם הן נשים הרבה ותנורים הרבה יכול ללוש כל מה שהוא רוצה: כס איבעיא להו מהו לעשן נ"ל דהני אמוראי ס"ל כרבן גמליאל דלהריח שרי ולגמר את הכלים אסור ולעשן את הפירות בבשמים פליגי אם היא דומה עישון הפירות לגימור הכלי ואם לאו דרב אסרו דכי היכי דגימור הכלים אסר משום דמחזי כמתקן מנא הם ה"נ עישון הפירות אסור דהוי כמתקן פרי ושמואל אמר מותר דדוקא גבי כלים נאסר התיקון אבל פירות כל תיקון שאתה עושה בהם מותר וכמו שלהריח מותר גם לעשן אם הפירות מותר ובא רבינא לומר כשאסר רב העישון דווקא להשים הבשמים ע"ג גחלים דאיכא התם מלאכה דהוא מכבה ומבעיר אבל גבי כלי חרס נגמר הכלי חרס מבע"י דומיא דערסקאות וביו"ט ממלא אותו פירות ומתעשנו שם מותר כיון דלית התם מלאכה ורבה אמר ע"ג כלי חרס נמי אסור אע"פ שאין בו משום דקא מוליד ריחא בפירות דמה לי להוליד ריחא בכלים מה לי בפירות שכך היא דומה עישון הפירות כמו גימור הכלי ורבא אמר אפי' על גחלת נמי מותר מידי דהוי אבישרא אגומרי דאע"ג דאיכא מכבה ומבעיר שרי משום דהיא אוכל נפש והם ה"נ עישון הפירות של תיקון הפירות מותר היא ולא דמי עישון הפירות לגימור הכלי כך נראה לי פסקו של שטה זו ופסק המורה לא נראה לי. רבינו יצחק מפא"ס זצק"ל פי' לעשן את הפירות למתקן על גבי הגחלים כדי להכשירן לאכילה ואינו נראה לי דלא שייך למימר בהו משום דקא מוליד ריחא:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק ב (עריכה)
וכמה פת עבה כלומר בכמה שיעור מתירין בית הלל דלא ניחוש לחימוץ. אמר רב הונא בטפח שכן מצינו בלחם הפנים. ופרכינן דליכא למשרי האי שיעורא בהדיוטות דאם אמרו בזריזין שהרי בית גרמי היו זריזין ובקיאין לעשות לחם הפנים מהר בלא חימוץ. ודחינן האי אוקמתא ואמרינן דפת עבה פת מרובה ולא איתפרש שיעורא דידיה בכמה מתירין בית הלל. וכיון שכן יזהר לעשותו דק ולא יהא עבה טפח. ועוד שמעינן מסוגין שיהא תנור חם שלא ישהה הרבה באפייתו שהרי הפת יכול להחמיץ אם אינו חם יפה.
מתניתין מכבדין בית המטות: פירוש אורחא דמילתא נקט לפי שמסובין שם לאכול ודרכן לכבד שם תמיד. וחכמים אוסרים. ופירש הרי"ף דמאן חכמים ר' יהודה ואנן דקיימא לן כר' שמעון מותרין לכבד הבית. ואי משום מזיז עפר ממקומו כבר כתב הרמב"ן דכיון שהעפר מצער לבני הבית הרי הוא כגרף של רעי שמותר לסלקו לאשפה עד כאן. וכתב הריטב"א דלפי זה הטעם לא התירו לכבר אלא בבתים שיושבים שם בני אדם אבל לא בשאר מקומות וכל שכן ברחובות ובמבואות כמו שנהגו במקצת מקומות דהתם ודאי אסור.
גמן. אמרו לו אם כן אף בשבת מותר לעשות כן: פירוש אם כן שזה בלבד מתיר רבן גמליאל דדוקא מבערב למה נחלקו עליו חכמים דבכהאי גוונא אפילו בשבת מותר לכולי עלמא. אלא ודאי ביום טוב עצמו היו מניחים ולפיכך נחלקו עליו חכמים. ומכל מקום שמעינן דפלוגתא דחכמים ורבן גמליאל בלהריח הוא.
ולימא מר מפני שהוא מבעיר: פירוש שהוא מבעיר הבשמים והיא מלאכה חשובה שהיא צריכא לגופה מה שאין כן בכבוי ועדיפא ליה למנקטה. אמר ליה תחלתו מכבה וסופו מבעיר. ולהכי נקט המלאכה הראשונה אף על פי שהיא גרועה יותר.
על גבי חרס מותר: פירוש דאפילו הבערה ליכא ממש כיון שאין האור אוחז בהם אלא שהם כלין מאיליהן. ורש"י לא פירש כן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה