רי"ף על הש"ס/ביצה/דף יב עמוד א

<< · רי"ף על הש"ס · ביצה · דף יב עמוד א · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

מתני' אף הוא אמר שלשה דברים להקל מכבדין בין המטות ומניחין את המוגמר ביו"ט ועושין גדי מקולס בלילי פסחים וחכמים אוסרין:

גמ' אמר רב אסי מחלוקת להריח אבל לגמר הבית או הכלים דברי הכל אסור: איבעיא להו מהו לעשן פירוש מהו לעשן את הפירות כדי להכשירן לאכילה אמר רב יהודה על גבי גחלת אסור מפני שהוא מכבה על גבי חרס מותר ואסיקנא רבא אמר ע"ג גחלת נמי מותר מידי דהוה אבישרא אגומרי וכן א"ר אשי לעשן שרי מידי דהוה אבשרא אגומרי וכן הילכתא גרסינן בפרק ר"א אומר אם לא הביא כלי ת"ר אין מסננים את החרדל במסננת שלו ואין ממתיקים אותו בגחלת והתניא ממתיקין אותו בגחלת לא קשיא כאן בגחלת של מתכת כאן בגחלת של עץ אמר ליה אביי לרב יוסף מאי שנא מבישרא אגומרי א"ל התם ליכא כבוי הכא איכא כבוי:

בעא מיניה אביי מרבה מהו לגבן א"ל אסור ומאי שנא מלישה התם לא איפשר הכא איפשר והא אמרי נהרדעי גבינתא בת יומא מעליא הכי קאמר אפילו בת יומא מעליא:

וקיטורי בי ידיה מעשה אומן הוא ואסור שמענו בפירושו בלשון ערבי תפרי"ך אלאכמ"ס וי"א שהן עישון בית הידים:

רבנו ניסים (הר"ן)

מתני' אף הוא אומר ג' דברים להקל מכבדין בין המטות. בין המסיבה שהיו אוכלין שם שהיו מסובין ואוכלין ע"ג המטות:

מוגמר: לבונה ע"ג גחלים:

מקולס: כרעיו ובני מעיו תלויין חוצה לו בצדו כשצולהו והיו עושין זכר לפסח שכתוב בו על כרעיו ועל קרבו מקולס לשון גבור מזויין שכלי זייניו תלויין בצדו כדמתרגמינן וכובע נחושת וקולסא דנחשא:

וחכמים אוסרין: ב שלשתן מכבדין משום אשווי גומות ומוגמר משום דלאו צורך כל נפש הוא ומהאי טעמא אסרינן ליה בכתובות בפרק ראשון (דף ז א) אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש וזה אינו אלא למפונקין או למי שריחו רע וגדי מקולס מפני שהוא דומה לקדשים ויאמרו מותר להקדיש ולאכול קדשים בחוץ:

וכתב הר"ז הלוי ז"ל דמדחכמים דאוסרין לכבד שמעינן דכיבוד אסור ומכבדות כלי שמלאכתו לאיסור הוא ואפי' לרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר דהכא איכא משום אשווי גומות ופסיק רישיה ולא ימות הוא וזה שלא כדברי הרב אלפסי ז"ל שכתב בפ' כל הכלים [שבת קכד ב] דמכבדות של תמרה כלי שמלאכתו להיתר הוא שמותר לכבד בין בשבת בין ביו"ט והא דהכא לא קשיא ליה דחכמים אוסרים דהכא היינו רבי יהודה דס"ל דבר שאין מתכוין אסור דהא חכמים דבסמוך כרבי יהודה ס"ל וחכמים דהתם היינו חכמים דהכא אבל לר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר וקי"ל כוותיה כיבוד שרי דלאו פסיק רישיה הוא וכ"ת מ"מ הרי הוא מזיז עפר ממקומו איכא למימר דטלטול מן הצד ע"י דבר אחר משום כבוד יו"ט התירוהו אבל הראב"ד ז"ל סובר שאינו מותר לכבד אלא בית שנתכבד מע"ש ואין שם דבר שיהא אסור לטלטלו אלא שהוא רוצה לכבדו מפני פירורין ושער של פולין ושל עדשים או עצמות שהן ראויין לבהמה וכתבתי מזה עוד בפ' המצניע בס"ד:

וגדי מקולס: איכא מ"ד דדוקא גדי אסור מפני שאין לו אליה ומחזי דלגבוה סליק אבל טלאים לא וליתא דבתוספתא תני בהאי עובדא דתודוס טלאים המקולסין:

גמ' מחלוקת להריח: כשהתיר ר"ג לא התיר אלא כשמניחין אותו להריח ריחו דהנאת הגוף הוא וכאוכל נפש דמי וחכמים אוסרים דבעיא דבר השוה לכל נפש אבל לגמר שנותנין המחתה עם הלבונה והגחלים תחת הבגדים להכניס בהן ריח דברי הכל אסור דלאו הנאת הגוף הוא אלא להכשיר כלים:

איבעיא להו מהו לעשן: פירוש בבשמים:

ע"ג גחלת אסור: דתפנוקא יתירא הוא ואינו שוה לכל נפש אלא לאיסטניס ובהאי עישון איכא מלאכה שהוא מכבה כשנותן אבק הבשמים על הגחלים:

על גבי חרס: שהסיקו:

מותר: דכיבוי ליכא והבערה נמי ע"י שינוי הוא כלאחר יד וליכא איסורא דאורייתא:

ע"ג גחלת נמי מותר: דאוכל נפש הוא וראוי אף לעניים אלא שאינו מצוי להם ודמי לה לנזדמן לו צבי ביו"ט כדאמרי' בכתובות (דף ז א) ואי משום כיבוי ואולודי ריחא והבערה שרי מידי דהוה אבשרא אגומרי דאיכא כל הני ושרי כך פרש"י ז"ל אבל הרב אלפסי ז"ל סובר דבבשרא אגומרי ליכא כבוי שהוא גורס בסמוך התם ליכא כבוי ולדבריו ז"ל ה"ק אע"פ שאין זו צורך אוכל נפש ממש מותר להניח לבונה ע"ג אש הדולק לקדרה לפי שאין כאן כבוי שסופו מבעיר וכיון שכבוי אין כאן הבערה אין כאן ומשום אולודי ריחא נמי המוזכר בגמרא לא מיתסרא כיון שאינו מכוין להריח אלא להכשיר אוכלין:

מידי דהוה אבשרא אגומרי: דכולהו איתנהו ביה כבוי והבערה כי הכא ואולודי ריחא בגחלים אע"פ שאינו לצורך אוכל נפש ממש שהיה אפשר לצלות סמוך לגחלים ולא על גבן:

אין מסננין את החרדל ביו"ט במסננת שלו: דמחזי כבורר שמשליך הסובין שלו:

ואין ממתקין אותו: בגחלת כדרך שרגילים לכבות גחלת או אבן נסקת:

בגחלת של עץ אסור: דשייך ביה כבוי והוא נעשה פחם:

מ"ש מבשרא אגומרי: שצולין ביו"ט אע"ג דמכבה:

התם ליכא כבוי: דהא סופו מבעיר זו היא גרס' הרב אלפסי ז"ל אבל רש"י ז"ל גורס התם לא איפשר כלומר לצלות מאתמול דביומא שכיח טפי וכיון שאינו איפשר אלא לעשות בו ביום אין מדקדקין בדבר לומר א"א לצלות בענין אחר אלא באיזה ענין שמזדמן או שהוא רוצה בו התירו משום שמחת יו"ט אבל חרדל איפשר למתקו מעיו"ט שכך דרכו למתק ממנו הרבה:

מהו לגבן: גבינה:

מאי שנא מלישה: שלשין פת ביו"ט והא נמי ללישה דמי:

התם לא אפשר: דפת חמה מעליא:

הכא איפשר: מאתמול:

אפי' בת יומא מעליא: וכ"ש מאתמול:

ירושלמי מהו להעמיד חלב אם אומר כן אף הוא חולב ומעמיד ביו"ט לחול:

וקטורי בי ידיה:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט