פסחים קיא ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תלמוד בבלי

<< · פסחים · קיא ב · >>


תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפטשלימות: 75%
ראשונים | אחרונים

האי מאן דמפני אגירדא דדיקלא אחדא ליה לדידיה רוח פלגא והאי מאן דמצלי רישיה אגירדא דדיקלא אחדא ליה רוח צרדא האי מאן דפסעי אדיקלא אי מיקטל קטיל אי איעקר מיעקר ומיית הנ"מ דלא מנח כרעיה עילויה אבל מנח כרעיה עילויה לית לן בה חמשה טולי הוי טולא דדיקלא יחידא טולא דכנדא טולא דפרחא טולא דזרדתא איכא דאמרי אף טולא דארבא וטולא דערבתא כללא דמילתא כל דנפיש ענפיה קשי טוליה וכל דקשי סילויה קשי טולי' לבר מכרו משא אע"ג דקשי סילויה לא קשי טוליה דאמרה לה שידא לברה פירחי נפשיך מכרו משא דאיהו הוא דקטיל לאבוך וקטיל לדידיה אמר רב אשי חזינא לרב כהנא דפריש מכולהו טולי בי פרחי רוחי דבי זרדתא שידא דבי איגרי רישפי למאי נפקא מינה לקמיעא דבי פרחי בריה שאין לה עינים למאי נפקא מינה לגזוזי לה זימנא חדא הוה אזיל צורבא מרבנן לאפנויי לבי פרחי שמע דקא אתא עילויה וגזי לה כי אזלא חבקיה לדיקלא צווח דיקלא ופקעה היא פרחא דבי זרדתא שידי הא זרדתא דסמיכה למתא לא פחתא משיתין שידי למאי נפקא מינה למיכתב לה קמיעא ההוא בר קשא דמתא דאזיל וקאי גבי זרדתא דהוה סמיך למתא עלו ביה שיתין שידי ואיסתכן אתא לההוא מרבנן דלא ידע דזרדתא דשיתין שידי היא כתב לה קמיע לחדא שידא שמע דתלו חינגא בגוויה וקא משרו הכי סודריה דמר כי צורבא מרבנן בדיקנא ביה במר דלא ידע ברוך אתא ההוא מרבנן דידע דזרדתא שיתין שידי הוה כתב לה קמיעא דשיתין שידי שמע דקא אמרו פנו מנייכו מהכא קטב מרירי תרי קטבי הוו חד מקמי טיהרא וחד מבתר טיהרא דמקמי טיהרא קטב מרירי שמו ומיחזי בי כדא דכמכא והדר ביה בחשא דבתר טיהרא (תהלים צא, ו) קטב ישוד צהרים שמו ומיחזי בי קרנא דעיזא והדר ביה כנפיא אביי הוה שקיל ואזיל ואזיל רב פפא מימיניה ורב הונא בריה דרב יהושע משמאליה חזייה לההוא קטב מרירי דקא אתי לאפיה דשמאליה אהדרא לרב פפא לשמאליה ולרב הונא בריה דרב יהושע לימיניה אמר ליה רב פפא אנא מאי שנא דלא חשש לי אמר ליה את שעתא קיימת לך מחד בתמוז עד שיתסר ביה ודאי שכיחי מכאן ואילך ספק שכיחי ספק לא שכיחי ומשתכחי בטולי דחצבא דלא חצב גרמידא ובטולי דצפרא ופניא דלא הוי גרמידא ועיקר בטולי דבית הכסא אמר רב יוסף הני תלת מילי יהיב ארבונא לנהורא מן דסריק רישיה יבש ומן דשתי טיף טיף ומן דסיים מסני אדמייתניה כרעא תלאי בביתא קשי לעניותא כדאמרי אינשי תלא סילתא תלא מזוניה ולא אמרן אלא ריפתא אבל בישרא וכוורי לית לן בה אורחיה היא פארי בביתא קשי לעניותא נשורא בביתא קשי לעניותא בלילי שבתות ובלילי רביעית שרו מזיקין עילויה איסרא דמזוני נקיד שמיה איסרא דעניותא נבל שמיה צעא אפומא דחצבא קשי לעניותא מאן דשתי מיא בצעי קשי לברוקתי דאכיל תחלי ולא משי ידיה מפחיד תלתין יומין

רש"י[עריכה]


האי מאן דמפני אגרדא דדיקלא: אי מיקטל קטיל - אם נקצץ האילן נהרג האיש ואם נעקר האילן האיש מת: ה"ג הני מילי היכא דלא מנח כרעיה עילויה כו':

האי מאן דמפני אגירדא דדיקלא אחדא ליה רוח פלגא - פלשדי"ן (פליישי"ן: שיתוק) בלע"ז:

צרדא - כאב חצי הראש:

חמשה טולי הוו - שרוח רעה שורה תחתיהם:

טולא דכנדא - שם האילן:

טולא דפרחא - צלף קרפי"ף ([[:קטגוריה:{קטן (קפריי"ר: שיח|{קטן, (קפריי"ר: שיח]][[קטגוריה:{קטן (קפריי"ר: שיח]])} בלע"ז:

זרדתא - שונדכיי"ר (שורביי"ר: חוזרר (אילן)) :

טולא דארבא - ספינה:

טולא דערבתא - צל אילן ערבה:

דקשה סילויה - עצו:

דבי פרחא רוחי - כך הוא שמם:

דבי זרדתא - שדים שמן:

דבי איגרי - המצויין בגגות רשפי שמם:

ונפקא מינה - לכתוב קמיעא בשם אילן כגון אם הוזק תחת בי פרחא יכתוב לו קמיעא בשם רוחי:

למאי נפקא מינה לגזויי לה - לברוח מפניה לפי שאין לה עינים ואינה רודפתו:

גזייה - ברח מפניה:

כי אזלא נפקא אדיקלא - כשהלכה אחריו נתקלה ונפלה על עיקר אילן:

ה"ג פקעה היא וצווח דיקלא - יבש הדקל:

בר קשא - שומר העיר: ה"ג סודרא דמר דומה כי צורבא מרבנן:

בדקנוה למר לא ידע ליה למימר ברוך - שאינו יודע לברך על הסודר ברוך עוטר ישראל:

בחשא - כף הקדירה:

והדר בכדא דכמכא - מתגלגל בתוך כד של כותח:

ומשתכח בטולא דחצבא - חצב שתיחם יהושע בו לישראל את הארץ:

דלא חצב גרמידא - שלא גדל אמה:

ארבונא - עיורון:

אדמתנא כרעיה - בעוד שרגליו לחים ממי הרחיצה:

תליא בביתא - התולה פתו באויר בתוך סל אחד:

תלא לסילתיה - לסלו ופת בתוכו:

נישוורא - פירורין:

איסרא דמזוני - מלאך הממונה לזמן מזונות:

נקוד שמיה - לשון נקידו כמו מנקד חצירו לפיכך אינו רוצה שיהו פרורים נשלכים לידרס ברגל:

איסרא דעניותא נבל שמיה - ושמא נכנס לבית שהוא רואה שאינן נוהגים מנהג נקיות בפת:

לברוקתי - כליון עינים:

מפחד - ואינו יודע למה:

תוספות[עריכה]


ואזיל רב פפא מימיניה. מצדד איצדודי הוה דאמר בפרק הממונה (יומא דף לז.) המהלך לימין רבו הרי זה בור:

תליא בביתא קשי לעניותא. מכאן קשה לרש"י דפירש בפרק קמא דחגיגה (דף ה.) היינו דאמרי אינשי זוזי לתליתא שכיחא לעללא לא שכיח ופי' לתליתא לקנות פת לצורך היום שתולין בסל ואין דרך לתלותו בסל דהא אמרינן הכא דקשי לעניותא ור"ת מפרש שם לתליתא כשדוחקין אותו לפרוע מוצא לווין אבל לקנות תבואה לאכול אינו מוצא לווין: