רש"י על הש"ס/שבת/פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת נא ב (עריכה)


הרי זה כזבל - דמוסיף הבלא ואין טומנין בה אפילו מבעוד יום:

מיחם - של נחשת:

קדרה - משל חרס יש ספרים שכתוב בהן אבל לא מיחם על גבי קדירה ומפרשים טעמא מפני שהקדירה מרבה חמימות ומוספת הבלא למיחם אבל בתוספתא גרסינן ומיחם על גבי קדירה:

וטח את פיה בבצק - הנילוש מבעו"י כל הנך מניחין נמי בשבת:

ולא שיחמו - שיהא העליון צונן ונתנו כדי שיחום מחומו של תחתון:

אלא שיהו משומרין - שהיו שניהן חמין ונתנו על גביו של זה כדי שיהא חומו משתמר בהן:

ואין מרזקין - כמו מרסקין משברין לחתיכות דקות ברד גלצ"א (קֶרַח) בלע"ז:

כדי שיזובו מימיו - משום דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא המים האלו:

אבל נותן לתוך הכוס - של יין בימות החמה כדי לצנן ואע"פ שנימוח מאליו ואינו חושש:

פרק חמישי - במה בהמה


מתני' במה בהמה יוצאה כו' - לפי שהאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת ומידי דמינטרא ביה בהמה הוי תכשיט ואורחא ולא הוי משוי ומידי דלא מינטרא ביה הוי משוי:

אפסר - קבישטר"א (קיבישטר"א: אפסר (חלק מהרתמה, שבו מושכים את הבהמה או את הסוס בצווארם)) :

נאקה - דרומי"ל ([[:קטגוריה:{קטן (גמל חד|{קטן, (גמל חד]][[קטגוריה:{קטן (גמל חד]])} :

בחטם - מפרש בגמרא:

ולובדקים בפרומביא - מפרש בגמ':

בשיר - כמו אצעדה סביב צוארו וטבעת קבוע בה ומכניסין בו רצועה או חבל ומושכין הבהמה:

וכל בעלי השיר - כגון כלבים ציידים וחיות קטנות שנותנין שיר לצוארם לנוי:

יוצאין ונמשכין - מפרש בגמ':

ומזין עליהם במקומן - כמו שהם בצואר הבהמה אם נטמאו:

וטובלן במקומן - מכניסין בהמה למים להטביל את השיר:

גמ' מאי נאקה - ומאי חטם:

חיורתי - שהיא קשה להשתמר מפני שבורחת:

בזממא דפרזלא - מוזי"ל (מודי"ל: זמם, מחסום (לפי כלב או שאר בעלי-חיים)) בלע"ז נוקב את חוטמו ומכניסו בתוכו והוא כמין טבעת:

חמרא לובא - חמור הבא ממדינת לוב כמו הכושים והלובים דאסא בדברי הימים (ב טז):

בפגי דפרזלא - פריי' (פריי"ם: רסן) כעין שלנו פגי כמו זה קנה חמור ובית פגי (ב"מ ד' ט.) קיבציי"ל (קיבצינ"א: רתמת-ראש) בית ראשה ולחייה:

צרו שדרו ליה שערי - צרו מעותיו ושלחו לו שעורים בצרור מעותיו ולא רצו לקנות לו חמור מפני שהוא רחוק מבבל מהלך חצי שנה כדאמר בהגוזל (ב"ק ד' קיב:) והשיאוהו עצה לקנות חמור במקומו ויאכילנו שעורים תמיד ונמצא חמורו טוב ומשובח:

ניגרי דחמרא שערי - פסיעותיו של חמור לפי שעורים שהוא אוכל:

מחליפין - שאילתם נאקה באפסר וגמל בחטם מהו משוי הוא ואסור:

לאו למעוטי גמל בחטם - והכי קאמר ארבע בהמות הללו משתמרים באפסר ואסורות לצאת בחטם:

לא למעוטי נאקה באפסר - דהואיל ולא מינטרא ביה משאוי הוא אבל נטירותא יתירתא כגון חטם לגמל לאו משאוי הוא:

יוצאין באפסר - דלובדקי נמי מינטרא ביה: ה"ג כתנאי אין חיה יוצאה בסוגר:

כתנאי - נטירותא יתירתא אי משוי הוא או לא:

בסוגר - קולא"ר (קולר (מילה ארמית, הקיימת גם בצרפתית, ולכן חשבוה ללעז)) של חבל כדמתרגמינן ויתנהו בסוגר בקולרין (יחזקאל יט):

בחיה גדולה - כגון דוב:

קטנה - כגון נמייה וחולדה:

חתול - לא בעי נטירותא אפילו כחיה קטנה שאינו תאב לברוח כל כך:

במיתנא - חבל קטן:

הלכה כחנניה - ונטירותא יתירתא לאו משאוי הוא:

חלשא דעתיה דרבה בר רב הונא - שהיה גדול וכסבור שעשה מדעת:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת נב א (עריכה)


דאיתותב דעתיה - להודיעו שלא נתכוונתי:

בפרומביא - מי הוי נטירותא יתירתא לגביה או לא:

הלכה כחנניא - ולא איכפת לן אי הוי נטירותא יתירתא:

יוצאה באפסר - אם תחבו בחקיקת קרן אבל בקשירה בעלמא לא דילמא שלפא מרישה מתוך שראשה דק והיא מתנתקת לכאן ולכאן כשמושכין אותה ואתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים:

תחב לה בזקנה - שקשר שער זקנה כמין נקב ותחב האפסר לתוכו:

מנתחא - מתנתקת וקופצת אנה ואנה לברוח מידו:

כאיב לה - הזקן שנתלש השער ומכאיבה:

תנן התם - בסוף פרקין ולא פרה ברצועה שבין קרניה:

לנוי - שצובעה וקולעה לנוי בין קרניה כמין קליעה מקרן לקרן ואינו אוחזה בה:

לשמר - שאוחזה בה:

אסור - דפרה מינטרא בלא אחיזה אלא מוליכה לפניו וקסבר נטירותא יתירתא משוי הוא:

ולשמר מותר - קסבר נטירותא יתירתא לאו משוי הוא:

ארבע בהמות - וקס"ד דהכי קאמר באפסר יוצאו' ולא בחטם אלמא נטירותא יתירתא משוי הוא:

ומאי חזית - דמסמית הא דשמואל מקמיה ההיא סמי ההיא מקמי הא:

דאיתמר - בהדיא דשמואל הוא דשרי וההוא דמחליפין כדאוקימנא דלא למעוטינהו מחטם אלא למעוטי נאקה מאפסר דלא מינטרא ביה:

קשרה בעליה - לפרה אדומה:

במוסרה - אפסר:

במוליכה מעיר לעיר - וסתם פרה פונה למקום מרבץ שלה וצריך לאוחזה כשמוליכה לעיר אחרת ולאו נטירותא יתירתא הוא אלא אורחא היא:

שאני פרה - אדומה:

דדמיה יקרים - ובעי נטירותא יתירתא משנולדה:

יוצאין כרוכין - הרצועה סביב צוארן ואע"פ שאינו אוחזה לאו משוי הוא דלנוי נמי אורחייהו הוא:

נמשכין - שמושכה ברצועה הקבועה בטבעת השיר:

יוצאין נמשכים - דנטירותא אורחא הוא:

ואין יוצאין כרוכים - דלנוי לאו אורחא הוא:

כרוכין לימשך - כרוכים בריוח שיכול להכניס ידו בין הכרך לצואר או יניח מעט מן החבל שאם באת לברוח ימהר ויאחזנה:

מולאות - פרדות:

דאי ס"ד דרב דימי נמשכין לחוד קאמר - אבל כרוכין לא ולא אתא לאשמעינן אלא דמולאות משתמרות באפסר ולא הוי משוי להו:

מדרב יהודה אמר שמואל נפקא - דקס"ד דקיבלה רבי מיניה דרבי ישמעאל ברבי יוסי:

טבעת אדם - שנותן באצבע לנוי:

טמאה - דתכשיט הוא וממדין ילפינן דמנה בהן תכשיטין אצעדה וצמיד וגו' ואכולהו קאי תתחטאו אתם ושביכם (במדבר לא):

טבעת בהמה - כגון שיר:

טבעת כלים - כעין שעושין בראש ידות הכלים:

ושאר כל הטבעות - כגון העשויות לדלת:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת נב ב (עריכה)


טהורות - דלאו משום תכשיט מיטמאו דאין תכשיט לכלי וכלי נמי לא הוו אלא תכשיט כלי ומיהו בעודן מחוברות לכלי מיטמו עם הכלי דהוי יד לכלי דכל המחובר לו הרי הוא כמוהו:

בבאין מנוי אדם לנוי בהמה - מתני' כגון שנעשה שיר זה לתכשיט אדם ובעודו לאדם נטמא ולאחר טומאתו נתנו לבהמה וצריך להטבילו מטומאתו ראשונה שלא יגע בטהרות:

הואיל ואדם מושך בהן את הבהמה - חשיב ליה כלי תשמיש דאדם:

מקל של בהמה - שרודין בו את הגמל או את הנאקה אי נמי כעין שעושין להנהיג את הדוב:

של מתכת - דאילו של עץ פשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה:

מאי טעם - הרי צורך בהמה:

רודה - מכה ומייסרה:

והאיכא חציצה - שטבעת הקבוע בשיר קבוע בו בחוזק ואין המים נכנסין שם:

בשריתכן - הכה בפטיש עד שנתפשט ונתרחק הנקב סביב סביב:

כרב יוסף סבירא ליה - דאמר כשהן של בהמה נמי מקבלי טומאה הואיל ואדם מושך בהן הלכך כי ריתכן לאחר טומאה אכתי במילתייהו קיימי ולא פרחה טומאתן דאכתי חזו לבהמה:

דאי כרבי יצחק - דאמר לא מקבל טומאה אלא בעודן לאדם טומאה זו שקבלו בעודן לאדם כיון דריתכן ושוב אין נאים לאדם בטלי להו מתורת תכשיט וטהרו מטומאתן:

יורדין לידי טומאתן במחשבה - מאחר שחישב עליו שיניחנו כמות שהוא עכשיו ולא יוסיף תיקון אחר הוא גמר מלאכתן ומקבל טומאה:

ואין עולין מטומאתן - מאחר שחישב על העור לעשות שטיח ירד לידי טומאה ואם חזר וחישב עליו לרצועו' וסנדלים לא בטל מתורת כלי ולא טהר בכך עד שיתן בו אזמל דהוי שינוי מעשה הא בשינוי מעשה מיהא עולה מטומאתו:

לתקן - וזו היא תקונו לצורך בהמה:

לאו מעשה הוא - לבטל מתורת כלי:

במחוללין - מתחלה נעשו חלולין רחבים שיש חלל בדביקתן שנתן טבעת בתוך טבעת כמות שהוא רחב:

שחולקין - יש חילוק בהלכותיהן ואיני יודע מהו חילוקן:

אלא לענין שבת - לענין הוצאת שבת יש חילוק בין יש עליה חותם לשאין עליה חותם כדאמר לקמן בפ' במה אשה (דף נט.):

דא ודא אחת היא - כל טבעות דין אחד להן:

שהתקינה לחגור בה מתניו - שקבעה בראש רצועה ועשאה כמין בוקלא (אבזם) שעושין לסרגין של סוסין:

ולקשור בה בין כתפיו - בתי זרועותיו בראצייר"א (ריברציי"ר: להפשיל את השרוולים) :

טהורה - דהדר הויא לה כטבעת כלים ולא דמיא לאדם מושך בהם שאינו משתמש בה כלום אלא מונחת ועומדת לרצועה ומיהו עם הרצועה מקבלת טומאה אבל אם היה נוטלה ומחזירה אינה מקבלת טומאה לעצמה:

כי קאמר ליה איהו נמי - דא ודא אחת היא:

דאצבע קאמר ליה - ולענין שבת יש חילוק:

אלמוג - עצי אלמוגים והוא נאה:

טמאה - דבתר טבעת אזלינן ופשוטי כלי מתכות טמאים:

היא של אלמוג טהורה - דפשוטי כלי עץ הוא:

אלא לענין שבת - לענין הוצאת שבת יש חילוק בין נקובה לשאינו נקובה דנקובה קתני חייב חטאת ובשאינה נקובה כגון אישפיגל"א (אישפינגל"א: סיכה ("שאינה נקובה", בניגוד למחט רגילה שהיא נקובה)) שהיא תכשיט קתני אינו חייב חטאת בפרק במה אשה (דף נז:):

חורה - חור שלה:

עוקצה - פונטא (פוינט"א: חוֹד) :

חלודה - רואיירא"ה (רידויל"א: חלודה) :

והוא שרישומה - של מחט ניכר דהוי כלי וטמאה ל"א שרישומה של חלודה ניכר בבגד היינו עיכוב תפירה וטהורה:

בשיפא - נישופת (בכתבי היד מופיע הלעז לימיד"א: פצורה, ששויפה בפצירה) בשופינא שקורין לימ"א (פצירה) שאין בה חלודה:

מותר לטלטלה בשבת - בחצר דהא חזיא ליטול את הקוץ ותורת כלי עליה:

ולא אמרו נקובה - חלוקה להלכותיה אלא לענין טומאה בלבד דנקובה מקבלת טומאה ושאינה נקובה לא:

הא תרגמא אביי - בפרק כל הכלים:

בגלמי - שהוא גולם שנקצצה מן החוט ועומדת לינקב התם הוא דכל זמן שלא נקבה אינה מקבלת טומאה דהא לא נגמרת מלאכתה ולענין טומאה כלי מעשה כתיב (במדבר לא) שגמר כל מעשהו ומיהו לענין שבת שריא דזימנין דממליך עלה ומנח לה הכי ומשוי לה מנא לנטילת קוץ אבל מחט שנגמרה מלאכתה כגון אישפינגל"א (סיכה (ראה לעיל)) שאינה עומדת לינקב דא ודא אחת היא לטומאה:

מתני' מרדעת - בשטי"ל (אוכף) ומניחין אותו כל היום על החמור לחממו דאמרי אינשי חמרא אפילו בתקופת תמוז קריר ליה:

שהיא קשורה בו - בגמ' מפרש:

זכרים - אילים:

לבובים שחוזות כבולות וכבונות - מפרש בגמרא:

צרורות - דדיהן צרורות פעמים ליבש שמהדקן כדי שלא יחלבו עוד ויתעברו או יהו שמנות לאכול ופעמים לחלב לשמור חלבן שלא יטפטף לארץ וקושרין להם כיס בדדיהן:

ר' יוסי אוסר בכולן - דמשוי הוא:

חוץ מן הרחלים הכבונות - שהוא שמירת צמרן שלא יטנף והוי להו תכשיט:

יוצאות צרורות ליבש - ר' יהודה סבירא ליה כתנא קמא דלאו משוי הוא ומיהו ליבש דמיהדק שפיר וליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאיתויי אבל ליחלב דלא מיהדק שפיר חיישינן:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת נג א (עריכה)


גמ' מתניתין נמי דיקא - לקמן בהאי פירקא:

אף באוכף - דאיהו נמי מהני לחממה:

ובלבד שלא יקשור לו מסריכן - פוטרא"ל (פייטר"ל: סמלון (רתמת חזה)) דמיחזי כמי שרוצה להטעינו משוי:

רצועה תחת זנבו - פושל"א (רתמת זנב) שנותנים שם שלא תרד האוכף והמשוי על צוארה כשהיא יורדת לעמק והמסרך שלא תרד על זנבה כשהיא עולה על ההרים:

מהו ליתן מרדעת - ולא לצאת לרה"ר אלא בחצר ומפני הצינה: ה"ג אמר ליה מותר א"ל וכי מה בין זה לאוכף אישתיק:

איתיביה כו' - כסבור הא דאישתיק משום דלא אשגח ביה דסבר אוכף נמי שרי ואותיביה מברייתא דאסור ליטלה והשתא ליטול אמרת לא להניח מיבעי' דדמי כאילו צריך להטעינה משוי:

כרביה - רב:

טרסקל - סל מלא שעורים תולין לה בצוארה ופיה נתון לתוכו ואוכלת ותענוג בעלמא הוא שלא תטרח לשוח צוארה לארץ:

צער - של צינה:

מרדעת מותר - דצערא היא הלכך אורחה בהכי ולאו משוי הוא:

לשמעתא דרב - דשרי בטרסקל:

אבא - חברי כמו אברך אבא למלכא (בראשית מא): שמואל קרי אריוך על שם שהיה בקי בדינין ושופט כמלך השופט על הארץ לשון ריכא מלך (ב"ב דף ד.):

והא רב נמי אמרה - דכיון דשרי בטרסקל כ"ש מרדעת:

מאי שנא מאוכף - שאסור ליטול וכ"ש להניחו:

דנפיל ממילא - כדקתני מוליכו ומביאו לחצר והוא נופל מאליו:

כאן לחממה - מרדעת צריך לחממה ומותר משום צער דצינה אבל נטילת אוכף אינו אלא שיצטנן שנתחממה ע"י משאוי שנשאה מבעוד יום ואי לא שקיל ליה לא איכפת לן שהרי הוא יצטנן מאליו דאמרי אינשי וכו':

בזנב שועל - שתולין לו בין עיניו שלא ישלוט בו עין:

זהרורית - לנוי:

בכיס שלו - שתולין לו באמתו לקבל זוב ולבדוק מנין ראיותיו שאינו תכשיט לו:

בכיס שבדדיהן - לקבל חלב הנוטף אי נמי שלא ישרטו דדיהן על הקוצים שהיו דדיהן גסין:

בחסום שבפיה - שחוסמין אותה שלא תרעה בשדות אחרים וכשמגיעין למקום מרעיתם נוטלין אותה הימנה:

בסנדל שברגליה - שעושין לה סנדל של מתכת שלא יזיקוה האבנים:

קמיע - כתב לרפואת חולי:

מומחה - שריפא כבר ג' פעמים:

וזה חומר בבהמה מבאדם - קס"ד השתא דאקמיע קאי דאמרינן לקמן בפרק במה אשה יוצאה (ד' סא.) שהאדם יוצא בקמיע מומחה וכל הני דקתני לא תצא הנך דלאו שמירת גופה הוא אלא משאוי וסנדל משום דדילמא מישתליף ואתי לאתויי:

אגד שעל גבי המכה - ליכא למימר אתי לאתויי:

קשישין שעל השבר - בהמה שנשבר בה עצם עושין לה דפין מכאן ומכאן וקושרים אותן שם והן מעמידין העצם שלא ינוד אנה ואנה עד שמתחבר:

ובשליא המדולדלת בה - שיצתה מקצתה:

ופוקקין לה זוג - אבל כשאינו פקוק אפי' בחצר לא תצא מפני שהעינבל שבתוכה מקשקש ומוליד קול לכך פוקק בצמר או במוכין שלא יקשקש העינבל שבתוכה:

זוג - אישקלי"ט (אישקיליט"א: זוג (פעמון)) :

עינבל - בטדי"ל (בטיי"ל: ענבל (לשון הפעמון)) :

ומטיילת - באותו זוג בחצר אבל לא תצא בו לרה"ר כדמפרש לקמן בפרקין (דף נד:) דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא:

מאי לאו - בסייחים גדולים קאמר דצוארן ארוך ואין להם צער לשוח ולאכול מע"ג הקרקע ותולה להן טרסקל לתענוג וקשיא לשמואל:

קטנים - ארכובותיהן גבוהין וצוארן קטן ויש להם צער לשוח ע"ג הקרקע ולאכול:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת נג ב (עריכה)


דומיא דקמיע - משום חולי:

והא אנן תנן - גבי אדם לקמן בפ' במה אשה (דף ס.):

הא מומחה שפיר דמי - מאי שנא בהמה מאדם:

מזליה - מלאך שלו ומליץ עליו:

אי הכי - דבהמה נמי נפקא בקמיע המומחה לבהמה:

מאי זה חומר - אדם נמי לא נפיק אלא בקמיע מומחה לאדם:

אסנדל קאי - וזה חומר דקתני ולא בהמה בסנדל שברגליה:

סכין - שמן:

ומפרכסין - גלדי מכה:

ומשום צער - [ואפילו] הכי לבהמה לא וקשיא בין לרב בין לשמואל דשרי במרדעת:

לא דגמר מכה - שנתרפאה המכה וסיכה ופירכוס משום תענוג ולרב ודאי קשיא וההיא מתניתא קמייתא דאוכף נמי קשיא ליה דנהי נמי דלצינה ליכא צער תענוג מיהא הוא אלא רב תנא הוא ופליג:

שאחזה דם - אנפודור"א (אינפונדר"א: שלשול, מחלת מעיים) :

אין מעמידין כו' - אלמא אפילו צער נמי אסור:

גזירה משום שחיקת סממנים - במידי דרפואה גזור רבנן דאי שרית שום רפואה אתי למישרי שחיקת סממנים והוא איסורא דאורייתא דהוי טוחן:

אין מיקר לבהמה - אין דרך להקר בהמה הלכך כולי עלמא ידעי דלרפואה קמיכוין ואתי למישרי שחיקת סממנים:

ומי גזרינן - במקום פסידא כי האי גוונא:

חוץ לתחום - קס"ד חוץ לתחום שלו היתה עומדת בהמה:

שהיה תחום שלה מובלעת בתוך תחום שלו - דחוץ לתחום דקתני חוץ לתחום שלה שהבהמה המסורה לרועה המיוחד הרי היא כרגלי הרועה וזה הקורא לה בעליה ויכול לילך כגון שהוא שבת קרוב לאותו מקום ואפילו הכי לא יביאנה ממש בידיו הואיל והיא יצאה חוץ לתחומה אין לה אלא ד' אמות ומיהו קורא לה והיא באה דלא הוזהר הוא על תחום בהמתו ובלבד שלא יביאנה ממש בידיו:

תנאי היא - דאיכא דלא גזר שאר רפואות אטו שחיקת סממנין:

שאכלה כרשינין - הרבה ועל ידי אכילה מרובה אחזה חולי שקורין מינייזונ"א (מיניישונ"ש: שלשול) וצריכה להשתלשל ולהוציא רעי ומריצה:

כדי שתתרפה - גרסינן הכא לשון ריפוי שיהיו מיעיה רפויים בשילשול ומוציאה רעי:

לא יריצנה - גזירה בכל רפואה אטו שחיקת סממנין:

דמיהדק - דליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאתויי:

תנאי שקלת מעלמא - איבדת כולם שאין אתה מוצא תנאים שנחלקו בכך דתוקי הנך תרתי מתניית' חדא כמר וחדא כמר:

תנאי היא - במתניתין ר"מ שרי ר' יוסי אסר:

ליבש - מיהדק שפיר ולענין משוי נמי לא הוי משוי דצורך גופה היא דחלבה מכחישה:

ליחלב - הוי משוי שטוענת את החלב בכיס:

גסין - גדולין ונגררין על הקוצין ומסרטין דדיהן:

שנשתנו עליו כו' - ולא זכה ליפתח לו שערי שכר:

תדע - דקשין:

דמרחשי ניסא - מן השמים לכמה הצלות לנפשות אדם:

ולא איברו מזוני - ואין נס זה רגיל שיבראו מזונות לצדיקים בביתם שימצאו חיטין גדילין באוצרותיהן:

גידמת - ידה קטועה:

זו דרכה בכך - לכסות כל אשה עצמה וכ"ש זו שהיתה צריכה לכך:

תותרי - קופל"א (צמד) שמחברין אותם בקשר שנים שנים שלא יברחו:

לבבתני - קרבתני אצלך מחמת נוי מעשיך: דרך זאבים לאחוז בהמה בלבה:

אנקבות לא נפלי - בתמיה:

דמסגי - מהלכין:

בסוף עדרא לא נפלי - בתמיה:

כי דוו - מביטין כאן וכאן לפיכך מתקנאין בהם כסבורים שרוצים להלחם בהם:

אליה - זנב שלהן קושרים כלפי גבן שלא יכסה ערותן:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת נד א (עריכה)


שית זונה - נוטריקון דשחוזות:

שית - בית הבשת:

שכבולין - לשון כבלי ברזל קשורה:

ויקרא להם - בעשרים ושתים עיר שנתן שלמה לחירם משתעי קרא:

מכובלין - מעוטפין ומקושרין:

עבידתא - אנגריא של מלך:

חומטון - מלחה ומתבקעת:

דמשתרגא בה כרעא - טובעת בה הרגל:

עד כבלא - פרק התחתון שקורין קויל"ה (קיביל"א: קרסול) :

שמכבנין - קושרין בגד סביבו ביום שנולד שצמרו נקי ומשמר צמרו שלא יטנף:

למילת - לעשות מצמרו כלי מילת:

מכבנין - על שעושין כמין קרסי מתכת לחבר הבגד כמו תנתן כבינתי לבתי (גיטין דף טו.) נושק"א (סיכה, מכבנה (לוי, במילונו (מס' 596), מדייק שזו: "סיכה הסוגרת את הבגד בצווארון". אך ראה לקמן נז.)) בלע"ז:

באנפי נפשה - ולא אפלוגתא דמתני':

ואיכא דמתני - להא דשמואל אהא:

כך הלכה - דליבש מותר ולחלב אסור:

אבל מי מפיס - מי מטיל גורל ומבחין איזו ליבש ואיזו לחלב והרואה אותם צרורות ליבש אומר דלחלב הוא ואתי למישרי תרווייהו:

כת"ק - דמתני' דשרי בתרוייהו:

מתני' מטולטלת - י"מ פושל"א (רתמת זנב) שתחת זנבו וי"מ מרדעת והאחרון נראה בעיני דאי רצועה שתחת הזנב קשורה ומחוברת לסרגא ואיך תפול וטעמא דמתני' משום שמא תפול ומייתי לה הוא:

לא עקוד ולא רגול - מפרשינן בגמ' שעוקדים ידיהם עם רגליהם בכבלים שלא יברחו:

ולא יקשור גמלים זו לזו וימשוך - האחד כדמפרש בגמרא:

ובלבד שלא יכרוך - החבלים בכרך אחד ובגמרא מפרש טעמא:

גמ' בזנבו ובחוטרתו - דכיון דקשורה בשניהם לא נפלה:

חוטרתו - חלדרוב"א (דבשת) שיש לכל גמלים על גביהם:

בשלייתה - דכיון דכאיב לא מנתחא לי' ול"נ מטולטלת כר קטן מלא מוכין נותנין לו תחת הזנב כדי שלא תשחית הרצועה הבשר לפי שהמשוי שעל גבה כשהגמל יורד מכביד ויורד כלפי צוארה אלא שהרצועה מעכבתו:

יד ורגל - אחד מן הידים ואחד מן הרגלים כובל ביחד:

יד על גב זרועו - אחד מידיו כופף כלפי מעלה וקושר כדי שלא יהו לו אלא ג' רגלים לברוח:

שתי ידים - כאחד או שתי רגלים כאחד:

ואכתי לא דמי - האי תנא לדרב יהודה:

רישא וסיפא ניחא - כדרב יהודה אבל מציעתא דקתני או שתי ידים או שתי רגלים קשיא לדרב יהודה דלא קרי עקוד אלא יד ורגל כיצחק בן אברהם דכתיב (בראשית כב) ויעקד כפף ידיו ורגליו לאחוריו וקשר יד ורגל יחד ונפשט צוארו לאחוריו:

לחינגא - לשוק למוכרם חינגא ע"ש שסובבין את השוק מחולות מחולות עגולות של בני אדם:

לענין כלאים שנוי - האי שלא יכרוך דמתני' לא שייך ביה איסור שבת אלא משום כלאים אסר ליה כדמפרש ואזיל:

כלאים דחבלים - שיש בהן חבלי צמר וחבלי פשתן וכי כריך להו הוו כלאים וידו מתחממת באחיזתן וקסבר דבר שאין מתכוין אסור:

אי נימא כלאים דאדם - דכי כריך להן סביבות ידו נמצא קשור עם הגמלים ופעמים שהן מושכין שום דבר ונמצא אדם וגמל מנהיגין יחד:

והתנן אדם מותר עם כולם - עם כל הבהמות לחרוש ולמשוך שלא אסרה תורה אלא שני מיני בהמה יחד כעין שור וחמור ומשנה זו במסכת כלאים:

התוכף - בגדי צמר ופשתים:

בתכיפה אחת - כגון ע"י מחט פעם אחת או שקשר קשר אחד:

אינו חיבור - דכתיב (דברים כב) צמר ופשתים יחדו לא אסרה התורה אלא חבור יפה המתקיים:

כריכה וקשירה - בשתי תכיפות:

שלא יצא חבל - ראש החבל לא יצא מתחת ידו טפח למטה דדמי כמי שנושאה בידו ולא מתחזיא שהיא מאפסר הגמלים:

שמואל - דאמר טפח לאורויי הלכה למעשה אתא לאשמעינן דהבא לימלך לפנינו אמרינן ליה טפח שלא להקל באיסורין ומיהו עד טפחיים ליכא איסור:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת נד ב (עריכה)


והתניא ובלבד שיגביה מן הקרקע טפח - אבל כל כמה דבעי ניפוק מתותיה ידיה:

בחבלא דביני ביני - שבין ידו לגמל בההוא קאמר כמה דבעי נהוי ובלבד שיגביהנו מן הקרקע טפח כדי שתהא נראה הבהמה נמשכה בו דאי לא לא מיתחזי נטירותא דבהמה אלא כמשאוי בעלמא שאין נראה שאוחז ראשה בידו:

מתני' בזוג - אישקליט"א (אישקיליט"א: זוג (פעמון)) :

אע"פ - שחללו פקוק במוכין שאין העינבל שלו מקשקש להשמיע קול ובגמ' מפרש טעמא: סולם ורצועה וכל הנך דמתניתין מפרש בגמרא וכולהו משום דחייס עלייהו ואי נפלי אתי לאיתויי:

עגלה - כגון קרון קטן שעושין לו תחת זנבו שראש זנב אותן האילים רחב כמין כר קטן ואין בו עצם אלא שומן ועב וכבד וכשנגרר לארץ נשרט ונשחת ועושים לו עגלה מתגלגלת אחריו כשהוא הולך והזנב קשור עליה:

קופר - שרץ הוא שנימיו חדין כמחט וקורין לו הריצו"ן (איריצו"ן: קיפוד) וקושרין עורו בדדי הפרה שלא יניקוה שרצים:

ולא ברצועה שבין קרניה - דמשאוי הוא לה כדמפרש בגמרא:

גמ' כדאמרן - שאינה קשורה בו מע"ש דלא גלי מאתמול שיהא צריכה לכך שיהא לה למלבוש:

פקוק - סתום:

לחינגא - לשוק למכור ותולין לו זוג להנאותו:

בי לועא - שקושרין אצל הלחי:

דלא הדר חייך לה - שלא יוכל להחזיר צוארו לצד המכה לחככה בשיניו וקושרן בצוארו וחשובים הן יותר מקשישין שעל גבי השבר ואי נפלו חייס עלייהו ומייתי להו בשגגה:

לגיזרא - אנטורטלייר"י (אינטריטייליי"ר: להתנקש זו בזו (רגל ברגל)) בלעז בהמ' שפסיעותיה קצרים ומכה רגליה זה בזה עושין לה כמין טבעת של עקלים או רצועות עבות וקושרין אותה למעלה מפרסות הרגל מקום שמנקשין זו בזו:

דלא ליחלפו - בתרנגולי חבריהם:

דלא ליתברו מאני - שקושרין שני רגליה יחד ברצועה קצרה שלא תוכל להרים רגליה ולהתיז:

דלא ליחמטן - שלא ילקו בסלעים וטרשים בלניי"ר (בליציי"ר: לחבוט) בלע"ז:

לאחר שגוזזין אותה טומנים לה עזק בשמן - עד שיגדל צמרה:

עזק - צמר גפן או כל דבר רך:

פדחתה - מצחה:

עשיתה מר עוקבא - ניהגת ברחל זו חשיבותו של מר עוקבא שהיה עשיר ואב בית דין וכי דרך חשיבותה לכך:

ילתא - אשתו של רב נחמן:

דרני - תולעים:

קיסמא דריתמא - קיסם של רותם שמניחין לה בחוטמה:

בר נירא - עול קטן שמניחין לעגל בצוארו שיהיה למוד לכוף ראשו לכשיגדל:

דלא למציוה יאלי - שלא ינקוה עלוקה שקורין שנשוא"ש (שנשואי"ש: עלוקות) :

בין לנוי בין לשמר אסור - דכל נטירותא יתירתא אמרי' משאוי הוא:

(מתנו) בכולי סדר מועד כל כי האי זוגא - ארבעתן יחד:

חלופי ר' יוחנן - יש מחליפין ר' יוחנן ומעיילי ר' יונתן:

נתפש - נענש על עבירות שבידן:

בכל העולם כולו - בכל ישראל כגון מלך ונשיא שאפשר לו למחות שיראין מפניו ומקיימין דבריו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת נה א (עריכה)


זקנים - סנהדרין:

רישך בקרירי - אני שאני רבך איני נכוה אבל מר עוקבא שהוא ראש לי ולך ואב ב"ד יכווה בחמין:

דכתיב בית דוד וגו' - לא ענש אלא מי שבידו לשפוט:

חוץ מדבר זה - שנא' במקרא זה שהוציא דבור לטובה ומפני עונש תוכחה חזר בו: והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה. אלו צדיקים:

שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה - שאני רוצה לשלוח בעיר:

היינו דכתיב - מעיקרא ועל כל איש אשר עליו התיו אל תגשו ולבסוף וממקדשי תחלו:

ממקודשי - שהודה למקטרג מדת הדין וחזר מן הטוב:

מי הוה מזבח הנחשת - בימי יחזקאל והלא שלמה גנזו ועשה מזבח אבנים של ל"ב אמה דכתיב (מלכים א ח) כי מזבח הנחשת אשר לפני ה' קטן מהכיל כאדם האומר לחבירו ננס פלוני ופסול לעבודה:

ממקום שאומרים שירה - מן הלוים שאומרים שיר בכלי נחשת:

תיו תמות - לרשעים:

חותמו של הקב"ה אמת - אמצעית לאותיות וראשון ואחרון על שם אני ראשון ואני אחרון ואני הוא: אלו בני אדם שקיימו התורה כולה: התיו סימן להם שקיימו התורה מראש עד סוף:

ואיש לא יצילנה - שאין עוד זכות לאבות שאכלוה: ויפן אליהם למען בריתו את אברהם וגו' ולא השליכם מעל פניו עד עתה. אבל מכאן ואילך השליכם ולא פנה אל ברית אבות:

ה' אלהי אברהם ואלהי יצחק וישראל היום יודע - שאתה זוכר ברית. אברהם יצחק וישראל מדקאמר היום יודע ותו לא מכלל דתמה ועל ידי רחמים הוזכרה להם בימי חזאל:

בימי חזקיהו - דכתיב מעתה ועד עולם קנאת ה' צבאות תעשה זאת ולא זכות אבות:

בלא חטא - וחטאו של אדם גורם לו מיתה:

בשבט - ובנגעים. היינו יסורים וקאמר שאין באין אלא משום פקידת עון:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת נה ב (עריכה)

בעטיו של נחש - בעצתו של נחש שהשיא לחוה ולא בחטא אחר שלא חטאו. בעטיו כמו עטא וטעם (דניאל ב):

ואחיותיהם - בבני ישי משתעי:

אלא לאו ר"ש בן אלעזר - דאמר משה ואהרן בחטאם מתו ומודה בהני:

כל האומר ראובן חטא - במעשה בלהה:

דכתיב - בההוא קרא:

ויהיו בני יעקב וגו' - להוציא מלבך שלא תחשדנו:

ויבא חטא זה לידו - ויגזור הקב"ה שיהיו מן המקללים:

אחת של שכינה - כך היה יעקב עושה בארבעה אהלי נשיו מעמיד מטה לשכינה ובאותו אהל שהוא רואה בו השכינה הוא בא ולן אותו הלילה:

חללת - אותו שם שעלה על יצועי דהיינו שכינה מדלא כתיב יצועי עלית טעם אחר עד שלא נבנה אהל מועד היתה שכינה מצויה באהלי צדיקים:

פחז - נוטריקון הוא:

פזתה - לשון עמא פזיזא (לקמן דף פח.). פזתה מיהרת בעצמך וחטאת:

זלתה - זלזלת:

פיללת - להנצל מן החטא:

חלתה - ויחל משה (שמות לב):

זעזעת' - יראת לחטוא לר' אליעזר ור' יהושע חטא ולרבן גמליאל ולמודעי בקש לחטוא ולא חטא:

חלית - חולי גדול להתאפק לכבוש יצרך:

כל האומר בני עלי חטאו - באשת איש אינו אלא טועה ומיהו בבזיון קדשים חטאו:

דאמר רב - לקמן בשמעתין פנחס לא חטא ויליף לה מקרא ור' יונתן יליף לה לחפני מהאי קרא דמקיש חפני לפנחס:

ששהו את קיניהן - שהיו מסרבין להקריב שום קרבן אלא בקושי כדכתיב (שמואל א ב) גם בטרם יקטירון את החלב וגו' וכשהיו זבות ויולדות באות ממקום אחר לשילה להקריב את קיניהן והן היו משהין מלהקריבם והנשים לא היו יכולין לסמוך עליהם שיקריבו והיו שוהות שם ולא היו חוזרות אצל בעליהן עד שראו קיניהן קרבין והיו טהורות לקדשים וליכנס לעזרה לפיכך מעלה עליהם כאילו שכבום שהיו מונעים אותן מפריה ורביה:

פנחס לא חטא - באשת איש דאשר ישכבון את הנשים אינו אלא חפני לבדו:

ואחיה בן אחיטוב וגו' כהן ה' - בשילה נושא אפוד הרי שמיחסו לשבח ומזכיר עליו שם פנחס אבי אביו:

אפשר בא חטא לידו והכתוב מייחסו - לשבח ואת בן . בנו מייחסו אחריו והכתיב גבי עבירה דנואפים יכרת ה' לאיש וגו' והאי קרא בבא על הנכרית ועל הזונה מישתעי כדדרשינן ליה באלו הן הנשרפין דכתיב לעיל מיניה כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר ודרשינן כי חלל יהודה קדש זו זונה וכן הוא אומר לא תהיה קדשה וגו':

ער - חריף להבין ולהורות בין החכמים כדאמרי' בעירובין (דף נג:) אהרנית ערנית:

ואם כהן הוא כו' - וכאן מייחס כהן מגיש מנחה אחר פנחס:

והכתיב אל בני כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם ה' - אביהם היה מוכיחם:

והא כתיב מעבירים אמר רב הונא בריה דרב יהושע מעבירם כתיב - קשה בעיני שם החכם הנזכר כאן כי אומר אני שטעות גדול הוא ול"ג לה להא מילתא שהרי בספרים מוגהים כתיב מעבירים וגם . במסורה הגדולה במקום שמנויין שם כל התיבות דלא כתיב בהן יו"ד וקורין ולא נמנה זה והם מנויין ע"פ החשבון וזו אינה קשיא דהאי מעבירים לאו לשון עבירה הוא אלא לשון ויעבירו קול במחנה (שמות לו) וה"ק להו לא טובה השמועה אשר אנכי שומע את עם ה' מעבירים ומכריזין וקובלים עליכם והאי מעבירים לשון רבים הוא ואעם ה' קאי ולאו אבני עלי שהרי הם היו עוברים ולא היו מעבירים את אחרים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת נו א (עריכה)


בני שמואל חטאו - במקח שוחד והטיית דין:

לחזניהם - שמשיהם ששוכרין אותן לילך ולהזמין את הנקראים לדין:

ולסופריהם - לשטרי בירורין ולאגרות שום:

מלאי הטילו על בעלי בתים - נותנים להן פרגמטיא לעסוק בה ולתת להם השכר ומתוך כך היה נמשך לבם להטות דין כשבאין לפניהן לדון והיינו חטאם:

חלקם שאלו בפיהם - מעשר ראשון הראוי להם שלוים היו שאלו בפיהם מתוך שהיו גדולי הדור ושופטים לא היו מונעים מהם ושאר לוים עניים מצטערים ולר' מאיר לא חטאו בהטיית משפט:

קופה יתירה - יותר מן הראוי:

מתנות - זרוע לחיים וקיבה והם לא היו כהנים ל"א מתנות לויה כגון מעשר וקרא כתיב ונתן לכהן ודרשינן ולא שיטול מעצמו בשחיטת חולין בפ' הזרוע (דף קלג.) וה"ה לכל מתנות כהונה ולויה:

דוד חטא - בבת שבע קודם שקבלה גט:

שבקש - לשכב עמה קודם שקבלה גט שהיה בעלה שולח לה מן המלחמה שאם ימות לא תיזקק ליבום או שמא יהרג ואין מעיד עליו ותתעגן אשתו או שמא יהא שבוי כדאמרינן לקמן כל היוצא למלחמת בית דוד כו':

משונה רעה זו - בכתיבתה ובלשונה:

שהיה לך לדונו - על שמרד במלכות כדלקמן:

ליקוחין יש לך בה - קדושין תופסין בה שאינה אשת איש כדשמואל כו':

גט כריתות - על תנאי שאם ימות תהא מגורשת מעכשיו ופעמים שהוא טרוד בצאתו ושולחו מן המלחמה:

ואת ערובתם תקח - במלחמת שאול כתיב:

דברים המעורבים ביניהם - היינו קדושין תקח תבטל ע"י גט שתביא להם מן המלחמה:

בחרב בני עמון - כאותן שהורגים בני עמון שלא מדעתך:

ואדוני יואב - לאו אורח ארעא לקבל עליו מרות אחרים בפני המלך:

רק בדבר אוריה - מקרא כתיב כך בדבר אוריה שגרם לו שיהרג אבל בבת שבע לא חטא:

לשון הרע - לקמיה מפרש:

בלא דבר - אינו חכם בתורה והוא מצאו מלא דבר וחכם בתורה:

חזייא דשקרא הוה - מתחילה מצאו שקרן בכך:

כי הדר אלשין עליה - ציבא על מפיבושת כשהיה דוד בורח מפני אבשלום מאי טעמא קביל מיניה:

איה בן אדונך ויאמר הנה יושב בירושלים - כי אמר היום ישיבו לי את ממלכת אבי דברים הנכרים חזא ביה. במפיבושת כשנהרג אבשלום וחזר דוד למלכותו ובא לפניו לא עשה רגליו ולא עשה שפמו כסבור דוד שניכרים דברי ציבא שנצטער על שחזר דוד ולא קישט עצמו ועוד היה מצפה שכשיושיבוהו במלכות יתנאה ויסתפר לכך לא קבל דבריו ואמר לו אתה וציבא תחלקו השדה והוא השיבו קשה אין לי לצעוק אלא על מי שהביאך הלום הנה שמצטער על שובו ואם לא שראה בו דברים הניכרים היה חוזר ממה שאמר הנה לך כל אשר למפיבושת ואע"פ שמיהר ואמר לו מתחלה הנה לך כל אשר למפיבושת אין זו קבלה כי כל זמן שלא היה דוד שב למלכותו יודע היה שאין מתנתו מתנה ולא אמר לו אלא על תנאי אם יראה אמת בדבריו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת נו ב (עריכה)


על עסקי נחל - ומה על נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה בנחל נפשות הללו על אחת כמה וכמה אם גדולים חטאו קטנים מה חטאו:

ולא עבדו ישראל עבודה זרה - שעל ידי שנחלקה המלכות העמיד ירבעם העגלים שלא יעלו ישראל לירושלים לממשלתו של רחבעם:

שלמה חטא - בע"ז:

כדר' נתן - דשני קרא הטו ללכת והוא לא הלך:

הכא נמי דבנה - קשיא היא:

אלא - מהכא תילף דלא בנה כדתניא רבי יוסי אומר כו':

להר המשחה - לשון שמן דמתרגמינן משחא והוא הר הזיתים:

מקיש ראשונים - מקיש את בנינו של שלמה לביעורו של יאשיהו מה יאשיהו לא עשה ביעור זה ותלו בו מן השמים לשבח הואיל וביער השאר שנעשה משמת יהושפט אף שלמה לא עשה בנין זה ותלו בו לגנות מתוך שלא מיחה בנשיו:

שמש - לחטוב עצים ולשאוב מים בשכר לע"ז:

ואל יכתב בו דבר זה - ללמדך שקשה התוכחה במי שבידו לימחות:

מיני זמר - כלי שיר:

נעץ קנה - ושרטון מדבק בו עד שנוסף והולך וגדל שרטון חול ורפש וטיט שהים גורש:

כרך גדול של רומי - שהוא מיצר לישראל והוא (איטליא) של יון במסכת מגילה (דף ו:):

ביום שהעמיד ירבעם את העגלים נבנה צריף אחד - באותו שרטון שגדל שם בימי שלמה צריף כוך קטן מציידין שעושין מן קנים ומן ערבה ומאז נתוספו בתים על בתים:

איטליאה - שם העיר והיא ממדינת יון וכשנטלה רומי מלכות יוונים לכדוהו ונהפך להם:

יאשיהו חטא - דכתיב שב אל ה' משמע דחטא מעיקרא:

מבן ח' - שישב על כסא מלכותו דכתיב בן ח' שנה וגו':

עד בן י"ח - שמצא חלקיה את הספר ועיין ודקדק בתורה ובדיניה בכתב ובעל פה והבין שמא טעה בדינא:

נטל מזה - ממי שנתן לו תחילה: ה"ג ואמרי לה אחא אחוה דאבא אבוה דרב ירמיה בר אבא:

נתן דצוציתא - על שם ניצוצין דנורא שהמלאך פשט את ידו וקיבל תשובתו לישנא אחרינא על שאחזו המלאך בציצית ראשו: