חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק יז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים


דף קכב עמוד ב[עריכה]

כל הכלים. (הא דאמרינן אין בנין בכלים כבר מפורש לעיל ריש פ' הבונה יע"ש):
גמ'. קורנס של אגוזים לפצוע בו את האגוזים קסבר דבר שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו אסור. יש מפרשים דמתני' דלקמן דקתני נטלין לצורך ר"י מוקים לה בדבר שמלאכתו להיתר ולצורך צורך גופו ולא לצורך צורך מקומו ולא לצורך גופו אבל מלאכתו לאיסור כלל כלל לא, ור' יוסי פליג ומוסיף דאפילו מלאכתו לאיסור מטלטלין כולן חוץ מן המיסר הגדול ויתד שמוקצין מחמת חסרון כיס, וקשיא לי כיון דלצורך מקומו שלא לצורך קרית ליה רישא דמתני' היכי קתני לפצוע בו את האגוזים שהוא לצורך אפילו שלא לצורך נמי שרי, ויש לומר דלהכי קתני לצורך גופו לומר דקורנס של אגוזים הוא דמותר לצורך גופו ושל נפחים אפילו לגופה אסור וכדי שלא תאמר של אגוזים נמי לגופו דוקא הדר מפרש כל הכלים הניטלין שאמרנו בין לצורך בין שלא לצורך ניטלין כנ"ל, ולה"ר משה בר' יוסף מצאתי שפי' לרב יהודה לצורך צורך תשמישו שלא לצורך לצורך גופו אע"פ שאינו לצורך תשמישו וכולם בדבר שמלאכתו להיתר אבל מלאכתו לאיסור כלל כלל לא, וזה הפירוש מתרחק מפני זה הטעם דקורנס של אגוזים לפצוע בו האגוזים צורך תשמישו הוא ואפילו שלא לצורך נמי ואפשר מאי קורנס של אגוזים שהוא עשוי לשחוק בו האגוזים לשכר או לדבר אחר ואין עושין לפצע ולפצע צורך גופו הוא, ואיני יודע מי הכניסו בכך ובירושלמי הא שלא לפצע בו את האגוזים לא, מתני' דר' נחמיה הוא דאמר אין ניטלין אלא לצורך ומיהו רחת ומזלג לתת עליו לקטן קשיא שאין תשמישו בכך ואפשר שאע"פ שאינן מיוחדין לקטן כיון שדרך תשמישן כך הוא לתת עליהן או לזרות ולהבר דרך תשמישן מיקרי ומיהו לרבא בריה דריב"ח כיון דלצורך גופו וצורך מקומו שוין רישא דקתני לפצע בו לאו דוקא אלא ה"ה לצורך מקומו דתרוייהו שוין ולצורך מיקרי, ואיכא דקשיא להו היכי אמר ר"י כל דבר שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו ולצורך מקומו אסור והא איהו אמר בפ' כירה שרגא דמישחא שרי לטלטלה, אלמא דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר, וי"מ דנרות לאו מלאכתו לאיסור הוא שאינו אלא בסיס לפתילה ושמן ואין עושין מלאכה ולא אמרו אלא כגון קורנס ומגרה שבהן עושין מלאכת איסור ולהכי נמי ל"ק ברייתא דנרות ופמוטות דר"מ ור"ש מתירין בהן ור"י אוסר במוקצה מחמת מיאוס ואיסור היום הא משום מלאכתן ד"ה מטלטלין וכ"כ הראב"ד ז"ל, ול"נ שנרות משמשי שבת הן ואין מלאכתן לאיסור אלא כגון קורנס ורחת שאין להן תשמיש רבוע בשבת א"נ ר"י ממתני' גופה איתותב והדר ביה תדע דהא אמר לעיל בפ' ואלו קשרים כלי קיואי מותר לטלטל בשבת ומלאכתן לאיסור הן:


דף קכג עמוד א[עריכה]

אסובי ינוקי. פירש רש"י ז"ל להחליק סדר אבריו ביד כשהוא נולד איבריו מתפרקין והוא צריך ליישבן ולא דמי ללפופי דשרי לד"ה בשילהי פ' חביות דהתם הוא מחבש אותו ומאליו הוא מתוקן אבל אסובי בידים דמי לתקוני מנא ומאי דמדמה לה בגמ' לאפקטוזין לא מחוור ואי דמי טפי דמיא למעצבין דאמרינן לקמן דאסור, ור"ח ז"ל פירש שהוא אסוקי גרמא דפומה דנפלה לינוקא ומגביהין אותו ביד ופעמים שהוא מקיא באותה רפואה ומשום הכי דמיא לאפקטוזין וזה אינו נכון כלל שאין הרפואה מחמת הקאתו, והקאה זו נמי שריא דדבר שאינו מתכוין הוא, ויש ליישב דהכי מדמי כשם שסתימת פי הצטומכא אוסר לעשות לה פה ברפואת אפיקטוזין כך סתימת הפה אסורה לעשות לה רפואה באסובי ינוקא כדי לפותחה כך מפורש בתוס':


דף קכג עמוד ב[עריכה]

הא דאותביה אביי לרבא חבריה מדוכה ואקשי ליה איהו נמי לרביה מדוכה ולא אסיק אדעתיה לאוקמה בלצורך מקומה דילמא לאפוקי תירוצא מיניה דרבה איכוין וכי אותביה לרביה לאו למיפלג עליה אמר אלא גמרא גמיר, א"נ בתר דשמעה סברה ואיכא דמיעבר קולמס עלה דההוא ול"ג אביי אלא איתביה סתם [הערת הגרא"ז - חסר כאן דברים וצ"ל ויש מי שאומר דאביי גופיה דסבר כאן דלצורך מקומו לא דמי לצורך גופו הוא משום דסבר כרבה דצורך מקומו הוא שלא לצורך ולר' נחמיה אסור גם במלאכתו להיתר ואף דאקשינן לעיל מדוכה בתר דשמעה סברה כן הברייתא (שיטת הבעה"מ וכן כ' הרשב"א כאן)] ומה יעשה זה במאי דאקשינן לקמן למר לר' נחמיה הני קערות היכי מטלטלי להו והא דרבה לא מתרץ בצורך מקומה, דרבה ודאי אפשר דס"ל אסור לטלטה לעולם קאמר דסתמא הכי משמע ולר' נחמיה ודיא אינה נטלת לעולם דלצורך מקום כל הכלים אסורין ולצורך גופה של תשמיש המיוחד לה אין אותו תשמיש מותר בשבת כדי שתהא נטלת בכך וה"נ סבר ר"א אין מטלטלין אותה לעולם ומשום הכי אוקמה קודם התרת כלים ורבא ענה בתריה לפום סבריה ואוקמה כר' נחמיה אבל לדידיה מתוקמא מחמה לצל א"נ רבה בר נחמני הוה ומדאוקמינן רבא ואם לאו אין מטלטלין אותה מחמה לצל ש"מ דיש בה שום מטלטלת מחמה לצל ולאו אגב שום שהרי לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד ולא לשאר המוקצין נמי כגון נר וכיוצא בו אלא מלאכתו לאיסור כיון דלית ביה משום מוקצה אלא איסור מלאכתו גורמת לו כל זמן שהוא משמש היתר מותר ודוקא במשמשין לו אבל להניח עליו ככר ולטלטלו מחמה לצל אסור לעולם כנ"ל:


דף קכד עמוד א[עריכה]

הא דאמרינן לרבה ואתא ר' נחמיה למימר דאפילו דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו אין לצורך מקומו לא. אפשר דדבר שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו אסור וכן לרבא דהא לצורך דר' נחמיה לאו צורך גופו הוא דומיא דת"ק אלא פליג במתני' אשלא לצורך לגמרי והדר פריש בברייתא דלצורך גופו נמי דוקא תשמישו ובמלאכתו לאיסור לא משכחת לה וכ"כ רש"י ז"ל ודוקא לדבר שמלאכתו להיתר אבל לדבר שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו לא שרי ר' נחמיה דהאי לצורך גופו לאו תשמיש המיוחד לו דהא מיוחד למלאכת איסור ואפשר דלר' נחמיה דבר שמלאכתו לאיסור ודבר שמלאכתו להיתר שוים הם, ודקא קשיא לך כיון דבעי ר' נחמיה צורך תשמישו המיוחד לו דבר שמלאכתו לאיסור היכי משכחת לה דשרי לצורך גופו, זה אינו קושיא דכל שמיוחד לאותו מלאכה אע"פ שהוא לאיסור מותר בכיוצא בה להיתר כגון קורנס של נפחים או של בשמים שהוא מיוחד להכות ולשחוק והם מלאכות של איסור אם בא לפצע בה אגוזים תשמישו המיוחד לו מיקרי שאף זו שחיקה והכאה כיוצא בה אלא שהיא מותרת וכגון מכבדות של תמרה מלאכתן לאיסור הן לכבד את הקרקע ויש להן היתר בשבת לתשמישן לכבד בהן את השולח, ולפיכך אמרו בפ' חביות ששובר אדם את החביות לאכול ממנה גרוגרות ומטלטל את הסכין לכך בדרוסות וחותכין ממש בקורדס ובסכין וההיא דר' נחמיה הוא ושריא אך שאין הסכין וקורדס מיוחדין לחתיכת גרוגרות מ"מ מיוחדין הן לחתיכה ולשבירה וכל שם חתיכה א' הוא ולא בעי ר' נחמיה אלא למעט טלטול השופר לגמע בו מים לתינוק אע"פ שהוא ראוי לכך הואיל ואינו עשוי למלאכה זו ולא לכיוצא בה ומיהו אם בא לשבר אגוזים וכיוצא בזה בתוך המדוכה אסור לטלטה לכך ולא תשמישה הוא אלא לשחיקה גמורה שאסור בשבת ואין זה מחוור וכן נמי סכינא למפסק בה מיתנא לפי זה הדרך דלאו תשמישו מיקרי שאין הסכין עשוי למפסק וחתיכת הסכין ופסיקת המיתנא תרי מילי נינהו כדמוכח בפרק בכל מערבין, והא דאמרינן בפ' חביות (דף קמ"ו) חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך לר' נחמיה משום שאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו ובסכין אסור, ומ"מ קשה יפקיע ויחתוך במספרים או באותו כלי העשוי לחתיכה ואע"פ שמלאכתו לאיסור וא"א שלא יהא שום כלי עשויה לכך או לכיוצא בזה ומיהו משמע שכל כלי שמלאכתו לאיסור אין מטלטלין אותו כלל, ואין משנין אותו מאיסור להיתר וכדאמרינן במדוכה ומיהו אפשר דלרבא צורך מקומו כתשמיש המיוחד לו ושרי אפילו במלאכתו לאיסור, וא"ת כיון דלצורך גופו אסור אף לצורך מקומו אסור שלא מצינו היתר יותר בצורך מקומו מצורך גופו, י"ל אה"נ דלר"נ מצינו לפי שאין משנין כלי ממלאכתו ולכן אסור לגופו והיינו דאקשינן ליה אביי לרבא חבריה מדוכה ולא מוקי לה כר' נחמיה דלדידיה צורך מקומו מותר אפילו לר' נחמיה דאס"ד מלאכתו לאיסור בין לגופו בין מקומו אסור היכי מקשי ליה אביי מיניה והא ניחא ליה לרבא כדניחא ליה לאביי דאי כר' נחמיה מתוקמא ליה ואי כרבנן לדידיה לצורך מקומה ולדידיה מחמה לצל ומאי קשיא ליה אלא כדפרישית כנ"ל:


דף קכד עמוד ב[עריכה]

וב"ה מתירין להוציא את הקטן ואת הלולב וס"ת. כ' ר"ח ז"ל נקטינן קטן למולו ולולב למצותו וס"ת לקרות בו ומשמע משום דאמרינן בהו מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אבל שלא לשם מצוה לא אמרינן מתוך, ואין צורך לכך אלא אפילו גדול התירו דהא ילתא שרי לה ר"נ למינפק באלונקמה שכל שהוא לצורך אדם ולהנאתו מתור ובירושלמי אמרינן התם בביצה הא גדול אסור ר' שמואל בריה דר' יוסי בר בון אמר אפילו גדול מותר מי לא תנינן קטן בא להודיעך כחן של ב"ש עד היכן היו מחמירין ואמרינן נמי התם מטלטלין האסתניסוס או כשרבים צריכים לו ומיהו שלא לצורך כלל כגון מי שאין דרכן בכך ואינו אסתניס וגם אין רבים צריכים לו אסור אבל אין חייבין עליו דמ"מ כיון שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והא דאמרינן בפ"ק דביצה אלא מעתה הוציא את האבנים לב"ה ה"נ דלא מחייב היינו אבנים לבנין שלא לצורך היום כלל ובהא ל"א מתוך ומילקא נמי לקי בכל כה"ג וראיה לדבר מהא דאמרינן בפסחים האופה מי"ט לחול רבה אמר אינו לוקה רב חסדא אמר לוקה ואפילו לרבה לא אמר אינו לוקה אלא משום דאמרינן הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה השתא נמי חזי ליה אבל אי לא"ה לוקה ול"א מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ובפ' במה טומנין אמרינן אין שורפין קדשים בי"ט דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה די"ט ואמאי לימא מתוך אלא ש"מ שלא לכל דבר אמרו ב"ה מתוך אלא לדבר מצוה וצורך היום ובפ"ק דכתובות אמרינן מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אלא מעתה מותר להניח את המוגמר בי"ט מתוך וכו' ופריק עליך אמר קרא לכל נפש וכו' ומשמע מינה שאין אומרים מתוך אלא בדבר השוה לכל נפש כלומר מתוך מלאכת אכילה שהיא צורך כל נפ הותרה נמי כל מלאכת הנאה שהוא צורך כל נפש וה"ה לכל מה שמשתמש בו אדם ביומו דהא ס"ת לקרות בו לאו משום הנאה הוא אלא שתשמיש הרגיל ליומו מותר לו ול"ד למילה שלא בזמנה דמצוה גרידא הוה ולא מתהני בעשייתה כלל מחמת גופה ומיהו מילה בזמנה צורך היום מיקרי ומש"ה מוציאין קטן כשם שמשלחים כלי להשתמש בו בי"ט וכן לולב לצאת בו דאלת"ה הו"א לה הוצאה מכשירי מצוה ומכשירי מצוה אין דוחין י"ט ומיהו קשה מההוא דאמרינן פ"ק דביצה השוחט עולת נדבה בי"ט לוקה ואמרינן עלה דאמר לך מני ב"ש הוא דסברי ל"א מתוך שהותרה וכו' אלמא לב"ה אמרינן מתוך אע"פ שאין צורך היום, וי"ל דההוא נמי צורך היום הוא שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם, ול"נ דהתם מתוך שהותרה לצורך גבוה בעולת ראיה ובשלמי חגיגה דאינון חובת היום לגבוה הותרה נמי לצורך גבוה אף שאינו חובת היום דהיא עולת נדבה, ומיהו אפילו לב"ה אסור אלא שאין לוקין עליו.
ותו ק"ל הא דאמרינן פ"ק דפסחים גבי ביעור חמץ של שריפה וש"מ ל"א מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וי"ל כל חובת היום בדבר שהא מקרי צורך היום קצת אלא שאינו לאכילה דומיא דאוכל נפש שהוא צורך וחובה ליום ולא מיחייב בי"ט אלא בדבר שהוא צורך מחר כגון אופה מי"ט לחול ומילה שלא בזמנה, וק' מההוא דתנן המבשל גיד הנשה בי"ט ואוכלו לוקה חמש ולא לקי משום מבשל בי"ט דמשום דאמרינן מתוך וכו' ואע"פ שאינו צורך היום כלל ואיסורא נמי איכא, וא"ל ש"ה שראוי הוא לאכילה והרי נהנה ממנו בי"ט ואכלו ואע"פ שהוא אסור אמרינן ביה מתוך אבל לא בשאר דברים שאינן צריכים.
נמצאת אומר כמה מחלוקות בדבר, הוצאה שהיא לצורך היום ולהנאת אדם כגון טלטול האסטניסוס והקטנים מותר אבל בכסא אסור מפני שנראה כרוצה להוליכו למקום רחוק ואם היו רבים צריכין לו מותר, וכן הוצאת כלים הצריכין לו לצורך היום מותרת, והוצאת כלים שאינן צריכין לו כגון מפתח אסור כדאמרינן בירושלמי תני ולא את המפתח וב"ה מתירין הדא דתימא במפתח של אוכלין אבל במפתח של כלים לא, והא ר' אבוהו הוה יתיב ומתני ומפתח הפלטירין הו"ל בגוויה, וזה הירושלמי כתבו ר"ח ז"ל ואע"פ שמשלחין תפילין בי"ט מפני שאפשר שיהיו צריכין היום לאותו שנשתלחו לו להתלמד בהלכות עשייתן, והו"ל כס"ת וכל המשתלחין בי"ט כלים תפורין ושאינן תפורין משום דחזו לבו ביום ושמא יצטרך להם הוא, והוצאת לולב וס"ת עצמו כיון שהוא מצוה וצורך היום דבעינן לה' ולכם מותרת, אבל שחיטת עולת נדבה אע"פ שהוא מצוה אסורה ומיהו אין לוקין עליו דאמרינן מתוך אבל הוצאת אבנים לבנין לוקה וכן אופה מי"ט לחול, אלא דקי"ל כרבה דאמר הואיל וכן בזורע וכיוצא בהן מוחק וכותב ומלאכות שאינן נעשות לאוכל נפש אצ"ל דלוקה עליהן וכן בדבר שאינו נהנה בגופה של מלאכה אלא שהוא נעשה מכשירין לדבר הצריך לו ל"א ביה מתוך כדאמרינן במכבה את הנר מפני דבר אחר בפ"ב דביצה וכן מכשירי מילה בזמנה ולולב ושופר כולן אסורין ול"א בהו מתוך, וא"כ בי"ט ליתסרון, ועוד מוליכין בהמה אצל טבח ליתסר ואנן אפילו לב"ש קאמרינן דמותר מן התורה בפ"ק דביצה ול"ק דגבי אוכל נפש הולכת הדבר הנאכל אוכל נפש עצמו הוא דכתיב אשר יאכל לכל נפש ולכן הדבר הצריך שאינו אוכל נפש מותר לב"ה מדין מתוך אבל בשבת דמילה עצמה דוחה היא, לכן הואצת קטן וכל שאפשר לעשותה מע"ש, ומכאן אתה למד דל"א שאוכל נפש עצמו אפשר לעשות אסור אלא במכשירין לר"י, וה"נ מוכח במס' מגילה (דף ז' ע"ב):
הא דאמרינן אבל של תמרה אסור וכן אמר ר"א. אומר רבינו הגדול ז"ל האידנא דקי"ל כר"ש שרי כבוד הבית דדבר שאין מתכוין הוא והו"ל כלהו מכבדות דבר שמלאכתו להיתר שהוא סבור שעל הרבוץ והכבוד נאמר כן בפ' המצניע וכ"כ ר"ח ז"ל וכ"ד על הלכות ראשונות ז"ל ונראה מדבריו של בעל הלכות ז"ל שגירסתו מוחלפת שכ"כ ר"א אמר אף של תמרה סבר לה כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר אלמא כי לא מכוין כניש תמרא רככא דאוצר ע"כ וזו הגירסא יותר מחוורת דלמאן דגריס אימא וכן אמר ר"א קשיא אמאי דחיק נפשיה לחלופא לימא ר"א כר"ש ס"ל ומתוקם אליבא דהלכתא ואי ק"ל הא דאמרינן ר"פ מפנין אבל לא את האוצר שלא יגמור את האוצר כולו וכ' במקצת נוסחי פי' ובהלכות רבינו הגדול ז"ל דילמא אתי לאשווי גומות ומתני' דהתם ר"ש הוא אלמא לד"ה אסור, הא בורכא, דהתם לאו במכבד עסקינן אלא בגומר אותו בלא כבוד ואעפ"כ אסור משום שמא יראה שם גומות וישוה אותם לדעת לפי שלא ראה אותם עד עכשיו ודרך מכבדי אוצר בכך ולפי שנעשה כולו גומות גומות ועשויות למלאות מפני האורחים.
ונשאלה שאלה לרבינו הגדול ז"ל זה שאמרו בי"ט אף הוא אומר ג' דברים להקל מכבדין בין המטות אם כבוד זה הוא שמכבדין את הבית במכבדות וחכמים אוסרין, וכן הלכה א"כ קשה מה שיפסק בהל' שבת בענין מכבדות של תמרה שמותר לכבד בהן דקיי"ל הלכה כר"ש ואם בי"ט אסור בשבת לא כ"ש, תשובה, זה המשנה שנאמרה בה וחכמים אוסרין א"ל מאן חכמים ר"י הוא כדאתמר והשתא דס"ל כר"ש כולהו שריין ודבר שאין מתכוין מותר אלו דברי רבינו ז"ל וכן שיטת המשנה דסיפא גבי קדור וקרצוף קתני וחכ"א אליבא דר"י דוק ותשכח, ורש"י ז"ל חולק ואומר דבכל כבוד מודה ר"ש דאסור דפסיק רישיה ולא ימות הוא וקבלת הגאונים ז"ל, ועוד שהדעת נוטל כן לפי שאנו רואין שאין בו בכל כבוד השואת גומות ולא ברובם והאמת יורה דרכו:
הא דאמרינן בחספא דשרי ברה"ר משום דחזיא לדידיה. אע"ג דליכא עליה תורת כלי וגרע ודאי מכיסוי כלים שיש להם בית אחיזה דאסירי עד שיהא עליהן תורת כלי ה"ט דמילתא משום דכיון דהוי כלים והוכנו למלאכתן עדיין הכנתן ותורתן עליהן כ"ז שראוים למלאכה אבל אבנים וכל שלא היה כלי כגון צרורות שבחצר אסור לטלטלן שלא הוכנו מעולם, וקרומיות של מחצלת נמי שרי והוא הטעם דכיון דמכלים אתו וחזו לתשמיש הלכך מותר לטלטלן ומיהו אם היו קרומיות מבע"י וזרקן לאשפה אסורין דהו"ל כצרורות שבחצר ודמיא לשברי חביות שזרקן לאשפה מבע"י דאסורין:


דף קכה עמוד א[עריכה]

השתא תנור גופיה לר"י לא הוה מנא שברים מבעיא. ק"ל תנור גופיה לענין שבת אמאי לא הוי מנא אע"פ שאינו יורד לידי טומאה גבי שבת מיהא כיון דראוי הוא לכל מילי אמאי לא הוי מנא, מ"ש מגולמי דאמרינן לקמן דלענין שבת הוי מנא, ואפשר כיון דתנור זה מיוחד למלאכתו ואינו עשוי למלאכה אחרת והתורה אמרה שדרך תנור להיות מחובר ולפיכך אינו יורד לידי טומאתו ועדיין עתיד הוא לחברו לארץ לפיכך אינו נקרא תנור ולא כלי עד שיחברנו שם הלכך לענין שבת נמי לאו מנא הוא ומיהו יש לפרש מעיקרא הוא דקס"ד לדמויינהו ורב אשי לטעמיה קפריך אי איכא לדמויי טומאה לשבת השתא תנור גופא אמרת לאו מנא הוא הא לדידן לעולם מנא הוי לשבת דטומאה להא מילתא גזרת הכתוב הוא שהרי מתחזק הוא ונגמר בצואר גמל כבקרקע:
הא דאמר ראב"י על כסוי תנור שא"צ בית יד. משמע דדוקא כיסוי תנור אבל שאר כיסויי הכלים מחוברין צריכין הן בית יד מדאמר רבינא כמאן מטלטלינן האידנא כסוי דתנור אלמא לא מטלטלי שאר כיסוי דכלים וטעמא דמילתא מפני שכסוי התנור כתנור עצמו שאף הוא מסייע באפייתו של תנור וכל עצמו אין אופין בו אלא מחמת סיועו לפיכך דינו כתנור עצמו שמטלטל לעולם או שהוא כשבר ממנו שאף הוא עושה טפקא, והרמב"ם ז"ל הספרדי פי' שלא נחלקו ר' יוסי וחכמים במתני' אלא כגון חביות הקבורות בקרקע לגמרי דרבנן אסרי מפני שאינן נראות והרי הן ככסוי הקרקעות אבל בכסוי הכלים המגולין אע"פ שמחוברין לקרקע ל"פ רבנן במתני', ומצאתי בנוסחאות ישנות העיד ר' יוסי הכהן ולמאן דגריס נמי ר' יוסי סתם לק"מ שאע"פ שר' יוסי התיר עדות זו אפשר שבזה נחלקו שהוא סובר הוא הדין לשאר כלים, וחכ"א לא התיר ר"א אלא בזה בלבד מן הטעם שפירשנו אנו, ומפני כן פסק רבינו הגדול ז"ל כדברי ר"א בכיסוי תנור וכדברי חכמים בשאר כלים, וכ"פ בעל הלכות ז"ל כדברי חכמים אבל רש"י ז"ל כ' עלה דפלוגתא הוא במתני' דאיכא למ"ד בעינן בית אחיזה ואולי לדבריו שלש מחלוקות בדבר דת"ק דמתני' אסר בכל הכלים ור"י שרי בכולהו ור"א שרי בתנור אבל לא בשאר כלים:
הא דאמרינן בכולהו שמעתים בתלייה וקשירה בין בפקק בין בנגר בין בקנה בכולן תלייה משום גזירת בניין נגעו בה כר"א דכל דתלוי מטלטל הוא ולא מבטל ליה וקשירה דכולהו משום היתר טלטול ותו לא מידי: