ר"ן על הרי"ף/שבת/פרק טו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים

דף מא עמוד א

ואלו קשרים שחייבין עליהן. המנויין באבות מלאכות דקתני הקושר והמתיר ובעינן קשר של קיימא שאינו מתירו לעולם דומיא דקושרי חוטי של יריעות הנפסקין:

קשר גמלין:    מפרש בגמרא [דף קיא ב] דהיינו קיטרא דזממא שנוקבין לנאקה בחוטמה ונותנין בו טבעת מרצועה וקושרין אותה ועומדת שם לעולם:

וקשר הספנין:    מפרש בגמרא קטרא דאיסתרידא גם היא כמין טבעת מן עקל או מן רצועה בנקב שבראש הספינה ואותו קשר מתקיים:

כך הוא חייב על התירן:    כדילפינן בפרק כלל גדול (דף עד ב) שכן צדי חלזון צריכים לפרקים להתיר קשרי רשתות הקיימים כדי לקצרן או להרחיבן:

שיכול להתירו:    דלא הדקיה:

אין חייבין עליו:    ואפילו עשאו לקיימא:

יש לך קשרים שאין חייבין עליהם:    חטאת כמו שחייבין על קשר הגמלין אלא פטור אבל אסור ובגמרא מפרש הי נינהו וחסורי מיחסרא והכי קתני ואלו הן המותרין לכתחלה מפתחי חלוק כמו שיש לכומרים כעין לשונות לכאן [ולכאן] וקושרין של ימין בכתף של שמאל ושל שמאל בכתף של ימין דכיון דכל יומא שרי להו לא דמי מידי לקשר של קיימא ומותר לכתחלה:

סבכה:    קופיא:

של פסיקיא:    אזור רחב וחוטין תלוין בראשו לקשרו בהן:

ונודות יין ושמן:    של עור שכופפין פיהם וקושרין:

וקדרה של בשר:    פעמים שקושרין בגד סביב לפיה:

קושרין לפני בהמה:    חבל ברוחב הפתח:

קושרין דלי בפסיקיא:    דפסיקיא לא מבטל ליה התם:

אבל לא בחבל:    דמבטל ליה התם והוי קשר של קיימא שהדלי קשור ותלוי שם תמיד ומוקמי' לה בגמ' בחבל דגרדי דרבנן גזרו חבל דגרדי אטו חבל דעלמא וחבל דעלמא אסור דמבטל ליה התם והוי קשר של קיימא ורבי יהודה מתיר דלא גזר חבל דגרדי אטו חבל דעלמא:

וכתבו בתוספות דכי אסרי רבנן היינו דוקא בדליים הקבועים בבור אבל חבל דעלמא [כגון הדליים שלנו] שרי דכיון שאינו עשוי לעמוד שם זמן מרובה לא הוי קשר של קיימא:

גמ' קיטרא דקטרי בזממא:    רצועה ארוכה שמכניסין בטבעת כשרוצין לקשור הבהמה אסור לקשרה

דף מא עמוד ב

לכתחלה מפני שפעמים שמניחה שם שבוע או שבועיים:

וקיטרא דקטרי באסתרידא:    שכשרוצה להעמיד הספינה קושר רצועה באותה טבעת ומעמידה בה שבוע או שבועיים והוי כעין קשר של קיימא:

איתמר התיר רצועות מנעל וסנדל וכו' בדאושכפי:    בקשר [שהאושכף] עושה כשתוחב הרצועה במנעל וקושר קשר בתוכה שלא תוכל לצאת והוא קיים לעולם ומעשה אומן הוא:

בדרבנן:    שכשקושרין אותו סביב לרגליהם אין קושרין אותו בדוחק שפעמים שחולצו כשהוא קשור ונועלו כשהוא קשור ומיהו קשר של קיימא לא הוי שבשעת הטיט מתירין אותו וקושר אותו בדוחק שלא ידבק בטיט וישמט מרגלו כך פרש"י ז"ל אבל הרב אלפסי ז"ל כתב דמעשה הדיוט הוא אלא שהוא קשר של קיימא ולפיכך פטור אבל אסור:

בדבני מחוזא:    שהן רחבי לב ומקפידין על לבושיהן ועל נעליהן להיותן מכוונין וקושרין אותן בדוחק וצריך להתירן ערבית:

אסתוירא דכרעיה:    באשורו אחזה רגלי [איוב כג] מתרגמינן באסתויריה אחדת רגלי [והוא העקב שולייתו של רגל] :

דנפקו ביה בתרי וכו':    דכה"ג ודאי לא קטרי ביה קשר של קיימא ולא קשר אומן כדי שיהא נוח להתירו:

רבי ירמיה הוה קא אזל בתריה דרבי אבהו בכרמלית איפסיק ליה רצועה דסנדליה:    ונפל מרגלו הסנדל שעל ידי הרצועה הוא עומד כי הסנדל פתוח מעל גביו וצדדיו של עץ או של עור שלוק וקשה והרצועות נקשרות על גבי הרגל ומעמידות אותו:

שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה:    וראוי לטלטל וכרוך עליה במקום רצועה ונועלו עד שתכנס:

אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף:    בחצר:

שבקיה:    במקום שנפל מרגליך ולא תטלטלנו בידך להצניעו:

ומאי שנא מר' ירמיה:    דשרי ר' אבהו לנעלו על ידי גמי:

התם בכרמלית:    כגון בקעה ולא הוה מינטר וכתב הראב"ד ז"ל דהיינו טעמא דשרי משום דכרמלית דלא מינטר לא מקצי ליה איניש אלא דעתיה עלויה לטלטוליה על ידי גמי לח אבל בחצר דמינטר מקצי ליה איניש מדעתי' עד דמתקן ליה ולא משום הפסד ממון נגעו בה:

תרי איסורי:    שני חבלים קושר ברחב הפתח זה למעלה מזה:

חד מינייהו בטוליה בטליה וכשיוציא הבהמה לא יתיר אלא התחתון ויוציאנה בדוחק:

מביא אדם חבל של גרדי מתוך ביתו וקושרו בפרה:    ראשו האחד וראשו השני באבוס ולא חיישינן שכשיתיר לא יתיר אלא קשר שבראש הפרה ויבטל הקשר שבאבוס שיהא מוכן לכך או יתיר שבאבוס ויבטל אותו שבפרה ונמצא הא' של קיימא אבל בחבל דעלמא שהוא מוכן לכך אמרינן בגמרא שאם היה קשור בפרה קושרו באבוס ואם היה קשור באבוס קושרו בפרה אבל לא יביא חבל מתוך ביתו ויקשרנו בפרה ובאבוס:

אם כלי קיואי הוא מותר לטלטלו בשבת:    דחזי לתשמיש אחר ולא חשיב ככלי שמלאכתו לאיסור שאין הגרדי מקפיד בכך:

מתני' מקפלין את הכלים:    בגדים כשפושטן מקפלן מפני שמתרככין ומתקמטים כשאינן מקופלים:

אפילו ארבעה וחמשה פעמים:    כדי לחזור

דף מב עמוד א

וללבשן בו ביום:

מיום הכפורים לשבת:    כגון אם חל יום הכפורים להיות בערב שבת:

קריבין ביום הכפורים:    שחל להיות במוצאי שבת:

גמ' בשני בני אדם:    שמקפלין אותם מישבין את קמטיהם ונראין כמתקנין אותן:

ישנים:    קפולם מתקנן יותר מן החדשים שהחדשים קשין מאיליהן ואין ממהרים לקמוט:

צבועים:    קפולם מתקנן יותר מלבנים:

יש לו להחליף:    בגדים אחרים היום אינו מקפל:

יש לו להחליף:    מי שיש לו בגדים לבד מאותן שלובש בחול יחליפם בשבת:

ישלשל בגדיו:    כלפי מטה שיראו ארוכים והוא מדת עשירים שיושבין בביתם ואינן צריכים לסלק בגדיהן מן הארץ בשביל מלאכה וכבוד שבת הוא:

מכבדותי:    שמכבדין בעליהן:

מנין לשנוי בגדים מן התורה:    שהוא דרך כבוד לפני המקום:

דכתיב:    ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן. הזקיקו הכתוב ללבוש בגדים אחרים פחותים בשעת הוצאת הדשן שאינה עבודה חשובה כדי שלא ימאסו הבגדים החשובין שיעבוד בהן עבודת אכילה ושתיה כגון קטור ונסוך:

ותנא דבי רבי ישמעאל:    בדרשא דהאי קרא:

בגדים שבשל בהם קדרה לרבו:    דומיא דהוצאת הדשן:

אל ימזוג בהן כוס לרבו:    לפיכך הוצרך ללבוש בגדים פחותים:

רבב:    שומן וחלב:

חייב מיתה:    שצריך להיות הגון וחשוב לכבוד תורתו:

למשניאי:    המשניאים אותי לפני הבריות והבריות אומרות אוי להן ללומדי תורה שהן מאוסין ומגונין נמצא זה משניא התורה:

רבד איתמר:    רבד דם יבש כדאמרינן [דף קכט א] ריבדא דכוסילתא:

הא בגלימא:    שהוא מלבוש עליון צריך להזהר אפילו מדם יבש שמא יראה ככתם נדה ויבא לידי חשד. אבל במלבושו שהוא מלבוש תחתון לא דאמרי' אפשר דלא הוה ליה טלית אחרת וגרידה ודם מאכולת הוא:

ואפילו במסכת כלה:    דלא רגילי בה אינשי וזה נתן לבו וגרסה. מסכת כלה ברייתא היא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה:

שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו:    בסמוך מוכחי לה:

למטרח ליה בריפתיה:    דבר שאין יכול הוא לטרוח בו וחייו תלויין בו:

שאין תוכו כברו:    שאין כונתו טובה כדבריו:

חבל על דלית ליה ביתא:    אוי למי שאין לו בית ועושה פתח שיגע לריק ודומה לו מי שאין בידו יראת שמים שהיא כבית ועושה השער שהוא החכמה:

תרתי גיהנם:    הטורח והעונש אם לא היו נוהגין כשורה:

אי במסכתא באתריה:    אם יודע להשיב במסכתא שהוא עוסק בה ממנין אותו פרנס באתריה:

ואי בכולי תלמודא:    דקאי בהאי מסכתא ומהדר במסכתא אחריתי:

דלא ליפסע פסיעה גסה:    יותר מאמה פסיעה בינונית אמה:

בקידושא דבי שמשי:    כששותה יין של קדוש היום בלילי שבתות:

מהו לאכול אדמה:    ארזילה מי גזרינן משום שחיקת רפואה או לא:

שהיא מלקה:    מביאה לידי חולי:

דף מב עמוד ב

אמר רב הונא היה מהלך בשבת ופגע באמת המים אם יכול להניח רגלו ראשונה. שעקר מצד זה להניח בצד זה קודם שתעקר רגלו שניה שאין רחבה יותר מכדי פסיעה ורגלו א' לצד זה ושניה לצד אחר. מותר אבל לדלג ולעקור את זה קודם הנחת ראשונה אסור לקפוץ:

ליקיף:    למקום שהאמה כלה שם:

ליעביר:    שישים רגלו במים:

זמנין דמתווסן מאניה:    ישרו במים ואתי לידי סחיטה:

שפיר דמי:    לדלג:

ומדאמרי' ואתי לידי סחיטה ולא אמרינן דשרייתה גופה אסירא משום דשרייתו במים זהו כבוסו וכדאמרינן בפרק דם חטאת (דף צד ב) ש"מ דלא אמרינן הכי אלא בבגד המטונף אבל בשאינו מטונף לא ועוד אכתוב בזה בפ' נוטל בס"ד:

ממצוא חפצך חפציך אסורין:    כי ההיא דאמרינן בעירובין [דף לח א] שלא יטייל אדם בשדהו לידע מה היא צריכה:

חפצי שמים מותרין:    כגון פוסקין צדקה לעניים ומשדכין על התינוקות ליארס ועל התינוק ללמדו ספר:

ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול:    פירש"י ז"ל כגון מקח וממכר וחשבונות והקשו עליו דבכי האי גוונא היינו ממצוא חפצך אלא עיקר הפירוש מפורש בירושלמי לומר שאפילו דבור בעלמא אסור להרבות בו כדרך שהוא מרבה בחול דגרסינן התם [בסוף פרקין] א"ר חנינא בדוחק התירו שאלת שלום בשבת אמר ר"ש בר אבא ר"ש בן יוחאי כד הוה חמי לאימיה משתעיא סגין אמר לה אימא שבתא הוא תני אסור לשאול צרכיו בשבת רבי זעירא שאל את רבי חייא בר אבא מהו למימר רוענו פרנסנו א"ל טופס ברכה כך הוא:

הרהור מותר:    להרהר בלבו כך וכך הוצאה אני צריך להוציא על שדה זו:

גרסי' בגמרא [דף קיד ב] א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן יום הכפורים שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה:    ומפרשינן התם דמפני עגמת נפש הוא דשרי כלומר שהתירו ביוה"כ בקניבת ירק כדי שלא יצטרך לתקן הכל בערב ותהא נפשו עגומה עליו ורב הונא פליג עליה ואמר דדוקא ביוה"כ שחל להיות [בחול הוא דשרי אבל ביוה"כ שחל להיות] בשבת לא. ופרש"י ז"ל קניבת ירק היינו להסיר העלין הרעים ולא נהירא דבכה"ג בורר הוא ולא שרינן משום עגמת נפש אלא קניבת ירק היינו הדחת ירק והכי איתא בירושלמי [בסוף פרקין] והיינו טעמא דדוקא מן המנחה ולמעלה שרי משום דקודם לכך נראה כמתקן לצורך היום אבל מן המנחה ולמעלה דרכן של בני אדם לתקן מאכלם לצורך הערב ואיכא מאן דאמר דהיינו טעמא משום דקודם המנחה נפשו מתאוה לאכול וחוששין דלמא אתי למיכל אבל מן המנחה ולמעלה כיון שהוא קרוב לעת האוכל דומה כמי שיש פת בסלו ולא חיישינן דלמא אתי למיכל והרב אלפסי ז"ל לא הזכיר מזה כלום משום דבגמ' אמרינן דרב יהודה כיון דחזא אינשי ביתיה דהוו מחרפי כלומר שהיו מקדימין קודם המנחה אמר להו אתא איגרתא ממערבא משמיה דרבי יוחנן דאסור כלומר כי היכי דלישמעו מיניה ואפשר דמהכא משמע דקניבת ירק בטולי בטלה ולפיכך לא הביאה הרב אלפסי ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פסק להתיר ביום הכפורים שחל להיות בחול אבל כשחל להיות בשבת הוא אוסר ודלא כרבי יוחנן ואף הוא ז"ל כתב בפרק ראשון מהלכות שביתת עשור שכבר אסרו בשנער ומערב שלא לקנב את הירק וכיוצא בו ביום הכפורים אלא נוהגין בו כשבת לכל דבר:

סליקו להו ואלו קשרים