רי"ף על הש"ס/שבת/דף מב עמוד ב

<< · רי"ף על הש"ס · שבת · דף מב עמוד ב · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

פרק טו

הטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.

פרק טז

הטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.

אמר רב הונא היה מהלך בשבת ופגע באמת המים אם יכול להניח רגלו ראשונה. שעקר מצד זה להניח בצד זה קודם שתעקר רגלו שניה שאין רחבה יותר מכדי פסיעה ורגלו א' לצד זה ושניה לצד אחר. מותר אבל לדלג ולעקור את זה קודם הנחת ראשונה אסור לקפוץ:

ליקיף: למקום שהאמה כלה שם:

ליעביר: שישים רגלו במים:

זמנין דמתווסן מאניה: ישרו במים ואתי לידי סחיטה:

שפיר דמי: לדלג:

ומדאמרי' ואתי לידי סחיטה ולא אמרינן דשרייתה גופה אסירא משום דשרייתו במים זהו כבוסו וכדאמרינן בפרק דם חטאת (דף צד ב) ש"מ דלא אמרינן הכי אלא בבגד המטונף אבל בשאינו מטונף לא ועוד אכתוב בזה בפ' נוטל בס"ד:

ממצוא חפצך חפציך אסורין: כי ההיא דאמרינן בעירובין [דף לח א] שלא יטייל אדם בשדהו לידע מה היא צריכה:

חפצי שמים מותרין: כגון פוסקין צדקה לעניים ומשדכין על התינוקות ליארס ועל התינוק ללמדו ספר:

ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול: פירש"י ז"ל כגון מקח וממכר וחשבונות והקשו עליו דבכי האי גוונא היינו ממצוא חפצך אלא עיקר הפירוש מפורש בירושלמי לומר שאפילו דבור בעלמא אסור להרבות בו כדרך שהוא מרבה בחול דגרסינן התם [בסוף פרקין] א"ר חנינא בדוחק התירו שאלת שלום בשבת אמר ר"ש בר אבא ר"ש בן יוחאי כד הוה חמי לאימיה משתעיא סגין אמר לה אימא שבתא הוא תני אסור לשאול צרכיו בשבת רבי זעירא שאל את רבי חייא בר אבא מהו למימר רוענו פרנסנו א"ל טופס ברכה כך הוא:

הרהור מותר: להרהר בלבו כך וכך הוצאה אני צריך להוציא על שדה זו:

גרסי' בגמרא [דף קיד ב] א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן יום הכפורים שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה: ומפרשינן התם דמפני עגמת נפש הוא דשרי כלומר שהתירו ביוה"כ בקניבת ירק כדי שלא יצטרך לתקן הכל בערב ותהא נפשו עגומה עליו ורב הונא פליג עליה ואמר דדוקא ביוה"כ שחל להיות [בחול הוא דשרי אבל ביוה"כ שחל להיות] בשבת לא. ופרש"י ז"ל קניבת ירק היינו להסיר העלין הרעים ולא נהירא דבכה"ג בורר הוא ולא שרינן משום עגמת נפש אלא קניבת ירק היינו הדחת ירק והכי איתא בירושלמי [בסוף פרקין] והיינו טעמא דדוקא מן המנחה ולמעלה שרי משום דקודם לכך נראה כמתקן לצורך היום אבל מן המנחה ולמעלה דרכן של בני אדם לתקן מאכלם לצורך הערב ואיכא מאן דאמר דהיינו טעמא משום דקודם המנחה נפשו מתאוה לאכול וחוששין דלמא אתי למיכל אבל מן המנחה ולמעלה כיון שהוא קרוב לעת האוכל דומה כמי שיש פת בסלו ולא חיישינן דלמא אתי למיכל והרב אלפסי ז"ל לא הזכיר מזה כלום משום דבגמ' אמרינן דרב יהודה כיון דחזא אינשי ביתיה דהוו מחרפי כלומר שהיו מקדימין קודם המנחה אמר להו אתא איגרתא ממערבא משמיה דרבי יוחנן דאסור כלומר כי היכי דלישמעו מיניה ואפשר דמהכא משמע דקניבת ירק בטולי בטלה ולפיכך לא הביאה הרב אלפסי ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פסק להתיר ביום הכפורים שחל להיות בחול אבל כשחל להיות בשבת הוא אוסר ודלא כרבי יוחנן ואף הוא ז"ל כתב בפרק ראשון מהלכות שביתת עשור שכבר אסרו בשנער ומערב שלא לקנב את הירק וכיוצא בו ביום הכפורים אלא נוהגין בו כשבת לכל דבר:

סליקו להו ואלו קשרים

פרק טז

כל כתבי הקדש. כגון ספר תורה נביאים וכתובים ולא תימא תורה לחודיה יהא רשאי למטרח ולאצולה ולא שאר ספרים:

מצילין אותן: כדקתני לקמן למבוי שאינו מפולש וטרחא בעלמא הוא דשרו רבנן וחסרון עירוב כדמפורש בגמרא:

בין שקורין בהן: כגון נביאים שמפטירין בהן בשבת בבית הכנסת בין שאין קורין בהן כגון כתובים ורבינו הלוי אמר אפילו יחידים אין קורין בהם כדקתני טעמא מפני בטול המדרש דמשכי לבא ובשבת היו דורשין דרשה לבעלי בתים שעושין במלאכה כל ימי החול ובתוך הדרשה היו דורשין להם איסור והיתר וטוב להן לשמוע מלקרות בכתובים:

ואע"פ שכתובים בכל לשון: מפרשינן בגמרא דלרב הונא דס"ל דהיו כתובין בכל לשון דאין מצילין אותן מפני הדליקה ונקטינן כוותיה חסורי מיחסרא מתניתין והכי קתני בד"א שכתובין בלשון הקדש אבל בכל לשון אין מצילין כיון דלא ניתנו לקרות בהן כרשב"ג דאמר בפ"ק דמגילה (דף ט ב) אף ספרים לא הותרו שיכתבו אלא בלשון יונית בלבד וקי"ל כותיה ואפ"ה גניזה בעו שאסור להניחן במקום הפקר וכתב רש"י ז"ל רבותי פירשו דהאי בכל לשון דאמרינן דאסור לקרות בהן אכתובים קאי ולא אנביאים וכן נ"ל מפני שראינו ביהונתן בן עוזיאל שאמרו תרגום הן מפרשים כך ואני אומר אף בנביאים אם אמר ויונתן לא כתבו ולא ניתנו ליכתב והכי מוכח במס' מגילה [שם א] דמאן דאוסר בכולהו אסר בר מספר תורה יונית משום מעשה דתלמי המלך ולא מפליג התם בין נביאים לכתובים:

מפני בטול בית המדרש: שהיה קבוע בשבת כדפרישית לעיל:

והא דאמרינן דכתבי הקדש מצילין אי נמי אוכלין ומשקין לצורך השבת כדתנן לקמן [דף קיז ב] אבל מידי אחריני לא מפרשינן בגמרא טעמא משום דאי שרית ליה אתי לכבויי וכתבו בתוספות בשם רת"ם ז"ל דדוקא כשהדליקה באותו חצר הוא דאיכא למגזר דלמא אתי לכבויי אבל כשהדליקה בחצר אחרת כל כמה דבעי מציל דהואיל ואין הדליקה שם ליכא למיחש לכבויי והרב בעל התרומה הוסיף ואמר דדוקא לחצר ומבוי שאינן מקורין וסמוכין לרה"ר הוא שאין מצילין אלא מה שמנו חכמים משום דאתי לאיחלופי ברה"ר אבל אם היה בית חבירו סמוך לביתו וערבו כל מה דבעי מציל והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דהא מה שאמרו חכמים שאין מצילין כל דבר מפני הדליקה משום חשש כבוי נגעו בה כדאיתא בגמרא וכיון שכן לא שנא מציל לחצר ולמבוי ולא שנא מציל לבית חבירו ועוד דהא אפילו לשמא יוציא לרשות הרבים איכא למגזר נמי בבית חבירו דהא נשברה לו חבית בראש גגו אמרינן [בדף קיז ב] ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט ואפילו מן הבית ומן הגג עצמו אסור משום גזרה שמא יביא כלי דרך רשות הרבים אלמא דגג ובית נמי מיחלפי ברשות הרבים:

ומדתנן מצילין מפני הדליקה משמע דדוקא להציל מפניה אבל לכבות את הדליקה אסור אבל בירושלמי [בפרקין הל"ג] אמרו שאם אינו יכול להציל אלא בכבוי מציל לרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ואע"ג דמכל מקום איסורא דרבנן מיהא איכא אין לך דבר של שבות עומד לפני כתבי הקדש:

גמ' היו כתובין תרגום ובכל לשון: אכל כתבי הקדש קאי:

רב הונא אמר אין מצילין: כיון דלא ניתנו לקרות בהן והכי מפורש בגמרא דרב הונא אליבא דמאן דאית ליה הכי קאמר וקיימא

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט