טור אורח חיים שה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן שה (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

כל בהמה יוצאת במה שמשתמרת בו, אבל אם אינה משתמרת בו או הוי נטירותא יתירתא הוי משאוי. וכן כל דבר שעושין לה לנוי, לא תצא בו.

הלכך, נאקה יוצאה בזממא דפרזלא, וחמור לובא בפגא דפרזלא, וגמלא באפסר. וכן פרה וחמור וסוס יוצא ברסן או באפסר, אבל לא בשתיהן. ומותר לכרוך חבל האפסר סביב צוארה ותצא בו. ומותר לטלטל האפסר וליתנו עליה, ואין בו משום איסור טלטול שמוכן הוא לבהמה, ובלבד שלא ישען עליה.

ובעלי השיר, כגון כלבים של ציידים וחיות קטנות שיש להן כמין אצעדה וצמיד סביב צואריהם וטבעת קבועה בה ומכניסין בה רצועה ומושכין אותה בה, יכולין לצאת בשיר הכרוך על צוארה ויכולים למושכם בהם.

אילים יוצאים לבובים, והוא עור שקושרין להן תחת זכרותן שלא יעלו על הנקבות, והרחלות שחוזות, והוא שקושרין אלייתן כלפי מעלה כדי שיעלו עליהם הזכרים. ויוצאות כבונות, והוא שקושרין בגד סביבן לשמור צמרן שיהא נקי. והעזים צרורות, והוא שקושרים ראשי דדיהם. ודוקא כשקושרין כדי שיצטמקו דדיהן ולא יחלבו עד שתתעבר דאז מהדק שפיר ולא חיישינן דלמא נפיל ואתי לאיתויי, אבל אם קשר כדי לשמור חלבן שלא יפול לארץ, אסור דלא מהדק שפיר וחיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי.

חמור יוצא במרדעת, והוא שתהא קשורה לו מע"ש, ושאר הבהמות אסורות אפילו אם קשורה להם מע"ש. ולא יצא באוכף ואע"פ שקשור לו מע"ש. ומותר ליתן עליו המרדעת בחצר ובלבד שלא יקשרנו בו. בספר המצות אסר ליתן האוכף על הסוס, שכתב: אסור להסיר האוכף מעל הסוס ומרדעת מעל החמור וכן ליתן עליו אבל ליתן מרדעת על החמור שרי ע"כ. ונראה דשרי ליתן אוכף על הסוס בלא קשירה, דטעמא דאסור לקשרו מפרש בירושלמי שלא ישתמש בבעלי חיים, כי כשקושר צריך ליקרב אליה, אבל בלא קשירה אין צריך ליקרב אליה, ולפי זה אין חילוק בין סוס לחמור.

אוכף שעל גבי החמור שבא מן הדרך ונתיגע וצריך להסירו לצננו, לא יטלנו בידו, אבל מוליכו ומביאו בחצר והוא נופל מאליו.

אין תולין לחמור סל בצוארו ליתן מאכלו בתוכו כדי שיאכל מתוכו, אבל עגלים וסייחין שצוארן קצר ומצטערין לאכול מעל גבי קרקע שרי.

חבל הקשור באבוס בראשו האחד, מותר לקושרו בבהמה בראשו השני. וכן הקשור בבהמה מותר לקושרו באבוס.

לא יצא הסוס בזנב שועל שתולין בין עיניו שלא תשלוט בו עין הרע, ולא בזהורית שעושין לו לנוי, ולא עזים בכיס שבדדיהם, שקושרין אותן שלא יסרטו דדיהן בקוצים, ולא פרה בחסום שבפיה, שחוסמין פיה שלא תרעה בשדות אחרות, ולא כל בהמה בסנדל שנועלין ברגליה כדי שלא תנגף. אבל יוצאה באגד שעל גבי המכה, ובקשקשין שעל גבי השבר, והן לוחות שקושרין להם סביב העצם הנשבר בה, ובשליא שיצאה מקצתה ותלויה בה. ופוקק זוג שבצוארה ומטיילת בה בחצר, אבל אם אינו פקוק אפילו בחצר או פקוק בר"ה, אסור בין אם הוא בצוארה או בכסותה.

לא תצא בחותם, בין אם הוא בצוארה או בכסותה.

אין הגמל יוצא במטוטלת, והוא כמין כר קטן שנותנין תחת זנבו שלא תשחית הרצועה את בשרו, אפילו היא קשורה לו בזנבו, אלא א"כ תהיה קשורה בזנבו ובחוטרתו או בשלייתה.

ולא תצא שום בהמה לא עקוד ולא רגול, פירוש עקוד - שקושר ידו אחת עם רגלה, רגול - שקושר אחת מרגליה כלפי מעלה שלא תלך אלא על ג' רגלים.

ולא יקשור הרבה בהמות יחד ויוציאם, שנראה כאילו מוציאן כדי למכור. אבל אחת לבדה יכול להוציאה בחבל, ובלבד שלא יצא החבל מתחת ידו ולמטה טפח, וגם לא יניח הרבה מן החבל בין ידו לבהמה כדי שלא יכביד עד שיגיע בטפח הסמוך לארץ, ואם הוא ארוך יכרוך אותו סביב צוארה.

אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו מע"ש, ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק, ולא בסולם שבצוארו - והן לוחות שקושרין סביב צוארו שלא יחכך מכתו, ולא ברצועה שברגליה - והוא כמין טבעת עבה שעושין מקש וקושרין ברגלי בהמה שפסיעותיה קצרות ומכה ברגליה זו בזו ועושים זה לזה להגין שלא תכה זו בזו.

ואין התרנגולים יוצאין בחוטין שקושרין ברגליהן לסימן, ולא ברצועות שקושרין ברגליהם כדי שלא ישברו הכלים.

ואין האילים יוצאין בעגלה שתחת אליותיהן, שעושים להם כדי שלא תהא האליה נגררת בארץ. ואין העזים יוצאין בעץ שנותנין בחוטמיהן כדי שיתעטשו, ולא העגל בעור קטן שנותנין על צוארו, ולא פרה בעור הקופר שקושרין בדדיה כדי שלא יינקוה השרצים, ולא ברצועה שבין קרניה בין אם היא לשמור או לנוי.

אין רוכבין ע"ג בהמה, ולא ניתלין עליה, ואפילו בצדה אסור להשתמש. אבל צדי צדדין, כגון שדבר אחר מונח על צדה והוא משתמש בו, מותר. ואם עלה עליה אפילו במזיד, ירד משום צער בעלי חיים. וכן פורקין משוי שעליה משום צער בעלי חיים, כיצד, מכניס ראשו תחת המשוי ומסלקו לצד אחד והוא נופל מאליו.

בהמה שנפלה לאמת המים, אם אינו יכול לעשות לה תקנה במקומה, מותר להביא כרים וכסתות וליתן תחתיה משום צער בעלי חיים אע"פ שמבטל כלי מהיכנו. וכן מותר לומר לא"י לחלוב בהמתו, כיון שהחלב מצערה, והחלב אסור בו ביום משום משקין שזבו, ולמוצאי שבת מותר. וכתבו ה"ר יונה וה"ר מאיר מרוטנבורק שצריך לקנותו מן הא"י בדבר מועט, שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל.

מי שיש לו נער א"י ורוכב על בהמה בשבת, כשמוליכים להשקותה א"צ למונעו שהרי חי נושא את עצמו, אבל צריך למונעו שלא יתן עליה בגדיו ולא שום דבר.

בית יוסף

כל בהמה יוצאת במה שמשתמרת בו ר"פ במה בהמה יוצאה (נא:) יוצא הגמל באפסר והנאקה בחוטם והלובדקים בפרומביא שבפיהם וכל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר ופירש"י במה בהמה יוצאה וכו'. לפי שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת מידי דמינטרא ביה בהמה הוי תכשיט ואורחה ולא הוי משוי ומידי דלא מינטרא הוי משוי ובגמרא (נב.) תנן התם ולא פרה ברצועה שבין קרניה פליגי בה רב ושמואל חד אמר בין לנוי בין לשמר אסור וחד אמר לנוי אסור לשמר מותר. ופירש"י לנוי. שצבועה וקלועה לנוי בין קרניה ואינו אוחז בה: לשמר. שאוחזה בה אסור דפרה מינטרא בלא אוחז בה אלא מוליכה לפניו וקסבר נטירותא יתירתא משוי הוא ואסיקנא דרב הוא דאמר בין לנוי בין לשמר אסור ופסקו כמותו הרי"ף והרא"ש והתוספות וכן פסק הרמב"ם בפ"כ וכתב רבינו ירוחם בח"י דהא דאמרי' דנטירותא יתירתא משוי הוא ואסור דוקא שתהא שמירה גדולה שאם היה דבר שיש בו שמירה בינונית אפי' שהיתה נשמרת בדבר מועט מזה מותר וכ"כ סמ"ק והתרומה דאין יכול לכוין השמירה ולצמצם שלא להוסיף מעט שהרי שנינו הסוס בשיר אפ"ה תניא שיוצא באפסר:

ומ"ש הלכך נאקה יוצאה בזממא דפרזלא שם בגמרא (נא:) פירשו דחוטם הוא זממא דפרזלא ופירש"י נוקב חוטמו ומכניסו בתוכו והוא כמין טבע' ולובדקים בפרומביא שבפיהם מפרש בגמרא שם חמרא לובא בפגי דפרזלא. ופירש רש"י פגי דפרזלא. ברינ"ו כעין שלנו: פגי. כגון זה קנה חמור ובית פגי קביציי"ל בין ראשה ולחייה:

וכן פרה וחמור שם ארבע בהמות יוצאות באפסר הסוס והפרד והגמל והחמור. ואפסר פירש"י קפישטור"ו וכתב הרמב"ם בפ"כ שאם קשר חבל בפי הסוס הרי זה משוי לפי שאינו משתמר בו כלום ולא דמי לאפסר שקשור בראשו ואינו נשמר אבל כשאינו קשור אלא בפיו אינו שימור כלל דנשמט הוא מפיו ונ"ל שיש להגיה בדברי רבינו פרד במקום פרה דפרד הוא דתניא דיוצא באפסר אבל פרה אפי' ברצועה שבין קרניה אינה יוצאה וכתבו רבינו לקמן:

וסוס יוצא ברסן או באפסר כן כתבו שם התוס' וז"ל ויוצא סוס ברסן דאורחיה בהכי או באפסר אבל בשניהם ברסן ובאפסר אסור וכן כתבו הרא"ש והמרדכי וכן כתבו סמ"ג והתרומה אלא שכתבו שיש מחמירים שלא להוציא הסוס בפרומביא וכבר כתבתי דפרומביא היא ברינ"ו הנקרא רסן ומיהא חמור בפרומביא שאסרו סמ"ג והתרומה כולי עלמא מודו ביה דהא לא שרי במתני' אלא לחמרא לובא דוקא אבל לא לשאר חמורים. וכתב המרדכי שם שאם הסוס עסקיו רעים מותר לצאת ברסן ואפסר יחד הכל לפי הענין והכי משמע בגמרא דאותביה לרב דאמר דלשמר נמי אסור מדתניא קשרה בעליה במוסירה כשירה ואי סלקא דעתך משוי הוא אשר לא עלה עליה עול אמר רחמנא ואוקמה רבינא במורדת וכ"כ ה"ה בפ"כ בשם המפרשים שכל בהמה שעסקיה רעים אע"פ שאין בנות מינה צריכות לאותה שמירה והיא צריכה מותר לצאת בה:

ומותר לכרוך חבל האפסר סביב צוארה ותצא בו בגמרא שם (נב.) רב הונא אמר מתני' דקתני יוצאין בשיר ונמשכין בשיר ה"ק או יוצאין כרוכין או נמשכין ושמואל אמר נמשכין ואין יוצאין כרוכין וא"ר יוסף חזינא לעגלי דרב הונא יוצאים באפסריהם כרוכים בשבת ואסיקנא דא"ר חנינא מולאות של בית רבי יוצאים באפסריהם כרוכין בשבת וכתבו התוס' דע"כ לא שרי בכרוכין אלא כשהם רפויים שאדם יכול להכניס ידיו בין אפסר לצואר שהוא נוח למשוך כשירצה וכ"כ רבינו ירוחם בחלק י' אבל רש"י פי' דאע"פ שהם כרוכים בצמצום שרי דלנוי נמי אורחייהו הוא וכתב הר"ן דאע"ג דמידי שאינו אלא לנוי אסור לכולי עלמא היינו בדלאו אורחייהו דוקא:

ומותר לטלטל האפסר וכו' כן כתבו שם התוס' והרא"ש:

ומ"ש ובלבד שלא ישען עליה כ"כ שם הרא"ש והטעם הוא כדי שלא ישתמש בבעלי חיים כדלקמן:

ובעלי השיר וכו' משנה שם (נא:) כתבתיה בסמוך ופירש"י כגון כלבים ציידים:

אילים יוצאים לבובים וכו' משנה שם (נב:) זכרים יוצאים לבובים רחלות יוצאות שחוזות כבולות וכבונות העזים יוצאים צרורות ר"י אומר העזים יוצאים צרורות ליבש אבל לא לחלב ובגמ' (נד.) רב אמר ליבש מותר לחלב אסור ושמואל אמר אחד זה ואחד זה אסור וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכתא כרב דאמר הלכה כר' יהודה וכ"פ הרמב"ם בפ"כ אבל רש"י גורס ור' יוחנן אמר הלכה כת"ק וכתב הרא"ש וכ"כ בהרבה ספרים ולגירסא זו הלכה כר' יוחנן לגבי רב ושמואל וכתב רבינו ירוחם בחלק י' שכן דעת כמה פסקנים וכיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן:

חמור יוצא במרדעת משנה שם (נב:) ובגמ' (נג.) אמר שמואל והוא שקשורה לו מערב שבת וכתב הרא"ש דבירושלמי משמע דהא דאסור לקשור מרדעת בשבת משום דמשתמש בב"ח וכ"כ ה"ה בפ' כ' בשם הרשב"א וכ"כ רבי' בסמוך:

ומ"ש ושאר הבהמות אסורות כ"כ בסמ"ג דדוקא בחמור שרי בקשירה מפני שמצטער בצנה כדאמרי' בגמרא דאמרי אינשי חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה:

ולא יצא באוכף וכו' פלוגתא דת"ק ורשב"ג שם בברייתא ופסקו כת"ק דאסור:

ומותר ליתן עליו המרדעת בחצר פשוט שם נותנין מרדעת ע"ג חמור בשבת ופי' רבי' בחצר כלומר דוקא להלך בה בחצר אבל לא לצאת בה לר"ה דאין החמור יוצא במרדעת אא"כ קשורה לו מע"ש:

ומ"ש ובלבד שלא יקשרנו בו נתבאר טעמו בסמוך ולא ידעתי היאך כתב רבי' ירוחם בח"י דמותר לקשרו ולא חשש למ"ש הרא"ש בשם הירושלמי:

בסמ"ג אסר ליתן האוכף על הסוס שכתב אסור להסיר האוכף מעל הסוס וכו' ונראה דשרי וכו' ולפי זה אין חילוק בין סוס לחמור כלומר דבלא קשירה אפי' אוכף על הסוס שרי ואם קושר אפילו מרדעת לחמור אסור ותמהני על רבינו שהרי דברי סמ"ג ברורים הם בגמרא דהא תניא אוכף שע"ג חמור לא יטלטלנו בידו אלא מוליכו ומביאו בחצר והוא נופל מאליו וכתבו רבינו בסמוך הרי בהדיא אוסר להסיר האוכף מע"ג החמור ובודאי דה"ה מעל הסוס ומשמע נמי דכשם שאסור ליטול האוכף כך אסור ליתנו דגרסינן בגמרא בעא מיניה רב אסי בר נתן מר"ח בר רב אשי מהו ליתן מרדעת ע"ג חמור בשבת א"ל מותר א"ל וכי מה בין זה לאוכף אישתיק איתיביה אוכף שע"ג חמור לא יטלטלנו בידו השתא ליטול אמרת לא להניח מיבעיא א"ל ר' זירא שבקיה כרביה ס"ל דאמר תולין טרסקל לבהמ' בשבת וק"ו למרדעת ומה התם דמשום תענוג שרי הכא דמשום צער לא כ"ש ופירש"י איתיביה כסבור הא דאישתיק משום דלא אשגח ביה דסובר אוכף נמי שרי ואותביה מברייתא דאסור ליטלה והשתא ליטול אמרת לא להניח מיבעיא דדמי כאילו צריך להטעינה משוי משום צער של צנה עכ"ל ובתר הכי אמרינן ר' זירא אשכחיה לר' בנימן וכו' נותנין מרדעת ע"ג חמור בשבת א"ל יישר וכו' דכ"ע מיהא מרדעת מותר מ"ש מאוכף ופירש"י מ"ש מאוכף שאסור ליטלו וכ"ש להניחו שאני התם דאפשר דנפיל ממילא רב פפא אמר כאן לחממה כאן לצננה לחממה אית לה צערא לצננה לית לה צערא ופירש"י מרדעת צריך לחממה ומותר משום צער דצנה אבל נטילת אוכף אינו אלא שתצטנן שנתחממה ע"י משוי שנשאה מבע"י ואי לא שקיל לה לא איכפת לן שהרי היא תצטנן מאליה עכ"ל הרי הדבר פשוט דאוכף אסור בין ליטול בין להניח בין לחמור בין לסוס ומרדעת מותר ליתנו ע"ג חמור משום צער צנה אבל על הסוס כיון דל"ל צער צנה ודאי אסור וכן להסיר המרדעת בין מן החמור בין מן הסוס אסור כיון דלית ליה צער אם לא יסירנה וכדברי סמ"ג ולא מטעם קשירה מיתסרי דבלא קושר נמי אסור ליתן אוכף ע"ג סוס או חמור ומרדעת ע"ג סוס כמו שנתבאר וטעמא משום דדמי כאילו צריך להטעינה משוי ולהסיר אוכף או מרדעת מסוס וחמור אסור משום טירחא שלא לצורך והירושלמי בא ללמוד דנותן מרדעת על החמור נמי לא שרי אלא בלא קשירה ואין זה ענין לדברי סמ"ג:

אוכף שע"ג החמור שבא מן הדרך וכו' ברייתא שם וכבר הזכרתיה בסמוך וכתבו הגהות בפ' כ' בשם סמ"ק מתיר החבק מתחתיו ומוליכה ומביאה בחצר ואם יפול מאליו יפול ופשוט הוא:

אין תולין לחמור סל בצוארו וכו' שם פלוגתא דאמוראי אם תולין טרסקל לבהמה בשבת ופסקו התוספות והרי"ף והרא"ש כמ"ד אין תולין וכן פסק הרמב"ם בפ"כ:

ומ"ש אבל עגלים וסייחים שצוארן קצר וכו' פשוט שם בגמרא ומפורש שם דהיינו דוקא בחצר אבל אין יוצאין בטרסקל לר"ה:

חבל הקשור באבוס בראשו האחד וכו' בפרק אלו קשרים ויתבאר בסימן שי"ז בס"ד ואע"פ שאין דין זה מענין הוצאה אגב שיטפא דדיני בהמה כתבו רבינו כאן:

לא יצא הסוס בזנב שועל וכו' ברייתא בפרק במה בהמה שם ופירש רש"י ופוקק לה זוג אבל בשאינו פקוק אפילו בחצר לא תצא מפני שהענבל שבתוכו מקשקש ומוליד קול ואפילו כשהוא פקוק לא תצא בו לר"ה כדמפרש לקמן בפירקין (נד.) דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא:

לא תצא בחותם בין אם הוא בצוארה או בכסותה ברייתא בריש פרק במה אשה (נח.):

אין הגמל יוצא במטוטלת משנה בפרק במה בהמה ובגמרא שם תנא לא יצא הגמל במטוטלת הקשורה לו בזנבו אבל יוצא הוא במטוטלת הקשור בזנבו ובחוטרתו ופירש"י דכיון שקשורה בשניהם לא נפלה חוטרתו חלדרוב"א שיש לגמלים על גביהם אמר רבה בר רב הונא יוצאה הגמלה במטוטלת הקשורה לה בשלייתה ופירש"י דכיון דכאיב לה לא מנתחא ליה:

ולא תצא שום בהמה לא עקוד וכו' משנה שם:

ולא יקשור הרבה בהמות יחד ויוציאם גם זה משנה שם ולא יקשור גמלים זה בזה וימשוך אבל מכניס הוא לתוך ידו חבלים וימשוך ובלבד שלא יכרוך ולכאורה משמע דלא מיתסרא אלא בשקושר גמלים זה אחר זה והוא תופס באפסר הראשון וכולם נמשכים על ידו אבל בתופס כמה אפסרי גמלים בידו מותר וכן נראה מדברי הר"ן וכן כתב רבינו ירוחם בחלק י' והרמב"ם בפרק כ' אבל מדברי רבינו נראה דגם זה אסור דהא איכא למיחש בהא נמי דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא ולא שרי אלא להוציא בהמה אחת לבדה דמשמע ליה דכי היכי דובלבד שלא יכרוך מיירי לענין כלאים כדמפרש בגמרא שם אבל מכניס לתוך ידו חבלים נמי מיירי בהכי ולא לענין שבת:

ובלבד שלא יצא החבל וכו' שם מימרא דשמואל ופירש"י שלא יצא ראש החבל מתחת ידו טפח למטה דדמי כמי שנושאה בידו ולא מתחזיא שהיא מאפסר הגמלים ואמרינן בגמרא דלענין מעשה צריך ליזהר שלא תצא מתחת ידו טפח אבל איסורא ליכא עד שתצא טפחיים:

וגם לא יניח הרבה מן החבל וכו' ברייתא שם ופירש"י שיגביהנו מן הקרקע טפח כדי שתהא נראית הבהמה נמשכת בו דאי לא לא מיתחזיא נטירותא דבהמה אלא כמשוי בעלמא שאין נראה שאוחז ראשה בידו:

ומ"ש ואם הוא ארוך יכרוך אותו וכו' הוא ממה שכתב לעיל ומותר לכרוך חבל האפסר סביב צוארה ותצא בו:

אין חמור יוצא במרדעת וכו' עד ולא ברצועה שבין קרניה הכל משנה שם:

ומ"ש בין אם הוא לשמור או לנוי כבר נתבאר לעיל וכתוב בהגהות פ"כ דפרה אסור לצאת בחבל שבצוארה בשבת לפי שא"צ שמירה אבל עגלים מותרים לפי שהם קטנים ומורדים בקל כדאמרינן חזינא לעגלי דבי רב שהיו יוצאים כרוכים בשבת בחבל שסביב צואריהם :

אין רוכבין ע"ג בהמה משנה בפ' בתרא דיום טוב (לו:) ויהיב טעמא בגמרא גזירה שמא יחתוך זמורה וכתב הרא"ש דבירושלמי קאמר מפני שהוא מצווה על שביתת בהמתו ויש לתמוה דכיון דקי"ל (שבת צד.) דהחי נושא את עצמו אם כן אינו מצווה שלא לרכוב ע"ג בהמתו ושמא יש לומר שאע"ג שאינו מצווה על רכיבתו על גבי בהמה מכל מקום כיון שהבהמה מצטערת ברכיבתו עליה הרי הוא עובר על שביתת בהמתו:

ומ"ש ולא נתלין עליה בפרק המוצא תפילין (ק.) תניא אין נתלין באילן ומשמע דה"ה לבהמה דהא אסור להשתמש בבעלי חיים כמו שאסור להשתמש במחובר ובהדיא אסיקנא בפרק מי שהחשיך (קנה.) גבי בהמה והלכתא צדדין אסורין צידי צדדין מותרין ונתלה בבהמה היינו שמשתמש בצדדיה:

ומ"ש ואם עלה עליה אפילו מזיד ירד וכו' מדברי הרמב"ם פכ"א וכתבו התוס' והרא"ש בריש פרק מי שהוציאוהו (מג.) שאם היה יושב בקרון מערב שבת והעכו"ם מנהיג בהמות המושכות הקרון בשבת אסור גזירה שמא יחתוך זמורה וכ"כ ה"ה בפ"ל בשם הרשב"א ואע"פ שכתב מהרי"ק בשורש מ"ה דנראה לו דאין איסור בקרון כשהעכו"ם מוליך הבהמה אלא משום שירד מן הקרון אבל משום שמא יחתוך זמורה אין איסור אלא כשישראל מוליכה שהרי כתב בספר התרומה אסור ללכת בקרון בשבת וכו' ואפי' ינהיגו עכו"ם עצמם הקרון אם הוליכו חוץ לתחום אסור מדקאמר הוליכו חוץ לתחום אסור כשמנהיגים העכו"ם הקרון משמע דבתוך התחום מיהא שרי עכ"ל אין משם ראיה שזה כדעת רשב"ם שכתבו התוספות והרא"ש בריש פרק מי שהוציאוהו דטעמא דאסור משום שמא יפגעו בו לסטים או שמא ישכח וירד ואין לו אלא ארבע אמות והם ז"ל כתבו דבלאו חששא דשמא ירד איכא איסורא כיון דבהמה מנהגת הקרון דאסור להשתמש בב"ח וכ"כ גם בסמ"ג :

וכן פורקין משוי שעליה וכו' כיצד מכניס ראשו תחת המשוי וכו' פשוט פרק מי שהחשיך (קנד:) ומשמע בגמרא דאפילו מה שבתוך המשוי הוא דבר מוקצה מותר:

בהמה שנפלה לאמת המים וכו' בסוף פרק מפנין (קכח:) מימרא דרב יהודה:

ומ"ש אם אינו יכול לעשות לה תקנה וכו' כלומר שאם אין המים עמוקים והוא יכול לפרנסה שם מפרנסה ואם המים עמוקים ומפני כך אינו יכול לפרנסה שם מביא כרים וכסתות וכו' וכן פשוט שם בגמרא:

וכן מותר לומר לעכו"ם לחלוב בהמתו כ"כ הרא"ש שם והמרדכי בפרק מי שהחשיך והגהות מיימון פ"ח בשם הר"מ:

ומ"ש והחלב אסור בו ביום וכו' כ"כ הכלבו בשם הגהות הר"פ:

וכתב ה"ר יונה והר"מ שצריך לקנותו מן העכו"ם כן כתב המרדכי בסוף פרק מי שהחשיך (ובסוף אלו מציאות) בשם הר"ם והגהות מרדכי דקידושין בשם התוספות אבל הגה"מ כתב בפרק ח' דרב כהן צדק כתב מותר לומר לעכו"ם לחלוב וטול החלב לעצמך דבדידיה קא טרח והר"מ אמר דהחלב מותר אפילו לישראל וכתבו עוד בשמו שהגבינות שהשפחות עושות בשבת אין לאסור מהא דאמרינן (שבת יז:) אין נותנין עורות לעבדן דהתם אמרי' לעכו"ם אבל הכא שהשפחות עושות מעצמן שרי עכ"ל וע"ס ש"ז:

מי שיש לו נער עכו"ם ורוכב על הבהמה בשבת וכו' במרדכי פ"ק דשבת כתוב וז"ל ולהניח עכו"ם לרכוב על הסוס בשבת לא ידעתי איסור דבשום מקום לא מצינו שגזרו על שביתה דרבנן ורכיבת סוס דרבנן הוא כדמשמע הכא שהחי נושא את עצמו עכ"ל ולפמ"ש בסמוך לדעת הירושלמי אפשר דאסור: כתוב בהגהות מרדכי דמסכת קידושין שמותר למסור בהמה דקה לרועה אפילו בשבת עצמו ומשמע מדבריו דבהמה גסה אסור משום דחיישינן דילמא עביד בה מלאכה וכדאמרינן להשאיל ולהשכיר וכמו שנתבאר בסימן רמ"ו ובסוף ספר הכלבו בשם רבינו האיי גאון ואסור ליה לבר ישראל למימסר חיותא לרועה עכו"ם בשבת שמא יוציאנה חוץ לתחום דאמרינן (שבת יט.) אמרו עליו על רבי יוסף הכהן שלא נמצא כתב ידו ביד עכו"ם מעולם עד כאן ובשבלי הלקט כתוב רב האיי גאון נשאל מהו ליתן סוס או פרה או חמור לעכו"ם שירעה אותם ויניחם אצלו והעכו"ם רוכב עליהם ועושה בהם צרכיו והשיב דכיון שלא בשכירות נתנן לו מותר ואם עושה בהם העכו"ם צרכיו אין עליו כלום דשלא מדעתו הוא עושה ואם רואה אותו מוחה בידו ואם נתנה לו קודם לחג א"צ אפילו למחות בידו ובלבד שלא ימתין שכירות מן העכו"ם עכ"ל. ומה שכתב אם נתנה לו קודם לחג אינו צריך אפילו למחות בידו נראה שטעמו משום דס"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו אלא בשבת אבל לא בי"ט: כתוב בסמ"ג וסמ"ק והתרומה והגהות פרק כ' דזמם שמניחין בחוטמו של עגל כדי שלא יינק אסור לצאת בו בשבת ובפרק במה בהמה (נג.) אמרינן דיוצאה בהמה בקמיע שהוא מומחה לבהמה אבל קמיע שהוא מומחה לאדם אין בהמה יוצאה בו כיון שלא הומחה לבהמה והזכירו רבינו ירוחם בח"י והרמב"ם בפ"כ ולא ידעתי למה השמיטו רבינו : מי שחשכה לו חוץ לתחום אם טוב יותר לרכוב מלילך על רגליו כתבתי בסימן רס"ו. תשלום דיני בהמה בסי' של"ב. דיני מאכל בהמה בסי' שכ"ד:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כל בהמה וכו' כך פסק האלפסי כמ"ד הלובדקים והגמל יוצאין באפסר באפסר אין בחוטם לא אלמא כל נטירותא יתירתא משוי הוא ואסור ואע"ג דאמר שמואל דהלכה כחנניא דנטירותא יתירתא לא הוי משוי הא רב פליג עליה וקי"ל הלכה כרב באיסורי וכ"כ כל הפוסקים וא"ת אמאי יוצא לובדקים בפרומביא הלא סגי ליה באפסר כדפרישית וי"ל דלובדקים דרכו בחול בפרומביא אלא דבאפסר נמי שמירה ולא אמרינן דנטירותא יתירתא משוי הוא אלא בשאין דרכו בחול כגון גמל בחטם ולפ"ז מ"ש רבינו הלכך נאקה יוצאה בזממא דפרזלא וחמרא לובא בפגא דפרזלא וגמל באפסר רצונו לומר נאקה דוקא בזממא דפרזלא אבל לא בפגא דפרזלא ובאפסר דכיון דאינה משתמרת בו הוי משוי וחמרא לובא בפגא דפרזלא שהוא דרכו וכן גמל באפסר שהוא דרכו אבל חמרא לובא וגמל בחוטם לא דכיון דנטירותא יתירתא הוא להם ואין זה דרכם הוי משוי אבל חמרא לובא באפסר שרי דבאפסר נמי שמירה כדפרישית וכן גמל בפגא דפרזלא נמי שרי לא אסרו נטירותא יתירתא אלא דוקא שתהא שמירה גדולה כגון חמרא וגמל בחוטם אבל אם היתה שמירה בינונית אף על פי שהיתה נשמרת בדבר מועט מזה מותר כגון הכא דגמל שמור באפסר ויוצא אף בפגא דפרזלא וכ"כ ב"י ע"ש ה"ר ירוחם והסמ"ג וסה"ת דאין יכול לצמצם שלא להוסיף מעט שמירה והכי משמע לישנא דתלמודא דקאמר גמל בחטם משמע דגמל בפגא דפרזלא פשיטא דשרי אלא דגמל בחטם קמיבעיא לן ואסיקנא דאסור וה"ה חמרא לובא בחטם נמי אסור כדפי' כנ"ל ברור לפי משמעות הסוגיא ורבינו קיצר בכל זה. שוב מצאתי להדיא בסמ"ג שגמל מותר בפרומביא וכן הסוס והוא מ"ש התוס' דהסוס מותר ברסן ורסן הוא פרומביא כדפי'. פי' נאקה בחוטם גמלתא נקבה גדולה חיוורתי שהיא קשה להשתמר מפני שבורחת ונוקבים את חוטמה ומכניסין בתוכה טבעת ומכניסין בו רצועה או חבל ומושכין אותה בה ולובדקים הוא חמרא לובא בפגא דפרזלא והוא שקורין בלשון אשכנז ברע"ך צוי"ם שרגילין עכשיו להשים אותן על סוסים שעסקיהן רעים וקשים להשתמר. וגמל זכר וסתם חמור ופרד באפסר סגי והוא שקורין אותו בלשון אשכנז צוי"ם:

ומ"ש רבינו וסוס יוצא ברסן או באפסר כו' כ"כ התוס' ריש דף נ"ב בד"ה אמר שמואל וכתב ב"י דרסן הוא הפרומביא ולפ"ז לאו דוקא סוס יוצא בפרומביא דגמל נמי יוצא בפרומביא דלא אמרו אלא גמל בחטם דלא כדפי' מיהו פרד וחמור אסורים בפרומביא דהכי משמע להדיא בעובדא דלוי בריה דרב הונא בר חייא דקאמר לרבה בר רב הונא חמור שעסקיו רעים כגון זה מהו לצאת בפרומביא בשבת אלמא דסתם חמור פשיטא דאסור לצאת בפרומביא וכ"כ הסמ"ג והרא"ש להדיא והכי משמע מדברי רבינו שכתב וכן פרד וחמור דלא כלל ליה בהדי גמל וסוס ודו"ק ודלא כש"ע שכתב דסוס ופרד וחמור יוצאים ברסן שהוא פרומביא והגמל דוקא באפסר ולפי ע"ד טעות הוא פלטתו הקולמוס אלא איפכא הוא גמל יוצא בפרומביא אבל פרד וחמור אסור ועוד שהש"ע גופיה כתב אחר כך דחמור בפרומביא אסור ופרומביא היינו פגא דפרזלא והוא הרסן שקורא אותו הש"ע ברינ"ו וכן הוא האמת דחמור אסור ופרד דינו כחמור אבל גמל יוצא בפרומביא כדפי' וכן הסוס מותר בפרומביא:

ומותר לכרוך חבל האפסר סביב צוארה ותצא בו הכי אסיקנא בגמרא (דף נב) אלא דרש"י פירש דאע"פ שאינו אוחזה בו לאו משוי הוא דלנוי נמי אורחייהו הוא וכך פי' הר"ן דלנוי הרגיל בחול אפילו בשבת שרי אבל לנוי דאינו רגיל בחול אלא דמקצת אנשים עושין כן לעתים אסור דה"ל כמשוי ומש"ה פרה ברצועה שבין קרניה וזהורית שבין עיני הסוס דעשוי לנוי אסורין כיון שאינו רגיל לעשות כן לנוי. אבל התוס' לא חילקו בכך ותופסים דכל לנוי אסור וכרוכין דשרי מיירי דאיכא נטירותא בכרוכין שאם הבהמה רוצה לברוח יתפסנה בכריכת האפסר והרא"ש סתם דבריו ולא הביא לא דעת רש"י ולא דעת התוספות נראה דנסתפק בזה וכיון דספיקא היא נקטינן לחומרא כדעת התוספות דלא שרי כרוכין אלא כשהם רפויין דיכול לאוחזה בו כשתרצה לברוח ולכן כתב רבינו בסמוך ובעלי השיר וכו' עד יכולין לצאת בשיר הכרוך על צווארם ויכולין למשכם סתם אלמא דוקא ברפויים שיכול למושכם בשיר הכרוך ובמקצת ספרי רבינו כתוב כאן וז"ל בין אם מושכה ברצועה הקבועה בו או אינו מושכה בו אלא שכרוכה על צוארה והגה"ה היא ואף בהגה"ה זו הוי פירושו או אינו מושכה בו ברצועה אלא שכרוכה על צוארו ויכול למשוך אותה בכרוך כגון שהוא רפוי וכדעת התוס' נראה לי:

חמור יוצא במרדעת והוא שתהא קשורה לו מע"ש רש"י פי' בדף נ"ד הא דאין חמור יוצא במרדעת כשאינה קשורה לו מע"ש דלא גלי מאתמול שתהא צריכה לכך שיהא לה למלבוש עכ"ל כלומר דאם קשרה בשבת הוי משוי וכ"כ התוס' שזו היא דעת רש"י ע"ש בתחלת דף נ"ג בד"ה והוא וכתבו עוד דיש לפרש דבקושר בשבת מיחזי כמתכוין להוצאת המרדעת וה"ר פורת פי' דבקושר בשבת מיחזי כאילו מתכוין להוליך הבהמה למקום רחוק עכ"ל:

ומ"ש ושאר הבהמות אסורות וכו' הכי משמע מדתנן החמור יוצא במרדעת וכו' דדוקא חמור שרי בקשורה מע"ש מפני שמצטער יותר בצינה כדאמרי אינשי חמרא אפי' בתקופת תמוז קרירא ליה אבל שאר בהמות דאין להם צער בצינה כל כך אפילו קשורה מע"ש אסור דה"ל משוי ואסור לצאת לר"ה בין במרדעת בין באוכף אפי' קשורה לו מע"ש וכ"כ סמ"ג דף י"ח ע"א וז"ל וחמור דוקא שרי בקשירה מפני שמצטער יותר בצינה כדאמרי אינשי חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה עכ"ל:

ומ"ש ולא יצא באוכף וכו' פי' החמור מותר לצאת במרדעת אבל באוכף אסור לצאת ופליגי בה בבריי' ת"ק ורשב"ג ופסק כת"ק דאע"ג דאוכף נמי מהני לחממה אפ"ה לא הוי מלבוש לחמור אלא מרדעת דמחממה לכוליה גופיה דחמור אבל אוכף דאינו מחמם אלא למקום שהוא מונח עליו לא הוי מלבוש דידיה אלא משוי ואסור:

ומ"ש ומותר ליתן עליו המרדעת בחצר וכו' שם אסיקנא דשרי ולא חיישינן לטרחא דשבת כיון דאיכא צערא דצינה לחמור:

ומ"ש ובלבד שלא יקשרנו בו לפי' התו' הטעם דמיחזי כמתכוין להוצאת המרדעת ולה"ר פורת מיחזי כאילו מתכוין להוליכה למקום רחוק כדלעיל:

ומ"ש ובספר המצות אסר וכו' נראה דסובר כי היכי דלא אשכחן היתירא לשאר בהמות לצאת לר"ה באוכף או במרדעת דכיון דלית להו צער דצינה כל כך לא הוי מלבוש אלא משוי ה"נ כיון דלא אשכחן היתירא בחצר אלא לתת מרדעת על החמור כדי לחממו להצילו מצער הצנה אלמא דלשאר בהמות אפי' אוכף אסור בחצר בלא קשירה כי היכי דאוכף אסור אפילו לחמור בחצר בלא קשירה משום דכיון דאין מצילו מצער הצינה אין לו לטרוח בשבת בחנם ה"נ אוכף לסוס ולשאר בהמות דא"צ לו להצילו מצער הצינה אסור ורבינו השיג עליו ואמר דכיון דאין האוכף אסור בטילטול למה לא שרי בסוס ליתן עליו בלא קשירה להצילו מקצת צער צינה שיש לו לסוס דאע"פ דאינו מלבוש לסוס ואסור לצאת בו לר"ה אפי' קשורה לו מע"ש דכיון דאין לו כ"כ צער דצינה ה"ל משוי מ"מ בחצר אין בו כלל איסור:

ומ"ש דטעמא דאסור לקשור מפרש בירושלמי וכו' נראה דה"ק דאם היה הטעם דאסור לקשור כמ"ש התוס' וכדלעיל היה אפשר לומר ולחלק דדוקא במרדעת לחמור בלא קשירה שרי בחצר דלא מיחזי כמתכוין להוצאת המרדעת א"נ להוליכה למקום רחוק אבל באוכף על הסוס אפילו בלא קשירה ובחצר מיחזי כמתכוין להוציא האוכף א"נ להוליך הסוס למקום רחוק אבל השתא דטעם איסור הקשירה שלא ישתמש בבעלי חיים א"כ כי ליכא תשמיש בב"ח אין חילוק בין אוכף לסוס ובין מרדעת לחמור אידי ואידי שרי בחצר בלא קשירה וס"ל לרבינו דדין אוכף לגבי סוס בחצר כדין מרדעת לגבי חמור בחצר דאוכף שפיר מחמם לסוס כיון דלית ביה כל כך צינה כמו בחמור דאילו בחמור דאפי' בתקופת תמוז קרירא ליה האוכף אינו מחממו אבל אוכף לסוס שפיר מחממו ומותר בחצר כי היכי דמותר לתת מרדעת לחמור בחצר והב"י תמה על רבינו והקשה עליו מסוגיית התלמוד דאוסר אוכף בחמור בחצר וה"ה לסוס ושרי ליה מאריה דמ"ש בגמ' דכיון דאסור ליטול האוכף כ"ש דאסור להניח לא אמרו כך אלא בחמור דאין האוכף מחממו אבל אוכף לסוס בחצר שרי טפי והילכך אע"ג דליטול האוכף מן הסוס ודאי אסור ואפילו בחצר כי היכי דאסור ליטול האוכף מן החמור התם ודאי אין חילוק בין סוס לחמור מתרי טעמי דקאמר תלמודא חדא דאפשר דנפל ממילא אידך דלצינה לית לה צערא דתצטנן מאליה אבל להניח אוכף בחצר אע"ג דבחמור אסור בסוס שרי כדפי' זאת היא דעת רבינו בפירוש הסוגיא ולפ"ז ודאי כיון דאוכף שרי להניח לסוס בחצר כיון דהאוכף מחממו כ"ש דמרדעת שרי לסוס בחצר דמחמם כוליה גופיה ודלא כמ"ש ב"י דמרדעת אסור להניחו על הסוס בחצר וכ"פ בש"ע גם פסק דאוכף אסור להניח על הסוס בחצר ולפעד"נ דברי רבינו עיקר:

אוכף שע"ג החמור וכו' כבר כתבתי דבהא מודה רבי' דאף בסוס לא יטלנו בידו כיון דאפשר דנפל מאליו אלא דנקט חמו' משום דבבריית' תנו לה גבי חמור:

אין תולין סל לחמור וכו' שם פלוגתא דרב ושמואל ופסקו הפוסקים כשמואל דאין תולין ולא פסקו כרב באיסורי משום דר' בנימן בר יפת נמי קאמר הכי משמיה דר' יוחנן ור' זירא אמר עלה ישר וכן תרגם אריוך בבבל אריוך מנו שמואל ותימה דהא בפלוגתא דרב ושמואל משמע דכל בהמה מתיר רב ושמואל אוסר וא"כ למה אמר רבינו אין תולין לחמור ואפשר דכיון דר' בנימין בר יפת משמיה דר"י אמר נותנים מרדעת ע"ג חמור בשבת ואין תולין טרסקל בשבת משמע דהוה אמינא דכי היכי דשרי מרדעת לחמור ה"נ שרי טרסקל לחמור קמ"ל דלא לכך נקט גם רבינו חמור לומר דאפילו לחמור אין תולין כ"ש לשאר בהמה ואפשר דכיון דחמור אפי' בתקופת תמוז קרירא ליה ס"ד אמינא דכל מה דעבידנא ליה לחמור לחממו שרי להצילו מצער צנה ותליית טרסקל נמי מועיל לו שיאכל שעורים מן הסל בלא טורח ויתחמם מיד קמ"ל דאפילו לחמור אין טרסקל אלא לתענוג ואסור וכ"ש שאר בהמה:

חבל הקשור באבוס וכו' דין זה לא שייך כאן אלא בסי' שי"ז ולשם יתבאר טעמו בס"ד וכתבו רבינו כאן משום דכתב בסמוך דמותר ליתן בחצר מרדעת על החמור או אוכף על הסוס בלא קשירה כדי שלא ישתמש בבע"ח וקאמר אבל חבל הקשור באבוס בראשו האחד מותר לקושרו בבהמה בראשו השני ולא חיישינן דילמא משתמש בב"ח כיון דקשירה זו צריך כדי שלא תברח משא"כ במרדעת לחמור ואוכף לסוס בחצר חדא דאין צורך כל כך בקשירה זו ותו דלא יתן מרדעת ואוכף ולא יקשור:

לא יצא הסוס בזנב שועל וכו' עד בין אם הוא לשמור או לנוי כל זה פשוט במשנה פרק במה בהמה:

אין רוכבין ע"ג בהמה וכו' בפרק בתרא די"ט ובפרק מי שהחשיך:

ומ"ש ואם עלה עליה אפילו במזיד ירד משום צער ב"ח כ"כ הרמב"ם בפ' כ"א ורצונו לומר דאע"ג דכשעלה באילן משחשכה במזיד קנסוהו דאסור לו לירד עד מוצאי שבת כדאיתא בפ' המוצא תפילין וכדלקמן בסי' של"ו הכא לא קנסינן ליה שלא ירד כל השבת משום דאיכא צער ב"ח כל השבת אם לא ירד ממנה ודין צדדין וצדי צדדין כתב ב"י בסוף סימן של"ו ע"ש:

בהמה שנפלה לאמת המים וכו' בפ' מפנין (דף קכח) א"ר יהודה אמר רב בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה (פי' אבל אסור להעלותה בידים וכ"כ הרמב"ם ספכ"ה ואסור להעלותה בידו וע"ל ס"ס ש"ח מ"ש בזה.) מיתיבי בהמה שנפלה לאמת המים עושה לה פרנסה במקומה בשביל שלא תמות פרנסה אין כרים וכסתות לא ל"ק הא דאפשר בפרנסה הא דא"א בפרנסה כגון דהמים עמוקין מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה והא קא מבטל כלי מהיכנו (ופירש"י דמשהניח תחתיה אין יכול לטלטלו דדומה לסותר בנין) ופריק סבר מבטל כלי מהיכנו דרבנן צער ב"ח דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן משמע דבודאי מבטל כלי מהיכנו הוה וכ"כ הרמב"ם ספכ"ה דכיון דמשליכן למים אינן ראויין להשתמש בהן בעוד שהמים עליהם אבל הרב המגיד כתב לשם בשם הרשב"א שכתב וז"ל ולא דמי לכופין את הסל לפני האפרוחים שמותר משום דהתם לא קיימי אפרוחין אלא לפי שעה ויכול הוא להפריחן אבל הכא דילמא לא תעלה ודילמא קא מבטל כלי מהיכנו קאמר עכ"ל משמע דבעלמא אפילו היכא דליכא אלא ספק ביטול כלי מהיכנו נמי אסור ולהרמב"ם ופי' רש"י בעלמא ליכא איסורא אלא היכא דבודאי מבטל כלי מהיכנו אבל בספק לא החמירו:

דרכי משה

(א) במרדכי פ' במה בהמה מסתפק בדבר אבל מהסוגיא בגמ' (נג:) ובפירש"י שם נראה דנתינת אוכף אפי' על החמור אסור ולא שרי אלא מרדעת על החמור וכדברי הסמ"ג:

(ב) וכ"כ במרדכי וכ"מ בגמרא וכתב א"ז דשור דינו כפרה:

(ג) במרדכי פ' במה בהמה דאסור לצאת אף בחצר בזוג במו בהמה:

(ד) וכ"ה במרדכי פ"ק דשבת ע"ג והאריך בזו בתשובה בהגהת עירובין דף רנ"ז ע"ב:

(ה) אע"פ שיודעים שיוציאנה חוץ לתחום דכל דבר שהוא מדרבנן מותר להניח בהמתו לעשות עכ"ל ומשמע למ"ד דתחומין דאורייתא אסור (תימה דבהדיא כתב שם דאפילו למ"ד דתחומין מדאורייתא מותר כיון דאין בו סקילה ע"ש):

(ו) וע"ל סימן של"ב ושכ"ד שאר דיני בהמה בשבת ודין קירוד בהמה ע"ל סימן תקכ"ד בדיני י"ט וכתב המרדכי פ"ב דביצה דשבת דינו כמו בי"ט: